בסופו של דבר, כולנו שמחנו להשאיר את בריסל מאחורינו. הצפיפות, הזבל, החום. מיצינו. ובאמסטרדם לא רק שציפתה לנו עיר כיפית, אלא גם טמפרטורה שהיא עשר מעלות פחות מבריסל. אומנם זה אומר שהטמפרטורה ירדה מ-37 מעלות ל-27 מעלות, שזה עדיין חם, אבל לפחות לא טמפרטורה של תנור.
נסענו ישירות לאיירביאנבי ששכרתי בעיר. כזכור, החלטתי מראש שבכל מקום נשהה במקום עם אופי קצת שונה. ברגנסבורג ישנו במלון בן כמה מאות שנים, בשווביש האל ישנו באכנסיית נוער, בבריסל ישנו בדירת אייר ביאנבי עירונית סטנדרטית, ואילו באמסטרדם הזמנתי בית שלם פלוס חצר בפרבר של אמסטרדם. זה קצת היה כורח המציאות – הגענו עם אוטו אז הייתי חייבת מקום עם חניה, וכל מקום עם חניה בתוך העיר עלה מייד כפול. אמרתי לעצמי – יאללה, נמצא פרבר עם תחבורה ציבורית טובה למרכז העיר ונישן בנוח.
לבית ששכרתי היו שני יתרונות גדולים, גילינו מהר. קודם כל היו שם שני חדרי שינה נפרדים לילדים, שמבחינתם זה היה מה שעשה את ההבדל. בהערת צד, צריכה לומר שזה כל כך שונה, כי אני זוכרת שחלק מהקסם של חופשות קיץ היה אחים ובני דודים דחוסים בחדר אחד, משחקים רביעיות, רייס, טאקי ושאר משחקי קלפים על מזרון של אחד מאיתנו. ועוד הערת צד, שהיא בעצם בקשה מהקוראים – האם מישהו הכיר משחק באייטיז, מהסדרה של טאקי/רייס ואלה, שהיו בו רק תמונות של חיות, והמטרה הייתה להעביר קלפים במעגל במקביל (כולם קוראים "היי הופ" ומעבירים במקביל קלף), עד שהיו לך ביד תמונות רק של חיה אחת, שאז מייד קראת בשם המשחק והנחת יד באמצע המעגל. אני לא זוכרת את שם המשחק, ואף אחד מבני דודיי האהובים אך כנראה סניליים לא זוכר את שם המשחק.
נחזור לאמסטרדם. היתרון השני של הבית היה שהוא לא דירת אייר בינאנבי גנרית וחסרת נשמה, אלא מה שאייר ביאנבי התכוון להיות במקור – זה בית של מישהו, שבמהלך הקיץ הוא מפנה את חפציו ואת משפחתו ומשכיר את הבית לתיירים. לבתים כאלה תמיד יש יותר נשמה, ובאמת, למרות שרוב הבית היה די ריק (בכל ארון היה חצי ריק לגמרי וחצי עמוס, שבו התבקשנו לא לגעת), היה מטבח מצויד מאוד, היה ארון משחקים משפחתיים מצויד מאוד, והייתה גם – החלק האהוב עליי מכל – ספרייה מלאה בספרים.
על כל פנים, גיליתי שם את כל הסדרה של שרה מאס – חצר של ורדים וקוצים, שבדיוק יום קודם שמתי בוויש ליסט באמזון. הוצאתי את הראשון בסדרה מהמדף וקראתי אותו כל זמן שהיינו שם. (נותרתי באמצע, ועל כן עכשיו איאלץ לקנות את הספר).
הבית עצמו לא היה באמסטרדם כי אם בפרבר בשם זאנדאם. זאנדאם, יגידו לכם כל תוצאות גוגל, היא עיר קטנה וחמודה שמפורסמת בשל פארק טחנות הרוח שנמצא בה. וגם מרכז העיר זאנדאם, ישקר הצ'ט, שווה סיבוב.
היינו אחרי יום ארוך של נהיגה ולא התחשק לנו לצאת למרכז אמסטרדם. החלטנו לסייר במרכז הקטן והחמוד המובטח של זאנדאם. גילינו שהמרכז בהחלט קטן, אבל חמוד זה עניין של טעם. אחרי שבע בערב הכול היה סגור והרגיש כמו שכונה בפתח תקווה. מצאנו בקושי מסעדה אינדונזית והתיישבנו לאכול. מסעדה אינדונזית הייתה ברשימה של הדברים שרציתי לעשות באמסטרדם, שהרי הכיבוש ההולנדי באינדונזיה וכו.
בקיצור, הייתה אכזבה קלה מזאנדאם והבטחנו לעצמנו שזה ישתפר מחר באמסטרדם עצמה.
באמת השתפר למחרת. קודם כל מזג האוויר היה ידידותי, חם רק בשמש, אבל כשהולכים בתעלות באמסטרדם יש הרבה צל, אז נעים. גילינו שיש אוטובוס במרחק שתי דקות מהבית שישנו בו, שלוקח אותנו את כל הדרך עד מרכז אמסטרדם. מושלם.
כבר בצעד הראשון בעיר הבנו שאנחנו אוהבים את אמסטרדם. האופנוען ואני כבר היינו שם בנפרד, בסיבובים קודמים של החיים, אבל הילדים לא היו מעולם, וגם אצלנו חלפו כמה שנים/עשורים. ועכשיו צעדנו כשאנחנו חוצים את המרכז והבנו שנעים לנו. גם מזג האוויר, אבל גם ההליכה – הכול ירוק (אין הכוונה למשחק מילים) וחברותי.
וכך, במקרה, עברנו ליד המקום של העוגיות. לא עוגיות עם מריחואנה, שכבודן במקומו מונח אבל מקום זה אינו בטיול עם ילדים, אלא בעוגיות השוקולד המפורסמות המכונות "עוגיות אמסטרדם". לא התכוונתי להגיע לשם במיוחד, כי ביץ' פליז, אני עושה עוגיות מהסוג הזה בעצמי, ואנחנו לא נעמוד בתור בשביל עוגיות. אבל פשוט עברנו מול המקום, וראינו את התור, המשתרך הרבה מחוץ לחנות, ואמרנו: אין סיכוי.
אבל גם ראינו שהתור זז ממש מהר, והילדים אמרו "אולי בכל זאת רק נעמוד בתור וניתן לזה חמש דקות צ'אנס". ובתוך חמש דקות כבר היינו בפנים. שזה קצב מאוד מרשים. אחרי זה הבנו שיש שם ארבע-חמש מוכרות וכולן מוכרות רק את העוגיות ואין צורך להתלבט. השאלה היחידה היא כמה עוגיות, ויש זמן להחליט בתור, אז כשמגיעים לקופה פשוט אומרים כמה ומקבלים שקית עם עוגיות שוקולד חמות ובתוכן שוקולד לבן/חלב נמס.
היו עוגיות טעימות מאוד ודי זהות לעוגיות שאני אופה למורים לכריסמס כל שנה. חפשו עוגיות פאדג' שוקולד עם שוקולד צ'יפס בגוגל ותגיעו אליהן. או שפשוט תחפשו "עוגיות אמסטרדם", כבר יש מלא מתכונים של זה.
משם, מרוצים, יצאנו להמשך ההסתובבות. אנחנו מאמינים בפשוט להסתובב בערים עד שמגיעים למשהו שמעניין אותנו, ונמנעים מאטרקציות, וכך פשוט חצינו את העיר, כשמדי פעם התיישבנו לצד התעלות בבתי קפה/ ברים ושתינו בירה/לימונדה.
באותו יום גילינו שזהו חודש הגאווה באמסטרדם, אז נכנסנו למתחם הגאווה והסתובבנו בו קצת. מאחוריו גילינו שדרה מעניינת עם דגלים. כבר עמדתי להתלונן לכולם ששמו דגלים לכל מדינות ערב והתעלמו מישראל (אנטישמיות!), אבל אז גיליתי שמדובר בהול אוף שיים – מצעד הבושה למדינות שלא נותנות זכויות לגייז ואף גרוע מזה. אז ההפך מאנטישמיות, פחות או יותר.
ומשם צעדנו לשוק אלברט קאוף. השוק מתמחה בבגדים יד שנייה, בגדים בכלל, מזכרות לתיירים ויצירות אמנות מקומיות. מסביב לשוק ישנן חנויות בגדים יד שנייה גם כן. כיוון שהגומבוץ מאוד בעניין של יד שנייה (היש טינאייג'רים שאינם בעניין של בגדי יד שנייה? עונה לעצמי – כן, הדובוש), נתקענו שם לאיזו שעה.
ומשם הלכנו לבית אנה פרנק. כשהגענו, גילינו שלא רק שיש תור ארוך, יש גם איזו תחושת אטרקציה מטרידה שם. צפינו בהלם באנשים שעשו סלפיז עם חיוך רחב לצד השלט שבבית זה גרה אנה פרנק. החלטנו לא להיכנס. פתחנו בשיחה: שני הילדים קראו את הספר – הגומבוץ במסגרת שנת בר המצווה שלו והדובוש במסגרת זה שהמורה לספרות שלו הוא איש רחב אופקים שהיה חשוב לו ללמד את הכיתה שיש בה ילד יהודי אחד בלבד על השואה. אז שניהם בחנו בעניין את הבניין וחיפשו את חלונות עליית הגג, ובתזמון מושלם בדיוק צלצלו פעמוני כנסיית ווסטקרק הסמוכה, אותה כנסייה שאנה פרנק כתבה שצלצול פעמוניה מרגיע אותה. התיישבנו לצד התעלה והקשבנו.
מכאן פשוט התחלנו ללכת ברגל לכיוון תחנת האוטובוס לזאנדאם. בדרך מצאנו בר על המים – ישבנו ושתינו בירה. מצאנו אוכל רחוב שנראה טוב – כולנו אכלנו. היה פשוט נעים.
בערב ישבנו לנו באיירביאנבי החמוד וצפינו שוב בפרק מהעונה השלישית בטד לאסו, זה שמצולם כולו באמסטרדם. זה פרק שבו הולנדי מקומי חתיך מלמד את רבקה את המילה gezellig – חזליך, שפירושה משהו בין נעים לסבבה. אז אמסטרדם היא, בגדול, חזליך. נעים וכיף.
למחרת בבוקר יצאנו שוב אל העיר, והפעם הלכנו ישירות למקום ספציפי – למוזיאון הלאומי, ה-Rijksmuseum.
זה מוזיאון עם הרבה קומות והרבה יצירות מופת. ניגשנו למודיעין לקבל ייעוץ לאיפה כדאי ללכת. מה אתם אוהבים? שאלה האישה במודיעין, שנראתה קצת כמו פנסיונרית שממש אוהבת אמנות. נאלצתי להודות שאנחנו קונבנציונלים – באנו לראות את רמברנדט, ורמיר, הקלאסיקות. הנהנה הנהון מתנשא אבל רק קצת, והציעה לנו מסלול שכלל את הקלאסיקות – כן, גם ורמיר, הבטיחה לפני ששאלתי – אבל גם המליצה על הקומה מעל, שיש בה תערוכה על אמנות מודרנית.
אז, ורמיר. כן, גם אני נחשפתי אליו ב"הנערה עם עגיל הפנינה", אין לי מה להעמיד פנים שאינני חלק מהעדר. אבל לא רק זה. הדובוש למד השנה בהיסטוריה של האמנות יחידה שלמה על ציירים הולנדים, ואף קיבל שיעורי בית לביים תמונה שתהיה העתק של "מוזגת החלב" של ורמיר. הלבשנו אותו בבגדים בצבעי השמלה של הנערה בציור והוא מזג מים בארשת מצטנעת בין קערות על האי של המטבח. היה מצחיק וכיף, הלוואי תמיד שיעורי בית כאלה.
אז עכשיו, היה כולו נלהב למצוא את הציור המקורי, לצלם את עצמו ליד הציור שוב בתנוחה שמעתיקה את הנערה, ולשלוח למורה להיסטוריה של האמנות. התברר שזו תהיה משימה קצת קשה משחשבנו, כי כשאוהבים אמנות שכולם אוהבים, זה מה שקורה:
אבל ארבנו שם במשך כמה דקות, ואז, לרגע זהוב אחד, לא עמדו אנשים ליד הציור. הדובוש קפץ, נעמד בתנוחת מוזגת החלב, וצילמנו. היה כיף כמעט כמו שיעורי הבית שלו בשנה שעברה.
אחרי זה, כבר עשינו סיבוב בין כל ציורי ורמיר וציירים אחרים מתקופתו.
ממש מומלץ אגב – יש אופציה לקבל סיור וירטואלי באנגלית בין הציורים. זו אפליקציה ושומעים אותה דרך הטלפון וזה בחינם ונותן המון מידע.
כוכב גדול באותה הקומה הוא "משמר הלילה" של רמברנדט. אבל הוא היה בתהליך שימור בדיוק כשהיינו שם:
בשלב זה הדובוש קצת נעלם, והתפלאנו למצוא אותו מחוץ לגלריה, משתתף בסדנת אמנות לילדים.
משם המשכנו לקומה למעלה, לאמנות מודרנית. עכשיו, יש הרבה דיבור על מה היא אמנות מודרנית ומהו פשוט קשקוש, ותצטרכו להסביר לי למה הדבר הבא, שמוצג מייד בכניסה, הוא כן אמנות מודרנית ולא משהו שעושים משאריות עץ בשיעור מלאכה:
הזכיר לי את היצירה שהאופנוען עשה פעם בפינת האמנות בפסטיבל סיגט. (התמונה מתחבאת בתחתית הפוסט).
התערוכה עצמה מורכבת ממיקס מעניין של פסלים, הממ, מקוריים, כמו שאריות העץ והמסמרים למעלה, ציורים, וגם דברים כמו מדי הפסים שלבשה יהודייה הולנדית במחנה ריכוז, לצד יומן של ניצולי שואה נוספים ושאר דברים שניצלו מהמחנה. מה.
על כל פנים, שמחתי להיתקל שם בדבר הבא:
כמו כן, הסביבון הענק מאחורי השמלה – שוב, איך מגדירים אמנות מודרנית. ולמה.
יצאנו מהמוזיאון אחרי שלוש שעות. עברו ביעף.
חזרנו משם להרגלנו בערים נעימות: שיטוט. היה חזליך.
לא נמלטנו מלקנות סטרופוופל. מתוק מדי, תיירותי, אבל טעים:
התפעלנו מאיך שזו עיר גדולה שאין בה פקקים, תודות לזה שכולם על אופניים. עם זאת, אחרי יום פיתחנו חרדה להידרס על ידי אופניים. יש יותר מדי! הם נוסעים מהר ואי אפשר לשמוע שהם מגיעים! בילינו חצי מהזמן בלוודא שאנחנו לא צועדים על שביל אופניים.
גם את היום הזה סיימנו בשתיית בירה מעל התעלה וסיכמנו שאנחנו אוהבים את אמסטרדם ועוד נשוב. אבל למחרת יצאנו אל התחנה האחרונה במסע זה – מלון ספא בגרמניה. ידעתי שיהיו לנו הרבה הליכות בימים אלה (באמסטרדם עשינו 30,000 צעדים ביום), ורציתי שנסיים את החופש הזה בקצת מנוחה. מצאתי מלון ספא בגרמניה, שש שעות נסיעה מאמסטרדם, בכיוון הכללי של בודפשט, שלא רק היה פנוי, גם הציע חדר גדול במחיר אטרקטיבי להפתיע (700 יורו לשני לילות במלון ארבעה כוכבים לארבעה אנשים? איך זה יכול להיות?).
המלון ממוקם בחור רציני – קרוב לשום מקום. משהו כמו שעה וחצי נסיעה מפרנקפורט, בין כפרים שאף אחד לא שמע עליהם. כשהגענו לשם גילינו שהכול נכון – המקום גדול, מאוורר, הבריכה נקייה ודי ריקה, ומאוד מאוד שקט. זה רק ש, איך לומר את זה, זה לא חזליך. זה לא קוזי, או חמים ונעים. זה קצת כמו להיות בסרט של לני ריפנשטל – קווים נקיים, מרשימים, קצת, ובכן, ברוח תקופת שנות השלושים בגרמניה.
המקום הוקם לפני 150 שנה ולא נחרב במלחמות. מעניין מה עשו שם בתקופת המלחמה ההיא. די ברור לנו שזה היה מקום נופש לאנשים המקורבים לשלטון.
גם הילדים פחות התלהבו מהווייב, ואחרי שהשתעממו קלות בבריכה – אין מגלשות, אין ילדים, כולם שוחים בשקט מופתי – יצאנו לחפש משהו מלהיב.
מתברר, אגב, שגולף זה הרבה יותר קשה משזה נראה.
אבל לפחות נחנו, זה בטוח. היה מאוד מרגיע. ולמחרת נכנסו אל האוטו בדרך הביתה.
וככה סיכמנו את טיול הקיץ הגדול. היה כיף.
לגלות עוד מהאתר עדי בעולם
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
עדי בעולם 