חמישה דברים שלמדתי ביום ההולדת

זה כנראה גילי המאוחר, אבל ביום ההולדת הזה הבנתי כמה דברים.

  1. יותר חשוב ברכה ממתנה.
    כן, זו קלישאה שאמרתי כל החיים, אבל רק בשנים האחרונות אני גם מבינה אותה. כשאנשים השקיעו בברכה אישית אשכרה קראתי והתרגשתי. בהתאמה, אני גם מקפידה כבר כמה זמן שכשאני מברכת ליום ההולדת, לא להסתפק בברכה גנרית אלא למצוא משהו שהחוגגים ישמחו באמת שיהיה להם, אם זו בריאות, אם זו מציאת עצמם (אני בגיל שבו רובנו מסתכלים אחורה וחושבים "למה לעזאזל למדתי דווקא את זה באוניברסיטה"), אם זה מציאת האיזון בין אושר משפחתי לסיפוק מקצועי לאיזון כלכלי. ברכה שאני חושבת מה הייתי מאחלת לחתן/כלת האירוע באמת. אז ממש התעמקתי בכל ברכה שקיבלתי. היה טוב לנפש.
הפתק שחיכה לי בחדר האמבטיה. ההפתעה הכי טובה
להמשיך לקרוא

האלווין 2019

באמצע אוקטובר קלטתי שבשל התאריך שעליו נפלה חופשת הסתיו הבית ספרית, בית הספר חוגג האלווין שבוע לפני התאריך. כלומר – בעוד שבוע. עשיתי חישוב מהיר אם אני מוכנה מבחינת תחפושות: המסיכה שהזמנתי לגומבוץ – עוד לא הגיעה למרות שהפעם הקפדתי לא להזמין מסין אלא מתוך האיחוד האירופי. התחפושת של הדובוש – היא אולי קלה אבל מתישהו צריך גם לקנות את החומרים ולהכין אותה. דלעות – לא בחרנו מה עושים (הילדים המעצבנים מתעקשים לבחור בעצמם את הדלעות שלהם) ואין לי מושג אם אני צריכה לקנות משהו מיוחד לקראת זה. וגם צריך כמובן לקנות את הדלעות עצמן. כל זה – כשלפניי שבוע עבודה בלי זמן פנוי. רשמית, עכשיו לגיטימי להילחץ.

אמרתי לעצמי: תרגיעי. יש לך שבוע.

יום לפני חגיגת האלווין בבית הספר נאלצתי להודות שהמסיכה המסריחה לא מגיעה. שלפתי את שקיות התחפושות משנים קודמות ואמרתי לגומבוץ: תבחר. אבל בחרתי מסיכה, מחה. המסיכה המסריחה לא הגיעה, רטנתי, האנטישמים מאמזון גרמניה טעו במשלוח או משהו. תבחר משהו אחר. בחר. קברן. שזה מצוין, כי זה דורש בגדים שחורים, גלימה שחורה וכובע שחור, שאת כולם יש לנו. יופי של בחירה.

הדובוש לעומת זאת ביקש להתחפש למשהו ספציפי. אני לא יודעת אם שמעתם על משחק הווידיאו "ברול סטארז", אבל הילדים פה משתגעים עליו. ושם יש דמות בשם מורטיס, שגם היא בעצם דמות של קברן. כלומר, בתכלס, שני הילדים ביקשו להתחפש לקברנים. אין מה לומר, אנחנו בית שופע עליזות. אבל לפחות מורטיס זה דמות שממש קל להתחפש אליה.

nuryhx

מורטיס. נראה בחור נחמד

אבל באמת לא מסובך – חולצה ורודה, מכנסיים שחורים, גלימה שחורה עם עטלף סגול, שיער סגול.

IMG_6007

ניילד איט. מאוחר יותר קלטתי שהדבקתי את העטלף הפוך, אבל בואו נתעלם מזה.

להמשיך לקרוא

סיגט 2019

כמו כל השנים האחרונות, גם סיגט הזה היה בסימן "אנחנו זקנים". זה התחיל בזה שבהיתי בליינאפ והיכרתי שתי להקות וחצי. פלוס אד שירן, אבל הכרטיסים ליום שלו נגמרו הרבה לפני שהקיץ הגיע, אז ידענו מראש שזה לא יקרה. נשארו לי פרנץ פרדיננד (אתם כן מכירים אותם, פשוט לא מזהים את השם) ופו פייטרז. רכשנו מהר כרטיסים לפני שייגמר גם כן.

כמו כן, חברה שלי מהצבא, מיכל, הגיעה גם היא. עם בעלה וילדים שהם טינאייג'רס. אבל איך זה יכול להיות כשאנחנו בעצמנו הרגע היינו בנות 18? קבענו שניפגש שם, ונסתמס כשאנחנו כבר בפנים כי לכו תמצאו אחת את השנייה בפסטיבל שכל יום יש בו יותר מחמישים אלף בני אדם. ביום הראשון שלנו נכנסנו למתחם הפסטיבל, צעדנו שלוש דקות ואז שמעתי מישהו צועקת בעברית "סליחה? סליחה?", וקלטתי אותה מולי. נתקלנו אחת בשנייה לפני שבכלל סימסתי, אפשר לחשוב שאנחנו שוב בצריפין. על כל פנים, צווחנו ממש כאילו אנחנו בנות 18, והשתאינו איך בכלל לא השתנינו. והאמת, לראות אחת את השנייה במכנסיים קצרים וכוס בירה ביד זה באמת בדיוק כמו שהיינו לפני, הממ, עשרים שנה. פלוס.

משם עברנו לסיור לראות את הפסטיבל והאטרקציות שלו.

האזור של H&M. הרעיון הוא ששוכבים על הרצפה ומצלמים סלפי שנראה כאילו אתם מחוץ לחלון
להמשיך לקרוא

סיבוב בבודפשט

מצטערת על ההיעלמות הקלה, היינו עסוקים (שוב) במעבר דירה.
אבל הפעם לא אספר על מעבר הדירה, אלא על איך זה מרגישה כשחברה ותיקה, ששנים לא התראיתן, מגיעה לסופ"ש. וגם, לאיפה לקחתי אותה ביומיים בבודפשט, כלומר מהו סיבוב חובה בעיני בבודפשט.

לפני שנים, כשהייתי צעירה ופוחזת וגרתי בשבדיה, הייתה לי חברה טובה איטלקיה. היא ואני נפגשנו בקורס שבדית, ובהיותנו שתי ים תיכוניות עם בני זוג שבדים במולדת הבלונדינים קפוצי הישבן, התחברנו ישר. כשעזבתי את שבדיה נשבענו לשמור על קשר, וזה היה, מיינד יו, לפני פייסבוק. והצלחנו, סוג של.

נפגשנו מאז כמה פעמים. כשרק פגשתי את האופנוען יצאנו לטיול אופנוע באיטליה, ישנו לילה בדירת נופש בסן רמו ששכרו היא ובן זוגה השבדי ואכלנו ארוחה של פסטה בצדפות ויין על מרפסת מול הים התיכון. בהריוני הראשון קפצתי לביקור בשטוקהולם ואכלתי ארוחת ערב אצלם בבית, וגם בהריוני השני הגעתי מלונדון לביקור חפוז לפני שאני הופכת לאמא לשני תינוקות ושוכחת מנסיעה לבד רק לעצמי לחמש שנים לפחות וביליתי איתה יום שלם בחנויות תינוקות בוחרות בגדים ואביזרים, כי היא עצמה הייתה אמא לתינוק שרק נולד (הוא בא איתנו, כמובן, ובהיותנו בשבדיה, בכל מקום שנכנסנו אליו הייתה פינת הנקה והחתלה מדוגמת).

מאז חלפו שמונה שנים. שמונה שנים בגיל שלנו זו תקופה של הרבה שינויים, גם ויזואלים. בשמונה השנים האלה ראינו אחת את השנייה רק בתמונות בפייסבוק, כלומר תמונות שנבחרו בפינצטה מתוך מאה פחות מוצלחות, ובהרבה מקרים גם פולטרו בפילטרים מלאי חמלה.
היא יוצאת מהמונית מול הבית שלי, שתינו צווחות כמו פקאצות בנות 14: יאאאאאא!!!
אני: מה זה, את נראית אותו דבר בדיוק כמו לפני שמונה שנים!
היא: לא, את! לא השתנית בכלל!
וזוהי, קוראים יקרים, ההגדרה לחברות אמת.

היא הגיעה מאוחר, אז את הערב הראשון בילינו אצלי בבית. בבוקר שלחנו את הילדים לבית הספר ויצאנו לתור את העיר. הסכמנו שתינו מראש שאנחנו רוצות לצעוד. התחלנו בפרלמנט. זה בניין יפה ומרשים על הנהר, ועשינו סיבוב סביבו. משם צעדנו לכיכר העצמאות (Szabadsag Ter), לראות את המוניומנטים השנויים במחלוקת שם (אנדרטה לזכר הניצחון הרוסי, שההונגרים שונאים שנאת נפש, ואנדרטה לזכר הקורבנות הגרמנים במלחה"ע השנייה שמולה הוקם יד זיכרון מאולתר לזכר הקורבנות שמתו בגלל הגרמנים), ומשם לבזיליקה המהממת. משם לבניין המלון ארבע העונות, שתמיד חונה מולו פרארי אחת או סתם איזה שיירת מרצדסים עם לימוזינה במרכזה, צפינו בגשר השלשלאות והעיר העתיקה על הבעה מול הנהר, ומשם הלכנו לכיכר דאאק (Deak Ter) לראות את הגלגל הענק. משם נכנסנו לרחוב האופנה (מאחורי מלון קמפינסקי) ומשם לוואצי אוצה התיירותי והשנוא (שמרו על התיקים שלכם, ואל תתפתו לאף הצעה לאף בר/מסעדה, יש המון עוקצים לתיירים שם). משם חתכנו לגשר הלבן, גשר ארז'בת, ולמרגלותיו התיישבנו לארוחת צהריים. עם מוחיטו כמובן.

אפילו רואים את הגשר ברקע
להמשיך לקרוא

תעלומת לייבוש בריקס – הפתרון

בדיוק לפני 14 שנה, ביום השואה 2005, פירסמתי בבלוג לראשונה את סיפורו של סבא-רבא שלי, שנעלם בשואה והיו עדויות שונות שנותר בחיים. מדי שנה פירסמתי את הסיפור שלו כאן וביקשתי – אם מישהו מכיר אדם בשם הזה, בבקשה תפנו אליי, סבתא שלי תשמח לדעת מה עלה בגורלו, גם שבעים שנה אחרי שראתה אותו בפעם האחרונה.

לפני חמש שנים הגיע אלינו הפתרון. אלא שסבתא שלי, שהייתה ילדה בשואה, כבר לא הייתה צלולה. נותרנו עם דילמה – האם לספר לה, כשאנחנו יודעים שיש יותר סיכוי שהמידע הזה יבלבל אותה ויכניס אותה לחרדות מאשר יפתור לה תעלומה, או לא לומר מילה. בחרנו לא להזכיר לה את השואה. היא כבר לא זיהתה אנשים קרובים לה, בשיחות האחרונות שלי איתה כשעוד הייתה צלולה היא חשבה שעדיין יש שואה, זה לא היה נושא שהיה טעם להעלות איתה. שתקנו.

כיוון שכך, שתקתי גם כאן. לא יכולתי לספר לכם מה קרה לאבא של הלינה בריקס, כשהלינה עצמה חיה ולא יודעת. אבל הלינה, היא סבתא שלי, חלינקה, נפטרה לפני חודשיים וחצי. זה יום השואה הראשון בלי סבתא שלי, וזה הזמן שלכם לשמוע מה באמת קרה ללייבוש בריקס.

אם הגעתם לכאן לפני שקראתם את הסיפור המקורי – כאן סיפרתי על התעלומה. כנסו לקרוא שם לפני שאתם קוראים את זה, קשה להבין את מה שכתוב כאן בלי להכיר את הפרטים משם.

סבתא, הפוסט הזה בשבילך. אני מקווה שאת כבר יודעת מה קרה והתאחדת עם הנשמה של אבא שלך. שתנוחי בשלום על משכבך.
להמשיך לקרוא