סקי – הצהרת כוונות

בשנה שעברה נסענו למחנה הסקי של בית הספר וגילינו שאנחנו ההורים היחידים שלא עושים סקי. סיימנו את המחנה ההוא בהחלטה לשנה הבאה: נגיע למחנה הסקי כשגם אנחנו גולשים.

זה הפך למטרה שהצבנו לנו: לומדים לעשות סקי, גם בגילנו המאוחר ובזמננו הלא פנוי. אנחנו כבר יודעים שאסור להיתקע באזור הנוחות, ושחובה ללמוד משהו חדש בכל גיל, ותמיד רצינו להיות גולשים.

וכך, שלושה חודשים לפני מחנה הסקי הבית ספרי יצאנו כולנו לגירסה ההונגרית של החרמון, כלומר שעה וחצי נסיעה מבודפשט ויש שם אתר סקי קטן, אבל לפחות החניה בחינם אז לא בדיוק החרמון. שלחנו את הילדים עם מדריך שייקח אותם במעלה הרכבל אל מקומות שאנשים שיודעים לגלוש הולכים אליהם, ופנינו בעצמינו אל שיעור הסקי הראשון בחיינו.

זה היה שיעור אחרי השקיעה. הוא מתקיים מתחת לרכבל שמעלה אנשים שיודעים לגלוש אל פסגת ההר, והם מסתכלים מלמעלה, תרתי משמע, על כל אלה שלא יודעים לגלוש עדיין. שיעור גלישה ראשון זה חמוד, אם אתם בני שלוש או מקסימום ארבע. כל גיל שאחרי – מסתכלים עליך כאילו הגעת ממשפחת מצוקה שלא לימדו אותך בילדות לגלוש
להמשיך לקרוא

היפנים

זה התחיל במיילים מחוג הקנדו* של הגומבוץ. משלחת של תלמידי קנדו מגיעה מיפן וההורים מתבקשים לארח. "רוצה לארח ילדה מיפן?" שאל האופנוען, בטח, עניתי. שנינו חשבנו במקביל על צ'יסאטו, הילדה היפנית הכי חמודה שהייתה עם הילדים בגן, מן בובה יפנית מהממת שעד עכשיו אני שומרת על קשר עם אמא שלה בפייס רק כדי שיום אחד אני אוכל לארגן דייט בינה לבין אחד הילדים, לא חשוב מי מהם.

אז אמרנו כן, בטח שנארח. זה היה בנובמבר. לפני שלושה שבועות פגשתי את המורה לקנדו והוא שאל אם אנחנו מוכנים לאירוע ואז נזכרתי שזה באמת קורה, ובעוד אני מתכננת בראש מה אני צריכה לעשות בעניין המורה הוסיף: היו כמה שינויים בהרכב, יש פחות בנות משתיכננו בסוף. לא איכפת לך שזה יהיה בן, נכון? ובעוד אני אומרת שסבבה, הוא הוסיף: שניים, כן? כמו כן, התברר שזה לא משלחת ילדים אלא משלחת סטודנטים.
ככה יצא שבמקום מיידלע קיבלנו צווי בחורים.

בשלב הזה התחלתי להילחץ קמעא. כשאמרתי כן חשבתי שיהיה מדובר בלינה בלבד לאיזו ילדה חמודה. עכשיו התברר שמדובר בלינה לכמה ימים פלוס שבת שלמה שיהיו אצלנו ואנחנו צריכים לחשוב על בידור.
כמו כן, הם לא יידעו אנגלית.
כמו כן, כשאמרנו כן עוד לא הייתה קורונה בעולם. ואילו עכשיו:

להמשיך לקרוא

הדוד אחינו #2

זה שוב היה הזמן לביקורו השנתי של הדוד הכי משקיע, אחינו הקטן. הילדים ציפו לו בהתרגשות שנייה רק להתרגשות של האופנוען ושלי, לבייביסיטר בחינם שמגיע אלינו. וגם כי כמובן התגעגענו אליו.

על כל פנים, אחינו הופיע בביתי רעב אחרי טיסה.
אני: רוצה סנדוויץ'? יש לחם סלק!
אחינו הקטן (עם פרצוף שנזכר איך הוא תמיד התבאס במטבחנו): יש לחם נורמלי?

אחרי הסנדוויץ', הצעתי לו שתייה חמה. יש לציין שאני לא סובלת קפה/ריח של קפה/לשתות מספלים שהיה בהם קפה, ורק האופנוען מכין קפה אצלנו.
אחינו הקטן: יש סיכוי שתעשי לי קפה?
אני: אתה מוזמן לבחור בין תה כורכום לתה שומר
אחינו: זה שאת לא גרושה עדיין זה נס

להמשיך לקרוא

כריסמס 2019

חלפו שבועיים מכריסמס ונראה לי שהתאוששתי קלות מהלם הסוכר והאלכוהול, כמו גם הילדים שבו לבית הספר אחרי חופשת כריסמס ארוכה, ואני יכולה לדווח על קורותינו בחג המולד.

כזכור, חג המולד הוא כבר מזמן לא יומיים בסוף דצמבר, אלא חודש שלם של קישוטים מנצנצים, מוזיקה שרודפת אותך בכל חור, קניונים עמוסים והרבה שוקולד. בהונגריה החג מתחיל כבר בשבוע הראשון של דצמבר, שאז מגיע סנטה להשאיר לילדים שוקולד בנעליהם, אותו הם מגלים בבוקר כשהם מגיעים לנעול נעליים. ילדים הונגרים פוגשים את סנטה רק בשבוע הזה ולא בכריסמס עצמו, כי בהונגריה זה ישו התינוק שנותן את המתנות ולא סנטה. אל תשאלו אותי איפה ההיגיון, איך תינוק יכול לתת מתנות בשעה שלסנטה יש מפעל שלם של אלפים פלוס מזחלת קסמים פלוס איל צפון עם אף אדום בוהק שמאיר את הדרך? לפחות אני לא צריכה להסביר את השטות הזו, בהיותנו יהודים ישו התינוק לא נכנס אלינו הביתה, רק סנטה. זה היגיון צרוף.

בכל מקרה, עם כל הכבוד לסנטה ולשוקולדים שלו, יודע כל הורה בבית ספרנו שהשוס האמיתי בסיפור הזה הוא הלילה שהילדים ישנים בבית הספר. כי זו המסורת הבית ספרית: בשבוע שבו סנטה מגיע הילדים אמורים לישון לילה אחד בבית הספר ולעשות 24 שעות של כיף בבית הספר, בעוד הוריהם עושים 24 שעות של כיף בלעדיהם. בבוקר האירוע מגיעים לבית הספר עם שקי שינה ומזרני קמפינג לפרוס עליהם את השק"שים.

נקודת איסוף שקי השינה בכניסה לכיתה. אגב, כל התלמידים והמורים מתבקשים להגיע באדום, ולכן אתם רואים פה רגליים וחצי שמלה באדום.
להמשיך לקרוא

חמישה דברים שלמדתי ביום ההולדת

זה כנראה גילי המאוחר, אבל ביום ההולדת הזה הבנתי כמה דברים.

  1. יותר חשוב ברכה ממתנה.
    כן, זו קלישאה שאמרתי כל החיים, אבל רק בשנים האחרונות אני גם מבינה אותה. כשאנשים השקיעו בברכה אישית אשכרה קראתי והתרגשתי. בהתאמה, אני גם מקפידה כבר כמה זמן שכשאני מברכת ליום ההולדת, לא להסתפק בברכה גנרית אלא למצוא משהו שהחוגגים ישמחו באמת שיהיה להם, אם זו בריאות, אם זו מציאת עצמם (אני בגיל שבו רובנו מסתכלים אחורה וחושבים "למה לעזאזל למדתי דווקא את זה באוניברסיטה"), אם זה מציאת האיזון בין אושר משפחתי לסיפוק מקצועי לאיזון כלכלי. ברכה שאני חושבת מה הייתי מאחלת לחתן/כלת האירוע באמת. אז ממש התעמקתי בכל ברכה שקיבלתי. היה טוב לנפש.
הפתק שחיכה לי בחדר האמבטיה. ההפתעה הכי טובה
להמשיך לקרוא