כריסמס 2018

חגיגות הכריסמס השנה נפתחו בפאדיחה קלה. החגיגות נפתחות בהונגריה בשישי בדצמבר. המסורת היא שזה היום שבו סנטה קלאוס בוחר לעשות פרומו ולהשאיר שוקולדים לילדים בנעליהם במשך הלילה. בשנים קודמות השארתי גם אני שוקולד בנעליים של הילדים ואין כמו פרצוף של ילד שמגלה שוקולד בנעל שלו בשביל לפתוח את הבוקר.

השנה לעומת זאת זכרתי אומנם לקנות את השוקולד ואמרתי לעצמי לזכור לשים אותו בנעליים שלהם, אבל איכשהו יצא שהיה ערב ארוך, כולל חנוכייה, סביבונים, כל החגיגה, ואז הייתה השעה הארוכה ביום, הידועה בתור "מקלחות, צחצוח שיניים והכנסת ילדים למיטות", ובשלב שהם כבר ישנו והשטח היה פנוי להטמנת הפתעה בנעליהם, צנחתי גמורה על הספה וכל מחשבה על שוקולד וסנטה קלאוס פרחה מזכרוני.

המחשבה על סנטה חזרה לזכרוני למחרת בבוקר, כשדובוש השכים קום שלא כמנהגו ורץ לנעליים שלו לראות אם השאירו לו הפתעה. לא השאירו. חייבת לומר לזכותי שאולי אני סנילית אבל לפחות מתאוששת מהר: מול פניו המתכרכמות אמרתי "בטח שאין, השוקולד לא יתגלה לפניך כשאתה לבד, רק אם הגומבוץ איתך תוכלו לראות אותם". הדובוש לא פראייר ועל כן ענה לי בבכי: "את אומרת את זה רק כדי שאני אלך ותוכלי לשים את השוקולד בנעליים שלנו!". "מה פתאום", נחנקתי קלות, "אתה צריך את הגומבוץ בשביל שהקסם יעבוד, כולם יודעים".

הדובוש הלא משוכנע הלך להביא את אחיו, ובעשר השניות שהיו לי שמתי את ספרינט חיי, הוצאתי מהתיק את שני השוקולדים שהכנתי מבעוד מועד (צפרדעי שוקולד של הארי פוטר!) ודחפתי לנעל של כל אחד מהם, ועוד הספקתי להיעלם מהמקום. מול צפרדעי השוקולד השניים התרצו ודיברו בהתרגשות על "השוקולדים שקיבלנו מסנטה". סבבה.

האירוע הבא היה אירוע סנטה בבית הספר. יום אחרי יום סנטה הרשמי היה יום שישי, ועל כן האירועים נדחו ליום הזה. זה משהו שקורה כל שנה, ובו הילדים מוזמנים ליממה של חגיגות, כולל לישון בבית הספר. שמעתם נכון. הילדים מביאים שקי שינה וכל כיתה ישנה בכיתה שלה. לכם זה נשמע כמו אירוע מוזר, לנו זה נשמע כמו לילה בלי הילדים! בלי צורך בבייביסיטר! תודה אלוהים!! הדובוש קם באותו בוקר עם שיעול ואמר "אמא, אולי אני חולה?" שום חולה, נזפתי בו, היום אתה הולך לבית הספר וחוזר רק מחר!!!

אז בערב אותו יום האופנוען ואני יצאנו לאכול במסעדה במרכז העיר בשש בערב, שזו השעה הכי מוקדמת שאי פעם יצאנו בערב מאז הילדים. הילדים בינתיים זכו ליום ממש מגניב בבית הספר. כל הילדים בבית הספר התבקשו לבוא לבושים באדום ואם אפשר גם בכובעי סנטה. לפחות השנה הייתי מוכנה. בשנה הראשונה של הגומבוץ בבית הספר הגיע אימייל מהמורה בפאקן שבע בערב שמבקש שכל הילדים יבואו מחר עם כובעים של סנטה קלאוס. בשבע בערב? מאיפה אני אמורה להקריץ לה את זה? התברר שאני (היהודיה) היחידה בכיתה שאין לה בבית כובע של סנטה בשלוף וגומבוץ היה היחיד בלי כובע סנטה או לפחות קרניים של אייל צפון. בשנה שעברה קרה אותו מקרה בול (מיהי טיפשה? שאינה לומדת מהניסיון), וכשהאימייל הגיע בשבע בערב צווחתי – עוד פעם?? אבל למה להודיע בשבע בערב??

אז השנה גמרתי להיות טיפשה (במקרה הספציפי הזה) ועוד בנובמבר קניתי שני כובעי סנטה. ובאמת, בערב שלפני הגיע המייל שמזכיר לכולם שמחר הילדים צריכים להגיע באדום וכמובן חבושים בכובעי סנטה. או, במקרה הכינותי מראש. הבאתי שני ילדים חבושים בכובעי סנטה ותקעתי מבטים מתנשאים באיזו אמא או שתיים מכיתה א' שלא היה לה.

את הבוקר פתחו הילדים במשחקים. לארוחת צהריים הוזמנו פיצות לכל בית הספר. אפשר רק לדמיין את השליח עם מאות הפיצות. אחרי זה הגיעה לבית הספר שלוחה של "עשו לכם דוב". מכירים את זה? שאתם בוחרים את דוגמת החיה וממלאים אותה, תופרים, ואז בוחרים אביזרים, והופה, קיבלתם דובי מעשה ידיכם? אז בשנה שעברה הגומבוץ עשה דובי וסידר לו צעיף, אבל השנה השתכללו בבית הספר ובמקום דובי הילדים התבקשו להכין איילי צפון. יצא ממש חמוד.

להמשיך לקרוא

סיגט 2018

אין סימבולי מהשלג הראשון של העונה שירד היום, להזכיר לי כמה אני בדיליי בפוסטים. וכך, במקום להביא לכם תיאור של יום הולדתי משבוע שעבר (אתמצת אותו: הסעתי את הילדים לחוגים כמו כל יום. ימי הולדת אחרי שיש לכם ילדים הם הכי תזכורת שחלפו ימי הזוהר) אני מביאה סוף סוף את זכרונותיי, כלומר, את קמצוץ זכרונותיי שנותרו, מפסטיבל סיגט מאוגוסט.

הפעם החלטנו ללכת לשלושה ימים רצופים. אפרופו חלפו ימי הזוהר, הפעם בחרנו את הימים לא לפי ההופעות, כי במילא בקושי היכרנו מישהו מהרשימה של המופיעים, אלא בימים שהכי הסתדרו לנו. ואם זה אומר שלושה ימים רצופים, כלומר הנגאובר אחרי הנגאובר שלוש פעמים, אז שיהיה לנו בהצלחה.

סיגט, המקום הכי בינלאומי בעולם

להמשיך לקרוא

יום כתום – האלווין 2018

גם השנה היכתה בנו התחרות היוקרתית והמאתגרת הידועה גם בתור התחרות הבית ספרית לדלעות מגולפות. לפני שנתיים, כשחגגנו את ההאלווין הראשון בבית הספר והתבקשנו להביא דלעת מגולפת גיחכתי בהתנשאות, כי כי מה כבר ההונגרים האלה יודעים על האלווין. לא שישראלית תדע הרבה יותר, אבל אמרתי לעצמי שאני לפחות ראיתי טלוויזיה אמריקאית בצעירותי, בעוד הם הולעטו בתעמולה סוציאליסטית. כך שכשהגעתי, כולי שאננה, לבית הספר, נושאת דלעת שבדיעבד הייתה בינונית מינוס, חטפתי קצת שוק למראה תערוכת הסיום של מגמת האמנות הפלסטית של בצלאל שחיכתה לי ליד המזכירות.

בשנה שעברה, בהאלווין השני שלנו בבית הספר, כבר הגעתי מוכנה. חיפשתי מראש דלעת שמצד אחד תתאים לבעלי שתי ידיים שמאליות ומצד שני תיראה מרשים. כנגד כל הסיכויים מצאתי משהו כזה ואכן זכינו להציג את הדלעת בחדר המרכזי של התחרות (כבוד המשתווה פחות או יותר להדלקת משואה בבית הספר).

אז השנה כבר ידעתי פחות או יותר מה לצפות. השנה התבקשתי להביא שתי דלעות, כי גם הדובוש בבית הספר, וכך זכיתי ביתרון הוותק – בעוד בכיתה של הגומבוץ כל האימהות יודעות שהציפיות הן ברמת תערוכה שנתית לעיצוב, האימהות בכיתה של הדובוש, שלחלקן זה ילד ראשון בבית הספר, הגיעו ביום התחרות כשיות תמימות, וחטפו שוק. זה היה ממש תענוג של פז"מניקים לצפות בהן מגיעות עם דלעת מגולפת וחזה מנופח, קולטות את התצוגה א-לה מוזיאון המטרופוליטן שממתינה ליד המזכירות, ואז מתקפלות בשקט ומחפשות מקום צנוע יותר להניח את דלעתן.

אשר אליי, אז למרבה הצער השנה שחלפה לא הספיקה להפוך אותי לכשרונית במלאכת יד, ולכן גם השנה חיפשתי דלעת מרשימה שדורשת אפס כישורים. ומצאתי!

IMG_0621

מימין: הדלעת ש"הדובוש עשה", ולידה הדלעת שהגומבוץ באמת עשה. שזה חמוד שהוא מתעקש לעשות לבד, אבל מזל שיש לי את הדלעת שהדובוש נותן לי לעזור לו, בשביל התחרות

 

להמשיך לקרוא

שבעה לסבתא

בשדה התעופה בבודפשט הכנתי את עצמי לבורדינג ישראלי, תור לא מסודר והלחץ מתחיל עוד לפני ישראל. הופתעתי לגלות תור ארוך ומסודר, אנשים עומדים אחד אחרי השני, שקט מופתי למרות שהתור לא זז. בחמש הדקות שעמדתי שם ציינתי לעצמי שגם יש הרבה דוברי אנגלית ומי ידע שכל כך הרבה תיירים נוסעים לישראל. רק אחרי שעקפו אותי כמה דוברי עברית והמשיכו לגייט הבא, בדקתי שוב וגיליתי שאני עומדת בתור בגייט הלא נכון, ושזה תור לטיסה ללונדון. אה, זה מסביר את זה. בגייט הישראלי זה כבר נראה יותר ישראלי.

טיסה של שש בבוקר, מצליחה לישון את רובה למרות האיש הענק שנתקע עם מושב האמצע לידי ולכן גולש גם למושב שלי (לא בקטע של הטרדה מינית, הוא פשוט היה גדול מדי לכיסאות של לואו קוסט, הברכיים של המסכן הזה היו תקועות במושב שלפניו). ביציאה מהמטוס חטפתי שוק מהחום, בבודפשט היה שש מעלות כשעזבתי ובישראל התקרב לשלושים. מזל שלבשתי חולצה קצרה מתחת לכל השכבות. עוד שוק חיכה לי מהתור העצום לדרכונים ומישהו מנסה להרגיע אותי שזה "רק של הזרים". ומה עושים ישראלים שאין להם דרכון ביומטרי או את הזה עם הכף יד? בפוקס היה איתי הכרטיס של כף היד, שלא השתמשתי בו יותר משמונה שנים, אבל אני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשנבוא עם הילדים, באיזה תור מטורף אנחנו נעמוד.

אחינו הקטן לוקח אותי מהשדה ישירות לבית של סבתא. קשה לראות מודעת אבל עם השם של סבתא שלי 😦

אבל בפנים – התפוצצות נוסטלגיה. עוז הגיע מקליפורניה (שברנו שיא, התראינו פעמיים בתוך חודשיים!), ויצאנו להליכה ברחובות חולון. ריח של גויאבות מכל ירקן! גויאבות! שנים לא הרחתי, וכל הנוסטלגיה קפצה עליי. קניתי ואכלתי גויאבות, היה מעולה. פרט לזה האוכל בשבעה היה לא משהו (כל הבאסה בשבעות של אשכנזים) אבל בערב הראשון עוז ובן הדוד הביאו שקית עצומה של פלאפלים טריים! תענוג. בבוקר השני קנינו שקית בורקסים חמים. הכי פשוט אבל שיואו איזה כיף זה אוכל בישראל!!

IMG_0318
האם בבית של כל הסבתות תלוי הציור הזה?

אני: זאת אהרונה דיין בציור הזה, נכון?

עוז (בהלם): מה? זו לא איזו בת דודה שלנו? אז למה זה תלוי פה כל השנים?

IMG_0298

אני בסמס לאופנוען: גובלן שסבתא שלי רקמה. מה אתה אומר שאביא אותו איתי ונתלה אצלנו?

האופנוען: פחותוש

להמשיך לקרוא

מסיבה ודייט

כשעברנו דירה נתקלתי שוב בכמויות הבגדים העצומות שיש לכולנו. מעבר דירה זה סיבה טובה לארגון מחדש וכך אירגנתי שקיות ענק של תרומות בגדים שלי ושל הילדים. האופנוען, לעומת זאת, התגלה כאגרן לא קטן ונלחם על כל חולצה בת עשרים שנה שלא לבש עשר שנים. איכשהו בסוף הסכים להיפרד מכמה פרטי לבוש.

אלא שניצחוני היה קצר ובתוך שבוע מהמעבר לדירה החדשה הזדעזעתי לגלות את המכנסיים הבאים יושבים אצלו בארון:

IMG_2352

הסבנטיז התקשרו והם רוצים את המכנסיים שלהם בחזרה

 

להמשיך לקרוא