ביום שני אחד, בשש בבוקר, יצאנו, שני ילדים נלהבים, אבא עירני ואמא רדומה אל הדרך. היעד: המלון על חוף ים התיכון בקרואטיה. זמן נסיעה לפי הווייז: שש שעות וקצת.
שלוש השעות הראשונות עברו בדיוק כמו שהווייז חזה: מקץ שעתיים וחצי היינו במעבר הגבול בין הונגריה לקרואטיה. קרואטיה לא נמצאת באזור השנגן ולכן יש בדיקת דרכונים בגבול, מה שיוצר עומס תנועה בד"כ לפני סופי שבוע קיציים. בגלל זה בחרנו לצאת לחופש ביום שני, אחרי הסופ"ש, ולא בחמישי או בשישי. ואכן, רבע פקק לא היה שם.
הפקק התחיל שעה אחרי הגבול. ולא נגמר. באיזשהו שלב נשבר לנו, ראינו שלט "זאגרב" ואמרנו יאללה, נראה את זאגרב. עדיף לראות את עיר הבירה של קרואטיה מאשר סתם לעמוד על הכביש. נכנסנו לזאגרב. עשינו סיבוב עם האוטו בצנטרום. היה, הממ, לא מרשים במיוחד. מצטיירת כמו עיר עם פוטנציאל שעוד צריך לפתח. מה שכן, היה מלא בתי קפה ומקומות לשבת, אז בטח סבבה להסתובב בעיר סתם בלי לחץ. (חגית לשעבר מזאגרב: חשבתי עלייך בכל גינת משחק שראינו שם, אם שם שיחק הג'ינג'י. תקני אותי אם אני טועה לגבי הרושם מהעיר).
בזבזנו שעה בזאגרב. חזרנו לכביש המהיר. עדיין פקק. מתברר שבקרואטיה צריך לשלם על השימוש בכביש, ולהבדיל ממדינות מתוקנות כמו אוסטריה או הונגריה, שבהן קונים משהו שנקרא "מדבקת כביש מהיר" וזה מקנה לכם את הזכות להשתמש בכביש לשבוע/עשרה ימים הקרובים, בקרואטיה לא סומכים על מאות אלפי הנהגים שנכנסים למדינה מכל אירופה כדי להגיע לים, ומכריחים אותם לקחת כרטיס בכניסה לכביש המהיר, ולשלם עליו כמו בחניון ביציאה מהכביש. התוצאה היא שבאמצע הכביש המהיר תקועה שורה של קופות, ולפניהם משתרכים טורים ארוכים של מכוניות. כמה ארוכים? לקח לנו שעה וחצי להגיע לקופה. שבה משלמים על כביש *מהיר*.
בסוף הגענו. הווייז הבטיח שש שעות. לקח שמונה, לא כולל השעה שהתברברנו בזאגרב מרצוננו. קיווינו מאוד שיהיה שווה את זה.
היה שווה. הנוף שחיכה לנו מעבר לחלון הלובי כשיצאנו מהאוטו ונכנסנו למלון:
מקדימה הבריכה, מאחורה הים התיכון. אנחנו כבר מרגישים יותר רגועים
להמשיך לקרוא ←
