חלפו שבועיים מכריסמס ונראה לי שהתאוששתי קלות מהלם הסוכר והאלכוהול, כמו גם הילדים שבו לבית הספר אחרי חופשת כריסמס ארוכה, ואני יכולה לדווח על קורותינו בחג המולד.
כזכור, חג המולד הוא כבר מזמן לא יומיים בסוף דצמבר, אלא חודש שלם של קישוטים מנצנצים, מוזיקה שרודפת אותך בכל חור, קניונים עמוסים והרבה שוקולד. בהונגריה החג מתחיל כבר בשבוע הראשון של דצמבר, שאז מגיע סנטה להשאיר לילדים שוקולד בנעליהם, אותו הם מגלים בבוקר כשהם מגיעים לנעול נעליים. ילדים הונגרים פוגשים את סנטה רק בשבוע הזה ולא בכריסמס עצמו, כי בהונגריה זה ישו התינוק שנותן את המתנות ולא סנטה. אל תשאלו אותי איפה ההיגיון, איך תינוק יכול לתת מתנות בשעה שלסנטה יש מפעל שלם של אלפים פלוס מזחלת קסמים פלוס איל צפון עם אף אדום בוהק שמאיר את הדרך? לפחות אני לא צריכה להסביר את השטות הזו, בהיותנו יהודים ישו התינוק לא נכנס אלינו הביתה, רק סנטה. זה היגיון צרוף.
בכל מקרה, עם כל הכבוד לסנטה ולשוקולדים שלו, יודע כל הורה בבית ספרנו שהשוס האמיתי בסיפור הזה הוא הלילה שהילדים ישנים בבית הספר. כי זו המסורת הבית ספרית: בשבוע שבו סנטה מגיע הילדים אמורים לישון לילה אחד בבית הספר ולעשות 24 שעות של כיף בבית הספר, בעוד הוריהם עושים 24 שעות של כיף בלעדיהם. בבוקר האירוע מגיעים לבית הספר עם שקי שינה ומזרני קמפינג לפרוס עליהם את השק"שים.
נקודת איסוף שקי השינה בכניסה לכיתה. אגב, כל התלמידים והמורים מתבקשים להגיע באדום, ולכן אתם רואים פה רגליים וחצי שמלה באדום.להמשיך לקרוא ←
חגיגות הכריסמס השנה נפתחו בפאדיחה קלה. החגיגות נפתחות בהונגריה בשישי בדצמבר. המסורת היא שזה היום שבו סנטה קלאוס בוחר לעשות פרומו ולהשאיר שוקולדים לילדים בנעליהם במשך הלילה. בשנים קודמות השארתי גם אני שוקולד בנעליים של הילדים ואין כמו פרצוף של ילד שמגלה שוקולד בנעל שלו בשביל לפתוח את הבוקר.
השנה לעומת זאת זכרתי אומנם לקנות את השוקולד ואמרתי לעצמי לזכור לשים אותו בנעליים שלהם, אבל איכשהו יצא שהיה ערב ארוך, כולל חנוכייה, סביבונים, כל החגיגה, ואז הייתה השעה הארוכה ביום, הידועה בתור "מקלחות, צחצוח שיניים והכנסת ילדים למיטות", ובשלב שהם כבר ישנו והשטח היה פנוי להטמנת הפתעה בנעליהם, צנחתי גמורה על הספה וכל מחשבה על שוקולד וסנטה קלאוס פרחה מזכרוני.
המחשבה על סנטה חזרה לזכרוני למחרת בבוקר, כשדובוש השכים קום שלא כמנהגו ורץ לנעליים שלו לראות אם השאירו לו הפתעה. לא השאירו. חייבת לומר לזכותי שאולי אני סנילית אבל לפחות מתאוששת מהר: מול פניו המתכרכמות אמרתי "בטח שאין, השוקולד לא יתגלה לפניך כשאתה לבד, רק אם הגומבוץ איתך תוכלו לראות אותם". הדובוש לא פראייר ועל כן ענה לי בבכי: "את אומרת את זה רק כדי שאני אלך ותוכלי לשים את השוקולד בנעליים שלנו!". "מה פתאום", נחנקתי קלות, "אתה צריך את הגומבוץ בשביל שהקסם יעבוד, כולם יודעים".
הדובוש הלא משוכנע הלך להביא את אחיו, ובעשר השניות שהיו לי שמתי את ספרינט חיי, הוצאתי מהתיק את שני השוקולדים שהכנתי מבעוד מועד (צפרדעי שוקולד של הארי פוטר!) ודחפתי לנעל של כל אחד מהם, ועוד הספקתי להיעלם מהמקום. מול צפרדעי השוקולד השניים התרצו ודיברו בהתרגשות על "השוקולדים שקיבלנו מסנטה". סבבה.
האירוע הבא היה אירוע סנטה בבית הספר. יום אחרי יום סנטה הרשמי היה יום שישי, ועל כן האירועים נדחו ליום הזה. זה משהו שקורה כל שנה, ובו הילדים מוזמנים ליממה של חגיגות, כולל לישון בבית הספר. שמעתם נכון. הילדים מביאים שקי שינה וכל כיתה ישנה בכיתה שלה. לכם זה נשמע כמו אירוע מוזר, לנו זה נשמע כמו לילה בלי הילדים! בלי צורך בבייביסיטר! תודה אלוהים!! הדובוש קם באותו בוקר עם שיעול ואמר "אמא, אולי אני חולה?" שום חולה, נזפתי בו, היום אתה הולך לבית הספר וחוזר רק מחר!!!
אז בערב אותו יום האופנוען ואני יצאנו לאכול במסעדה במרכז העיר בשש בערב, שזו השעה הכי מוקדמת שאי פעם יצאנו בערב מאז הילדים. הילדים בינתיים זכו ליום ממש מגניב בבית הספר. כל הילדים בבית הספר התבקשו לבוא לבושים באדום ואם אפשר גם בכובעי סנטה. לפחות השנה הייתי מוכנה. בשנה הראשונה של הגומבוץ בבית הספר הגיע אימייל מהמורה בפאקן שבע בערב שמבקש שכל הילדים יבואו מחר עם כובעים של סנטה קלאוס. בשבע בערב? מאיפה אני אמורה להקריץ לה את זה? התברר שאני (היהודיה) היחידה בכיתה שאין לה בבית כובע של סנטה בשלוף וגומבוץ היה היחיד בלי כובע סנטה או לפחות קרניים של אייל צפון. בשנה שעברה קרה אותו מקרה בול (מיהי טיפשה? שאינה לומדת מהניסיון), וכשהאימייל הגיע בשבע בערב צווחתי – עוד פעם?? אבל למה להודיע בשבע בערב??
אז השנה גמרתי להיות טיפשה (במקרה הספציפי הזה) ועוד בנובמבר קניתי שני כובעי סנטה. ובאמת, בערב שלפני הגיע המייל שמזכיר לכולם שמחר הילדים צריכים להגיע באדום וכמובן חבושים בכובעי סנטה. או, במקרה הכינותי מראש. הבאתי שני ילדים חבושים בכובעי סנטה ותקעתי מבטים מתנשאים באיזו אמא או שתיים מכיתה א' שלא היה לה.
את הבוקר פתחו הילדים במשחקים. לארוחת צהריים הוזמנו פיצות לכל בית הספר. אפשר רק לדמיין את השליח עם מאות הפיצות. אחרי זה הגיעה לבית הספר שלוחה של "עשו לכם דוב". מכירים את זה? שאתם בוחרים את דוגמת החיה וממלאים אותה, תופרים, ואז בוחרים אביזרים, והופה, קיבלתם דובי מעשה ידיכם? אז בשנה שעברה הגומבוץ עשה דובי וסידר לו צעיף, אבל השנה השתכללו בבית הספר ובמקום דובי הילדים התבקשו להכין איילי צפון. יצא ממש חמוד.
יומיים ושלושה קילו נוספים אחרי, אפשר לסכם את כריסמס.
אני לא יודעת מה קרה לי, אבל בשני הכריסמסים האחרונים אני לא כל כך מתלהבת. אולי התרגלתי וזה הפך לסתם חגיגת צרכנות מעיקה, פלוס מוזיקה ממש מעצבנת בכל מקום, או שאולי זה קשור לשינוי הפרופורציות הכללי שעברתי, אבל איכשהו מתקשה להתלהב.
עם זאת, כשממש מתקרב כריסמס, והכל הכל מקושט, ובכל מקום יש אירועי כריסמס עם אוכל שמוגש רק בחג ועם יין חם מתובל, בכל זאת קצת נכנסים לעניין. אז הנה קצת תמונות.
יריד כריסמס. פלוס בזיליקה ברקע
בעודנו ביריד הדובוש ביקש קיורטוש. אמרנו סבבה. הגענו לדוכן הקיורטוש ונחרדנו לגלות שעולה 25 שקלים. מחיר הקיורטוש בעיר כשאנחנו לא ביריד כריסמס: שישה שקלים. החלטנו שאנחנו לא פראיירים ולא השתגענו לקנות במחיר המופקע של היריד. נשאר רק להסביר את זה לדובוש. זה לא התקבל בעין יפה.
אגב קיורטוש, אלה שבארץ הרבה יותר שווים. באמת. פה הם ללא מילוי, ובד"כ מדובר בבצק דק עם ציפוי אגוזים/סוכר. שנייה אחרי שזה מתקרר זה לא טעים. לחובבי בצקים יבשים בלבד.
זה כמובן לא אנחנו עושים סלפי, אלא זוג שהגיע בלי ילדים ולכן היה לו זמן לכל מיני פוצי מוצי. אצלנו זה היה בעיקר "בסדר! אני אקנה לך נקניקיה! למה אתה לא מקנח לו את האף?? תראה איך הוא נראה. תיזהר עם הקטשופ של הנקניקיה, הכל נוזל לך על המעי.. לא משנה, המעיל הולך ישר לכביסה כשמגיעים הביתה" ושאר דברים ברוח הזו.
אבל לפני שאני מספרת על 42, אני צריכה לספר על 41, יום ההולדת שמבחינתי לא היה. כי במלאת לי 41 שנה הדבר האחרון שהתחשק לי היה לחגוג. זו הייתה תקופה קשה, וכשאת קירחת, אפורה, ואין לך חוש טעם (להכל יש טעם שונה ושום דבר לא באמת טעים) לא באמת מתחשק לך לחגוג.
אז בשנה שעברה הסתרתי את תאריך יום ההולדת שלי בפייס, כי לא רציתי שאנשים ייזכרו בקיומי וממש יכתבו לי וישאלו לשלומי ואצטרך ממש לספר להם על שלומי. זה התברר כפעולה מאוד יעילה – פרט לקרובי משפחה מאוד קרובים וחברות מאוד קרובות מהתקופה שלפני ימי הפייס, לאף אחד לא היה מושג שזה יום ההולדת שלי. בבוקר אותו יום התעוררתי לגלות שבלילה הקודם אירע פיגוע גדול בפאריז, וזה רק התחבר לרוח הבאסה הכללית. באותו ערב היינו מוזמנים כולנו לארוחת ערב אצל חברים אנגלים, עם עוד חברים אנגלים, ושם גיליתי שהם כן זוכרים את יום ההולדת שלי. שמפניה נשלפה, חיוכים קלים הוחלפו, מתנה ניתנה, וזה היה די והותר ממה שהתחשק לי לכבוד יום ההולדת ההוא.
