הדרך הכי טובה (לא) לעשות סקי

בתחילת שנת הלימודים הקריא לי האופנוען אימייל שהתקבל מבית הספר: "בזמן חופשת הסקי השנתית הורי התלמידים מוזמנים להצטרף לשבוע בית ספר סקי לילדים, בתשלום נפרד לחופשה לכל המשפחה".
"אוף", רטנתי, "אין להם בושה. בטח, מייד אני מתנדבת לשלם על חופשת סקי בשביל להיות תקועה שבוע שלם עם ההורים שאני רואה כל בוקר, ועוד בפנסיון עלוב בגירסה המזרח אירופית להר החרמון".
"זה באיטליה, באתר סקי על האלפים".
"איזו יוזמה נפלאה של בית הספר! ממש חשוב לגבש את התלמידים ואת ההורים ועל הדרך עוד ללמוד סקי! ברור שנצטרף!"
הכל עניין של לוקיישן. אז נרשמנו בספטמבר ושמנו ביומן שבסוף החורף נוסעים לסקי באיטליה. התיכנון היה לנסוע עם האוטו (יש אופציה להגיע עם אוטובוס של בית הספר, אבל הרוב מעדיפים להגיע עם האוטו), ותיכננו לצאת באיזי בבוקר, לעצור ללאנץ' באוסטריה, להגיע לקראת הערב למלון ולהתחיל את הסקי למחרת בבוקר. הכל היה רגוע. עד שיום לפני הנסיעה פגש האופנוען אבא אחר מבית הספר, ובעודם משוחחים על הנסיעה מחר, אמר האבא השני: "אנחנו כמובן נצא מוקדם, שווה להשקיע בשביל לקבל את החדרים הטובים יותר". מתברר שחצי מהמלון חדרים חדשים ומשופצים, וחצי חדרים ישנים מבאסים.

ככה יצא שאני זו שדחפה את כולם להתעורר מוקדם ולצאת בבוקר, משהו שלא קורה בד"כ. אבל המחשבה על להיתקע בחדר מבאס לשבוע דירבנה מספיק.

השכמנו, הזדרזנו ו….

כלומר, נכנסנו לחדר באגף החדש והיינו סופר מרוצים. חדר חדש ויפה. סבבה.

הבעיה התגלתה רק אחרי הלילה הראשון. רואים את פאנל העץ מעל המיטה? הוא מכסה את כל הקיר של החדר. ובתוכו, בול מעל הראש שלי – תולעי עץ. תולעי עץ מכרסמות, מכרסמות, מכרסמות. מחרפן. לא הצלחתי לישון. האופנוען והילדים, לעומת זאת, חרפו בכיף. הם אשכרה לא שמעו את זה. בכל הפעמים שניסיתי לומר להם על הרעש והם ניסו להקשיב, התולעים המנייאקיות הפסיקו מייד את הכירסום, דממה בחדר. "אני לא שומע כלום", משך האופנוען בכתפיו והסתובב לצד השני.

הייתה רק פעם אחת שהערתי את האופנוען והוא ממש שמע את הרעש שמעיר אותי. אלא ששנייה אחרי זה הוא קלט שזה בדיוק מעל הראש שלי, לא שלו, הבליע חיוך מרושע ואמר: "לא נורא, זה לא נראה לי מסוכן". הסתובב וחזר לישון. רררר! ישנתי שבוע עם כרית על הראש, גם נגד רעש וגם מהפחד שאיזו תולעת תתאבד לי על הראש. למה לא התלוננתי בקבלה? כי כל שאר החדרים גם היו עם פאנל עץ על הקיר. זה ירגיש לי מטומטם לעשות את כל הטררם של החלפת חדר ולגלות שגם שם יש תולעי עץ.

בבוקר הראשון גילינו איך זה עובד, כל חופשת הסקי הזו. הילדים מוינו לקבוצות לפי גילאים ורמות. ההורים עזרו להם בבוקר להיכנס לכל הנעליים/מגלשיים וכו, מסרו אותם לידי המדריכים שלהם ולא ראו אותם שוב עד ארבע אחר הצהריים. כן כן, אני יודעת, שאט אפ אנד טייק מיי מאני.

כאן נפנו כל ההורים לעיסוקיהם. רובם עלו בעצמם על הרכבל והתחפפו לגלוש, מי על מגלשיו ומי על סנואובורדו. האופנוען ואני, זוג אירופאים בלאי, לא גולשים, והתיכנון שלנו היה לא לעשות כלום. כלומר, לעשות סיורים איטיים בכפר האיטלקי שהמלון נמצא בו, לקרוא ספר מול הנוף, לאכול במסעדה המקומית. כאלה.

הסתובבנו מהרכבל ומצאנו אבא של ילד מהכיתה של דובוש עומד מאחורינו. באים ללובי של המלון לדרינק? הוא שאל. עוד לא עשר בבוקר, ענינו. נו, אז? ענה.

אחרי הדרינק יצאנו האופנוען ואני לתור את הכפר הקטנטן שישנו בו. התברר שיש בו מעט בתים, מכולת אחת, כיכר אחת, בר אחד שמתמחה באפרה סקי, והרבה נוף.

במהלך הסיור גילינו כיכר אחת ובה ספסל אחד, שצופה על הנוף. מולה הייתה המכולת של הכפר. וכך כל יום קנינו שם את ארוחת הצהריים שלנו, התיישבנו על הספסל ואכלנו.

חוץ מזה נכנסנו לבר של הכפר. ישבנו שם כל בוקר והאופנוען שתה אספרסו או שניים בעוד אנחנו מעלעלים בצהובונים איטלקיים. בעלת הבית, קשישה חמוצת פנים, לא הראתה שום סימן של שמחה לראות אותנו כל בוקר. אז בבוקר החמישי, כשנכנסנו והפעם היא אמרה לא רק בונג'ורנו אלא גם "אספרסו לסניורה?" הרגשנו כאילו היא שברה איתנו דיסטנס מטורף.

ישבנו תמיד בקדמת הבר. רק ביום החמישי, בביקורנו האחרון שם, נכנסנו לראות מה יש בצד השני של הבר:

לפחות את הפעם האחרונה שם העברנו על הכיסאות הנוחים, קוראים ספר מול האח. גם זה משהו.

בינתיים הילדים עשו סקי מהבוקר ועד ארבע אחר הצהריים. הייתם מצפים שהם יהיו מותשים כשהם חוזרים, אבל כשהם הגיעו הם שמחו ללכת לבריכה של המלון (אבל איך יש להם כוח??) או ללובי של המלון, שם כמה מורות מבית הספר הקימו שולחן יצירה וחילקו פירות. באמת, שאט אפ אנד טייק מיי מאני.

ביום הלפני אחרון החלטנו האופנוען ואני לצאת מהכפר וללכת לראות את העיר הגדולה הקרובה. הכפר שהיינו בו שוכן בפרובינציית אודינה (Udine), אז החלטנו ללכת לראות את אודינה, מרחק של 50 דקות נסיעה. אבל יצא שבחרנו את היום הכי גרוע מבחינת מזג אוויר לנסוע לשם.

בעודנו מתלבטים אם יש טעם להמשיך לנסוע לשם, קיבלנו טלפון מאמא אחת שנשארה במלון. התברר שגם על ההר יורד גשם וכל הילדים חוזרים למלון באמצע היום. הסתובבנו עם האוטו וחזרנו. בדרך עצרנו בכפר שכן ונכנסנו לסופרמרקט גדול שהיה שם.

יכולתי להסתובב שם שעות. זה הרגיש כאילו הגעתי למערב מרוסיה הסובייטית. אה, בעצם.

כך עבר לו שבוע מושלם. ביום האחרון יצאנו כולנו אל המכונית משוכנעים שעשינו את ההחלטה הכי חכמה ביום שנרשמנו לחופשת הסקי. היה מהמם. רוצים עוד.