אין סימבולי מהשלג הראשון של העונה שירד היום, להזכיר לי כמה אני בדיליי בפוסטים. וכך, במקום להביא לכם תיאור של יום הולדתי משבוע שעבר (אתמצת אותו: הסעתי את הילדים לחוגים כמו כל יום. ימי הולדת אחרי שיש לכם ילדים הם הכי תזכורת שחלפו ימי הזוהר) אני מביאה סוף סוף את זכרונותיי, כלומר, את קמצוץ זכרונותיי שנותרו, מפסטיבל סיגט מאוגוסט.

הפעם החלטנו ללכת לשלושה ימים רצופים. אפרופו חלפו ימי הזוהר, הפעם בחרנו את הימים לא לפי ההופעות, כי במילא בקושי היכרנו מישהו מהרשימה של המופיעים, אלא בימים שהכי הסתדרו לנו. ואם זה אומר שלושה ימים רצופים, כלומר הנגאובר אחרי הנגאובר שלוש פעמים, אז שיהיה לנו בהצלחה.

גם השנה היכתה בנו התחרות היוקרתית והמאתגרת הידועה גם בתור התחרות הבית ספרית לדלעות מגולפות. לפני שנתיים, כשחגגנו את ההאלווין הראשון בבית הספר והתבקשנו להביא דלעת מגולפת גיחכתי בהתנשאות, כי כי מה כבר ההונגרים האלה יודעים על האלווין. לא שישראלית תדע הרבה יותר, אבל אמרתי לעצמי שאני לפחות ראיתי טלוויזיה אמריקאית בצעירותי, בעוד הם הולעטו בתעמולה סוציאליסטית. כך שכשהגעתי, כולי שאננה, לבית הספר, נושאת דלעת שבדיעבד הייתה בינונית מינוס, חטפתי קצת שוק למראה תערוכת הסיום של מגמת האמנות הפלסטית של בצלאל שחיכתה לי ליד המזכירות.

בשנה שעברה, בהאלווין השני שלנו בבית הספר, כבר הגעתי מוכנה. חיפשתי מראש דלעת שמצד אחד תתאים לבעלי שתי ידיים שמאליות ומצד שני תיראה מרשים. כנגד כל הסיכויים מצאתי משהו כזה ואכן זכינו להציג את הדלעת בחדר המרכזי של התחרות (כבוד המשתווה פחות או יותר להדלקת משואה בבית הספר).

אז השנה כבר ידעתי פחות או יותר מה לצפות. השנה התבקשתי להביא שתי דלעות, כי גם הדובוש בבית הספר, וכך זכיתי ביתרון הוותק – בעוד בכיתה של הגומבוץ כל האימהות יודעות שהציפיות הן ברמת תערוכה שנתית לעיצוב, האימהות בכיתה של הדובוש, שלחלקן זה ילד ראשון בבית הספר, הגיעו ביום התחרות כשיות תמימות, וחטפו שוק. זה היה ממש תענוג של פז"מניקים לצפות בהן מגיעות עם דלעת מגולפת וחזה מנופח, קולטות את התצוגה א-לה מוזיאון המטרופוליטן שממתינה ליד המזכירות, ואז מתקפלות בשקט ומחפשות מקום צנוע יותר להניח את דלעתן.

אשר אליי, אז למרבה הצער השנה שחלפה לא הספיקה להפוך אותי לכשרונית במלאכת יד, ולכן גם השנה חיפשתי דלעת מרשימה שדורשת אפס כישורים. ומצאתי!

מימין: הדלעת ש"הדובוש עשה", ולידה הדלעת שהגומבוץ באמת עשה. שזה חמוד שהוא מתעקש לעשות לבד, אבל מזל שיש לי את הדלעת שהדובוש נותן לי לעזור לו, בשביל התחרות

להמשיך לקרוא ←

העלים נושרים כאן בקצב, צבעי הסתיו מהממים, ויש לי מלא פוסטים של סתיו וספרים, אבל מה, אני בפיגור מטורף וטרם סיכמתי את קרואטיה, וסיגט ושלל דברי קיץ. אז הבוקר התפנה לי זמן נדיר והנה אני כאן, לספר על קרואטיה. בשלב הזה כבר חלפו חודשיים וחצי מאז ואני בקושי זוכרת שהיינו שם, אז אם לא עכשיו זה ייפול בנבכי האלצהיימר וחבל.

לקרואטיה הגענו מאיטליה, אחרי שבוע משפחתי ומעולה על אגם גארדה עם אחי ומשפחתו מלוס אנג'לס. בדרך מאגם גארדה לקרואטיה עברנו ליד ונציה, ליד מרכז אאוטלטים ששייך לרשת האאוטלטים שאנחנו אוהבים באוסטריה. עצרנו שם. היה מקסים וגילינו שאומנם המרכז יותר קטן מאחיו האוסטרי אבל יש בו הרבה יותר סטייל. אין על האיטלקים. הייתה לנו חצי שעה שם, היה ארבעים מעלות והילדים היו איתנו, כך שלא אידיאלי ליום קניות, ועדיין סיכמנו את הביקור שם במעיל גשם לי ובערימת שוקולדים (פשטתי על החנות של לינדט) בעוד האופנוען בכלל סחב עימו שלל שקיות שכללו סוודרים בעיצוב איטלקי, שני זוגות נעליים ומעיל גשם. הוא בהחלט מקבל את פרס הקונה המצטיין.

התכנון לקרואטיה לא היה קשה מדי: נסענו ישירות להכל כלול שהיינו בו בשנה שעברה. בשנה שעברה מצאתי את המקום כיף אבל טיפה חדגוני, ולכן כשהילדים והאופנוען מאוד ביקשו לחזור לשם אמרתי שהשנה אשמח לחזור אליו לשהות קצרה יותר.

אז, הכל כלול בקרואטיה. אתם יכולים לנחש בדיוק מה זה אומר: אם לא אוכלים אז שותים. אם לא שותים אז אוכלים. בהפוגות הקצרות בין האוכל לשתייה רובצים בבריכה/על החוף. וחוזר חלילה.

הים אותו ים והילדים אותם ילדים. אפילו הטמפרטורה אותה 40 מעלות.

להמשיך לקרוא ←

בשדה התעופה בבודפשט הכנתי את עצמי לבורדינג ישראלי, תור לא מסודר והלחץ מתחיל עוד לפני ישראל. הופתעתי לגלות תור ארוך ומסודר, אנשים עומדים אחד אחרי השני, שקט מופתי למרות שהתור לא זז. בחמש הדקות שעמדתי שם ציינתי לעצמי שגם יש הרבה דוברי אנגלית ומי ידע שכל כך הרבה תיירים נוסעים לישראל. רק אחרי שעקפו אותי כמה דוברי עברית והמשיכו לגייט הבא, בדקתי שוב וגיליתי שאני עומדת בתור בגייט הלא נכון, ושזה תור לטיסה ללונדון. אה, זה מסביר את זה. בגייט הישראלי זה כבר נראה יותר ישראלי.

טיסה של שש בבוקר, מצליחה לישון את רובה למרות האיש הענק שנתקע עם מושב האמצע לידי ולכן גולש גם למושב שלי (לא בקטע של הטרדה מינית, הוא פשוט היה גדול מדי לכיסאות של לואו קוסט, הברכיים של המסכן הזה היו תקועות במושב שלפניו). ביציאה מהמטוס חטפתי שוק מהחום, בבודפשט היה שש מעלות כשעזבתי ובישראל התקרב לשלושים. מזל שלבשתי חולצה קצרה מתחת לכל השכבות. עוד שוק חיכה לי מהתור העצום לדרכונים ומישהו מנסה להרגיע אותי שזה "רק של הזרים". ומה עושים ישראלים שאין להם דרכון ביומטרי או את הזה עם הכף יד? בפוקס היה איתי הכרטיס של כף היד, שלא השתמשתי בו יותר משמונה שנים, אבל אני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשנבוא עם הילדים, באיזה תור מטורף אנחנו נעמוד.

אחינו הקטן לוקח אותי מהשדה ישירות לבית של סבתא. קשה לראות מודעת אבל עם השם של סבתא שלי 😦

אבל בפנים – התפוצצות נוסטלגיה. עוז הגיע מקליפורניה (שברנו שיא, התראינו פעמיים בתוך חודשיים!), ויצאנו להליכה ברחובות חולון. ריח של גויאבות מכל ירקן! גויאבות! שנים לא הרחתי, וכל הנוסטלגיה קפצה עליי. קניתי ואכלתי גויאבות, היה מעולה. פרט לזה האוכל בשבעה היה לא משהו (כל הבאסה בשבעות של אשכנזים) אבל בערב הראשון עוז ובן הדוד הביאו שקית עצומה של פלאפלים טריים! תענוג. בבוקר השני קנינו שקית בורקסים חמים. הכי פשוט אבל שיואו איזה כיף זה אוכל בישראל!!

האם בבית של כל הסבתות תלוי הציור הזה?

אני: זאת אהרונה דיין בציור הזה, נכון?

עוז (בהלם): מה? זו לא איזו בת דודה שלנו? אז למה זה תלוי פה כל השנים?

אני בסמס לאופנוען: גובלן שסבתא שלי רקמה. מה אתה אומר שאביא אותו איתי ונתלה אצלנו?

האופנוען: פחותוש

להמשיך לקרוא ←