ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2011

11/2011

הבלוגרית שאהבה קאפקייק

פעם הייתה בלוגרית שאהבה רק קאפקייק

לא בשר ולא גבינה, רק קאפקייק פשוט
לא דייסה ולא קקאו, רק קאפקייק היא רצתה
קאפקייק. לא לחם, לא אורז ולא ביצה,
 
רק קאפקייק.
 
וביער הרחוק ההוא, שבו היא הייתה גרה
לא היה קאפקייק.
ישבה הבלוגרית ובכתה ובכתה, ואמרה:
– אני רוצה קאפקייק.
 
בא הבנזוג שלה, האופנוען, ואמר לה:
-תשמעי חמודה, אין קאפקייק. ביער שלנו אין קאפקייק.
 
יש פטל, שזיפים, סיגלויות, מרק (גולאש),
יש אורז, צ'יפס, קבב וארטיק ומיץ ממותק,
אבל קאפקייק אין. אין.
תפסיקי לבכות ותפסיקי להתלונן
 
אבל הבלוגרית בכתה ורצתה רק קאפקייק
ואת עיניה ניגבה ניגבה כל הזמן בסמרטוט (חיתול בד)
ורצתה רק קאפקייק.
כל הזמן בכתה, וכל הזמן רצתה קאפקייק וקאפקייק

 


אז שום ילדים שאמא שלהם שמה להם קאפקייק בתיק לא הגיעו לבקר פה, למרות שבכיף יכולתי להבהיל אותם כמו שאני נראית בלי שעות שינה והם היו משאירים מאחור את התיק. אז בלית ברירה המשכתי לקטר ("דווקא כשאני מיניקה ואני יכולה להשתולל עם קלוריות אין לי פה קאפקייק! הכל עוגות של רוסיה!") עד שהגננת של גומבוץ, שנמאס לה לראות את פרצופי המכורכם כל בוקר הודיעה לי שהיא מצאה בית קפה אמריקאי שמגיש את כל הזבל הסוכרי הזה.
 
לא סתם קוראים לו Sugar Shop. שני סניפים יש להם, ואנחנו הלכנו על הגדול. המקום מעוצב בצורה הכי סכרינית שאפשר לחשוב עליה, ומאוד אמריקאי. והדוכנים: בקומה ראשונה עוגות הונגריות ("ממ, הקומה הראשונה נראית טוב", אמר האופנוען, מפספס לגמרי את הפואנטה שבגללה הלכנו לשם. עוגות של רוסיה יש בכל מקום!!), בקומה השנייה שלל זבל סוכר צבעוני. עוגות בצק סוכר מהממות, קאפקייק זרחנים, פטיפורים מצחיקים. לשטוף את העיניים.

הנקניקיות והפופקורן הם כמובן גם עוגות.

העיצוב של המקום גם מושקע:


גיבורי על הקירות

מילוי אמ אנד אמס בשולחנות,
או סתם עיצוב סכריני:

 

ויש גם חנות, מלאה בדברים ורודים ומתוקים:


 

לפחות אני לא חובבת הזבל הזה. למרות כל האמור למעלה אני לא אוהבת את אלו הממש ג'אנקיות, שכולן בצק סוכר ועוגה יבשה. אני התגעגעתי לקאפקייקס האלה, הפחות צבעוניים וזבליים ויותר קרמיים (שמראים לי שכבר כשהינקתי בפעם הראשונה רציתי קאפקייקס). הכי רציתי שוקולד וחמאת בוטנים. אז לא הלכתי על קאפקייק אלא על עוגת חמאת בוטנים שהייתה מצוינת.
חשבון, רק כדי לשים דגש על יתרון של רוסיה:
עוגה נאה
+
תה
+
חליטת פירות מצויינת
=
22 שקלים. תקנו אותי אם אני טועה (הרבה זמן לא יצא לי ובזמן הזה מחקו לי את המוח והזיכרון) אבל זה ממש יותר זול מבארץ, נכון?
 

הטמטמת עוד פה:
האופנוען ואני מחפשים את בית הקפה ולא מוצאים.
האופנוען: טוב, לא תהיה ברירה אלא לשאול מישהו
אני: אוי, מה נעשה? בטח אף אחד פה לא מדבר אנגלית
האופנוען פותח את החלון של האוטו ושואל מישהו בהונגרית איפה הרחוב
אני נזכרת שהוא הונגרי
 

ומאז, היא אוכלת רק מה שהיא עצמה מכינה,
ולא רוצה דברים שאין ורק לילדים אחרים יש.
היא אוכלת ביצה, ולחם וגבינה לבנה
והיא כבר לא בוכה ולא מתנהגת כמו טיפשה (טוב, טיפשה אולי כן)
נכתב על ידי עדי בעולם , 24/11/2011 13:34   
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/12/2011 11:29

 

 


 

טוני וג'ינג'ר

כשעברנו מלונדון לבודפשט שכרנו חברה שגם אורזת. וכך, ביום המעבר התייצבו על סף דלתנו שלושה שמנגוצים ג'ינג'ים רחבי כתפיים כמעט זהים. "אני טוני", הציג את עצמו הדובר שלהם, "זה ג'ינג'ר וזה שם כלשהו" (גם האופנוען ואני לא הצלחנו לתפוס את השם של השלישי).

 

טוני, ג'ינג'ר והשלישי החלו מייד בעבודה. אני הסתלקתי עם גומבוץ לסיבוב יוקרתי בהמפסטד (על מי אני עובדת, שוב הלכנו לג'ימבורי) האופנוען נשאר להתייבש עם האריזה. על כל פנים, הם עבדו בקצב טוב אז הוא לא עמד להם על הראש. ככה יצא שלא השגחנו מה אורזים במטבח. וכיוון שאת המטבח ארז גבר שנראה יותר כמו חוליגן כדורגל מאשר פודי חובב מטבחים (כשהגיעה העת לארוחת הצהריים אמר לי טוני "איי, מי אנד דה לדס לוקינג פור א צ'יפ שופ", ואני התנצלתי שבהמפסטד אין ושלחתי אותם לפינצ'לי רוד), הוא הצליח לפספס את המגירה הכי חשובה של המטבח.

מגירת הסכו"ם והאקססוריז. אקדים ואומר שבעל הבית ניסה לחסוך כשבנה את המטבח, ולכן מגירת הסכו"ם הייתה בנויה בתוך מגירת הסירים. גם לי לקח קצת זמן למצוא אותה כשעברנו לשם וסידרתי את המטבח. אז ג'ינג'ר המסכן, זה כבר היה ממש אתגר בשבילו. אז הוא הצליח לארוז מטבח שלם בלי לחשוד שהוא לא נתקל בסכו"ם.

כשפרקתי את הארגזים בבודפשט קלטתי לאט לאט שהסכו"ם שלי לא הגיע. זה לכשעצמו לא היווה כזו בעיה גדולה, זה במילא היה הסכו"ם הכי זול שיש באיקאה. את זה קניתי מחדש (והפעם פינקתי אותנו בשני הכי זול באיקאה, וויהי!). אבל המגירה הזו, שהייתה מגירה ממש רחבה וגדולה, הכילה יותר מהסכו"ם, היו בה גם כלים אחרים. ובכלים האלה אני נזכרת בכל פעם שאנחנו צריכים אחד ואני קולטת שגם הוא אבד באסון הטוני וג'ינג'ר.

הנה רשימה חלקית של מה שחסר ומה שכבר איכשהו השלמתי:

פומפיות אישיות לפרמזן

שני פקקים לבקבוק יין, אחד מסיליקון בעיצוב משעשע, אחד יוקרתי ממתכת מנאפה ואלי

שני קולפנים – קניתי קולפן פושטי באיקאה

כפות לסלט שהכי אהבתי, מ"סוהו" בארץ – קניתי כפות לסלט בחנות חביבה כאן

מרית סיליקון ממש שווה מחנות עיצוב בשטוקהולם

מחזיקי תה אישיים – קניתי מחדש

מחזיק תה לקנקן

הסכין הכי טובה שהייתה לי, קטנה ומדהימה, חתכה כל דבר אפשרי. נקנתה לירקות, מהר מאוד עברתי להכין איתה הכל. נקנתה בחנות שף בדיזינגוף סנטר, כך שאין לי סיכוי להחליף אותה בקרוב – קניתי כבר שתיים בחנויות נחשבות והן לא מגיעות לקרסוליה

שישה סכיני חמאה, מעץ, משבדיה. השתמשתי בהם להכל, החל ממריחת חמאה, דהה, ועד להגשת ממרחים, טיגון דברים קטנים, ערבוב בסיר קטן וכו

כותש שום ממש טוב – קניתי באיקאה והוא לא מגיע לרמת הקודם

פורס גבינה צהובה – קניתי חדש

מצקת קטנה – לרטבים

כף גדולה להגשה – קניתי

מברשת סיליקון למריחת ביצה/שמן וכו

 

כמו שאתם רואים מדובר בהרבה חפצים שהם יותר מותרות, ולכן לא מיהרתי לקנות מחדש, וחלק גם לא מצאתי כאן (סכיני החמאה) אבל זה מבאס.

אחרי זה גיליתי שג'ינג'ר פיספס גם את מגירת התבניות (הייתה חבויה מתחת לתנור) ולכן נעלמו לי גם כל התבניות (כולל תבנית זכוכית שווה לפאי) וגם חותכני העוגיות שאספתי שנים (היו לי משהו כמו 20 בהמון צורות), ועד שהתקרבתי לגיל שיש לי ילד שיכול להנות מחיתוך עוגיות. יופי.

די, לא רוצה לעבור דירה בקרוב.

(אלא אם כן הדירה בניו יורק).

 


הטמטמת עוד כאן, ולא רק אצלי.

האופנוען תופס אותי רוקדת בצורה ממש מטופשת מול גומבוץ.

האופנוען: ולחשוב שבקרוב את בת 38

אני (בכעס): 37

האופנוען (בקול של "נו באמת, אותי את לא יכולה לרמות בקשר לגיל"): 38

אני: נולדנו באותה שנה

האופנוען: נכון

אני: ובן כמה אתה?

האופנוען: 38

אני: תחשוב שוב

האופנוען (מחשב בקול, 1974… 2011..): אה

 

 


האמת, זה ממש מוזר לראות את הגיל הזה. אני עוד מסתובבת כשמישהו קורא "חיילת"…

 

 

 

 

יום ההולדת עבר בסדר. מזל שאמא שלי הייתה כאן לארח לי לחברה. היה כיף לדבר עברית בארוחת צהריים יום הולדתית.

 

 

 


 

חברותיי המסכנות קונות לי כבר כמה חודשים מתנות ברצף. חגית למשל ביקרה אותי באוגוסט והביאה לי מתנה לבית (וגם מתנות לגומבוץ וגם רשימת מכולת ארוכה), ואז שלחה לי חודש אחרי מתנה ללידה של דובוש, ולקינוח שלחה לי עכשיו מתנה ליום ההולדת. כן, השנה יש לה סעיף בתקציב שהוא מתנות לעדי.

והנה נחתה פה גם חבילה מהדס, וחבילה מה זה שווה. החלק הספרותי שלה: שני ספרים של יו נסבו, אדום החזה ונמסיס, ספרי בלשות סקנדיביים, שזה ממש אני ומה זה בא לי לקרוא אותם. גם גומבוץ קיבל ספר – של דויד גרוסמן, מי רוצה שק קמח, וזה הגרוסמן הראשון שלו, אני כה מרוצה.

 

אז עכשיו ממתינים לי על המדף לקריאה שני ספרי יו נסבו וגם הספר החדש בסדרה של אקונין, הכתרה, שההורים שלי הביאו לי. יש!!

 


 

ולפכים גסטרונומיים מחיי עקרת הבית. ראשית, במסגרת מבצע "אנחנו נמצא אוכל שאנחנו אוהבים ברוסיה" גילה האופנוען מאפייה מעולה. משם הוא מביא כל סופ"ש מאפים בשם פוגצ'ה, שזה מן לחמניות קטנטנות. הוא מביא את גירסת הצ'דר, כלומר ממולאות בגבינה, והמרקם שלהם ממש מזכיר בריוש. יאמי!

כדי לאזן את כל הקמח הלבן והמושחת הזה אני משתדלת להכין משהו בריא. אז הנה מתכון לסלט סלק שקיבלתי מגילה והוא גם בריא וגם טעים:

סלק קצוץ לקוביות

תפוח גראני סמית' קצוץ לקוביות

לימון, מל"פ, שמ"ז

הוראות: לערבב.

יוצא טעים וצבעוני.

 


וגרו לחמניות מושחתות עם סלט סלק בריא.

 

 


 

והמלצת קריאה לבלוג: טול טול היא אם לפעוט, התגוררה בכמה מדינות, גם מצחיקה וגם מרגשת.

(גילוי נאות: היא חברה שלי עוד מלפני ימי הבלוג, כששתינו היינו נשות קריירה ומטיילות בעולם. אני לא מאמינה שעברו כבר יותר מעשר שנים מאז המשלחת המקצועית לגרמניה שהפגישה בינינו! ואני לא מאמינה שלא ניצלתי בסוף את הספה שלכם באמסטרדם! ושעברו כבר יותר משלוש שנים מהחתונה שלכם!).

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/11/2011 21:49   
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-14/3/2012 19:01

 

 


 

כבר שכחתי* (פוסט אימהות)

 

 

1. שאם זה לא מכוסה – זה ישפריץ.

2. את הגעגוע לשינה של לילה שלם. עזבו לילה שלם – ארבע שעות רצופות של שינה גם יתקבלו בשמחה.
3. שהרעש המפחיד בעולם הוא צליל המוצץ הנופל מפה התינוק אל הסדין. העולם, כלומר אני, עוצר נשמתו: יתעורר? לא יתעורר? (ברור שיתעורר).
4. את תחושת הפינוק האופפת אותי בכל פעם שאני זוכה להיכנס לשירותים לבדי, ועוד ממש לסגור את הדלת מאחוריי.
5. שבשנייה שתתחילי להיניק יתקוף אותך צמא איום, כאילו לא שתית יומיים.
6. שהאוכל הכי שימושי הוא זה שאפשר לאכול ביד אחת ולא מעל צלחת (מי אמר עוגיות ולא קיבל).
7. איך מתפעלים מנשא לופי**.
8. למה צריך כל כך הרבה חיתולי בד.

 

*אבל עכשיו אני זוכרת מצוין
**חוץ מסעיף 7. את זה, מתברר, גם המדריכים המצולמים לא הצליחו לרענן מספיק את זכרוני.

 


חוק מרפי לתינוקות, גירסת שני ילדים, #1

הגדול לעולם ישכים משנת הלילה שלו בשנייה שבה סיימת להיניק את הנקת הלילה האחרונה של הקטן, הנחת אותו בחזרה במיטתו וכבר תיכננת לחזור למיטה בעצמך. יכולת ממש לחוש בדמיונך את ההרגשה הנפלאה הזו של הלחי על הכרית..
(חוק שעובד במאה אחוזי הצלחה ובדיוק על השנייה)
 

 
אלה לא החיים שלי, #87
 
השעה 21:20.
אני (בטון מיואש): אני לא מאמינה כמה מאוחר!! איך נגמר הערב??
האפנוען: אני יודע!! עוד יש לי כמה מיילים לענות עליהם, אני לא אגיע למיטה לפני עשר!!
(לצורך ההשוואה, גשו לעשרות פוסטים מלפני שנתיים וחצי ויותר, שפורסמו בסביבות ארבע בבוקר ונפתחו במילים "בדיוק חזרתי מבראסרי", או "איזה יופי של תפריט מוזל לבירות והמבורגרים יש בלילה בסרגוס" ו"כמה פרקטי זה שאפשר להזמין ארוחת בוקר 24 שעות ביממה בבנדיקטס")
 

סוף עידן התמימות
 
אנחנו יוצאים מקניות גדולות בסופר. האופנוען דג חטיף ביסקוויט רך ממולא בקרם גבינה ומצופה בשוקולד (זה קטע הונגרי, ממש טעים), מחלק לשלושה ונותן לי ולגומבוץ שליש כל אחד (זה משהו כמו גודל ביס). גומבוץ מסיים את שלו ומבקש עוד (או בלשונו – "עגה עגה", שזה "עוגה עוגה"). האופנוען ואני לא מתכוונים לתת לו עוד סוכר, גם ככה הוא זכה מן ההפקר וקיבל את זה רק בגלל שגם אנחנו רצינו ולא הצלחנו לאכול בלי שהוא יראה (הו כן, אנחנו מעולים בדוגמה אישית עם סוכרים..), אז אנחנו פושטים ידיים, מגלגלים עיניים ואומרים "אין, נגמר".
גומבוץ תוקע בנו מבט, צולל לעבר שקיות הקניות, מוצא את השקית הנכונה ושולף ממנה עוד חטיף כזה.
האופנוען ואני מזייפים טון מופתע: מה, יש עוד אחד?? איזו הפתעה..
אופס.
 

חוק מרפי לתינוקות, גירסת שני ילדים, #2

אם הגדול מסכים לשחק לבדו בזמן שאת מנסה להרדים את הקטן, הוא לעולם יבחר את הצעצוע הכי רועש שיש לו (צעצוע שהוא לא נגע בו חודשים, רק עכשיו, כשאחיו הקטן ממש עצם עיניים, זה זמן מעולה לדפוק בפטיש..).

 


האופנוען: "מאוד יפה ששמת תמונות של שלכת לפני שני פוסטים".

כמה דקות לאחר מכן נוחת אצלי מייל עם תמונות שלכת שהוא צילם. יותר מוצלחות משלי, והוא עוד לא טרח לצאת מהבית בשבילן. רר.


(נוף מהחלון הביתי. צילום: האופנוען)

 


בפעם הבאה: ספרות, משלוח מהארץ ואי-משלוח מלונדון.
 

הערת ישרא: המנגנון החדש עם הקבועים לא עובד אצלי. התנצלויות למי שנעלמתי לו.
נכתב על ידי עדי בעולם , 9/11/2011 11:37   
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של שיר דמע ב-2/12/2011 14:23

 

 


 

פוסט להתעלף (סיכום סאגה)

יש לי כבר פוסטים חדשים בקנה (הו כן, משום מה אני יצירתית כשאני לא ישנה) אבל הגיע הזמן לסיים את סאגת הלידה.

 

 


 

 

אז התעוררתי בחדר ההתאוששות, ולא היה לי מושג איפה אני, מה השעה, וכו. באיזשהו שלב (ייתכן שזה היה אחרי שתי דקות, ייתכן שזה היה אחרי שעה, תפיסת הזמן מאוד לא ברורה כשמתעוררים מהרדמה כללית, מתברר) הופיע האופנוען, סיפר לי שילדתי, סיפר איך היה מסעיר (אני שמחה שהוא נהנה), וקינח בתיאור של דובוש, הילד שלי שטרם פגשתי. מזל שהביאו אותו אחרי זה ויצא לי לחזות במו עיני ופטמותיי בפלא.

 

ולאט לאט התחלתי לקלוט עוד דברים. כמו זה שהייתי יכולה להתחרות בהצלחה בכל טפטפת בכמות הצינורות שיוצאת ממני. מילא זה שמחובר לאינפוזיה, ומילא זה שמנקז את ה, ובכן, פיפי, אבל מצאתי במפתיע גם שקית שהייתה מחוברת אליי בנקודה עלומה בבטן (לא היה לי אומץ להסתכל איפה בדיוק) וניקזה כל מיני דם. בעעע.

וגם קלטתי שאני בקושי יכולה לזוז, כי כואב. אבל למרות שמהר מאוד ויתרתי על השאיפה לקום, הופיעה האחות לקראת הערב ואמרה שאני צריכה לקום מהמיטה. האופנוען והיא התייצבו בנקודות מפתח, כל אחד גם אוסף איזה שקית שמחוברת אליי, ונתנו הוראות מכוונות כמו "תזיזי קודם את הרגל ההיא" וכאלה. כן, מחלקת גריאטריה זה כאן.

על כל פנים, למרות הכאבים הצלחתי להגיע לפוזיציה שאפשר לקום ממנה וקמתי.

הייתה שנייה של אופוריה.

ואז, למרות שראיתי את הפה של האופנוען זז, הפסקתי לשמוע אותו, כאילו מישהו לחץ על מיוט לחדר. ושנייה אחרי זה גם כיבה את האור. והפיל אותי על האופנוען.

בקיצור, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתעלפתי. אם לסכם בשתי מילים: לא כיף.

 

את החוויה הראשונית הזו אני אשחזר שוב, פעמיים, למחרת בבוקר וכמה שעות אחרי. ואחרי שלוש התעלפויות כבר ויתרתי על הרצון לקום והתחלתי לנחם את עצמי שבעצם לא רע לי בכלל במיטה, אני אשאר כאן… זה היה השלב שהרופאים קלטו שכנראה איבדתי יותר מדי דם בניתוח. מייד חיברו אותי גם לעירוי ברזל. כי אין כמו עוד צינור בשביל לגרום לי להרגיש מושכת.

על כל פנים, באיזשהו שלב הופיעה מישהי שהציגה את עצמה כפיזיותרפיסטית, והבטיחה שהיא תקים אותי מהמיטה. היא עשתה לי סדרה של תרגילים שהרגישו ממש בולשיט, כל מיני "תסובבי את הבוהן של רגל ימין ותנשמי עמוק", "תחשבי מחשבות חיוביות", "תעשי פלייה עם כף הרגל" וכו. ואז היא הצליחה להקים אותי בלי שהתעלפתי. כמעט התעלפתי משמחה.

 

בספר עם הגלגל כתוב שמי שמתאוששת מניתוח קיסרי תגלה שמאוד כואב להשתעל. הם שכחו לכתוב שלא רק להשתעל, גם לצחוק. מובן שבשנייה שנכנסתי להתאוששות הפך האופנוען לבדרן צמרת, כל משפט שלו מסתיים בפאנץ' ליין מחץ, כל מילה קורעת. כמות הפעמים שהתחלתי לצחוק ומייד צרחתי הייתה בלתי נסבלת. האופנוען, שנקרע בין מצד אחד רחמים עליי ומצד שני להיות מרוצה מעצמו שהוא כל כך מצחיק, ניסה להשתדל להרגיע את חוש ההומור. לא הלך. מה הוא יעשה שניתוח קיסרי באמת מותיר את האישה במצב שמה זה קל להתבדח על חשבונה…

למשל: לפני הניתוח מורחים עלייך הרופאים חומר מחטה מהברכיים ועד הפופיק. אחרי הניתוח גיליתי שצבעו כתום בוהק. בגלל שלא יכולתי לקום מהמיטה לא יצא לי להתרחץ, כך שהמלבן הכתום הזה נשאר על הרגליים שלי כל הזמן. ביום שקמתי סוף סוף מהמיטה אמרתי לאופנוען בשמחה שסוף סוף אני יכולה להתרחץ, והוא ענה בתגובה: "כן, רציתי לומר לך, מה זה, שפכת על עצמך בולונז? צ צ צ איזה נימוסי שולחן". פרצתי בצחוק גדול. את הצרחה שבאה בעקבותיו שמעו בכל המרפאה.

 

כמה שעות אחרי זה הגיעה האחות להוציא את הצינור מהבטן. עד אותו רגע לא ממש הקדשתי לו מחשבה. הוא היה שם, וזהו. רק כשהיא אמרה "תנשמי עמוק, תספרי עד שלוש וזה יעבור", קלטתי שהוא מחובר איפשהו עמוק בבטן, וכנראה שזה הולך לכאוב כשיוציאו אותו. אכן, כאב. כמעט התעלפתי שוב כשגיליתי שהיא שלפה לי איזה חצי מטר צינור מהבטן. איפה לעזאזל זה היה? עזבו, לא רוצה לדעת.

 

אחרי שלושה ימים בבית החולים הוכרזתי כמספיק בריאה לצאת הביתה. יאי! נאסר עליי להרים דברים כבדים חודש, וזה, מכל הכאבים, היה הדבר הכי קשה בניתוח. זה אומר חודש לא להרים את גומבוץ, וזה היה קשה מאוד.

ובשורה אחת משמחת למי שבכל זאת תעבור ניתוח קיסרי: השבוע הראשון ממש קשה, זה נכון. כאבים, קשה לזוז, די בעע. אבל כשהשבוע הזה חולף, ההחלמה תופסת תאוצה. כל יום הוא שיפור עצום. שבועיים אחרי הניתוח היה מצבי יותר טוב ממה שהיה שבועיים אחרי לידה רגילה. (כן, זה הזמן לקוראיי הגברים לומר לעצמם שאיזה כיף להם שלא עשו אותם אישה).

 

זהו. בפעם הבאה – פוסטי אימהות, תינוקות, קיטורי רוסיה, מבזקי ספרות ושאר ירקות פולנים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/11/2011 17:18   
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/1/2012 23:22

 

ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2010

בעולם

כשרק פגשתי את האופנוען הוא אמר לי שעבודתו עשויה לקחת אותו גם למדינות אחרות. אני, שהייתי תושבת חוזרת טרייה ודי בהלם חזרה לארץ, אמרתי שזו לא תהיה בעיה.

הזמן חלף והעת הגיעה.

אז אנחנו עוברים ללונדון.

כלומר עברנו.

לפני שבוע.

החודשיים האחרונים היו קצת מטורפים – סידורים בארץ וסידורים באנגליה, פרידה מעבודה כאן ותחילת עבודה שם, ובאיזשהו שלב כבר התחלקנו, אני בארץ והוא שם, נקרע מגעגועים ("אליו ואלייך", אמר, למרות ששנינו יודעים שזוגיות זה יפה, אבל להיות רחוק כמה שבועות מתינוק בן שמונה חודשים זה קורע את הלב).

ולונדון. לונדון זה הרבה יותר קל משבדיה. זה כמעט לא מרגיש כמו לעבור לעיר זרה. כלומר, זה לגמרי לעבור לעיר זרה, אבל אחרת. אולי בגלל שאני לא צריכה ללמוד שפה חדשה לשם שינוי, אולי בגלל שבסופרים הגדולים יש כמה מדפים מלאים במוצרים של אוסם ופריגת ושלל יצרנים ישראלים, משקדי מרק ועד אבקת מרק וקניידלך, אולי בגלל שהאופנוען כבר גר כאן בעבר כמה שנים ולכן לא רק שהוא מכיר את העיר יש לו גם כמה חברים טובים כאן, ולכולם יש משפחות עם ילדים בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם אני מכירה ומחבבת אותם, וזה אומר שעוד לפני שעברנו כבר קבענו מפגשים והוזמנו למסיבות ועכשיו הבעיה שלי היא בכלל איך מוצאים בייביסיטר לכל בילויי הערב האלה. ובעצם גם לי יש חברה או שתיים שכבר גרות כאן, וכמובן שברגע שאמרתי שאנחנו עוברים התברר שלרוב חבריי יש חברים בלונדון ומייד קיבלתי מיילים וטלפונים אם אני רק צריכה עזרה.

שזה מאוד יפה מצידם. וגם מאוד לא-אני כי אני לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים באחד על אחד, שזה בעצם דייט לכל דבר ועניין. אז כתבתי לחברה של חברה אחת או שתיים, וקיבלתי עצה או שתיים, אבל מעבר לזה אני רוצה קודם לסדר את הבית ולגלות את השכונה ולהתאפס על עצמי ואחר כך אחשוב על מפגשים.

ואם יש משהו שלמדתי בנדודיי זה שהעולם הוא באמת כפר קטן. המשפחה והחברות הטובות והחברים שנשארים בארץ יישארו בקשר יומיומי, שזה לא כזה הבדל בעצם ממה שהיה בארץ. כלומר יש הבדל, אבל המרחק לא מרחיק אנשים אהובים.

לפחות אני מצדיקה שוב את שם הבלוג  סבבי


אני אחרי שבוע בלי אינטרנט בבית. חוברנו אתמול והאופנוען ואני התנפלנו על המחשב כמו שני ג'אנקיז בקריז תוך "תשגיח עליו דקה אני רק בודקת מייל" וההפך. התנצלויות למי ששלחו לי מייל כבר לפני יותר משבוע ונעלמתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/11/2010 23:42
337 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Deva ב-22/8/2012 22:54


היום יום

אפילו הבלון אינו משפר את מצב רוחי בשל ההלם מהגיל לידו.


גומבוץ לועס בננה, ואז דופק אפצ'י חבל על הזמן. חתיכת בננה מעוכה ענקית עפה על אחינו הקטן שיושב ליד. אחינו הקטן, שלא יודע שלגומבוץ יש בננה בפה, כמעט מתעלף.

אחינו הקטן: איכס!!! מה זה החננה הזו שעפה עליי? מה הוא פיל?

אני: זה בננה

אחינו נושם לרווחה


אני בד"כ לא פעילה מי יודע מה בפייסבוק, וגם די משתדלת לא לנפח את מספר החברים שלי ולאשר רק את מי שאני באמת מכירה, אבל אחד הדברים הכי משמחים באתר זה שהוא הפגיש אותי בחזרה עם קבוצת החברות שלי מהצבא. כשהיינו ביחד בקורס קצינות היינו חבורה מאוד מגובשת, ואחרי זה הוצבנו במקומות מאוד שונים, ומשם רק המשכנו להתפזר, למדנו במקומות שונים (זה נפרש מהאוניברסיטה בבאר שבע ועד הטכניון) ומקצועות שונים, כולן התחתנו וילדו הרבה לפניי, ואז גם החלו לצאת לשליחויות ושתיים מהן גרות ביבשות אחרות היום, שזה די מצחיק לחשוב, שפעם כולנו חלקנו חדר של 16 מטר רבוע והיום אנחנו גרות הכי רחוק שאפשר אחת מהשנייה, בשלושה כיוונים שונים.

לא היינו בקשר הרבה שנים ואנחנו לא מאוד מעודכנות, אז היה מאוד משמח להיפגש, ולפני כמה ימים הן גם העניקו לי שיחת בנות משעשעת כמו בימים של אז (אפילו גלשנו קצת לביטויים של צבא). רק בנושאים טיפה שונים.

זה התחיל משיחה עם חברה אחת (אתם רואים נכון, ביחד איתה כבר יש לי ארבע חברות בשם חגית), על ענייני זוגיות וילדים:

ואז הצטרפה אלינו חברה נוספת, שמייד התפנינו לצחוק עליה שהיא התרבתה מעל למצופה (היא ילדה לאחרונה בת רביעית!):

ואז עברנו לדסקס איך מרגיש בעלה, גבר יחיד בבית עם חמש בנות:

היה מאוד משעשע ואחרי זה הצטרפה חברה נוספת מהחבורה, מה שבכלל הוסיף לדז'ה וו.


אפרופו חברות ותיקות, לאחרונה ביקרתי את חברתי עדי. לעדי ולי היו הרבה זמן חיים מקבילים: שתינו במקור מנס ציונה, שתינו עבדנו באותו מקום, וגם אחרי שהיא עברה למקום אחר נותרנו באותו תחום, תקופה ארוכה גרנו במרחק שני רחובות אחת ליד השנייה בתל אביב, ובאופן כללי בילינו הרבה ביחד. הזמנים חולפים, ובעוד פעם בילויינו המשותפים התאפיינו בלצאת למקומות מגניבים בשלוש בבוקר/קניות בגדים או פיצ'פקס/אכילה קבועה באורנה ואלה וכו, בביקורי האחרון אצלה עסקתי אני בלהחליף את שלשוליו של גומבוץ, בעוד היא מחטה ללא הפסקה את אפו של הבן שלה. רגע השיא נרשם בהאכלה משותפת של ארוחת הצהריים בכיסאות תינוק, תוך שידול "עוד קצת בטטה". הממ.

על כל פנים, בעוד פעם מתנה שווה הייתה משהו ללבוש, איבחנה עדי את המצב החדש: "המתנה הכי טובה מגיעה עם בייביסיטר".

ואכן, לכבוד יום הולדתי הזה, וכל מה שביקשתי הוא לישון לילה שלם. לכאורה, בקשה צנועה, אך למעשה, אופרציה הכוללת השפעה על חייהם של לפחות ארבעה מבוגרים.

וכך קיבלתי את המתנה המושלמת מההורים שלי: לילה במלון עם האופנוען, כשגומבוץ ישן אצל ההורים שלי. יש!!!!!!!!!! תודה!!!!!!!!!!!!!!!

היה נהדר. ומוזר.

קודם כל, כי כדי לנסוע ללילה הרחק מהילד צריך לכבות איזושהי נורית אחריות/געגועים/אשמה, ונאלצתי ממש להכריח את עצמי לא לחשוב עליו כדי להנות.

והיה נהדר כי הלכנו למסעדה ושתיתי שתי בירות, שזה התאפשר בזכות סיום ההנקה לאחרונה והעובדה שהלכנו ברגל למסעדה.

וכל זה נעשה עם רון בלב, בידיעה שהלילה אני ישנה!!! יש!!

ואז גיליתי שהגוף שלי, שפעם שקע ל-12 שעות שינה ללא בעיה, לא מסוגל יותר. ולמרות שהחדר היה חשוך והמיטה גדולה והכל נעים, התעוררתי ללא שום סיבה בשתיים וחצי (שזה בערך הזמן למוצץ הלילי הראשון בלילה סטנדרטי) ואחרי זה התעוררתי שוב בחמש וחצי (שזה זמן ההשכמה בלילה סטנדרטי גם כן) ונאלצתי להתאמץ קצת כדי להירדם. ווט דה פאק!!!!!

על כל פנים, אכלנו גם ארוחת בוקר רגועה ללא "אתה תחזיק אותו ואני אשאף מהר את החביתה שלי ואחרי זה נתחלף", ועוד עשינו קצת סידורים, וחזרנו הביתה, כדי לגלות את גומבוץ מטפס בכיף על אמא שלי, שהשכימה, לראשונה מאז הצבא, בחמש ועשרה בבוקר. תודה!!!!!!! אני רוצה שוב ביום ההולדת הבא!! בעצם כבר ביום ההולדת של האופנוען!!! ואפשר גם בפסח!! ובחנוכה!!


חוק מרפי לתינוקות, גירסת האוטו:

גם אם הוא נורא עייף, במשך 50 דקות של פקקים הוא לא יעצום עין. הוא יירדם בדיוק כשתיכנסי לרחוב שאת צריכה. (ואז כמובן תמצאי מייד חניה, והוא אפילו לא יזכה לחמש דקות חסד של שינה כשאת מחפשת חניה).


המשפט הכי מתסכל:

"זה או ויראלי או שיניים"

(כן, היה שווה לעמוד בשביל זה שעה בתור, לריב עם שלוש נשים שניסו להיכנס לפניי כי הן "היו פה קודם ורק הלכו לבדוק משהו" או לחילופין "חייבת להיכנס לפנייך כי אני עם ילד חולה" – ולמה את חושבת שאני פה, בשביל הכיף?, ולקינוח לחשוף את גומבוץ לכל הילדים שמשתעלים בצורה שנשמעת באורח מחשיד כשחפת במצב מתקדם. רר)


קואלה כתבה על מה שעשתה עבור כלבתה החולה. זה סיפור מרגש ומקסים.


יאי, בלי קקי בפוסט שלם!

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/11/2010 16:33
89 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/11/2010 23:46

 

חברות וענייני צרכנות

כך תנצלי את חברותייך שעדיין תמימות ללא ילדים:

אני: היי, חשבתי על זה וזה ממש שערורייה שעוד לא ראיתי את הדירה החדשה שלך

שני: נכון! את צריכה לבוא לראות

אני: אולי בחמישי בבוקר?

שני: סבבה

אני: ובמקרה יש לי תור לרופא ממש ליד הבית שלך באותו יום, אז אני אקפוץ ואשאיר אצלך את גומבוץ לעשרים דקות. בסדר?

שני: ??

 

 

 


 

 

אחרי חצי שעה נטולת תינוק אני חוזרת לבית של שני. אני מוצאת את גומבוץ מחייך באושר, את שני טיפה עייפה ואת הדירה המעוצבת המגניבה שלהם בגירסה טיפה שונה. שמיכה פרושה במרכז הסלון ("הוא שהה עליה רק עשר שניות", התוודתה שני), שלל צעצועים מפוזרים בכל רחבי הבית, מיטה סתורה ("מסוכן לשים אותו על המיטה, זה לא היה רעיון טוב", איבחנה שני), הלפטופ עבר מהספה לנקודה הכי גבוהה בסלון, אבקת סימילאק מפוזרת על השיש (מודה שאת זה אני בטעות שפכתי כשעירבבתי לו בקבוק לפני שיצאתי), בקבוק ריק על השולחן, והמראה כולו, איך נאמר, פחות צעיר ומגניב.

שני מסכמת איך זה תינוק: "בונ'ה, לא נחים לרגע, אה?"

לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

 

 

 


 

 

 

This is not my life #7

 

ארוחת ערב אצל ההורים שלי. אחינו הקטן נוטל קציצה לצלחת שלו. אני לא מצליחה להתגבר על האינסטינקט ומועכת לו אותה במזלג. גם אחינו וגם אני בוהים בהלם במה שעשיתי.

 

 

 


 

 

 

ענייני צרכנות, ספרים וטלוויזיה:

 

* אני בטח מגלה את זה מה זה באיחור, אבל הסדרה הזו של ארז קומורבסקי לטבעול ממש מעולה. טעמתי קציצות עדשים וכדורי ברוקולי, ושניהם מעולים.

 

* בסטימצקי יש מבצע של 10-30 שקל לספר, בלי שצריך לקנות ספר אחר יקר יותר. הייתם מצפים שזה יהיה ספרים פח, אבל האמת שיש ספרים ממש שווים, כמו למשל כמה של דויד גרוסמן, או ספרי ילדים טובים. קניתי את ילד ושמו אמיל מאת אסטריד לינדגרן ב-25 שקלים. יאי.

 

* אפרופו ספרים, אני מסיימת היום את השישי של אקונין (בסדרת פנדורין) וכתמיד, תענוג.

 

* אני בד"כ לא סובלת סדרות ריאליטי, בטח לא ישראליות שבהן המשתתפים מדסקסים כל מאורע קטן למוות, אבל "לרדת בגדול" דווקא חביבה עליי. אני כבר תוהה אם הרומן בין ליאב למיה ימשיך (לא נראה לי, האמת), ומתי יעיפו את ערן וקרן.

 

 

 


 

 

 

This is not my life #8

 

"זה לא בדיוק נוזל, יותר כמו גושים

ואיזה צבע? צהוב?

תלוי. באיזה צבע אצלכם?

"

(מתוך שיחה אמיתית שניהלתי עם מיקי. אלוהים אדירים)

 

 

 


 

 

אני לא אסיים פוסט בקקי!

אלא שאין לי פך אחר. אלוהים אדירים!!!

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/11/2010 21:59
1944 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של MqItjHawgt ב-1/5/2013 22:26

 

ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2010

 

בעולם

כשרק פגשתי את האופנוען הוא אמר לי שעבודתו עשויה לקחת אותו גם למדינות אחרות. אני, שהייתי תושבת חוזרת טרייה ודי בהלם חזרה לארץ, אמרתי שזו לא תהיה בעיה.

 

הזמן חלף והעת הגיעה.

אז אנחנו עוברים ללונדון.

כלומר עברנו.

לפני שבוע.

 

החודשיים האחרונים היו קצת מטורפים – סידורים בארץ וסידורים באנגליה, פרידה מעבודה כאן ותחילת עבודה שם, ובאיזשהו שלב כבר התחלקנו, אני בארץ והוא שם, נקרע מגעגועים ("אליו ואלייך", אמר, למרות ששנינו יודעים שזוגיות זה יפה, אבל להיות רחוק כמה שבועות מתינוק בן שמונה חודשים זה קורע את הלב).

 

ולונדון. לונדון זה הרבה יותר קל משבדיה. זה כמעט לא מרגיש כמו לעבור לעיר זרה. כלומר, זה לגמרי לעבור לעיר זרה, אבל אחרת. אולי בגלל שאני לא צריכה ללמוד שפה חדשה לשם שינוי, אולי בגלל שבסופרים הגדולים יש כמה מדפים מלאים במוצרים של אוסם ופריגת ושלל יצרנים ישראלים, משקדי מרק ועד אבקת מרק וקניידלך, אולי בגלל שהאופנוען כבר גר כאן בעבר כמה שנים ולכן לא רק שהוא מכיר את העיר יש לו גם כמה חברים טובים כאן, ולכולם יש משפחות עם ילדים בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם אני מכירה ומחבבת אותם, וזה אומר שעוד לפני שעברנו כבר קבענו מפגשים והוזמנו למסיבות ועכשיו הבעיה שלי היא בכלל איך מוצאים בייביסיטר לכל בילויי הערב האלה. ובעצם גם לי יש חברה או שתיים שכבר גרות כאן, וכמובן שברגע שאמרתי שאנחנו עוברים התברר שלרוב חבריי יש חברים בלונדון ומייד קיבלתי מיילים וטלפונים אם אני רק צריכה עזרה.

 

שזה מאוד יפה מצידם. וגם מאוד לא-אני כי אני לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים באחד על אחד, שזה בעצם דייט לכל דבר ועניין. אז כתבתי לחברה של חברה אחת או שתיים, וקיבלתי עצה או שתיים, אבל מעבר לזה אני רוצה קודם לסדר את הבית ולגלות את השכונה ולהתאפס על עצמי ואחר כך אחשוב על מפגשים.

 

ואם יש משהו שלמדתי בנדודיי זה שהעולם הוא באמת כפר קטן. המשפחה והחברות הטובות והחברים שנשארים בארץ יישארו בקשר יומיומי, שזה לא כזה הבדל בעצם ממה שהיה בארץ. כלומר יש הבדל, אבל המרחק לא מרחיק אנשים אהובים.

 

לפחות אני מצדיקה שוב את שם הבלוג  סבבי

 

 


 

 

אני אחרי שבוע בלי אינטרנט בבית. חוברנו אתמול והאופנוען ואני התנפלנו על המחשב כמו שני ג'אנקיז בקריז תוך "תשגיח עליו דקה אני רק בודקת מייל" וההפך. התנצלויות למי ששלחו לי מייל כבר לפני יותר משבוע ונעלמתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/11/2010 23:42   
337 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Deva ב-22/8/2012 22:54

 

 


 

היום יום

אפילו הבלון אינו משפר את מצב רוחי בשל ההלם מהגיל לידו.

 

 

 

 


 

 

 

גומבוץ לועס בננה, ואז דופק אפצ'י חבל על הזמן. חתיכת בננה מעוכה ענקית עפה על אחינו הקטן שיושב ליד. אחינו הקטן, שלא יודע שלגומבוץ יש בננה בפה, כמעט מתעלף.

אחינו הקטן: איכס!!! מה זה החננה הזו שעפה עליי? מה הוא פיל?

אני: זה בננה

אחינו נושם לרווחה

 

 

 


 

 

 

אני בד"כ לא פעילה מי יודע מה בפייסבוק, וגם די משתדלת לא לנפח את מספר החברים שלי ולאשר רק את מי שאני באמת מכירה, אבל אחד הדברים הכי משמחים באתר זה שהוא הפגיש אותי בחזרה עם קבוצת החברות שלי מהצבא. כשהיינו ביחד בקורס קצינות היינו חבורה מאוד מגובשת, ואחרי זה הוצבנו במקומות מאוד שונים, ומשם רק המשכנו להתפזר, למדנו במקומות שונים (זה נפרש מהאוניברסיטה בבאר שבע ועד הטכניון) ומקצועות שונים, כולן התחתנו וילדו הרבה לפניי, ואז גם החלו לצאת לשליחויות ושתיים מהן גרות ביבשות אחרות היום, שזה די מצחיק לחשוב, שפעם כולנו חלקנו חדר של 16 מטר רבוע והיום אנחנו גרות הכי רחוק שאפשר אחת מהשנייה, בשלושה כיוונים שונים.

לא היינו בקשר הרבה שנים ואנחנו לא מאוד מעודכנות, אז היה מאוד משמח להיפגש, ולפני כמה ימים הן גם העניקו לי שיחת בנות משעשעת כמו בימים של אז (אפילו גלשנו קצת לביטויים של צבא). רק בנושאים טיפה שונים.

 

זה התחיל משיחה עם חברה אחת (אתם רואים נכון, ביחד איתה כבר יש לי ארבע חברות בשם חגית), על ענייני זוגיות וילדים:

 

 

 

ואז הצטרפה אלינו חברה נוספת, שמייד התפנינו לצחוק עליה שהיא התרבתה מעל למצופה (היא ילדה לאחרונה בת רביעית!):

 

 

 

 

ואז עברנו לדסקס איך מרגיש בעלה, גבר יחיד בבית עם חמש בנות:

 

 

היה מאוד משעשע ואחרי זה הצטרפה חברה נוספת מהחבורה, מה שבכלל הוסיף לדז'ה וו.

 

 

 


 

 

 

 

אפרופו חברות ותיקות, לאחרונה ביקרתי את חברתי עדי. לעדי ולי היו הרבה זמן חיים מקבילים: שתינו במקור מנס ציונה, שתינו עבדנו באותו מקום, וגם אחרי שהיא עברה למקום אחר נותרנו באותו תחום, תקופה ארוכה גרנו במרחק שני רחובות אחת ליד השנייה בתל אביב, ובאופן כללי בילינו הרבה ביחד. הזמנים חולפים, ובעוד פעם בילויינו המשותפים התאפיינו בלצאת למקומות מגניבים בשלוש בבוקר/קניות בגדים או פיצ'פקס/אכילה קבועה באורנה ואלה וכו, בביקורי האחרון אצלה עסקתי אני בלהחליף את שלשוליו של גומבוץ, בעוד היא מחטה ללא הפסקה את אפו של הבן שלה. רגע השיא נרשם בהאכלה משותפת של ארוחת הצהריים בכיסאות תינוק, תוך שידול "עוד קצת בטטה". הממ.

 

על כל פנים, בעוד פעם מתנה שווה הייתה משהו ללבוש, איבחנה עדי את המצב החדש: "המתנה הכי טובה מגיעה עם בייביסיטר".

 

ואכן, לכבוד יום הולדתי הזה, וכל מה שביקשתי הוא לישון לילה שלם. לכאורה, בקשה צנועה, אך למעשה, אופרציה הכוללת השפעה על חייהם של לפחות ארבעה מבוגרים.

וכך קיבלתי את המתנה המושלמת מההורים שלי: לילה במלון עם האופנוען, כשגומבוץ ישן אצל ההורים שלי. יש!!!!!!!!!! תודה!!!!!!!!!!!!!!!

 

היה נהדר. ומוזר.

 

קודם כל, כי כדי לנסוע ללילה הרחק מהילד צריך לכבות איזושהי נורית אחריות/געגועים/אשמה, ונאלצתי ממש להכריח את עצמי לא לחשוב עליו כדי להנות.

והיה נהדר כי הלכנו למסעדה ושתיתי שתי בירות, שזה התאפשר בזכות סיום ההנקה לאחרונה והעובדה שהלכנו ברגל למסעדה.

וכל זה נעשה עם רון בלב, בידיעה שהלילה אני ישנה!!! יש!!

ואז גיליתי שהגוף שלי, שפעם שקע ל-12 שעות שינה ללא בעיה, לא מסוגל יותר. ולמרות שהחדר היה חשוך והמיטה גדולה והכל נעים, התעוררתי ללא שום סיבה בשתיים וחצי (שזה בערך הזמן למוצץ הלילי הראשון בלילה סטנדרטי) ואחרי זה התעוררתי שוב בחמש וחצי (שזה זמן ההשכמה בלילה סטנדרטי גם כן) ונאלצתי להתאמץ קצת כדי להירדם. ווט דה פאק!!!!!

 

 

על כל פנים, אכלנו גם ארוחת בוקר רגועה ללא "אתה תחזיק אותו ואני אשאף מהר את החביתה שלי ואחרי זה נתחלף", ועוד עשינו קצת סידורים, וחזרנו הביתה, כדי לגלות את גומבוץ מטפס בכיף על אמא שלי, שהשכימה, לראשונה מאז הצבא, בחמש ועשרה בבוקר. תודה!!!!!!! אני רוצה שוב ביום ההולדת הבא!! בעצם כבר ביום ההולדת של האופנוען!!! ואפשר גם בפסח!! ובחנוכה!!

 

 

 


 

 

 

חוק מרפי לתינוקות, גירסת האוטו:

 

גם אם הוא נורא עייף, במשך 50 דקות של פקקים הוא לא יעצום עין. הוא יירדם בדיוק כשתיכנסי לרחוב שאת צריכה. (ואז כמובן תמצאי מייד חניה, והוא אפילו לא יזכה לחמש דקות חסד של שינה כשאת מחפשת חניה).

 

 

 


 

 

 

המשפט הכי מתסכל:

"זה או ויראלי או שיניים"

 

(כן, היה שווה לעמוד בשביל זה שעה בתור, לריב עם שלוש נשים שניסו להיכנס לפניי כי הן "היו פה קודם ורק הלכו לבדוק משהו" או לחילופין "חייבת להיכנס לפנייך כי אני עם ילד חולה" – ולמה את חושבת שאני פה, בשביל הכיף?, ולקינוח לחשוף את גומבוץ לכל הילדים שמשתעלים בצורה שנשמעת באורח מחשיד כשחפת במצב מתקדם. רר)

 

 


 

 

קואלה כתבה על מה שעשתה עבור כלבתה החולה. זה סיפור מרגש ומקסים.

 

 


 

 

יאי, בלי קקי בפוסט שלם!

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/11/2010 16:33   
89 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/11/2010 23:46

 

ארכיון – עדי בעולם, אוקטובר 2010

10/2010

כעולם נמלה

מצטערת על חוסר העדכונים – חיי קצת עסוקים בימים אלה.

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

אלה לא החיים שלי #4

 

 

 

 

 

אני עומדת לצאת מהבית, מציצה במראה. מגלה כתם חלב באמצע הגופייה השחורה שלי.

 

 

אני (חושבת לעצמי): איזה יופי, רק כתם אחד

 

 

יוצאת מהבית

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבא שלי מדבר בקול רם ליד גומבוץ הישן בעגלה

 

 

אני: שששש. הערת – הרמת

 

 

אבא: את לא מפחידה אותי. לי יש חוק אחר: בכית – עברת

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 חידה:

 

 

מול תינוקך ערימת צעצועים. בערימה:

 

 

א. "קפטן קלמרי" – תמנון צבעוני מבדים מגוונים, תוצרת חברת היוקרה לאמאז. 90 שקל (כן אני יודעת שבלינק זה רק איזה 12$. בארץ הכל כפול ויותר).

 

 

ב. צעצוע עץ פלצני, שקנית בפרץ הורמונלי שבועיים אחרי הלידה בדיאדה. 100 שקל (כן, אני יודעת שהוא עולה ממש פחות בלינק. כאמור, בארץ בכלל ובדיאדה בפרט – כפול).

 

 

ג. קונסטרוקציית פלסטיק אימתנית של פישר פרייס, מופעלת בבטריות, מגיבה לכל תנועה של הילד בשלוש שפות וארבעה צלילים. ים כסף.

 

 

ד. מחשבון כיס ישן ומאובק, לא עובד מאז 2003, ללא שום צבע מעבר לשחור ולא משמיע שום צליל.

 

 

עם מה ישחק הילד?

 

 

רמז לאלה שאינם הורים: עם זה שלא הוצאתם עליו שקל אלא הילד מצא במקרה על איזה מדף נשכח בגובה הרצפה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

עשר דקות זה השנ"צ החדש.

 

 

 

 

 

 

 

 

ררררר

 

 

~פיהוק~

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

דווקא ממש רציתי לטעום את המילקי החדש, זה עם הגליליות שוקולד, אבל למה רק באריזה של 6?

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

אלה לא החיים שלי #5

 

 

 

 

 

חגית ואני נפגשות בקניון (מתחם ג'י. הייתי לראשונה היום. קניון לא רע בכלל, מאוד נוח. רק דבר אחד מטורף – יש שם כמות אימהות עם עגלות יותר מבטיפת חלב. עמדנו בתור לבית קפה, שורה ארוכה של עגלות).

 

 

חגית (מצביעה על החולצה שלי): מה זה?

 

 

אני: אני צריכה להצטלם לתמונת פספורט, אז לבשתי חולצה יפה

 

 

חגית: לא, זה (מצביעה על הצווארון שלי)

 

 

אני (שולחת מבט ומגלה מרק טחון מרוח לי מהצווארון עד הלמטה של החולצה): שכחתי להסתכל במראה כשיצאתי

 

 

אוף.

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמעתי ארז לב-ארי ברדיו ונזכרתי כמה אני מתגעגעת לסרוגים וגם איך אני אוהבת את השיר של הסדרה, אנא אפנה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 (אפרופו, חברתי לעבודה חן, חובשת החצאית הסרוגה, סיפרה לי שיש טרנד במגזר בקרב בנות נשואות – מטפחות יפעת, שזה כיסוי הראש הזה שיפעת לובשת בעונה השנייה אחרי החתונה, מן צעיף עם כל מיני שוונצים ושכבות. מתברר שזה ממש תפס גם בעולם האמיתי ויש מעצבות שעוסקות רק בכיסויי יפעת. הכי תספורת רייצ'ל של המגזר).

 

 

 

 


 

 

עולה לי על העצבים הגירסה החדשה של ישרא. הרגע ביליתי עשר דקות בלנסות להחזיר את הווידיאו למעלה שנעלם, ונאלצתי לשמור שוב ושוב ושוב, כשהמערכת טוענת בכל פעם שאני לא מזוהה וצריכה להקליד שוב את פרטיי, ללא הועיל. אני תוהה איזו פלטפורמה תהיה נוחה יותר מזו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/10/2010 20:15   
87 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-8/11/2010 22:01

 

ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2008

9/2010

Mundane

 

 

אני מקריאה לגומבוץ את תירס חם. האופנוען מצטרף ב"פזמון" ומשתתף בכל "בים בם בם, תירס חם".

 

 

רבע שעה אחרי זה, גומבוץ ישן, האופנוען אומר: אני רעב

 

 

אני: יש פסטה במקרר

 

 

האופנוען (בקול נבוך): יש לנו תירס?

 

 

 

 

 

   

 

 


 

 

 

 

זה רק נדמה לי או שהפורומים הכי מעצבנים הם אלה של תפוז? לא חלילה בגלל הכותבים, אלא בגלל שלפעמים הם מופיעים לי בחיפוש כלשהו בגוגל, ותמיד בחלון שאפתח איתם יהיה מסך וידיאו שיתחיל לנגן בלי שתהיו מודעים לזה, עם ווליום רועש. ררר.

 

 

 

  

 

 

 


 

 

  

 

 

This is not my life

 

 

שבת, רבע לשבע בבוקר. אני מקפלת כביסה.

 

 

  

 

 

 

 

 


  

 

 

 

 

This is not my life #2

 

 

אני: איזה חלום זה יהיה אם הוא יישן עד שבע בבוקר!

 

 

(שבע בבוקר? חלום? מי אני?)

 

 

 

  

 

 

 


 

 

אני מקריאה לגומבוץ את מעשה בחמישה בלונים. מתחילים בפרזנטציה של מה צבע הבלון של כל אחד. האופנוען מקשיב.

אני: בוחן פתע – מה היה צבע הבלון של סיגלית?

האופנוען (לסת שמוטה, הוא לא באמת הקשיב): אממ, כתום?

אני: כאילו, סי-ג-לי-ת

האופנוען: אז לא כתום?

אני: סגול!!!!

האופנוען: אה

(גם האופנוען לא ישן יותר מדי)

 

 

 


 

 

 

This is not my life #3

אני: אני לא מאמינה איזה באסה שעון החורף הזה, עד שהצלחנו להרגיל אותו להתעורר בשעה הנוחה של שש ורבע בבוקר! עכשיו הוא יחזור לחמש ורבע

(שש ורבע? שעה נוחה? שוט מי נאו)

 

 

 

 

 


 

 

 

האם היה לי סיכוי לא לצאת חננה?

ארוחת ערב ראש השנה, אבא בוחן את המגוון העצום של המנות על השולחן.

אבא: אפשר לחשב פה את המנות על פי מספר אבוגדרו

הדוד מהגליל: 10 בחזקת 23 זה בול מה שהולך כאן

כולם בוהים בהם

 

 


 

 

This is not my life #4

האופנוען: מתי בערך יוצאת הזריחה? שש?

אני: לא, בחמש וחצי כבר יש אור במרפסת. בשש כבר יש אור גם בחדרים האחרים

(למה, למה אני יודעת מתי ואיפה מופיע האור בשעת הזריחה?)

 

 

 


 

 

 

תובנה:

אין סיבה טובה לצפות בזריחה. או ש-מה שהיה נכון עד הלידה- שוב הלכת לישון מאוחר מדי, או ש-חיי מעתה- שוב את קמה מוקדם מדי.

 

 

 


 

 

 

גומבוץ תל אביבי #1

 

 

 


 

 

 

 

הייתי בסרט נערה עם קעקוע דרקון, ופרט לתענוג לשמוע שבדית שוב (אם נתעלם מהערות ה"איזו שפה איומה" מחברותיי המפרגנות), גם נהניתי באופן כללי. סרט שבדי קלאסי, עם שתיקות, נופים ואור קודר, אבל גם עם סיפור מותח (אפילו אם קראתם את הספר) וליהוק מצוין של ליסבת. אשר לשחקן שמגלם את מיקאל בלומקוויסט לא הצלחנו להסכים – שני ואני חשבנו שיש בו מן השארם, איריס וגילה ממש לא ראו את זה.

 

 

 

 

 


 

 

 

גומבוץ תל אביבי #2

 

(נכון שאחרי הצהריים יש מזג אוויר נהדר? אני אשכרה נהנית לטייל ברגל, אחרי שלושה חודשים של החרמת החוץ)

 

 

 


 

 

 

ואפרופו נערה עם קעקוע דרקון: אצל מי מבין חברותיי האהובות נמצא הספר שלי? השאלתי אותו לפני הלידה, וכמובן שזכרוני נמחק כולו לגבי כל מה שקרה לפני. אז זו מחברותיי שאוחזת בספר מתבקשת לעדכן אותי, תודה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/9/2010 14:40   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
87 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של יעל ב-5/10/2010 11:02

 

 


 

גשם בבודפשט

אז בשבוע שחלף היינו בבודפשט.

כן, אני יודעת, נדמה שחזרתי משם רק לפני שני פוסטים. נו, מה לעשות, יש שם סבא וסבתא, שהבטחנו להם ביקור בסתיו, אבל אחרי הערכה מחדש של כל הדברים שצפויים לנו בחודשיים הקרובים הבנו שלא יהיה לנו זמן לנסוע אליהם ולכן הקדמנו את הביקור.

 

למרבה השמחה, הסתיו הקדים גם.

זה התחיל בהודעה שקיבלתי מאמא של האופנוען, שהיא מאוד מצטערת על מזג האוויר שמחכה לנו. לרגע נחרדתי לחשוב שגם שם מצפות לנו 30 מעלות כמו בכבשן התל אביבי, אבל אז התברר שהיא הזהירה אותי מ-16 מעלות גשומות. תודה אלוהים!

חמושה בגישת ה"אחרי חורף בשבדיה 16 מעלות הן בשבילי יום קיץ", ארזתי מגוון גופיות, ג'ינסים, כפכפים, ואיזה קפוצ'ון ספורטיבי ללבוש מעל.

לגומבוץ ארזתי את כל בגדי השרוולים הארוכים שטובים לו למידתו עכשיו (מזל, כבר פחדתי שעד שייצא לו ללבוש אותם כאן הם כבר יהיו קטנים מדי). כלומר כמה בגדי גוף ארוכים, כמה מכנסיים ארוכים, ואיזה קפוצ'ון תואם את שלי, בערך.

אה, וגם את זה. נכון מגניב?

 

 

 

מתנה מסבתא מצד אמא שלו.

 

אניווי, יום אחרי שנחתנו כבר טיילנו לנו במרכז בודפשט.

לא היינו רעבים, אבל לפעמים עוגות פשוט עושות לנו את זה.

 

 

 (משמאל לימין: פרג, גבינה, דובדבנים, תפוחים, משהו ששכחתי, גבינה וצימוקים)

 

"את רוצה משהו ספציפי?" שאל האופנוען לפני שנכנס לחנות.

"לא", אמרתי, מצביעה מאוד בבירור על הפרג.

הוא יצא עם גבינה. מה לא ברור בזה שמצביעים על הפרג??

 

משם הלכנו – הפתעה – לפאב. אנחנו בד"כ הולכים לפאב "סימפלה", שהוא מן חצר בית ברובע היהודי הישן של בודפשט, שמלא ברהיטים ממוחזרים צבעוניים ואווירה, אבל מתברר שהוא לא היחיד בסגנון הזה, ובודפשט מלאה בגני בירה כאלה. שזה מעולה, כי בכולם יש חצר פתוחה, בשעות היום המקומות האלה די ריקים וזה מושלם לתינוקות/ילדים (יש שם בד"כ הרבה מרחב ודברים ממוחזרים שילדים שמחים לשחק בהם). ידידנו עופר הבשלן המליץ לנו על Instant, שזה אותו רעיון רק משתרע על פני כמה קומות, ואפילו הלכנו לשם, רק כדי לגלות שהמקום בשיפוצים. אבל אז נתקלנו בעוד מקום כזה.

 

 

 

(מחיר שתי הבירות ביחד כולל טיפ: קצת פחות מעשרה שקלים. הו כן).

 

משם עוד הלכנו למוזיאון הצילום ההונגרי או משהו כזה, ואז לארוחת צהריים, שבמהלכה כבר נמאס לגומבוץ מהשטויות של המבוגרים ומצאנו את עצמנו אוכלים ביד אחת ומשעשעים ביד שנייה. הממ.

 

ביום השני צנחו הטמפרטורות לתשע מעלות.

מילא אני, שקפאה עם הג'ינס, הגופייה וגישת ה"פחח, בשבדיה היה קר יותר". אבל גומבוץ המסכן הולבש בשכבה כפולה של בגדי הסתיו הדקים שהבאתי לו. האופנוען, שבארץ מתבכיין שהמזגן מקפיא אותו, דווקא משך בכתפיים וטען ש"ממש לא קר, נעים בבית". רר.

אז את היום הזה העברנו בבית פלוס קניון פלוס מרק חם. ממ.

ואה כן, שיעור שחייה לגומבוץ. דווקא זה היה המקום הכי חם בביקור – הם מחממים את הבריכה הזו עד שזה הרגיש קצת כמו סאונה. סוף סוף היה לי נעים עם הגופיה.

 

למחרת החלטנו להביא אותה בתרבות. במוזיאון ה-fine arts של בודפשט הייתה תערוכה שנקראה "אנדי וורהול בתלת מימד". הייתי קצת סקפטית, אבל זה התברר כממש להיט.

קודם כל הבניין מאוד יפה והתערוכה הייתה בהול מקסים:

 

 

 

 

ולתערוכה עצמה: ציורים של אנדי וורהול מוקרנים על פני מסכי טלוויזיה גדולים. המבקרים מקבלים משקפי תלת מימד ואחרי דקה של בהייה התמונות באמת נראות יוצאות אליך. זה ממש מגניב.

בצילומים אי אפשר להעביר את זה כמובן, אבל הנה דוגמאות לאיך זה נראה על המסך בלי הגוגלז:

 

  

(בתמונה הזו, למשל, זה נראה כאילו הדולר האמצעי ממש בולט קדימה ואילו שני האחרים היו ברקע)

 

 

בקיצור, היה מגניב.

 

משם הלכנו לפארק שליד המוזיאון ונתנו לגומבוץ לראות ברווזים לראשונה בחייו.

 

 

ומשם הביתה.

את היום החמישי העברנו בקניות בחנויות לתינוקות. זו הוצאה כלכלית מטורפת, תינוקות. ראו הוזהרתם.

 

את הטיסה חזרה העברנו בהפנמה של השינוי בחיינו: המטוס היה חצי ריק, וכל אחד מאיתנו התפרש על שורה משלו. עם זאת, אף אחד מאיתנו לא זכה לעצום עין. אני זכיתי בחצי שעה של קריאת עיתון שקטה וראיתי בזה הישג עצום.

ואה, קמתי בחמש וחצי בבוקר באותו יום וחשבתי שלא נורא. ועל זה נאמר – חברותיי בלי הילדים, שנו ככל שתוכלו עכשיו!!!!!!

 

איפה הייתי? אה כן, חזרנו לארץ, ותודה לאבא שאסף אותנו בשדה התעופה.

ישירות לחגים.

(באורח מפתיע, אני דווקא אוהבת את תחושת החגים בארץ. אולי בגלל שזה מתקשר ישירות בעיני לסוף הקיץ, שזה מאורע משמח, וגם כי זו עונה של הרבה פירות טעימים שטובים רק תקופה קצרה. מי אמר חבושים ולא קיבל).

חגים שמחים!

 

 


 

 

הודעה לבלוגרים מישרא: מסך הניהול החדש הזה, זוועה או מה? רואים רק חצי מהטקסט וצריך לשחק עם החיצים, וכל דבר פותח חלון חדש. רר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/9/2010 15:05   
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/10/2010 18:18