הרוד טריפ הגדול, חלק 2 – בריסל

מה דימיינו כשחשבנו על נסיעה לבריסל?
בירה אירופית קרירה
פרליני שוקולד יוקרתיים שאוכלים בפיקניק בפארקים ירוקים
רחובות נקיים ויפים
מן פאריז רק בקטן

מה מצאנו בבריסל?
הרבה מעלות חום, קרוב לארבעים
הרבה זבל – שקיות זבל גדולות נערמות בפינות הרחוב. אני לא מבינה, לא מפנים שם זבל?
הרבה מאוד אנשים. במרכז ממש בלתי נסבל להסתובב, מאוד צפוף
הרבה דגלי פלסטין

מה לא מצאנו בבריסל?
מזגנים
תיירים דוברי עברית. לא נתקלנו אפילו באחד, בשום אזור תיירותי
פארקים ירוקים – הכל יבש וצהוב

דווקא היו לנו הרבה ציפיות מבריסל. הגומבוץ, שהוא מן ילד פעיל בכל מיני תנועות למען זכויות אדם ושאר דברים שיפי נפש כמונו מחנכים אליהם, היה בבריסל כבר ארבע פעמים – בלעדינו – אחרי שהוזמן להשתתף בכל מיני ועדות של האיחוד האירופי. ובכול פעם הוא חזר וסיפר כמה הוא אוהב את בריסל, איזו עיר יפה, כמה האוכל טעים, כמה כולם נחמדים.

בדיעבד, כשאנחנו מנסים להבין למה ההתרשמות שלנו הייתה די הפוכה, עולה ההבנה שהגומבוץ ביקר בבריסל בסתיו, בחורף ובאביב. כלומר אף פעם לא בגיהנום הקרוי קיץ אירופי. האמינו לי, אף עיר אינה יפה ב-36 מעלות.
וגם, הוא היה אורח של הפרלמנט ועל כן קיבל יחס של VIP – מלון במרכז העיר, כרטיס הוצאות, לו"ז שבנוי משילוב של ביזנס עם פלז'ר שאליו הסיעו אותו – בעוד אנחנו שכרנו דירת איירביאנבי סטנדרטית (אך מרווחת ועם מאוורר מאוד יעיל, ועל כך נודה), בשכונה שבה כנראה לא גר יותר אף אחד שהוריו נולדו בבלגיה (מוזר, באיירביאנבי שכחו להזכיר שהדירה ממוקמת בגטו של מהגרים), וכמובן התניידנו בעזרת התחבורה הציבורית (את הרכבת המהירה למרכז העיר דווקא כן ציינו באיירביאנבי).

את הלו"ז בנינו על פי דברים שהגומבוץ אהב בבריסל. הוא למשל סיפר לנו כמה אהב את מוזיאון הקומיקס, היה אגף שלם על הדרדסים (שהיוצר שלהם הוא בלגי והדמויות שלהם מקשטות כל מיני מקומות בבריסל), היו דברים מעניינים על טין-טין (גם היוצר שלו הוא בלגי), והיה לו ממש כיף.

אז הדבר הראשון שעשינו בבריסל היה להגיע למוזיאון הקומיקס. היו 36 מעלות ואנחנו צעדנו בדרך למוזיאון והזענו, אבל אמרנו לעצמנו שלא נורא, ממתין לנו מוזיאון כיפי וכולם יודעים שבמוזיאונים יש מזגן חזק.
רק אחרי ששילמנו על כרטיסי הכניסה (זה לא מוזיאון זול, אגב), הבנתי שעדיין חם. אולי המזגן מתחיל אחרי שנכנסים לתערוכה? לא, המזגן לא מתחיל בשום מקום. זה מוזיאון בלי מזגן, שממוקם בבניין גדול (וכנראה מאוד יפה, אבל כאמור, שום דבר לא יפה ב-36 מעלות), מלא חלונות גדולים בקומת הגג, שהופכים את המקום לחממה. היה חם.
אמרנו לעצמנו – לא נורא, דרדסים, טין-טין, כמה כיף זה יהיה.
עברנו שלוש קומות מוזיאון כדי להבין שאין שם דרדסים. חזרנו לקופה. אמרנו – סליחה, איפה החלק של הדרדסים? ענתה – אין כזה, הייתה פעם תערוכה מיוחדת אבל היא נגמרה.
אה, משך הגומבוץ בכתפיו, כנראה שבדיוק הייתי בתערוכה.
מה כן היה במוזיאון – ממש קצת על טין-טין, וגם הפתעה – לאקי לוק. מתברר שהיוצר של לאקי לוק הוא גם בלגי. הייתי בטוחה שהוא אמריקאי, בהיותו קאובוי אמריקאי והכול. נו טוב.
סיימנו את המוזיאון בתחושת meh.
לא אמרת שממש נהנית כאן? שאלנו את הגומבוץ.
ממש נהניתי, אמר. אבל לא עשיתי את הסיבוב הזה שעכשיו עשינו, אני העברתי כאן סדנה.
סליחה?? העברת כאן סדנה? אתה אפילו לא מצייר, למען השם.
היו פה כמה אמני קומיקס והם באו לשמוע מאיתנו, ילדים ונוער שמשתתפים בוועדות של האיחוד האירופי, מה חשוב לילדים ואיזה מסרים כדאי להעביר בקומיקס.
מי אתה, ילד.

אחרי המוזיאון התיישבנו במתחם אוכל רחוב (זה נקרא Wolf והגומבוץ התעקש להיכנס כי כאן הוא אכל פעמיים לאנץ' ואהב), ויש שם אחלה מבחר של אוכל רחוב מכל העולם. אבל גילינו שהמתחם אינו ממוזג. התלבטנו איפה יותר חם, בפנים או בחוץ, התיישבנו בפנים כי לפחות ככה לא נהיה בשמש. הגומבוץ עוד היה נלהב ("כאן אכלתי טאקוז ממש מעולים, ויש להם גם פיצה לא רעה"), הדובוש כבר היה חשדן ("האם יש בעיר הזו מזגן איפשהו?"). החלטנו לעודד את הדובוש ומנינו את סוגי המזון הבלגי שאנחנו מכירים:
שוקולד
וואפל
בירה
צ'יפס
מולים
סה"כ, הסכמנו, בלגיה די שיחקה אותה עם אוכל לאומי. זה בוודאי לוקח פפריקה וסלמי.

החלטנו לצאת למקום שמתמחה בצ'יפס. הגומבוץ כמובן רצה ללכת למקום ספציפי של צ'יפס שלקחו אותו כשהיה פה, אבל זה היה רחוק, אז החלטנו ללכת למקום שנקרא "צ'יפס אטלייה". נשמע מבטיח, האתר יוקרתי, הביקורות מהללות, מרחק הליכה. אחלה.

האופנוען סירב להיכנע, התיישב בפאב ליד בעוד אנחנו מתאכזבים מהצ'יפס, והזמין בירה:

טוב, אמרנו, אנחנו במרכז העיר, הכול פה תיירותי, צפוף וחם, ברור שאנחנו סובלים. בואו נמצא אזור לא תיירותי. הסתכלנו במפה, סימנו לעצמנו שכונה שנראית פחות תיירותית, והלכנו לשם. היה פחות צפוף, אבל מפלס דגלי הפלסטין עלה. אוקיי, לגיטימי, תזדהו עם מי שאתם רוצים. אבל אני בחופשה, מנסה לשכוח את המזרח התיכון, תודה.

אחרי סיבובים נוספים בעיר (הגראן פלאס – כיכר גדולה עם בניין העירייה ובניינים עם סיפורים סביבה. כנראה מאוד יפה כשלא נמסים), מצאנו מסעדה והחלטנו לאכול ארוחת ערב בלגית קלאסית ולהתחפף לדירה, בתקווה שמחר יהיה קריר ונחמד יותר.

בבוקר למחרת השארתי את כולם ישנים בדירה ויצאתי לסופרמרקט הקרוב לקנות דברים לארוחת בוקר. מתברר שמעט הצרפתית שהייתה לי, התפוגגה. כלומר, מראש הייתה לי ממש מעט צרפתית (אלו, סה פיליפ לדו? ווי, סה מואה. בונז'ור פיליפ, סה ז'אק. אם למדתם צרפתית באייטיז-ניינטיז, אתם יודעים על מה אני מדברת). אבל עכשיו, גם זה התנדף. בבואי לשאול את העובדות איפה נמצאות הביצים, גיליתי שכל מה שיש לי בצרפתית זה "בונז'ור, שרשה לה פאם", שעם זה לא קונים במכולת. העובדות לא דיברו אנגלית, לי לא הייתה צרפתית וגם לא קליטה בטלפון בשביל לתרגם, זה נגמר בחיקוי של תרנוגלת מטילה ביצה. כשהן סיימו לצחוק הן הראו לי איפה הביצים. מה לא עושים בשביל להביא ביצים לילדים.

בארוחת הבוקר בדירה שוחחנו על תוכניות היום כשהדובוש אמר: דרך אגב, קבעתי עם הילדה הבלגית מהכיתה שלי בשלוש במרכז העיר.
הילדה הבלגית מהכיתה שלך? התפלאנו. זו שכבר כמה שנים איתך בכיתה ולא החלפתם מילה מחוץ לכתלי בית הספר? אז דווקא כשיש לנו יום אחד בבריסל אתם קובעים דייט? מה היא עושה פה בכלל.
זה לא דייט, הסמיק הדובוש. היא הרי עברה להונגריה מבלגיה, ולהורים שלה עוד יש דירה בעיר, אז היא מבלה את הקיץ כאן, וכתבתי לה אתמול שאנחנו גם פה וקבענו בשלוש.
חשבת לתאם איתנו???
אני הרי אומר לכם עכשיו, התפלא הדובוש, שתוכלו לתכנן סביב זה. אני אמור להודיע לה איפה נהיה.
איפה באמת נהיה, חשבנו לעצמנו. לא באנו לנו לעזוב את הצל הנעים של הדירה.
היה לנו קריטריון אחד לאן אנחנו רוצים ללכת: שיהיה שם מזגן. הסתכלנו על רשימת הדברים שעשויים לעניין אותנו בבריסל, העפנו החוצה כמה פארקים (איזו תמימה הייתי כשהכנסתי אותם לרשימה), העפנו כמה מוזיאונים (אנחנו כבר יודעים שלא בטוח שיהיה שם מזגן), ונשארנו עם פרלמנט האיחוד האירופי. "זה בניין מאוד נחמד", אמר הגומבוץ, שכמובן היה שם כמה פעמים. "יהיה קצת מביך להיכנס מהכניסה של מרכז המבקרים, אבל עדיין שווה".
סליחה, באמת, שאנחנו מביכים אותך עם דרכי פשוטי העם שאתה נאלץ ללכת בהן בגללנו.

הכניסה למרכז המבקרים של האיחוד האירופי בבריסל אינה עולה כסף, אבל דורשת הרשמה מראש באתר שלהם. שווה, ולא רק בשביל המזגן. כלומר, המזגן כבר עשה את זה שווה להגיע, אבל אחרי זה גילינו שגם התערוכה מעניינת. כחלק מההנגשה לכל אזרחי האיחוד, יש אפשרות לסיור בכל שפה שמדברים בה במדינות האיחוד. פשוט בוחרים את השפה ומקבלים מן מכשיר עם אוזניות, שבכל מקום במרכז נותן לכם הסברים. אין עברית, כמובן, אבל יש אנגלית (ותודה לאירלנד).

התערוכה הראשונה היא המאורעות ההיסטורים שקדמו להקמת האיחוד האירופי (מלחה"ע הראשונה, השנייה, ושאר דברים שהגיעו אחריהן), וגם אירועים גדולים שקרו בעולם שליוו את השנים הראשונות של האיחוד. התערוכה ממשיכה לאורך העשורים שאחרי, ובעצם מדובר במאורעות היסטורים/חדשותיים גדולים. למי שמגיעה עם רקע של עבודה בחדשות, או סתם לחובבי ידע כללי, זה ממש מעניין. עברתי תמונה תמונה.

התערוכה ממשיכה בפירוט מי הם חברי הפרלמנט של כל מדינה. גילינו שחלק גדול מהנציגים של הונגריה עדיין שייכים לצד של ויקטור אורבן (הם נבחרו לפני המפלה שלו בבחירות, עוד לפני שפטר מגיאר הפך למועמד מנצח), אז פחות התחברנו. יש עוד תערוכות מעניינות וסה"כ היה ביקור ממש מעולה. חשבנו שייקח לנו שעה סיבוב שם ובדיעבד היינו שעתיים והיינו ממשיכים, ולא רק בגלל המזגן.

וכיוון שהיינו שם שעתיים, יצא שעכשיו היינו צריכים למהר לדייט של דובוש.
זה לא דייט, מחה בכעס.
אז מה זה בדיוק? שאלנו.
לא יודע, הודה.
במקום שבו הוא קבע עם הילדה מצאנו את הילדה, וגם את הוריה. התברר שאבא שלה לקח יום חופש מהעבודה רק כדי להכיר אותנו. מה.
היה קצת מביך. ההורים אמרו שהם ייקחו את דובוש איתם לסיבוב בעיר, הדובוש סימן לנו עם העיניים "תחלצו אותי", הצענו שבמקום זה אנחנו ניקח את הילדה איתנו לסיבוב בעיר. הם הסכימו.

השאלה עכשיו היא לאן הולכים. הגומבוץ הציע שנלך לאכול צ'יפס במקום מצוין שהיה בו פעמיים. נמצא קצת רחוק אבל יש לשם אוטובוס, אז קפצנו על האוטובוס והגענו. התברר שהגומבוץ שכח לומר לנו שמדובר בקיוסק גדול שמוכר צ'יפס, שאותו לוקחים לפארק הסמוך ויושבים שם ליהנות ממנו. זה בטח היה כיף באביב, אבל ב-38 המעלות שאפפו אותנו, פחות.

בינתיים צפיתי בדובוש ובילדה מסתובבים ביחד. הוא לא הפסיק לדבר על נושאים שמעניינים אותו, והיא הייתה ממש חמודה והקשיבה לכל הדברים המשעממים שדיבר עליהם. כל כך רציתי לומר לה אל תעשי את זה לעצמך, אין סיכוי שאת מתעניינת בליגת ההיאבקות שהוא עוקב אחריה, למה את כזו נחמדה.

אניווי, אחרי פיקניק הצ'יפס המיוזע החלטנו לצאת לחנות הספרים באנגלית שידענו שיש במרכז העיר (סניף של רשת ווטרסטונ'ס הבריטית. איזה כיף שיש להם סניפים בערים ביבשת). אנחנו אוהבים ספרים וסיכוי גבוה שיהיה שם מזגן.

אחרי כשעה מקסימה בחנות הספרים, יצאנו חזרה לאוויר הלוהט, בהחלטה שהגיע הזמן לנסות וואפל בלגי. הלכנו למקום של וואפלים שהילדה המליצה. זה נקרא, במפתיע, "the Australian Ice Cream", כלומר אוסטרלי? לא בלגי? אבל היא הבטיחה שמדובר ברשת שיש לה וואפלים ממש מוצלחים.
היה כל כך חם, שמול הדוכן הבנו כולנו שאנחנו לא רוצים וואפל חם. אין לנו תיאבון בחום הזה. כך ביקרנו בבלגיה ולא אכלנו אפילו וואפל בלגי אחד.

בשלב הזה נפגשנו בחזרה עם ההורים של הילדה, שבאו לאסוף אותה. היה הייתה ממש חמודה ואני ממש מקווה שהיא לא סבלה יותר מדי. ההורים שלה גם היו חמודים ונתנו לנו כמה המלצות מקומיות. וכך, סוף סוף, נמלטנו קצת מאזור התיירים.

כלומר, קודם כל עשינו משהו די תיירותי והלכנו לבר על גג עם נוף לכל בריסל. גם זו הייתה המלצה של ההורים שלה והיה מוצלח.

ומשם נסענו לאזור שהומלץ לנו על ידי המכרים המקומיים: שכונת איקסל Ixelles. כלומר, זו גם השכונה שהגומבוץ רצה להסתובב בה, כי יש לו גם משם זכרונות טובים, אבל עכשיו היה חיזוק מההורים של הילדה. וכך, סוף סוף, הגענו לאזור יותר נחמד. כלומר, אל תטעו, עדיין היו שם ערימות של שקיות זבל בכל פינת רחוב, ועדיין היה חם, אבל היה פשוט נחמד יותר.

הגענו לפינת הרחוב שההורים שלה שלחו אותנו בשביל למצוא מקום לארוחת ערב, ובבת אחת התחלנו ליהנות.

התבייתנו על מקום שנראה ממש מעולה, מסעדה אסייתית שמתמחה בקערות ענק של כל מיני מנות. רק שאנחנו היינו ממש רעבים ואילו למסעדה הזו היה תור נורא ארוך. הערכת התור: כחצי שעה. אנחנו נגד לעמוד בתור בשביל אוכל, מצד שני, כל מי שהיה בתור היה מקומי, שזה מבטיח.

עשינו את הדבר ההגיוני – נעמדנו בתור ובמקביל קניתי אוכל ממסעדה אחרת, שישמש כמנה ראשונה שתחזיק אותנו על הרגליים. ממש מול המסעדה שרצינו יש סניף של Knees to Chin, רשת שמוכרת סאמר רולז – רולים של נייר אורז עם מילויים שונים. זו המלצה, אגב. הם טעימים, לא יקרים יחסית לבריסל (היקרה), ויש להם כמה סניפים בבריסל (וגם באנטוורפן).

אחרי עשרים דקות נכנסנו למסעדה. היא נקראת La Taverne De ZHAO. זו לגמרי המלצה.

כשיצאנו מהמסעדה, שבעים וסוף סוף מרוצים מבריסל, החלטנו שמיצינו והולכים לדירה. זה כלל הליכה ליד תחנת הרכבת הצפונית של העיר. טיפ – אל תלכו שם לבד בלילה. לדעתי ראינו כמה עיסקאות סמים מתבצעות. נזהרנו לא להביט לאף אחד ישירות בעיניים.

למחרת בבוקר קמנו לבוקר האחרון בבריסל והבנו שאף אחד לא רוצה להסתובב בחום הזה בעיר. אף אחד לא רצה לעמוד בחום ולאכול וואפל, טוב ככל שיהיה. אף אחד לא חשב שהגיוני לקנות פרליני שוקולד (היינו בחנות של נויהאוס וזה שוקולדים מעולים, אבל היה ברור שאין טעם לצאת מהחנות עם שוקולד יקר – זה יימס עוד לפני שנגיע לאוטו). מיצינו.

דברים שהתכוונתי לקנות בבלגיה: שוקולד בכמות מסחרית
דברים שקניתי בבלגיה: תבלין ראס אל-חנות. בדיוק נגמר לי ואילו בבלגיה זה נמכר בכל סופר בשכונה שגרנו בה.
בריסל, לא מה שציפינו.

נכנסנו לאוטו ויצאנו לדרך ליעד הבא – אמסטרדם. פרומו: עשר מעלות פחות עושה את כל ההבדל.