ויקפאו בני ישראל במדבר

אל שדה התעופה הגענו בשמונה בבוקר, מה שדרש ממני לקום שעה מוקדם יותר מביום רגיל. אני לא מגיבה טוב להשכמות מוקדמות, ואני מאותגרת שכלית גם ככה מאז ההריונות (עד מתי טפשת 2010), אז הגעתי לשדה מטומטמת מתמיד. על פניו זה היה יכול לעבור בשקט, אבל אני זו שהתעקשה לענות על שאלות הסלקטור של אל על. וכשהוא שאל מאיפה הגעתם לכאן, עניתי: "מלונדון". ובואו, טכנית זה נכון, באמת עברנו לגור בבודפשט מלונדון, אבל הסלקטור פחות התעניין בקורותיי לפני שבע שנים, ויותר רצה לדעת על התנהלותינו בדרך לשדה התעופה. אז כשעניתי "מלונדון", הוא הרים גבה, ואילו האופנוען שלח בי מבט מיואש של "כמה פוסטמה אפשר להיות", ותיקן: "מהבית. הגענו עכשיו מהבית".

זו לא הייתה היציאה המטומטמת היחידה שלי באותו בוקר, ועל כן הסלקטור תקע בי מבטים חושדים יותר ויותר. לבסוף הוא ביקש שנמתין והלך לבדוק משהו כשהוא מחזיק *רק את הדרכון שלי* ביד. הוא חזר כשהוא מבקש עוד תעודות מזהות ממני, וגם מהן הוא לא היה מרוצה. בינתיים אנשים אושרו לצ'ק אין ועקפו אותנו בקצב, ורק אנחנו, עוד שנייה שמים עלינו אזיקונים ופלנלית. אני לא מאשים אותו, אמר האופנוען בהשלמה, גם אני לא הייתי מעלה אותך על הטיסה.

טוב, בסוף נתנו לנו לטוס. ואפשר לחלק אותנו ואת הילדים לארבע דמויות כשזה מגיע לטיסה:

חכם: הילד ששולף ספר בתחילת הטיסה ומרים ממנו את העיניים רק אחרי הנחיתה.
רשע: האמא שיודעת שיש ילד קל וילד פחות קל, ועם תכנון מתוחכם – לכאורה, הכל לכאורה – הצליחה לשבת ליד הילד הקל, תוקעת את האופנוען בשורה מאחורינו עם הילד הפחות קל. בהלוך וגם בחזור.
תם: האבא שלא חשב מראש על זה שאם אני והגומבוץ ראשונים בעלייה למטוס אז אנחנו נתיישב ביחד ונותיר לו להתיישב עם הדובוש. בהלוך וגם בחזור.
שאינו מפסיק לשאול: הילד שחופר, וחופר, וחופר, וחופר, וחופר, ועושה הפוגות רק כדי לבכות שמשעמם לו/הוא רעב/הוא עייף ולא מצליח לישון.

בסוף נחתנו בארץ, כולנו נכונים לקצת שמש נעימה. כלומר, הצצתי מראש בתחזית וראיתי שהיום שאנחנו נוחתים הוא יום קריר וייתכן גשם, אבל לא נתתי לתחזית לבלבל אותי. גם אם יום אחד קר, מתישהו יתחמם, לא? כאילו, סוף אפריל בישראל?

ותודה לאיריס על ההשראה למם, כי כשאמרתי לה שאנחנו קופאים כי הבאתי רק בגדים קצרים, ענתה "כמה קולוניאליסטי מצידך"
להמשיך לקרוא

הדרך הכי טובה (לא) לעשות סקי

בתחילת שנת הלימודים הקריא לי האופנוען אימייל שהתקבל מבית הספר: "בזמן חופשת הסקי השנתית הורי התלמידים מוזמנים להצטרף לשבוע בית ספר סקי לילדים, בתשלום נפרד לחופשה לכל המשפחה".
"אוף", רטנתי, "אין להם בושה. בטח, מייד אני מתנדבת לשלם על חופשת סקי בשביל להיות תקועה שבוע שלם עם ההורים שאני רואה כל בוקר, ועוד בפנסיון עלוב בגירסה המזרח אירופית להר החרמון".
"זה באיטליה, באתר סקי על האלפים".
"איזו יוזמה נפלאה של בית הספר! ממש חשוב לגבש את התלמידים ואת ההורים ועל הדרך עוד ללמוד סקי! ברור שנצטרף!"
הכל עניין של לוקיישן. אז נרשמנו בספטמבר ושמנו ביומן שבסוף החורף נוסעים לסקי באיטליה. התיכנון היה לנסוע עם האוטו (יש אופציה להגיע עם אוטובוס של בית הספר, אבל הרוב מעדיפים להגיע עם האוטו), ותיכננו לצאת באיזי בבוקר, לעצור ללאנץ' באוסטריה, להגיע לקראת הערב למלון ולהתחיל את הסקי למחרת בבוקר. הכל היה רגוע. עד שיום לפני הנסיעה פגש האופנוען אבא אחר מבית הספר, ובעודם משוחחים על הנסיעה מחר, אמר האבא השני: "אנחנו כמובן נצא מוקדם, שווה להשקיע בשביל לקבל את החדרים הטובים יותר". מתברר שחצי מהמלון חדרים חדשים ומשופצים, וחצי חדרים ישנים מבאסים.

ככה יצא שאני זו שדחפה את כולם להתעורר מוקדם ולצאת בבוקר, משהו שלא קורה בד"כ. אבל המחשבה על להיתקע בחדר מבאס לשבוע דירבנה מספיק.

השכמנו, הזדרזנו ו….

להמשיך לקרוא

סדרות טלוויזיה – המלצות ודיס

רשימה של הרבה סדרות טלוויזיה שראינו. הנוהל: שם של סדרה ופירוט קצר על מה היא/האם כדאי. הרבה סדרות אנגליות כי אנגלופילית, כמה סדרות זרות כי אינטלקטואלית מתנשאת, כמה אמריקאיות כי תרבות פופולרית זה כיף. הרוב המוחלט כאן מנטפליקס, פלוס עוד כמה בודדות מפריים, מאז שגיליתי באיחור של כמה שנים שאפשר להתחבר לזה גם מהונגריה.

גרייס ופרנקי: דרמה קומית אמריקאית. התחלתי לראות עם האופנוען והוא לא סבל, וגם אני נאלצתי להתגבר על הפרק הראשון כדי להמשיך. בפרק הראשון מודיעים שני הגברים בסדרה לנשותיהם זה ארבעים שנה שהם עוזבים אותן כי הם מאוהבים אחד בשני. אחרי זה, זה מתחיל להיות מצחיק. אבל ההתחלה לא מצחיקה בכלל. אז אני המשכתי לצפות בזה לבד (בקיפולי כביסה) ואני מרוצה. זו סדרה משעשעת במידה, יש בה דמויות משנה מעולות (כל הילדים, שהם בעצם בגילי פלוס מינוס, עוסקים בדילמות כמו אימהות לילדים קטנים או בחירות קריירה, שזה כבר ממש מדבר אליי), יש בה מעצבת שהייתי רוצה שתעצב לי את הבית (פרנקי וגרייס גרות בבית חוף מהמם בקליפורניה. כזה אני רוצה), וכמו כן ג'יין פונדה, שמשחקת את גרייס, היא השראה. כמו גם גרייס עצמה. הדמות השנייה, פרנקי, מתחילה כאנושית ומגניבה, אבל בעונות הבאות הופכת לקריקטורה מעצבנת, קצת כמו שקרה לפיבי ב"חברים". בכל מקרה, צפייה כיפית ולא מחייבת.

הבית של גרייס ופרנקי. כזה. כמו כן, החוף בקליפורניה – גם.


להמשיך לקרוא

פוסט של שחוק ודמע

כמו בפעם שעברה, גם הפעם קיבלתי את ההודעה שסבתא שלי נפטרה, בווטסאפ. מהחסרונות של לגור בחו"ל.

זו הסבתא השנייה שלי שנפטרת בתוך ארבעה חודשים.

אני: אני נוסעת להלוויה של סבתא שלי בישראל
חברה לא ישראלית: רק עכשיו אתם קוברים אותה? מחכים אצלכם ממש הרבה זמן עד שקוברים
אני: לא, את הסבתא ההיא כבר קברנו. זו הסבתא השנייה שלי
חברה: או מיין גוט.

סבתא חלינקה. אם אתם קוראים קבועים כאן, אתם מכירים אותה. זו הסבתא ניצולת השואה, שהייתה ילדה כשהופרדה מהוריה ועברה את נעוריה במחנה, ושחיפשה אחרי המלחמה את אבא שלה, כי לא היה ברור אם שרד או נספה.

סבתא חלינקה 1930-2019


להמשיך לקרוא