יום הולדת
לפני שבועיים בדיוק חגגתי יום הולדת 42.
אבל לפני שאני מספרת על 42, אני צריכה לספר על 41, יום ההולדת שמבחינתי לא היה. כי במלאת לי 41 שנה הדבר האחרון שהתחשק לי היה לחגוג. זו הייתה תקופה קשה, וכשאת קירחת, אפורה, ואין לך חוש טעם (להכל יש טעם שונה ושום דבר לא באמת טעים) לא באמת מתחשק לך לחגוג.
אז בשנה שעברה הסתרתי את תאריך יום ההולדת שלי בפייס, כי לא רציתי שאנשים ייזכרו בקיומי וממש יכתבו לי וישאלו לשלומי ואצטרך ממש לספר להם על שלומי. זה התברר כפעולה מאוד יעילה – פרט לקרובי משפחה מאוד קרובים וחברות מאוד קרובות מהתקופה שלפני ימי הפייס, לאף אחד לא היה מושג שזה יום ההולדת שלי. בבוקר אותו יום התעוררתי לגלות שבלילה הקודם אירע פיגוע גדול בפאריז, וזה רק התחבר לרוח הבאסה הכללית. באותו ערב היינו מוזמנים כולנו לארוחת ערב אצל חברים אנגלים, עם עוד חברים אנגלים, ושם גיליתי שהם כן זוכרים את יום ההולדת שלי. שמפניה נשלפה, חיוכים קלים הוחלפו, מתנה ניתנה, וזה היה די והותר ממה שהתחשק לי לכבוד יום ההולדת ההוא.
אז השנה כל מי שסובבים אותי חשבו שאפצח בחגיגות כדי לפצות על שנה שעברה. אבל אני צריכה להבהיר משהו לגבי מי שהרגע (=אתמול/לפני חודש/לפני שנה/לפני עשור) חווה סרטן – לא ממש מתחשק לפצוח בפסטיבלים אחרי. הרבה פעמים אנשים מצפים שהנה, עכשיו כששבת לחייך, את בטח רוצה לחגוג את קיומך ולמצות כל רגע. זה נשמע טוב על הנייר אבל זה ממש לא מה שמרגישים. לוקח קצת זמן להיפטר מתחושת ה"מה לעזאזל זה היה, אני רוצה לזחול לפינה חשוכה ולעכל".
אז לא התכוונתי לפצוח בפסטיבלים. מבחינתי, להחזיר את התאריך שכולם ייראו בפייס, כבר היה צעד דרמטי. ובכל זאת, דברים נחמדים תוכננו והכל היה חביב.
חגיגות יום ההולדת התחילו למעשה כבר בסופ"ש שלפני. האופנוען, שלמרות כל השנים איתי הצליח לפספס את זה שחונכתי על ברכי האמונה הפולנית, כלומר מבחינתי לחגוג יום הולדת לפני התאריך שווה ערך להכרזה על מותי המוקדם, הודיע לי שכיוון שיום ההולדת שלי יוצא על יום שני, יום שהוא עסוק בו, הוא החליט לחגוג לי את המאורע בסופ"ש שלפני. רק אחרי שאחזתי בליבי וחירחרתי שיפסיק לומר את זה, אני מרגישה את דום הלב ממשמש ובא, הוא נאות לקרוא לזה חגיגות סיום 41 ולא חגיגות 42.
אז ביום ראשון שלפני יום ההולדת הלכנו למסעדה שיש בה גם פינת שעשוע לילדים, לגמנו כוסית יין והערכנו את הדברים הקטנים.
ואחרי זה הלכנו קצת ברגל בעיר ונהנינו מזה שעכשיו סתיו.
אז למרבה ההפתעה הצלחתי להגיע בחיים ליום ההולדת על אף החגיגה המוקדמת. ביום ההולדת עצמו הייתי לגמרי עסוקה בשיגרה, כלומר שימשתי בתפקיד נהג לשלל גן/בתי ספר/חוגים, אבל הצלחתי באמצע לפגוש חברה לצהריים ו"הופתעתי" לגלות שם עוד כמה חברות (ניחשתי מראש, אבל זה לא פגם בשמחה בכלל). ארוחת צהריים נעימה נאכלה.
אבל גולת הכותרת של יום ההולדת הזה היה מה שתוכנן לסופ"ש שאחריו. ההורים שלי הגיעו לבודפשט לכבוד יום ההולדת – והסכימו (בשמחה!) להישאר עם הילדים לילה בזמן שאנחנו ממש ניסע רק שנינו ואשכרה נצא לחופש זוגי. אין לתאר את השמחה.
ראה מרפי כמה אני מאושרת מהתוכנית הזו, והחליט לעשות כל מה שאפשר כדי להערים קשיים.
התוכנית המקורית נראתה לנו פשוטה לוגיסטית:
בשישי בבוקר אנחנו ניקח את הילדים לגן ולביה"ס
אמא של האופנוען תאסוף אותם ותביא אותם אלינו הביתה
ההורים שלי יחכו להם אצלנו ויבלו איתם עד למחרת אחר הצהריים.
פשוט, נכון? מדי, אמר מרפי.
זה התחיל בזה שנזכרנו שלגומבוץ יש שיעור שחייה בשישי אחר הצהריים. אין בעיה, אמרנו, אבא שלי ייקח את הגומבוץ לשחייה.
מייד אחרי זה קיבלנו הודעה שחוג הכדורגל של הדובוש מארגן משחק מיוחד לאותו אחר צהריים באיזה מגרש מרוחק. אין בעיה, אמרנו. אמא של האופנוען תאסוף את הדובוש מוקדם, תביא אותו אל ההורים שלי, שילבישו אותו במדי הכדורגל, אבא של האופנוען יאסוף את דובוש עם אבא שלי אל המגרש המרוחק. הם יחזרו בדיוק בזמן כדי שאבא שלי ייקח את הגומבוץ לשחייה ואמא שלי תישאר עם דובוש.
מייד אחרי זה קיבלנו הודעה שבניגוד למדיניות בית הספר, ההורים מוזמנים להצטרף לטקס מיוחד שייערך ביום שישי בבוקר, כי יש לו משמעות מיוחדת יאדה יאדה יאדה. סירבנו להיכנע – אין בעיה, אמרנו, אנחנו נקפיץ את הגומבוץ לבית הספר, נישאר איתו לטקס, ונצא לחופשה שלנו אחריו. מה זה שעתיים פחות בווינה לעומת חוויה משמעותית בחייו של הילד.
מייד אחרי זה קיבלנו הודעה במייל מבית הספר, שאולי לא היה ברור מספיק המייל לגבי הטקס – יהיה טקס בהשתתפות ההורים, ומייד אחריו יסתיימו הלימודים לאותו יום וההורים מתבקשים לקחת את הילד איתם. סירבנו להיכנע – אין בעיה, אמרנו. אנחנו נביא את גומבוץ לטקס, נישאר איתו, ואז נצא לחופשה אחריו, כשאמא של האופנוען תפגוש אותנו, תאסוף את הגומבוץ, תבלה איתו שעתיים ואז תאסוף גם את הדובוש מהגן, בדרך לכל פרוצדורת הכדורגל/שחייה שאחר כך.
אין בעיה, אמרנו, חופש זוגי ראשון אחרי שש שנים וחצי, אנחנו לא ניכנע!! ברינג איט און, מרפי, ברינג איט און!
אז באמת, בחמישי בבוקר, יממה לפני שעת הש' המיוחלת, התעורר הדובוש עם גרון כואב. סירבתי להיכנע, שעתיים אחרי כבר היינו אצל הרופאה. זו מילמלה משהו מעדות ה"זה ויראלי", והוסיפה שצריך מעקב ושנתייצב שם למחרת בבוקר כדי שהיא תוכל לראות אם התפתח משהו גם באוזניים. "תקשיבי!!!" צווחתי באוזני הרופאה, "ההורים שלי מגיעים מישראל ומאפשרים לנו חופשה זוגית לראשונה זה המון זמן פלוס היה לי סרטן. תמצאי לו משהו שלא דורש להתייצב מחר על חשבון החופשה הזוגית שלי!!". טוב, ענתה לי, זה לא נראה דלקת אבל בואי ננסה לשלוח תרבית גרון ואם זה דלקת אז אתם מקבלים אנטיביוטיקה ולא צריכים לחזור מחר.
וככה יצא שישבתי שם וחיכיתי לתוצאות משטח הגרון מקווה שזה דלקת. שאלוהים תסלח לי.
אבל אלוהים באמת הייתה סלחנית באותו רגע, כי כנגד כל התחזיות התברר שזה באמת דלקת וקיבלנו אנטיביוטיקה והבטחה שתוך 24 שעות הילד כמו חדש, מה שאומר שאני עדיין יכולה להשאיר אותו להורים שלי (אם כי הכדורגל מבוטל כמובן).
אז אומנם נאלצתי להישאר בבית ביום חמישי עם דובוש ולבטל את כל תוכניות הטיפוח שהיו לי לאותו יום כדי שאוכל לצאת יפה וזוהרת לחופשה הזוגית שלי, ובסוף יצאתי לחופשה עייפה, מרוטה (רק לא במקומות הנכונים) ועם לשון בחוץ, אבל שטויות!! העיקר שיצאנו!!
אז, חופשה זוגית. תיכננו משהו קטן ובול בשבילנו. את היום הראשון נעביר בקצת קניות בעיר האאוטלטים ליד וינה, משם ניסע לבד אנד ברקפסט כפרי לא רחוק, ולמחרת ניכנס לעיר, נעשה סיור אורבני, ונחזור הביתה שמחים ומרוצים.
טפו טפו, עבד כמו שעון.
קניות – צ'ק.
בד אנד ברקפסט – לקח קצת זמן עד שמצאנו, כי פה זה לא אנגליה, שאפשר בקלות למצוא קוטג' כפרי עם בד אנד ברקפסט רומנטי כמו שאנחנו רצינו, אבל איכשהו מצאנו בסוף.
וילה אנג'לינה שוכנת בכפר שהוא בעצם פרבר של וינה. בעלת הבית הסבה את קומת הקרקע שלה לשני חדרי אירוח מעוצבים, שזה מעולה.
עכשיו, לגבי העיצוב, איך לומר, לא חסכו בקיטש.
אבל מה איכפת לי, אני רציתי חדר כפרי בסגנון שאין לי בבית, וזה בדיוק מה שקיבלתי.
מייד לאחר שעשינו צ'ק אין קלטנו שכבר זמן לארוחת ערב, אז שאלנו את בעלת המקום אם יש לה המלצות למסעדות. היא אמרה שיש במרחק הליכה מסעדה יוונית, מסעדה סינית, ומסעדה נחמדה מאוד של אוכל אוסטרי מקומי. "כן", אמרתי, "אבל משהו מהן את ממליצה באופן אישי?". "אני לא יודעת מה אתם אוהבים", היא ענתה, "כולן מסעדות נחמדות, וזו האוסטרית אותנטית ומאוד פופולרית".
הייתם חושבים שאני אצליח לזהות שהיא ממליצה על האוסטרית, אבל המוח שלי עובד במתכונת שבת כבר שבע שנים, כך שפיספסתי את זה. התכוונתי להמשיך לחקור אותה אם יש מסעדה שכדאי, אבל האופנוען סיכם את זה ב"אז האוסטרית, תודה", ומשך אותי לפני שאני ממשיכה להדגים סתימות מהי.
לא משנה. מסעדה אוסטרית בכפר אוסטרי, והייתה מלאה כמעט עד אפס מקום בערב שישי, כך שבאמת פופולרית.
קודם כל, כדי להתערות באווירה, הזמנו בירה:
יש לכם את זה ביותר אוסטרי?
כן, יש.
עם שניצל.
אז אכלנו, התמלאנו, שתינו, התגלגלנו בחזרה לחדר שלנו.
נכון נראה רומנטי האש באח?
אז זה באמת רומנטי. זה לא מחמם, רק עושה אור. קפא לנו הטוסיק כל הלילה. כבר שנים לא ישנו מחובקים ככה, בניסיון להתחמם. בחלקים הפחות רומנטים האופנוען גנב לי את השמיכה מתוך שינה, ואחרי זה הסביר שלא שם לב מרוב קור.
אבל קמנו בבוקר לארוחת בוקר שווה, שהמארחת הגישה לנו בול בשעה שביקשנו, כולל ביצים שהגיעו ישירות מהמחבת. כבר שכחתי איזה תענוג זה לאכול ארוחת בוקר בלי שאני הכנתי אותה ובלי רעש של ילדים ברקע.
זה רק לשנינו. יצאנו משם כל כך מלאים שביטלנו את התוכניות שהיו לנו לארוחת צהריים.
ומשם נסענו לווינה.
סיבוב במרכז המוזיאונים גילה לנו שהם כבר פתחו את עונת ירידי הכריסמס. יש!!
משם הלכנו, בהילוך איטי ובלי צורך להשגיח שאף אחד לא רץ לכביש, לכיוון הנאש מרקט. מדובר בשוק אוכל במרכז וינה שאפשר גם לשבת לנשנש בו כל מיני דברים. אבל עוד לפני שהגענו אליו עצרנו לקנות שתייה כדי לחמם את הידיים. אני לא שותה קפה אז בדרך כלל במקומות כאלה אני מזמינה צ'אי לאטה. הפעם לא היה להם צ'אי לאטה, אז במקום זה לקחתי את מה שמסתמן כטרנד השתייה החמה בכל מקום עכשיו: כורכום לאטה. כן, כורכום כמו בעוף עם תפוחי אדמה בתנור.
זה מומתק בכל מיני דבש/קינמון וכאלה. לי זה היה טעים, האופנוען אמר שזה חצי מתוק חצי מרק אפונה. מה שנכון נכון.
ומשם, לנאש מרקט.
מצד אחד קונים אוכל, מצד שני שותים בירה ויין מתובל. מה רע?
קנינו שם גבינה עם כמהין כה מהממת שלגמרי היה שווה את כל ההון שהיא עלתה לנו.
אחרי הביקור בשוק הרגשנו שהגיע הזמן לחזור הביתה. היינו מלאים, מרוצים, נינוחים. הרבה זמן לא הרגשנו ככה 
אני בטח לא מגלה פה את אמריקה אבל חופשה!! איזה כיף זה לנוח מדי פעם!!!
התברר שההורים שלי היו סמל הסבתא והסבא המשקיעים. אמא שלי הביאה להם חוברות עבודה ולימדה אותם לקרוא בעברית ואבא שלי שיחק כל כך הרבה "מלך הפלאפל" ו"אונו" (שזה כמו טאקי) שהוא עכשיו מומחה.
כמו שאמר האופנוען: אולי ההורים שלך רוצים לעבור לבודפשט?
נשמע לסייע במציאת דירה והכל.
אמרתי כבר תודה להורים שלי? אז שוב, תודה!!
וכך הסתיים לו יום ההולדת שלי, והסופ"ש הרומנטי הראשון זה המון המון זמן. מומלץ. כל כך מומלץ.
חג מולדוש (+ מתכון)
אז, כריסמס. איכשהו דצמבר נחת עליי קצת בהפתעה, למרות שאין לטעון שזה לא היה ביומן, ולפני שקלטתי מה קורה הכל היה מקושט בעצים וקישוטים ונרות ונורות, ואני, למרות שבשנים קודמות הייתי הראשונה להתלהב מכל כובע סנטה שצץ איפשהו, לא התלהבתי בכלל. או שהתרגלתי לחגים האלה של הגויים או שאני עוד מתאוששת מהשנה שחלפה.
בהונגריה הכריסמס מתחיל למעשה ב-6 בדצמבר, אז מגיע מיקולש (=סנטה בהונגרית) לביקור ומשאיר לכל הילדים שוקולד בנעליהם. אם אתם תוהים למה הוא מגיע שלושה שבועות לפני האקשן האמיתי, אז התשובה היא שבהונגריה זה לא סנטה שמחלק את המתנות בערב הכריסמס, אלא ישו התינוק שמשאיר אותן מתחת לעץ. כן, לגמרי הגיוני.
הגומבוץ: גם אצלנו ישו התינוק יביא מתנות בכריסמס?
אני: לא
הגומבוץ: למה?
אני: אנחנו יהודים. ישו לא נכנס אלינו הביתה. אצלנו סנטה מביא אותן.
כן, אני רואה את הכשל הלוגי כאן. מתישהו אסביר על עניין יהודים לא חוגגים את כריסמס.
אקיצר, לכבוד יום הסנטה בתחילת דצמבר נכנסת כל המדינה לשיגעון שוקולד. בבתי הספר ובגנים משאירים לכל הילדים שוקולד בנעליהם (הילדים כאן מחליפים נעליים בכניסה לבתי הספר, מנעלי חוץ לנעלי פנים, אז אין בעיה להשאיר לילדים משהו בנעליים), ובמקומות העבודה מחלקים שקיות שוקולד לפי מספר הילדים של כל עובד, ובחוגים שאחרי בית הספר גם מעניקים לכולם שקיות שוקולד, וכו וכו, כך שבערבו של היום הזה אתם מקבלים הביתה ילדים הלומי סוכר, שאוחזים בידיהם שקיות עם כמות עצומה של שוקולד שנותר להם.
השלב הבא היה יריד עוגיות. בית הספר של הגומבוץ אירגן יריד וכולם התבקשו להביא עוגיות למכירה, כשההכנסות הולכות לצדקה. או לקופת הבילויים של המורות, לכו תדעו. בכל מקרה, נכנסתי למוד אימהות משקיעות והכנתי את עוגיות השוקולד-שוקולד-שוקולד שלי.
לאור כמות השוקולד העצומה בעוגיות האלה הנחתי שהן יהיו הצלחה גדולה ביריד. פחח, אני הכי מתחילה. התברר שהפואנטה ביריד הייתה למשוך תשומת לב. היו שם עוגיות כה צבעוניות שמעניין אם היה בהן משהו לא מלאכותי.
על כל פנים, זו הייתה אורגיית סוכר מטורפת, כולם מכרו וקנו אחד מהשני עוגיות ושוקולדים, וכולנו היינו צמאים בטירוף בסיום האירוע הזה. בשנה הבאה במקום עוגיות נקים דוכן שמוכר מים לשתייה. בטוח נהיה הלהיט הכי גדול ביריד.
השלב הבא היה המתנות למורות. כל ילד קיבל הביתה שתי עוגיות פושטיות, המכונות כאן עוגיות דבש, ובשבדיה מכונות עוגיות פלפל שחור, ובשאר העולם מכונות עוגיות ג'ינג'ר, והתבקש לעטר אותן, לעטוף אותן יפה ולצרף לקופסת העוגיות שהכיתה קנתה למורה. כי קופסה עצומה של עוגיות בנות שבועיים שילדים קישטו במו ידיהם עטויות החיידקים זה מה שכל מורה חולמת עליו.
אחרי השלב הזה הן נשלחו למקרר לשעתיים כדי שהשוקולד יתקשה. השלב הבא היה כתיבת שם הגומבוץ בצבעים אכילים והדבקת שלל קישוטים. אין תמונה כי נזכרתי שזה שצילמתי את שני השלבים הראשונים וחסר רק השלישי רק שבוע אחרי כל הפרויקט, כשהעוגיות כבר כנראה נחו לביטחה בפח האשפה של בית המורה.
בשלב הבא הגיעו מופעי הכריסמס של הגן ובית הספר. מדובר באותה הופעה פחות או יותר – כולם לבושים במיטב בגדיהם ובסוודר המעצב היוקרתי שמראש קונים ליום של ההופעה בבית הספר, וכולם שרים את שירי הכריסמס במקהלה במידה משתנה של חמידות.
חוץ מההופעה של הגומבוץ. השנה הוא זכה למורה סקוטית, וזו החליטה לחרוג מהמנהג הקבוע של כל המורות בכל העולם, והעלתה במקום המקהלה הקבועה הצגה קטנה שהוקדשה למשורר הסקוטי רוברט ברנס. זה אומר שגומבוץ וחבריו התייצבו על הבמה ודיקלמו איזה משהו בהקשר שלו, לא בדיוק הבנו, זה קצת מאתגר פואמות בגאלית עתיקה עם דיקציה של ילדים בני שש-שבע.
על הצד הוויזואלי של העניין המורה השקיעה ולכן הילדים הכינו מראש קילטים לכולם, כולל התיק הקטן הזה שהם נושאים על המותניים עם חגורה על הכתף. היה מאוד אותנטי.
עדי בעולם 