לארי, לזלי, מרגו וג'רי

הגענו לסדרה הזו במקרה. דפדוף ב-HBO גילה לי שיש סדרה בשם "הדארלים", ובתור מי שקראה המון ספרי ג'ראלד דארל וגם צפתה בסדרת האייטיז "משפחתי וחיות אחרות", יש לי פיקסציה קלה על משפחת דארל. וככה ישבנו לצפות. אני מתלהבת כולי ומקווה שהאופנוען יתלהב גם כן. ואיזה מזל שכן. זו גירסה מקסימה לסיפור שלהם, והליהוק מושלם.

לזלי, לארי, גברת דארל, ג'רי, מרגו
להמשיך לקרוא

סיבוב בדבלין

"אז לאן ניסע הקיץ?", תהה האופנוען, "קרואטיה?".
"אוף", התבאסתי, "מאז שאנחנו בהונגריה אנחנו תמיד חוזרים לאותם מקומות שיש להם גבול עם הונגריה. אני רוצה לנסוע גם למקומות אחרים".
"לאן?" שאל האופנוען.
מייד פצחתי בהשתפכות: "תמיד רציתי לנסוע לאירלנד. המרחבים הירוקים, המוזיקה, מדינה בלי נחשים, הבירות, וגם כל האירים שהיכרתי היו תמיד חברותיים ומצחיקים".
"אה", אמר האופנוען. "זה באמת לא כל כך קרואטיה. אגב, זה מזכיר לי, זוכרת את חבר שלי ת'? הוא בדיוק עבר לדבלין וכתב לי שאם אנחנו רוצים אנחנו מוזמנים, הוא תמיד בנסיעות ושמח שמישהו משתמש בדירה".
באמאש'ך????????

כך התארגנה הנסיעה לדבלין. טיסות הוזמנו ומייד פצחתי בחיפוש אחרי טיפים לדבלין אצל חבריי. התגובות היו, הממ, פושרות. "אני הכי ממליץ לך לצאת מדבלין, לעשות רוד טריפ לאורך החוף", אמר לי מישהו. "דווקא דבלין?" תהתה אחת האימהות האנגליות, "אם כבר עיר באירלנד אז בלפסט, וייב של לונדון אחרי המלחמה, ממש מגניב". וואלה, אתם לא ממש עוזרים, אתם יודעים. ולקינוח, כולם אמרו: את יודעת שמזג האוויר שם הוא תמיד גשם, נכון? יודעת, אבל קיוויתי שנזכה לכמה ימים נעימים בכל זאת.

תחזית מזג האוויר לביקור, אנחנו שם משישי עד שני:

נראה מבטיח!
להמשיך לקרוא

סיבוב בבודפשט

מצטערת על ההיעלמות הקלה, היינו עסוקים (שוב) במעבר דירה.
אבל הפעם לא אספר על מעבר הדירה, אלא על איך זה מרגישה כשחברה ותיקה, ששנים לא התראיתן, מגיעה לסופ"ש. וגם, לאיפה לקחתי אותה ביומיים בבודפשט, כלומר מהו סיבוב חובה בעיני בבודפשט.

לפני שנים, כשהייתי צעירה ופוחזת וגרתי בשבדיה, הייתה לי חברה טובה איטלקיה. היא ואני נפגשנו בקורס שבדית, ובהיותנו שתי ים תיכוניות עם בני זוג שבדים במולדת הבלונדינים קפוצי הישבן, התחברנו ישר. כשעזבתי את שבדיה נשבענו לשמור על קשר, וזה היה, מיינד יו, לפני פייסבוק. והצלחנו, סוג של.

נפגשנו מאז כמה פעמים. כשרק פגשתי את האופנוען יצאנו לטיול אופנוע באיטליה, ישנו לילה בדירת נופש בסן רמו ששכרו היא ובן זוגה השבדי ואכלנו ארוחה של פסטה בצדפות ויין על מרפסת מול הים התיכון. בהריוני הראשון קפצתי לביקור בשטוקהולם ואכלתי ארוחת ערב אצלם בבית, וגם בהריוני השני הגעתי מלונדון לביקור חפוז לפני שאני הופכת לאמא לשני תינוקות ושוכחת מנסיעה לבד רק לעצמי לחמש שנים לפחות וביליתי איתה יום שלם בחנויות תינוקות בוחרות בגדים ואביזרים, כי היא עצמה הייתה אמא לתינוק שרק נולד (הוא בא איתנו, כמובן, ובהיותנו בשבדיה, בכל מקום שנכנסנו אליו הייתה פינת הנקה והחתלה מדוגמת).

מאז חלפו שמונה שנים. שמונה שנים בגיל שלנו זו תקופה של הרבה שינויים, גם ויזואלים. בשמונה השנים האלה ראינו אחת את השנייה רק בתמונות בפייסבוק, כלומר תמונות שנבחרו בפינצטה מתוך מאה פחות מוצלחות, ובהרבה מקרים גם פולטרו בפילטרים מלאי חמלה.
היא יוצאת מהמונית מול הבית שלי, שתינו צווחות כמו פקאצות בנות 14: יאאאאאא!!!
אני: מה זה, את נראית אותו דבר בדיוק כמו לפני שמונה שנים!
היא: לא, את! לא השתנית בכלל!
וזוהי, קוראים יקרים, ההגדרה לחברות אמת.

היא הגיעה מאוחר, אז את הערב הראשון בילינו אצלי בבית. בבוקר שלחנו את הילדים לבית הספר ויצאנו לתור את העיר. הסכמנו שתינו מראש שאנחנו רוצות לצעוד. התחלנו בפרלמנט. זה בניין יפה ומרשים על הנהר, ועשינו סיבוב סביבו. משם צעדנו לכיכר העצמאות (Szabadsag Ter), לראות את המוניומנטים השנויים במחלוקת שם (אנדרטה לזכר הניצחון הרוסי, שההונגרים שונאים שנאת נפש, ואנדרטה לזכר הקורבנות הגרמנים במלחה"ע השנייה שמולה הוקם יד זיכרון מאולתר לזכר הקורבנות שמתו בגלל הגרמנים), ומשם לבזיליקה המהממת. משם לבניין המלון ארבע העונות, שתמיד חונה מולו פרארי אחת או סתם איזה שיירת מרצדסים עם לימוזינה במרכזה, צפינו בגשר השלשלאות והעיר העתיקה על הבעה מול הנהר, ומשם הלכנו לכיכר דאאק (Deak Ter) לראות את הגלגל הענק. משם נכנסנו לרחוב האופנה (מאחורי מלון קמפינסקי) ומשם לוואצי אוצה התיירותי והשנוא (שמרו על התיקים שלכם, ואל תתפתו לאף הצעה לאף בר/מסעדה, יש המון עוקצים לתיירים שם). משם חתכנו לגשר הלבן, גשר ארז'בת, ולמרגלותיו התיישבנו לארוחת צהריים. עם מוחיטו כמובן.

אפילו רואים את הגשר ברקע
להמשיך לקרוא

תעלומת לייבוש בריקס – הפתרון

בדיוק לפני 14 שנה, ביום השואה 2005, פירסמתי בבלוג לראשונה את סיפורו של סבא-רבא שלי, שנעלם בשואה והיו עדויות שונות שנותר בחיים. מדי שנה פירסמתי את הסיפור שלו כאן וביקשתי – אם מישהו מכיר אדם בשם הזה, בבקשה תפנו אליי, סבתא שלי תשמח לדעת מה עלה בגורלו, גם שבעים שנה אחרי שראתה אותו בפעם האחרונה.

לפני חמש שנים הגיע אלינו הפתרון. אלא שסבתא שלי, שהייתה ילדה בשואה, כבר לא הייתה צלולה. נותרנו עם דילמה – האם לספר לה, כשאנחנו יודעים שיש יותר סיכוי שהמידע הזה יבלבל אותה ויכניס אותה לחרדות מאשר יפתור לה תעלומה, או לא לומר מילה. בחרנו לא להזכיר לה את השואה. היא כבר לא זיהתה אנשים קרובים לה, בשיחות האחרונות שלי איתה כשעוד הייתה צלולה היא חשבה שעדיין יש שואה, זה לא היה נושא שהיה טעם להעלות איתה. שתקנו.

כיוון שכך, שתקתי גם כאן. לא יכולתי לספר לכם מה קרה לאבא של הלינה בריקס, כשהלינה עצמה חיה ולא יודעת. אבל הלינה, היא סבתא שלי, חלינקה, נפטרה לפני חודשיים וחצי. זה יום השואה הראשון בלי סבתא שלי, וזה הזמן שלכם לשמוע מה באמת קרה ללייבוש בריקס.

אם הגעתם לכאן לפני שקראתם את הסיפור המקורי – כאן סיפרתי על התעלומה. כנסו לקרוא שם לפני שאתם קוראים את זה, קשה להבין את מה שכתוב כאן בלי להכיר את הפרטים משם.

סבתא, הפוסט הזה בשבילך. אני מקווה שאת כבר יודעת מה קרה והתאחדת עם הנשמה של אבא שלך. שתנוחי בשלום על משכבך.
להמשיך לקרוא

ויקפאו בני ישראל במדבר

אל שדה התעופה הגענו בשמונה בבוקר, מה שדרש ממני לקום שעה מוקדם יותר מביום רגיל. אני לא מגיבה טוב להשכמות מוקדמות, ואני מאותגרת שכלית גם ככה מאז ההריונות (עד מתי טפשת 2010), אז הגעתי לשדה מטומטמת מתמיד. על פניו זה היה יכול לעבור בשקט, אבל אני זו שהתעקשה לענות על שאלות הסלקטור של אל על. וכשהוא שאל מאיפה הגעתם לכאן, עניתי: "מלונדון". ובואו, טכנית זה נכון, באמת עברנו לגור בבודפשט מלונדון, אבל הסלקטור פחות התעניין בקורותיי לפני שבע שנים, ויותר רצה לדעת על התנהלותינו בדרך לשדה התעופה. אז כשעניתי "מלונדון", הוא הרים גבה, ואילו האופנוען שלח בי מבט מיואש של "כמה פוסטמה אפשר להיות", ותיקן: "מהבית. הגענו עכשיו מהבית".

זו לא הייתה היציאה המטומטמת היחידה שלי באותו בוקר, ועל כן הסלקטור תקע בי מבטים חושדים יותר ויותר. לבסוף הוא ביקש שנמתין והלך לבדוק משהו כשהוא מחזיק *רק את הדרכון שלי* ביד. הוא חזר כשהוא מבקש עוד תעודות מזהות ממני, וגם מהן הוא לא היה מרוצה. בינתיים אנשים אושרו לצ'ק אין ועקפו אותנו בקצב, ורק אנחנו, עוד שנייה שמים עלינו אזיקונים ופלנלית. אני לא מאשים אותו, אמר האופנוען בהשלמה, גם אני לא הייתי מעלה אותך על הטיסה.

טוב, בסוף נתנו לנו לטוס. ואפשר לחלק אותנו ואת הילדים לארבע דמויות כשזה מגיע לטיסה:

חכם: הילד ששולף ספר בתחילת הטיסה ומרים ממנו את העיניים רק אחרי הנחיתה.
רשע: האמא שיודעת שיש ילד קל וילד פחות קל, ועם תכנון מתוחכם – לכאורה, הכל לכאורה – הצליחה לשבת ליד הילד הקל, תוקעת את האופנוען בשורה מאחורינו עם הילד הפחות קל. בהלוך וגם בחזור.
תם: האבא שלא חשב מראש על זה שאם אני והגומבוץ ראשונים בעלייה למטוס אז אנחנו נתיישב ביחד ונותיר לו להתיישב עם הדובוש. בהלוך וגם בחזור.
שאינו מפסיק לשאול: הילד שחופר, וחופר, וחופר, וחופר, וחופר, ועושה הפוגות רק כדי לבכות שמשעמם לו/הוא רעב/הוא עייף ולא מצליח לישון.

בסוף נחתנו בארץ, כולנו נכונים לקצת שמש נעימה. כלומר, הצצתי מראש בתחזית וראיתי שהיום שאנחנו נוחתים הוא יום קריר וייתכן גשם, אבל לא נתתי לתחזית לבלבל אותי. גם אם יום אחד קר, מתישהו יתחמם, לא? כאילו, סוף אפריל בישראל?

ותודה לאיריס על ההשראה למם, כי כשאמרתי לה שאנחנו קופאים כי הבאתי רק בגדים קצרים, ענתה "כמה קולוניאליסטי מצידך"
להמשיך לקרוא