כמעט שבוע בגארדה

לאיטליה יצאנו מוקדם בבוקר. לפנינו היו שמונה שעות נסיעה לא כולל הפסקות ופקקים, שני ילדים לבדר וניווט בכבישים איטלקיים, מה שהתברר כאתגר הגדול מכולם. כדי לנסוע לאיטליה מהונגריה צריך לעבור בסלובניה או באוסטריה. הלכנו על אוסטריה. ובאמת, באוסטריה כמו באוסטריה, הכבישים היו ברורים, פנויים, מסודרים, מעולים. עוד לפני הצהריים כבר היינו בגבול אוסטריה-איטליה, אי שם על האלפים. מהמם, בהחלט.

על פניו, הדרך משם צריכה להיות ברורה – יורדים דרומה לכיוון האגם. בחרנו לישון באתר קמפינג שמשכיר גם מעין צימרים קטנים, כי עם כל הכבוד לקמפינג, אני אומנם אדם אחר מאז הילדים (בעיקר טיפשה יותר), אבל למרבה הצער גינוני פרינססה שאינה חולקת שירותים עם אנשים זרים עדיין איתי.

מחנה הקמפינג שוכן בדרום מזרח האגם, ליד הכפר פסקיארה דל גארדה (בתרגום: דייגי גארדה). המעבר בין הכבישים האיטלקים לימד אותנו שהם מטורפים. כן, יש ווייז, ו-ווייז אומר לצאת ביציאה השלישית מהכיכר, אבל כל יציאה מורכבת משלוש יציאות מישנה והכיכר עצמה אינה עגולה אלא צורה אמורפית לא ברורה. איך אמורים לספור בדיוק??! נרשמו מאה פעמים של הצליל המבאס הזה של וייז כשהוא מחשב את המסלול מחדש כי לא פניתם בפנייה הנכונה.

את סיכומו של המסע הבאנו בפינאלה מייצגת: הווייז ציין שיש חמש דקות ליעד, פיספסנו את היציאה הנכונה מהכביש המהיר, צליל החישוב מחדש נשמע ברורות באוטו וזמן ההגעה קפץ ל-25 דקות. תוסיפו שני ילדים נאנקים מאחורה שנמאס להם ותבינו כמה שמחנו נוט על הטעות הזו.

טוב, היינו אמורים להגיע בארבע, הגענו בשש. העיקר שהגענו. קיבלנו הסברים על האתר והצימר שלנו והלכנו לראות. הייתי קצת לחוצה מזה, כי אני מצאתי ובחרתי את המקום, ובעקבותיי גם עוז ומשפחתו הזמינו שם, כך שאם זה לא משהו אז קצת באשמתי. וככל שנכנסנו לאתר דאגתי עוד יותר, כי היו שם מלא קראוונים צפופים וחבלי כביסה ביניהם והכל 35 מעלות לוהטות ומה לעזאזל עשיתי כשמיקמתי אותנו בסצינה מסרט של קוסטוריצה.

איזה מזל שהתברר שהצימרים, שנחשבים כנראה לאזור היוקרה של המחנה, נמצאים באזור מבודד של המחנה, כולל מדשאה פרטית וגינת שעשועים קטנה ובאופן כללי הכל מרווח ושקט. פווו, אנחת רווחה.

עכשיו נשאר לחכות לעוז ולקרן על ילדיהם, שהיו אמורים להגיע בתשע וחצי בערב. גם הם נתקלו במערכת הכבישים האיטלקית, וכך נראו הסמסים שלהם:

"נחתנו במילאנו!"

"יש תור של שעה וחצי בהשכרת הרכב, ייקח לנו יותר זמן משחשבנו"

"בשעה טובה יצאנו לדרך! הווייז אומר 23:00, אל תחכו ערים"

"טעינו בניווט, נקווה שנגיע עד חצות"

"פיספסנו את הפנייה האחרונה! זמן ההגעה קפץ ב-25 דקות!!"

כן, הם פיספסו את אותה הפנייה שאנחנו פיספסנו.

יצא שהם הגיעו קצת אחרי חצות, והאופנוען והדובוש כבר חרפו במיטתם. הגומבוץ ואני קיבלנו את פניהם והייתה פגישה מרגשת. בכל זאת פגישה בין בני דודים ראשונים לראשונה זה שלוש שנים.

הלכנו לישון וקמנו בבוקר מלאי אנרגיה. היו כמה רגעי שתיקה מביכה בין בני הדודים אבל אז שלפנו צעצועים וערכת בועות והילדים שכחו את עצמם בתוך זה ורבע שעה אחרי כולם כבר פיטפטו בעליצות.

IMG_2780

בונדינג: עוז מארגן את הילדים לכדורגל, במדשאה של הצימרים

 

להמשיך לקרוא

איטליה וקרואטיה, ההכנות

השנה התחכמנו. כלומר, הילדים והאופנוען רצו לחזור לאותו מקום של שנה שעברה, מלון הכל כלול בקרואטיה. אני לא כל כך רציתי. כלומר, לא שסבלתי שם, כמו שהיה קצת חדגוני מבחינתי. אני לא חובבת שמש גדולה אז שבוע של בטן גב זה לא ממש אני, גם אם זה מלווה בשלוש ארוחות שוות וקוקטיילים. כן, זה לגמרי תלונות עולם ראשון.

אז התלבטנו מה עושים והרגשתי כמו הכי פארטי פופרית כי אני היחידה שלא רצתה לנסוע למקום שכל השאר רוצים. ואז הגיע הטלפון מעוז. עוז, אחי האמצעי, גר בארה"ב עם המשפחה, והוא התקשר לדווח שהם מגיעים לביקור בארץ בקיץ. עוד לפני שהספקתי לומר אין-סיכוי-שאני-דורכת-בארץ-ביולי-אוגוסט, הוא הוסיף: ומה דעתך שניפגש כולנו באירופה אחר כך.

מוזיקה לאוזניי.

אז, מקום שקרוב להונגריה וקל לטוס אליו מישראל, והכי חשוב – שאנחנו רוצים לבקר בו. הכל זעק "איטליה!! איטליה!!".

אז איטליה. התלבטנו קצת איפה באיטליה. בדמיוני ראיתי וילה עתיקה בטוסקנה, הילדים משחקים בחצר בעוד אנחנו לוגמים יין בפאטיו וצופים בהם, רוכבים על אופניים לכפר הקרוב לקנות, ובכן, עוד יין, וחוזרים בעצלתיים לווילה שלנו. אחרי זה נזכרתי שיהיה חם מאוד ושהילדים אולי ישמחו לשחק חצי שעה בחצר ואז יצטרכו עוד שעשועים אז צריך וילה עתיקה ומקסימה אבל שגם תהיה לה בריכה בחצר. בחנתי וילות באייר בי-אן-בי וגיליתי שהווילה הספציפית שהייתה בחזוני לא תואמת את חזון חשבון הבנק שלי.

עברנו הלאה. היה ברור שלא רוצים רומא, שקלנו לרגע איים כמו סרדיניה אבל אז קלטנו שלא מתחשק לנו לנהוג את כל הדרך מבודפשט עד לדרום איטליה ואז עוד מעבורת.

אז צפון איטליה. נגיד, משהו עם מים. נגיד, מקום שאפשר לישון בו ולהנות מהמקום עצמו, אבל גם לצאת לטיולים. בקיצור, אגם. ובצפון איטליה יש כמה אגמים גדולים, גארדה, קומו ומאג'ורה. בקומו הייתי עם האופנוען והיה קסום ורומנטי. שני דברים שהם לא בהכרח בראש רשימת הדרישות שלי ממקום נופש עם הילדים. גארדה לעומת זאת כולם דיווחו שגם מאוד יפה וגם מאוד ידידותי למשפחות. אז גארדה. טיול שיהיה בחלקו סיורים וטרקים ובחלקו טבילה באגם.

לעוז ולקרן היו שישה ימי חופש לתת לנו, ואנחנו רצינו טיפה יותר לחופשה השנתית הגדולה שלנו. ואז חשבנו, צפון איטליה, קרואטיה, זה לא כל כך רחוק. למה שלא ניפרד מהם בסוף החופשה בגארדה וניסע ישר לקרואטיה לכמה ימים במלון שכולם חוץ ממני רצו? בתכלס לא איכפת לי לסבול קצת בבריכה/ים/קוקטיילים/ארוחות טעימות אם זה אחרי טיול מלא עניין באיטליה.

סוף סוף החלטנו. נוסעים לאיטליה למפגש משפחתי ואז לקרואטיה לנוח. אחח, איזה כיף לתכנן.

על איפה ישנו ומה עשינו בפוסט הבא, בינתיים כאן רק על ההכנות לטיול שמורכב משני חלקים הפוכים. האחד – מזג אוויר הררי וקריר (כלומר, כך חשבתי. בדיעבד – כבשן) שכולו סיורים בטבע (כלומר, כך חשבתי. בדיעבד, כשחם כמו בגיהינום אף אחד לא חושק בלטפס על הר), ומצד שני כמה ימים בחום על הים התיכון (האדריאטי) שכולו רביצה ולהתלבש יפה לארוחות.

קניות. לאיטליה ראיתי את עצמי לבושה כמו בפינטרסט, מכנסי פשתן לבנים עד מתחת לברך, אולי עם פסים, גופייה, כובע קש רחב, תיק בד. חיפשתי חיפשתי ומצאתי מכנסיים כאלה:

cn14295302

בדמיוני ראיתי את עצמי מטיילת בכפרים איטלקיים לבושה בול ככה. בתכל'ס, כשהגענו לאיטליה על 35 המעלות שבה, הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות זה ללבוש משהו ארוך יותר ממכנסי טוסיק וגופייה מינימלית. בלילה האחרון הכרחתי את עצמי ללבוש אותם ולו כדי להרגיש קצת חופשה בסטייל. יצאתי מהחדר כולי אפופת אדי "אני כה אופנתית", נתקלתי בגומבוץ, וזה בחן אותי ואמר: "אמא, את באה עם מכנסי פיג'מה?" הכניסו כאן תמונת שקנאי מתנגש בחלון.

הדבר הבא שקניתי לחופשה האופנתית שלי היה

להמשיך לקרוא

יום אחד מתוקתק

בשנה שעברה הוזמנו לבקר חבר של הגומבוץ שמשפחתו שהתה שבועיים על אגם הבלטון במלון עם חוף פרטי. זו הייתה הצלחה כבירה, הילדים שחו, רצו, צחקו וחזרו עם מנה מחוזקת של נמשים ו-ויטמין די. אם זה לא מספיק, אז יצאה לי מהיום הזה תמונה כל כך מוצלחת שמרחתי אותה על שני עמודים באלבום המשפחתי.

אז כשאמא של החבר ניגשה אליי לפני חודשיים ואמרה "גם השנה אנחנו נוסעים שבועיים לבלטון. תרצו אולי…" לא נתתי לה אפילו לגמור את המשפט כשצווחתי "תוציאי יומן, איזה יום טוב לכם".

וכך, בבוקרו של יום שמשי ארזתי תיק עם מגבות, בגדים להחלפה, חטיפים בכמות כפולה (לקח משנה שעברה, שאז בדרך חזרה על הכביש המהיר שני ילדים צווחו במושב האחורי שהם רעבים במשך שעה וחצי ואני הצטערתי על הרגע שיצאנו מהבית), קרם שיזוף, משחקי קלפים לילדים. כן, חשבתי על הכל. או כך חשבתי לעצמי. ואז עליתי על הכביש המהיר וקלטתי שאני הולכת לנהוג שעה וחצי מול השמש והשארתי את משקפי השמש בבית. גאון.

אז לבלטון הגעתי עם שלל קמטוטים חדשים מסביב לעיניים. כמו כן, ארזתי לילדים ארוחות בוקר שיאכלו באוטו. זו הפעם האחרונה שאני אורזת לארוחה שאוכלים באוטו ביצה קשה. הם אכלו ואני התאפקתי לא להקיא על ההגה. איך לדבר טעים ובריא כמו ביצה קשה יש ריח של משהו שיצא מישבן? מה זה.

לא משנה, הגענו. עוד לא אמרתי שלום ושני הילדים כבר היו יחפים ושעטו אל האגם. סבבה, בשביל זה באנו.

IMG_2454

אותו חוף, אותם ילדים, תמונה כמעט זהה לזו משנה שעברה. ותודה לברבור, שהגיע בול בזמן לתמונה משודרגת

 

להמשיך לקרוא

מסיבה ודייט

כשעברנו דירה נתקלתי שוב בכמויות הבגדים העצומות שיש לכולנו. מעבר דירה זה סיבה טובה לארגון מחדש וכך אירגנתי שקיות ענק של תרומות בגדים שלי ושל הילדים. האופנוען, לעומת זאת, התגלה כאגרן לא קטן ונלחם על כל חולצה בת עשרים שנה שלא לבש עשר שנים. איכשהו בסוף הסכים להיפרד מכמה פרטי לבוש.

אלא שניצחוני היה קצר ובתוך שבוע מהמעבר לדירה החדשה הזדעזעתי לגלות את המכנסיים הבאים יושבים אצלו בארון:

IMG_2352

הסבנטיז התקשרו והם רוצים את המכנסיים שלהם בחזרה

 

להמשיך לקרוא