הרוד-טריפ הגדול, חלק 1 – גרמניה

תחילתו של טיול הקיץ הגדול הייתה שאנחנו לא רצינו לטוס כי שדה התעופה בקיץ זה דוחה וכי אין לנו כוח ללחץ של טיסות ובגדול מיצינו לואו-קוסט, אנחנו מוכנים לשלב שבו אנחנו עשירים וטסים רק במטוסים פרטיים, מתי השלב הזה מגיע בבקשה? ואילו הילדים לא רצו "עוד פעם אוסטריה או איטליה או שאר המדינות שמגיעים אליהן באוטו". אמרנו להם: סבבה, מה אם נגיע באוטו למדינה רחוקה? הם ניהלו מו"מ קל על איזה מדינות זה יכלול, וסיכמנו – הקיץ הזה נוסעים לבריסל ולאמסטרדם, באוטו.

עכשיו נשאר לתכנן את המסלול.

הכי קל לנסוע דרך גרמניה כי זה פשוט כביש מהיר שחוצה את אוסטריה ואז כביש מהיר שחוצה את גרמניה בדרך לבלגיה. ובגרמניה גם יש לנו מקומות שנשמח לעצור ללילה.

וכך, ביום הראשון לטיול יצאנו לדרך לתחנה הראשונה שנישן בה – העיר רגנסבורג. אם לא שמעתם עליה, זה בסדר, גם אני לא שמעתי עליה עד שחברתי הגרמניה אמרה "אתם כמובן תעצרו ברגנסבורג בדרך?". רגנסבורג, גיליתי, היא עיר פופולרית לתיירות פנים בגרמניה, כלומר לתיירים גרמנים. זו עיר קטנה ושלווה שעיקרה הוא שלהבדיל מערים אחרות בגרמניה, היא כמעט ולא הופצצה במלחה"ע השנייה, ולכן העיר העתיקה נשמרה יפה מאוד והרבה בניינים מימי הביניים עוד עומדים על תילם וסה"כ יפים מאוד.

איך שנכנסנו לגרמניה מצאנו את עצמנו באוטובאן, כלומר הכביש המהיר, זה שגרמנים אומרים עליו שהיטלר היה נורא ואיום אבל דבר אחד טוב הוא עשה עבור גרמניה. ובחלקים מסויימים של האוטובאן אפשר לנהוג ללא הגבלת מהירות, כלומר כל מהירות גבוהה שבא לכם, כל עוד אתם נוהגים בהתאם לתנאי התנועה סביבכם ולא מסכנים מכוניות אחרות. אז בהתחלה נהגנו סולידי, ואז מצאנו את עצמנו בקטע כביש ריק לחלוטין. רק אנחנו ומד המהירות המצפה שלנו.

התוכנית הייתה להגיע ל-200 קמ"ש אבל אז הדובוש גילה מה המהירות שאנחנו נוסעים בה והתברר שהוא מפחד לנסוע כל כך מהר. הוא דרש שנאט, אז האטנו ל-150 סולידי וצפינו במכוניות עוקפות אותנו מדי פעם בכיף שלהן.

אניווי, הגענו לרגנסבורג תוך פחות משש שעות ודבר ראשון יצאנו למלון. והנה משהו שצריך לומר על המקומות שישנו בהם בטיול הזה: החלטתי כדי שלא יהיה משעמם וכל מקום יהיה אותו דבר מבחינת להגיע לאיזו דירה גנרית ששכרנו, בכל מקום שנעצור בו נגור בסוג אחר של מגורים.

אז לרגנסבורג הזמנתי מלון ששוכן בבניין בן כמה מאות שנים:

בפנים גילינו שלפני כמה מאות שנים אנשים היו נמוכים יותר:

כמות המכות בראש שחלקנו חטפו ממעבר בדלתות – ממממ.

אבל מה שהם חסכו בסנטימטרים על גובה התקרה הם השקיעו בכוחות סוס במזגן. היה מזגן כל כך חזק שסלחנו להם על הכול. מזגן חזק באירופה זה לא אירוע שכיח. נשמתי לרווחה שיש מזגן (הזמנתי את המלונות אי שם באפריל ולכי תזכרי אם הקפדתי שבכולם יהיה מזגן. מי חשב על מזגן באפריל, עוד הייתה תחזית לשלג) ויצאנו לחפש מקום לארוחת ערב.

אנחנו במרכז גרמניה, זה לא הזמן להרפתקאות קולינריות. הולכים על מה שהם חזקים בו – ביר גארטן והאוכל בביר גארטן.

אתם רואים פה שלוש בירות. שלוש בירות ובשולחן יש רק שני מבוגרים. זה בגלל שהגומבוץ עשה גוגל לפני הטיול וגילה שלהבדיל מהונגריה, שבה אפשר להזמין אלכוהול רק מעל גיל 18, באוסטריה ובגרמניה (וגם בבלגיה, נגלה מאוחר יותר), אפשר להזמין בירה או יין החל מגיל 16, ומשקאות חזקים יותר החל מגיל 18.
לגומבוץ לא הייתה שום כוונה לפספס את ההזדמנות הזו. מול פרצופינו המזועזעים הוא הזמין בירה – גדולה! – וחייך אלינו בשביעות רצון. המלצר אפילו לא ביקש ממנו תעודת זהות. מה זה, התלונן הדובוש, "אם הייתי יודע שהם לא מבקשים תעודת זהות, גם אני הייתי מזמין בירה". גרמניה, המקום בו סמכות הורית שווה לכלום.

למחרת בבוקר, אחרי שינה מעולה (תודה למזגן החזק, עוד נתגעגע), יצאנו לסיור בעיר וגם למציאת ארוחת בוקר. ברגנסבורג יש כמה נקודות ציון שמומלצות לתיירים, ואחת מהן היא דוכן הנקניקיות ההיסטורי, המסעדה העתיקה באירופה שעדיין פעילה, שייתכן שהיא גם המסעדה העתיקה בעולם שעדיין פתוחה. המסעדה נפתחה ב-1146 ועובדת מאז. חשבנו לעצמנו – למה שלא נאכל ארוחת בוקר במסעדה העתיקה באירופה?

עיון בתפריט גילה לנו שבעצם אנחנו לא רוצים לאכול שם ארוחת בוקר. לא רק שכל השולחנות היו בחוץ, וחם, הם גובים ממש הרבה כסף על צלחת עם כמה נקניקיות קטנות, שלא תשביע אף אחד מאוכלי הבשר במשפחה. מה יש חוץ מנקניקיות? לחם. ומנה לצמחונים – מרק תפוחי אדמה. ממ, מפתה, בייחוד בעשר בבוקר ביום חם.

שינינו תוכניות וחזרנו למקום שראינו בדרך: חנות של בייגלים מודרנית עם כל המאצ'ה ושאר הדברים שצעירים וגם אני שותים היום.

אתם כנראה לא תבינו את ההתלהבות אבל זה הזמן לומר שאין מקום טוב לבייגלז בבודפשט. בכל פעם אני שומעת על מקום שנפתח לבייגלים, ואז מגלה שמדובר בלחמניה בצורת בייגל, אבל לא הדבר האמיתי, הבצק השלוק במים רותחים עם מרקם דחוס כראוי. זה היה למעשה הבייגל האמיתי הראשון של הילדים. הם התרגשו.

ומשם יצאנו לנקודת ציון אחרת שחייבים לראות ברגנסבורג – השער הרומי. מדובר בנקודת מעבר בחומת העיר שנבנתה על ידי הרומאים בשנת 179 לספירה ועומד מאז.

ומשם, התפנינו מהמלון ויצאנו לנקודת הציון הבא – שווביש האל. כן, אני יודעת, רוב הסיכוי שגם על שווביש האל לא שמעתם. וגם אני לא שמעתי על המקום עד שחברתי הגרמניה האהובה עזבה את בודפשט אחרי כמעט עשור וחזרה לגרמניה, ישירות לעיירה הקטנטנה הזו. מאז, היא חוזרת כל קיץ לבודפשט עם המשפחה ואנחנו מארחים אותם לארוחת ערב. השנה, הסכמתי איתה, נאכל את ארוחת הערב המסורתית אצלם במקום אצלנו.

שעתיים וחצי נסיעה והיינו בשווביש האל. דבר ראשון עשינו צ'ק אין, לחוויית מגורים קצת שונה. כי כשבאתי להזמין מלון לשווביש האל, גיליתי שזו באמת עיר קטנה ויש ממש מעט אפשרויות, די יקרות. לעומת זאת, ממש ליד הבית של חברתי, יש אכסניית נוער שמשכירה חדרים למשפחות בקיץ. חדר עם שלוש מיטות קומותיים לארבעתנו. מגניב, לא?
כלומר, נלחצתי קצת כשלחצתי על "הזמן" ומייד קפצה הערה "אשרי כאן ששמת לב שאין מקלחת ושירותים בחדר אלא רק משותפים לכל הקומה". האמת שלא שמתי לב, וייתכן שלא הייתי מזמינה לו הייתי שמה לב מההתחלה, אבל כבר הלהבתי את עצמי על החוויה השונה ואמרתי – יאללה, ננסה משהו חדש.

הילדים התפלצו קלות מהחדר, מהעובדה שאין מזגן, מזה שאנחנו חולקים שירותים ומקלחת עם שאר הקומה (שהייתה ברובה ריקה, כך שלא באמת נורא). גם אני התפלצתי טיפה, ובראש שלי נזפתי בעצמי שמה חשבתי ואיך לא בדקתי אם יש מזגן, אבל כלפי חוץ שמרתי על ארשת נלהבת – "משהו קצת שונה, נהדר! תראו, יש לנו מיטות קומותיים!". וכמובן הלכתי לשירותים הפרטיים בבית של החברה שלי בשנייה שהגענו אליה.

בשלב הזה החברה ומשפחתה הגיעו לאסוף אותנו לסיבוב בעיר. "זו עיר קטנה וחמודה", הם הסבירו לנו. ובאמת, המרכז שלה לגמרי חמוד:

חמוד פה מאוד, סיכמנו אחרי שלושה רחובות, איפה שאר המרכז?
"זהו", הודתה החברה, "זה כל מה שיש. אחרי חודש שעברנו לכאן כבר היינו בכל בתי הקפה והמסעדות בעיירה".
זה קצת קשה לעבור לעיר כל כך קטנה אחרי שחייתם בעיר בירה גדולה, אבל הם מתרגלים. הרבה יין, כמו שאומרים.

משם הלכנו לארוחת ערב אצלם בבית. היה מצחיק לתת לה לארח אותנו ולא ההפך, אבל גם כיף גדול. שכחתי כמה כיף איתה והילדים התחברו מחדש לילדות שלה, שבדיוק בגילן (הם כולם היו ביחד בגן), והערב עבר ממש מהר.

חזרנו לאכסניית הנוער שלנו ללילה חם ומעיק. אף אחד חוץ מהאופנוען לא הצליח להירדם, והילדים נאנקו והזיעו ונצמדנו לחלון למקרה שיהיה איזה משב רוח קריר. לא היה. נרדמנו מתישהו באמצע הלילה, והתעוררתי ישירות לזריחה, כי החלון פתוח, ואור מפריע לי לישון. היה קשוח. נוט טו סלף: מקורי או לא מקורי, נא לבדוק אם יש מזגן.

היה בוקר של ילדים עייפים, מפהקים, מזיעים ומתלוננים על השירותים המשותפים. האופנוען דווקא לא הבין מה הבעיה שלנו. הוא בילה שנתיים בפנימיה בארץ ולכן לא ראה שום בעיה באכסניה. הוא דווקא חשב שהמבנה ממש מטופח והמיטות באיכות טובה. הכניסו כאן מם "יחסית לשואה היה מדהים".

עוד אכלנו ארוחת בוקר באכסניה, שם גילינו מגוון גילאים במי שבחר להתאכסן שם, החל מצעירים, דרך משפחות עם ילדים קטנים ועד חבורת פנסיונרים. וארוחה מפתיעה לטובה מבחינת מבחר, אבל הילדים עוד היו רטנוניים. "לא נורא", עודדתי אותם, "היום אנחנו נוסעים לבריסל וכולנו יודעים שזו עיר מגניבה. עוד כמה שעות וכולנו אוכלים פרליני שוקולד בלגי באוויר צונן".

בפוסט הבא – בלגיה. טיזר – ואנחנו חשבנו שבגרמניה חם. פחחח.