טיול של מים ובירה (מינכן)

כל הקיץ הזה לא תוכנן כמו בדרך כלל. באירופה נהוג לתכנן את פרטי חופשת הקיץ כבר בסתיו, ולהזמין גג בינואר-פברואר. כדי להדגים לכם למה אני מתכוונת, אני יכולה לספר לכם שבנובמבר האחרון חברתי הגרמניה סימסה לי יום הולדת שמח, ואז הוסיפה באותה נשימה:
יש לך תוכניות ל-7 באוגוסט?
עניתי לה, בתור בדיחה: 2024 או 2025?
והיא ענתה לי, במלוא הרצינות: 2024
עניתי לה: אה, אז לא

בנובמבר, כמובן, לא היה לי מושג מה יהיו התוכניות שלי באוגוסט. למעשה, בנובמבר אני עוד פתחתי כל בוקר וסיימתי כל ערב בבכי על ה-7 באוקטובר, לא חגגתי את יום ההולדת ובהחלט לא הגיתי בחופשת הקיץ.

הזמן חלף ואני סירבתי לתכנן את חופשת הקיץ. ראשית, למי יש מצב רוח לתכנן חופשה. ושנית, טענתי באוזני האופנוען, אנחנו פותחים כל קיץ בשבועיים בארץ, אבל לך תזמין כרטיסים לארץ עכשיו ואיך נדע תאריכים ותקציב לפני שאנחנו יודעים לגבי הנסיעה לארץ. עדיף לחכות שהמלחמה תיגמר ואז נזמין גם כרטיסים לארץ וגם נסיעה לאמצע הקיץ למקום אחר.
אבל אסור לדחות את הזמנת החופשה לקיץ, ענה, המחירים עולים כבר ממרץ.
טוב, מה הלחץ? עניתי לו בעצבים. זה לא שהמלחמה תימשך עד אז. דצמבר זה נגמר, בינואר אנחנו מזמינים.

כן, הייתי אופטימית. אבל לא העליתי על דעתי שהמצב האיום הזה יכול להימשך חודשים. הרי יש אנשים חטופים בעזה, כמה זמן ייתנו לזה להימשך.

דצמבר חלף, ינואר חלף, פברואר חלף. האופנוען כבר ידע לא לשאול אותי.

במאי נאלצתי להודות שהמלחמה לא נגמרת ושלא ניסע לארץ השנה בהרכב משפחתי. אלא שבמאי כבר מאוחר מדי להזמין חופשה. תוסיפו לזה שהשנה גם שיפצנו דירה, מה שהותיר את התקציב שלנו לחופשה על פלוס מינוס אפס. החלטנו על משהו אחר: הילדים ואני הצטרפנו לנסיעת עבודה ללונדון של האופנוען בתחילת הקיץ, והחלטנו שבאמצע הקיץ נמצא משהו קצר בדקה האחרונה וניסע.

חופשה עם תקציב נמוך זה אומר שעדיף לנהוג מאשר לטוס. כלומר: אוסטריה/גרמניה/איטליה.
שאלנו את הילדים: לאן אתם רוצים לנסוע?
ענו: לא משנה, העיקר שיש שם פארק מים.
הבעיה היא שאנחנו לא רוצים לנסוע לפארק מים.
החלטנו להגיע לפשרה: נחלק את החופשה לשניים: יומיים וחצי בפארק מים, יומיים וחצי חופשה אורבנית למעננו. מכאן זה כבר היה קל: פארק המים הגדול באירופה שוכן ליד מינכן, ומינכן שוכנת במרחק שש שעות נסיעה מבודפשט. הזמנו שלושה ימים בפארק המים הגדול, והזמנו שני לילות נוספים במלון במינכן. כל הצדדים היו מרוצים.

מייד עם הגיענו למלון עם פארק המים, אחרי שש וקצת שעות נסיעה שבמהלכן הרגשתי רע (בחילה) אבל חשבתי שזה בטח בגלל הנסיעה/ההשכמה המוקדמת, העליתי חום ופיתחתי כאב ראש. נאלצתי להסתגר בחדר עם משככי חום בעוד האופנוען נפנה אל פארק המים עם הילדים.

האופנוען בבירור נקרע בין הצורך להביע דאגה מול מצבי העלוב במיטה לבין הטינה שחש לנוכח זה שהוא נותר לבדו בליווי הילדים בפארק המים העצום. בסופו של היום הראשון בפארק המים, עת שלושתם חזרו עם סגירת הפארק (ואנחנו מדברים על 11 בלילה – הפארק פתוח עד אז) הילדים צהלו במלוא האנרגיה בעוד האופנוען התמוטט על המיטה ברגליים ובזרועות פרושות ופרצוף במזרון ללא יכולת לזוז.

כך חלף לו גם היום השני, ורק בבוקר היום השלישי הרגשתי שהבראתי מספיק כדי לצאת לפארק המים. היו כמה שעות מהנות אבל בהחלט לא חשתי בחסרון היומיים שהחמצתי בפארק.

תמונות מייצגות מפארק המים:

זה בערך כל מה שיש לי לומר על פארק המים. באחד מפרקי "משפחה מודרנית", קלייר (שהיא דמות האם באחת המשפחות שם והילדים והאופנוען טוענים שהיא אני), הולכת לפגישת מחזור ונשאלת מה שלומה, והיא עונה בעייפות: "כבר 15 שנה שבכל מלון שנסעתי אליו הייתה מגלשת מים". אז בדיוק. נסכם את זה ב: כיף לילדים, מעייף למבוגרים.

אבל נגמרו שלושת הימים שהבטחנו לילדים והגיעו – יש! – היומיים בשבילנו. ארזנו את כל בגדי הים הרטובים בשקית נפרדת ונסענו למינכן.

שנינו היינו – בנפרד – במינכן לפני שנים. האופנוען זכר מהביקור שלו שיש שם מוזיאון מדע יוצא דופן והבטיח לעצמו שייקח לשם את ילדיו. אני זכרתי מהביקור שלי שיש שם גני בירה שאפשר לבלות בהם ימים שלמים שיכורים למחצה. אין ספק שהיו לנו שני ביקורים שונים לגמרי בעיר, והחלטנו לשלב ביניהם בביקור הזה.

אנחנו שונאים אתרי תיירות ובאופן כללי נסיעות שלנו לערים מתוכננות באופן כללי כך: ״להסתובב ולהרגיש את האווירה״. בלי רשימה של אתרים שאנחנו רוצים לראות. אנחנו בוחרים אזור שנשמע מגניב ופשוט מסתובבים בו, וזו הייתה התוכנית גם למינכן.

אלא שכשהגענו למינכן, באחר צהריים של יום לוהט, הפקידה החביבה בקבלה של המלון המליצה לנו בצורה מאוד אקטיבית לקפוץ על האוטובוס ליד המלון ולרדת בתחנה מסוימת, ובלי לבדוק פשוט עשינו את זה. וכך מצאנו את עצמנו במריאנפלאץ, מרכז העיר העתיקה, שיפה מאוד אבל גם עמוס תיירים ומוקף במדרחובים של קניות – בעע. כבר יש לנו ואצי אוצה בבודפשט וגם שם לא נדרוך בלי סיבה טובה מאוד. בנוסף – קרוב לארבעים מעלות ולא נעים בכלל. נקודת האור היחידה הייתה שגילינו דגל ישראל מונף על בניין העיריה בכיכר. תמיכה לא צפויה שתאזן קצת את ההרגשה למחרת, כשניתקל במאהל גדול עמוס בדגלי פלסטין באחת מכיכרות העיר.

על כל פנים, התיישבנו לרגע בצל וניסינו לחשוב לאן בעצם רצינו להגיע. לא לכאן, הסכמנו. בכלל התכוונו להגיע לשוובינג, שאמורה להיות שכונה היפסטרית חמודה.

החלטנו לנסוע לשוובינג. עלינו על מטרו לאזור שנקרא שוובינג-מערב. מתברר שזה לא האיזור המגניב שקראנו עליו. היה חם והרחובות היו שוממים וכולם כבר היו רעבים והתיישבנו במסעדה הודית טעימה אך יקרה (שני יורו על כל כוס מים? מה נהיה?).

לקינוח אותו יום הלכנו לאינגלישר גארטן – הפארק הגדול של מינכן, התיישבנו בביר גארטן גדול שנראה בול מה שרציתי. הבירות הגיעו לשולחן ונשמנו לרווחה שסוף סוף מתחיל משהו כמו שרצינו, ושנייה אחרי זה נפתחו ארובות השמיים לגשם עז מלווה בברקים תכופים וברעמים חזקים. כל מי שהיה שם פרץ בריצה פרועה, וגם אנחנו נטשנו הכל וברחנו לאוטובוס שלקח אותנו למלון.

לסיכום נוסף של אותו יום, במלון גילינו שהחלון של המרפסת דולף אל תוך החדר והגשם מטפטף לנו ישירות אל החדר. ב-11 בלילה שלפנו את הילדים מהמיטות ועברנו חדר במלון.

לסיכום יום ראשון במינכן: פיית הנאחס – 1, אנחנו – 0.

התעוררנו ביום השני לעולם אחר לגמרי. מזג האוויר כבר לא להט ואנחנו נסענו ישירות למוזיאון המדע. חודש לפני היינו במוזיאון המדע בלונדון אז תהיתי מה כבר יחדש לילדים, אבל התברר שמוזיאון המדע במינכן (שלמעשה נקרא הדויטשה מיוזיאום, כלומר המוזיאון הגרמני), הוא הטופ שבטופ במוזיאוני המדע. מבנה ענק ובו כמה קומות שמוקדשות כל אחת לנושא או שניים (תחבורה, בריאות, אוכל, כימיה, פיזיקה, מתימטיקה, צילום, אטום, אור וכו).

הסתובבנו בין תצוגות המוזיאון וגילינו שבהיותם גרמנים הם לא חסכו מהילדים שבאים לשם גם מידע שאולי, הממ, מיותר. למשל, במתחם הרובוטיקה מצאנו בצד אחד ארונית תצוגה עם בובות חמודות שהילדים בחנו בכיף ובצד השני את הלוחית הבאה, שמסבירה על הדילמה המוסרית שביצירת רובוטים לסקס (מה) כשהרובוטים מעוצבים להיראות כמו ילדים (מההההה), כחלק מהטיפול בפדופילים. הילדים קראו את הלוחית בפה פעור ואז הסתובבו אליי עם שאלות המשך. למה, מוזיאון המדע במינכן, למה לעשות דבר כזה.

פרט לענייני סקס עם רובוטים ופדופילים המוזיאון מושלם ואינטראקטיבי.

העברנו ארבע שעות במוזיאון בלי לשים לב בכלל. מומלץ מאוד (וכדאי להזמין כרטיסים אונליין כי זה חוסך תור גדול).

משם קפצנו על אוטובוס ונסענו למקום שנקרא "הגל האחד". ממש בכניסה לפארק הגן האנגלי מתפצלים שני נחלים, ומקום הפיצול יוצר גל אחד תמידי. הרבה מקומיים באים לשם עם גלשנים ועורכים תצוגות גלישה כיפיות. הפארק מוצל וירוק גם בימים חמים, כך שבכלל תענוג.

החלטנו להישאר בפארק הירוק והנעים ופשוט להסתובב בו. הנחלים הקרים והנקיים שחוצים אותו מושלמים לרחצה (בכלל, תושבי מינכן פשוט נהנים מחופים לאורך הנחלים שחוצים אותה. רחצה חינמית מושלמת ליום חם).

מרוצים ממה שאנחנו רואים החלטנו לתת שוב צ'אנס לשכונה ההיפסטרית שוובינג. הפעם הגענו למקום הנכון (ממליצה להתחיל מתחנת המטרו Munchner Freiheit ולצעוד לכיוון הפארק). מקום מקסים, מלא פאבים ומסעדות עם שולחנות ברחוב. הילדים אכלו דונר קבב (כלומר, שוארמה) מוצלח ואני אכלתי פלאפל, בין המוצלחים היחידים שאכלתי באירופה. ואז הסתובבנו בין הרחובות הקטנים והמקסימים וקינאנו בכל המקומיים שרוכבים לכל מקום על אופניים ואז מתיישבים בכיכר מוצלת לבירה מקומית.

ומשם צעדנו בחזרה לפארק הגדול והסתובבנו בו עד שהגענו שוב לביר גארטן הגדול, לראות אם אנחנו יכולים לשבת שם בלי שיינתן האות למבול.

משחקי פאב: אנחנו כבר מנוסים בלשבת עם הילדים בפאב, אבל כבר לא יכולים לראות טאקי/אונו, ובלונדון טחנו את חתולים מתפוצצים, אז הפעם הבאנו איתנו דוקים, שהיה הצלחה גדולה. מתברר שככל שאנחנו מתקדמים עם הבירה אנחנו ממש גרועים בדוקים וגם ממש מצחיקים.

ישבנו בפאב הזה (זה נקרא "המגדל הסיני" או משהו כזה, כי במרכזו יש מגדל פגודה גדול), והיה פשוט כיף. זה מקום גדול מאוד מאוד אז אין בעיה למצוא מקום פנוי בכל שעה של היום (לפחות על פי ניסיוננו), והאווירה שם מאוד בינלאומית. (טיפ: כשמזמינים בירה משלמים גם פיקדון על הכוסות. כשמחזירים את הכוסות הריקות מקבלים בחזרה שני יורו על כל כוס).

מתישהו האופנוען קם להביא קצת אוכל של ביר גארטן:

התגלגלנו משם אל המלון ושמחנו לגלות שהפעם שום קיר לא דולף על אף אחד.

למחרת קמנו אל הבוקר האחרון של הטיול. הפעם היו לנו תוכניות מחוץ למינכן. כיוון שכך עשינו צ'ק אאוט ונפנינו אל האוטו.

נסענו אל עיירה בשם מרקט אינדרסדורף. אם אתם קוראים ותיקים פה, אתם אולי זוכרים שסבתא שלי בילתה כשנה בבית יתומים לילדים ניצולי שואה, אחרי שיצאה מהמחנה. בית היתומים ההוא נפתח במנזר בכפר קטן בבוואריה, כארבעים דקות נסיעה ממינכן. כיום הוא משמש כבית ספר לילדי הכפר, והוא סגור בקיץ, אבל ההיסטוריונית שחשפה את התמונות של הילדים שהיו בבית היתומים (הסיפור על איך קיבלנו בהפתעה תמונה של סבתא מייד אחרי השואה – כאן) נשארה איתנו בקשר, וכשכתבתי לה לשאול אם אוכל לראות את המנזר, אמרה שברור. היא ובעלה כבר לא גרים שם, אבל הם הגיעו במיוחד ממינכן כדי לפגוש אותנו שם.

היא קבעה איתי כמו שקובעים מפגשים בכפרים קטנים: במאפייה שליד המזרקה.

הבניין העצום נעול בקיץ, אבל ההיסטוריונית סידרה מראש שהשרת יגיע למקום ויפתח בשבילנו, והם עשו לנו סיור בכל מקום בבניין. ראיתי איפה הילדים היהודים אכלו, ישנו (המחשבה שבחדר הזה אולי ישנה סבתא שלי בת ה-16!), הראו לי איפה צולמו תמונות שגם סבתא שלי מופיעה בהן והצטלמנו באותו מקום בדיוק. היה מרגש ולמדתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי, עד כדי כך שזה שווה פוסט בפני עצמו, ואני אשמור אותו ליום השואה.

את הסיור סיימנו במוזיאון קטן על תולדות המנזר (הוא בן 900 שנה! ובית היתומים פעל בו שנתיים, אבל מוקדש לו חדר במוזיאון). שם מצאנו תמונה של סבתא שלי:

בכיתי בסיור וגם ההיסטוריונית ובעלה בכו, וסיימנו את הביקור הזה בחיבוקים בין כולם ובהבטחה לשמור על קשר. היא הדפיסה לי כמה תמונות של סבתא שלי שהיו להם, ואני הבטחתי לשלוח לה תמונות שצילמנו. היה מרגש.

משם, לחת עיניים וזקוקה למים התיישבנו במאפייה שנפגשנו בה. בסיור למדנו שהמאפייה הייתה שייכת למנזר ושהילדים מבית היתומים אכלו בו עוגות. הזמנו עוגת פרג וגיליתי שהיא בטעם של העוגה שסבתא שלי הייתה עושה. כאילו לא בכיתי מספיק כבר בסיור הזה.

אחרי זה עלינו על האוטו ויצאנו בנסיעה הארוכה לבודפשט. שבע שעות ומשהו אחרי זה (עצרנו לאכול באוסטריה), כבר היינו בבית.