מגפיים אורבניים וטרק

לפני שנה וקצת נסענו לסלובניה. זו הייתה הנסיעה הראשונה שלנו לשם ונהננו מאוד, אבל כיוון שבילינו שלושה ימים בגשם שוטף, המסקנה הראשונה שלנו הייתה שנחזור, אבל בתאריך טוב יותר מבחינת מזג אוויר ולא באמצע ספטמבר. אז כל הקיץ אמרנו "צריך מהר לקפוץ לסופ"ש לסלובניה לפני שהקיץ נגמר" ואיכשהו לא מצאנו סופ"ש וכשכבר מצאנו סופ"ש אז לא היה מקום בחווה הספציפית שרצינו לישון בה. עד שמצאנו שוב סופ"ש פנוי בלו"ז שלנו וגם בלו"ז של החווה. באמצע ספטמבר.

וכך, כנגד כל ההחלטות שלנו, נסענו לסלובניה בדיוק באותו טיימינג שנסענו בו בשנה הקודמת. לא נורא, אמרנו לעצמנו, לפחות הפעם אנחנו יודעים מה מצפה לנו אז נתכנן אחרת, פעילויות יותר בפנים ופחות טרק של הנהר המהמם שרצינו לחזור אליו ביום שמש.

אז הפעם ארזתי כמו שצריך. סווטשירטים ופליסים, מעילי גשם, כובעים, מגפיים. הפעם לא נקפא. ובאמת, לא קפאנו. קשה לקפוא בפאקן 25 מעלות ושמש!!!!

כן, כנגד כל התחזיות, נפלנו על מזג אוויר מעולה. רק מה, שוב לא היו לנו בגדים מתאימים. הכניסו כאן מם צרות עולם ראשון.

כן, אין דרך לארוז נכון לסלובניה, מתברר. אבל באמת, לא מתלוננים על מזג אוויר טוב בחווה פסטורלית על האלפים הסלובנים, כי יש גבול לחוצפה. כבר היינו בחווה הזו בשנה שעברה, ידענו למה לצפות: למשל, שהילדים יעופו מהחדר ויבלו את רוב הזמן עם חיות המשק, וגם זכרנו את המסעדה הכפרית ממול החווה, זו שהגישה מרק פטריות הרריות עם עשבי תיבול. פינטזנו על המרק הזה שנה שלמה.

אז על הערב הראשון התאחדנו שוב עם מרק הפטריות שלנו בעוד הילדים אכלו פיצה לא רעה (המקום שוכן 45 דקות נסיעה מהגבול עם איטליה, כך שתודה לאל יש השפעה איטלקית על המטבח). הלכנו לישון מרוצים ושבעים.

למחרת קמנו לבוקר שכולו שמש. הילדים מייד התעופפו לומר שלום לכל כלבי, חתולי, ברווזי ותרנגולי החווה. כולם מסתובבים באותו שטח וזה די תענוג.

התוכניות המקוריות שלנו היו לבלות בתוך מבנה, כי גשם. אבל היה 25 מעלות מהממות ושמשיות, שזה ממש בזבוז להיות בתוך מבנה. בעודנו תוהים מה לעשות, עלעל האופנוען בפייסבוק וגילה שקולגה שלו ובעלה נמצאים בטיול טבע בסלובניה וממש עכשיו חונים עם הקראוון שלהם במרחק חצי שעה נסיעה מאיתנו. זוג שאנחנו מכירים טוב והם ממש ממש אוהבים ילדים (הילדים שלהם כבר מבוגרים). מה הסיכוי?? יצרנו איתם קשר והחלטנו להיפגש לעשות שוב את ערוץ הנהר שסבלנו בו בשנה שעברה ונשבענו לחזור כשיהיה מזג אוויר טוב יותר.

אז, ערוץ וינטגאר. זה נהר שוצף שמסלול הליכה יפהפה נבנה לצידיו ומעליו, וזו הליכה נהדרת.

זוג החברים שפגשנו התגלה כזוג שאומנם קרוב לגיל ההורים שלנו אבל גורם לנו להרגיש כמו משפחה של בטטות. נפגשנו ליד הקראוון שלהם. אנחנו הגענו באוטו, הם הגיעו באופני הרים אחרי שרכבו את כל ההר מלמטה. באמאשכ'ם, הרגע תקענו ארוחת בוקר של שלל לחמניות וגבינות, יש לנו מספיק ייסורי מצפון גם בלי לראות איך אנשים אחרים חיים בריא. בנוסף, התברר שהם דווקא ארזו כמו שצריך – הם היו מצוידים בנעלי טרק ושלל בגדים קצרים. אני לבשתי מכנסיים קצרים אבל חולצת פסים מבד עבה ומגפיים קצרים, אומנם שטוחים אבל, איך לומר, אלף שקל בקאמפר, זה לא נועד לשלוליות. וגם לא להליכה ארוכה. וגם לא ל-25 מעלות בשמש. אבל זה מה שהיה לי.

השוס הגדול ביותר היה כשהתברר שזוג החברים ממש משוועים לנכדים שאפשר לטייל איתם (יש להם שתי נכדות מתחת לגיל שנה) והם התנפלו על הילדים שלנו בשמחה, שואפים להראות להם כל פיסה בטבע שרק ילדים וחובבי טבע מעריכים. אין בעיה, אמרנו בנדיבות, קחו אותם, אנחנו נלך מאחוריכם.

ואז הגענו למקום שבו כל מיני אנשים ירדו לשפת הנהר ובנו מגדלים של אבנים עם הילדים. כל אחד מאיתנו הגיב בצורה שונה:

האופנוען ואני התבוננו בהם וסיכמנו: בכל טיול צריך סבא וסבתא וונאביז ששמחים להפעיל לכם את הילדים.

המשך הטרק גילה לנו עוד ועוד מקומות יפים שבשנה הקודמת לא יצא לנו לראות כי היה גשם ועשינו רק חצי מהמסלול. והמסלול הזה באמת מהמם.

כשהגענו לפינת הנהר המהממת הזו, החברים המשקיעים שלנו הציעו שנטפס אל גדת הנהר, נבנה סירות מעלים וענפים ונראה איך הן שטות בזרם.

הם באמת, ליגת הזהב של המשקיעים בילדים. אמרנו להם, בשמחה, אבל אולי ניתן לילדים זמן איכות איתכם ונחכה לכם כאן, על הגשר.

ככה ישבנו האופנוען ואני ולא זזנו חצי שעה. הילדים היו במרחק כחמישים מטר מאיתנו, ואחת לכמה זמן אחד מהם קרא "אמא, ראית איזה מהר שטה הסירה שלי?" ואני – בלי לפקוח עיניים – עניתי: "בטח, חמודי! מהמם!".

אחרי ערוץ הנחל נפרדנו בצער מהקולגה ובעלה, לא לפני שביררנו לאיזה עוד מדינות הם מתכוונים לטייל בשנה הקרובה, אולי נוכל לפגוש אותם גם שם. משם ירדנו לאגם בלד, האגם שהיה ממש יפה בשנה שעברה, והתברר שהוא עוד יותר יפה במזג אוויר יפה. לכל אורכו ישבו אנשים על שמיכות, חלקם בבגדי ים, חלקם שוחים, ורק אנחנו, לבושים למסע במעגל הארקטי.

בשנה שעברה למדנו בדרך הפחות נעימה שכל אגם בלד תיירותי להחריד ואין לנו מה לחפש לשבת שם. אז במקום זה חזרנו לחווה שלנו ונתנו לילדים לנשום קצת אוויר רפת צח. היי, השנה הדובוש לא הקיא מהריח!

בערב הלכנו למסעדה המפורסמת שלנו. ארבעה ערבים ישנו בחיינו בסלובניה, ובכולם אכלנו ארוחת ערב במסעדה הזו. אין מה לומר, אנחנו שומרים על ראש פתוח. הפעם נזמין משהו אחר, חשבנו, והנה, ברוך השם, הזמנו שוב את מרק הפטריות.

למחרת בבוקר קמנו, נתנו לילדים סיבוב אחרון בחווה ויצאנו לדרך. הפעם החלטנו לעצור לסיבוב בלובליאנה, בירת סלובניה. היה חביב מאוד, נראית עיר יפה וטובה לשבת בבית קפה לצידי התעלה, אבל אנחנו היינו עם שני ילדים, אז צ'יל אאוט בבית קפה – פחותוש. במקום זה עלינו בחד-מסילה או איך שלא אומרים זה בעברית אל ראש הגבעה של הטירה שעל העיר. אחרי הצילומים הנדרשים עם הנוף גילינו שיש גם אזור משחקים לילדים ברוח של טירה של ימי הביניים, כל מיני קליעה למטרה וצעצועים מעץ, אז נתנו להם להשתובב שם. אחרי שהוציאו קצת אנרגיה ונראו מותשים מספיק לשבת חמש שעות באוטו, יצאנו שוב לדרך. שעתיים וחצי אחרי זה חצינו את הגבול לארץ הגולאש. שעתיים ומשהו אחרי זה היינו בבית. מקווים לחזור בשנה הבאה, ובואו נודה על האמת, זה בטח יהיה בספטמבר.