בדרך למלון עלינו בכביש חצי סלול, תלול, צר ומספיק לרכב אחד (אבל הכביש בכל זאת דו סטרי), מתפתל, ולקינוח מושלג קלות. הילדים במושב האחורי ייבבו שזה כביש מפחיד.
אני לילדים: אוי זה שטויות, אין מה להילחץ מזה
אני לעצמי: מחזיקה את התיק בכוח, כל השרירים כואבים לי מהלחץ, מייבבת מבפנים
ממש ליד המלון היה כביש תלול ומלא שלג. הבאנו חליקה יפה (כן, יש לנו צמיגי חורף, אבל כשהכביש מלא בוץ/קרח, דבר לא יעזור). החלקנו חצי מהרוחב של הכביש.
הדובוש: מה זה היה???
אני: שום דבר חמודי, הגלגלים נתקלו בקצת אבנים
אני בלב: סמאללה!! סמאללה!!

אקיצר, מתברר שהמלון נמצא באמצע אתר הסקי, גבוה בהר. הנהיגה לשם – אללה איסתור. למרות שלא הספקנו בדרך לעבור בסופרמרקט ולקנות פינוקים לחדר, היה ברור לנו שאנחנו לא יורדים את הכביש הזה עד שחייבים לנסוע הביתה.

בשנה שעברה נסענו למחנה הסקי של בית הספר וגילינו שאנחנו ההורים היחידים שלא עושים סקי. סיימנו את המחנה ההוא בהחלטה לשנה הבאה: נגיע למחנה הסקי כשגם אנחנו גולשים.

זה הפך למטרה שהצבנו לנו: לומדים לעשות סקי, גם בגילנו המאוחר ובזמננו הלא פנוי. אנחנו כבר יודעים שאסור להיתקע באזור הנוחות, ושחובה ללמוד משהו חדש בכל גיל, ותמיד רצינו להיות גולשים.

וכך, שלושה חודשים לפני מחנה הסקי הבית ספרי יצאנו כולנו לגירסה ההונגרית של החרמון, כלומר שעה וחצי נסיעה מבודפשט ויש שם אתר סקי קטן, אבל לפחות החניה בחינם אז לא בדיוק החרמון. שלחנו את הילדים עם מדריך שייקח אותם במעלה הרכבל אל מקומות שאנשים שיודעים לגלוש הולכים אליהם, ופנינו בעצמינו אל שיעור הסקי הראשון בחיינו.

זה שוב היה הזמן לביקורו השנתי של הדוד הכי משקיע, אחינו הקטן. הילדים ציפו לו בהתרגשות שנייה רק להתרגשות של האופנוען ושלי, לבייביסיטר בחינם שמגיע אלינו. וגם כי כמובן התגעגענו אליו.

על כל פנים, אחינו הופיע בביתי רעב אחרי טיסה.
אני: רוצה סנדוויץ'? יש לחם סלק!
אחינו הקטן (עם פרצוף שנזכר איך הוא תמיד התבאס במטבחנו): יש לחם נורמלי?

אחרי הסנדוויץ', הצעתי לו שתייה חמה. יש לציין שאני לא סובלת קפה/ריח של קפה/לשתות מספלים שהיה בהם קפה, ורק האופנוען מכין קפה אצלנו.
אחינו הקטן: יש סיכוי שתעשי לי קפה?
אני: אתה מוזמן לבחור בין תה כורכום לתה שומר
אחינו: זה שאת לא גרושה עדיין זה נס

חלפו שבועיים מכריסמס ונראה לי שהתאוששתי קלות מהלם הסוכר והאלכוהול, כמו גם הילדים שבו לבית הספר אחרי חופשת כריסמס ארוכה, ואני יכולה לדווח על קורותינו בחג המולד.

כזכור, חג המולד הוא כבר מזמן לא יומיים בסוף דצמבר, אלא חודש שלם של קישוטים מנצנצים, מוזיקה שרודפת אותך בכל חור, קניונים עמוסים והרבה שוקולד. בהונגריה החג מתחיל כבר בשבוע הראשון של דצמבר, שאז מגיע סנטה להשאיר לילדים שוקולד בנעליהם, אותו הם מגלים בבוקר כשהם מגיעים לנעול נעליים. ילדים הונגרים פוגשים את סנטה רק בשבוע הזה ולא בכריסמס עצמו, כי בהונגריה זה ישו התינוק שנותן את המתנות ולא סנטה. אל תשאלו אותי איפה ההיגיון, איך תינוק יכול לתת מתנות בשעה שלסנטה יש מפעל שלם של אלפים פלוס מזחלת קסמים פלוס איל צפון עם אף אדום בוהק שמאיר את הדרך? לפחות אני לא צריכה להסביר את השטות הזו, בהיותנו יהודים ישו התינוק לא נכנס אלינו הביתה, רק סנטה. זה היגיון צרוף.

בכל מקרה, עם כל הכבוד לסנטה ולשוקולדים שלו, יודע כל הורה בבית ספרנו שהשוס האמיתי בסיפור הזה הוא הלילה שהילדים ישנים בבית הספר. כי זו המסורת הבית ספרית: בשבוע שבו סנטה מגיע הילדים אמורים לישון לילה אחד בבית הספר ולעשות 24 שעות של כיף בבית הספר, בעוד הוריהם עושים 24 שעות של כיף בלעדיהם. בבוקר האירוע מגיעים לבית הספר עם שקי שינה ומזרני קמפינג לפרוס עליהם את השק"שים.