סיגט 2018

אין סימבולי מהשלג הראשון של העונה שירד היום, להזכיר לי כמה אני בדיליי בפוסטים. וכך, במקום להביא לכם תיאור של יום הולדתי משבוע שעבר (אתמצת אותו: הסעתי את הילדים לחוגים כמו כל יום. ימי הולדת אחרי שיש לכם ילדים הם הכי תזכורת שחלפו ימי הזוהר) אני מביאה סוף סוף את זכרונותיי, כלומר, את קמצוץ זכרונותיי שנותרו, מפסטיבל סיגט מאוגוסט.

הפעם החלטנו ללכת לשלושה ימים רצופים. אפרופו חלפו ימי הזוהר, הפעם בחרנו את הימים לא לפי ההופעות, כי במילא בקושי היכרנו מישהו מהרשימה של המופיעים, אלא בימים שהכי הסתדרו לנו. ואם זה אומר שלושה ימים רצופים, כלומר הנגאובר אחרי הנגאובר שלוש פעמים, אז שיהיה לנו בהצלחה.

על ההתחלה נתקלתי בשלט שבישר לי שפיספסתי את אסף אבידן. באמא שלכם, לא יכולתם לשים את זה יותר בולט בפרסומים המקדימים לפסטיבל.

התיאור הבא הוא תיאור של היום הראשון אבל למעשה מתאים גם ליומיים הבאים, כי בתכלס עשינו אותו דבר במשך שלושה ימים. ראשית – ביתן השחמט של הפסטיבל. בשנים קודמות ביתן השחמט היווה חלק מרכזי בתוכנית הפעולה שלנו לפסטיבל – הילדים התיישבו לשחק מול זרים מוחלטים בדרגות שיכרות שונות, בעוד אנחנו התפנינו לשתות בירה בשקט בפאב של ביתן השחמט, וכל הצדדים היו מרוצים.

כאן קצרנו הנאה מלצפות בילדים מבקשים להתיישב מול תיירים תמימים שחשבו שהם ינצחו בקלות כי זה ילד קטן, בלי לחשוב על זה שמצד אחד התיירים כבר אחרי הבירה הראשונה/עשירית של היום, ואילו הילדים גדלים ברוסיה והולכים לחוג שחמט שבועי. הגומבוץ והדובוש ניצחו שם כל כך הרבה הולנדים שיכורים שהם הרגישו רבי אמן. ואז כמובן הם שיחקו בקרב מרובה משתתפים מול רב אמן אמיתי (כלומר, עשרים משתתפים בעשרים לוחות מול אדם אחד) והפסידו בחמש דקות.מעתה הם יידעו לשחק רק נגד הולנדים שיכורים.

משם נפנינו לסיור ברחבי הפסטיבל. אזור הבימה המרכזית בד"כ עמוס לעייפה בשעות הערב, בזמן ההופעות, אבל כשבאים ביום אפשר לסייר בו בכיף.

ביום הראשון נתקלנו גם בביתן של אל על, כלומר אפ. הלכנו לראות מה יש שם וגילינו חבורת נשים יושבת סביב שולחן עם צלחת רוגלעך. הדובוש השקיע ושאל בעברית אם אפשר רוגלעך אחד בבקשה. נענינו  בשתיקה מופתעת, התברר שאף אחת שם לא דיברה עברית. יופי, אמר הדובוש, למה בכלל טרחתי להתאמץ בעברית.

אבל האמת שלא היה צריך להתאמץ השנה כדי לשמוע עברית, היו ישראלים בכל חור בפסטיבל. זו שנה ראשונה שבאמת היו המון ישראלים, אחרי שנים שלא היו בכלל או בשנים האחרונות שהתחילו להופיע.

כמו תמיד בסיגט, היו טיפוסים צבעוניים ומצחיקים:

במהלך הסיבובים שעשינו בפסטיבל נתקלנו גם בבימת קריוקי משותפת, כלומר כל הקהל אמור לשיר ביחד עם השיר. הם ניגנו מלא שירים של ניינטיז והכי התלהבנו שסוף סוף אנחנו מכירים את המוזיקה. האופנוען ואני נעמדנו שם ונכנסנו לקטע, שרים ביחד עם הקהל. כולל וידיאו שלנו מתלהבים עם איזה שיר של מטאליקה. איך זה נראה לנו – אנחנו מגניבים. איך זה נראה לנו כשראינו את עצמנו בווידיאו -ערימות החנונים ב"עולמו של וויין" יושבת באוטו ומנענעת את הראש. פאדיחה.

עת ירד הערב התקרבנו לבימה המרכזית לראות את ההופעות הראשיות של אותו יום. הופעת החימום הייתה פרוב סטולר, המוזיקאי האוסטרי שעושה מן שעטנז מוזר של ג'ז ופופ. לא חשבתי שיהיה משהו אבל יצא שהיה מגניב ורקיד. ההופעה המרכזית לעומת זאת הייתה לאנה דל ריי, ואנחנו, שהיכרנו שני שירים שלמים שלה, קיווינו להופעה טובה. מה חבל שהיו יותר מדי אנשים ושההופעה הרגישה צפופה ובכללי בינונית. לפחות זה הקל עלינו לחתוך באמצע ולעוף משם לפני שהתחיל התור הגדול ממש למוניות.

הופעות שהיו בימים הבאים: דואה ליפה (לכם זה אומר משהו? כי לי זה לא אמר כלום), ליאם גלאגר (ששר בתכלס שירים של אואזיס, כלומר היה מהמם) ולהקה גדולה נוספת ביום השלישי, שמרוב שהתרשמתי מהם אני לא זוכרת את שמם. כן, אני זקנה.

פרט לזה גם היינו כמובן ברחבת הג'אגלינג. זה תופס את כל הרעיון של סיגט, הרחבה הזו: שוכרים ציוד ג'אגלינג בחינם ומשחקים איתו עד שנמאס, ואז מחזירים. יש שם אמני ג'אגלינג וגם כאלה שמנסים לראשונה וכולם עוזרים לכולם.

במהלך אחד הסיבובים נתקלנו בלהקה של מוזיקאים שהגיעה מגבול פקיסטן/הודו, והם ניגנו מנגינות מסורתיות. נוצר סביבם מעגל של צופים, ואז אחד מהם ניגש לקהל, בחר בחורה תמימה, והכריח אותה לרקוד. מול כולם. כלומר, הוא בחר אותי. וסחב אותי למרכז המעגל. והאופנוען לא עזר בכלל כי היה עסוק בלהיחנק מצחוק מצד אחד ובלצלם מצד שני. כמו גם שאר העשרות שהיו מסביב ושלפו מצלמות.

כצפוי, כמו בכל סיגט, סיימנו אותו מותשים, בהנג אובר, סובלים מצפצופים באוזניים ומרגישים מג'ויפים גם אחרי שלוש מקלחות. כל זה לא הפריע לנו להצהיר בהתלהבות שאנחנו מתגעגעים לפסטיבל ובשנה הבאה אנחנו חוזרים. בינתיים פורסם רק שם אחד מהפסטיבל הבא – אד שירן, והיי, אני כבר מכירה לפחות אמן אחד בפסטיבל הבא!