ארכיון – עדי בעולם, מאי 2012

5/2012

צימר בעפולה

אז בזמן שמיצמצתם הייתי בארץ.

כן, טרחנו לטוס עם כל הטררם של לשנע שני תינוקות, כלומר לסחוב עשרות מוצצים/בקבוקים/צעצועים/בגדים להחלפה/עגלה/מנשא וזה רק על קצה המזלג, בשביל להיות בארץ שלושה ימים נטו.

לא הייתה ברירה. מצד אחד בן דודי עודד התחתן, והיה ברור שנגיע לחתונה, מצד שני האופנוען בתקופה עמוסה ולא יכול היה לקחת חופש יותר מסוף השבוע הזה. החלטנו להגיע לשלושה ימים וזהו.

 

ואז התגלתה הבעיה. החתונה, כמיטב מסורת המשפחה מהצד הזה, התקיימה בחור בצפון. וכשאני אומרת "צפון" אני לא מתכוונת לקיסריה, שזה צפון הבועה, אלא צפון צפון, כזה שהקטיושה הכי עלובה מגיעה אליו בכיף. וכיוון שלא רצינו לנסוע את שני הכיוונים לפני ואחרי החתונה באותו יום עם שני תינוקות באוטו, הוחלט לישון בצימר, כל המשפחה – אנחנו, ההורים שלי, ושני האחים שלי. הייתם חושבים שבעלי הצימרים יקפצו עלינו, כי אנחנו שוכרים שלושה חדרים בבת אחת, אבל איזה, בהתחלה אמרו לאמא שלי שדורשים מינימום שני לילות, ואחרי זה, כשהתברר שזה יוצא ערב לפני ערב חג שבועות, אז כבר אמרו לה ללא בושה שגם ערב חג חובה, מה שהביא אותנו לשלושה לילות באיזו בקתת עץ בטיזי נבו, ולמחיר שמתקרב לעשרת אלפים שקל בשביל סופ"ש שאנחנו בכלל לא רוצים. יש גבול.

כבר אמרנו טוב, אולי ניסע הלוך חזור באותו יום, למרות שזה יביא אותנו לאיזה שש שעות באוטו ורחמנות על אלה מאיתנו שיושבים בסלקל ולא מבינים למה הם תקועים. בקיצור, התחלתי לדאוג.

 

ואז אמרה דודתי המהממת רוחלה – בואו לישון אצלנו בעפולה, אנחנו נעשה לכם צימר ואנחנו גרים כבר בחצי הדרך. "כולנו?" תהתה אמא שלי. "כולכם", ענתה.

וכך, ביום נחיתתנו חיכו לנו בשדה ההורים שלי והאחים שלי. לא חלפו חמש דקות מרגע האיחוד וגומבוץ כבר החזיק בלון הליום עצום בצורת הליקופטר. "באמת תודה, סבתא של גומבוץ", אמרתי, ומייד הענקתי לה אותו בחזרה כדי שייהנו ממנו בנסיעה. פשוט כי בשלב הזה אני כבר יודעת מניסיון שאין מעצבן מבלון הליום באוטו. חוק מרפי קובע שאם יש לך בלון באוטו, בכל פעם שתסתכלי במראה כדי לראות מה קורה מאחורה הבלון יסתיר לך חצי מהמראה. שלא לדבר על בלונים מעצבנים במיוחד שלא משנה כמה שתקשרי אותם למשהו, הם עדיין ינגחו בך בכל פנייה. לפחות הזהרתי את ההורים שלי והם דחפו אותו לבגאז'.

 

התכנון היה לתקתק עניינים – נפגשים בשדה ויוצאים ישר לדרך, כדי להספיק לפני הפקקים של ואדי ערה. שעה וחצי והיינו בעפולה, בלי שהילדים אפילו שמו לב שהרגע תקענו אותם שוב בכיסאות שאסור לזוז מהם.

ותשמע אלוהים ותפרוץ בצחוק מרושע, ותסדר לנו פקק מהגיהינום שכמוהו לא ראינו הרבה זמן.

עוד לפני שיצאנו לדרך הציע עוז שנתחלף במכוניות כדי שהנסיעה תנוצל לשיחות בין אלה שלא התראו הרבה זמן. אז עוז התיישב באוטו איתי ועם הילדים, ואילו האופנוען זכה לנסוע עם אחינו הקטן. בהתחלה כולם היו מרוצים, אבל אז עלינו על כביש שש, נסענו שני קילומטר ונעצרנו.

שעה אחרי עמדנו עשרה קילומטר משם. אבל עדיין אופטימיים שאוטוטו זה נגמר.

שעה אחרי גומבוץ בכה, ודובוש בכה, ועוז אמר שעכשיו הוא מבין למה הוא לא הספיק לגמור את המשפט "רוצה להתחלף באוטו" כשהאופנוען אמר "כן!" ונעלם בכיוון אחינו הקטן. אני עברתי לשבת אחורה ודיקלמתי את איה פלוטו כשבע פעמים רצוף מה שלא עזר בכלל לילדים אבל שימש לי כמנטרה מצוינת למדיטציה שעשיתי לעצמי שאני לא שם.

ושעה אחרי, ושימו לב שאנחנו מסכמים כאן שלוש שעות של תקועים באוטו, גומבוץ ישן ודובוש ישן, ואחינו הקטן, שבחר נתיב נכון יותר מאיתנו ולכן היה איזה קילומטר לפנינו, התקשר לומר שהם הגיעו סוף סוף לגורם של הפקק, שזה תאונה והכל בגלל הסקרנים שמאיטים להסתכל.

"איזה עצבים", אמרתי.

"כן", הסכים אחינו הקטן, "חכי שנייה, את מפריעה לי להתרכז ולראות גם".

רר.

 

ככה זה נראה כשכבר הגענו. תוסיפו שלוש שעות באוטו עם שני תינוקות צורחים וזה ממש כאילו הייתם שם גם (צילומים: האופנוען)

 

 

לפחות אחרי שעברנו את זה התנועה התחילה לזוז וחצי שעה אחרי זה כבר היינו בעפולה. נאמנה להבטחתה רוחלה סידרה לנו צימר בבית שלה, כולל בקבוק יין ושתי כוסיות על כל מיטה. מהממת כבר אמרתי?

כולם היו מאוד מרוצים. גומבוץ היה מרוצה כי הוא היה עם סבתא שלו, ואמא של גומבוץ הייתה מרוצה כי הוא היה עם סבתא שלו, והאופנוען היה מאוד מרוצה כי היו שם עוד ארבעה גברים שכולם רצו להחזיק את דובוש בעודם רואים כדורסל, ואני הייתי מרוצה בטירוף כשהתברר שאמא שלי ורוחלה השתלטו לי על האמבטיות ואמא שלי עשתה את של גומבוץ בעוד רוחלה עושה את של דובוש. אחח, מי ייתן לי סבתא נמרצת כזו ליד הבית.

 

רוחלה הודיעה לי שהיא כבר קבעה לנו למחרת בבוקר פן בשביל החתונה. התחלתי למלמל שאיך אני אבוא לפן ועם מי אני אשאיר את הילדים, ורוחלה הצביעה על הנוכחים – סבא וסבתא של הילדים, שני דודיהם של הילדים, בעלה של רוחלה שהוא סבא מנוסה בפני עצמו וחמש דקות להגעתנו כבר ניהל שיחה מעמיקה עם דובוש, ולקינוח כמובן גם אבא של הילדים, ואמרה: "עדי, אם כל שורת הבייביסיטרים האידיאלית הזו לא נראית לך, את לעולם לא תצאי מהבית".

וואלה.

 

אז למחרת בבוקר נהניתי מהתחושה הלא מוכרת הזו של לצאת מהבית כדי לצאת לענייניי כשכל מה שאני צריכה לעשות זה לבקש מאמא שלי לדאוג לארוחת הבוקר של הילדים. אחח, תענוג. רוחלה לקחה אותי לספרית שלה, ובעוד אני מדמיינת בעיני רוחי את דאון טאון עפולה ואיזו מספרה הומה, ואיך נמצא חניה ביום שישי בבוקר כשבטח צפוף שם, הופיע מולי השער של קיבוץ מרחביה. שלוש מכוניות חנו מתחת לעץ דקל ברחבה גדולה. "הו, צפוף פה היום", אמרה רוחלה לגמרי ברצינות. נו טוב.

 

שעה אחרי שבנו לבית, כשאני משוכנעת שהילדים בטח מתעלפים מגעגועים אליי.

איזה, שניהם בכלל לא שמו לב לחסרוני. אמא שלי האכילה אותם וכולם שיחקו איתם, והאופנוען בכלל ישן, נהנה מחופש לא צפוי.

במחשבה שנייה יש משהו בצורת החיים הזו של חמולה.

 

מייד החלטנו לשחזר את ההצלחה ויצאנו עם אמא שלי לקניות.

וכאן עברה עלינו חוויה לא צפויה בכלל, שצריך להסביר אותה. כיוון שנסענו לאיזה מקום ששוכן בין שדות, הציעה רוחלה שנוותר על הכבישים ופשוט ניסע בשדות. צריך לציין שמדובר בשדות לא מעובדים אלא מלאים בצמחיית בר, ושרוחלה נוהגת בג'יפ. וכשאני אומרת ג'יפ אני לא מתכוונת לאיזה רכב ערסי נוצץ שמגיע קומפלט עם בלונדינית מחומצנת וגישת "כבר אני עושה פה דריסת פגע וברח ובורח לצרפת", אלא רכב שטח מאובק, עם בוץ בגלגלים.

חשבנו שהיא צוחקת עלינו אבל היא באמת פנתה למה שנראה לעיני הלא מבינות כמו ערימת שיחים, ופצחה בנסיעה.

הכל היה סבבה, עד שנתקלנו בבור עצום מלא מים שהיה מוסתר בשיח. התחפרנו בתוך שנייה. רוחלה שמה גז כמה פעמים אבל רק התחפרנו יותר.

כל אחת מהנשים באוטו הגיבה בצורה אופיינית.

אמא שלי: בואו נתקשר לגברים שיבואו לחלץ אותנו.

אני (תוקעת מבט בחלון): בטוח יש נחשים בשיחים האלה. אני לא יוצאת מהאוטו. תסגרו את החלונות!!

רוחלה: השתגעתן?? אנחנו עם 4X4, בתוך שנייה אנחנו יוצאות מזה.

ותעשה רוחלה משהו עם המהלכים, ותשים גז מטורף, ותוציא אותנו מהבוץ.

מעתה היא תיקרא פה "מלכת המדבר".

 

טוב, עשינו קניות, שזה אומר שהייתי בסופר פארם והשלמתי את קניות הבקבוקים שלי ושאר דברים לתינוקות שאין ברוסיה, ואמא שלי לעומת זאת תקתקה כמה חולצות ורוחלה כבר הביאה אותה בשמלה. ושבנו הביתה לגלות שהילדים עדיין לא ממש שמו לב לחסרוני.

חמולה, אני אומרת לכם. ה-דרך לחיות.

 

ואז התיישבנו לאכול (כל גברי המשפחה – חוץ מעוז – נחרדו לשמוע שמדובר בחתונה עם תפריט חלבי ולכן רוחלה הרגיעה אותם שהיא תעשה ארוחה לפני), ואל תשאלו אותי איך זה קרה כי היא הרי הייתה כל הבוקר איתי אבל זמן קצר אחרי זה הונח על השולחן לוקוס טרי בתנור פלוס קבבים פלוס סלטים פלוס אורז פלוס פירה בטטה. אחח, תענוג.

 

ואחרי זה יצאנו לחתונה. ועל כך – בפוסט הבא.

נכתב על ידי עדי בעולם , 31/5/2012 22:57   
72 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של נועה ב-3/7/2012 15:50

 

 


 

איך בוחרים עגלה – מדריך צרכני

והפעם – פוסט בנימה צרכנית לגמרי, שמיועד למי שאוטוטו הופכים להורים ואין להם מושג מה קונים ואיך מחפשים. קיבצתי כאן טיפים לאחת הקניות החשובות אך מבלבלות במיוחד – עגלה.

 

כשהייתי בהריון ראשון והגיעה העת לקנות עגלה, גיליתי שאני לא מבינה כלום. ברור שישבתי מול המחשב וגיגלתי במשך שעות, אבל כל מה שקרה היה שמצאתי המוני דעות, והמוני מותגים, ועל כל מותג יש גם עדות בנוסח "יש לנו והיא מעולה" וגם עדות "יש לגיסתי והיא ממש לא טובה". כל מה שרציתי היה רשימה שבה יגידו לי – תחפשי עגלה שיהיה בה ככה וככה, תבדקי שיש לה את זה ואת זה, וכו.

 

חלפו שנתיים ומשהו מאז, ועכשיו אני אחרי שני תינוקות, שתי עגלות, והמוני חברות עם עגלות. אז עכשיו אני דווקא כן יודעת מה צריך לחפש כשקונים עגלה. וכיוון שזה מידע שכבר לא מאוד שימושי לי, אבל הוא ממלא את מוחי ובימים אלה המקום שם די מצומצם, חשבתי לפרט את זה כאן, לטובת מי שצריכים לקנות עכשיו עגלה לראשונה בחייהם. בתקווה שברגע שאעביר את המידע להארד קופי מוחי יחליט שאפשר למחוק חלק ממני ולפנות מקום למידע חדש ושימושי יותר.

 

דיסקליימר: אני לא ממליצה על מותגים ספציפים. יש הרבה מותגים טובים, יש הרבה מותגים טובים פחות, ואני לא מתיימרת להכיר את כולם מספיק בשביל לחוות דעה. וגם: יש המוני הורים ולכל אחד צרכים שונים. אני כותבת כאן איך אני הייתי בוחרת עגלה לו הייתי צריכה לבחור אחת היום. אני בטוחה שלהורים אחרים יש דעות אחרות וצרכים אחרים, ולכן מה שכתוב פה לא בהכרח נכון לכל אחד.

 

אז בואו נתחיל:

 

איזה סוג עגלה?

 

יש הרבה סוגי עגלות. יש עגלות משולבות, יש עגלות פרימיום (שיכולות להיות גם משולבות, זה לא סותר), יש טיולונים, יש עוד סוגים שאני לא זוכרת. הרבה. אז כמה הגדרות קצרות.

עגלה משולבת היא עגלה שיש לה סט גלגלים אחד, שעליו ניתן להרכיב גם אמבטיה (עריסה) לתינוקות קטנים, גם מושב טיולון וגם סלקל.

עגלות פרימיום הן עגלות של יצרנים יוקרתיים (או יוקרתיים עלק), ולהן בד"כ מרכב מרשים, גימור טוב אך גם מחיר מהמם חושים.

טיולון הוא עגלה קלה, שיתרונה בעובדה שהיא קומפקטית וקלה לנשיאה וגם זולה. רוב הדגמים הלא יקרים כוללים רק מושב טיולון ואין אופציה לאמבטיה או סלקל, ולכן בד"כ קונים אותם לתינוקות בני כמה חודשים כבר ולא למי שרק נולד, למרות שטכנית, אם מושב הטיולון נשכב ל-180 מעלות אז אפשר לכאורה גם מגיל לידה. לי זה מרגיש לא מספיק מגן על התינוק הקטן, אבל זו הרגשה סובייקטיבית שלי ומי שרוצה לחסוך יכול לעשות את זה בלי בעיה עם טיולון.

 

בדיעבד אני יודעת שאמבטיה, מה שנראה להורה המתחיל כאביזר חשוב במיוחד, היא כנראה האביזר הכי פחות שימושי בעגלה. יש בכלל תינוקות שהם סרבני אמבטיה – מסרבים לשכב בעגלה בתוכה. גומבוץ היה כזה, ואנחנו, שהשקענו בעגלה עם אמבטיה מפוארת, השתמשנו בה פעמים ספורות בלבד. כשדובוש נולד בכלל לא טרחתי להוציא את האמבטיה מהארגזים שהיא אוחסנה בהם. (מה עושים במקום? אנחנו השתמשנו בעיקר במנשא, בסלקל, ומאוחר יותר גם במושב הטיולון כשהוא מושטח. ובכל מקרה אני לא ממש הטיפוס של סיבובים ארוכים בגינה בחודשים הראשונים, ולכן באמת שלא הייתי צריכה עגלה עם אמבטיה בגיל הזה).

אז כשאתם באים לקנות עגלה ומקבלים דעות כמו "לא כדאי לכם כי האמבטיה שלה נורא נמוכה/קטנה" קחו בחשבון שאם אתם עדיין אוהבים את שאר מרכיבי העגלה, אז אולי כדאי לכם בכל זאת. האמבטיה היא בעצם חלק שמשתמשים בו זמן קצר מאוד (למרות שרשמית אמורים להשתמש בו עד גיל חצי שנה).

 

לעומת זאת, פיצ'ר חשוב מאוד לעגלה הוא סלקל שמתחבר אליה. כמעט כל תינוק נרדם בהתחלה בנסיעות, ואין מעצבן יותר אם הוא נרדם חמש דקות לפני שהגעתם, ועכשיו אתם צריכים להעביר אותו לעגלה והוא כמובן מתעורר מייד. אם מדובר במילא בסידורים ולא בטיול ארוך בעגלה, לגמרי מומלץ להעביר את הסלקל עם התינוק הישן ישירות אל הגלגלים. ככה לא צריך להעיר אף אחד, וכל הצדדים מרוצים. זה טוב גם במקרה שרוצים לנסוע במונית – הסלקל נקשר במונית, הגלגלים בבגאז', וזהו, לא צריך לסחוב עוד חלקים עליכם.

יש עגלות משולבות שנמכרות כבר עם הסלקל (רק בידקו לפני שהסלקל המוצע באמת טוב ועומד בכל תקני הבטיחות, ורצוי מגיע גם עם בסיס קבוע לאוטו), ויש עגלות שנמכרות בלי סלקל אבל אפשר להתקין עליהן סלקל ממותגים מסויימים. גם זה וגם זה בסדר, בד"כ זה בעיקר שיקולים כלכליים.

 

ועוד קריטריונים לבחירת עגלה:

 

גלגלים

רצוי שלפחות זוג אחד מארבעת/שלושת גלגלי העגלה יהיה גדול. גלגלים גדולים יותר פירושים פחות זעזועים לתינוק כשנוסעים על מדרכה לא חלקה לגמרי, מעבר קל יותר במדרגות/דרכים משובשות, וגם נסיעה חלקה יותר. ככל שהגלגלים גדולים יותר, רחבים יותר וסופגי זעזועים (כלומר, נראים גלגלים של ג'יפ), העגלה נוחה יותר.

 

 

מושב

מושב הטיולון הוא בעצם החלק של העגלה שאפשר להשתמש בו הכי הרבה זמן – מגיל קטן יחסית אם הוא נשכב לגמרי ועד הגיל שבו לא צריך עגלה בכלל, כלומר אי שם בסביבות גיל שלוש פלוס מינוס. לכן כדאי לקנות עגלה עם מושב טיולון שווה – נוח, מרופד כמו שצריך וגם שני קריטריונים חשובים:

1. שיהיו לו אפשרויות לשכיבה של 180 מעלות או קרוב לזה, מצב ביניים בין שכיבה לישיבה וישיבה זקופה. עוד מצבים זה כמובן יתרון.

2. שיהיה אפשר לבחור את הכיוון שלו – כשהתינוק יושב עם הפנים אל ההורה המסיע את העגלה (לגילאים קטנים יותר) וכשהתינוק יושב עם הפנים לכיוון הנסיעה, שיהיה לו מעניין.

 

 

סל

ככל שהסל גדול יותר, יותר טוב. כאילו, דה. קחו בחשבון שאתם רוצים לסחוב כמה שפחות – גם ככה יכאב לכם בקרוב הגב בגלל שאתם סוחבים על עצמכם תינוק רוב שעות היממה. אתם רוצים סל שאפשר לשים בתוכו את התיק שלכם, ורצוי עוד שקית. גם אם זה נראה לכם גדול במבט – תמדדו בחנות. דחפו לתוכו את התיק שלכם ותבדקו איך הוא נכנס וכמה מקום עוד יש. אם רק התיק שלכם (בהנחה שלא מדובר בצ'ימידן כמובן) בקושי נכנס, הסל קטן מדי.

 

 

צלון

שוב, כמה שיותר נפתח יותר טוב. להזכירכם, שמש לא עומדת בזווית ישרה מעל העגלה אלא תמיד מהצד, וגם, כמובן, תמיד מהצד שבדיוק ישר לעיני התינוק. אז צריך צלון שנפתח ככה שגם אם התינוק חצי שוכב, עדיין אפשר לפתוח את הצלון שיכסה חצי תינוק וכמובן את עיניו.

 

 

ידיות

יש עגלות עם ידית אחת, ויש עם שתיים. אחרי שניסיתי את שתי הדרכים, ברור לי שידית אחת זה יותר נוח. זה מאפשר להסיע את העגלה גם בעזרת יד אחת ועדיין לפנות לצדדים. שימושי במיוחד אם רוצים לדבר בטלפון תוך כדי הליכה.

 

 

קיפול

או, הגענו למה שמילים על גבי מילים הושחתו בפורומים עליו, ולא תמיד מילים רלוונטיות.

כמה דברים חשובים: יש כמה דרכי קיפול לעגלות, וכל אחת מהן טובה לצרכים אחרים. זה תלוי מה אתם מתכננים: האם העגלה תהיה תמיד פתוחה גם ככה כי יש לכם מעלית ואתם מתכננים להעלות אותה הביתה כמו שהיא ואין לכם אוטו? או שאתם צריכים עגלה שמתקפלת לממש קטן כי אתם אמורים להשאיר אותה בחדר המדרגות בכל פעם שאתם עולים הביתה או לחילופין מקופלת בתוך בגאז' של אוטו קטנטן?

אז ראשית, מיתוס. בכל פעם שאתם בוחרים עגלה בחנות תופיע מוכרת ותירה את משפט המחץ: "היא מתקפלת ביד אחת". גם בפורומים נהוג לטעון בעד/נגד עגלות בזכות יכולתן "להתקפל ביד אחת".

אין כמו לנתץ מיתוסים. הרשו לי: מי צריך את זה בכלל?

אני אגיד לכם מי צריך את זה: מי שמתכננים להשאיר את העגלה מקופלת בחדר המדרגות ולעלות הביתה עם התינוק בידיים. או אז באמת צריך להחזיק תינוק ביד אחת ולקפל את העגלה ביד שנייה (ובהצלחה עם זה. מה שנראה קל בחנות לעולם לא קל כשיש לכם תינוק בידיים).

אבל כל השאר לא צריכים את זה. אם אתם צריכים לקפל את העגלה כדי לשים אותה בבגאז', ממילא קודם מוציאים את התינוק ושמים אותו בסלקל שבאוטו, כי אחרת איך תכניסו את העגלה לבגאז'? אולי יש אימהות שיכולות לקפל את העגלה ביד אחת, אבל להכניס אותה ביד אחת לבגאז' זה כבר יותר מאתגר.

אז אם העגלה שאתם רוצים לא מתקפלת ביד אחת ואתם לא צריכים להשאיר אותה בחדר המדרגות/מחסן למטה – זה בסדר.

 

עוד חישובים: יש עגלות שצריך לפרק לשני חלקים לפני הקיפול. קודם להוציא את מושב הטיולון ואז לקפל את הגלגלים. זה לא בעיה אם אתם בעלי הרבה מקום. אם אתם צריכים לחסוך במקום, יש עגלות, גם גדולות שאינן טיולונים, שמתקפלות ביחד עם מושב הטיולון, וכל העניין אורך כמה שניות.

 

 

בטיחות

לוודא שהעגלה עומדת בכל התקנים, ישראלי/אמריקאי/אירופי.

 

 

טיולונים

כל האמור לעיל לא ממש רלוונטי לטיולונים. טיולונים בוחרים כי רוצים משהו קל ומתקפל למשהו קטן כמה שיותר מהר. לכן די נדיר למצוא טיולונים בעלי גלגלים גדולים או מושבים גדולים. ועדיין אפשר למצוא טיולונים עם ידית אחת או סל גדול. אבל שוב, לא אלה הקריטריונים לטיולון.

 

 

עד כאן לאיך אני הייתי בוחרת עגלה לו הייתי קונה אחת היום. אני בטוחה שלהרבה קוראים עם ניסיון בעניין יש עוד דעות או דעות סותרות לחלוטין, וכולם כמובן מוזמנים להשאיר את דעתם בתגובות, למען יזכו הקוראים התוהים לעוד זוויות בעניין.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/5/2012 21:45   
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של qObIKGxZCm ב-1/5/2013 17:11

 

 


 

אוכל וספר

 

אני יושבת במסעדה עם חברותיי דנה ושירה. אל הקינוח מתלווה כדור סורבה לבן. אנחנו טועמות אותו ומתעלפות. יש לו טעם, ממ, אי אפשר לתאר את זה, פרי כל כך טעים.. אין דרך לתאר…

שירה: מה זה הפרי הזה? נורא מוכר

דנה: נורא טעים

אני: זה עומד לי על קצה הלשון, נו, הפרי הזה

שירה: כן, זה פרי שאני מכירה, מה זה..

אני: אולי זה הגרגר יער המקומי הזה שיש להם פה, כזה טעם מיוחד..

דנה: וממש טעים

 

אחרי השתפכויות מרובות (וסשן פולני למהדרין שבו אף אחת לא אכלה את הביס האחרון) אנחנו קוראות למלצר לשאול אותו מאיזה פרי עשו את הסורבה, ואני נחושה בדעתי לשלוח את האופנוען למצוא לי את הפרי המיוחד הזה בהונגרית.

אנחנו: סליחה, מה זה הפרי הזה?

המלצר: של הסורבה?

אנחנו: כן, הפרי המיוחד הזה

המלצר: אגס.

 

אה.

 

 


 

 

ואם כבר ענייני אוכל מיוחד: בכל סופ"ש הולך האופנוען לשוק האיכרים הקרוב לביתנו. ובכל פעם אני מדמיינת איך הוא יחזור עם מיני מאכלים אקזוטים, ירקות לא מוכרים שרגבי אדמה מעלי אדים עוד דבוקים לשורשיהם שלפני שעה עוד היו באדמה וכו. ובכל פעם הוא פורש את סליו כשהוא שב ואני מגלה שהוא קנה עגבניות ובצל ירוק. לא שיש רע בזה, אבל זה קצת פחות אקזוטי. אז אחרי שדחקתי בו להביא מהשוק דברים יותר מיוחדים כי עגבניות אני יודעת לקנות בעצמי בסופר ואין צורך לשלוח אותו במיוחד לשוק ההונגרי, הוא הזהיר אותי שיש דברים "שאני לא יודע אם את יודעת לבשל", ואני עניתי ש"מה שתביא אני אעשה מזה משהו".

 

אז בפעם הבאה שהאופנוען הלך לשוק הוא חזר עם העגבניות הרגילות, אבל גם עם עוד דברים:

 


(צילום: האופנוען)

 

 

עלי שום ירוק, עלי תבלינים למינהם, גבינה מחוררת עשויה מחיה שאינה פרה (האופנוען לא הצליח לתרגם, הוא אפילו לא ידע אם זה מה או מו), וערימה עצומה של אספרגוס לבן (רק חלק בתמונה).

פחח, אמרתי, זה אתגר זה? אין בעיה.

אה, אמר האופנוען, יש עוד משהו, והטיל גוש בשר אדמדם על השולחן.

מה זה? תהיתי.

"גע גע", ענה האופנוען בניב הגומבוצי השגור בביתנו.

Dohhh!

מה לעזאזל עושים מברווז?

וגם, קצת ריחמתי עליו, מתברר. ברווז. ברווז קטן ומסכן, בטח היה חמוד, ועכשיו החזה שלו פרוס אצלי על השולחן. גע גע.

 

דבר ראשון דחפתי את הברווז אל הפריזר. נתמודד עם זה ביום שייגמר כל הבשר האחר בפריזר.

 

השאר היה לא בעיה בכלל: עלי הבזיליקום ועלי השום הירוק הפכו לפסטו שום ירוק. את הפסטו מרחתי על הגבינה המחוררת, יצאו סנדוויצ'ים יוקרתיים.

 

נפניתי אל האספרגוס. אביב הוא עונת האספרגוס, וכל מסעדות העיר מציעות עכשיו משהו עם אספרגוס. שווקי העיר מציעים כמויות עצומות של הזרים הלבנים האלה, ובמחיר מצוין (פחות מעשרה שקלים לזר ענק של קילו), והאופנוען התלהב וקנה כמה קילוגרמים.

שבוע אכלנו רק דברים עם אספרגוס.

 

ביום הראשון אכלנו את זה:


סלט ירוק עם אספרגוס מוקפץ (מתכון שלקחתי מספר בישול שבדי יוקרתי. הייתי מצלמת את העמוד אבל יש רק שני קוראים דוברי שבדית שאני יודעת עליהם בבלוג, אז אין לי כוח להתחיל לצלם וכו. עם פורד והדר הסליחה. כשתבואו לבקר אגיש לכם את הסלט הזה כפיצוי).

 

 וביום השני אכלנו את זה:

 

אספרגוס מוקפץ עם טופו ונודלס (בתמונה: לפני הנודלס).

 

וביום השלישי אכלנו את זה:


פסטה עם אספרגוס, עגבניות, תרד ושמנת. מתכון שמצאתי ברשת ואז עירבבתי עם מתכון מספר הפסטה הגדול.

 

וביום הרביעי חטפתי קריזה לגלות שהשתמשתי רק בחצי כמות של האספרגוס ולכן עשיתי מרק אספרגוס (המתכון היחיד שמצאתי ברשת שלא דרש שמנת) עם כל מה שהיה במקרר.

לא שזה משנה, כי יומיים אחרי הופיע האופנוען עם ערימה חדשה של אספרגוס וממש הופתע לראות שאני לא קופצת משמחה.

בקרוב אעשה עוד מרק.

 

 


 

ואחרי שלקח לי רק כמה חודשים לסיים את החלק החמישי של "שיר של אש ושל קרח" (אלף עמודים באנגלית כשאת בחופשת לידה. ניד איי סיי מור?), סיימתי ביומיים את נוילנד של אשכול נבו.

אני חייבת לומר משהו על אשכול נבו. זה סוג של בון טון לעקם את האף באנינות ולקרוא לספריו ספרי טיסה, ואני חייבת לומר שאני לא מסכימה. זה נכון שהם קריאים כמו ספרי טיסה (ומה רע?), ונכון שהם לא ספרים של גרוסמן, אבל הם לא ספרי טיסה. הם ספרים נעימים, מאוד ישראלים (במובן זה שעלילותיהם מחוברות בקשר הדוק להוויה הישראלית, ולא כמו ספרים אחרים שבאותה מידה ניתן היה להציב את דמויותיהם בעיר אחרת בעולם למשל), ששפתם מצד אחד קריאה כמו ספר טיסה אך מצד שני היא גם עברית יפה ולעיתים מתנגנת ולעיתים משחקת בשפה כמו שרק מי שיודע לכתוב יודע לעשות. 

(והנה דוגמה למשחק מילים חמוד, בקטע שבו המספר מתאר את חופשת הלידה שלקח:

"היא תיכננה את זה מראש, כמובן. נכנסה להריון בדיוק בעיתוי שיאפשר לה לחזור לעבודה כשהוא יצא לחופשת הקיץ מבית הספר. וכך היה. הילד והוא כרתו להם ברית בין הבקרים"

 עמ' 78

 

והנה דוגמה לכתיבה שהיא שירה:

"עוד נגיעה קטנה בחלמון הכאב, ענבר חשבה, והכל יישפך ממני החוצה"

עמ' 197)

 

הספר, כמו כל ספריו של נבו שקראתי, שזור משחקי ביטויים ושירה בכתיבה, וזה מקסים בעיני.

 

ובכלל יש משהו בכתיבה ובסיפורים של נבו שמאוד מדבר אליי. הוא מאוד צבר ישראלי, ועושה רושם שהוא עובר את כל תחנות חיי בדיוק באותו זמן.ארבעה בתים וגעגוע דיבר על צעירים וסטודנטים רגע אחרי רצח רבין, על ההלם שתקף את כולם, ומשאלה אחת ימינה עסק בזוגיות ובהתיישבות, והנה נוילנד עוסק בהורות ובהגירה, שני נושאים רלוונטים לי.

 

אלא מה, שבעוד מארבעה בתים וגעגוע התרשמתי מאוד, כי נבו מעלה שם הבנות והגות נוגעת ללב שהסכמתי איתה מאוד, וממשאלה אחת ימינהפשוט נהניתי, כי יש שם סיפור מאוד מעניין, אז בנוילנד משהו לא בדיוק עשה לי את זה. כלומר, עדיין נהניתי מהעברית ומחלקים מהסיפור, אבל בכללי, משהו היה פחות טוב מספריו האחרים. כאילו הפמיליאריות שהוא כותב בה קצת עברה את הטעם הטוב, וקצת יותר מדי קלישאות ישראליות נשפכו לספר. אבל אולי זו רק אני.

ועם כל זה אני חייבת להצדיע לחלק מהתובנות שלו. יש שם הרבה משפטים נכונים ומדאיגים. על האלימות וחוסר הסבלנות, על מה שהמצב הביטחוני עושה לישראלים, על הורות בצל המצב ועל הקשר היהודי לנדידה.

 

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/5/2012 16:16   בקטגוריות ספרים   
85 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/6/2012 22:01

 

ארכיון – עדי בעולם, מרץ 2012

3/2012

אז זהו, שלא

מצטערת על ההיעדרות מכאן, לשם שינוי זה לא בגלל שאני עסוקה בללדת או לעבור מדינה, אלא סתם טבעתי קצת בשגרה משמימה, ולא רציתי להשמים גם אתכם.

 

 


 

 

 

בשבוע שעבר הצלחתי סוף סוף להגיע להסתפר. בפעם האחרונה שהסתפרתי הייתי בהריון, ומאז ארך שיערי, כשכל חלקו האחרון מפוצל. כבר מלא זמן שאני רוצה להיפטר ממראה קצוות המטאטא, אבל חוק מרפי לעולם אינו בחופש, ולכן לא היה טעם לקבוע תור לספר: זה ידוע שגם אם התינוק שלך אוכל בשעות קבועות כמו שעון שוויצרי כך שאת יכולה בכיף לקבוע תור לשעה אחרי ההאכלה, ביום שבו יהיה לך תור לספר הוא ייכנס לקפיצת גדילה וידרוש לאכול אחת לשעתיים, מה שירתק אותך לכורסת ההנקה (על מי אני עובדת, לכיסא מול המחשב) לכל היום.

 

אבל רצה המקרה והלכתי לטייל עם העגלה ובדיוק באותה שנייה שדובוש נרדם הופיעה מולי מספרה. היה לי ברור שנמאס לאלוהים לראות את הקצוות המפוצלים שלי ולכן הוא שלח לי רמז מאוד ברור. מייד נכנסתי ושאלתי אם אפשר להסתפר ממש עכשיו, לפני שהילד מתעורר.

ועכשיו יש לי סדרת שאלות אליכם:

 

האם חשתי שיש פה בעיה כשהתברר שאף אחד במספרה לא דובר אנגלית וכדי לתקשר איתי נשלפה לקוחה דוברת אנגלית מחנות סמוכה?

 

האם חששתי כשהתברר שהלקוחה דוברת האנגלית גם היא לא בדיוק קוראת את שייקספיר במקור, וכששאלתי אם אפשר לעשות רק קצוות, היא תירגמה את השאלה לספר, שפצח בנאום ארוך בהונגרית, ואחרי שתי דקות של מונולוג היא הסתובבה אליי ותירגמה את כל הנאום במילה אחת: "כן"?

 

האם התחרטתי על הבחירה במספרה כשהופיעה מניקוריסטית, וידוע שעובדי המספרה הם דוגמה מהלכת למה הספר יכול לעשות, כששיערה ארוך מקדימה, קצוץ מאחורה, וכל הבאמצע מסולסל ונפוח, שאפילו פאנקיסטים באייטיז היו מתביישים ללכת ככה?

 

האם הייתי קרובה לחטוף שבץ כשבאמצע החפיפה הופיעה הקוסמטיקאית שעובדת בחדר הסמוך, כשידיה מרוחות במשהו לא ברור, אמרה משהו בהונגרית (כנראה "אני חייבת לרחוץ ידיים"), והספר זז ממקומו ליד הכיור ונתן לה לשטוף ידיים – מעל השיער שלי????

 

האם הייתי קרובה לדמעות כשאחרי שהספר קצץ קצוות בדיוק כמו שביקשתי, הוא נתפס בדיבוק לא ברור ופצח בקונצרט גזימת שיער וירטואוזית בזוויות משונות?

 

האם כמעט הרגתי זקנה שבזמן שאני הייתי עסוקה בלהסתפר היא הרימה את החיתול שכיסה את העגלה כדי לראות את דובוש והתחילה למצמץ דברי מתיקה וכמעט העירה אותו?

 

האם התרגזתי כשבשלב הייבוש הספר התחיל לנפח לי את השיער בטירוף ועוד עם סלסולים, וכשביקשתי less volume הוא היה גאה להראות לי שהוא בכל זאת מבין קצת אנגלית – ואז הוא הנמיך את הווליום של המוזיקה ברקע והמשיך לנפח את השיער?

 

התשובה לכל השאלות: כן.

ושאלה אחת נוספת: האם ברחתי בצרחות כמו שהייתי צריכה לעשות?

התשובה לזה: לא. אני הייתי צריכה להסתפר, וכשאת בחופשת לידה את יודעת שאם ניתנת לך הזדמנות את תופסת אותה בשתי ידיים, עוצמת עיניים וחושבת על אנגליה.

לפחות הקצוות שלי לא מפוצלים עכשיו.

 

 

 


 

 

לפני כמה שבועות היה כאן יריד אוכל, והאופנוען ואני, שמתגעגעים לירידי האוכל השווים של לונדון, החלטנו ללכת. קצת פינטזתי על דוכנים עם קרואסונים טריים, מקרונים, קאפקייקס, המבורגר גורמה, קישים. בקיצור, פינטזתי על היריד בלונדון.

ואז נכנסנו והתברר שמדובר ביריד פטריוטי: כל המוצרים על טהרת הייצור המקומי. כלומר הונגרי. כן, מה זה התלהבתי. נוט.

 

על כל פנים, אחרי שעברנו את מאה הדוכנים שמכרו נקניקים, ריבות וגבינות, גילינו כמה דוכנים שמוכרים גם דברים אחרים. אז הנה מה שקנינו ביריד:

 

בתמונה: ריבה מפרי לא מזוהה (האופנוען לא הכיר אותו אפילו בהונגרית, וסיכם ב"מן גרגר יער כזה"), צ'אטני עגבניות, שמן כמהין, תבלין ראס אל חנות (לא היה בהרט אז הלכתי על זה), אבקת פטריות שתשמש אותי במה שמשתמשים באבקת מרק פטריות, גבינה שאמורים לערבב עם תבלינים כדי ליצור גבינות מעניינות למריחה, נקניק בלתי נמנע.

לא בתמונה: שני השוקולדים היוקרתיים שלא זכו להגיע שלמים עד מעמד התמונה, ושתי הגבינות (עם אגוזים ועם טימין), שהיו במקרר ונזכרתי בקיומן רק אחרי ששאר הדוגמניות התפזרו ולא היה לי כוח לצלם שוב. אני אתאר אותן במקום: הן נראות כמו גבינה.

 

 


 

 

 

טלוויזיה: גמרנו לראות את דאונטון אבי (שתי עונות ופרק ספיישל), ומה אני אומר לכם, סדרה מצוינת. היא ממש עשתה לי חשק להתלבש כמו בשנים ההן (שנות ה-10 וה-20 של המאה הקודמת).

 


אלו הם מרי ומתיו, הזוג עם הייסורים הרומנטים הכי שווים שראיתי לאחרונה.

 

 

 

נורא רציתי לשים כאן את הווידיאו מהעונה השנייה, של הקונצרט שבו מרי שרה מול החיילים, אבל מתברר שאין שום קטע מהסדרה ביוטיוב ברמה ראויה. באסה.

 


 

 

 

ואפרופו וידיאו, זה ממש הצחיק אותי, שטויות שישראלים אומרים:

 

 

 

 

כמובן שלפני שראיתי לגמרי התנשאתי, ואז נחרדתי למצוא שם דברים שאני לגמרי אומרת, כמו "אז זהו, שלא", או "היא הכי כוניפה". והאמת שאחינו הקטן לגמרי אומר "אהלן" (בצירה), "מה עניינות" ועוד כמה משם. שלא לדבר על כמות הפעמים ששמעתי את המשפט "נו, הלכו לשחוט את הפרה?". בקיצור, זה עלינו פה, הווידיאו הזה.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/3/2012 22:06   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
132 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Sarah_Pennsylvania ב-8/11/2012 23:29

 

 


 

פורים, בערך

המשך קטן לתומס הקטר:

יומיים אחרי שפירסמתי את הפוסט ההוא, היה לנו ערב קצת קשה וגומבוץ סירב להירדם. ואחרי שהצלחנו פחות או יותר להשאיר אותו במיטה ולזכות סוף סוף בשקט, עבר האופנוען על קצות האצבעות לסלון. אני עוד הייתי בחדר השינה כששמעתי מהסלון קול רם אומר בעליזות:

"שלום, אני תומס"

ומייד אחרי זה את האופנוען מקלל בהונגרית בזעם

והלכתי לשם למצוא את האופנוען מחזיק את תומס בפנים אדומים ומנסה למצוא את ה-off. הה.

 

 

 


 

 

 

פורים התקרב, אני צפיתי בשעשוע בתמונות מהארץ של תורים בחנויות צעצועים (אנפוקוסד, כמו זו שהעלית בפייס), שמעתי מחברותיי על המירוץ להשלמת התחפושת, ובירכתי בליבי על מזלי שאין פה את כל ההיסטריה של פורים.

ואז בחנתי את המייל האחרון שקיבלתי מהגן וגיליתי שיש פיסקה שלא קראתי, משהו על פורים הונגרי, שהגן חוגג אותו השבוע ביום שני, מה שאומר שיש לי עוד פחות זמן ממה שיש לחברותיי בישראל, וכל ההורים מתבקשים להביא את הילדים מחופשים. אאאאה.

 

קטע וידיאו קצר של איך הרגשתי לפני שידעתי שאני צריכה לדאוג לתחפושת, והקליטה שבעצם גם אני צריכה:

 

 

 

(אילוסטרציה בלבד)

 

אניווי, יצאתי אל החנויות לגלות שמי ששוכח בערב שבת נתקע בלי תחפושת בשבת. התחפושות היחידות שמצאתי למידות של גומבוץ היו של דבורה, פרפר ופרח. בקיצור, שום דבר של גבר גבר.

בלית ברירה נסענו כולנו לחנות צעצועים גדולה מחוץ לעיר. שם מצאנו גם תחפושות של אריה וחיפושית. לרגע השתעשעתי ברעיון לחפש אותו לאריה ולתת לו סלסלת תותים ביד, אבל התבאסתי מזה שאף אחד לא יבין את התחפושת. כיוון שלחיפושית היו צבעים יפים יותר, הלכנו על החיפושית.

 

רק בבית היכתה בי ההבנה, שחיפושית זה, ובכן, נקבה. העיקר נסענו מחוץ לעיר כדי לקנות תחפושת של בנים.

לא נורא, אמר לי האופנוען, רק בעברית זה נקבה, באנגלית זה, זה, הממ..

Lady bug.

כן, יצא שאנחנו מחפשים את הילד לליידי באג. בשנה הבאה אפשר פשוט לחפש אותו לליידי בוי ולגמור עניין.

 

 

 


 

 

רק אחרי שקנינו את התחפושת נזכרתי שיש אנשים מוכשרים שלא קונים תחפושות אלא עושים אותם. לא אני, כמובן, כי אני לא מוכשרת. זכיתי אומנם בחברות מוכשרות (חגית למיניהן) אבל מה עוזר לי אם הן בארץ ואני פה? אז אני קונה. ניחמתי את עצמי שגם בגן רוב הסיכוי שאף ילד לא יבוא עם תחפושת מושקעת שההורים עשו לבד.

הילדה הראשונה שנתקלנו בה בגן אתמול הייתה מחופשת לדבורה. היא לבשה סוודר וחותלות עם פסים שחור-צהוב בסריגה ביתית. על הראש היו לה מחושים שעשו לבד בבית, ממש חמודים.

הילד השני היה מחופש לאריה. הוא לבש סוודר שהודבק עליו בבית פרווה קטנה של אריה, השיער שלו עוצב לרעמה והפנים שלו אופרו לאריה. נזכרתי מייד שיש לי גם חברה מאפרת (כן, שוב חגית). אבל שוב, מה עוזר לי שהיא שם ואני פה?

למרבה המזל נתקלתי מייד אחר כך בילד נוסף, שהיה מחופש לנהג מרוצים. שלא רק שהתחפושת הייתה קנויה, אלא גם ממוחזרת – ראיתי אותו לובש אותה כבר בהאלווין. פוו, אני רק האמא השנייה הפחות משקיעה.

 

 


 

 

עיון באינטרנט גילה לי שהפורים ההונגרי הזה קרה למעשה כבר לפני שבועיים, כך שקצת מוזר שבגן נזכרו לציין אותו עכשיו, בדיוק בשבוע של פורים שלנו. כשהגעתי לגן אמרתי לגננת שאני שמחה שהתחשבו בפורים שלנו ודחו את זה ההונגרי לעכשיו.

"פורים?" היא קימטה את המצח. "is that the one with the sukkut?"

לא, אמרתי בטון יבש משהו, "סוכות זה זה עם הסוכות. פורים זה הג'ואיש האלווין".

"אה", היא אמרה. "לא שמעתי עליו. דחינו את הפורים ההונגרי כי לא הסתדר ללו"ז של הגן".

נו שוין. סתם יצא טוב עם החגים של היהודים.

 

 


 

 

 מיסטר חיפושית.

 

 

 

התיכנון להשבוע: אפיית אוזני המן. אם מישהו מכיר מתכון קל אך טעים – נא לנקקו. תודה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/3/2012 12:33   
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-31/3/2012 17:18

 

ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2011

11/2011

הבלוגרית שאהבה קאפקייק

פעם הייתה בלוגרית שאהבה רק קאפקייק

לא בשר ולא גבינה, רק קאפקייק פשוט
לא דייסה ולא קקאו, רק קאפקייק היא רצתה
קאפקייק. לא לחם, לא אורז ולא ביצה,
 
רק קאפקייק.
 
וביער הרחוק ההוא, שבו היא הייתה גרה
לא היה קאפקייק.
ישבה הבלוגרית ובכתה ובכתה, ואמרה:
– אני רוצה קאפקייק.
 
בא הבנזוג שלה, האופנוען, ואמר לה:
-תשמעי חמודה, אין קאפקייק. ביער שלנו אין קאפקייק.
 
יש פטל, שזיפים, סיגלויות, מרק (גולאש),
יש אורז, צ'יפס, קבב וארטיק ומיץ ממותק,
אבל קאפקייק אין. אין.
תפסיקי לבכות ותפסיקי להתלונן
 
אבל הבלוגרית בכתה ורצתה רק קאפקייק
ואת עיניה ניגבה ניגבה כל הזמן בסמרטוט (חיתול בד)
ורצתה רק קאפקייק.
כל הזמן בכתה, וכל הזמן רצתה קאפקייק וקאפקייק

 


אז שום ילדים שאמא שלהם שמה להם קאפקייק בתיק לא הגיעו לבקר פה, למרות שבכיף יכולתי להבהיל אותם כמו שאני נראית בלי שעות שינה והם היו משאירים מאחור את התיק. אז בלית ברירה המשכתי לקטר ("דווקא כשאני מיניקה ואני יכולה להשתולל עם קלוריות אין לי פה קאפקייק! הכל עוגות של רוסיה!") עד שהגננת של גומבוץ, שנמאס לה לראות את פרצופי המכורכם כל בוקר הודיעה לי שהיא מצאה בית קפה אמריקאי שמגיש את כל הזבל הסוכרי הזה.
 
לא סתם קוראים לו Sugar Shop. שני סניפים יש להם, ואנחנו הלכנו על הגדול. המקום מעוצב בצורה הכי סכרינית שאפשר לחשוב עליה, ומאוד אמריקאי. והדוכנים: בקומה ראשונה עוגות הונגריות ("ממ, הקומה הראשונה נראית טוב", אמר האופנוען, מפספס לגמרי את הפואנטה שבגללה הלכנו לשם. עוגות של רוסיה יש בכל מקום!!), בקומה השנייה שלל זבל סוכר צבעוני. עוגות בצק סוכר מהממות, קאפקייק זרחנים, פטיפורים מצחיקים. לשטוף את העיניים.

הנקניקיות והפופקורן הם כמובן גם עוגות.

העיצוב של המקום גם מושקע:


גיבורי על הקירות

מילוי אמ אנד אמס בשולחנות,
או סתם עיצוב סכריני:

 

ויש גם חנות, מלאה בדברים ורודים ומתוקים:


 

לפחות אני לא חובבת הזבל הזה. למרות כל האמור למעלה אני לא אוהבת את אלו הממש ג'אנקיות, שכולן בצק סוכר ועוגה יבשה. אני התגעגעתי לקאפקייקס האלה, הפחות צבעוניים וזבליים ויותר קרמיים (שמראים לי שכבר כשהינקתי בפעם הראשונה רציתי קאפקייקס). הכי רציתי שוקולד וחמאת בוטנים. אז לא הלכתי על קאפקייק אלא על עוגת חמאת בוטנים שהייתה מצוינת.
חשבון, רק כדי לשים דגש על יתרון של רוסיה:
עוגה נאה
+
תה
+
חליטת פירות מצויינת
=
22 שקלים. תקנו אותי אם אני טועה (הרבה זמן לא יצא לי ובזמן הזה מחקו לי את המוח והזיכרון) אבל זה ממש יותר זול מבארץ, נכון?
 

הטמטמת עוד פה:
האופנוען ואני מחפשים את בית הקפה ולא מוצאים.
האופנוען: טוב, לא תהיה ברירה אלא לשאול מישהו
אני: אוי, מה נעשה? בטח אף אחד פה לא מדבר אנגלית
האופנוען פותח את החלון של האוטו ושואל מישהו בהונגרית איפה הרחוב
אני נזכרת שהוא הונגרי
 

ומאז, היא אוכלת רק מה שהיא עצמה מכינה,
ולא רוצה דברים שאין ורק לילדים אחרים יש.
היא אוכלת ביצה, ולחם וגבינה לבנה
והיא כבר לא בוכה ולא מתנהגת כמו טיפשה (טוב, טיפשה אולי כן)
נכתב על ידי עדי בעולם , 24/11/2011 13:34   
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/12/2011 11:29

 

 


 

טוני וג'ינג'ר

כשעברנו מלונדון לבודפשט שכרנו חברה שגם אורזת. וכך, ביום המעבר התייצבו על סף דלתנו שלושה שמנגוצים ג'ינג'ים רחבי כתפיים כמעט זהים. "אני טוני", הציג את עצמו הדובר שלהם, "זה ג'ינג'ר וזה שם כלשהו" (גם האופנוען ואני לא הצלחנו לתפוס את השם של השלישי).

 

טוני, ג'ינג'ר והשלישי החלו מייד בעבודה. אני הסתלקתי עם גומבוץ לסיבוב יוקרתי בהמפסטד (על מי אני עובדת, שוב הלכנו לג'ימבורי) האופנוען נשאר להתייבש עם האריזה. על כל פנים, הם עבדו בקצב טוב אז הוא לא עמד להם על הראש. ככה יצא שלא השגחנו מה אורזים במטבח. וכיוון שאת המטבח ארז גבר שנראה יותר כמו חוליגן כדורגל מאשר פודי חובב מטבחים (כשהגיעה העת לארוחת הצהריים אמר לי טוני "איי, מי אנד דה לדס לוקינג פור א צ'יפ שופ", ואני התנצלתי שבהמפסטד אין ושלחתי אותם לפינצ'לי רוד), הוא הצליח לפספס את המגירה הכי חשובה של המטבח.

מגירת הסכו"ם והאקססוריז. אקדים ואומר שבעל הבית ניסה לחסוך כשבנה את המטבח, ולכן מגירת הסכו"ם הייתה בנויה בתוך מגירת הסירים. גם לי לקח קצת זמן למצוא אותה כשעברנו לשם וסידרתי את המטבח. אז ג'ינג'ר המסכן, זה כבר היה ממש אתגר בשבילו. אז הוא הצליח לארוז מטבח שלם בלי לחשוד שהוא לא נתקל בסכו"ם.

כשפרקתי את הארגזים בבודפשט קלטתי לאט לאט שהסכו"ם שלי לא הגיע. זה לכשעצמו לא היווה כזו בעיה גדולה, זה במילא היה הסכו"ם הכי זול שיש באיקאה. את זה קניתי מחדש (והפעם פינקתי אותנו בשני הכי זול באיקאה, וויהי!). אבל המגירה הזו, שהייתה מגירה ממש רחבה וגדולה, הכילה יותר מהסכו"ם, היו בה גם כלים אחרים. ובכלים האלה אני נזכרת בכל פעם שאנחנו צריכים אחד ואני קולטת שגם הוא אבד באסון הטוני וג'ינג'ר.

הנה רשימה חלקית של מה שחסר ומה שכבר איכשהו השלמתי:

פומפיות אישיות לפרמזן

שני פקקים לבקבוק יין, אחד מסיליקון בעיצוב משעשע, אחד יוקרתי ממתכת מנאפה ואלי

שני קולפנים – קניתי קולפן פושטי באיקאה

כפות לסלט שהכי אהבתי, מ"סוהו" בארץ – קניתי כפות לסלט בחנות חביבה כאן

מרית סיליקון ממש שווה מחנות עיצוב בשטוקהולם

מחזיקי תה אישיים – קניתי מחדש

מחזיק תה לקנקן

הסכין הכי טובה שהייתה לי, קטנה ומדהימה, חתכה כל דבר אפשרי. נקנתה לירקות, מהר מאוד עברתי להכין איתה הכל. נקנתה בחנות שף בדיזינגוף סנטר, כך שאין לי סיכוי להחליף אותה בקרוב – קניתי כבר שתיים בחנויות נחשבות והן לא מגיעות לקרסוליה

שישה סכיני חמאה, מעץ, משבדיה. השתמשתי בהם להכל, החל ממריחת חמאה, דהה, ועד להגשת ממרחים, טיגון דברים קטנים, ערבוב בסיר קטן וכו

כותש שום ממש טוב – קניתי באיקאה והוא לא מגיע לרמת הקודם

פורס גבינה צהובה – קניתי חדש

מצקת קטנה – לרטבים

כף גדולה להגשה – קניתי

מברשת סיליקון למריחת ביצה/שמן וכו

 

כמו שאתם רואים מדובר בהרבה חפצים שהם יותר מותרות, ולכן לא מיהרתי לקנות מחדש, וחלק גם לא מצאתי כאן (סכיני החמאה) אבל זה מבאס.

אחרי זה גיליתי שג'ינג'ר פיספס גם את מגירת התבניות (הייתה חבויה מתחת לתנור) ולכן נעלמו לי גם כל התבניות (כולל תבנית זכוכית שווה לפאי) וגם חותכני העוגיות שאספתי שנים (היו לי משהו כמו 20 בהמון צורות), ועד שהתקרבתי לגיל שיש לי ילד שיכול להנות מחיתוך עוגיות. יופי.

די, לא רוצה לעבור דירה בקרוב.

(אלא אם כן הדירה בניו יורק).

 


הטמטמת עוד כאן, ולא רק אצלי.

האופנוען תופס אותי רוקדת בצורה ממש מטופשת מול גומבוץ.

האופנוען: ולחשוב שבקרוב את בת 38

אני (בכעס): 37

האופנוען (בקול של "נו באמת, אותי את לא יכולה לרמות בקשר לגיל"): 38

אני: נולדנו באותה שנה

האופנוען: נכון

אני: ובן כמה אתה?

האופנוען: 38

אני: תחשוב שוב

האופנוען (מחשב בקול, 1974… 2011..): אה

 

 


האמת, זה ממש מוזר לראות את הגיל הזה. אני עוד מסתובבת כשמישהו קורא "חיילת"…

 

 

 

 

יום ההולדת עבר בסדר. מזל שאמא שלי הייתה כאן לארח לי לחברה. היה כיף לדבר עברית בארוחת צהריים יום הולדתית.

 

 

 


 

חברותיי המסכנות קונות לי כבר כמה חודשים מתנות ברצף. חגית למשל ביקרה אותי באוגוסט והביאה לי מתנה לבית (וגם מתנות לגומבוץ וגם רשימת מכולת ארוכה), ואז שלחה לי חודש אחרי מתנה ללידה של דובוש, ולקינוח שלחה לי עכשיו מתנה ליום ההולדת. כן, השנה יש לה סעיף בתקציב שהוא מתנות לעדי.

והנה נחתה פה גם חבילה מהדס, וחבילה מה זה שווה. החלק הספרותי שלה: שני ספרים של יו נסבו, אדום החזה ונמסיס, ספרי בלשות סקנדיביים, שזה ממש אני ומה זה בא לי לקרוא אותם. גם גומבוץ קיבל ספר – של דויד גרוסמן, מי רוצה שק קמח, וזה הגרוסמן הראשון שלו, אני כה מרוצה.

 

אז עכשיו ממתינים לי על המדף לקריאה שני ספרי יו נסבו וגם הספר החדש בסדרה של אקונין, הכתרה, שההורים שלי הביאו לי. יש!!

 


 

ולפכים גסטרונומיים מחיי עקרת הבית. ראשית, במסגרת מבצע "אנחנו נמצא אוכל שאנחנו אוהבים ברוסיה" גילה האופנוען מאפייה מעולה. משם הוא מביא כל סופ"ש מאפים בשם פוגצ'ה, שזה מן לחמניות קטנטנות. הוא מביא את גירסת הצ'דר, כלומר ממולאות בגבינה, והמרקם שלהם ממש מזכיר בריוש. יאמי!

כדי לאזן את כל הקמח הלבן והמושחת הזה אני משתדלת להכין משהו בריא. אז הנה מתכון לסלט סלק שקיבלתי מגילה והוא גם בריא וגם טעים:

סלק קצוץ לקוביות

תפוח גראני סמית' קצוץ לקוביות

לימון, מל"פ, שמ"ז

הוראות: לערבב.

יוצא טעים וצבעוני.

 


וגרו לחמניות מושחתות עם סלט סלק בריא.

 

 


 

והמלצת קריאה לבלוג: טול טול היא אם לפעוט, התגוררה בכמה מדינות, גם מצחיקה וגם מרגשת.

(גילוי נאות: היא חברה שלי עוד מלפני ימי הבלוג, כששתינו היינו נשות קריירה ומטיילות בעולם. אני לא מאמינה שעברו כבר יותר מעשר שנים מאז המשלחת המקצועית לגרמניה שהפגישה בינינו! ואני לא מאמינה שלא ניצלתי בסוף את הספה שלכם באמסטרדם! ושעברו כבר יותר משלוש שנים מהחתונה שלכם!).

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/11/2011 21:49   
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-14/3/2012 19:01

 

 


 

כבר שכחתי* (פוסט אימהות)

 

 

1. שאם זה לא מכוסה – זה ישפריץ.

2. את הגעגוע לשינה של לילה שלם. עזבו לילה שלם – ארבע שעות רצופות של שינה גם יתקבלו בשמחה.
3. שהרעש המפחיד בעולם הוא צליל המוצץ הנופל מפה התינוק אל הסדין. העולם, כלומר אני, עוצר נשמתו: יתעורר? לא יתעורר? (ברור שיתעורר).
4. את תחושת הפינוק האופפת אותי בכל פעם שאני זוכה להיכנס לשירותים לבדי, ועוד ממש לסגור את הדלת מאחוריי.
5. שבשנייה שתתחילי להיניק יתקוף אותך צמא איום, כאילו לא שתית יומיים.
6. שהאוכל הכי שימושי הוא זה שאפשר לאכול ביד אחת ולא מעל צלחת (מי אמר עוגיות ולא קיבל).
7. איך מתפעלים מנשא לופי**.
8. למה צריך כל כך הרבה חיתולי בד.

 

*אבל עכשיו אני זוכרת מצוין
**חוץ מסעיף 7. את זה, מתברר, גם המדריכים המצולמים לא הצליחו לרענן מספיק את זכרוני.

 


חוק מרפי לתינוקות, גירסת שני ילדים, #1

הגדול לעולם ישכים משנת הלילה שלו בשנייה שבה סיימת להיניק את הנקת הלילה האחרונה של הקטן, הנחת אותו בחזרה במיטתו וכבר תיכננת לחזור למיטה בעצמך. יכולת ממש לחוש בדמיונך את ההרגשה הנפלאה הזו של הלחי על הכרית..
(חוק שעובד במאה אחוזי הצלחה ובדיוק על השנייה)
 

 
אלה לא החיים שלי, #87
 
השעה 21:20.
אני (בטון מיואש): אני לא מאמינה כמה מאוחר!! איך נגמר הערב??
האפנוען: אני יודע!! עוד יש לי כמה מיילים לענות עליהם, אני לא אגיע למיטה לפני עשר!!
(לצורך ההשוואה, גשו לעשרות פוסטים מלפני שנתיים וחצי ויותר, שפורסמו בסביבות ארבע בבוקר ונפתחו במילים "בדיוק חזרתי מבראסרי", או "איזה יופי של תפריט מוזל לבירות והמבורגרים יש בלילה בסרגוס" ו"כמה פרקטי זה שאפשר להזמין ארוחת בוקר 24 שעות ביממה בבנדיקטס")
 

סוף עידן התמימות
 
אנחנו יוצאים מקניות גדולות בסופר. האופנוען דג חטיף ביסקוויט רך ממולא בקרם גבינה ומצופה בשוקולד (זה קטע הונגרי, ממש טעים), מחלק לשלושה ונותן לי ולגומבוץ שליש כל אחד (זה משהו כמו גודל ביס). גומבוץ מסיים את שלו ומבקש עוד (או בלשונו – "עגה עגה", שזה "עוגה עוגה"). האופנוען ואני לא מתכוונים לתת לו עוד סוכר, גם ככה הוא זכה מן ההפקר וקיבל את זה רק בגלל שגם אנחנו רצינו ולא הצלחנו לאכול בלי שהוא יראה (הו כן, אנחנו מעולים בדוגמה אישית עם סוכרים..), אז אנחנו פושטים ידיים, מגלגלים עיניים ואומרים "אין, נגמר".
גומבוץ תוקע בנו מבט, צולל לעבר שקיות הקניות, מוצא את השקית הנכונה ושולף ממנה עוד חטיף כזה.
האופנוען ואני מזייפים טון מופתע: מה, יש עוד אחד?? איזו הפתעה..
אופס.
 

חוק מרפי לתינוקות, גירסת שני ילדים, #2

אם הגדול מסכים לשחק לבדו בזמן שאת מנסה להרדים את הקטן, הוא לעולם יבחר את הצעצוע הכי רועש שיש לו (צעצוע שהוא לא נגע בו חודשים, רק עכשיו, כשאחיו הקטן ממש עצם עיניים, זה זמן מעולה לדפוק בפטיש..).

 


האופנוען: "מאוד יפה ששמת תמונות של שלכת לפני שני פוסטים".

כמה דקות לאחר מכן נוחת אצלי מייל עם תמונות שלכת שהוא צילם. יותר מוצלחות משלי, והוא עוד לא טרח לצאת מהבית בשבילן. רר.


(נוף מהחלון הביתי. צילום: האופנוען)

 


בפעם הבאה: ספרות, משלוח מהארץ ואי-משלוח מלונדון.
 

הערת ישרא: המנגנון החדש עם הקבועים לא עובד אצלי. התנצלויות למי שנעלמתי לו.
נכתב על ידי עדי בעולם , 9/11/2011 11:37   
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של שיר דמע ב-2/12/2011 14:23

 

 


 

פוסט להתעלף (סיכום סאגה)

יש לי כבר פוסטים חדשים בקנה (הו כן, משום מה אני יצירתית כשאני לא ישנה) אבל הגיע הזמן לסיים את סאגת הלידה.

 

 


 

 

אז התעוררתי בחדר ההתאוששות, ולא היה לי מושג איפה אני, מה השעה, וכו. באיזשהו שלב (ייתכן שזה היה אחרי שתי דקות, ייתכן שזה היה אחרי שעה, תפיסת הזמן מאוד לא ברורה כשמתעוררים מהרדמה כללית, מתברר) הופיע האופנוען, סיפר לי שילדתי, סיפר איך היה מסעיר (אני שמחה שהוא נהנה), וקינח בתיאור של דובוש, הילד שלי שטרם פגשתי. מזל שהביאו אותו אחרי זה ויצא לי לחזות במו עיני ופטמותיי בפלא.

 

ולאט לאט התחלתי לקלוט עוד דברים. כמו זה שהייתי יכולה להתחרות בהצלחה בכל טפטפת בכמות הצינורות שיוצאת ממני. מילא זה שמחובר לאינפוזיה, ומילא זה שמנקז את ה, ובכן, פיפי, אבל מצאתי במפתיע גם שקית שהייתה מחוברת אליי בנקודה עלומה בבטן (לא היה לי אומץ להסתכל איפה בדיוק) וניקזה כל מיני דם. בעעע.

וגם קלטתי שאני בקושי יכולה לזוז, כי כואב. אבל למרות שמהר מאוד ויתרתי על השאיפה לקום, הופיעה האחות לקראת הערב ואמרה שאני צריכה לקום מהמיטה. האופנוען והיא התייצבו בנקודות מפתח, כל אחד גם אוסף איזה שקית שמחוברת אליי, ונתנו הוראות מכוונות כמו "תזיזי קודם את הרגל ההיא" וכאלה. כן, מחלקת גריאטריה זה כאן.

על כל פנים, למרות הכאבים הצלחתי להגיע לפוזיציה שאפשר לקום ממנה וקמתי.

הייתה שנייה של אופוריה.

ואז, למרות שראיתי את הפה של האופנוען זז, הפסקתי לשמוע אותו, כאילו מישהו לחץ על מיוט לחדר. ושנייה אחרי זה גם כיבה את האור. והפיל אותי על האופנוען.

בקיצור, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתעלפתי. אם לסכם בשתי מילים: לא כיף.

 

את החוויה הראשונית הזו אני אשחזר שוב, פעמיים, למחרת בבוקר וכמה שעות אחרי. ואחרי שלוש התעלפויות כבר ויתרתי על הרצון לקום והתחלתי לנחם את עצמי שבעצם לא רע לי בכלל במיטה, אני אשאר כאן… זה היה השלב שהרופאים קלטו שכנראה איבדתי יותר מדי דם בניתוח. מייד חיברו אותי גם לעירוי ברזל. כי אין כמו עוד צינור בשביל לגרום לי להרגיש מושכת.

על כל פנים, באיזשהו שלב הופיעה מישהי שהציגה את עצמה כפיזיותרפיסטית, והבטיחה שהיא תקים אותי מהמיטה. היא עשתה לי סדרה של תרגילים שהרגישו ממש בולשיט, כל מיני "תסובבי את הבוהן של רגל ימין ותנשמי עמוק", "תחשבי מחשבות חיוביות", "תעשי פלייה עם כף הרגל" וכו. ואז היא הצליחה להקים אותי בלי שהתעלפתי. כמעט התעלפתי משמחה.

 

בספר עם הגלגל כתוב שמי שמתאוששת מניתוח קיסרי תגלה שמאוד כואב להשתעל. הם שכחו לכתוב שלא רק להשתעל, גם לצחוק. מובן שבשנייה שנכנסתי להתאוששות הפך האופנוען לבדרן צמרת, כל משפט שלו מסתיים בפאנץ' ליין מחץ, כל מילה קורעת. כמות הפעמים שהתחלתי לצחוק ומייד צרחתי הייתה בלתי נסבלת. האופנוען, שנקרע בין מצד אחד רחמים עליי ומצד שני להיות מרוצה מעצמו שהוא כל כך מצחיק, ניסה להשתדל להרגיע את חוש ההומור. לא הלך. מה הוא יעשה שניתוח קיסרי באמת מותיר את האישה במצב שמה זה קל להתבדח על חשבונה…

למשל: לפני הניתוח מורחים עלייך הרופאים חומר מחטה מהברכיים ועד הפופיק. אחרי הניתוח גיליתי שצבעו כתום בוהק. בגלל שלא יכולתי לקום מהמיטה לא יצא לי להתרחץ, כך שהמלבן הכתום הזה נשאר על הרגליים שלי כל הזמן. ביום שקמתי סוף סוף מהמיטה אמרתי לאופנוען בשמחה שסוף סוף אני יכולה להתרחץ, והוא ענה בתגובה: "כן, רציתי לומר לך, מה זה, שפכת על עצמך בולונז? צ צ צ איזה נימוסי שולחן". פרצתי בצחוק גדול. את הצרחה שבאה בעקבותיו שמעו בכל המרפאה.

 

כמה שעות אחרי זה הגיעה האחות להוציא את הצינור מהבטן. עד אותו רגע לא ממש הקדשתי לו מחשבה. הוא היה שם, וזהו. רק כשהיא אמרה "תנשמי עמוק, תספרי עד שלוש וזה יעבור", קלטתי שהוא מחובר איפשהו עמוק בבטן, וכנראה שזה הולך לכאוב כשיוציאו אותו. אכן, כאב. כמעט התעלפתי שוב כשגיליתי שהיא שלפה לי איזה חצי מטר צינור מהבטן. איפה לעזאזל זה היה? עזבו, לא רוצה לדעת.

 

אחרי שלושה ימים בבית החולים הוכרזתי כמספיק בריאה לצאת הביתה. יאי! נאסר עליי להרים דברים כבדים חודש, וזה, מכל הכאבים, היה הדבר הכי קשה בניתוח. זה אומר חודש לא להרים את גומבוץ, וזה היה קשה מאוד.

ובשורה אחת משמחת למי שבכל זאת תעבור ניתוח קיסרי: השבוע הראשון ממש קשה, זה נכון. כאבים, קשה לזוז, די בעע. אבל כשהשבוע הזה חולף, ההחלמה תופסת תאוצה. כל יום הוא שיפור עצום. שבועיים אחרי הניתוח היה מצבי יותר טוב ממה שהיה שבועיים אחרי לידה רגילה. (כן, זה הזמן לקוראיי הגברים לומר לעצמם שאיזה כיף להם שלא עשו אותם אישה).

 

זהו. בפעם הבאה – פוסטי אימהות, תינוקות, קיטורי רוסיה, מבזקי ספרות ושאר ירקות פולנים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/11/2011 17:18   
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/1/2012 23:22

 

ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2010

בעולם

כשרק פגשתי את האופנוען הוא אמר לי שעבודתו עשויה לקחת אותו גם למדינות אחרות. אני, שהייתי תושבת חוזרת טרייה ודי בהלם חזרה לארץ, אמרתי שזו לא תהיה בעיה.

הזמן חלף והעת הגיעה.

אז אנחנו עוברים ללונדון.

כלומר עברנו.

לפני שבוע.

החודשיים האחרונים היו קצת מטורפים – סידורים בארץ וסידורים באנגליה, פרידה מעבודה כאן ותחילת עבודה שם, ובאיזשהו שלב כבר התחלקנו, אני בארץ והוא שם, נקרע מגעגועים ("אליו ואלייך", אמר, למרות ששנינו יודעים שזוגיות זה יפה, אבל להיות רחוק כמה שבועות מתינוק בן שמונה חודשים זה קורע את הלב).

ולונדון. לונדון זה הרבה יותר קל משבדיה. זה כמעט לא מרגיש כמו לעבור לעיר זרה. כלומר, זה לגמרי לעבור לעיר זרה, אבל אחרת. אולי בגלל שאני לא צריכה ללמוד שפה חדשה לשם שינוי, אולי בגלל שבסופרים הגדולים יש כמה מדפים מלאים במוצרים של אוסם ופריגת ושלל יצרנים ישראלים, משקדי מרק ועד אבקת מרק וקניידלך, אולי בגלל שהאופנוען כבר גר כאן בעבר כמה שנים ולכן לא רק שהוא מכיר את העיר יש לו גם כמה חברים טובים כאן, ולכולם יש משפחות עם ילדים בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם אני מכירה ומחבבת אותם, וזה אומר שעוד לפני שעברנו כבר קבענו מפגשים והוזמנו למסיבות ועכשיו הבעיה שלי היא בכלל איך מוצאים בייביסיטר לכל בילויי הערב האלה. ובעצם גם לי יש חברה או שתיים שכבר גרות כאן, וכמובן שברגע שאמרתי שאנחנו עוברים התברר שלרוב חבריי יש חברים בלונדון ומייד קיבלתי מיילים וטלפונים אם אני רק צריכה עזרה.

שזה מאוד יפה מצידם. וגם מאוד לא-אני כי אני לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים באחד על אחד, שזה בעצם דייט לכל דבר ועניין. אז כתבתי לחברה של חברה אחת או שתיים, וקיבלתי עצה או שתיים, אבל מעבר לזה אני רוצה קודם לסדר את הבית ולגלות את השכונה ולהתאפס על עצמי ואחר כך אחשוב על מפגשים.

ואם יש משהו שלמדתי בנדודיי זה שהעולם הוא באמת כפר קטן. המשפחה והחברות הטובות והחברים שנשארים בארץ יישארו בקשר יומיומי, שזה לא כזה הבדל בעצם ממה שהיה בארץ. כלומר יש הבדל, אבל המרחק לא מרחיק אנשים אהובים.

לפחות אני מצדיקה שוב את שם הבלוג  סבבי


אני אחרי שבוע בלי אינטרנט בבית. חוברנו אתמול והאופנוען ואני התנפלנו על המחשב כמו שני ג'אנקיז בקריז תוך "תשגיח עליו דקה אני רק בודקת מייל" וההפך. התנצלויות למי ששלחו לי מייל כבר לפני יותר משבוע ונעלמתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/11/2010 23:42
337 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Deva ב-22/8/2012 22:54


היום יום

אפילו הבלון אינו משפר את מצב רוחי בשל ההלם מהגיל לידו.


גומבוץ לועס בננה, ואז דופק אפצ'י חבל על הזמן. חתיכת בננה מעוכה ענקית עפה על אחינו הקטן שיושב ליד. אחינו הקטן, שלא יודע שלגומבוץ יש בננה בפה, כמעט מתעלף.

אחינו הקטן: איכס!!! מה זה החננה הזו שעפה עליי? מה הוא פיל?

אני: זה בננה

אחינו נושם לרווחה


אני בד"כ לא פעילה מי יודע מה בפייסבוק, וגם די משתדלת לא לנפח את מספר החברים שלי ולאשר רק את מי שאני באמת מכירה, אבל אחד הדברים הכי משמחים באתר זה שהוא הפגיש אותי בחזרה עם קבוצת החברות שלי מהצבא. כשהיינו ביחד בקורס קצינות היינו חבורה מאוד מגובשת, ואחרי זה הוצבנו במקומות מאוד שונים, ומשם רק המשכנו להתפזר, למדנו במקומות שונים (זה נפרש מהאוניברסיטה בבאר שבע ועד הטכניון) ומקצועות שונים, כולן התחתנו וילדו הרבה לפניי, ואז גם החלו לצאת לשליחויות ושתיים מהן גרות ביבשות אחרות היום, שזה די מצחיק לחשוב, שפעם כולנו חלקנו חדר של 16 מטר רבוע והיום אנחנו גרות הכי רחוק שאפשר אחת מהשנייה, בשלושה כיוונים שונים.

לא היינו בקשר הרבה שנים ואנחנו לא מאוד מעודכנות, אז היה מאוד משמח להיפגש, ולפני כמה ימים הן גם העניקו לי שיחת בנות משעשעת כמו בימים של אז (אפילו גלשנו קצת לביטויים של צבא). רק בנושאים טיפה שונים.

זה התחיל משיחה עם חברה אחת (אתם רואים נכון, ביחד איתה כבר יש לי ארבע חברות בשם חגית), על ענייני זוגיות וילדים:

ואז הצטרפה אלינו חברה נוספת, שמייד התפנינו לצחוק עליה שהיא התרבתה מעל למצופה (היא ילדה לאחרונה בת רביעית!):

ואז עברנו לדסקס איך מרגיש בעלה, גבר יחיד בבית עם חמש בנות:

היה מאוד משעשע ואחרי זה הצטרפה חברה נוספת מהחבורה, מה שבכלל הוסיף לדז'ה וו.


אפרופו חברות ותיקות, לאחרונה ביקרתי את חברתי עדי. לעדי ולי היו הרבה זמן חיים מקבילים: שתינו במקור מנס ציונה, שתינו עבדנו באותו מקום, וגם אחרי שהיא עברה למקום אחר נותרנו באותו תחום, תקופה ארוכה גרנו במרחק שני רחובות אחת ליד השנייה בתל אביב, ובאופן כללי בילינו הרבה ביחד. הזמנים חולפים, ובעוד פעם בילויינו המשותפים התאפיינו בלצאת למקומות מגניבים בשלוש בבוקר/קניות בגדים או פיצ'פקס/אכילה קבועה באורנה ואלה וכו, בביקורי האחרון אצלה עסקתי אני בלהחליף את שלשוליו של גומבוץ, בעוד היא מחטה ללא הפסקה את אפו של הבן שלה. רגע השיא נרשם בהאכלה משותפת של ארוחת הצהריים בכיסאות תינוק, תוך שידול "עוד קצת בטטה". הממ.

על כל פנים, בעוד פעם מתנה שווה הייתה משהו ללבוש, איבחנה עדי את המצב החדש: "המתנה הכי טובה מגיעה עם בייביסיטר".

ואכן, לכבוד יום הולדתי הזה, וכל מה שביקשתי הוא לישון לילה שלם. לכאורה, בקשה צנועה, אך למעשה, אופרציה הכוללת השפעה על חייהם של לפחות ארבעה מבוגרים.

וכך קיבלתי את המתנה המושלמת מההורים שלי: לילה במלון עם האופנוען, כשגומבוץ ישן אצל ההורים שלי. יש!!!!!!!!!! תודה!!!!!!!!!!!!!!!

היה נהדר. ומוזר.

קודם כל, כי כדי לנסוע ללילה הרחק מהילד צריך לכבות איזושהי נורית אחריות/געגועים/אשמה, ונאלצתי ממש להכריח את עצמי לא לחשוב עליו כדי להנות.

והיה נהדר כי הלכנו למסעדה ושתיתי שתי בירות, שזה התאפשר בזכות סיום ההנקה לאחרונה והעובדה שהלכנו ברגל למסעדה.

וכל זה נעשה עם רון בלב, בידיעה שהלילה אני ישנה!!! יש!!

ואז גיליתי שהגוף שלי, שפעם שקע ל-12 שעות שינה ללא בעיה, לא מסוגל יותר. ולמרות שהחדר היה חשוך והמיטה גדולה והכל נעים, התעוררתי ללא שום סיבה בשתיים וחצי (שזה בערך הזמן למוצץ הלילי הראשון בלילה סטנדרטי) ואחרי זה התעוררתי שוב בחמש וחצי (שזה זמן ההשכמה בלילה סטנדרטי גם כן) ונאלצתי להתאמץ קצת כדי להירדם. ווט דה פאק!!!!!

על כל פנים, אכלנו גם ארוחת בוקר רגועה ללא "אתה תחזיק אותו ואני אשאף מהר את החביתה שלי ואחרי זה נתחלף", ועוד עשינו קצת סידורים, וחזרנו הביתה, כדי לגלות את גומבוץ מטפס בכיף על אמא שלי, שהשכימה, לראשונה מאז הצבא, בחמש ועשרה בבוקר. תודה!!!!!!! אני רוצה שוב ביום ההולדת הבא!! בעצם כבר ביום ההולדת של האופנוען!!! ואפשר גם בפסח!! ובחנוכה!!


חוק מרפי לתינוקות, גירסת האוטו:

גם אם הוא נורא עייף, במשך 50 דקות של פקקים הוא לא יעצום עין. הוא יירדם בדיוק כשתיכנסי לרחוב שאת צריכה. (ואז כמובן תמצאי מייד חניה, והוא אפילו לא יזכה לחמש דקות חסד של שינה כשאת מחפשת חניה).


המשפט הכי מתסכל:

"זה או ויראלי או שיניים"

(כן, היה שווה לעמוד בשביל זה שעה בתור, לריב עם שלוש נשים שניסו להיכנס לפניי כי הן "היו פה קודם ורק הלכו לבדוק משהו" או לחילופין "חייבת להיכנס לפנייך כי אני עם ילד חולה" – ולמה את חושבת שאני פה, בשביל הכיף?, ולקינוח לחשוף את גומבוץ לכל הילדים שמשתעלים בצורה שנשמעת באורח מחשיד כשחפת במצב מתקדם. רר)


קואלה כתבה על מה שעשתה עבור כלבתה החולה. זה סיפור מרגש ומקסים.


יאי, בלי קקי בפוסט שלם!

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/11/2010 16:33
89 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/11/2010 23:46

 

חברות וענייני צרכנות

כך תנצלי את חברותייך שעדיין תמימות ללא ילדים:

אני: היי, חשבתי על זה וזה ממש שערורייה שעוד לא ראיתי את הדירה החדשה שלך

שני: נכון! את צריכה לבוא לראות

אני: אולי בחמישי בבוקר?

שני: סבבה

אני: ובמקרה יש לי תור לרופא ממש ליד הבית שלך באותו יום, אז אני אקפוץ ואשאיר אצלך את גומבוץ לעשרים דקות. בסדר?

שני: ??

 

 

 


 

 

אחרי חצי שעה נטולת תינוק אני חוזרת לבית של שני. אני מוצאת את גומבוץ מחייך באושר, את שני טיפה עייפה ואת הדירה המעוצבת המגניבה שלהם בגירסה טיפה שונה. שמיכה פרושה במרכז הסלון ("הוא שהה עליה רק עשר שניות", התוודתה שני), שלל צעצועים מפוזרים בכל רחבי הבית, מיטה סתורה ("מסוכן לשים אותו על המיטה, זה לא היה רעיון טוב", איבחנה שני), הלפטופ עבר מהספה לנקודה הכי גבוהה בסלון, אבקת סימילאק מפוזרת על השיש (מודה שאת זה אני בטעות שפכתי כשעירבבתי לו בקבוק לפני שיצאתי), בקבוק ריק על השולחן, והמראה כולו, איך נאמר, פחות צעיר ומגניב.

שני מסכמת איך זה תינוק: "בונ'ה, לא נחים לרגע, אה?"

לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

 

 

 


 

 

 

This is not my life #7

 

ארוחת ערב אצל ההורים שלי. אחינו הקטן נוטל קציצה לצלחת שלו. אני לא מצליחה להתגבר על האינסטינקט ומועכת לו אותה במזלג. גם אחינו וגם אני בוהים בהלם במה שעשיתי.

 

 

 


 

 

 

ענייני צרכנות, ספרים וטלוויזיה:

 

* אני בטח מגלה את זה מה זה באיחור, אבל הסדרה הזו של ארז קומורבסקי לטבעול ממש מעולה. טעמתי קציצות עדשים וכדורי ברוקולי, ושניהם מעולים.

 

* בסטימצקי יש מבצע של 10-30 שקל לספר, בלי שצריך לקנות ספר אחר יקר יותר. הייתם מצפים שזה יהיה ספרים פח, אבל האמת שיש ספרים ממש שווים, כמו למשל כמה של דויד גרוסמן, או ספרי ילדים טובים. קניתי את ילד ושמו אמיל מאת אסטריד לינדגרן ב-25 שקלים. יאי.

 

* אפרופו ספרים, אני מסיימת היום את השישי של אקונין (בסדרת פנדורין) וכתמיד, תענוג.

 

* אני בד"כ לא סובלת סדרות ריאליטי, בטח לא ישראליות שבהן המשתתפים מדסקסים כל מאורע קטן למוות, אבל "לרדת בגדול" דווקא חביבה עליי. אני כבר תוהה אם הרומן בין ליאב למיה ימשיך (לא נראה לי, האמת), ומתי יעיפו את ערן וקרן.

 

 

 


 

 

 

This is not my life #8

 

"זה לא בדיוק נוזל, יותר כמו גושים

ואיזה צבע? צהוב?

תלוי. באיזה צבע אצלכם?

"

(מתוך שיחה אמיתית שניהלתי עם מיקי. אלוהים אדירים)

 

 

 


 

 

אני לא אסיים פוסט בקקי!

אלא שאין לי פך אחר. אלוהים אדירים!!!

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/11/2010 21:59
1944 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של MqItjHawgt ב-1/5/2013 22:26