שנת בר המצווה, חודש 8 – תרבות

החודש הזה היה כבר לפני כמעט שנה, אבל כמו שאתם יודעים, מאז שישראל בוערת קשה לי לכתוב על דברים שהם אחרים מהמאבק האמיתי על קיומה של ישראל כמדינה שכולם יכולים לחיות בה. אבל הנה, מכריחה את עצמי לכתוב.

החודש השמיני בשנת בר המצווה הוקדש לנושא תרבות. בתכלס זה החודש שהכי ציפיתי לו. בתחילת אותו חודש הגשנו לגומבוץ דף עם פירוט החודש הקרוב:

תרבות היא ערש הציוויליזציה, התפייטנו, יש לה פנים רבות ובחודש הזה אתה תכיר חלק מהם, שחשוב לנו שיהיו חלק מהידע הכללי שלך. בחודש הזה:
1) תלך לתיאטרון
2) תראה סרט קלאסי כל סופ"ש
3) תלך למוזיאון ותראה תערוכה של אמנות מודרנית
4) תעשה סיור אמנות רחוב
5) תעשה שיעור צילום במצלמות אמיתיות עם אבא שלך
6) תלמד על אמנות קלאסית
7) תבלה זמן ארוך בחנות ספרים, תכיר זא'נרים שונים בספרות ואז תבחר ספר לעצמך
8) תקשיב למוזיקה שההורים שלך אהבו בגילך

והמשימות:
1) תקרא ספר שנחשב לקלאסי
2) תכין מצגת על אמן לבחירתך

ואז, עוד לפני שהגומבוץ מצמץ, אמרנו: ואיפה מוצאים גם תיאטרון, גם מוזיאונים, גם אמנות רחוב וגם ספרות באנגלית? נכון, לונדון – אנחנו נוסעים מחרתיים ללונדון כל המשפחה! אם היו לו טענות לנושא החודש, זה פתר את זה.

אם כבר לונדון, אז נכניס גם את הארי פוטר למשוואה. כולנו קראנו את כל הספרים, כולנו פוטריסטים (חוץ מהאופנוען, שהוא מוגל), ברור שנעשה משהו שקשור להארי פוטר. אלא שהאולפנים האלה של וורנר בראדרז שכולם ממליצים עליהם, הם ממש יקרים וגם לוקחים יום שלם, ואילו אנחנו היינו עם תקציב ולו"ז לוחץ. אז אני, נאיבית וקמצנית שכמותי, חשבתי לעצמי: למה בכלל צריך ללכת לאולפנים? אנחנו ממילא נוחתים ולוקחים רכבת מהשדה לתחנת קינגס קרוס, נעצור שם ברציף 9 ושלושת רבעי, נצלם את הילדים עם החצי עגלה שתקועה שם בקיר כי זה בדיוק המעבר לרציף, ושיחקנו אותה.

אז בקינגס קרוס הולכתי את הילדים בגאווה אל האזור שבין רציף 9 ל-10, משוכנעת שרק אני הגאונה שחשבה על איך לחסוך כסף וזמן באולפנים.

פחחח פחחח פחחח רק אני חשבתי על זה פחחח פחחח פחחחח.

לא נורא, הצטלמנו ועפנו למלון, הנחנו מזוודות ולפני שמישהו מהילדים מיצמץ כבר יצאנו בדרכנו אל התיאטרון, כלומר למיוזקל, "וויקד".

בחרתי בוויקד כי כולנו קראנו "הקוסם מארץ עוץ" וכי כולם אומרים שזה מחזמר ידידותי לילדים. מה שהם לא אומרים הוא שזה מחזמר של כמעט שלוש שעות, שזה לא כל כך ידידותי להורים עייפים. הוא מאוד מאוד יפה ויזואלית, אבל הסיפור, שמספר את "הקוסם מארץ עוץ" מזווית הראייה של המכשפה הרעה, החל מימיה כילדה לא פופולרית בפנימייה, לא החזיק אותי ערה שלוש שעות, חוששתני. וגם לא את האופנוען. וגם הילדים התקשו.

אבל הייתה חוויה מרשימה כי ההפקה מאוד מאוד יפה. וכשיצאנו משם הלכנו לאכול ארוחת ערב בפאב כמו שאנחנו אוהבים ומשם למלון. ובמלון גילינו שיש לנו רק מטען אחד עם תקע שמתאים לשקעים בלונדון אבל יש לנו ארבעה טלפונים להטעין. זה היה הישרדות משולב במשחקי הרעב, מה שקרה שם במאבקים על המטען היחיד.

למחרת בבוקר קמנו ליום עמוס תוכניות. עוד לפני שיצאנו אליהן קבעתי פגישה עם חברתי דקלה שגרה בלונדון, וכמו שתי אימהות עסוקות נפגשנו עוד בשעה שלפני ארוחת הבוקר, לפני שהיא נפנתה ליומה ואני ליומי. נפגשנו בשמונה וחצי בבוקר בפאב (כן, היה פתוח) ושתינו תה. אין לי את זה ביותר אנגלי.

זה היה יום עם תוכניות נפלאות, כי כשהילדים סיימו את ארוחת הבוקר שלהם יצאנו ישירות אל חנות קומיקס. קומיקס הוא גם אמנות, אמרנו לילדים, הוא משלב סיפורים עם ציורים.

כשיצאנו משם אחרי שעה פנינו אל קובנט גארדן, בתקווה לתפוס הופעות רחוב. מצאנו:

הילדים צפו בו בעניין ואחרי זה ניהלנו שיחה על אמני רחוב. האם זו אמנות? כן. אבל איך הם מרוויחים את כספם ממנה? הם אוספים אותה בכובע אחרי ההופעה. ולכן הם צריכים להחזיק את הקהל כל ההופעה וגם לשדל אותו לתת להם כסף בסוף. זה לא קל, סיכמו הילדים.

משם הסתובבנו ברחבי השוק וצעדנו לסוהו, שם אכלנו צהריים וגם, כמובן, הראינו שוב לילדים איפה אבא היה גר פעם. "למה עברת מכאן לתל אביב?" תהו הילדים. גם אני תוהה לפעמים, הודה האופנוען בצער, נתקל במבטי הרושף ומייד תיקן: אבל היה שווה, פגשתי את אמא שלכם. לא כעסתי, האמת, גם אני תוהה מה הוא חשב לעצמו שעשה עלייה בעודו חי את החיים הטובים בלונדון.

מסוהו צעדנו אל חנות הספרים הטצ'הרד בפיקדילי. חמש קומות של ספרים. כאילו מישהו שאל אותי איך נראה גן עדן. כולנו בסופו של דבר גיקים וכך התפזרנו כולנו בין הקומות.

בעוד הילדים חוקרים את מחלקת הילדים ואני נעה בין מחלקת הבישול המכובדת למחלקת הפיקשן וחוזר חלילה ואילו האופנוען מטייל בין ספרי צילום לספרי היסטוריה, נתקענו שם לשעתיים לפחות. יצאנו כשהם סגרו.

ישירות לסאות' בנק, הגדה הדרומית של התמזה. שם קבעתי להיפגש עם חברתי קת'רין וילדיה (שאצלם היינו בפעם הקודמת כשהיינו עם הילדים בלונדון). בתכנון המקורי לא לקחתי בחשבון שניתקע כל כך הרבה זמן בחנות הספרים, אז חישבתי שיהיה לנו זמן להיכנס לטייט מודרן, להראות לילדים את התערוכה המתחלפת בקומת הקרקע ומשם לפגוש את קת'רין והמשפחה. אלא שהלו"ז התארך וכך הגענו לטייט בדיוק כשסגרו, ולא הצלחנו להיכנס. הלכנו אם כך ישירות להיפגש עם קת'רין.

עוד לפני פגישתנו סיפרתי לה שזה חלק מחודש התרבות ולכן כשנפגשנו היא אמרה – בואו, יש לי משהו לחודש התרבות שלכם. כבר עשיתם mudlarking?

מאדלארקינג, אני אגלה, הוא חיפוש אוצרות בבוץ לגדותיו של נהר, בזמן השפל. בשעות הערב יורדת התמזה לשפל, וחושפת את שולי הנהר. בין חלוקי הנחל שמרפדים את הקרקעית שנחשפה, אפשר למצוא כל מיני אוצרות היסטוריים. הכי נפוץ הוא למצוא מן חתיכות שנהב מאורכות וחלולות, שהן, מתברר פשוט פילטרים לסיגריות מהמאה ה-16-17. בימים ההם לא היו ניירות לפילטר, אז הרבה אנשים עישנו בעזרת החפצים האלה. אבל אפשר למצוא לפעמים גם עתיקות יותר יוקרתיות. זה חלק מתרבות, הסבירה קת'רין, כי יש אתר שאפשר למצוא בו הסברים לדברים הכי נפוצים שנמצאים בקרקעית התמזה וככה לומדים היסטוריה. מגניב.

הדובוש, שהמחשבה על מציאת אוצר האירה את עיניו, דירבן את כולנו, וכך יצאנו לחפש אוצרות על גדות התמזה בעוד היום מחשיך.

מצאנו כל מיני דברים, את רובם אתם רואים בתמונה. מה שאתם לא רואים זה את חתיכת הגולגולת העצומה שהגומבוץ מצא של חיה ענקית לא ברורה (אולי פרה?), שלמראיה כולנו צווחנו בזעזוע שיעזוב את זה מייד ואז רוקנתי חצי מיכל ג'ל לחיטוי ידיים על הידיים שלו.

אחרי החיפוש הארכיאולוגי (היה מלהיב ולא היינו לבד, היו שם עוד קבוצות של אנשים שחיפשו) יצאנו לסיבוב שתוכנן במקור, שבו נכלל גם דוכן הספרים המשומשים שאנחנו מגיעים אליו בכל ביקור.

הגומבוץ, שבאותה תקופה סיים את טרילוגיית קורפו של ג'ראלד דארל (זו שהספר הראשון בה היא "משפחתי וחיות אחרות"), הפך למעריץ נלהב של ג'ראלד דארל (יששששש) ועל כן שמח מאוד לגלות שם כמה ספרי ג'ראלד דארל נושנים.

משם פסענו אל הפאב שבעלה של קת'רין הזמין בו מקום מראש לארוחת ערב לכולנו, ואף דאג להפריד בין שולחן הילדים (שבו שיחקו חתולים מתפוצצים ואכלו המבורגרים) לשולחן המבוגרים (שבו שתו בירה ונשנשו סלט). זה התגלה כפאב טרנדי, צפוף ורועש במיוחד ("לא ידעתי", התנצל), וכולנו יצאנו משם צרודים וקצת חירשים.

למחרת קמנו בבוקר אל סיור אמנות הרחוב שלנו. שורדיץ' היא שכונה במזרח לונדון שעמוסה בציורי קיר ובמבחר סיורים שמסבירים את האמנות הזו. אנחנו לקחנו את הסיור של לונדון ווית' א לוקאל והיה מהמם, מאוד בריטי (מנומס אך גם מצחיק) ונתקלנו תוך כדי הסיור בקבוצות בשפות אחרות, כולל קבוצה עם מדריכה בעברית, שנעמדה לידינו, הייתה סופר קולנית (גם אנשי הקבוצה וגם המדריכה, שנעזרה ברמקול) ולכן נאלצנו לחכות עד שהם יזוזו משם כי הם הפריעו לכל שאר הקבוצות. האופנוען ואני ניסינו להעמיד פנים שאנחנו לא מבינים את השפה שהקבוצה הלא מתחשבת הזו מדברת בה, אבל הגומבוץ אמר "זה לא עברית, השפה הזו של הקבוצה שמסתירה לכולם?". ששש, ילד, ששש.

המדריך הבריטי המנומס שלנו לא הוציא מילת ביקורת אחת על הקבוצה הישראלית ואנחנו כבשנו את פנינו באדמה עד שהם זזו כדי שכולנו נוכל להמשיך. למה זה תמיד הישראלים שלא מתחשבים באף אחד אחר?

אבל איזו אמנות יפה יש בשורדיץ', אמרנו לעצמנו.

את הסיור בשורדיץ' סיימנו בשוק מקורה ובו מבחר נאה של אוכל רחוב מכל העולם, ואכלנו ארוחת צהריים נאה.

בכך פחות או יותר הסתיים ביקורנו הקצרצר בלונדון ושבנו לבודפשט. אבל חודש התרבות לא תם. עת הצהרתי שבכל סופ"ש נראה סרט קלאסי דימיינתי לעצמי אותנו צופים עם הילדים ב"קזבלנקה", "חלף עם הרוח", כאלה. חשבתי שהבעיה תהיה עם הילדים שיתמרדו נגד סרטים בשחור לבן, אבל נתקלתי בבעיה כבר כשאמרתי קזבלנקה לאופנוען וזה נחר מצחוק ואמר "נראה לך". כך יצא שהמריד את הילדים נגדי, ערך הצבעה והם הכריעו לטובת הסרט הקלאסי, מופת היצירה, הכתיבה והמשחק, "ארמגדון". אגב, בצפייה מחודשת זה סרט עוד יותר מטופש משזכרתי.

בסופ"שים שאחרי תפסתי בחזרה את המושכות. אומנם לא התעקשתי יותר על סרטים בשחור לבן אבל לפחות צפינו ב"ביג" וב"מועדון ארוחת הבוקר". גם סוג של קלאסיקות.

נותרה המוזיקה. גם האופנוען וגם אני ערכנו רשימות האזנה. חלפו הימים שבהם יכולנו להכין מיקסטייפ על דיסק. במקום זה בחרנו שורה של וידיאו קליפ שאהבנו פעם ושלחנו לגומבוץ כל אחד רשימה של השירים שאנחנו רוצים שיצפה בהם ואז יחווה עליהם את דעתו. כל אחד מהשירים זכה להסבר.

הרשימה שלי:

בהסברים סיפרתי לגומבוץ איך הייתי חוזרת מבית הספר לאכול צהריים בבית של סבתא שלי, ותוך כדי ארוחת הצהריים צופה באם טי וי. כך התאהבתי באקסל רוז בקליפ של יו קוד בי מיין, כך גיליתי את נירוונה והפכתי לרוקרית של מוזיקה מסיאטל שלבשה רק חולצות משובצות, כך גיליתי את פרל ג'ם, רציתי להיות גולשת בקליפורניה ולהיות חברה של אדי ודר (שתי שאיפות שלא לגמרי עברו לי, יש להודות).
על אין דה ארמי נאו, סיפרתי לו שהיה להיט גדול באייטיז והמשיך הלאה, לככב בכל מסיבות הגיוס גם בניינטיז, אבל האמת שמדובר בשיר אנטי מלחמתי, על סיסמאות הגיוס המושכות של הצבא האמריקאי לעומת המציאות שמחכה למי שמשתכנע להתגייס, כך שלא באמת מתאים למסיבות גיוס.
עוד ברשימה – ניק קייב בקליפ שראיתי בפינה של יואב קוטנר בזהו זה וכך גיליתי את קייב, רד הוט צ'ילי פפרז, שהאלבום רצוף הלהיטים שלהם ליווה את כיתה י"ב שלי, הקליפ של א-הה שראיתי בכיתה בכיתה ד' והתרשמתי מאוד, על השיר "קריפ" של רדיוהד סיפרתי לו שנאסר לשידור ברדיו בגלל המילים ושהוא לנצח ייזכר לי משירותי הצבאי, כשביליתי חודש בחטיבת החרמון, סגורה בבסיס על ראש ההר, בחוץ קפוא ואילו אני שומעת את השיר בזה במועדון של הבסיס. "מדרגות לגן עדן" של לד זפלין הוא במסגרת הקלאסיקות, כתבתי, ולקינוח דה וול של פינק פלויד, שיר שכל בר תרבות צריך להכיר.

הגומבוץ האזין לכל השירים בסבלנות וקרא את כל מה שכתבתי לו. כששאלתי איזה שיר הוא הכי אהב הוא בחר בלא היסוס את הקליפ של א-הה עם הקומיקס. את השיר של פרל ג'ם הוא הכיר כמובן כי טחנתי להם את זה באוטו, כמו גם את נירוונה והצ'ילי פפרז.

הרשימה של האופנוען:

האופנוען התגלה כפחות רוקר ממני, ופרט ליו קוד בי מיין של גאנז שגם הוא בחר, הרשימה הייתה שונה לגמרי וקצת יותר ותיקה. במפתיע, דווקא ברשימה שלו היה שיר בעברית: הקיץ האחרון של שפיות זמנית. האופנוען סיפר לגומבוץ שבתקופת מלחמת המפרץ הראשונה הוא היה בפנימייה בישראל, ולפעמים, בין אזעקות, זה השיר שהיה משודר בטלוויזיה ועד היום הוא מקשר את השיר הזה לתקופת התיכון שלו. האמת שזו נוסטלגיה גם שלי.

בשלב זה נותרו המשימות. הגומבוץ בחר בסלבדור דאלי ועשה עליו מצגת:

איזה תחקיר מעמיק עשית, התפעלתי. האמת שלמדנו עליו בשיעור אמנות, הודה.

אשר לספרים קלאסיים, פרט לטרילוגיה של ג'ראלד דארל, שבעיני זה תופס, הגומבוץ גם קרא את "מסביב לעולם ב-80 יום" של ז'ול ורן, וזה באמת כבר קלאסיקה.

ובכך הסתיים לו החודש הכי כיפי לי בשנה הזו.