כריסמס 2023

זו לא שנה לחגים. שמחת תורה הפך ליום אסון. על האלווין ויתרתי. פעם החג האהוב עליי בשנה, אבל השנה, רק שלושה שבועות אחרי השבת השחורה, לא יכולתי לעמוד בחג שהקישוטים שלו כוללים דם מלאכותי בכניסות לבתים. כל כך הרבה הרבה הרבה יותר מדי דומה למציאות.

גם כריסמס לא היה במחשבותיי. ולכן לא הייתה מופתעת ממני כשהילדים הזכירו לי שבשישי הם ישנים בבית הספר. לכאורה לא הייתי צריכה להיות מופתעת, זה קורה בשישי הראשון של כל דצמבר מאז שהגומבוץ היה בכיתה א', ועדיין, כיוון שבשבילי התאריך היה החמישים ושבע באוקטובר, מי קישר את זה לסופ"ש הראשון של דצמבר.

אבל בעולם שמחוץ למסך שלי הכריסמס כבר החל. החנויות התמלאו במצרכי כריסמס, הירידים נפתחו בכיכרות העיר, שרשראות מוארות נתלו על בתי השכונה. הסתובבתי בין כל אלה והרגשתי כמו חייזר.

אירועי החג קרו מן הסתם גם בלעדיי. הילדים יצאו ליום הסנטה הבית ספרי, שהתגלה כיום מושלג וקפוא ולכן הכיתות של שניהם שינו תוכניות ולא הלכו ליריד כריסמס אלא לקולנוע ולמוזיאון במקום. התלמידים אמורים לחבוש ביום הזה כובע של סנטה או של גמדון חג המולד, ואחרי שנים של פספוסים (שבהן גיליתי בערב שלפני שמחר אמורים להגיע עם כובע של סנטה) אספתי בבית מבחר נאה שממנו הם יכולים לבחור.

כיוון שהם כבר לא בכיתות נמוכות הכיתות שלהם אמורות ללכת הביתה בעשר בערב במקום לישון בבית הספר, אבל הכיתה של דובוש הוזמנה לישון בבית של ילד מהכיתה. כן, כל הכיתה. יש להם בית ממש גדול. וכיוון שהייתה היענות אז גם המחנכים של הכיתה נשארו לישון בבית של הילד מהכיתה. כן, גם אני שפשפתי עיניים.

בשבת בבוקר הוגשה לכל הכיתה חלה (שהיא לחם נפוץ גם בהונגריה, וגם השם של זה נשמע קצת כמו חלה – קאלאץ') עם שוקולד לצד שוקו חם, והורים הגיעו לאסוף את הילדים.

בערב של השינה בבית הספר נהגנו האופנוען ואני לצאת ליריד כריסמס ולסיים בארוחה זוגית במסעדה שווה, אבל הפעם שנינו גילינו שאנחנו פחות בעניין. לא רק שמתקשים לשמוח, אני גם לא עפה על מקומות מלאי אנשים בימים אלה. ויתרנו.

קצת אחרי הסופ"ש הזה התחיל חנוכה.

היה לנו חשוב במיוחד השנה למקסם את חנוכה, אז כמה שמחנו כשהגיעה בהפתעה חבילה מאחינו הקטן:

בינתיים נערכה בכיתות הגרלה והילדים קיבלו את שמות הילדים מהכיתה שהם יהיו הגמד שלהם במשחק הגמד והענק הכריסמסי, הקרוי סיקרט סנטה. התברר שגומבוץ הגריל שוב את אותה ילדה משנה שעברה. "אבל למה את אותה ילדה בררנית ששולחת מצגת פרטנית עם מה שהיא רוצה במקום שאני אהנה לי בחנויות של בנות ואבחר לה דברים?" התעצבנתי. "מה יכולתי לעשות", ענה לי, "שלפתי שם מתוך כובע, זה לא שהייתה לי השפעה על זה". גם בגיזרה של הדובוש לא נרשם משהו משופר: הוא אומנם שלף שם של ילדה אחרת מזו של שנה שעברה, שאהבה רק בולדוג צרפתי, אבל כששאלתי אותו מה הילדה הזו אוהבת, הוא ענה: דקדוק.
"לא יכול להיות", אמרתי, "אף אחד לא אוהב דקדוק".
"אבל היא כן", התעקש, "היא מתנדבת לכל תחרויות הדקדוק הארציות, וגם זוכה". מה קונים לילדה שאוהבת דקדוק, למען השם.

עוד לפני המתנה הגדולה שכל ענק מקבל במסיבת הכריסמס הכיתתית, הגמד אמור להפתיע את הענק בשבועות שלפני בכל מיני מתנות קטנות. פעם הייתי משקיעה בכל מיני פרסים קטנים, אבל בסוף למדתי שמה שכולם רוצים זה פשוט שוקולד וממתקים.

בינתיים עבדתי על המתנה לענקיות שלהם לקראת מסיבת הכריסמס הענקית. לילדה מהכיתה של גומבוץ זה היה די קל: ניגשתי לחנות הפארם ואספתי כמה פריטי איפור צבעוניים, לק בצבעים של כריסמס (אחד אדום ואחד זהב עם נצנצים), כאלה. מפזרים שוקולדים בקופסה והופ, מתנה נאה. הילדה שאוהבת דקדוק הייתה קצת יותר אתגר, אבל בסוף קניתי לה מחברת מהודרת לציורים (התברר שהיא גם אוהבת לצייר) עם כריכה בתלת מימד שמצויירים עליה ספרים. פיזרתי עליה שוקולדים מסביב ועטפתי הכל יפה.

עוד לא עיפעפתי וכבר היכו בי שלושת ימי האפייה של כריסמס אחד אחרי השני. ראשון – יריד העוגות המפורסם של בית הספר. כל משפחה אמורה לאפות כמות נכבדה של משהו צבעוני ואטרקטיבי ואז למכור ביריד הבית ספרי. לרגע היה נדמה שהשנה תהיה לי פחות עבודה – הכיתה של הגומבוץ היא הכיתה הבוגרת של בית הספר ולכן הם לא מוכרים עוגות אלא עוסקים בהפעלת היריד (מוכרים קופונים לקניית העוגות, מכוונים הורים לכיתות הנכונות, מחלקים שתייה וכו) ולכן אין צורך לאפות כלום בשבילו, ואילו הדובוש בישר לי שהכיתה שלו חולקה לקבוצות בנות ארבעה ילדים כל אחת כדי שיחלקו את כמות העבודה. כבר חשבתי שאני חולקת את האפייה עם עוד שלוש אימהות (כמובן, כמובן שגם אבות יכולים לאפות, אבל פחחחחח), אבל אז הדובוש פירט את חלוקת העבודה שעשה עם החברים שלו:
ילד א': יביא ערימה של פוגאצ'ה, לחמניות מרובעות קטנות הונגריות שקונים פה בסופר ב-10 שקלים לקילו
ילד ב': יביא "סלט נחשי ודובוני גומי"
ילד ג': יביא נקניקיות קוקטייל קטנות
נו, עד כה כולם קונים משהו בלי צורך לאפות, כבר דימיינתי איך אני לא צריכה לעמוד שעתיים במטבח, ושאלתי: ומה אנחנו צריכים להביא?
דובוש: ארבעים מאפינס מקושטים בדובוני גומי
אני, נחנקת: מהההההה?? כל החברים שלך בחרו משהו שאפשר לקנות ורק אתה מתנדב להביא משהו שדורש עבודה?
ובכן, כן.

יצאו מאפינס משעממים עם הרבה גומי צבעוני מעליהם וחשבתי שאין סיכוי שימכור אפילו אחד כי בד"כ יש ביריד הזה מאפים הרבה יותר מושקעים, אבל מתברר שאני לא יודעת כלום כי הדובוש מכר 35 מתוך ארבעים המאפינס שהכנו.

ביום היריד עזרתי לדובוש לארגן את המאפינס בדוכן שלו ושל שלושת חבריו.

בשנים קודמות נשארתי בבית הספר והסתובבתי ביריד, כי יש המון מאפים יפים ויצירתיים שכיף לראות. השנה, לעומת זאת, גיליתי שאני לא מסוגלת להסתובב באירוע שכולו אנשים שמחים כאילו אין מלחמות בעולם. אז עוד לפני שרוב ההורים הגיעו, אני כבר יצאתי מהבניין. חבל, כי דווקא השנה בית הספר קושט ממש יפה והיה יכול להיות מקסים, לו הייתי מסוגלת להיכנס לרוח החג.

אנשים שמחייכים בלי דמעה בקצה העין זה לא משהו שאני מתחברת אליו בימים אלה, אז יצאתי משם. באופן כללי גיליתי שהשנה כל הפוסטים של החברות הלא-ישראליות שלי, שבכל דצמבר מפציצות בשלל עצים מקושטים/שוקולדים מפוארים/הם והילדים בסוודרים תואמים פלוס טקסט שאומר "חורף קסום לכולנו" הם מעל ומעבר ליכולתי. אם אתם ישראלים, אתם לא יכולים לשמוח השנה.

מיריד העוגיות הבית ספרי חזרתי הביתה, לאתגר האפייה הבא: האופנוען ביקש להביא לעבודה משהו מאפה ביתי ברוח החג. אמרתי: מה, משהו לבערך עשרים אנשים? ענה: קצת יותר אם אפשר. שישים.

התנור שלי חשב שיש לו יום לנוח אבל איזה, למחרת, בעוד האופנוען מחלק את הבראוניז בעבודה אני שלפתי את משימת האפייה הבאה: הכנת מתנות החג למורים. הכיתה כבר קונה ביחד מתנה עם ערך כספי, אבל נהוג להביא גם משהו אישי, כמו עוגיות תוצרת בית. תשעה מורים, שבע עוגיות למזל בכל חבילה, תעשו את החשבון לבד.

למחרת היה היום האחרון ללימודים לפני חופשת החורף. הילדים חילקו את המתנות למורים ואז השתתפו במסיבות הכריסמס הכיתתיות. כל אחד מהילדים חזר עם המתנה שקיבל מהסיקרט סנטה שלו:

המורה של דובוש דווקא השקיע והזכיר גם את חנוכה במסיבה, אבל אחרי שהתברר שרק דובוש חוגג חנוכה בכיתה (בכיתה של גומבוץ יש עוד ילד שחצי יהודי, אבל דובוש הוא היחיד בכיתתו), הנושא מוצה די מהר. אבל לפחות ניסה, ובשביל הונגריה זה יפה מאוד.

זה היה היום האחרון ללימודים. כולם התפזרו תוך איחולי חג שמח ונעים לכולם. זה באמת היה חג שיכול היה להיות נעים. מזג האוויר פירגן בשלג כבד ביום שלפני החג ("זה כריסמס לבן" בישרו מאה התמונות שהעלו חברים בפייס), כולם היו הכי נחמדים, ואני עבדתי קשה כדי לא לחשוב על מה כפיר ביבס עובר עכשיו בכל פעם שראיתי פעוט מאושר. מעניין איך זה להיות אירופי שלא קשור לישראל ויכול באמת ליהנות בלי לחשוב על חטופים ועל חיילים שנהרגים.

בערב כריסמס עשינו את הדבר היהודי המתבקש והלכנו למסעדה סינית. כמו בארה"ב, אלה המסעדות היחידות שפתוחות בערב כריסמס ובכל השולחנות יושבים או סינים, או יהודים. החלפנו מבטי הזדהות עם כמה שולחנות.

ביום שאחרי הכריסמס, הבוקסינג דיי, הוזמנו למסיבה אצל חברים בריטים. הבוקסינג דיי הוא מסורת בריטית. הוא מכונה כך כי בהיותו היום שאחרי, זה היום שבו עשירים היו אורזים בקופסאות את שאריות האוכל שנותרו מהחג ומעבירים את האוכל לעניים. המנהג הזה כבר פחות קורה במתכונתו המקורית, כי עכשיו יש הרבה תרומות אוכל עוד לפני החג, אבל במסיבות בוקסינג דיי נהוג להביא לבופה המסיבה את האוכל שנשאר לכם מהחג. אנחנו הבאנו את זה:

על שולחן האוכל במסיבה גילינו שכולם קיבלו לחג בייגלי וכולם הביאו איתם חצאי רולדה. אני בכיף מעבירה עכשיו שנה עד הפעם הבאה שאתקל בעוגה הזו.

בכך סוכם הכריסמס השנה. עכשיו מתחיל השבוע שבו נתקלים ברחוב בעצים שרק לפני יומיים היו מקושטים באור יקרות ועכשיו ממתינים לאיסופם על ידי משאית האשפה.

מקווה שהכריסמס הבא יהיה כזה שקל לשמוח בו.