ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2012

12/2012

Have a holly jolly (פוסט עם ניחוח של חו"ל)

כידוע, דצמבר הוא חודש החגים. אז אחרי שכולם מעמידים פנים שהם חוגגים את החגים של כולם ומתעניינים קצת בחנוכה היהודי, בדיוואלי ההודי ובקוואנזה האפריקאי, כולם מרגישים טוב עם עצמם לעבור אל החג שכולם ציפו לו: כריסמס.

אין לי מה לומר. הם יודעים לחגוג, הגויים האלה. זה חג שרק הבילד אפ שעושים לו מעורר בכם חשק לקפוץ למיסה. אתם מסתובבים בחנויות והכל סביבכם קישוטים מהממים ורעיונות מקסימים למתנות ומה זה בא לכם לארגן עץ ולחגוג יום הולדת לילד היהודי ההוא מנצרת שנולד בבית לחם והקריירה לקחה אותו ממש רחוק.

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2011

12/2011

כריסמס בהונגריה

ועכשיו, אחרי שכולם התרשמו מאיזה צדקת הייתי בחנוכה, הגיע הזמן לספר על כריסמס. אין מה לעשות, אי אפשר להתחמק מהחג הזה כשגרים בחו"ל.

 

זה התחיל עם המתנות לגננות. ידעתי שאני צריכה לתת להן משהו לחג, רק לא היה ברור מה. עשיתי משאל בקרב אימהות בתפוצות, וממנו עלה שהמתנה הקלאסית היא חבילת עוגיות ביתיות.

ום לפני מסיבת הכריסמס נראה המטבח שלי ככה:

 

כן, השקעתי בשני סוגי עוגיות. האחד הוא השוקולד צ'יפס הקלאסי, השני הוא קרמוגית חלבה, מתכון שמצאתי ברשת, והתלהבתי כי אני אוהבת שוקולד וחלבה באפייה. אלא שהמתכון התגלה גם כדורש הרבה עבודה וגם – הכי מעצבן – לא כל כך טעים בסוף. איזה באסה.

טוב, אז כל אחת מהגננות קיבלה הרבה עוגיות שוקולד צ'יפס וקצת עוגיות שוקולד חלבה. ארזתי להן את העוגיות בקופסאות שקניתי מראש:

 

 

וסה"כ הייתי די רגועה. ביום המסיבה כל ההורים הניחו את מתנותיהם מתחת לעץ שבגן, ואני העמדתי פנים שאני בוחנת את העץ בעת שבחנתי מה הם קנו. היה שם הכל, משוקולד פשוט קנוי מההורים הקמצנים ועד חבילות שי מל'אוקסיטן מההורים שיש להם יותר מדי כסף. נראה לי שתפסתי מקום טוב באמצע. סבבה.

 

אפרופו העץ, מה שמחתי לגלות שהגננת גזרה את הסביבונים שהילדים צבעו במסיבת החנוכה והדביקה אותם על קירות הגן, ואף השאירה אותם למסיבת הכריסמס. יאי.

 

עץ ומאחוריו קישוטי חנוכה. אנחנו קוסמופוליטים.

 

יצאתי מהמסיבה בגן כדי לגלות שאלוהים מפרגן לילדי הגן ושולח להם שלג בדיוק במסיבה של כריסמס.

 

איי וויש יו, א ווייט כריסמס.

 

 


 

 

טוב, נגמרה סאגת המתנות לגננות, החלה סאגת המתנות לשכנים. אנחנו גרים בבנין קטן, רק עוד שתי משפחות, והתלבטנו אם צריך לתת להם מתנות. לא נראה לי שצריך, אמר האופנוען.

 

המשפחה שגרה מולנו היא משפחה מגרמניה, ויומיים לפני החג השתררה דממה מכיוונם, אז הנחנו שהם נסעו לגרמניה לחג. סבבה, נשארה רק משפחה אחת. החלטנו להכין להם – הפתעה – עוגיות. אפיתי נגלה, ארזתי יפה, שמתי בקופסה (מזל שהייתה לי ספייר) והאופנוען הלך לאחל להם חג של נוצרים שמח. רק ראתה אותו השכנה בדלת ומייד דחפה לידיו את זה:

 

שתי עוגות (נוסח הונגריה, כלומר רולדות, אחת פרג ואחת אגוזים. כן, בדיוק כמו זו שסבתא שלי אפתה באייטיז), חבילת שוקולד ובובת איש שלג לגומבוץ. פוווו, מזל שהכנו להם עוגיות. היה יכול להיות מאוד מביך אם לא היינו נותנים להם כלום.

 

חזר האופנוען שמח וטוב לב מהשכנים למטה והזדעזע לגלות מול דלתנו בקבוק יין עטוף יפה עם כרטיס לבבי שמאחל לנו חג שמח. על החתום: השכנים הגרמנים… שיט, הם לא נסעו, הם בבית, ועכשיו ערב החג, כלומר כל החנויות סגורות ואין לנו מתנה בשבילם. "דווקא לגרמנים", נאנח האופנוען, "עכשיו הם יחשבו שאנחנו כועסים עליהם בגלל השואה"..

 

אין ברירה, חובש טוב חובש מאלתר. ארזתי את שמונה העוגיות שנותרו לנו אחרי המתנה לשכנים מלמטה ("דווקא את העוגיות שלנו", התבאס האופנוען), הוספתי חבילת שוקולד שמצאתי בארון ("דווקא את המריר עם הפיסטוק", התבאס האופנוען), מצאתי שקית דקורטיבית, שמתי בפנים והוספתי כרטיס לבבי. חג שמח יאבול.

 

 


 

 

ואחרי שנגמר עניין המתנות יש את עניין האוכל. כבר בדקתי את האוכל לכריסמס בשבדיה, ואת האוכל לכריסמס באנגליה, ועכשיו הגיע הזמן לאוכל ההונגרי. מה אוכלים בכריסמס בהונגריה? מרק דגים, בישר לי האופנוען.

 

מרק דגים. בדמיוני ראיתי בויאבז זהוב, חוטי זעפרן אדומים שטים בו, פיסות דג לבנות פריכות לצד מולים, ומעליו צפות פרוסות באגט קלויות עם איולי ביתי, מממ…

"הממ, לא בדיוק", קטע האופנוען את קול הכינורות בראשי. "זה לא כזה מרק. זה מרק קרפיונים".

"קרפיונים??" התבאסתי, "מה זה פה, פולניה?"

"מה פתאום", אמר האופנוען בעלבון, "זה עם פפריקה".

כמובן, מה חשבתי לעצמי.

 

אז גילינו שבמסעדה החביבה עלינו הקרובה לביתנו יש תפריט כריסמס ואפשר להזמין הביתה. הזמנו. הם עושים גירסה מתוחכמת יותר למרק הקרפיונים. כלומר, אותו מרק, אבל עם שפמנון במקום קרפיון. הלכנו על זה.

 

כן, אתם רואים חנוכייה ברקע. אנחנו הכי קוסמופוליטים #2.

 

היה, ובכן, סתמי. האופנוען אומר שזה יכול להיות טעים יותר. נו טוב.

 

 


 

ואם כבר מתכון לעוגיות, הנה אחד כן מוצלח, וגם בריאותי – לא דורש סוכר וקמח, טעים וממש קל להכנה. אני הוספתי לצימוקים גם משמש מיובש ובמקום אגוזים שמתי שקדים, כי זה מה שהיה בבית, ועדיין יצא טעים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/12/2011 22:14   בקטגוריות כריסמס   
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של koltchwma ב-8/1/2013 11:40

 

 


 

חג אור לגויים

ראשית – התנצלויות על היעלמותי, תגובות שמחכות בבלוג לתגובות כבר שבועיים, מיילים שמחכים למענה כבר שלושה שבועות. יש לי תירוצים משכנעים: האופנוען היה שבוע בחו"ל ומתברר שכשאת מטפלת בשני תינוקות לבד בארץ זרה לא נותר לך זמן פנוי לשנייה, ואז הוא חזר אבל כבר הייתי עסוקה בדברים אחרים. להלן.

 

 


 

 

 

כשרשמנו את גומבוץ לגן שמחנו לגלות בלו"ז השנתי שלו מסיבת כריסמס/חנוכה בדצמבר. אבל אחרי שגיליתי שאנחנו הישראלים היחידים בגן וכנראה גם היהודים היחידים כבר לא פיתחתי ציפיות לגבי הצד של חנוכה במסיבה.

מה רבה הייתה איפוא ההפתעה כשהגננת של גומבוץ שאלה אותי אי שם בנובמבר אם אוכל לעזור לה לארגן מסיבת חנוכה. "פרט לגומבוץ יש עוד שני ילדים יהודים בקבוצה", חשפה, ואני פערתי פה כי שום שם ברשימת השמות לא נשמע יהודי וגם, איך נאמר, כולם שם נורא בלונדינים. הגננת ראתה את הפתעתי ומייד הוסיפה "כמובן שלא נחשוף אותם", ואני התעלמתי מטון ה"לא חושפים בושות כאלה". היא גם הוסיפה שהיא פונה אליי ולא אל האמא של היהודים האחרים כי "המניסיון האימהות הישראליות תמיד יותר שמחות לעזור בארגון חגים יהודיים". אולי כי אותנו חינכו שזו גאווה להיות יהודי, לכו תדעו.

 

אלא שהגננת לא ידעה על מי היא נפלה – האמא הכי מתלהבת. כן, אני, האמא המתלהבת. כמו שאמרו חברות שלי כשסיפרתי להן: "טוב, זו הפעילות הראשונה בגן שאת מתנדבת. יעבור לך".

אבל בינתיים כאמור הייתי בשיא ההתלהבות ולכן מייד השקעתי את מיטב מרצי בארגון המסיבה. כלומר, אני לא עשיתי כלום פרט ללשלוח שני מיילים, אבל ידעתי טוב טוב למי לשלוח את המיילים האלה.

המייל הראשון נשלח לאמא שלי, שהגיעה לבקר פה שבוע אחרי. בעקבותיו, היא הביאה איתה את כל הציוד שצריך למסיבת חנוכה:

 

 

 

חנוכייה בצורה קלאסית של מנורה, נרות, סביבונים בכמות מספקת לכל ילדי הגן, מטבעות שוקולד, מפיות חגיגיות וגם קופסת לביבות להכנה מהירה (נו, אני בחופשת לידה, אין לי זמן לעמוד לגרר תפוחי אדמה ל-20 איש).

 

הייתי מאוד מרוצה, ולכן כתבתי לחגית, שהגיעה לכאן חודש אחרי, שאמא שלי כבר הביאה את כל מה שצריך למסיבה ולכן כל מה שאני רוצה ממנה כשהיא תבוא זה שתראה לגננת איך להכין כתרים עם נר. בדמיוני קפצנו פה לאיזה חנות, קנינו איזה בריסטול וחתכנו ממנו נרות. בדמיונה, ראתה חגית קצת יותר מזה.

 

 

מדבקות לקישוט הגן בצורות של חנוכה, סביבונים מיוחדים, סביבונים מעץ לציור והדבקה בשעת יצירה בגן, חומרים להדביק על הסביבונים, צמידי סטיקלייט, ואה כן, חומרים לכתרים עם נרות.

 

אקיצר, הגננת לא ידעה מאיפה זה נפל עליה כשהופעתי יום לפני המסיבה סוחבת שתי שקיות גדולות עם דברים למסיבה ולקח לי איזה עשר דקות רק להסביר לה מה הוא מה. אבל ייאמר לזכותה שהיא שיתפה פעולה יפה יפה, וכך כשבאת ביום המסיבה מצאתי את הגן מקושט כראוי למסיבה.

 

 

 

דלת הכניסה לכיתה. מצד אחד גרבי כריסמס, מצד שני סביבון וכד.

 

 

ערב קודם שלפה חגית קורצני עוגיות בצורות של חנוכה וגם הכריחה אותי לעשות עוגיות. יצא מאוד יפה.

 

 

 

כאן בתמונה אתם רואים את העוגיות לפני האפייה. את הנגלה הראשונה שרפנו לגמרי. ויפה שאני אומרת "שרפנו" כשרק אחת מאיתנו, הסובלת מטמטמת פוסט הריון, התבקשה לכוון את התנור ל-190 מעלות וכנראה כיוונה אותו בטעות ל-250 מעלות. את הנגלה השנייה כבר לא שרפנו. כלומר, חצי ממנה לא נשרף. אבל הפעם זה לא באשמתנו. ככה זה כששוכרים דירה ומקבלים את התנור מבעל הבית, יוצא תנור קצת מעפן. גילינו שהוא לא אחיד בכלל, חצי מהתבנית הייתה וול וול וול דאן, וחצי רק וול דאן. לא נורא, שמנו על העוגיות מספיק סוכריות כדי שהילדים לא ישימו לב לקראנצ'יות.

 

 

 

פרט לזה הוספתי תבנית לביבות. הופעתי בגן נושאת תבניות וקופסאות, פלוס דיסק שירי חנוכה (הידעתם ש"מי ימלל" נשמע כמו שיר נורא צבאי כשלא מבינים את המילים?) וכולי נושאת כתר וירטואלי "האמא הכי משקיעה". הה.

 

התברר שגם הגננת השקיעה קצת והורידה דפי צביעה עם סביבונים. זה פלוס הסביבונים לצביעה מילא די הרבה זמן של יצירה.

בתמונה: הסביבון שגומבוץ עשה:

 

 

אחרי זה הולבשו הילדים כתרי נרות ולמדו לשחק בסביבונים. בדמיוני חשבתי שכל אחד יהמר על אות ואם האות יוצאת הוא יקבל מטבע שוקולד. במציאות התברר שילדים בגיל הזה בכלל לא יודעים לסובב סביבונים ולכן המשחק הפך ל"מספיק שתנסו לסובב את הסביבון ותקבלו מטבע שוקולד".

שימו לב שתפסתי סביבון בעת סיבובו. לא, ברור ששום פעוט לא הצליח לסובב ככה, זה אחרי שהגננת הדגימה להם מה לעשות:

 

 

 

כל הילדים מאוד שמחו והתלהבו מכתרי הנרות והסביבונים. כולם, חוץ מהילד שלי, כמובן, שסירב ללבוש את הכתר והעדיף להחזיק אוטובוס קטן ביד במקום סביבון במשך כל המסיבה. העיקר אירגנתי לו מסיבה שילמד מה זה החגים שלו.

ואה, גם הדלקנו נרות והגננת הסבירה שהיה נס ויש אור במשך שמונה ימים והצליחה לעשות את זה בלי להזכיר את אלוהים אפילו פעם אחת. (כיאה לגן בינלאומי אין פה ממש דת, רק תרבות. יומיים מאוחר יותר אני אגלה במסיבת הכריסמס שגם ישו לא יוזכר. סבבה, זה בדיוק מה שרציתי).

 

 

 

(הלכנו לפי בית שמאי. או בית הלל. נו, הבית שאמר שקודם מדליקים שמונה נרות ואחרי זה יורדים כל יום נר).

 

בארוחת הצהריים הוגשו לילדים הלביבות ואני שמחה לומר שהבן שלי, שני היהודים הנסתרים וגם הגויים של הגן כולם אוהבים לביבות, ועוד יותר מזה עוגיות בצורת סביבונים, ועוד יותר מזה סוכריות זרחניות שמודבקות עליהם. נו טוב.

 

בסוף היום חולקו לכל ילד הביתה סביבון צבעוני, מטבע שוקולד, הסביבון שיצר וכתר הנר שלבש. זה משך הרבה תשומת לב עד שאמא גרמניה אחת מהקבוצה הבוגרת יותר נעצרה ליד הגננת כדי לשאול אותה מה זה. "עשינו מסיבת חנוכה", הסבירה לה הגננת. "עשיתם מה?" תהתה האמא. "חנוכה", אמרה הגננת, "את יודעת, החג היהודי?" "לא, מאיפה שאני אדע?" ענתה האמא, "לא שמעתי מעולם". אמרה והסתלקה. סיפרתי על זה לאופנוען מאוחר יותר בבית וביחד העלינו הרבה בדיחות. לא אפרט עכשיו, רק אסכם שכנראה לא לימדו את סבא שלה בוורמאכט מה זה חנוכה.

 

הייתה מסיבה מאוד מוצלחת, וכפי שאני אגלה יומיים אחרי, קצת יותר מושקעת ממסיבת הכריסמס. לא שאני עושה תחרות או משהו, ברור שלא, אבל העיקר שהיהודים ניצחו.

 

 


 

 

בהיותי בחו"ל לא דאגתי להתכונן נפשית למפגש עם הסופגניות השנה ולהכין את עצמי שמותר לי רק אחת ביומיים או ארבע סה"כ כל החג. זה לא שיש לי פה רולדין או משהו ולמרות שיש סופגניות בסופר (מתברר שזה ממש נפוץ בהונגריה) הן ממש לא מגרות, אז לא דאגתי שאתפתה.

והנה עשינו פה אתמול הדלקת נרות חנוכה בבית, ואמא של האופנוען הופיעה נושאת מגש סופגניות שעשתה בעצמה. מה זה טעימות. ובגלל ששכחתי את השיחה הנוזפת המקדימה היה זה רק אחרי הסופגניה הרביעית (!!) שבלעתי כשקול קטן לחש בירכתי מוחי "אה, גיברת, מה את חושבת שאת עושה?" וקלטתי שבלעתי ארבע סופגניות לפני שבכלל מצמצתי. ניסיתי לנחם את עצמי שנתתי לגומבוץ ביס מהסופגנייה השנייה אבל זה כנראה לא מה שיציל אותי מקלוריות החג. לקינוח סיימתי גם את מגש הלביבות. הממ.

 

 


 

 

בעקבות אי הגעתי למחשב עם שתי ידיים פנויות מצטברים אצלי די הרבה פוסטים בראש, אז ייתכן קצת שטף קטן. בקרוב: כריסמס, וגם פוסט תרבותי על "סרוגים", "יחפים" והמשלוח הספרותי המכובד שקיבלתי מהארץ. ואם אספיק אז גם פוסט על השבוע לבד כשהאופנוען היה בחו"ל. נראה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/12/2011 22:24   
92 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של miss kitty fantastico ב-7/1/2012 13:03

 

 


 

הבלוגרית שעשתה קאפקייק

 

 

אחרי שמלא תגובות לפוסט הקודם שאלו למה לא עשיתי בעצמי קאפקייקס (למרות שבעיני צמד המילים האוקסימורוני "חופשת לידה" הוא תשובה מספקת למה אין לי זמן לעשות שום דבר שמצריך שתי ידיים), ואחרי שלמרבה הפאדיחה כמה מגיבים הציעו לי גירסאות שונות של הספר של מרת'ה סטיוארט רק כדי שאני אזכר שבעצם יש לי את הספר בבית, החלטתי לעשות מעשה.

 

כלומר, החלטתי תיאורטית. ואז נכנסתי לסופר (של רשת Spar הגרמנית, יש פה כמה רשתות, גרמנית, צרפתית ואנגלית, וכל אחת מביאה מוצרים שונים לגמרי, הרבה מארצות המוצא שלהן), ונתקלתי בדוכן חדש שבדיוק הוצב. משהו שנקרא "ספאר פרימיום" ויש עליו מוצרים שונים מהמוצרים הרגילים (שאפשר לסכם אותם בכמה מילים ממצות כמו "מרגרינה ונגזרותיה, בשר ו-18 סוגי פפריקה"). ובין המוצרים של הפרימיום ישבו שתי צנצנות: קרם אגוזים וקרם קוקוס. אלוהים בהחלט נטל כמה דקות כדי לשלוח לי הודעה ברורה לאפות קאפקייקס.

 

עיון קל בספר של מרת'ה גילה לי שיש שם מתכון לקאפקייקס שוקולד-חמאת בוטנים (את זה למרבה הצער אלוהים לא שלח) שיסתדר עם קרם האגוזים וקרם הקוקוס שלי. מייד שיניתי אותו קצת כדי שיתאים בדיוק למה שרציתי, ויצאתי לדרך:

 

 

 

הקאפקייקס בדרך לתנור. ובתוך כל אחד מהם, הס פן תעיר, מסתתר לו מטמון קרם אגוזים/קוקוס זעיר.

בשלב הציפוי גיליתי שכל אוסף המזלפים שלי אבד גם הוא עם טוני וג'ינג'ר. לא ייאמן איך כל יום אני נזכרת בעוד משהו (שלשום נזכרתי שגם פטיש השניצלים בעצם נראה לאחרונה רק בלונדון).

אז הציפוי נמרח עם כף במקום להיות מעוצב באלגנטיות. מרת'ה תסלח לי, אני מקווה.

והתוצאה הסופית. חדי העין יבחינו שחסרים פה כמה.

 

יצא, ואני מתנצלת שאני מעידה על עיסתי, ממש שווה. האופנוען אפילו שכח להסתיר את הטון המופתע כשאמר: "זה ממש טעים!"

יומיים אחרי לא נשאר כלום, בקרוב נגלה שנייה.

 

 


 

 

הרהורים בעקבות הספר של מרת'ה:

Buttermilk – האם אני זוכרת נכון וזה רוויון?

לא שזה משנה, אין פה בכל מקרה, אבל אני סתם סקרנית.

 

 


 

 

תובנה:

טלפון מהגננת באמצע הבוקר פשוט לא יכול להיגמר בחדשות טובות.

 

 


 

חוק מרפי, גירסת שני הילדים, גירסת "רק באירופה", #15:

הטלפון המבאס ביותר, הלא הוא הטלפון מהגננת שאומר "הילד חולה, בואי לקחת", תמיד יגיע כשבחוץ בדיוק החל לרדת שלג ואין לך עם מי להשאיר את התינוק הקטן. עכשיו את צריכה לסחוב תינוק זעיר החוצה לשלג. מהמם.

 

 


אחד הדברים שקשה ללמד פעוט הוא שיש דברים שמיועדים לתינוק ולא לו. למשל, המקרה הבא:

 

גומבוץ פשוט מסרב להפנים שהאוניברסיטה של דובוש היא לא החניה של האוטו מכבי אש שלו (שמנגן שיר שמרגע ששמעתם אין סיכוי שתפסיקו לזמזם. באמת תודה סבתא של גומבוץ). ובאמת, יש להודות שהגודל של האוניברסיטה אכן מושלם לחניה של האוטו, אבל רבאק, בכל פעם שאני מפנה את ראשי הצידה אני מחזירה אותו ומקבלת התקף לב קל כשאני מגלה שגומבוץ מנסה להחנות את האוטו על דובוש.

מובן שבשנייה שאני מפנה את דובוש מהאוניברסיטה גומבוץ ממהר לחנות שם, תוך פרצוף של "בשעה טובה החוצפן שתפס לי את החניה זז". הכי מוכן לתל אביב.

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/12/2011 15:55   
94 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של click ב-8/8/2012 23:58

 

ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2010

12/2010

איי וויש יו

באחד מסופי השבוע הוזמנו האופנוען ואני למסיבת כריסמס בבית חברים שלו. מדובר בחבר צרפתי ואשתו, ידענו, והאופנוען ואני הכנו את עצמנו לארוחת ערב צרפתית בערב, משו משו. באותו יום יצא לנו לעבור בהמון חנויות שמוכרות אוכל מצוין, אבל הראינו כוח רצון: האופנוען העביר את היום על שתי פרוסות לחם ותה, ואילו אני חייתי על גבינה ומלפפון, העיקר לחסוך קלוריות לקראת הטירוף שנרשה לעצמנו בערב, חגיגה קולינרית בלי חשבון של אוכל צרפתי.

זה היה רק אחר הצהריים ששאלתי את האופנוען מה עושה אשתו של החבר מאז שהם עברו מצרפת, והוא אמר: מה זאת אומרת עברו מצרפת? הוא פגש אותה כאן, היא אנגליה. חלחלה קלה עברה בי. "רגע", אמרתי, "מי מבשל שם, הוא או היא?" התובנה היכתה באופנוען בצמרמורת קלה. "אני מאוד מקווה שהוא", לחש.

ובכן, היא.

ולומר מבשלת זה קצת ללכת רחוק מדי עם הפועל. מחממת, מחממת אוכל שקונים מוכן בסופר למסיבות. לא שיש לנו משהו נגד שרימפס בבצק עלים (כלומר, משה בתיבה גירסת השרימפס) וסלט תפוחי אדמה, אבל אנחנו, שהגענו מורעבים כזאבים, לא הפסקנו כל היום לפנטז על בויאבז, לרגוש מבריוש, לתאר את האקלר. אפשר לומר שהתאכזבנו.

על הצד החיובי של העניין הייתה מסיבה מאוד חביבה. כיאה לזוג חצי אנגלי חצי צרפתי, היו האורחים חצי חצי – קבוצה של אנגלים לצד של צרפתים. כולם הוצגו לכולם והצרפתים אמרו: "אשנטה", ואין ספק שזו המילה הכי יפה להכיר בן אדם. הרבה יותר יפה מ"נעים להכיר" או "נייס טו מיט יו". "אשנטה", אני מוקסם לפגוש אותך. ובכן, אני מוקסמת גם.

פרט לצרפתים/אנגלים היו במסיבה גם שלושה אמריקאים ואקוודורי אחד. המארחת שלנו, בחורה באמת חביבה, עשתה לי הכרה עם כולם ואמרה: "דיס איז עדי, שי'ז פרום איזראל, האו אקזוטיק". וזה כשבקבוצה ישב האקוודורי, עם פרצוף כל כך אינדיאני שכל מה שהיה חסר זה להוסיף לו שמיכה צבעונית וקאנו והופה, כולנו היינו שומעים קולות של יער גשם! אבל בסדר, אני אקזוטית.

העץ קושט בקישוטים אנגלים וגם צרפתים (שלטים כסופים של noel), והאלכוהול זרם כמים, וזה כידוע חוק מספר אחד למסיבה מוצלחת. אנחנו הבאנו יין, אבל האורחים הצרפתיים הביאו כולם שמפניה, אז רשמנו לעצמנו: בצרפת הסטייל הוא להביא שמפניה. בפעם הבאה.

עוד מוטיבים של כריסמס היו כדלהלן: בכל החדר פוזרו קרקרס, שזה נראה ככה –

והרעיון ששני אורחים אוחזים בקרקר אחד מכל קצה, ומושכים. זה משמיע מן "קנאק", ומכאן השם של זה, ואחד האורחים נותר רק עם הקצה בעוד השני עם החלק האמצעי. בחלק האמצעי יש מתנה קטנה, ומי שנשאר איתו קיבל אותה. האופנוען ואני הלכנו על בטוח משכנו שניים כאלה ביחד, מה שאומר שבכל מקרה המתנה נשארה אצלנובבית (אחח, הישראלים התחמנים האלה, בחיי), וזכינו במחזיק סלוטייפ קטן ובכדור פלסטיק קטן שהתברר כמתפרק לחלקים קטנים שצריך להרכיב. פירקנו, ולקח לנו שלושה ימים להרכיב בחזרה. הממ.

פרט לזה הקינוחים היו מזון כריסמס בריטי, כלומר minced pies, שזה מן פאיים קטנים ממולאים באיזו מחית מתוקה לא ברורה ולא הכי מרשימה, וכריסמס פודינג, שזה נראה כמו פונדנט שוקולד ולרגע פיתחנו תקווה שאולי המארח הצרפתי שינס את מותניו ואפה לנו קינוח לפיצוי, אבל לא, זה רק נראה כמו פונדנט, זה עשוי מצימוקים ושאר פירות יבשים ומלא בברנדי. זה כנראה יירשם כקינוח הראשון בהיסטוריה שהאופנוען לא רצה לסיים. (אני דווקא אהבתי, אבל אני באופן כללי אוהבת אוכל מוזר).

מינסד פאייז וכריסמס פודינג. התמונות בקטן כי ככה הן היו באתר שגנבתי אותן ממנו. 'צטערת.

אבל השמפניה הייתה משובחת (תמיד תנו לצרפתים לבחור לכם את השמפניה), אז אנחנו נהנינו.

ומייד נשבענו לארגן מסיבת פורים בחזרה, עם אוכל טעים. אדר היר ווי קאם.


וקצת ממראות הכריסמס:

הרחובות מקושטים מקסים, אך אני צילמתי רק איזה רחוב פח שאני אפילו לא זוכרת איזה רחוב הוא. אני חושבת שזה ליד לסטר סקוור.

ולא רק הרחובות, גם החנויות והפאבים. זה בהחלט נעים לטייל בקור המאוד לא נעים (מה זה פה, שבדיה?) ואז להיכנס לפאב ולהתיישב ליד האח הזו:

לא שהתיישבנו, כי דווקא בפאב הזה לא היה כיסא לתינוק, אבל קנינו כיסא מתקפל לתינוק ומעכשיו סיבות כמו אין כיסא לתינוק לא ירחיקו אותנו.

וגם: בכניסה לכל חנות כמעט יש מקבץ תרומות לחג. באוקספורד סטריט נתקלנו באריה הזה, שהחליט לשעשע את גומבוץ. כולנו שועשענו:

זהו. יש לי עוד המוני תמונות שאינן קשורות לחג והן יבואו בפוסט שאינו קשור לכריסמס, ויש גם את פוסט הספרים ואת פוסט הסרטים וכו. בפעם הבאה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/12/2010 21:06   בקטגוריות כריסמס
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של elon ב-3/3/2011 22:13


קצרים

יש לי כל כך הרבה פוסטים לכתוב, על מסיבת הכריסמס האנגלית שהיינו בה ועל האוכל האנגלי לחג (אכן, מראות קשים), על הספרים שקראתי לאחרונה (גם קראתי את החדש של אקונין וגם סיימתי את סדרת הנערה עם קעקוע דרקון), על הסרטים שאנחנו רואים פה (יש לנו קטע עכשיו לראות סרטים שמתרחשים בלונדון), וגם פוסט תמונות מובטח. ואולי גם פוסט על אוכל התינוקות כאן (יעניין אימהות לתינוקות, ישעמם למוות את כל קוראיי האחרים).

אז אולי בינתיים קצת תמונות והרהורים.


ההתבוללות המהירה במערב:

קיץ 2010, תל אביב

האופנוען: ואנחנו נשמור בבית על צביון יהודי

אני: ברור, נרות בחנוכה, תחפושות בפורים

האופנוען: אולי איזה ביקור אצל החברים החרדים שלי לארוחת שבת

אני: ארוחות שבת גם אצלנו בבית

האופנוען: הילד יידע מה זה חנוכה, עוד לפני כריסמס

דצמבר 2010, לונדון

האופנוען: היינו עושים משהו לחנוכה, אבל במילא יש כזה בלגן בבית עם כל הארגזים

אני: סופגניות זה המון קלוריות

האופנוען: יש לנו בכלל חנוכיה?

אני: לא

האופנוען: וגם גומבוץ עוד קטן מדי בשביל ממש לזכור את ארוחת החג הזו

אני: וגם מילא משמין, איפה אני אקנה פה סופגניות? זה המון עבודה להכין בבית

האופנוען: אוי, אפרופו, תראי מה ראיתי בחנות. זה היה כזה חמוד אז קניתי


(כן, זו הגירסה הגויית למטבעות הזהב של חנוכה. הייתה שקית מלאה, הכל עכשיו בבטן שלי. באסה)

ואם זה לא מספיק:

בשני שיעורי הג'ימבורי האחרונים הודיעו המדריכים "היום הנושא הוא שירי כריסמס", וכך שיחק לו גומבוץ לצלילי "רודולף דה רד נוז ריין דיר" ו"ג'ינגל בלס". לקינוח נזפו בי המדריכים "מאמיז סינג ווית' אס" (לכאורה ננקטה פה לשון רבים אך למעשה אני הייתי היחידה שלא שרה), וכך נמצאתי מזמזמת את השיר בעצמי לילד, וכשהמדריכים לא שמים לב לוחשת לו גם "נר לי דקיק!". אהה.

(להגנתנו אומר שכבר החלטנו שכשנגמור לסדר את הדירה – הצפי הוא לחורף 2012 – אנחנו מכניסים את עצמנו לסדר ונשמור יותר על התכנון היהודי המקורי. למעשה אנחנו כבר חושבים על מסיבת פורים לתערובת מחברינו היהודים והלא יהודים כאן).


מכירים את זה שבן הזוג שלכן רואה איזה דוכן למכירה של משהו, במחיר שנראה לו טוב, נניח שניים בפאונד וחצי, ומייד מחליט שזה בדיוק מה שצריך בבית וקונה?

לפני כמה ימים שב האופנוען שמח וטוב לב עם שקית ביד, הודיע "הבאתי לך הפתעה", ושלף את צמד הקקטוסים הזה מהשקית.

"אתה יודע איך בכלל פורסים אננס?" שאלתי.

"לא ספציפית", תמה האופנוען. "למה, זו בעיה?"

אהה.

(כבר שלושה ימים למניין האננס, אודיע לכשייפרס. או כשיירקב).


אני מוקפת בחורות מוכשרות, שזה סוג של תזכורת תמידית לכשלוני במקצוע מלאכה. לא נורא, לי יש כישרון מעולה לעשות קניות.

אניווי, כשגומבוץ היה בן חודש העניקה לו חגית את הקוביות האלה (מימין). אחת מרשרשת, אחת מצלצלת, אחת נטול, אבל זה בסדר, הוא אוהב את שלושתן. והנה ביקרה אותי זוהר, והעניקה לגומבוץ את הכדור (משמאל), גם מצלצל מבפנים, גם עטוף קרושה מבחוץ. יאי.

(הבית ברקע אגב הוא מתנה מאיריס. לא עשתה לבד אבל נסלח לה).

ובכלל, לא הייתי מודעת לזה, אבל סצינת היצירה בבלוגים ממש רותחת. יש המוני בלוגים של יצירה והמוני חוגים ופורומים והחלפות ומשימות. מי אלה כל הנשים המוכשרות האלה ומתי זה קרה?

חלקן אפילו קוראות אותי. אני מוחמאת).


אם מישהו מקוראיי באנגליה יודע באיזה ערוץ בווירג'ין משדרים את ווידז ("העשב של השכן"), שקר לי ודקסטר, מאוד אודה. את משפחה מודרנית,איך פגשתי את אמא והמנטליסט כבר מצאנו.


בפעם הבאה: כריסמס. או תמונות. או ספרים. בקיצור, נראה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/12/2010 16:47
297 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של xjYfgPSmnU ב-26/11/2012 00:05


צ'ים צ'ימיני

הפוסט הזה נכתב, לסירוגין, בחודשיים של ההתכוננויות למעבר.


בספטמבר נסענו לשבוע לחפש דירה בלונדון.

האופנוען ואני רואים דירה שאמורה להיות עם שני חדרי שינה.

האופנוען: איפה החדר השני?

המתווכת: אתה עומד בו

האופנוען: אה, זה לא ארון?


שבוע חיפושי דירה בלונדון.

אנחנו רואים דירה מקסימה, בניין עתיק, כולה רצפת עץ, מול פארק, רק מה, יקרה לנו מדי ועוד ממוקמת בשכונה ממש יקרה.

אחרי שאנחנו צופים ברחוב בעוד בן של איל נפט סעודי, ילד כבן 6 יוצא עם אמו מהמרצדס כשהוא נעול בנעליים שכתוב עליהן מאוד בבירור "ארמאני", אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שלא נורא שזו שכונה יקרה ושכולם נראים לנו סנובים מגעילים.

אני: יש פה גני ילדים בסביבה?

המתווך: לא אמרת שהילד בן חצי שנה?

אני: כן, לא לעכשיו, לכשהוא יהיה בן שנה

המתווך: בגיל שנה לגן? מה פתאום? לוקחים להם עד גיל שלוש נני

אני (מכחכחת): כן, ברור, רק למקרה שנרצה לתת לו גם מסגרת עם ילדים אחרים…

מחליטים לוותר על הדירה היקרה בשכונה היקרה.


שבוע חיפושי דירה בלונדון.

בדירה שמצאנו יש חדר שינה קטן מדי וברור שהמיטה שלנו מהארץ, הענקית, לא תיכנס בו. אנחנו מחליטים לתת את המיטה שלנו במתנה להורים שלי, רק מבקשים שאמא שלי, שאיתנו בלונדון, תוודא קודם שהמיטה תיכנס בחדר השינה שלהם.

אמא שולחת את הסמס הבא לאבא:

"קח את המטר ותתקשר אליי מחדר השינה"

אבא מתקשר לאמא: סליחה??


שבוע חיפושי דירה בלונדון. הנוף הנשקף מהמלון:

האופנוען ואני תקועים ימים עם המשפט מהשיר ממרי פופינס:

On the rooftops of London – Coo, what a sight


האופנוען כבר שבועיים בלונדון, ואילו אני מחכה לענייני ביורוקרטיה בארץ עם גומבוץ. אחרי שבועיים שרק אני קמה אליו גם בלילה וגם בבוקר אני כה טרוטה שאני מתחילה לרחם על עצמי מאוד. גם על האופנוען מצידו עוברים שבועיים קשים של סידורים של התחלה פלוס עבודה חדשה, וגם הוא עייף. אבל בשיחת הטלפון הבאה אני מתקשה לנפק אמפתיה.

אני: ואחרי כל הקימות האלה הוא השכים בחמש וחצי. אני כל כך עייפה

האופנוען: גם אני, קרוע. אני כל כך עייף, שהלילה ישנתי 12 שעות רצוף!

דממה משתררת.

האופנוען: לא הייתי צריך לומר את המשפט האחרון, אה?

ררר.


חוק מרפי של התינוקות, גירסת האמ-אמא שלו:

אם נותרת לבדך עם התינוק למשך חודש, זה יהיה במשך החודש הזה שהתינוק, שמעולם לא היה חולה לפני, יקבל חום לשלושה ימים, ואז שבועיים שלשולים, ואז עוד חום לשלושה ימים, ואז יצמיח שתי שיניים, במשך שלושה לילות רצופים של חוסר שינה. אבל בכיף  עצבני


ארוחת בוקר של פרידה מהעבודה שלי. אני שולחת את גומבוץ לסיבוב בידי כל בנות ובני המחלקה, בטיימינג מושלם עם הגעת האומלט. כל הבנות שאין להן ילדים לא עולות על הטריק הזול הזה ולכן מתנדבות להחזיק אותו. מואאאאה. (תודה, חן, נוף ושני).

חוששתני שכבר אין לי מצפון ולמען עוד שנייה של התייחדות עם האומלט וסלט הקינואה דחפתי אותו גם לידי הדס, שדווקא בהחלט מעריכה בשלב זה חמש  דקות של זוג ידיים פנויות. (אצלה השתמשתי בטיעון "קחי, תראי איך זה ירגיש לך בעוד שבעה חודשים וחצי").

אניווי, במהלך הסיבוב שלו אצל בנות המחלקה המפרגנות גילתה שני שהוא פלט על כל הצד של השמלה החדשה שלה. מתברר שאני קצת איבדתי רגישות לעניין.

שני: הוא פלט על השמלה שלי!

אני (מושכת בכתפיי ולא טורחת לקחת ממנה את גומבוץ): שטויות, לי אין חולצה בלי כתם

שני לוטשת בי עיניים, אני נזכרת שלה עוד יש סטנדרטים של ניקיון ליציאה מהבית.

אני: כמובן שאני יכולה לתת לך מגבון…

(נפרדת מהאומלט ולוקחת את הילד)


אין, אין במה מספיק גדולה להודות לאבא שלי שגאל אותי מייסורי מכירת האוטו (שהיה במצב מעולה. למה כל כך קשה למכור אוטו משומש בימים אלה?) ומכר אותו בשבילי שבוע אחרי שנסענו. יאי!!! תודה!!!


וכך, בבוקר שבת אחת, השכימו ההורים שלי, אני וגומבוץ ברבע לחמש בבוקר (כמובן שבאותו לילה הוא דווקא לא התעורר בעצמו בשעה הזו), ונסענו, טרוטי עיניים וגם עצובים לקראת הפרידה הממשמשת, לשדה התעופה. ושם, נשאל גומבוץ אם ארז לבד ואם מישהו נתן להעביר לו חבילה ("אני שואלת כי כבר היו מקרים שמישהו ביקש להעביר חבילה והתברר שזו הייתה פצצה"), עבר בהצלחה את בדיקות הביטחון ויצא אל המטוס. סבא וסבתא שלו נפנפנו לו מעבר לחלון הזכוכית הזה שיש בשלב שבו עוברים אל שיקוף תיקי היד, וזה היה עצוב כמו בסרט.

וחמש שעות וחצי מאוחר יותר נחתנו אל מזג אוויר ששהיה קר יותר ביותר מעשרים מעלות. ברר. ואחרי בעיות קלות אצל משטרת הגבולות ("איך אני יודע שהילד הזה שלך?" שאל אותי בשיא הרצינות הפקיד שישב שם, לנוכח שמות המשפחה השונים שלי ושל גומבוץ אה?. כבר דימיינתי איך לוקחים לי אותו ומאשימים אותי בחטיפת ילדים או משהו. מזל שחשדתי שזה עלול לקרות כי זה קרה פעם לחברה שלי וסחבתי איתי את תעודת הלידה שלו, ששיכנעה אותו), יצאנו, כשאני מתמרנת, ולא בהצלחה יתרה, עגלת תינוק ועגלה עם שלוש מזוודות ותיק גדול. אנשים עזרו לי חלק מהדרך והאופנוען רץ אליי בשנייה שראה מישהי עם שתי עגלות נתקעת בדלת היציאה  האוטומטית ולא מצליחה להתקדם (כן, זה קרה).

היה איחוד מרגש. בקרוב – פוסטים מלונדון.


כאן היה קליפ שבול מתאים ממרי פופינס, אבל בגלל בעיית ישרא כלשהי הוא אינו מופיע. רר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/12/2010 11:13
73 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/12/2010 13:21

ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2008

12/2008

על דרוזים ופרידמנים

"אהבתי את הפוסט האחרון, בייחוד את הדמות הפיקטיבית שאת קוראת לה 'האופנוען'"

(האופנוען טוען שהפוסט על כריסמס לא מדויק).


ביום שבת תיכננו האופנוען ואני טיול לצפון. "תזכרי", התרה בי, "בשמונה וחצי אני מעיר אותך, בתשע כבר יצאנו לדרך". ואכן, בתשע הוא העיר אותי בזהירות, בתשע וחצי כבר יצאנו מהבית. כל הכבוד לנו.

תחנה ראשונה עשינו בדליית אל-כרמל. על גג המנזר שיש שם ממש ליד (תהייה – האם המנזר הוא המוחרקה, או שפיספסנו את המוחרקה?) מצאנו תצפית מצוינת, כולל מפתח כיוונים.

האופנוען צילם שם תמונות מהממות, אני בהיתי באופק, מהרהרת במיטתי החמה.

בדרך לדליית כבר פיתחתי תיאבון, ולכן בכל פעם שחלפנו על פני דוכן דרכים שאמר "פיתה דרוזית חמה עם לבנה" משכתי בכנף מעילו של האופנוען. למרבה הצער הוא לא הבין בכלל את הרמז. רק על גג המנזר שאלתי איך זה שהוא לא רעב, והוא ענה שדווקא כן, אבל חשב שכל דוכני הדרכים האלה לא מספיק מפונפנים בשבילי ולכן לא עצר. סליחה?? נעלבתי. בתגובה הדגים לי האופנוען מה דימיין שאשאל לו נעצור לאכול בדוכן דרוזי:

יש פיתה מקמח מלא?

הלבנה זה מחלב עיזים אולי? יש דל לקטוז?

הזיתים זה אורגני?

יש תה ירוק?

וכו.

מייד טענתי שנכון שזה שאלות שניתן למצוא אותי שואלת בכל מקום בתל אביב, אבל פה אני ברוח של אותנטיות. ולכן, בטניי שנינו מקרקרות, ירדנו מההר אל דוכן האוכל הראשון שמצאנו.

וזה היה מקסים.

יושבת לה אישה אחת ליד מן תנור מאולתר ועושה בו אוכל. לידה משמש בנה כמלצר.

(צילום: האופנוען)

תפסנו שולחן שבאמת יושב באמצע שום מקום, בין פרות משוטטות לטבע, נרגענו, הזמנו שתי פיתות עם לבנה, ולשולחן התחילו לזרום דברים: זיתים ירוקים, זיתים שחורים, צלחת ממולאים (עלי גפן, קישוא ופלפל) וקערית טבולה. וגם תה לקינוח.

זו הייתה ארוחת הבוקר הכי רגועה ומקסימה שהייתי בה זה הרבה זמן. היה באמת כיף.

אם כי בשלב מסוים התחלנו האופנוען ואני לדאוג: בכל זאת, לא הזמנו את כל הדברים שהגיעו לשולחן, והאם ייתכן שראו אותנו, שני תל אביבים מתלהבים, והחליטו לשים לנו הכל על השולחן ואז לחייב אותנו? "יש לי רק מאה שקל עליי", ציין האופנוען.

תל אביב ללא ספק קילקלה אותנו. מחיר ארוחת הבוקר הזו, שהייתה ללא ספק יותר טובה וכיפית מהרבה ארוחות שאכלתי בתל אביב, היה שלושים שקל.  שלושים שקל לשנינו ביחד, כן?

אחרי שמתרגלים לשלם פלוס מינוס חמישים שקל לאדם לארוחת שלוש ביצים, סלט, גבינות וסלסלת לחם פלוס נוף של בן יהודה, היה קשה להאמין שכל האוכל המצוין הזה עלה 15 שקל לסועד. הרגשנו כאילו עבדנו עליהם בלי שהתכוונו.

כשבאנו לנסוע מהמקום, עצר שם רכב עם בעלה של הדרוזית, ובו גור כלבים מהמם.

תכירו את טאקי:

(צילום: האופנוען)

טאקי היה מקסים וחברותי, ובעליו סיפר לאופנוען שבאמת הוא כל כך מקסים, שכבר ניסו לגנוב לו אותו. "איזה אנשים", ציקצק האופנוען, בעוד אני, מוקסמת מהכלב, מנסה לחשוב איך אני מוציאה את טאקי מהאוטו בלי שהבעלים שם לב ואיך נסיע אותו על האופנוע עד לתל אביב. אחרי כמה דקות שבתי לצלילותי.

מדליית אל-כרמל נסענו אל בית דודיי שבגליל. בית הדודה והדוד שוכן ביישוב קטן וכפרי, וכולו מרגיש אירופה. גם הטמפרטורה שם מרגישה אירופה. מייד נכנסנו לבית לכוס תה חם. אני מאוד אוהבת את הדודה והדוד שלי. וגם, בטיימינג מופלא, בכל טיולנו בצפון ירד גשם למשך חמש דקות, וזה היה בדיוק חמש הדקות שבהן ישבנו בבית הדודים. אלוהים רמז לנו שתיכננו נכון את הטיול.

מבית הדודים יצאנו אל מושב בצת, שזה כבר ממש בקצה העולם פונים ימינה. למושב בצת נסענו כי עופר ידידנו המליץ לנו על בית קפה הונגרי שם, ואוכל הונגרי זה משהו שקרוב למוצא שלנו. בדרך עברנו ליד מצפה הילה, וקצת התפלאתי שאין בכניסה שום שלט לשחרר את גלעד. הייתם חושבים שביישוב של גלעד יהיה המון שלטים כאלה.

~הבלוג מנצל את הבמה לקרוא שוב לשחרור גלעד שליט, ויפה שעה אחת קודם~

בסוף הגענו לבצת, למקום שנקרא "מקום מתוק". כמובטח, הוא מגיש שלל מאכלים הונגרים. האופנוען, שיותר מתמצא ממני, הזמין גומבוץ גבינה, שזה מן כופתאות חמות של גבינה מתוקה. אני, שקשריי להונגריה מתמצים בכרוב הממולא שסבתא עושה וכמה ביטויים בהונגרית שאבא שלי לפעמים אומר, הזמנתי עוגה שנקראת צ'ולסטטוט פלצ'ינטה (די בטוח שעיוותתי את השם), וזה בעצם ערימה של בלינצ'ס עם רטבים ביניהם. אם אתם מגיעים לשם, לכו על הגומבוץ.

משם, מלאים ועייפים, יצאנו בדרך חזרה הביתה. רצוף. כל השרירים שלי תפוסים היום.


הפרסום בבלוג משתלם: אחרי שכתבתי על זה בפוסט הקודם, הביאה לי גילה את העונה הראשונה והשנייה של הטיודורס בדיוידי. יאי!


אני לא רואה האח הגדול. זה לא שלא ניסיתי, אבל חמש דקות של זה גרמו לי להרגיש מוות מוחי קל, אז הפסקתי.

מה שכן, אני כן רואה דקה פה דקה שם. מספיק בשביל להבין קצת בדמויות. אני ממש ממש רוצה לחשוב שבגמר שביום שלישי לא ינצח אף אחד מהבובלילים. בעיני זה מאבק על פרצופה של המדינה. אני רוצה לחשוב שיש פה יותר אנשים תרבותיים והגיוניים מבהמות כמו הבובלילים. מצפייה בעינב נזכרתי בבהמה אחרת שהיכרתי פעם, שיצא לי לחלוק איתה משרד לכמה חודשים, ונהיה לי רע ממש מהר. אוף, כל כך בא לי לחשוב ששפרה תנצח.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/12/2008 01:47   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים
82 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-7/1/2009 13:20


לאסט כריסמס

אחד הזכרונות הפיזיים שנותרו לי מתקופת חיי בשבדיה הוא אוסף קישוטי הכריסמס שלי. ובאמת, הייתי משאירה אותם מאחור, כלומר בשבדיה, אבל נראה לכם?? השקעתי זמן וכסף בבחירה של כל קישוט מפונפן לעץ, וכשאני אומרת זמן וכסף אני מתכוונת ליותר מדי זמן ולהרבה יותר מדי כסף. בקיצור, זה שלי וזה חזר איתי לארץ.

אלא שאין לי מה לעשות עם זה בארץ. כשפרקנו ארגזים בדירתנו המשותפת שלפתי מאחד הארגזים את מנורת הכריסמס שלי. מדובר במנורה שממש דומה לחנוכיה, רק שהיא לא. בשבדיה נהוג לשים אותה על אדן החלון בערך כל דצמבר, והיא מאוד מחממת את הלב בימים הקפואים והחשוכים האלה.

אלא שפה, כידוע, לא קפוא, לא ממש חשוך, והכי חשוב, לא שבדיה. בקיצור, כששלפתי את המנורה, האופנוען נעץ בה מבט ואמר: מה זה צריך להיות?

בניסיון קצר לעבוד עליו אמרתי: חנוכיה?

הוא תקע בי מבט שפירושו "גיברת, נראה לך?", ואמר: האם אי פעם הצלחת למכור את קישוט הגויים הזה למישהו כחנוכיה?

לסבתות שלי, לחשתי.

לא לי, הוא סיכם.

בקיצור, חטפתי נאום שלם על זה שאנחנו יהודים, ואנחנו לא צריכים קישוטים של כריסמס, ושאם אנחנו רוצים לקשט משהו יש לנו את סוכות (פחח), ושלל ציטוטים יהודיים כשרים שלא שמעתי מאז ימי שיעורי תושב"ע ואחירם המורה הדתי שניסה לשכנע את הבנים בכיתה לבוא עם כיפה ואת הבנות בחצאיות (פחח).

כיוון שלא היה לי שום תשובה שלא תציג אותי – שוב – כעוכרת ישראל, מתייוונת, זוללת סושי לא כשר ובאופן כללי מתחנפת לגויים, ויתרתי על כריסמס. איפסנתי את הקישוטים בקופסה, והסתפקתי במבטים עורגים בתמונות מחו"ל ששלחו לי חברים שלי. (אימייל משרה האיטלקיה: אוטוטו אנחנו קונים עץ, אני עסוקה בקניית המתנות, איזה כיף לשתות גלוג בימי שלג, בלה בלה בלה. מפרגנת ).

עד היום. היום התקשר האופנוען מהעבודה, שפוף משהו. "דיברתי עם קולגות בלונדון ובפרנקפורט", דיווח לי, "הם בדיוק הולכים ליריד הכריסמס המסורתי, ואיך בא לי את הנקניקיות שמוכרים בירידים האלה".

רגע, אמרתי, אתה מודה שגם אתה מתגעגע לכריסמס?

קצת, לחש.

בחצי שעה שלקחה עד שהוא הגיע הביתה כבר הדלקתי את המנורה על אדן החלון ושמתי את הדיסק המתאים (כן, יש לי אוסף משולש של שירי כריסמס. יש למישהו בעיה?). זה הצחיק אותו כשהוא נכנס הביתה.

ובסדר, בסדר, מחר אני אוריד את תערוכת הכריסמס הזו.

בתמונה: חנוכיית כריסמס

(כן, אני יודעת שחסרים לה קנים בשביל להיות חנוכיה)


אני רוצה לומר משהו על קבצנים. בדרך כלל, כשמדובר בנרקומן התורן עם שלט "בס"ד רחמנות יהודים יש לי חמישה ילדים + איידס" אני קצת פחות מתרשמת, אבל יש את הזקנים. הזקנים האלה שמנגנים, בדרך כלל בכינור, אבל יש גם אקורדיאון וראיתי גם צ'לו. זה קורע לי את הלב. אני תמיד עוצרת ונותנת להם כסף. והם אומרים תודה, ואני מקפידה להסתכל להם בעיניים ולחייך, ולומר תודה גם כן. בדרך כלל בא לי גם לבכות.

יש בסנטר אחת קבועה, זקנה עם כינור, עומדת ליד המקום שבו עמד המשביר. היא תמיד שוברת לי את הלב.

אין לי ממש פואנטה. אתמול פשוט הייתי בקניון רמת אביב, ובכניסה האחורית, זו שליד החנות הזו שמתקנים בה נעליים ומפתחות וליד הבנק והסופר, עמד זקן וניגן בכינור. ואנשים עם שקיות מחנויות יקרות ואימהות עם ילדים עברו לידו ומיהרו הביתה ולא נתנו לו כסף. הרגשתי כל כך רע שמייד נתתי לו כסף. הוא גם ניגן מוצארט, אחת היצירות שאני הכי אוהבת, אז בכלל נחנקתי קצת.

אוף.


אני מנסה לסיים עם משהו אופטימי, אבל האמת שבדיוק נותרתי בלי אנקדוטות משעשעות (לא ראיתי את אחינו הקטן כבר שבוע וחצי). אז רק אציל קצת את תדמיתי השטחית ואציין שאני מאוד מחכה לתחילת העונה ביס, ואני תוהה לעצמי אם הם מתכוונים לשדר את שושלת טיודור מחדש כי לא ראיתי, ואני גם מקווה שהם יעשו ריראנז של כל "גיבורים" כדי שהאופנוען יוכל להשלים ואז נוכל לראות את העונה החדשה ביחד. כן, שטחיות.

נ.ב

מתי חנוכה? נורא בא לי לקשט איזה שיח.

וגם מאוד טעים לי הסופגניות. אעפ"י שממש יקר, האלה השוות של רולדין. קניתי שלוש ורק בבית קלטתי שזה 7 שקלים לאחת קטנה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/12/2008 03:17   בקטגוריות כריסמס
119 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של דה מונה ב-16/1/2009 17:17


כרית הקסם

אני שואלת את ברוגן בת דודי האוסטרלית איך מתאקלמת בארץ אחותה הצעירה, שרק לפני שבועיים הגיעה לפה לראשונה

ברוגן: אה, היא עוד בשוק. פשוט היא אף פעם לא הייתה לפני זה בעולם שלישי

~אני לוקחת דקה להתאושש. כל רגשותיי הציוניים, שבדרך כלל חבויים יפה, עולים בזעם~

אני: עולם שלישי??? ישראל היא מדינה מפותחת מאוד!

ברוגן (מעבירה מבט בין חברותיה שאיתנו, ואומרת בקול זהיר): תראי, לקחו את הקבוצה שלה לסיבוב במרכז תל אביב – שיינקין, קינג ג'ורג', דיזינגוף. היא אף פעם לפני זה לא ראתה כל כך הרבה הומלסים, המון מכוניות נוסעות בין הנתיבים וצופרות, הבניינים מטים ליפול ואפורים מפיח. זה לא מזכיר לך עולם שלישי?

אוף.


הופ הופ טרללה, הזדקנתי בשנה. מפתיע איך בכל פעם הבלון משמח אותי. פאת'טיק.


לפני שעבר לגור לבד, חי אחינו הקטן בדירת שותפים שכנראה לא נוקתה מעולם. כשעזב אותה לגור בדירה משלו, לקחנו האופנוען ואני ממנו כמה דברים, כי בדירה החדשה לא היה לו מקום.

כמה שבועות אחרי, ישב אחינו הקטן בסלון שלנו ובחן את הדירה.

אחינו הקטן: ממש יפה השידה הזו ליד הדלת. מאיפה היא?

אני: ובכן, זו השידה שהייתה שלך

אחינו הקטן: אה, לא זיהיתי אותה בלי האבק

העניין הוא, שמאז שאחינו הקטן גר לבד, הוא התחיל לנקות את המקום שהוא גר בו. למעשה, הוא הפך לחולה ניקיון שאפילו מוניקה מ"חברים" הייתה מעריכה. זה נהיה, כמו שאומרים בפרסומת האהובה עליי ("זה אתה, גנרל ללוש באגט!"), טרה ביזאר. לפני שבוע הוא המליץ לאופנוען על נוזל ניקוי לרצפה בריח אפרסק, "קצת יותר יקר אבל שווה כל שקל" (האופנוען בתגובה: מי אתה?). חשבתי שאי אפשר לרדת נמוך יותר, אבל אתמול קיבלתי ממנו את מתנת יום ההולדת שלי. הוא קנה לי את ספוגית הקסם של ניקול.

אני: מה זה??

הוא (בטון של ג.יפית): אל תגידי כלום עד שניסית. עם קצת מים עובד על כל כתם.

השם ירחם.


אנפוקוסד גילה לי את האתר המגניב הבא: דורבנות. אתר שמציע מילים שחסרות בעברית. מאוד חביבה עליי תַּקְלַדָה, שהיא תקלת הקלדה, טייפו כמו שאומרים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/12/2008 03:36   בקטגוריות אחינו הקטן
92 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-15/12/2008 12:02

ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2007

12/2007

פוסט כריסמס

אני יודעת, אני יודעת, עוד קצת כריסמס ואתם מקיאים. גם אני, האמת, הגעתי לשלב של עוד פעם אני שומעת "ג'ינגל בלס" ואני צורחת.

נשארו רק עוד כמה דברים של כריסמס שעשיתי ועוד לא סיפרתי.
אפיית עוגיות זעפרן, הנקראות לוסיקאטר (בתרגום מאוד חופשי – "החתולים של לוסיה").

פיסול במרציפן:

(נזכרתי לצלם אחרי שכבר אכלתי חצי. אופס).

תה כריסמס אצל חברתי הליטאית אגנה:

(משמאל: עוגת כריסמס ליטאית. אין מצב שאני יכולה לחזור על שמה, המילים בליטאית תמיד נורא מסובכות. אמרתי לאגנה מראש: "אם לא קוראים לעוגה הזו 'שאראס', אל תטרחי לומר לי").

 


אחרי ההכרזה על פרס נובל לאיש שהמציא את החימום ברצפה של חדר האמבטיה, אני רוצה לתקן ולומר שהוא צריך לחלוק את הפרס עם האיש שהמציא את החימום במושבים של המכונית. (כן אבא, אני יודעת, הוא היה איטלקי וקראו לו קרלו בטוסיק).


אם כי לא כל כך קר. כבר כמה ימים שפלוס חמש מעלות, שזה ממש קור של ירושלים. (לא שיש לי מושג מה זה קור של ירושלים, אבל יעל אמרה, והיא יודעת). בימים הקרובים, לעומת זאת, צפויות הטמפרטורות לרדת, וגם אמור לרדת שלג.


הכריסמס עבר ועימו הגיע השיא, הנקודה החשובה ביותר של החג, הסיבה לשמחה האמיתית: הסייל שאחרי. ביום הראשון שאחרי החג נדחקתי עם עוד מאות סוסות בלונדיניות הגבוהות ממני בראש אל H&M ורבתי איתן על כל פיסת בד בערימות הענקיות של הבגדים. ואכן, הוכחתי כמו תמיד את כשרוני המיוחד: אחרי שעמדתי בתור לתאי ההלבשה, לקופות, לכל מקום אפשרי, יצאתי משם עם ארבעה פריטים (שני מכנסיים ושתי חולצות) – שאף לא אחד מהם היה במבצע. אין, זה כישרון מולד, לא מפספס אף פעם.

אז היום נסעתי לקניות באאוטלט השווה שמצפון לעיר, ואני שמחה לבשר שלפחות משם חזרתי עם פרטים ראויים בסייל: חולצה ואפודה מפיליפה ק (Filippa K) המעצבת השבדית שאני הכי אוהבת, שתיהן בכ-60% הנחה. יאי. חוץ מזה נרשמו בקניות נעלי ריצה (שיט, עכשיו אין תירוץ למה אני לא עושה ספורט), כאלה:

ובנוסף: דיסק האוסף של טורי איימוס, אחרי שנים שלא יצא לי לקנות דיסק, ועוד דיסק שכולל את השיר הכי מעולה שלה בעיני, ווינטר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/12/2007 21:04   בקטגוריות כריסמס
382 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של UZzqUBONpx ב-4/10/2012 20:32


אני בניתי בית

החבר של שרה האיטלקיה, דווקא בחור מקסים ואינטילגנט בדרך כלל: זה לא הפריע להורים שלך, שאת לא חוגגת איתם את הכריסמס?
אני (בחיוך): תאמין לי, הם לא הרגישו בחסרוני ליד העץ
החבר של שרה האיטלקיה: מה זאת אומרת?
אני: אנחנו לא חוגגים כריסמס, זה לא חג שלנו.
החבר של שרה האיטלקיה (בשוק): מה, אפילו לא עץ?


להיות בשבדיה שוב, אחרי שנים של מעברים בין מדינות ותהפוכות, מביא עימו גם חוויות מתקנות.

בכריסמס הראשון שלי בשבדיה, אי שם ב-2002, נלקחתי אל בית אחותו של השבדי. אחותו, יש לציין, היא אוהבת אדם ותומכת שוויון לכל בני האדם, ללא הבדלי דת, גזע ומין. כלומר, היא רודפת שוויון כל עוד לא מביאים יהודיה למשפחה שלה עצמה. כשרק הוצגתי בפניה היא לבשה את ארשת פניה החביבה ביותר והצהירה שחשוב לה שנהיה חברות טובות. עד היום מפליא אותי איך לא פגע בה ברק בו ברגע.

מיום שהוצגתי לפניה ספגתי כמה וכמה הערות מעוררות מחלוקת. זכור לי היום שבו הגיעו היא ובן זוגה לארוחת ערב ראשונה בבית שלי ושל השבדי. כשהתיישבנו לשולחן, בעודי מגישה את האוכל, היא אמרה בטון פדגוגי: "את יודעת, אצלנו בשבדיה מקפידים על היגיינה כשמבשלים". "באמת?" עניתי, "טוב לדעת. בארוחה הבאה אני כבר אעשה את זה, אבל את זו בישלתי על הרצפה. בתיאבון!"
(מאוחר יותר יטען השבדי שהיא לא התכוונה לרעה. טענתי שאני לא מבינה איך אפשר להתכוון לטובה עם הערה כזו. לא הצלחנו להסכים).

כשהתקרבו החגים שמעתי ממנה כמה וכמה הערות על כמה חשוב שאלמד את החגים "שלהם". וכך, יום אחד, הוזמנו השבדי ואני לערב תחרות בניית בתי ג'ינג'ר. מדובר במסורת שבדית, ואני מניחה שגם אירופית וצפון אמריקאית. משרטטים צורה של בית וקירות, לוקחים בצק של עוגיות ג'ינג'ר (ג'ינג'רברד), חותכים אותו לצורת קירות, אופים אותם, ואז מדביקים באמצעות סוכר מומס. אחרי זה מעטרים בעזרת אבקת סוכר מעורבבת בחלבון וסוכריות צבעוניות.

אחותו של השבדי, גיליתי מאוחר יותר, היא אמנית בניית בתים כאלה, אחרי שנים של אימון. אני, לעומת זאת, לא שמעתי על זה מעולם עד היום שבו הוזמנתי לתחרות. אמרתי לה את זה בטלפון, והיא אמרה: "מצוין, ככה תלמדי".

ביום התחרות הגענו לביתה של האחות. התברר שכל מי שהגיע ממוין לקבוצה לפי הרמה שלו. כל קבוצה יושבת בחדר נפרד ואמורה לבנות בית מהבצק, וכשכולם יסיימו תיערך תצוגה ויקבעו מי המנצח. המנצח, הבנתי רק מאוחר יותר, היא כמובן אחותו של השבדי. כדי שלא יהיה טעויות בעניין, מוינו הקבוצות לחלשים, בינוניים ולקבוצה של אחותו, הטובים. שזה באמת מיון קצת מוזר אם זו אמורה להיות תחרות שקולה.

אז כשנכנסנו שאלה אותי האחות "בנית פעם בית מבצק?" "לא", עניתי, "אבל בניתי טיסן ממצות". סרקסטיות מבוזבזת, רוב השבדים לא יודעים בכלל מה זה מצות. בשל חוסר ניסיוני נשלחתי מייד אל קבוצת הכושלים.

קבוצת הכושלים ישבה בסלון. כשנכנסתי גיליתי עוד משהו: לא רק שמדובר בחבורת שבדים שלא בנו מעולם בית ג'ינג'ר או שבנו אך נכשלו באופן נחרץ, אלא שמדובר בחבורה של אנשים כל כך כושלים שהם גם לא יודעים אנגלית, עניין נדיר בין שבדים מהדור הזה. כיוון שהייתי בתקופה ההיא רק אחרי חודש קורס שבדית, לא ממש היה לי איך לתקשר איתם. ערב שלם ביליתי בפיסול עצמאי בבצק. הקבוצה הכושלת בינתיים בנתה פירמידה מהבצק (הם לא הצליחו לתכנן בית). מדי פעם ברחתי אל חדר העבודה, שם ישבה קבוצת הבינוניים, אליה מוין השבדי, וגיליתי שהם עסוקים מאוד בבנית הבית שלהם, כשהשבדי הוא המהנדס הראשי.

כשסוף סוף הגיע הערב הארוך לסיומו, נערכה התצוגה. הקבוצה של השבדי הציגה בית פשוט אך עומד יציב. הקבוצה של האחות הציגה טירה בת שלוש קומות, שני צריחים, מרפסת וחלונות צלופן. הפירמידה של הקבוצה שלי קרסה באמצע התצוגה.

שנים מאוחר יותר, כריסמס, אני שוב כאן. פורד סיפר לי על ערכה מוכנה לבניית בית ג'ינג'ר, הקירות כבר מוכנים, אין צורך לשרטט ולאפות, רק צריך להדביק ולקשט. נשמע לי כמו חוויה מתקנת. קניתי, הדבקתי, קישטתי. יצא חובבני להפליא, מרושל, סימני סוכר מרוחים על כל קיר וזווית, בטח לא עומד בתחרות עם המצודה שאחותו בנתה. אבל כמאמר הבימב, אני, בכל אופן, נהניתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/12/2007 14:59   בקטגוריות כריסמס
120 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/1/2008 05:14


תיירת בכריסמס

את הימים האחרונים הקדשתי לחוויות חו"ל: כריסמס. הסתובבתי בין החנויות, אכלתי לחמניות זעפרן, שתיתי גלוג (יין מתובל שמוגש חם, בד"כ עם צימוקים ושקדים) וצילמתי.

החנות השווה מכולן היא הכלבו NK, שהקישוטים שלו שווים גם מבפנים וגם מבחוץ. מבפנים הם תולים כל שנה עץ ענק, שנתלה מהתקרה ונמשך לאורך ארבע קומות, כשהוא מרחף באוויר מעל קומת הקרקע. זה נראה ככה:

ומתחת לעץ, הס פן תעיר, יושב לו סנטה קלאוס לא כל כך שעיר. במשך רוב שעות היום יש לידו תור ארוך של זאטוטים בלונדינים למשעי עם הוריהם המצויידים במצלמות. יש גם ילדים שהם כבר לא זאטוטים, והם מגיעים עם רשימה ספציפית של מה שהם רוצים לומר לסנטה.

מחוץ לחנות יש לא פחות אטרקציות. הכלבו אן-קיי מפורסם בתצוגות הכריסמס שהוא עורך בחלונות הראווה שלו. לכל חלון נושא משלו, עם בובות שזזות, המון פרטים קטנים ומוזיקה תואמת. הילדים וההורים עוברים חלון חלון ובוחנים כל אחד בתשומת לב.
(כל תמונה היא חלון אחר. מצטערת על איכות התמונות, בדיוק התחילה להיגמר הבטרייה של המצלמה ולכן לא היה לא אופציה לפלש ולא זמן לכוון כמו שצריך. רר).

משם עברתי לעיר העתיקה. בעיר העתיקה יש בכל כריסמס יריד מסורתי, עם קרונות עץ, שמוכרים דברים כמו גבינות ונקניקים מהצפון, ריבות ביתיות, גלוג, קישוטים בסגנון ישן לעץ וכאלה. בשלב הזה התחלתי ממש לקפוא.
אני: ממש ממש קר.
השבדי (בטון מופתע): לא יכול להיות שאת רצינית, זה בקושי מינוס חמש.
אני מגלגלת עיניים (ומנקשת שיניים).


ועוד כמה נקודות:

– עם כל הכבוד לכל הפיזיקאים/כלכלנים/רופאים וכו, אין ספק שמגיע פרס נובל לאיש שהמציא את החימום ברצפה של חדר האמבטיה.

– בעקבות צפייה בהארי פוטר החמישי בדיוידי, אפשר לסכם: אף לא אחד מהסרטים של הסדרה שווה משהו בעיני. עם זאת אני מודה שקשה לנתק אותם מהספר, ואני תמיד צופה בהם כאילו היו המחזה לספר, מה שכמובן מביא לאכזבה. אני תוהה לעצמי אם כסרטים בפני עצמם, בלי שמכירים את הסיפור, הם שווים משהו.

– הרשיתי לעצמי להתרשם מהעובדה שמוסף הארץ ריאיין את הסופרת ההודית מנג'ו קפור ועל כן קניתי בשדה התעופה את ספרה, "בית". עלילות משפחה הודית מורחבת – כזו שהכלות של הבנים באות לגור איתם בבית ההורים, כך שנוצרת משפחה אחת המורכבת מכמה משפחות גרעיניות. היה מעניין אנתרופולוגית, אך גם מאכזב. די קריא, אבל לא יורד לעומק שום דמות יותר מדיי, והסוף בכלל מכעיס, לפחות בשביל אישה מודרנית. לחשוב שהתלבטתי בין הספר הזה ל"לוליטה" ובחרתי בזה. אוף.

– חברותיי הבינלאומיות מחזיקות כבר שנים אוסף מרשים של קישוטי עץ כריסמס. שלי נבנה רק בשנים האחרונות, מה שגרם לכל חברותיי לחייך בהתנשאות קלה, אך אל דאגה, מה שלא עשה הזמן – עשה המזומן. אז הנה שני אקזמפלרים:

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/12/2007 19:48   בקטגוריות כריסמסספריםטלוויזיה וסרטים
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בשבדיה ב-29/12/2007 22:16


הו הו הו

כבר שכחתי כמה קר יכול להיות.
כשארזתי הוצאתי מאחד הארגזים שלא פתחתי מאז שחזרתי לישראל את מעיל החורף השבדי שלי. הוא נראה לי פתאום כבד מדיי, ולשנייה חלף עליי התקף טמטום: חשבתי לעצמי שחבל לסחוב כזה מעיל עבה, שיהיה לי חם איתו, הרי בארץ שיא החורף ועוד לא לבשתי את מעיל הסתיו השבדי שלי. אז לשנייה החלטתי לא לקחת את המעיל הזה, כי אם כמה ג'קטים מגניבים הרבה יותר.

מזל, מזל שהתאפסתי על עצמי בזמן. כשיצאתי מהטרמינל בשטוקהולם זה נחת עליי בבום. תוך שתי דקות חשתי שאוזניי עומדות לנשור מקור. האף כנראה כבר נשר, כי איבדתי כל תחושה מכיוונו. ולחשוב שארזתי חצאית מיני, פחח.

שלוש בצהריים מעל שטוקהולם. שקיעה.

 


אם כבר לבוא בחורף לשבדיה, אז רק בכריסמס. יפה פה שכואב (בעיקר האוזניים כשעומדים בחוץ). כלומר, אני יודעת שזה חג של גויים ואילו אני יהודייה כשרה, לפחות גנטית. אני גם לא מתכחשת חלילה לחגינו שלנו, חנוכה למשל הוא אחד החגים האהובים עליי ביותר ואני בטוחה שכל אחת מאלפי הקלוריות תוצרת רולדין שדחסתי לעצמי הייתה מוצדקת. אבל כריסמס, הוו, הוא יפה.

כלומר, תחשבו על הדוכן הזה של רולדין בעזריאלי עם שלל הסופגניות המהממות עליו ועוד יותר שלל הישראלים הצובאים עליו, ועכשיו תסתכלו על הפינה הבאה, פינת קישוטי הכריסמס באחד הכולבואים הגדולים של שטוקהולם, אולנס.

איי רסט מיי קייס.


על הבוקר הראשון שלי בשטוקהולם החלטתי לעשות – זה בטוח יפתיע אתכם – קניות. כלומר, קודם פגשתי את חברתי הדר ללאנץ' (איזה מעולה שפתחו סניף של מקום המאפינס גם במרכז!) ומשם הלכתי לקניות. ומייד כשאחזור לארץ אעבוד שעות נוספות.

עד כאן הדיווח להפעם, יש לי שיח חנוכה לקשט.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/12/2007 22:56   בקטגוריות כריסמס
71 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של דפנה ב-25/12/2007 14:40

12/2007

קצרים

ש: את שומרת מצוות?

ת: בהחלט. אני מדליקה נרות ומקשטת את העץ.

(מתוך: ראיון שלא יפורסם).


ארוחת יום שישי בבית ההורים. אבא מציע לסבתא את המשקאות ללא סוכר שיש על השולחן.

אבא: יש דיאט מנגו, יש דיאט שעועית, יש..

כולם צוחקים בטירוף, אחינו הקטן עוד שנייה מוציא את המרק דרך האף.

אבא: מה?

אמא: הצעת מיץ דיאט שעועית

אבא: לא נכון

כולם: כן נכון

אבא (בטון מתפלא): ארבעה אנשים וכולם לא שומעים טוב


ש: איך יקראו לסרט שיעשו על חייך?

ת: חריצות, פוריטניות, ציונות.

ש: ועכשיו ברצינות?

ת: הלוחשת לגויים.

(מתוך: שם)


 

מחייהם של הלא הורים.

חגית: רק תיגמר החופשה הזו ויהיה לי זמן.

אני (בקול תוהה): איזו חופשה?


 

ש: מהו ההישג שאת הכי מתגאה בו?

ת: שש שניות בשולה המוקשים.

(מתוך: שם)

נכתב על ידי עדי בעולם , 11/12/2007 00:49
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בשבדיה ב-20/12/2007 19:13

 


 

אין חדש תחת השמש

ספיחים אחרונים ליום ההולדת: קיבלתי חבילות באמת מכל קצווי העולם – לוס אנג'לסניו יורק, שבדיה ואוסטרליה (תודה פארה ).

רוית הוכיחה – שוב – את גדולתה ושלחה לי קנקן תה של בודום, בדיוק כמו זה שביכיתי את שבירתו על ידי החתול של בת דודי. יאי!


ישבתי עם החברים מהעבודה ב"סראגוס". בשולחן לידינו: ענת עצמון ודני סנדרסון (הייתי בשוק לשמוע שהם זוג!!). בשולחן מהצד השני: צינוביץ', אביטל דיקר ואיזה ראפר שמן אחד שלא הצלחתי להיזכר בשמו. אם מתעלמים מעודף המפורסמים שם, חייבים לציין שמדובר במקום ממש שווה. מעבר לדיל הלילה המצוין שלהם שכבר כתבתי עליו (29 שקל לבירה פלוס+המבורגר/כנפי עוף/ביצי בנדיקט מאחת בלילה), הייתה גם מוזיקה מעולה – ניינטיז, ישראלית ומוזיקה בריטית מהאייטיז. אם הצלחתי לשמוע בשעה אחת גם את הקיור, גם את יו טו וגם את ערן צור, מישהו שם בוחר מוזיקה מעולה.


הסלולרי מצלצל.

אחינו הקטן: איפה את?

אני: בכניסה לקניון

אחינו הקטן (במבטא רוסי): פותחת תיק 'בקשה

יומיים אחרי. הסלולרי מצלצל.

אחינו הקטן: איפה את?

אני: בדרך לגיניקולוג

אחינו הקטן (במבטא רוסי): פותחת כוס 'בקשה


מסיבת יום ההולדת של סמדר בבטי פורד (מזל טוב יקירתי). נחמד לגלות שממש כמו במאנטה ריי, גם הם מגישים שמפניה עם ליצ'י, זה פשוט שילוב מעולה (כן, אני יודעת, ביום המהפכה אני הראשונה שתובל לבסטיליה). וגם, גילוי צפוי: החוק הזה נגד העישון מעולה!! בחיים לא קרה לפני שישבתי במקום כמו בטי פורד כמה שעות ולא חזרתי הביתה בלי ריח של סיגריות בשיער. איזה תענוג.


בקרוב מבזקים ספרותיים: "מארלי ואני" (החביב), "מות אכילס" (המצוין) ו"גנבת הספרים" (המעולה).

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/12/2007 18:44   בקטגוריות אחינו הקטן
106 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-11/12/2007 20:30