חלפו שבועיים מכריסמס ונראה לי שהתאוששתי קלות מהלם הסוכר והאלכוהול, כמו גם הילדים שבו לבית הספר אחרי חופשת כריסמס ארוכה, ואני יכולה לדווח על קורותינו בחג המולד.

כזכור, חג המולד הוא כבר מזמן לא יומיים בסוף דצמבר, אלא חודש שלם של קישוטים מנצנצים, מוזיקה שרודפת אותך בכל חור, קניונים עמוסים והרבה שוקולד. בהונגריה החג מתחיל כבר בשבוע הראשון של דצמבר, שאז מגיע סנטה להשאיר לילדים שוקולד בנעליהם, אותו הם מגלים בבוקר כשהם מגיעים לנעול נעליים. ילדים הונגרים פוגשים את סנטה רק בשבוע הזה ולא בכריסמס עצמו, כי בהונגריה זה ישו התינוק שנותן את המתנות ולא סנטה. אל תשאלו אותי איפה ההיגיון, איך תינוק יכול לתת מתנות בשעה שלסנטה יש מפעל שלם של אלפים פלוס מזחלת קסמים פלוס איל צפון עם אף אדום בוהק שמאיר את הדרך? לפחות אני לא צריכה להסביר את השטות הזו, בהיותנו יהודים ישו התינוק לא נכנס אלינו הביתה, רק סנטה. זה היגיון צרוף.

בכל מקרה, עם כל הכבוד לסנטה ולשוקולדים שלו, יודע כל הורה בבית ספרנו שהשוס האמיתי בסיפור הזה הוא הלילה שהילדים ישנים בבית הספר. כי זו המסורת הבית ספרית: בשבוע שבו סנטה מגיע הילדים אמורים לישון לילה אחד בבית הספר ולעשות 24 שעות של כיף בבית הספר, בעוד הוריהם עושים 24 שעות של כיף בלעדיהם. בבוקר האירוע מגיעים לבית הספר עם שקי שינה ומזרני קמפינג לפרוס עליהם את השק"שים.

זה כנראה גילי המאוחר, אבל ביום ההולדת הזה הבנתי כמה דברים.

1. יותר חשוב ברכה ממתנה.
   כן, זו קלישאה שאמרתי כל החיים, אבל רק בשנים האחרונות אני גם מבינה אותה. כשאנשים השקיעו בברכה אישית אשכרה קראתי והתרגשתי. בהתאמה, אני גם מקפידה כבר כמה זמן שכשאני מברכת ליום ההולדת, לא להסתפק בברכה גנרית אלא למצוא משהו שהחוגגים ישמחו באמת שיהיה להם, אם זו בריאות, אם זו מציאת עצמם (אני בגיל שבו רובנו מסתכלים אחורה וחושבים "למה לעזאזל למדתי דווקא את זה באוניברסיטה"), אם זה מציאת האיזון בין אושר משפחתי לסיפוק מקצועי לאיזון כלכלי. ברכה שאני חושבת מה הייתי מאחלת לחתן/כלת האירוע באמת. אז ממש התעמקתי בכל ברכה שקיבלתי. היה טוב לנפש.
   

באמצע אוקטובר קלטתי שבשל התאריך שעליו נפלה חופשת הסתיו הבית ספרית, בית הספר חוגג האלווין שבוע לפני התאריך. כלומר – בעוד שבוע. עשיתי חישוב מהיר אם אני מוכנה מבחינת תחפושות: המסיכה שהזמנתי לגומבוץ – עוד לא הגיעה למרות שהפעם הקפדתי לא להזמין מסין אלא מתוך האיחוד האירופי. התחפושת של הדובוש – היא אולי קלה אבל מתישהו צריך גם לקנות את החומרים ולהכין אותה. דלעות – לא בחרנו מה עושים (הילדים המעצבנים מתעקשים לבחור בעצמם את הדלעות שלהם) ואין לי מושג אם אני צריכה לקנות משהו מיוחד לקראת זה. וגם צריך כמובן לקנות את הדלעות עצמן. כל זה – כשלפניי שבוע עבודה בלי זמן פנוי. רשמית, עכשיו לגיטימי להילחץ.

אמרתי לעצמי: תרגיעי. יש לך שבוע.

יום לפני חגיגת האלווין בבית הספר נאלצתי להודות שהמסיכה המסריחה לא מגיעה. שלפתי את שקיות התחפושות משנים קודמות ואמרתי לגומבוץ: תבחר. אבל בחרתי מסיכה, מחה. המסיכה המסריחה לא הגיעה, רטנתי, האנטישמים מאמזון גרמניה טעו במשלוח או משהו. תבחר משהו אחר. בחר. קברן. שזה מצוין, כי זה דורש בגדים שחורים, גלימה שחורה וכובע שחור, שאת כולם יש לנו. יופי של בחירה.

הדובוש לעומת זאת ביקש להתחפש למשהו ספציפי. אני לא יודעת אם שמעתם על משחק הווידיאו "ברול סטארז", אבל הילדים פה משתגעים עליו. ושם יש דמות בשם מורטיס, שגם היא בעצם דמות של קברן. כלומר, בתכלס, שני הילדים ביקשו להתחפש לקברנים. אין מה לומר, אנחנו בית שופע עליזות. אבל לפחות מורטיס זה דמות שממש קל להתחפש אליה.

מורטיס. נראה בחור נחמד

אבל באמת לא מסובך – חולצה ורודה, מכנסיים שחורים, גלימה שחורה עם עטלף סגול, שיער סגול.

ניילד איט. מאוחר יותר קלטתי שהדבקתי את העטלף הפוך, אבל בואו נתעלם מזה.

להמשיך לקרוא ←

כמו כל השנים האחרונות, גם סיגט הזה היה בסימן "אנחנו זקנים". זה התחיל בזה שבהיתי בליינאפ והיכרתי שתי להקות וחצי. פלוס אד שירן, אבל הכרטיסים ליום שלו נגמרו הרבה לפני שהקיץ הגיע, אז ידענו מראש שזה לא יקרה. נשארו לי פרנץ פרדיננד (אתם כן מכירים אותם, פשוט לא מזהים את השם) ופו פייטרז. רכשנו מהר כרטיסים לפני שייגמר גם כן.

כמו כן, חברה שלי מהצבא, מיכל, הגיעה גם היא. עם בעלה וילדים שהם טינאייג'רס. אבל איך זה יכול להיות כשאנחנו בעצמנו הרגע היינו בנות 18? קבענו שניפגש שם, ונסתמס כשאנחנו כבר בפנים כי לכו תמצאו אחת את השנייה בפסטיבל שכל יום יש בו יותר מחמישים אלף בני אדם. ביום הראשון שלנו נכנסנו למתחם הפסטיבל, צעדנו שלוש דקות ואז שמעתי מישהו צועקת בעברית "סליחה? סליחה?", וקלטתי אותה מולי. נתקלנו אחת בשנייה לפני שבכלל סימסתי, אפשר לחשוב שאנחנו שוב בצריפין. על כל פנים, צווחנו ממש כאילו אנחנו בנות 18, והשתאינו איך בכלל לא השתנינו. והאמת, לראות אחת את השנייה במכנסיים קצרים וכוס בירה ביד זה באמת בדיוק כמו שהיינו לפני, הממ, עשרים שנה. פלוס.

משם עברנו לסיור לראות את הפסטיבל והאטרקציות שלו.

בשנה שעברה שילבנו בין טיול גדול ומפגש משפחתי – נסענו לאגם גארדה באיטליה ונפגשנו שם עם עוז, קרן והאחיינים, שהגיעו במיוחד כדי לארגן פגש בני דודים לילדים. היה מוצלח מאוד מאוד והיה ברור שצריך לעשות את זה שוב. הפעם בחרנו באוסטריה, והפעם, בעקבות ההצלחה משנה שעברה, הוחלט על הרחבת הפורום – גם ההורים שלי וגם אחינו הקטן ובן זוגו הצטרפו. הרכב משפחתי שלם, משהו שמעולם לא קרה עדיין.

המקום נקבע – מלון על האלפים האוסטרים, שעה וקצת נהיגה מזלצבורג, התאריכים תואמו, נשאר רק להגיע. בשעת בוקר יצאנו ארבעתנו באוטו לכיוון אוסטריה. הצלחנו למשוך יפה ממש, והפעם הראשונה ששקלנו לעשות עצירה הייתה כבר במעמקי אוסטריה, אחרי וינה. עברנו ליד עיר בשם מלק, שיש בה טירה מרשימה, וחשבנו לעצור שם.
האופנוען: נדמה לי שיש איזה סיפור מעניין בהיסטוריה שלהם ששווה לעצור לביקור נחמד, תבדקי מהר בגוגל
אני בודקת בגוגל. מקריאה: יש מנזר מרשים.. יש טירה… במלחמת העולם השנייה היה פה מחנה ששייך למחנה הריכוז מהוטהאוזן.
ממ, פחותוש. החלטנו לוותר על הביקור העליז בעיר מלק.

עצרנו בסוף באיזו תחנת מנוחה גנרית, אכלנו את הסנדוויצ'ים שלנו מהר והמשכנו הלאה אל המלון, שם כבר חיכו לנו ההורים שלי, שנחתו במינכן בערך כשאנחנו יצאנו מבודפשט. היה מפגש משמח מאוד בין הגומבוץ והדובוש לסבתא ולסבא שלהם. עוד לא נרגעו מההתרגשות – וגם עוז וקרן הגיעו, עם הילדים. שוב שמחה, חיבוקים, התרגשות של מפגש מחודש.

בסופו של היום עמוס הנסיעות והמפגשים הזה צנחנו כולנו למיטות. את יום המחרת החלטנו לעשות קל, ולכן במקום לטייל קפצנו לאגם שנמצא במרחק שתי דקות מהמלון.