חגים יהודיים וסתיו שבדי

כשרק התחלתי לצאת עם הבנזוג, סיפרנו אחד לשנייה על ציפיותינו מבית משותף. בין השאר אמרתי שאני רוצה כלב. הבנזוג הסכים ישר, קצת לא התלהב מהסוג שאני רוצה (ברנז זננהאונד), אבל הצלחנו להתפשר על לברדור. העתיד נראה מבטיח.

כשעברנו לגור ביחד הבנזוג הציג את עמדתו אחרי עריכה: כן, הוא רוצה כלב, ברור, אבל רק בבית פרטי. קצת מבאס, אבל כיוון שהוא העלה נקודה חשובה ("את רוצה לטייל עם הכלב במינוס עשרים?") הסכמתי לחכות. בינתיים הסתפקתי במושמוש, האחיין המהמם. ומאוד מאוד רציתי שמישהו אחר בסביבה הקרובה שלי יאמץ כלב.

אז הנה, זה קרה. אורן, ישראלי מהמעגל הקרוב, קיבל אתמול סוף סוף את צ'י, גורת האקיטה שלו. בת עשרה שבועות, כולה מתיקות. כבר נסעתי אליו היום לשאוף קצת כלבלבות. איזה כיף.

מה זה אקיטה, אגב? כלב יפני. ככה הם נראים כשהם בוגרים.

כל פעם מדהים אותי איך אירופים לא יודעים כלום על יהודים. לפני כמה ימים אני יושבת עם אגנה, הליטאית, ומספרת לה שהחודש הזה מלא בחגים יהודים. אגנה, בתגובה: "אה, בדיוק שמעתי על זה תוכנית ברדיו". אני מחייכת, חושבת לעצמי שסוף סוף השבדים מנסים פה ללמד קצת על התרבות שלנו גם, ואז אגנה מוסיפה: "זה נקרא 'רמאדן'"! החיוך נמחק קמעא.


אתמול שרה האיטלקיה שולחת לי סמס: "צ'או עדי. דיברתי עם חברה שלי עליזה והיא אמרה שגם את מוזמנת לאכול ארוחת ערב באוהל!" יש סיכוי להסביר לה שזה לא אוהל, זה סוכה?


אמא של הבנזוג, הידועה ברצונה הטוב אך גם בביצועה הכושל, התקשרה מקודם.

 "עדי", פתחה, "שמעתי עכשיו תוכנית ברדיו על החגים היהודים שיש בכל אוקטובר". "אה יופי", אני אומרת לה, תמיד שמחה לדסקס את התרבות הייחודית שלנו עם המשפחה שלו. אמא שלו ממשיכה: "אז רשמתי את השמות על דף, ועכשיו אני מתקשרת כדי לאחל לך יום כיפור שמח"


שלום לרוית ודימה

סוף השבוע האחרון עמד בסימן הפרידה מרוית ודימה. היה עצוב, כי הם היו זוג חברים קרוב מאוד, ואיתם נסענו כמעט לכל הטיולים שלנו, לאי אולנד, לטיול הפיורדים בנורבגיה, ועוד ים פיקניקים באיזור שטוקהולם או במרפסת שלהם (אחח, איזו מרפסת. אולם חתונות). ואם זה לא מספיק שהכימיה הבין-זוגית תיפקדה מצוין, אז רוית גם היתה החברה הישראלית היחידה שלי פה, מה שהופך את כל העניין לעוד יותר עצוב. (פורד, אמרתי חברה, דט ויל סייה, בחורה. אני לא ממש יכולה להתייעץ איתך בענייני צנרת, נכון?).

אז משתה הפרידה נמשך, כנהוג בכוש, שבעה ימים ולילות. ביום ראשון לפני שבוע ערכו רוית ודימה מסיבת פרידה אצלם בבית, עם "כיבוד קל" (שתי פשטידות יוקרתיות, מגשי ענק של אנטי פסטי, טבולה, סלטים,  פסטה, שתי עוגות. שאלוהים יעזור, בקושי התגלגלתי הביתה אחרי זה). ובסוף המשתה, כמו שפורד כבר כתב, ערכו רוית ודימה חלוקה של הדברים שהם לא לוקחים איתם. היה מאוד משתלם.

רוית ודימה היו אמורים לטוס בשבת, ואנחנו כמובן רצינו לפגוש אותם בכל שנייה אפשרית לפני שהם נוסעים. למרבה הצער, הם השתמשו בתירוצים עלובים כמו "חייבים לארוז את כל הבית" או "חייבים לגמור את העבודה לפני שעוזבים" בשביל להסביר שהם עסוקים. נו, שדברים משניים כאלה יעמדו בפנינו? אז הפגישה הבאה נערכה ביום חמישי, וגם אותה אמרו רוית ודימה שממש, בקושי הם גירדו זמן. אז הלכנו למסעדה הודית, זו שליד הבית שלנו, שאנחנו מחבבים מאוד. ולקראת סוף הערב, כשהיה ברור שהרגע שצריך לומר שלום להרבה זמן מתקרב, נכנענו כולנו ואמרנו: אולי ניפגש גם מחר?

אז נפגשנו גם ביום שישי, הפעם במסעדה תאילנדית, ומשם לאיזה פאב פולינזי (ברצינות), שמגיש קוקטיילים בכוסות עץ מסותתות (?). וכשהגיע הרגע לומר שלום להרבה זמן, נכנענו כולנו ואמרנו: אולי ניפגש גם מחר?

אז למחרת, שהיה יום הטיסה, נפגשנו שוב. הפעם למקום של בראנץ', ממש ליד הבית שלנו. הסבר רלוונטי: השבדים אינם מפורסמים בארוחות הבוקר שלהם. אני יודעת שבשביל ישראלים, כשאומרים ארוחת בוקר בבית קפה, מייד מופיעה מול העיניים ארוחה משלוש ביצים, קערת סלט, כמה גבינות, ריבה, זיתים ולחם, לצד שתייה קלה וקפה. לא כך הדבר פה. קודם כל, תרבות בתי הקפה פה היא עלובה למדיי, ולרובם אין מטבח, אלא פשוט דוכן עם אותם מוצרים שיש לכולם: כמה קישים, כמה עוגות, סנדוויצ'ים מוכנים וכמה דיינישים. אין לשבדים תרבות של לשבת בבית קפה לארוחת בוקר, ולכן רוב המקומות יציעו מן דיל של קפה ומאפה קינמון בהנחה. וכשאוכלים פה ארוחת בוקר בבית, בד"כ מדובר בדייסת שיבולת שועל/גרנולה, או לחם עם גבינה/הם. לכן לא היו מופתעים ממני ומהבנזוג למצוא ממש ליד הבית מקום שמתמחה בארוחות בוקר, וארוחות בוקר אמיתיות: אומלטים, סלט, בייגלס ופאנקייקס. או מיי גוד. (אפרופו, עוד לא מצאתי בשטוקהולם גם מקום של בייגלס, רק כאלה שמוכרים בייגלס מוכנים מראש עם הגבינה וזה, ולא משהו).

אז ישבנו שם לארוחת בוקר, דימה ורוית לא מאמינים שהם מגלים את המקום הזה רק עכשיו, ביומם האחרון בשבדיה. אבל לא נורא. וכשגמרנו את הארוחה והתקרב הרגע שבו היינו צריכים לומר שלום להרבה זמן, נכנענו כולנו ואמרנו: שנלך לעוד קפה מכאן? אז הפעם הלכנו לבית קפה אחר, וישבנו שם, עד שבאמת לא היתה ברירה אלא להיפרד. היה עצוב, ובלעתי חזק את הדמעות, שלא להפוך את זה למביך מדיי.

ועכשיו, חסל סדר טלפונים וסמסים על כל שטות לרוית או לדימה. אווו. הבשורה הטובה היא, שכיאה לחלק מהחבורה הישראלית-שבדית שלנו, מעכשיו גם לרוית יש בלוג. אז על המשך קורותיה תוכלו לקרוא בעצמכם.


סוכות, הגירסה השבדית-איטלקית

באורח לא צפוי, ובאמת שלא חשבתי שייצא לי להיות בסוכה בגולה (ולטס פייס איט, גם בארץ לא יצא לי להיות בסוכה כבר כמה שנים טובות), יצא שבזכות החברה האיטלקייה הלא יהודייה שלי, ביקרתי בסוכה.

כזכור, לשרה האיטלקיה יש חברה יהודיה-איטלקיה כאן בשטוקהולם. לפני שבועיים התקשרה אליי שרה והודיעה לי בפליאה שהחברה היהודייה שלה הזמינה אותה לארוחת ערב ב"אוהל". הסברים ושיכנועים לא עבדו. "זה בנוי ממוטות ומסדינים?" התעקשה שרה, "אז זה אוהל". על כל פנים, גם אני הוזמנתי לסוכה, למרות שלא ממש הכרתי את החברה היהודייה של שרה ואת בעלה.

החבר של שרה לא בא לאירוע, כיוון שבדיוק היום הוא נסע לעבוד בדנמרק. הבנזוג תפס מייד טרמפ, והודיע שאם ככה אז גם הוא לא בא, כי זה לא פיר שהחבר של שרה מקבל פטור והוא לא. אז נסענו לשם שתינו באוטו של שרה. שרה נוהגת בדרכה האיטלקית ומפטפטת בעליזות, ואילו אני אוחזת בחוזקה בידית הדלת ועוצרת נשימה מול כל מכונית שכמעט התנגשנו בה. ברחוב של החברה היהודייה לא היתה חניה. לפחות בעיני לא היתה חניה. שרה נעצרה מול רווח בין שתי מכוניות, שאני הייתי מתקשה להחנות בו את האופניים שלי, והמהמה בשביעות רצון: "מצאנו חניה". בתוך דקה היא השחילה את האוטו לרווח הזה, תוך נשיקות פגושים בלתי פוסקות, שזה אולי אופייני מאוד לאיטליה או לתל אביב, אבל כל שבדי שאני מכירה היה מתעלף למראה.

בחצר הבניין של החברה היהודייה ובעלה עמדה, אכן, סוכה. "הנה האוהל", קראה שרה בשביעות רצון. נכנסנו פנימה. כמה הבדלים בין סוכה ישראלית לשבדית: 1. הקירות בנויים משתי שכבות של יריעות עבות, חסומות לרוח. 2. בתוך הסוכה יש שני מפזרי חום, שפועלים בלי הפסקה. 3. במקום שרשראות נייר הבנויות מחוליות ארוכות שגזרתם מהלאשה של אמא, יש מגוון קישוטים של האלווין. טוב, זה אולי לא מאוד אופייני לסוכות שבדיות, אבל כמו שהסבירה לי החברה היהודייה של שרה, הם לא מצאו קישוטים לסוכה בשום מקום, כמובן, ולא היה להם זמן לעשות לבד, אז הם קנו מה שהם מצאו בחנויות. ומה היה בחנויות? קישוטים להאלווין. וכך קושטה כל הסוכה בדלעות כתומות.

האוכל שהוגש בסוכה סימל את רב הלאומיות של המשתתפים: המנה הראשונה היתה קריצה לישראל, עם חומוס מעשה בית (טעים מאוד), טחינה, חמוצים ולחם מסורתי שבדי. קצת מוזר אבל הלך בסדר. שרה ניסתה לראשונה בחייה טחינה, וכנראה קצת קיבלה שוק מהטעם החזק. "ממה זה עשוי?" היא שאלה אחרי הביס הראשון, ולשמע תשובת ה"רוטב שומשום" מלמלה "כמה מעניין" בטון לא מעוניין בכלל, ולא נגעה יותר בטחינה.

למנה השנייה הוגשה מנה איטלקית למהדרין: ספגטי ברוטב עגבניות חריף. בין הסועדים הועבר גוש פרמזן ענק, ממש ענק, היה קצת כבד להרים אותו ביד אחת בשביל לגרר מעל הצלחת. החברה של שרה הסבירה שהיא לא מצאה עד עכשיו גבינת פרמז'ן כמו שצריך בשבדיה, אז היא ביקשה מאמא שלה לשלוח לה אחת מאיטליה, וזו הגיעה בצורת החבילה הענקית הזו. כולם השתעשעו מהגבינה הזו (שהיתה אגב מאוד טעימה).

לקינוח הוגשה עוגת בננה, עוגיות וסלט פירות. היה ממש נחמד. כל כך נחמד, ששרה החליטה להזמין את הזוג היהודי ואותנו לארוחת זוגות משולשת אצלם בבית. וכיוון שהזוג היהודי אוכל כשר, היא תעשה דגים. הבנזוג, שאינו נוגע בדברים שיצאו מהים, בטח לא ישמח לשמוע כשאני אספר לו, אבל נו, ככה זה. הברזת מהסוכה? קבל ארוחה שלמה של דגים ופלפולים יהודיים. 


כוננות שלג

כבר הרבה זמן פה שאנחנו בכוננות חורף. בחורף הראשון שלי בשבדיה, לפני שלוש שנים,  ירד שלג כבד כבר באוקטובר. הבנזוג אמר בעצב שהחורף התחיל מוקדם, ואילו אני, ישראלית פותה שכמוני, צהלתי בשלג. חודשיים אחרי, כשהשלג עשה לי חשק למות מדיכאון וכל מה שחשקתי בו היה עשר מעלות מעל האפס ורחובות נקיים מהבוץ הדוחה והשלג המחליק, הבנתי למה היה הבנזוג כל כך מדוכדך למראה הפתיתים באוקטובר.

מאז עברתי מספיק חורפים בשבדיה בשביל לתעב את רעיון השלג. כלומר, אני מודה, הפעם הראשונה שזה קורה, הפתיתים הלבנים יורדים להם בשלווה ובשקט מפתיע, עושה איזה משהו נעים בלב. "אחח", אני חושבת לעצמי בנאיביות, "נשב בבית עם התנור ושוקו ועוגיות, נצפה לנו בשלג". הפנטזיה הביתית מתנפצת כשהשלג לא נמס גם למחרת בבוקר, עת מגיע הזמן לצאת מהבית לעבודה, והרחובות קפואים והכל מלא בוץ וסכנת נפשות ללכת בלי להיות מאוד זהירים כדי לא להחליק. ועוד לא דיברנו על הרגע שגושי הקרח מצטברים על גגות הבניינים ואז, אחת לכמה זמן, מתרסקים בקול רעש גדול. זה באמת סכנת נפשות, והדרך השבדית להתמודד איתה היא לשים שלטים שאומרים "זהירות, קרח נופל", מה שלא פותר בכלום את העובדה שאני עדיין צריכה לעבור שם, זה רק מזכיר לי שגוש קרח ענק עשוי להתרסק על ראשי בזמן שאני עושה את זה.

השנה היה הקיץ לא חמים במיוחד, אבל לעומת זאת זכינו בסתיו נעים במיוחד. כל ספטמבר וגם אוקטובר, לפחות עד עכשיו, היו נעימים מאוד (כלומר, הטמפרטורה לא ירדה מעשר מעלות, שזה באמת יפה), ואני כבר התחלתי להדחיק את עובדת החורף המתקרב.

ביום שרוית ודימה עזבו את שבדיה צנחו גם הטמפרטורות (אני חושדת בקונספירציה, למרות שקצת קשה להוכיח), ובבת אחת נהיה קר ולא נעים. שבוע עברנו בין שש לעשר מעלות. עדיין, לא נורא. בכל בוקר, כשעליתי על האופניים בדרך לעבודה, שיננתי לעצמי "לא קר! לא קר!", כי  ברגע שאני אודה שקר לי מדיי לנסוע באופניים אני אצטרך להתחיל לנסוע בסאבווי, כלומר לקום חצי שעה מוקדם יותר, שזה קורבן כבד מבחינתי, בייחוד עכשיו, כשאני קמה בשבע וחצי בבוקר ועוד אין ממש שמש, ודי חשוך (שעון החורף בעוד שבוע ישפר את העניין, אבל רק זמנית, השמש תזרח באיזשהו שלב רק אחרי שאני אהיה בעבודה).

אבל עכשיו, עכשיו זה מתחיל להיות ממש רע. בדקתי עכשיו את התחזית לשבוע הבא. שימו לב ליום שני: שלג!!


סתיו סתיו סתיו

את היום פתחנו בארוחת בוקר עם פורד והבלונדה, במקום הבראנץ' החביב שלנו. משם אצו פורד והבלונדה אל הספא היפני, ואילו הבנזוג ואני החלטנו לנצל את היום האחרון של הסתיו (סתיו, עלק, שלוש מעלות), כי מחר הרי אמור לרדת שלג, וללכת לטיול בפארק הגדול ליד הבית. יצאו כמה תמונות מאוד סתוויות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s