ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2010

8/2010

קולות ילדות

האופנוען נכנס למיטה ומגלה שאני ערה.

האופנוען: שלום

אני: אומר פלוטו. ומה התשובה?

האופנוען: עונה הצפרדע לפלוטו – קווה קווה!

 

(מסתמן שהאופנוען ואני נחשפנו יותר מדי פעמים לאיה פלוטו)

 

 


 

כמה חודשים בחופשת לידה והצטרפתי לדור הזקן שלא דובר את השפה העדכנית.

 

חדר האוכל בעבודה.

איריס: מילקי 3 ממש טעים

אני: אנחנו חייבים לנסות, גם אנחנו אוהבים מילקי

ניב: אני אוהב מילקי בקטע אחר

אני: באמת? מה אתה עושה איתו?

ניב: עדי, אני מבקש, לא לגרור את זה למחוזות סוטים

אני (מופתעת): אתה זה שאמרת שאתה אוהב את זה בקטע אחר

ניב: זה רק אומר שאני מאוד אוהב מילקי

אני: אה, ככה אתם הצעירים מדברים היום?

אוף.

 

 

 


 

 

 

סיימתי את הנערה ששיחקה באש, הספר השני בסדרת מילניום של סטיג לרסון, והוא, במילה אחת, מעולה. לא פחות מהספר הראשון וגם מתרחש כולו באזור בשטוקוהלם שבו שכן בית הספר שבו למדתי שבדית, ותיאור כל פינה שם גרם לי עונג.

אבל הערה מאוד חשובה: אל תקראו את תקציר הספר על הכריכה, יש שם ספוילר מטורף! התפנית הגדולה הראשונה של הספר מתוארת שם עד הפרט האחרון, וזה משהו שקורה רק בעמוד 200 בערך. מה הקטע? זה היה ממש מבאס להבין שזה היה ספוילר.

 

 

 

 


 

 

 

 

האופנוען ואני יושבים ליד גומבוץ ומנסים להרגיע אותו. אני משמיעה קולות מרגיעים, ערבוביה של "ששש, ששש" וגרגורים שונים. זה אכן עובד – האופנוען נרדם. גומבוץ לעומת זאת בוחן אותי בעניין.

 

 


 

 

 

"איזה שעון בן חיל, אשר איננו נח"

(אני תופסת את עצמי מפזמת אחרי שעברתי ליד שעון)

 

 

 


 

 

 

"לה לה לה אפצ'י"

(אני תופסת את עצמי מפזמת אחרי שהאופנוען מתעטש)

 

 

 


 

 

 

"אצבעות לי עשר יש, כל דבר יודעות הן"

(אני תופסת את עצמי מפזמת אחרי שהכנתי בהצלחה פלפלים ממולאים)

 

 

 


 

 

 

"טיק טק, טיק טק, דופק שעון בן חיל"

(האופנוען עבר ליד אותו שעון ממקודם)

 

 

 


 

 

 

"מי לא מכיר את אופיר, אופיר אוהב לנגן ולשיר"

(אני עוברת ליד תירס בסופר, וממלמלת לעצמי)

 

 

 


 

 

 

"ששששש…. שששששששש….."

(מטוס עושה רעש ליד הבית שלי. אני תופסת את עצמי מנסה להשקיט אותו)

 

 

 


 

 

 

"שששש…… ששששששש……"

(זוג קולגות רעשנים עומד ליד השולחן של האופנוען, והוא תופס את עצמו מנסה להשקיט אותם)

 

 

 


 

 

וזה היה מדגם מייצג. אפשר לומר שהשתלט עלינו עניין הטיפול בתינוק.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/8/2010 21:29   
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-5/9/2010 15:11

 

 


 

גולאש והביתה

אחרי אוסטריה נותרו לנו רק כמה ימים בבודפשט. העברנו אותם בטיולים בשכונה הירוקה, סיבובים בעיר ושינה בלי מזגן באוויר נעים. ממ.

 

כמה ימים לפני חזרתנו החליט האופנוען לארגן מסיבה לחברי הילדות שלו. הוא לא ראה את רובם שנים, ועכשיו, כשהיינו שם עם גומבוץ, הוא החליט להזמין את כולם שיחזו בצאצא. אחרי הרהורים הוא גיבש רשימה של עשרה חברים, ופלוס בנות זוג הגענו לעשרים איש. "אין בעיה", אמרתי לו, "עשרים איש, אז מבחינת כיבוד אנחנו מדברים על נגיד שלושה קישים, סלט ירוק, סלט פסטה, סלט קינואה, מגש גבינות, ואם אתה רוצה משהו בשרי אפשר גם קבבונים".

 

"פחח", אמר האופנוען, "מה זה פה, מתחם באזל? כל מה שצריך זה סיר גולאש".

 

כחכחתי קלות. עשיתי בחיי רק פעם אחת גולאש, ביום הולדתו האחרון של האופנוען, זה היה בסך הכל לשני אנשים, ואני עמלתי עליו קשות, כולל ללכת לחינאווי לקנות בשר כמו שצריך, לברור מתכון ראוי ואז להיצמד אליו וגם לאלתר כשהתגלה שהצלחתי לשכוח לקנות מרכיב אחד. אז לעשרים איש?

 

"פחח", נשף האופנוען, "מה הבעיה? אני אבשל את הגולאש הזה".

 

לאור זה שעד כה צפיתי באופנוען מכין טוסטים לארוחת בוקר, חביתות וגם שלוש פעמים רוטב לפסטה, הייתי קצת סקפטית. אבל בבקשה, למה להתווכח, החלטתי לנקוט בגישת יבשלו הנערים לפנינו.

רק כדי לדאוג שיהיה תפריט בריא שאלתי: "אולי נוסיף סלט?"

 

"את צודקת", הסכים האופנוען, "נקנה מלפפונים חמוצים".

 

למחרת סחב אותי האופנוען לקנות סיר. כלומר פויקה. כי את הגולאש שלו התכוון האופנוען לבשל על מדורה, לא על איזה כיריים נשיות. בנוסף נרכשו כמויות מסחריות של בירה, וכמובן מצרכים לגולאש.

 

ככה זה נראה:

 

 

 

 

מטגנים בצל:

 

 

 

 

מוסיפים ירקות (ובייקון):

 

 

 

 

ואז מוסיפים את הבשר:

 

 

 

 

ותועפות פפריקה ונוזלים:

 

 

 

 

ומשאירים על האש להתבשל:

 

 

 

 

וזה מה שיוצא:

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

יצא ממש טעים. וגם היה המון שתייה. הנה תמונה של המקרר אחרי המסיבה. אלה רק המשקאות שנשארו:

 

 

 

 

 

 

היה ממש סבבה. וגם קיבלנו מתנות מקסימות לגומבוץ, שמצידו עשה עיניים לכולם ובילה את המסיבה בחיקה של כל אחת מהנשים שהיו שם.

 

זה בעצם היה סיכומו של הביקור. יום וחצי אחרי המסיבה עלינו על המטוס בחזרה לישראל. הפעם ישבנו ביחד, וגומבוץ הפליא להירדם בעריסה הרבה לפני הנחיתה כך שלא היה צריך לפרק אותה. מה חבל שעשר דקות אחרי שהוא נרדם הכריזו ברמקולים שעכשיו תעבור עגלת הדיוטי פרי והעירו אותו. חוק מרפי לעולם אינו מכזיב.

(אבל באמת, מה הקטע עם ההכרזה על עגלת הדיוטי פרי? בחברות תעופה אחרות לא עוברים עם העגלה ובטח לא מכריזים על זה ברמקולים, אבל באל על עוד לא התקדמו מאז האייטיז. עושה רושם שזה הדבר שהכי חשוב לדיילים, או לפחות לכלכל. נו באמת).

 

בקיצור, נחתנו בארץ. עד הפעם הבאה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 2/8/2010 08:38   
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/8/2010 08:51

 

ארכיון – עדי בעולם, יולי 2010

7/2010

חם באוסטריה

אחרי שנהננו מבודפשט החלטנו שהגיע הזמן גם לטייל קצת. הבחירה הכי טבעית הייתה אוסטריה, שממש קרובה. כיוון שבפעם הקודמת שעשינו את זהנסענו לווינה, החלטנו שהפעם ניסע למקום חדש, אזור כפרי של אוסטריה.

 

אז בבוקר אותו יום השכמנו, ארזנו תיק שהנפח שלו התחלק שליש לנו ושני שליש לגומבוץ, ויצאנו לדרך.

התחנה הראשונה הייתה העיר ההונגרית שופרון (Sopron). היא קרובה מאוד לגבול האוסטרי, ויש לה עיר עתיקה מרשימה. היה חם מאוד וגומבוץ התעייף מהנסיעה ובחר להביע את התפעלותו מהעיר בשינה.

 

גומבוץ נהנה מהנופים של שופרון:

 

 

 

התהלכנו לנו קצת ברחוב הזה:

 

 

 

 

 

והופתענו לגלות שם מגן דוד. התברר שיש שם בית כנסת, שנבנה ב-1350. הרי לכם קצת פרופורציה לחגיגות המאה לתל אביב.

 

 

 

 

 

ושלושים מטר משם גילינו עוד בית כנסת (אם כי ממש חדש – נבנה ב-1600 ומשהו). ועל זה אמר האופנוען: טוב גרו פה לפחות שלושה יהודים, חייבים שני בתי כנסת.

 

אחרי הסיור היהודי הלא צפוי עברנו לחפש לנו מקום לאכול ויותר חשוב לשתות, כי היה ממש חם. האופנוען הצטייד מראש בהמלצה למסעדה ואכן מצאנו אותה. מבנה אבן עתיק ובו חצר גדולה. ישבנו לאכול.

 

 

  

(צילום: האופנוען)

 

 

 

אחרי ארוחת הצהריים חזרנו לאוטו וחצינו את הגבול לאוסטריה.

המטרה שלנו הייתה העיירה אייזנשטדט, היא עירו של המלחין היידן.

באייזנשטדט יש טירה גדולה, ואנחנו הזמנו חדר במלון קטן לא רחוק ממנה.

בדמיוננו ראינו את הנוף הכפרי של אוסטריה, גבעות מוריקות ורוח צוננת.

במציאות קיבלנו נוף כפרי, גבעות מוריקות ורוח ציקלון של 40 מעלות. יופי.

למותר לציין שבמלון לא היה מזגן.

"טוב, בערב בטח ממש יתקרר", אמר האופנוען באופטימיות.

טיילנו עם גומבוץ בעיר עד רדת החשיכה.

מעלה אחת לא ירדה מהטמפרטורה. הבטנו בקינאה בכמה דגים מתים בחלון חנות ששכבו עטופים בקרח.

 

"בטח יתקרר בקרוב", אמר האופנוען באופטימיות.

שתינו משהו קר בקפה הזה:

 

 

 (צילום: האופנוען)

 

שיושב ממש מול הטירה.

 

 

 

שתינו מהר לפני שהבירה תתחמם.

כבר היה חשוך לגמרי כשפנינו לחזור למלון. לא היה טעם להעמיד פנים שעוד יתקרר כשיחשיך.

"בטח יתקרר במשך הלילה", אמר האופנוען באופטימיות.

 מעלה אחת לא ירדה. יכולנו לשמוע ברקע יבבות של חרקים מבצעים חרקירי.

 

הגענו חזרה לחדר המלון. כולם היו מעולפים מסביב. כולם חוץ משלושים ושניים היתושים שחגגו על התקרה, כלומר.

בילינו שעה בציד יתושים.

עשינו לגומבוץ אמבטיה קרה. המסכן שב להזיע שלוש דקות אחריה. הזענו עליו בחזרה.

היה לילה קצת קשה. מול המיטה היה שעון דיגיטלי גדול. זה מצוין, כי זה עזר לי לגלות שגומבוץ מתעורר אחת ל-12-15 דקות. לא שאני מאשימה אותו, היה ממש חם. אפילו האופנוען, האיש שיכול לישון באמצע מוסך פעיל, התקשה לישון.

בשמונה בבוקר נמלטנו מהחדר לטיול בעיר.

"בטח כבר התקרר בחוץ", אמר האופנוען באופטימיות.

מעלה אחת לא ירדה. קנינו מים קרים ושתינו אותם בשלוק אחד. מייד הזענו אותם בחזרה.

 

אבל אז, לפחות, הגיעה גולת הכותרת של הנסיעה לאייזנשטדט. זוכרים את הטירה שבמערכה הראשונה הייתה תלויה על הקיר? אז במערכה השלישית נכנסנו אליה.

היו לנו כרטיסים לקונצרט באולם הגדול בטירה.

דבר ראשון שמחנו לגלות שהטירה בנויה כמו שצריך. בפנים היה קריר. תגידו מה שתרצו נגד פיאודולים, לפחות הם ידעו לבנות.

נשמנו לרווחה.

האולם של הקונצרט היה ממש יפה.

התקרה:

 

 

 

והאולם כולו:

 

 

 

 

זה היה הקונצרט הראשון של גומבוץ, ואנחנו היינו מאוד מרוצים לגלות שהוא מאזין בעניין. ככה אנחנו רוצים את הילדים שלנו – חננות למופת.

הקונצרט הורכב מיצירות של היידן בעיקר, אבל כהדרן קיבלנו את הוואלס ההונגרי המפורסם ששכחתי את שמו, וגומבוץ אפילו הפגין סימנים של הנאה. יאי.

היה שווה עד כדי כך שכבר לא היה אכפת לנו החום.

אבל שמחנו מאוד לחזור לאוטו. מזגן! יאי!

 

בדרך חזרה עלינו קצת לכיוון וינה ועצרנו במסעדה ליד הדרך, כזו שמגישה אוכל אוסטרי-גרמני. האופנוען קיבל שניצל כמו שרצה ואני הלכתי על בראטוורסט. יצאנו מרוצים.

ואז חצינו את הגבול בחזרה להונגריה. את פנינו קיבל גשם. תענוג. שבנו מהמדבר האוסטרי.

 

 


 

 

בפעם הבאה – גולאש כמו שלא ראיתם וחזרה הביתה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/7/2010 21:58   
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/8/2010 08:40

 

 


 

ספרים, טלוויזיה, אתרים

הפוגה קצרה מהפוסטים על הונגריה למען קובץ לינקים והרהורי תרבות. והיי – ללא שום דבר על תינוקות!

 

 


 

מכירים את האתר סלונה? הייתי מנסה להעמיד פנים שזו המלצה אובייקטיבית עליו, אבל פחח, בואו נודה באמת, זו השווצה פרועה: הם בחרו רשימה שלבלוגריות מומלצות ושמי התגלגל לשם. כנראה שעוד לא התרגלתי לעצמי החדשה, כי חיפשתי את עצמי ברובריקה מגניבה כמו "חיים בחו"ל" או "אופנה" או "תרבות", אבל לא, אני לא ברובריקות האלה.

 

 


 

 

 

הקטע הבא יוערך רק על ידי קוראיי חובבי הפנטזיה:

אופה קטנה גילתה לי ש -או מיי גוד- עושים סידרת טלוויזיה משיר של אש וקרח!!!!!

אני קצת מבואסת מהעניין, כי ברור שיקרה אפקט שר הטבעות: אנשים לא טרחו לקרוא את הספר, אבל לפתע הפכו למומחי טולקין גדולים. פחח. שלא לדבר על המרצ'נדייז המעצבנים. אבל עדיין אני מאוד סקרנית, ובעיקר מתה לראות את מי הם בחרו לשחק כל דמות. כרגע השמות שם לא אומרים לי כלום, אבל האמת שלא חפרתי יותר מדי באתר.

 

 

 


 

 

 

אוקה המליצה לי על שני אתרים בעלי אותו רעיון:

 

גרופר ויממה שמציעים עיסקאות, בד"כ בחצי מחיר, לחנויות ומסעדות בתל אביב. הרעיון הוא שבגלל שקבוצה גדולה של קונים מצטרפת באותו זמן זה משתלם לכולם. אני בוחנת בעין אוהדת.

 

 

 

 


 

 

אתם בטח מכירים את ניל פטריק האריס בתור בארני מאיך פגשתי את אמא, או בתור מנחה טקס האוסקר, או אם אתם ממש לא מעודכנים אז בתור דוגי האוזר. מדובר באמת בשחקן שהוא כישרון גדול. הפרק שבו הוא התארח ב-Glee היה מופתי, וזה לא מפתיע, כי ג'וס ווידון, אבא של באפי, ביים אותו. בכל מקרה, הוא ביצע שם ביצוע מעולה לשיר של אירוסמית', דרים און, אבל מה שיש ביוטיוב הוא באיכות איומה אז אני לא יכולה להביא אותו לכאן. מה שכן הבאתי זה את הפרומו של הפרק, ובו שניות בודדות מהביצוע המבריק, אבל אפילו מהן ניתן להבין באיזה כישרון מדובר:

 

 

 

 

ועוד קוראת קבועה מצאה סרטון שבו יש את השיר המלא מהפרק. אומנם רק באודיו, אבל עדיין שווה להקשיב. ניל הוא השני ששר.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/7/2010 22:11   
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/8/2010 10:04

 

 


 

מיומנו של גומבוץ #3

 

יומני היקר שלום,

 

כבר כמה ימים שאנחנו במקום המוזר הזה. הכל פה ירוק, ירד פה גשם באמצע הקיץ, בלילה צריך שמיכת פוך והכי מוזר: כולם מדברים בשפה הסודית שלי ושל אבא, ולעומת זאת עכשיו לאמא ולי יש שפה סודית. אם אבא לא שומע, זותומרת.

 

7/2010

בעולם, גירסה משפחתית

מכירים את זה שאתם מגיעים לטיסה ומגלים שבין הנוסעים יש גם משפחה עם תינוק ואז אתם מתחננים לדיילת הקרקע שתושיב אתכם רחוק מהם כדי שהרעש של התינוק לא יפריע לכם בהפסקות בין השירים באייפוד? אז עד לפני כמה חודשים זו הייתה אני. אבל עכשיו אני המשפחה עם התינוק.

 

באמצע הלילה התייצבנו האופנוען, גומבוץ ואני בשדה התעופה. אחרי בדיקת הביטחון הראשונה של גומבוץ (עבר בהצלחה) והצ'ק אין עברנו לביקורת הדרכונים. וכאן גילינו האופנוען ואני את החיסרון הראשון של טיסה עם תינוק: עד כה נהגנו לשלוח מבט מרחם אל ההמונים שעומדים בתור (עלק תור, קבוצות שלמות מתגודדות על הקווים שם, לכו תדעו מי אחרון) ולדלג אל המכונות שקוראות את כף היד. גם הפעם נפנינו אל המכונות האלה, אלא שאז נזכרנו שגומבוץ חייב לעמוד בתור הרגיל. מזועזעים קלטנו שגם אנחנו צריכים עכשיו לעמוד בכאוס הזה של התור.

 

היה, בדיוק כמו שציפינו, זוועה. אחרי שכבר נעמדנו בתור ושמרנו שמירה אזורית ואישית על מקומנו, הגענו לקו – רק כדי לצפות בשוטרת שבתא מודיעה שהיא יוצאת להפסקה ונעלמת. זה שהיה שם תור שלם שחיכה לא עניין אותה. לא מאמינים שזה קרה לנו, עברנו לתור אחר. ושם, הגענו לקו, וגם השוטרת הזו, שכה יהיה לי טוב, קמה ויצאה להפסקה מול הפרצוף שלנו. חישבנו לקבל התקף לב מעצבים אבל החלטנו שלא שווה כי עוד שנייה אנחנו טסים לחו"ל. הפעם, ליתר ביטחון, נעמדנו האופנוען ואני בשני תורים מקבילים, מתוך חישוב שלפחות לאחד מאיתנו לא יבריזו בפרצוף. זה אכן עבד, השוטרת בתור שלי אכן קמה כשהגיע תורי (!!##$$%@!!!) אבל אז החליפה אותה מישהי אחרת וככה בשעה טובה הצלחנו לעבור גם את זה. באמת תודה.

 

טוב, הגענו לגייט. ושם, כמו שהדיילת מעבירה את הבורדינג פס במכונה, היא אומרת לי: "את והתינוק שודרגתם לביזנס".

קודם כל ביזאר – האופנוען נוסע מתמיד של אל על ואף אוחז בכרטיס סילבר, ואילו אני אפילו לא חברה במועדון. אז למה משדרגים דווקא אותי ולא אותו? ואם כבר מדברים – מה פתאום משדרגים רק חלק ממשפחה? אחד בביזנס אחד בתיירים? מה אנחנו, ג'רי ואיליין?

אז דילמה. מצד אחד יש את חוק הזהב – כשנותנים ביזנס לוקחים ביזנס. מצד שני, זו טיסה ראשונה שלנו עם תינוק וכל הפואנטה הייתה שנתמודד איתו ביחד. מצד שלישי, כאילו, ביזנס.

"נו, לכי על זה", אמר האופנוען בקול מפרגן אך בפרצוף של אני-כבר-אהנה-בקבר.

 

טוב, ברגע שהחלטנו כבר התחלתי לפנטז על חיי הנעימים בביזנס, כולל ההתלבטות אם זה נורא לשתות שמפניה כשמניקים.

פחח, נאיבית שכמותי.

כי כנראה שלא היה אף נוסע ששילם לביזנס, ולכן לקחו פשוטי עם כמונו ופיזרו אותם במחלקה. לא רק שלא הייתה שמפניה, ולא רק שהאוכל היה כמו של שאר המטוס, גם השירותים היו משותפים, והתור של השירותים עמד לי ליד הכיסא והנעים את זמני – נוט.

האופנוען לעומת זאת, שכזכור הלך למחלקת התיירים בפרצוף של קדוש מעונה, גילה שא. קיבלנו שורה עם המון מרווח לרגליים כי ביקשנו מראש מקום עם עריסה לתינוק. ב. אף אחד לא יושב במקומי ולכן יש לידו כיסא ריק. ג. אם גומבוץ איתי הרי שהוא פנוי להנות מהטיסה כמו בימים שהוא היה צעיר.

וכך, בכל פעם שבאתי לבקר את האופנוען מרוטת עצבים משיעשועו הבלתי פוסק של גומבוץ, מצאתי אותו ישן עמוק פלוס אוזניות אייפוד באוזניים פלוס מגזין ביד. מפרגנת 

 

מזל שזו לא טיסה ארוכה לבודפשט. אבל בשלוש השעות שחלפו בטיסה הזו הספקתי להאכיל בבקבוק (המראה), לשחק עם התינוק, להרדים את התינוק, לנחם את התינוק כשהוא התעורר עשר דקות אחר כך, להחליף לתינוק חיתול על הקרש הרעוע בשירותים שהם קוראים לו שולחן החלפה (נאמבר טו הגדול בתולדותיו כמובן, נאלצתי לקרוא לאופנוען לתגבורת), להמשיך לשחק עם התינוק, להרדים שוב את התינוק, להעיר את התינוק עשר דקות אחר כך כשהדיילים ביקשו ממני להרים אותו כי מקפלים את העריסה לנחיתה (חוק מרפי וכו), ולהניק אותו (נחיתה). אכן, פינוק בביזנס. נוט.

 

לידי ישב גבר בסביבות גיל 50, שאובייסלי מעולם לא טיפל בתינוק. הוא הביט בי בהשתאות עת שימשתי מופע בידור ומפעל הזנה במשך כל הטיסה. וכשגומבוץ הואיל בטובו להירדם בערסל הוא אמר: "שבי, תנוחי רגע, היו לך שלוש שעות מתישות".

ואני פרצתי בצחוק ואמרתי "לא. היו לי שלושה חודשים מתישים. אלה היו שלוש שעות רגילות ואפילו קלות יחסית".

ואז כמובן הגיע הדייל להודיע לי שהם צריכים לפרק את העריסה כי נוחתים. אפילו לא הפתיע אותי, היה ברור שזה יקרה בשנייה שגומבוץ יעצום עיניים.

 

אחרי הנחיתה הגיע האופנוען לאסוף אותי עם פרצוף של "כמה סבלתי במחלקת תיירים". רר. ירדנו יחד בכיף לחופשה.

 

בפעם הבאה: גומבוץ מגלה את ממלכת הפפריקה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 18/7/2010 18:00   
67 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/8/2010 12:41

 

 


 

המדריך לאם הטרייה

זה רק אני או שזו תקופה מאוד פורייה? מעבר לי, כל חברותיי שטרם סגרו את הבאסטה בהריון או ילדו. זה כולל גם את החברות שלי בשבדיה, והדוגמה הכי טובה: יש לי שלוש חברות בשם חגית, ועד לפני שבוע שלושתן היו בהריון (עכשיו אחת כבר אם טרייה. מזל טוב! פחח, כאילו שיש לה זמן לקרוא פה).

 

אניווי, למען חברותיי שילדו או שיילדו, מובאת רשימת הכללים, ציטוטים ומיתוסים לאם הטרייה. אוסיף עוד, ברגע שמוחי יחזור לפעולה (יצא לשביתה לפני כשנה, אבל אני עדיין מקווה שיחזור).

 

1. התינוק שישן כל הלילה מגיל שלושה חודשים – הוא לא התינוק שלך.

 

2. "קר לו/חם לו/הוא רעב/הוא עייף" – כמה שניות של צפייה בתינוק שלך מספיקות לאישה בתור בקופת חולים/סופר/דואר כדי להחליט שהיא מבינה אותו יותר טוב ממך. תתעלמי.

 

3. "הוא שמן מדי/רזה מדי/רציני מדי/וכו" – אחות טיפת חלב שלך שחוקה וממורמרת, וההנאה היחידה בחייה היא להפחיד אותך. אל תתני לה.

 

4. התינוק שנרדם לבד ברגע ששמים אותו במיטה – גם הוא לא התינוק שלך.

 

5. התינוק שאוהב לשחק בשקט בעגלה בזמן שאת בבית קפה עם חברות – לא, גם הוא לא התינוק שלך.

 

6. "אסור לכם לתת לו להתרגל להירדם על הידיים" – עצה מצוינת מבעלי ניסיון, רק שלעולם אינה מגיעה עם ההסבר איך לעשות את זה.

 

7. "נתתם לו בקבוק אחד עם פורמולה השבוע?? יהיו לו אסטמה, מחלות ילדות וקרניים" – כשאת מזמינה יועצת הנקה הביתה, הישמרי מאלה המיסיונריות הסבורות שפורמולה היא מהשטן. היא אמורה לעזור לך, לא לקדם את האג'נדה שלה על חשבון הפטמות הסדוקות שלך.

 

8. אל תפתחי פה לשטן – פתגם שלמעשה הומצא למען אימהות טריות. הניחוס עובד גיברת. התרברבת בפני חברתך שהילד ישן הרבה יותר טוב מפעם? היכוני ללילה שבו תתעוררי כל שעה, ובחמש השכמה סופית. בוקר טוב!

 

9. "הוא חמוד. ראית את שלי?" – מחמאה הנאמרת על ידי אם טרייה אחרת, כשלמעשה כל חפצה הוא שתעיפי מבט בתינוק שלה, שלדעתה מהמם פי אלף משלך. אין מה להיעלב, כולן סבורות שהתינוק שלהן הכי יפה. זה טיפשי מצידן, כי ברור ששלי הכי יפה.

 

10. "שיואו, אני נורא עייפה, הלכתי לישון בארבע בבוקר וקמתי ב-12 – רק שמונה שעות שינה!" – חברותייך הרווקות, שבד"כ את מתה עליהן, אומרות משפטים שבא לך להרוג אותן בגללם.

 

11. "נו, אז תעשי ילד" – עכשיו כשאת לא ישנה, את מנסה לשכנע את כל חברותייך שטרם הפכו לאימהות שיעשו גם. לכאורה בגלל האושר הצפוי להן, אבל למעשה כי זה לא פיר שרק את עייפה.

 

12. לישון כמו תינוק – לא מה שחשבת. תינוקות ישנים איום ונורא, מתעוררים כל שלושת רבעי שעה וגם מכל רחש בבית. מי שלא ראה את האופנוען מנסה לחנוק עיטוש באיבו מפחד להעיר, לא הבין מה זה שינה של תינוק.

 

13. קקי לא מעניין בשיט את חברותייך הרווקות. לעומת זאת, תמצאי שהזוגיות שלך עכשיו מלאה בשיחות עליו.

 

14. כל דבר שיש בשילב יש ביותר זול במוצצים, ועוד יותר בזול בחנות המעפנה הזו בגבעת שמואל שכולם נוסעים אליה. אבל מה לעשות שיש לך שילב בקניון ליד הבית ואת צריכה רק פריט אחד (זה אף פעם לא נגמר באחד אגב) ואין לך זמן לנסוע יותר מחמש דקות?

 

15. טמטמת הריון ממשיכה גם אחרי הלידה. עלייך להשלים עם העובדה שזכרונך אבד, ולהתחיל לרשום את מה שהרגע חשבת עליו, או שתשכחי אותו לכמה ימים.

 

16. שכחתי. אעדכן וכו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/7/2010 06:05   
123 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/7/2010 17:58

 

כל ערב אנחנו מטיילים בשכונה והכל כאן שקט, ואין בכלל טוסטוסים או אנשים שחונים על על המדרכות ומכריחים אותנו לרדת לכביש, ואין קקי של כלבים על המדרכה ולא צריך להיזהר. אני לא מבין איך אמא נהנית בכלל מהטיולים המוזרים האלה.

 

מראה אופייני לשכונה:

 

 

 

 

 

לפני כמה ימים קרה דבר מוזר. אבא ואמא הלבישו אותי בבגדים מוזרים:

 

 

 

 

 

ונסענו למקום שבו אמבטיה ענקית עם מים בצבע כחול. אמא ואבא אמרו שקודם כל אנחנו צריכים להחליף בגדים, ואם ככה, אז למה בעצם הלבישו אותי בבגדים המוזרים האלה שעלו הרבה ולבשתי בדיוק חצי שעה ואף אחד לא שם לב אליהם חוץ מאבא שהתלונן על שאמא קנתה אותם?

 

אניווי, בחדר ההלבשה היו עוד המון תינוקות, לפחות ארבעה, ואת כולם האימהות שלהם הפשיטו והחליפו להם לחיתול דק כזה שאין בו מדבקות. ואז, יומני, ראיתי משהו ממש מוזר: לכל התינוקות הבנים היה מן כיסוי מוזר על הבולבול, חתיכת עור נוספת. הסתכלתי עליהם ברחמים, הם בטח נורא מתביישים המסכנים בבולבול השונה שלהם.

 

אחרי שהחלפנו לבגדי הים הלכנו לבריכה. קודם ישבנו בחוץ והמדריך נתן הרצאה ארוכה בשפה שלי ושל אבא. אבא ניסה קצת לתרגם לאמא את ההרצאה אבל אחרי שהוא תירגם לה את המשפט "שחיית תינוקות תגרום להם להיות אנשים מאוזנים יותר ותשפיע על כל חייהם" היא פיהקה וביקשה ממנו לתרגם לה רק כשהמדריך יגיע להוראות הבטיחות.

 

אחרי זה נכנסנו כל ההורים והתינוקות למים. אחרי כמה דקות היה ברור שעדיף לי לשחות עם אבא ולא עם אמא. זה היה אחרי שבאחד התרגילים היא קצת הטביעה אותי בטעות ובלעתי מים. אבא תקע בה מבט שאמר "את סכנה לילד" ואמא המשוקשקת אמרה "סליחה חמוד שלי!! סליחה חמוד שלי!!" במשך איזה חצי שעה. זה היה מצחיק בהתחלה, אבל אחרי זה עיצבן. מוב און וומן!

 

 

 

 

 

אני שוחה בביטחה בידיים של אבא. (מזל שאמא קנתה לאבא ציוד לצילום תת מימי ליום ההולדת).

 

אחרי כמה ימים הגיעו לפה גם סבא וסבתא מישראל, ועכשיו יש לי פה שתי סבתות, שני סבאים ובלי שום שפות סודיות. אני לא מבין מה קורה פה.

 

כמה ימים אחרי זה, בערב שישי, קרה עוד משהו מוזר יומני. קודם כל, אמא הלבישה אותי בחולצה לבנה עם צווארון ומכנסי תכלת. גם אבא לבש חולצה לבנה וחבש מן כובע חסר שוליים על הראש. אמא, וזה הקטע הכי מוזר, לבשה שמלה שהגיעה עד הברכיים! ועוד עם שרוולים! ועוד בלי מחשוף! ואת כל זה היא עשתה תוך שהיא מגלגלת עיניים ולוחשת לאבא "אני לא מאמינה שאנחנו עושים את זה". 

 

אחרי זה נסענו עם סבתא למקום מאוד משונה. זה היה בניין מקושט בזכוכיות צבעונית, ובפנים היה חדר גדול עם הרבה אנשים שישבו, בצד אחד אבאים ובצד אחד אמאות. מאוד מוזר. אמא תקעה באבא מבט של "אתה כה חייב לי" ולקחה אותי עם סבתא לצד של האמאות. בחזית החדר עמד אדם ששר, אבל לא כל האנשים הקשיבו לו אלא דיברו ביניהם. בצד של הנשים למשל כולן התלחששו עליי. טוב, הייתי ממש חמוד. הייתי כל כך חמוד שאמא הוציאה מצלמה והתכוונה לצלם אותי, אבל אז אבא לחש/צעק לה מהצד השני "לא!!!!". למה? סימנה לו אמא, והוא ענה: "שבת!!!!!". עד עכשיו אני לא מבין מה הקשר, אבל אמא הסמיקה קצת והחביאה את המצלמה.

 

אחרי חמש דקות גם אבא נשבר אז יצאנו לטיול בחצר. ואחרי כמה זמן גם סבתא יצאה וכולנו נסענו הביתה. היה ממש מרתק.

 

טוב יומני, אני הולך עכשיו לאוניברסיטה. שלום, או כמו שאומרים אצלנו בבודפשט, szia.

 

 


 

 

בפעם הבאה – חם באוסטריה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/7/2010 23:06   
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-28/7/2010 20:57

 

 


 

בית כנסת ופאב (פוסט בטעם של פעם. כמעט)

את יומו הראשון בנכר העביר גומבוץ בלהירגע בבית של סבא וסבתא שלו. בערב לקחנו אותו האופנוען ואני לטיול בעגלה בשכונה הירוקה שלהם, וניכר היה שכל העצים ושפעת הירוק, היעדר רעש האוטובוסים, מטוסים וצפירות מכוניות והאוויר הנקי מבלבלים אותו לגמרי.

 

ולמחרת כבר סחבנו אותו למרכז בודפשט. אחרי סיבוב בואצי אוצה הבלתי נמנע קפצנו גם לבית הכנסת הגדול, שהיה סגור כי שבת, אבל צילמנו אותו שם כדי שלא יגידו שאנחנו לא מקנים לו מורשת יהודית.

ואז הבחנו שבבית הכנסת תלויים שלטים המעידים על האישים החשובים הקשורים אליו.

את השלט הזה אני עוד מבינה:

 

 

 

 

אבל השלט הזה הוא די פאדיחה:

 

 

 (צילומים: האופנוען)

 

 

(כן כן, הוא עוד לא הורשע. ווטאבר).

 

 

אניווי, אחרי בית הכנסת הרגשנו את עצמנו חופשיים ללכת למקום קצת פחות תרבותי אבל מאוד אהוב עלינו – הפאב סימפלה. הקטע בפאב הזה הוא שהוא בנוי בחצר הפנימית של בניין ברובע היהודי הישן של העיר. כל הרהיטים והחפצים בו הם כאלה שנמצאו זרוקים, שופצו והפכו שוב לשמישים. אג'נדה ירוקה זה זה (תמונות מהפאב מהפעם הראשונה שהיינו בו – בפוסט הזה באמצע).

 

זו הייתה הפעם הראשונה של גומבוץ בפאב ועל כן ניגשנו לאזור נקי מעישון, פרשנו לו שמיכה על השולחן ונתנו לו לשחק, שירגיש בנוח, כי הוא הולך לבלות הרבה פעמים בחייו במקומות כאלה אז רצוי שהוא יפתח גישה חיובית.

ככה זה נראה:

 

 

 

 

 

 

 

בסך הכל נרשמה הצלחה.

(ואגב, יתרון עצום של בודפשט: שתי בירות, 15 שקל. יקר בארץ)

 

 

משם שבנו לצעידה בעיר, ואז הגענו לאוטו והתכוונו לנסוע הביתה.

היה נורא חם בדרך הביתה.

ואז עברנו ליד פאב בלגי שידוע בבירות המיוחדות שלו.

ממ, בירה ביום חם.

וכך יצא שגומבוץ היה לראשונה בחייו בפאב, וגם לשנייה בחייו, באותו יום.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

(הבירה הצהבהבה היא בירת תפוחים, ואילו האדומה היא בירת דובדבנים. התפוחים חביב, הדובדבנים מעולה!)

 

 

וכך סיכמנו את יומנו השני בבודפשט.

 

בפעם הבאה: גומבוץ קופץ למים.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/7/2010 09:51   
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-28/7/2010 21:04

 

ארכיון – עדי בעולם, יוני 2010

6/2010

טיול וקניות

אני חייבת לציין לטובה את מזג האוויר של סוף השבוע האחרון. סוף יוני ולמרות זאת ניתן היה להסתובב בחוץ בלי להתייבש מיידית.

 

אז שיחקנו אותה, יותר נכון חברתי מיקי שיחקה אותה והציעה לנו לטייל. נסענו לאזור נווה שלום (המסלול הזה ליתר דיוק). היה טיול בין חורשות האורנים (מצטערת, אחרי שבדיה קשה לי לקרוא למשהו פה יער), שביל נעים ומתפתל, קצת צל מדי פעם, רוח נעימה (!), פינות ישיבה עם שולחנות וספסלים של קק"ל. הכי פיקניק מהילדות. שם גם ישבנו והינקנו בצוותא, ואני השתדלתי לא להיעלב מדי כשמיקי ובעלה לא אכלו את כל הסנדוויצ'ים שהכנתי. ("כל הלילה אני עבדתי בשביל הסנדוויצ'ים שלכם, אבל זה בסדר, אל תאכלו, אני כבר אנוח בקבר"). את העוגיות שמיקי הכינה לעומת זאת חיסלנו האופנוען ואני בתוך דקות. הממ.

 

השמיים באותו יום היו מעוננים ויפים.

 

 

 

 

(צילומים: האופנוען)

 

 

ותהייה על העדפותיו של עם ישראל: אנחנו טיילנו ברגל, ועוד עם שני תינוקות רכים, והיינו בערך היחידים על השביל שהלכו. היו כמה רוכבי אופניים, ואנחנו מצדיעים להם, אבל היו גם המון ג'יפים. והשאלה שלי היא: למה בעצם זה נחשב לטיול לטבע לנסוע בג'יפ שלכם עד אמצע החורשה בשביל שממש קל ללכת בו, ואז לרדת מהג'יפ, לעשות מנגל ולחזור לעיר? לא יהיה עדיף לילדים שלכם גם ללכת קצת, במקום שילמדו שטיול זה נסיעה עד מקום שאוכלים בו וחוזרים הביתה?

 

 

 


 

 

 

ונעבור לפינת הצרכנות. כלומר קניות. כלומר בגדים.

 

אתמול שיחרר אותי האופנוען לשעתיים בלי גומבוץ ועוד הוסיף "לכי לקניות". היו ימים שצמד המילים הזה היה שולח אותי על האופניים ישירות למסריק/גן החשמל/צפון דיזינגוף, אבל לאור הבורגנית האיומה שנהייתה ממני חישבתי איפה יש הכי הרבה חניה ובחרתי, שאלוהים תעזור, לצאת מהעיר, להרצליה, ועוד לקניון, ארנה.

 

האמת שקניון ארנה נבחר כי יש שם חנות של רונן חן וכבר הרבה זמן אני זוממת על השמלה הזו (פסים זה ה-דבר הקיץ):

 

 

 

 

שכמובן תיראה עליי ממש פחות טוב מעל הדוגמנית, אבל ווטאבר. אניווי, נסעתי לקניון, נכנסתי לרונן חן, מדדתי את השמלה הזו, והתאכזבתי לגלות שהיא קיימת בחנות רק בכחול לבן, ואני כידוע סמולנית עוכרת ישראל וזו בעיה. סתם, זה לא קשור, אבל אני לובשת רק אפור/שחור/אדום וברגעים נוסטלגים ירוק, וזה לא הצבעים שיש. בעסה.

יצא שיצאתי מהחנות עם שקית שבה בכלל מתנה לאמא של האופנוען שחוגגת יום הולדת שבוע הבא.

 

ואז גיליתי שיש בקניון גאפ. ובגאפ יש סייל 25% על כל החנות. ובחנות יש גם בייבי גאפ.

עכשיו, בכלל לא יצא לי להיות בגאפ בארץ עד כה, אבל שמעתי שהם יקרים. מצד שני, הנחה קבועה על כל החנות עושה את זה להרבה יותר נגיש.

אז עשיתי סיבוב מהיר בחלק לנשים, ולא מצאתי דבר לעצמי (מה הקטע עם פרחוני?), ואז הגעתי לבייבי גאפ.

ולמרות שזכרתי שבשלב הזה יש לנו המון בגדים לגומבוץ וממש לא צריך, לא הצלחתי להתאפק. כאילו, סייל וכאלה. וככה קניתי דברים ממש לא פרקטיים, כמו זה:

 

שזה ממש מטופש מצידי לקנות – לא רק שהילד עוד לא הולך וזה הכי לא פרקטי אלא רק לקישוט, זה גם מעצבן אותו לשים כפכפי אצבע, ובצדק. אבל אני נמסתי מול המדף שם כאחרונת ההורמונליות.

טוב, לרשימת הקניות שם נוספו עוד כמה דברים שאנחנו באמת, אבל באמת, לא צריכים. ואחרי כמה זמן נפלטתי מהחנות עם כרטיס אשראי מעלה עשן ונשבעתי שנפלתי פעם אחת אבל אוקיי, יותר אני לא שבה לגאפ. לפחות לא עד הסייל הבא.

 

שבתי הביתה עם שתי שקיות שבהן אף לא פריט אחד עבורי, אנד יט הייתי מאושרת כמו פעם אחרי קניות. מי אני ומה קרה לאישיות המקורית שלי. תהייה בפעם המאה.

 

 


 

 

 

עדכוני טלוויזיה: נמאס לנו מטרה. אני לא מצליחה להבין את הקטע של הסדרה הזו – היא לא מצחיקה, היא אפילו עצובה, וזה די מדכא לראות אותה.

אבל מהסדרות החדשות אנחנו כן נהנים מפלש-פורוורד ומשקר לי.

מתי דם אמיתי חוזרת? והעונה החמישית של דקסטר? והעונה הרביעית של אהבה גדולה?

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/6/2010 12:22   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
75 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של michaly ב-5/7/2010 19:03

 

 


 

מיומנו של גומבוץ 2

 

יום חמישי

 

אמא לקחה אותי למאנטה ריי. בגלל שללכת למאנטה ריי זה הכי קרוב שהיא מגיעה לללכת לים, היא הלבישה אותי במה שנראה לה מתאים – חליפת מלחים מביכה. מחיתי ומחיתי, אבל אמא רק אמרה: "מי מלח קשוח של אמא". בעע.

 

 

 

יום שישי

 

היום אבא ואמא לקחו אותי לסבא וסבתא. עוד לא הספקתי לבחון את סביבתי וראיתי אותם צועדים אל הדלת. "תודה שאת נותנת לנו לבלות בלעדיו", אמרה אמא לסבתא. נעלבתי קשות.

(מזל שהיה כיף אצל סבא וסבתא).

 

 

 

יום שלישי

 

אתמול אמא איבדה את הטלפון הסלולרי שלה. היום היא גילתה שיש שלושה מרכזי שירות שהיא יכולה לנסוע אליהם: בדיזינגוף, באבן גבירול או בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה. בגלל שיקולי חניה היא החליטה לצאת מהעיר ולנסוע להרצליה. כמו שאומרים אצלנו בבית: "קפיצה קטנה לחו"ל". סתם, הרצליה זה לא חו"ל, כל האזור של המסעדות נחשב לתל אביב.

זו הייתה הפעם הראשונה שלנו בקניון שבעת הכוכבים, ואמא דווקא הופתעה לטובה. קודם היא לקחה אותי למרכז השירות של סלקום, והתנהגתי למופת. היה כל כך משעמם שבסוף נרדמתי. כשהתעוררתי גיליתי שאנחנו עדיין בקניון, ואמא מחזיקה המון שקיות. אמא ראתה את המבט בעיני וצווחה "דונ'ט ג'אדג'! זה קניות איכותיות". ובאמת, חלק מהן היו ויטמינים מהסופר פארם וספרים מצומת ספרים. מתברר שאמא הצליחה לתפוס את שיירי שבוע הספר וקנתה שלושה ספרים במאה שקלים: הנערה ששיחקה באשאנשים טובים ובתפקיד הקלאסיקה לוליטה. "יום אחד יהיה לי זמן לקרוא ספרים", אמרה אמא בעיניים חולמניות. אני לא מבין, מה חסר לה באיה פלוטו?

בדרך לאוטו עברנו ליד חנות של קרוקס. אמא נזכרה שהיא צריכה כפכפי אצבע, הסתכלה ימינה ושמאלה, אמרה "איזה מזל שאנחנו בהרצליה ואין כאן אף אחד שאני מכירה", ונכנסה לחנות. התברר שאם נעשה כרטיס מועדון נקבל הנחה שווה. "איזה פאדיחה לעשות חבר מועדון של קרוקס", אמרה אמא, "מזל שאף אחד לא יודע". אז אני מבקש שתשמור את זה בסוד יומני היקר.

 

 

 

יום רביעי

 

היום אמא אירחה כאן לארוחת בוקר כמה חברות שלה. מרוב שהתרגשתי התעוררתי בבוקר כבר בחמש וחצי, ומבחינתי התחיל היום. אמא לא נראתה כל כך שמחה משום מה.

כתמיד אמא ניסתה לגרום לי לחייך מול החברות שלה, וכתמיד זה עיצבן אותי אז הקפדתי שלא, למרות שזה באמת נורא מצחיק השמיניות באוויר שהיא עושה כדי שאני אחייך. אבל הצלחתי לשמור על ארשת פנים רצינית. אין יור פייס אמא!

חוץ מזה גם ישנתי ממש מעט, ולכן אמא בונה על זה שאני אשן היום בלילה. פחח, היא עוד לא יודעת מה אני מתכנן לה. מואאאאה!!!

 

 

וחוץ מזה, תראו מה אבא ואמא הלבישו אותי לכבוד המונדיאל. עזר או לא עזר? זה הכל בזכותי:

 

 

 

יאללה, לאמבטיה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/6/2010 19:50   
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/6/2010 22:00

 

 


 

מזווית חדשה

 

לחנויות לתינוקות יש את אותו אפקט כמו של איקאה: אתם לא צריכים כלום – באתם רק להחזיר את העריסה ששכרתם מהם – אבל חצי שעה מאוחר יותר תצאו משם אחרי שתגהצו 330 שקל על כל מיני דברים קטנים שבעצם אתם כן צריכים.

 

 


 

 

 

זוכרים את החוק "אם הצלחת להירדם איתו הוא יישן עשרים דקות, אם לא הצלחת הוא יישן שעתיים"? יש גירסה מעודכנת:

אם הצלחת להירדם איתו הוא יתעורר כל רבע שעה בגלל מוצץ/חלום רע/רעש שרק כלבים והוא מסוגלים לשמוע. אחרי שלוש פעמים שהוא יעיר אותך, תיכנעי ותלכי לעשות משהו מועיל כמו כביסה. או אז הוא ידפוק שעתיים שינה ללא ציוץ. רר.

(חוק מוכח עד כה ב-100% הצלחה).

 

 

 


 

 

ביטויים בעברית שמקבלים משמעות שונה לגמרי כשמטפלים בתינוק:

 

שארית הפליטה

נמצאת על החולצה שלי

 

שש שעות שינה מטכ"ליות

ממ, חלום

 

מירוץ פורמולה

סימילאק או מטרנה

 

 

 


 

 

וגם: שמות סרטי פורנו משנים משמעות –

 

פטמות לוהטות

מסכנה, שתשים משחה מיוחדת להנקה

 

מוצץ בלי הפסקה

לא מומלץ, ובכל מקרה לא אחרי גיל 3

 

פסטיבל אוראלי

זה נורמלי, אצל כל תינוק החל מגיל שלושה חודשים

 

 

 


 

 

 

זוכרים את הקטע ב"חברים" שרוס ורייצ'ל מגלים שהתינוקת שלהם צוחקת מאיזה שיר איום ונורא של ראפרים על תחת גדול?

 

 

 

 

אז אצלנו עובד השיר האיכותי "ג'ינג'יס חאן".

 

 

 

 

 

האופנוען בהתחלה השתעשע, אבל אז הסמיק קשות כשאמא שלו דיווחה שבצירוף מקרים מצמרר גם הוא בגיל הזה מאוד אהב את ג'ינג'יס חאן.

 

 

 


 

 

 

ככל שאני מעמיקה לתוך חופשת הלידה (וכאמור – חופשה? פחח) אני מעריכה יותר את זו השבדית. מעבר להיותה ארוכה יותר, חופשת לידה בשטוקהולם הרבה יותר שווה: הפארקים ירוקים, שכיחים, מרווחים וחסרי ערסים (ואני מחשיבה כערסים גם את צמד הבנות עם עגלות הפרימיום שישבו לידי בגינה לא מזמן וניהלו שיחה ארוכה כאורך הגלות על "אמרתי לתופרת להוסיף תחרה, היא עושה לי 'לא מתאים', עשיתי לה 'מתאים מתאים'" וכו), בתי הקפה ידידותיים יותר לאימהות טריות (מקום לעגלות, מקום להחתלה וגישה חברותית יותר מלכתחילה), ועכשיו היכתה בי עוד הבנה – התחבורה הציבורית!

 

העניין הוא כזה: ברגע שיש לכם תינוק תמו ימי הספונטניות. עברו הימים שבהם קפצתי על אופניי ורבע שעה אחרי זה שוטטתי לי בדיזינגוף. הו לא, יציאה מהבית היום מחייבת אוטו וכוללת תזמון מדויק של שעת ההאכלה, מילוי תיק החתלה, קיפול עגלה, חגירת הילד באוטו ואז, לקינוח – חיפוש חניה. אני עוד עומדת בזה במשך היום, אבל השבוע היו שני אירועים שרציתי ללכת אליהם – שבוע הספר ומצעד הגאווה, אבל כיוון שהראשון מתקיים בערב, ולכו תחפשו חניה ליד כיכר רבין בערב, ואילו השני בשישי בצהריים, ולכו תחפשו חניה בעיר בשישי בצהריים כשחצי מהרחובות חסומים בשביל המצעד, ויתרתי.

 

ואז נזכרתי שבשטוקהולם זה לא היה קורה. בגלל שהעיר מעודדת שימוש בתחבורה ציבורית, יש בכל אוטובוס מקום מיוחד לאימהות עם עגלות, ושם קושרים את העגלה בחגורה מיוחדת, מה שגם הופך את הנסיעה לבטוחה. אם מישהו יושב במקום הזה הוא מייד יקום למראה האם והעגלה המתקרבים. לקינוח, אימהות שעולות עם עגלות לא צריכות לשלם עבור הנסיעה. ככה מעודדים נסיעה בתחבורה ציבורית.

 

ונחזור אלינו: אחרי שכבר השגתי דגל גאווה קטן בשביל המנשא של גומבוץ והכנתי את עצמי נפשית לחום ולשמש של הצהריים, קלטתי שרגע, איפה אני אמורה לחנות? המחשבה על חיפוש חניה בעיר פקוקה בצהרי יום חם כשגומבוץ מאבד סבלנות מאחורה הוציאה לי את החשק לנסוע. נשארתי בבית.

 

אבל האופנוען הלך:

 

 

 (צילומים: האופנוען)

 

טוב, לפחות הייתי במזגן.

 

 


 

 

מונדיאל – יאי!

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/6/2010 21:31   
78 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-23/6/2010 20:36

 

ארכיון – עדי בעולם, מאי 2010

מיומנו של גומבוץ

יומני היקר,

אתמול נסענו לטיול בירושלים. כבר שלשום בלילה שמעתי את אמא אומרת שהיא מקווה שיהיה לילה טוב, כדי שיהיה לה כוח לטיול. מייד החלטתי לעזור לה. היה ברור לי מה היא רוצה – מה יכול להיות טוב יותר מלילה שבו היא תראה אותי הרבה פעמים?

וכך, קודם כל התעוררתי לאכול שעה מוקדם יותר ממה שאני בדרך כלל מתעורר בלילה. אמא קצת הופתעה אבל האכילה אותי כמו שצריך. לאור ההצלחה שנרשמה החלטתי להתעורר שוב, הפעם בחמש בבוקר. לא בשביל לאכול, אלא סתם, כי בא לי לדבר. למרבה ההפתעה לא נראה שאמא שמחה בכלל. היא התייצבה ליד המיטה שלי בעיניים עצומות, דחפה לי מוצץ וסיננה: "לך לישון גומבוץ, לך לישון". כל חיוך שניסיתי נתקל במבט רושף, כל ציוץ בנהמה. איפה יצחק קדמן כשצריך אותו.

מאוד מוזר, אבל החלטתי לא לתת לזה לרפות את ידיי. בשש וחצי בבוקר התעוררתי שוב. הפעם אמא בעטה באבא במיטה ואמרה לו: "הבן שלך קורא לך". לא נורא, אני מוכן גם לבלות עם אבא. מאוד נהניתי. אבא שיחק איתי ואחרי שעתיים ומשהו התעייף משום מה, שם אותי במיטה והלך למיטה שלו בעצמו.

בשלב הזה גיליתי שאמא קמה, ולכן מייד התעוררתי גם. היא בטח התגעגעה אליי המסכנה. אמא נראתה מופתעת, אבל בכל זאת שיחקה איתי יפה מאוד. אחרי זה אבא קם ויצאנו לדרך לירושלים. בדרך אבא הסתכל במפה לראות איך לנסוע ואמר: "זה לא ייאמן, אפילו על המפה הולכים לאיבוד בירושלים".

בירושלים קודם כל עשינו סידורים, שזו בעצם הייתה מטרת הנסיעה מלכתחילה. וגם פגשנו מכר של אמא, שפעם עבד איתה במקום שנקרא שבדיה. האיש, שהכיר את ירושלים, שלח אותנו למקום ש"עושה את החומוס הכי טוב בעולם, חומוס לינא", וגם הסביר לאבא איך נוסעים.

אבא ואמא התכוונו לנסוע לשם מייד, אבל אז הודעתי להם שעם כל הכבוד לחומוס, אני רעב. אמא התיישבה להאכיל אותי במקום הכי קרוב ויפה בעיניהם: בית המשפט העליון. לא היה איכפת לי איפה זה, אילולא אמא התעקשה ללחוש לי באוזן תוך כדי האוכל: "זה המקום הכי חשוב לדמוקרטיה שלנו גומבוץ, בלה בלה בלה". אלוהים איזה שיעמום, טירחנה לי כל הארוחה.

אחרי זה יצאנו באוטו לעיר העתיקה. למרבה הפלא הגענו בלי בעיה.

ממראות העיר העתיקה:


אבא מצלם כוסיות. הה הה.

דבר ראשון הלכנו לכנסיית הקבר. מקום גדול ומאוד יפה.

אבא ואני בוחנים לוקיישן לתמונה אפשרית.

אבא צילם מלא תמונות, עד שהוא צילם איזה נזיר יווני שלא רצה שיצלם אותו, והנזיר התחיל לצרוח עליו ביוונית, או בשפת קסמים כלשהי. אבא אמר שהוא ממש מקווה שהוא לא הטיל עלינו איזו קללה מפחידה. אמאל'ה.

קצת משוקשקים מהחוויה הזו יצאנו לחפש את החומוס. השוטר שעמד בכנסייה אמר לנו "לינא? מה פתאום, החומוס הכי טוב בעולם זה אבו שוקרי, ובכלל, לינא סגור ביום ראשון". אז בעקבות ההוראות שלו יצאנו לחפש את אבו שוקרי. בדרך שאלנו ילד שמכר כל מיני מאכלים איפה אבו שוקרי. הילד אמר: "אבו שוקרי? מה פתאום, החומוס הכי טעים בעולם זה מוראד". אז בעקבות ההוראות שלו יצאנו לחפש את מוראד. כששאלנו מוכר בשוק איפה זה מוראד, הוא ענה לנו: "מוראד? מה פתאום, החומוס הכי טעים בעולם זה נאזים". בשלב הזה כבר די טעינו בסימטאות השוק, ובייחוד התעצבנו כששאלנו את הבן אדם הבא, שענה: "נאזים? מה פתאום, החומוס הכי טעים בעולם זה לינא". בקיצור, חזרנו להתחלה. הוא גם טען שלינא פתוח, זה אבו שוקרי שסגור ביום ראשון. אבא ואמא חרקו שיניים והחליטו למצוא את המקומות בכוחות עצמם. התברר שגם לינא וגם אבו שוקרי פתוחים ביום ראשון, והגענו קודם ללינא.

כאן אבא ואמא הזמינו חומוס. ניסיתי להזכיר לאמא שהיא לא אמורה לאכול חומוס, כי יש אמונה שזה עושים גזים לתינוקות יונקים. אמא רק הסתכלה עליי ואמרה: "איזה חמודי, גם אתה רוצה חומוס?" אוף, איזו קריזה זו שאתה עוד לא יכול להסביר את עצמך.

חומוס של לינא, בקרוב בחלב שלי. באסה.

אחרי לינא נהייתי שוב רעב, כי אני, כמובן, נאלצתי להתבונן בהורים שלי בזמן שהם אכלו ולא קיבלתי כלום לטעום. שוב, יצחק קדמן וכו. יצאנו למקום שבו אבא ואמא היו אמורים לאכול את הקינוח, וגם להנות מאווירה לגמרי אחרת מהשוק, ההוספיס האוסטרי. באמצע הוויה דולורוזה ממוקם בניין מבוצר ובו דלת ברזל גדולה. מצלצלים באינטרקום והדלת נפתחת. מטפסים במדרגות ומגיעים למקום שמתקשים להאמין שהוא תקוע באמצע השוק בעיר העתיקה ולא באירופה.

  

ויש גם גינה מהממת, הממוקמת מעל השוק. קולות השוק בקושי מגיעים, מסביבכם יושבים אנשים לשולחנות ומדברים בגרמנית/אנגלית חרישית, בריזה נעימה עוברת בעלים, נזירה עוברת עם מזלף ומשקה את הצמחים מסביב, והכל שלווה וכיף. כאן קיבלתי את הארוחה שלי.

כדי שאבא ואמא חלילה לא ירעבו כשאני אוכל הם קנו שטרודל תפוחים, שהיה מעולה.


שטרודל תפוחים, בקרוב בחלב שלי. יאמי.                                                              (צילום: אבא, שזה האופנוען)

באמצע הזמן שהיינו שם התברר שיש צריח של מסגד צמוד לגינה. אמא קפצה קצת כשהמואזין התחיל פתאום לשיר ברמקול שהיה צמוד אלינו. היה די רועש, אבל מאוד אותנטי. נזכרנו שבעצם אנחנו לא באירופה.

הצריח שגילינו שמעלינו:

(צילום: האופנוען)

אחרי ההוספיס האוסטרי נרדמתי קצת, והדבר הבא שאני זוכר זה שעמדנו מול קיר גדול. אבא אמר שהוא הולך לשים בו פתק (יכול להיות שלא הבנתי את מה שהוא אמר, כי כאילו, פתק? בקיר?) ואמא גילגלה עיניים.

אבא ואני בכותל.

והנה זה מהזווית של אבא:


(צילום: האופנוען)

בכותל עוד הסתובבנו קצת, ראינו כלה ופמלייתה, המון אנשים דתיים וגם קבוצת חיילים. "אלה פני המדינה שלך", לחשה לי אמא. Bored now!!

אחרי זה עוד עשינו הליכה בעיר העתיקה, וניסינו לצאת משער יפו, שהיה בדיוק חצי קילומטר מאיפה שאבא זכר אותו. לא נורא, אמא כבר התלוננה בשבילי.

נסענו הביתה מרוצים אך עייפים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 31/5/2010 22:16
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-7/6/2010 19:12


חתולים, צפרדע* ותינוקות

זהו, אמרתי לעצמי שאני לא אהיה כזו, אבל אני כן.

לפני כמה ימים שלחתי לאופנוען סמס מאושר: "הוא עשה קקי!".

תהליך הפיכתי לבחורה מגניבה-ומעניינת-נוט! הושלם.


חוקי מרפי לתינוקות #1:

כשהוא נרדם בצהריים יש שתי אפשרויות:

1. את תמהרי לקפוץ למיטה בעצמך בתקווה לישון. במקרה זה הוא יישן בדיוק 20 דקות ויתעורר, שזה בדיוק 10 דקות אחרי שהצלחת להירדם.

2. תגידי לעצמך "במילא הוא יישן רק 20 דקות, מה הטעם לנסות לישון גם". במקרה זה הוא יישן שעתיים וחצי כל כך עמוק שתצטרכי להעיר אותו כדי לוודא שהוא לא בקומה או משהו.


בעקבות חתונה שנסעתי אליה עד זכרון יעקב (ואפרופו – מזל טוב שוב ויק ויהודה!), היש מקום בזכרון יעקב שלא תקועה לו המילה "הברון" בשם?


חוקי מרפי לתינוקות #2:

כשאתם לבד בבית הוא ידפוק לך במשך שעות חיוכים רחבים משל היה שרה נתניהו מול מצלמות לע"מ. כשתפגשו את החברות שלך ותרצי להתגאות הוא לא ינפק בדל חיוך אלא ישמור על ארשת פנים האומרת "אני מתגבר ממש ברגע זה על עצירות של יומיים".


מהו המקום הכי טוב לחתול רחוב להתגורר בו? נכון, מרפסת של מסעדת דגים עם סועדים רחומי לב.

זה החתול של מאנטה ריי:

ואפרופו מאנטה ריי, אם לשפוט לפי כמות העגלות שהייתה שם בשעת בוקר, עושה רושם שזה מקום חביב על אימהות בחופשת לידה. ואם כך, לא ראוי להשקיע בפינת החתלה? נאלצתי להחליף קקי אימתני (ראו מייד חוקי מרפי #3) על שידה גבוהה וצרה, מתנודדת קמעא, שמלצרית סילקה ממנה אגרטל ושתי פומלות כדי שיהיה לי מקום לשים עליה את הילד.


חוק מרפי לתינוקות #3:

אם הוא בעצירות יומיים, הוא ישבור אותה בעת שתשבי עם חברותייך במסעדה האהובה עלייך – שבה אין פינת החתלה – בעודו לובש את בגדי המעצבים ששמרת במיוחד לאירוע (ראו חוק מרפי #4) ויוסיף גם פיפי שיכול לפתור בעיית בצורת של מדינה קטנה. "למה הוא רטוב?" ישתאו חברותייך האימהות המנוסות, ויוסיפו בקול אמפתי אך מפקפק בכישורייך האימהיים: "כנראה שהוא עשה פיפי גדול". מזל שהן לא ראו את הדליפה של הנאמבר טו.


חוק מרפי לתינוקות #4:

אם התעלמת מהעצה של עצמך ושוב קנית בגדים מגניבים אך יקרים לילד, לפחות אל תשמרי אותם במשך שבועות לאירוע שבו תפגשי את חברותייך האהובות, כי עד שאתן מארגנות יום להיפגש הבגד כבר צמוד עליו מדי וזו הפעם הראשונה והאחרונה שהוא לובש אותו, ובמילא הן לא הבחינו בבגד אלא רק בזה שהוא רטוב.


ולקינוח, קצת טלוויזיה:

אנחנו מרוצים משקר לי

פחות מטרה (אני חיבבתי, האופנוען לא)

והפייבוריטים בבית הם כרגע העשב של השכןדקסטרמשפחה מודרנית ואיך פגשתי את אמא.


*הצפרדע לאילוסטרציה בלבד

(בדיחה פרטית)

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/5/2010 16:19
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של לי ב-3/6/2010 12:37


כמעט כמו פעם

כשהייתי בהריון פיתחתי קרייבינג לקאפקייקס. כן כן, יש בנות שמפתחות קרייבינג שפשוט לרצות, איזה מלפפון חמוץ פושטי, אבל אני חייבת להתחכם. זה היה די באשמת הסדרה "איך פגשתי את אמא", שראינו כמה פרקים שלה שבהם טד יוצא עם אופת קאפקייקס, וזהו, הלך עליי.

באותה תקופה לא היה בשום מקום בתל אביב מקום לקאפקייקס. אחרי נדנוד בלתי פוסק לאופנוען האומלל שבא לי קאפקייקס ("אני אביא לך מה שאת רוצה, אבל למה, למה את לא רוצה רוגעלך במקום זה?"), החלטתי לאפות לבד. עשיתי קאפקייקס מסקרפונה ותותים, אחרי המון עבודה יצא לי משהו די בינוני, וזה קצת הרגיע לי את הקרייבינג.

מתברר שפשוט חזיתי את הטרנד הבא. כמו פטריות אחרי הגשם, או במקרה שלי כמו שעות שינה חסרות אחרי לידה, צצו בעירנו מקומות קאפקייקס. למרבה הצער הם נפתחו קצת לפני שילדתי, בשלב שבו כבר הייתי אבטיח שסירב לזוז לשום מקום, ואחרי זה בשלב שבו כבר הייתי עסוקה עד האוזניים ולהסתובב בעיר נשמע כמו חלום רחוק.

והנה, הגיעה שבת והאופנוען ואני נשבענו לא להישאר בבית. ארזנו את גומבוץ בעגלה ויצאנו לדיזינגוף, שם שוכנת "ויולה'ס קאפקייס", שהאינטרנט הבטיח

שפתוח בשבת. ובכן, האינטרנט שיקר, וזה היה שברון לב קטן. בפנים חמוצות יצאנו לסיבוב מסביב לבלוק, כי אם כבר אנחנו בעיר. רגע לפני שנכנענו ואכלנו גלידה במעצמת הגלידה בבן יהודה (שלוש חנויות גלידה שוות אחת אחרי השנייה), גילינו ש"איי לאב קאפקייקס" (הלינק לשני המקומות), שבדרך כלל סגורה בשבת, פתוחה. יאי!!!

 

(צילומים: האופנוען)

מייד בחרנו כמה לקחת הביתה. זה לא זול, אגב (14 שקל לאחד אם קונים יותר מאחד), וכיוון שגם מבחינה קלורית זה לא זול, החלטנו שנעשה את זה מקסימום פעם בחודש.

אבל זו הייתה שחיתות ממש ממש טעימה.

הם אורזים את זה בצורה שקל לקחת הביתה ולא נמרח:

ולמבחן הטעימה:

(הה, עשיתי אינפו)


ואם כבר מדברים על חזרתנו לחיים, אז היינו גם בבנדיקט, וגילינו מה ההבדל בין זוג תל אביבי מגניב לזוג עם תינוק – מלקוחה מועדפת שתמיד מחייכים אליה (ככה זה כשמגיעים לאותו מקום מאה פעמים) המארחת קצת עיקמה את האף כשראתה את העגלה, סירבה לתת לנו את הבות' (שהיה המקום הקבוע שלי עד אז, רר), והציעה שולחן מעפן ליד הדלת במקום. רק כשהסכמנו להשאיר את העגלה בחוץ (את הילד כמובן הכנסנו) קיבלנו שולחן נורמלי. אוף.

(כן, אני יודעת שצרכנית נבונה הייתה מסתובבת ולא שבה למקום לעולם, אבל א. זה לא נאמר לי במפורש שהם לא אוהבים עגלות ותינוקות, פשוט חשתי את זה במן משהו בטון, אבל עדיין הם שמרו על אדיבות, אז אולי אני פרנואידית, וב. המחשבה על לחמניית הבריוש עם הנאטלה שממתינה לי שם בפנים הוציאה לי קצת את העקרוניות. חלשת אופי שכמוני, אוף).


בין שלל הדברים שאנחנו רואים בטלוויזיה בימים אלה נמצאת גם הסדרה החדשה "שקר לי", שנראית מבטיחה, וגם "טרה". אכן, אנשי תרבות.


איך זה קרה שפעם, אם שיחררו אותי בקניון לאיזה שעה, אז העברתי את זמני יפה יפה בקנת' קול, אוריג'ינלס, דיזל וכאלה, ואילו עכשיו, אם כבר יש לי רבע שעה פנויה בקניון, החנויות הכי מלהיבות בעיני הן סופר פארם ושילב? לאיפה נעלמה האישיות המקורית שלי?

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/5/2010 22:18   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-24/5/2010 20:25


יומני היקר

אני מסיימת לדבר בטלפון עם אמא שלי

אמא:  ותמסרי לחמודי הקטן שלי המון חיבוקים ונשיקות

אני (פונה לאופנוען): אמא שלי מוסרת לך חיבוקים ונשיקות

אמא (מסמיקה מהצד השני של הקו): התכוונתי לגומבוץ!!!


חוקים חדשים המרכיבים את עולמי #1:

לא בוכה – לא מזיזים


חוקים חדשים המרכיבים את עולמי #2:

שום דבר לא קבוע, ולא פותחים פה לשטן!!!!

(גומבוץ דופק שעתיים שנ"צ. אני מרוצה של החיים וכבר מתכננת את חיי הטובים, הכוללים שעתיים שינה כל יום בצהריים. למותר לציין שהוא לא שיחזר את ההישג אפילו לא פעם אחת בשבועיים שחלפו מאז. אררר!)


בכל שבת אמא שלי מגיעה לשמור על גומבוץ בין הנקות (שזה שעתיים נטו) ולהעניק לי ולאופנוען הזדמנות לצאת מהבית לבלות בדברים שאינם קשורים לתינוקות. עוד לא מספיקה לומר "פוצי מוצי" וכבר האופנוען ואני עם קסדות ליד האופנוע.

בדרך כלל אנחנו נוסעים לפאב האירי, לזכור קצת את חיינו הקודמים. אלא שלהבדיל מאז, עת הורדנו חצאי בירות בכיף ועוד קצת התחרינו בינינו, עכשיו אנחנו – אישה מניקה וגבר נוהג – מזמינים בקול נבוך בירה אחת לשנינו, או לחילופין שותים כל אחד שליש. "קחו חצי, יש הפי האוור וזה עולה אותו דבר", משדל אותנו הברמן באסרטיביות, ואנחנו, באנחה קטנה, דוחים את ההצעה.

אניווי, זה לא שיש לי פואנטה לסיפור הזה, רק כותבת לעצמי יומן.

ואה, עוד הרהור שחלף במוחי בשבת האחרונה עת נסענו בגורדון והסתכלתי בחלונות הבניינים: בחלון אחד הייתה נברשת בסטייל ישן כזה, ותמונות עם מסגרות עץ ישנות על הקירות, והבנתי שזו דירה של זקנים. ואז חשבתי לעצמי איך שכשעברתי לעיר, לפני 15 שנה (ג'יזס אני זקנה), רוב הבניינים היו מורכבים מחצי דירות של זקנים וחצי דירות של סטודנטים שותפים, או מקסימום זוגות שעברו לגור ביחד, ואיך היום זה לגמרי שונה, וברוב הבניינים יש מקסימום דירה אחת של זקנים. את מקומם החליפו היאפים, ועכשיו בכל בניין יש גם לפחות דירה אחת ששופצה לחלוטין, כולל פרקט וכו, שלא דומה בשיט לדירות האחרות בבניין.

שוב, ללא פואנטה. חוסר שעות השינה הזה מתחיל לעלות לי ביצירתיות.


לפני כמה ימים פנה אליי בפייסבוק מישהו בשם שלא נשמע לי מוכר בכלל. הוא טען שהיה איתי בחטיבה, ושיש לו קטע וידיאו שלי מכיתה ז'. שזה אומר קטע וידיאו מ-1987. הייתי קצת חשדנית, אבל הוא שלח לי – ומה אתם יודעים, זו באמת אני, וזו באמת כיתה ז', והיה ממש מוזר לראות את זה.

והכי מצחיק התספורות שם – חבריי לכיתה כולם במן קסדות שיער איומות. האופנוען כמעט נחנק מצחוק כשראה אותי שם, ואמר שכל הכבוד לי על תסרוקת הסמנתה פוקס שלי. הייתי מוחה אילולא הוא צודק לגמרי.

בווידיאו הבא: גם לרובין מ"איך פגשתי את אמא" יש וידיאו מעברה שהיא הייתה מעדיפה להסתיר.

(הסבר: מתברר שהיא הייתה כוכבת פופ בקנדה ולא דילגה על אף קלישאה אייטיזית-פופית-קנדית)

נכתב על ידי עדי בעולם , 11/5/2010 21:49
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-23/6/2010 20:37

5/2010

פעם ראשונה בי-ם

עניינים ביורוקרטיים דרשו מהאופנוען וממני להגיע לירושלים. שקלנו לעשות את זה בדרך הקלה – להשאיר את גומבוץ אצל אמא שלי ולדהור לירושלים על האופנוע, בדרך ליום כיף שיכלול מסעדה שבה נאכל שנינו באותו זמן! בלי לבלוע בחתיכות גדולות הכל תוך חמש דקות לפני שהוא מתחיל לבכות! אבל אז הזכרנו לעצמנו שלפני שהוא נולד נשבענו שנהיה מההורים המגניבים האלה שלא נותנים לחיים שלהם להיעלם ומטיילים עם הילדים. כמובן שהחלטנו את זה לפני שידענו איזה מבצע אדיר זה לצאת מהבית עם תינוק, אבל כבר החלטנו.

 

אז על הבוקר החלנו להתכונן למבצע הכניסה לירושלים. אני הינקתי בזמן שהאופנוען דחף עוד ועוד דברים לתיק ההחתלה פלוס שני סוגי המנשאים שיש לנו פלוס צעצוע לעגלה פלוס אקסטרה חיתולים וכו. היה ברור שלאור התיכנון הארוך משהו ישתבש, ואכן, גומבוץ לא שבע מההנקה, ואז החלטנו להוסיף בקבוק, ואז הוא לא רצה את הבקבוק, ואז היה צריך להחליף לו חיתול, ואז הוא שוב היה רעב, וכו וכו וכו. כבר היינו באיחור של חצי שעה בלו"ז, עדיין בבית ומרוטי עצבים. זה השפיע עלינו בצורה שונה: האופנוען החל במשפטים שוברי מורל כמו "לא נספיק בחיים להגיע לפני שהם סוגרים", ו"נראה לי שהוא לא מרגיש טוב, בואי ניקח אותו לטיפת חלב במקום". אבל אני, שכבר הכנתי עצמי לנסיעה וסירבתי לוותר צווחתי שאם לא נוסעים עכשיו לירושלים אני שוכחת את ימיני, ויצאנו.

 

טוב, זו לא הייתה האווירה שבה תיכננו לצאת ליום הכיף שלנו בירושלים, וכדי להוסיף על הכיף אז בעשר בבוקר הכבישים פתוחים, אבל הצלחנו להיתקע בפקק היחיד שהיה באותו זמן, אי שם בשדרות רוקח. לקח לנו חצי שעה לצאת מתל אביב. בנינו על זה שגומבוץ יישן את שעת הנסיעה לירושלים, והוא אכן נרדם בשנייה שיצאנו עם האוטו, אבל חצי שעה של שינה שלו התבזבזה לנו על שדרות רוקח, ויכולנו רק לדמיין איך הוא יצווח בערך ממודיעין. בקיצור, האופנוען בהה בחלון בייאוש בעוד אני משננת בכעס בשכנוע עצמי "זה יום כיף!! כיף לנו!! כיף!!"

 

טוב, במפתיע הגענו לירושלים בזמן פלוס מצאנו חניון פנוי פלוס גומבוץ ישן עד ירושלים. יש אלוהים, והוא מברך אנשים שעולים לרגל לעירו. האופנוען כבר מילמל משהו שניסע לכותל להגיד תודה וגם ככה ניקח את גומבוץ לאתר יהודי חשוב, אבל קודם עשינו את הסידורים הביורקרטיים ואז נפנינו לטיול.

 

למרבה הצער אנחנו תיכננו שגומבוץ יתעורר כשנגיע לירושלים ויבהה בשקט בסידורים ובטיולים שלנו, כדי שכשנגיע לארוחת הצהריים במסעדה הוא יירדם שוב ונוכל לאכול, אבל כאמור, כשיש לכם ילד תוכניות לחוד ומציאות לחוד, וגומבוץ דפק שלאף שטונדה של החיים, שהחל בתל אביב ונמשך במשך שעה וחצי של טיול בירושלים. הוא התעורר כמובן בשנייה שרצינו לאכול, אבל עוד נגיע לזה.

 

אז אחרי הסידורים הביורקרטיים נפנינו לטיול. שקלנו לשנייה לנסוע לכותל אבל נזכרנו בחלחלה בפיאסקו מציאת החניה שעברנו שם בדיוק לפני שנה, ואז עוד ישבנו בניחותא בעוד אחינו הקטן מזיע על ההגה, והחלטנו לוותר. במקום זה צעדנו לנקודה לא פחות חשובה מבחינתנו לעם היושב בציון – בית המשפט העליון. גומבוץ הפגין יראת כבוד שנויה במחלוקת וחרפ כל הטיול.

 

משם תהינו לאן ללכת. המאבטח בכניסה לבית המשפט המליץ לנו על שוק מחנה יהודה. אני מודה שאני לא אשת שוק גדולה, והכרמל למשל בעיקר מפחיד אותי, אבל אף פעם לא הייתי במחנה יהודה ורציתי לראות.

 

הדרך אל השוק עוברת בשכונה בשם נחלאות, שהתקשינו להחליט אם היא שכונה של עושר או שכונה של עוני או שיש שם ילדים כמוך וכמוני. מצד אחד רוב הבניינים היו ממש ג'יפה, אלנבי סטייל, מצד שני ראינו מלא מכוניות יוקרה חונות בחניות הבניינים וצפיתי גם באישה אחת יוצאת מבית עם עגלת סטוקה, שהיא העגלה הכי יקרה שיש בערך (די מצחיק שפתאום יש לי דרך חדשה לשפוט מצב כלכלי). כך או כך, זו שכונה מלאת פינות קסם ומאוד נהנינו לטייל שם.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

משם הגענו לשוק. אני לא יודעת למה, אבל הוא מצא חן בעיני הרבה יותר מהכרמל. יותר נחמד שם.

 

 

(צילומים: אני והאופנוען)

 

 

ואז הגענו לדוכן חלבה ובקלאווה.

 

(צילום: האופנוען)

 

עכשיו, אני בכלל לא אוהבת בקלאווה, זה בערך המתוק היחיד שאני מוצאת מתוק מדי עד כדי כואב בשיניים, אבל מתברר שהאופנוען ממש אוהב, וכך יצא שקנינו איזה חצי קילו מהן. ובאמת אכלנו קצת מזה כבר בשוק, ואז נשאר לנו קצת פחות מחצי קילו. והיום האופנוען חזר לעבודה ומי נשארה בבית עם קופסת בקלאווה זמינה על השיש שאפשר לאכול אותה ביד אחת (וזו הדרישה הראשונה שלי מדברי מזון בימים אלה)? נכון, אני. באמת תודה על הקלוריות האלה, ואני אפילו לא אוהבת בקלאווה.

 

אניווי, בשלב הזה גומבוץ חש שההורים שלו אוכלים ומייד התעורר לדרוש גם, ולפני שהוא יפצח בצווחות שיביאו עלינו את יצחק קדמן יצאנו מהשוק ומצאנו פינת חמד עם ספסלים ושם, באמצע רחוב, הינקתי. עם סינר הנקה כמובן אבל עדיין, אם מישהו היה אומר לי פעם וכו.

 

45 דקות אחרי גומבוץ הואיל בטובו לשבוע והתפנינו למצוא מקום שיאכיל גם אותנו. ברוח השוק היינו בעניין של מקומות אותנטים, אז חזרנו אליו. קודם כל נכנסנו למקום בשם רחמו, אלא שזה היה כל כך מלא שהבנו שבחיים לא נצליח למצוא שם שולחן באופן רגוע שיתאים לתינוק. מעבר לפינה מצאנו מקום בשם מורדוך, ושם דווקא היה שולחן פינתי שבול התאים לנו.

 

מורדוך זה בדיוק מה שרצינו – אוכל פתיליות, מרק קובה וכאלה.

 

 

בתמונה: גומבוץ והאופנוען מעל חמוצים אותנטים.

 

אניווי, אחרי מרק קובה שהיה ממש משביע, היינו שנינו מרוצים ומוכנים לסכם בהצלחה את הטיול בירושלים. עם הרבה מאמץ אפשר גם עם תינוק. יאי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/5/2010 21:36
110 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של CQpIkVNtTz ב-4/10/2012 21:12

ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2010

שירים

יצאתי

מהבית

בלי גומבוץ

בלי תיק החתלה

עם להסתכל במראה לפני

אפילו שמתי דאודורנט

ראיתי

אנשים יושבים

בבית קפה

גם לי היו חיים

פעם

(חצי שעה לסידורים באדיבות הבייביסיטר אמא שלי ולי בא לכתוב שירה)


לפעמים, כשאני מניקה כשהאופנוען בבית, אנחנו רואים ביחד סיטקומים.

או כמו שהאופנוען אומר: "שנראה ציץ-קום?"


דברים על הילדות שמגלים כמבוגרים –

תוך פיזום שירים לגומבוץ מהדיסק "מאה שירים ראשונים" (מתנה באדיבות הדס) אני מגלה שב"במדינת הגמדים" יש משפט שאומר:

"וישיר מה טוב ומה

צאת יחדיו למלחמה"

סליחה?? נראה לכם שזה מסר הגיוני לתינוק? טוב לצאת למלחמה? איזה מן משפט זה לשיר ילדים??


"אלוהים תן לי רק טיפת חלב"

(לא משנה מה אני שומעת, גם שיר של זהבה בן ברדיו, מוחי ישנה לו את המילים כך שיתאימו לעולמי בימים אלה)


"אז אמרתי, לשכן

תגיד לי למה אתה לא ישן

הוא אמר לי אני רק השכן

של השכן של התינוק שלא ישן"

(כאמור)


"לה לה לה אפצ'י"

(האופנוען, פעם בחור קשוח, מסתובב בבית ומפזם את השיר שהכי נדבק אליו לאחרונה)


אני מכינה את בקבוק הפורמולה הלילי של גומבוץ בעוד האופנוען מחזיק אותו וממתין.

האופנוען לגומבוץ: כן חמודי, כבר זה מוכן, אמא שלך פשוט קצת איטית

אני מייבשת היטב את הבקבוק עם מגבת נייר, מודדת פורמולה, מערבבת היטב, סוגרת חזק את הבקבוק וכו. גומבוץ מאבד סבלנות

האופנוען לגומבוץ: כן מסכן שלי, אמא מכינה לך פורמולה בזמן שאישה אחרת הייתה מספיקה כבר להכין טשונט


ונעבור לפינת האופנה והצרכנות, והפעם: למה לא שווה להשקיע בבגדי תינוקות יקרים, למרות שיש בגדים כאלה מקסימים. הדרכה כולל תמונות.

מוצג מספר 1:

המוצג: בייבי גרו של מעצב שבדי. נקנה בספטמבר בביקורי האחרון בשטוקהולם, בחנות מעצבים מקסימה לתינוקות בסודרמאלם, ה"סוהו" של שטוקהולם.

המחיר: 125 שקל.

התירוץ: ידעתי שזה המון כסף בשביל בגד לתינוק, אבל חשבתי שהבגד ממש מיוחד ומגניב, ושיכנעתי את עצמי שלא נורא להוציא סכום כזה פעם אחת, ושיהיה לילד משהו מגניב.

התוצאה הכואבת: בגלל שכתוב על התווית "לגיל 3 חודשים" בכלל לא ניסיתי להלביש את גומבוץ בזה. רק לפני שבוע היכתה בי ההבנה שלמרות התווית, הבגד נראה די קטן. הלבשתי את גומבוץ בזה, בקושי, והוא מייד קיבל את מראה הקישקע הדחוס בתוכו. בקיצור, זה קטן עליו.

מוצג מס' 2

המוצגים: שני בייביגרו מקסימים שנקנו לגומבוץ על ידי בן דוד של האופנוען ואשתו.

התירוץ: לא צריך, זו כאמור מתנה.

התוצאה הכואבת: גומבוץ היה בן ארבעה שבועות כשקיבלנו את זה. על הבגד הירוק כתוב שהוא לניו בורן, ואכן, הוא בגודל של בובת ברבי בערך, אז בכלל לא ניסינו להלביש לו את זה. על הצהוב כתוב שזה לגיל חודש, אז הלבשנו לו את זה כשהלכנו לבקר את איריס ואלון, על מנת להרשים את כולם עם המלתחה המגניבה של גומבוץ. זה היה כל כך צמוד עליו שהוא נראה כמו פונזי.

מוצג מס' 3

המוצג: חולצת פולו מקסימה עם ניחוח עיצוב יוקרתי: נקנתה כמתנה על ידי חברתי האיטלקיה שרה במילאנו, נשלחה אליי בדואר והייתה ארוזה בסטייל איטלקי.

התירוץ: מתנה וכו.

התוצאה הכואבת: על התווית כתוב "חודש עד שלושה חודשים". ניסיתי את זה עליו בפעם הראשונה כשהוא היה בן חודש, ואיך נאמר, זה בקושי עלה עליו, וכנראה שבשעתיים שהוא לבש את זה הוא גדל קצת, כי להוריד לו את זה אחר כך היה עוד יותר מאתגר.


אלוהים, סיימתי עוד פוסט על תינוקות. צר עולמי כעולם נמלה לאחרונה.


אל תחייגו מספר שמתחיל ב- *72

היום בצהריים צלצל קו הבזק בבית:

"שלום", אמר איש בעל מבטא שלא זיהיתי, "אני רופא מומחה באיכילוב. הגיע אלינו פצוע מתאונת דרכים שנתן את הטלפון הזה וביקש שנודיע".

דבר ראשון חטפתי חום. "ידעתי שאופנוע זה מסוכן!!" חשבתי לעצמי, "גומבוץ אפילו לא יזכור את אבא!!"

דבר שני תהיתי מה פתאום המספר הזה – אנחנו לא משתמשים בבזק לשיחות נכנסות, ורק לאופנוען ולהורים שלי בערך יש אותו, ואין סיכוי שהאופנוען יזכור את המספר הזה בעל פה, ועוד אחרי תאונה.

"איך קוראים לפצוע?" שאלתי את המתקשר.

"אין לי את השם", הוא ענה, "את צריכה להתקשר למחלקת התקשורת של איכילוב, והם יגידו לך מי זה. המספר הוא כוכבית 720527316650"

המוח שלי לא עובד בימים אלה. כבר התחלתי לחייג את המספר הזה, כשחגית, שהייתה אצלי, נזעקה:

"זה לא מספר הגיוני, זה יכול להיות עוקץ כלשהו"

אז קודם כל התקשרתי למשרד של האופנוען, ואיזו אנחת רווחה נפלטה לי כשגיליתי שהוא חי, שלם ומנקר במשרד (גם הוא לא ישן משהו מאז שגומבוץ השתלט לנו על הבית).

ואז, ליתר ביטחון, לוודא שאין איזה פצוע לא ברור שממתין דווקא לי, התקשרנו לאיכילוב, למספר האמיתי שמצאנו בגוגל, ושם העבירו אותנו למיון שהבטיחו לנו שאף אחד לא ביקש להתקשר למספר שלי, וגם הוסיפו שאין דבר כזה להתקשר למחלקת תקשורת לקבל שם של פצוע.

ואז עברתי לגוגל, ואחרי מאמץ קל גיליתי שמדובר בהונאה פשוטה שהייתה שכיחה פה לפני כמה שנים (להגנתי אומר שלא גרתי אז בארץ ולא שמעתי עליה מעולם). זה נקרא "הונאת עקוב אחריי". מי שמחייג *72 מעביר איכשהו שיחות למספר שמחייגים אחרי. אם הייתי מחייגת את המספר הזה, הייתי מאפשרת למספר הסלקום

052-7316650

לקבל – למשל – שיחות גוביינא לגמרי על חשבוני.

יכולתי להתקשר למספר הזה ולהגיע ישירות לנוכל, אבל אני לא רואה טעם.

אם תגגלו "הונאת עקוב אחריי" תגלו הרבה סיפורים עליה, וגם איך מבטלים אותה. ואפשר לקרוא על זה למשל כאן.

כאזרחית טובה אגב הודעתי על הסיפור הזה למחלקת ההונאות של בזק, שדי משכו בכתפיים והפנו אותי למשטרה. במשטרה, אם הבנתי נכון מהאיש שענה לי בבזק, מפנים בחזרה למחלקת ההונאות של בזק, או מקסימום נותנים להגיש תלונה. אני בטוחה – נוט – שזה יועיל המון, אז לא טרחתי.

בכל מקרה, אם מתקשרים להודיע לכם על קרוב שנפצע בתאונה/זכייה בפרס כלשהו ומבקשים להתקשר בחזרה למספר שמתחיל בכוכבית 72 או בעצם בכל קידומת לא מוכרת – אל תעשו את זה.

עד כאן לפינת השירות לאזרח הישר בבלוגי. אני חוזרת לנענע את הילד.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/4/2010 15:02
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/4/2010 13:11


האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחקת* (אפיזודות ותובנות של הורות)

לילה. כולם ישנים. חוץ מעדי וגומבוץ.


לפני הלידה:

האופנוען: אנחנו לא נהיה מהזוגות האלה שמדברים על קקי!

חמישה שבועות אחרי הלידה:

האופנוען מעיר אותי מתנומה שתפסתי בזמן שהוא מחזיק את גומבוץ, והמשפט הראשון שהוא אומר לי הוא:

את שומעת, הוא לא עשה קקי מאתמול!


כשנולד גומבוץ העיף האופנוען מבט אחד באוזניו המוזרות קצת ואמר בצער: "הוא קיבל את אוזני המיסטר ספוק שלך"

"מיסטר ספוק??" נעלבתי.

"כן", אמר האופנוען והצביע על אוזניי הזוויותיות. "תוסיפי חץ וקשת ואת מסתערבת ביער העלפים בלי בעיה".

שבועיים אחרי הגיעה אמא של האופנוען, אחזה בגומבוץ, בחנה את אוזניו וקבעה בעוד האופנוען מסמיק: "לא ברור למי הוא דומה, אבל דבר אחד בטוח – יש לו בדיוק את האוזניים של האופנוען".

muaaah


גומבוץ פיתח מנהג לישון הרבה, כל עוד הוא עושה את זה על הידיים שלי. אמא שלי מגיעה כדי להחזיק אותו ולעזור לי להגשים את חלומותיי לעשות פיפי ולתלות כביסה. אחרי בכי הסתגלות קצר נרגע גומבוץ בזרועותיה כשהיא עומדת ומנענעת אותו. אמא נוטלת באופטימיות את מגזין דה-מארקר ומתיישבת עם גומבוץ על הספה. גומבוץ משתאה על החוצפה ופורץ בזעקות מחאה עזות. אמא המופתעת נאלצת לקום שוב ולנענע אותו. גומבוץ נרגע אחרי בכי אזהרה קצר. העיתון מוחזר אחר כבוד לערימת הלקרוא המכובדת שלי. אמא נותרת עומדת כשעה.


שיעור בהונגרית #1

מוצץ בהונגרית – צומי

(כן, ממש כמו תשומת לב בפקאצית מדוברת)

לשימוש במשפטים הבאים:

"הוא רוצה צומי"

"ניסית צומי?"

(וזו באמת המילה הכי מצחיקה ומתאימה למוצץ)

והכי שכיח:

"איפה לעזאזל הצומי שלו????"


חופשת לידה? חופשה? אתם בטוחים? חופשה? פחחח.


אני לא מבינה איך אנשים שרדו לפני המצאת הקניות ברשת. זה לא שיש לי זמן ללכת לסופר, בטח לא להסתובב שם שעה ולבחור דברים, וגם איך בדיוק אני אמורה לסחוב עגלה של מצרכים במקביל לעגלת תינוק (או במקרה שלי, עם סרבן עגלה על הידיים)?

בקיצור, קניות ברשת, ובמקרה שלי זה קורה באתר של שופרסל, הן הדבר הכי נוח בעולם. בהתפנה לי חמש דקות, ובד"כ מדובר באי שם בין שתיים לשתיים וחמישה בלילה, אני מתיישבת מול המחשב, מכינה רשימת קניות שלמה, ולמחרת הן על סף דלתי, בלי לצאת מהבית ובלי לעשות אקרובטיקה כדי לסחוב תינוק ומצרכים ביחד. זה עולה אקסטרה 20 שקלים למשלוח, וזה שווה כל שקל.


ואפרופו "איך אנשים הסתדרו בלי זה בחופשת לידה":

לפני הלידה הכנתי לעצמי ערימת קריאה מכובדת, כל מוספי סוף השבוע של העיתונים של איזה חודשיים, לאישות, קניתי כמה ספרים, הכל. ביום הלידה הייתי לקראת סופו של ספר מעניין (הכתובים הסודיים, בהמלצת הצ'יף), ומאז, חמישה שבועות, התקדמתי בו עשרה עמודים. זה לא שהוא כבר לא מעניין, הבעיה היא שאני לא יכולה להתרכז בכלום. אני קוראת שתי שורות – ונרדמת. אותו כנ"ל לגבי כל חומר קריאה שהוא.

אלא שחייבים לעשות משהו כשיושבים שעות ומחזיקים תינוק, בלי יכולת לעשות שום דבר אחר. בלית ברירה פניתי לטלוויזיה. ואין ספק שמגיע נובל למי שהמציא את יס מקס! הקלטתי את כל העונות האפשריות של חוק וסדר. חוק וסדר היא סדרה מעולה למצבי: יש נוסחה קבועה וברורה – רצח-חקירה-משפט, נוסחה פשוטה מספיק למצבו של מוחי העייף, יש תעלומה מספיק מעניינת בד"כ, וכל פרק הוא 45 דקות, שזה מסתדר בול עם הנקה. בקיצור, בשבועות האחרונים אני רואה כמות של תעלומות משטרתיות בניו יורק שתספיק לי כנראה לכל החיים.

פרט לזה אנחנו טוחנים גם סיטקומים ושאר סדרות: אני רואה את כל הריראנז של מופע שנות ה-70 וגם צופה בבית הבובות (שהולכת ונהיית מוזרה מפרק לפרק, ודי קשה לעקוב), והאופנוען ואני רואים את איך פגשתי את אמא (לג'נ – ווייט פור איט – דרי), משפחה מודרנית (המצחיקה באמת!),מצוידהעשב של השכן (המעולה!), המנטליסט, וכמובן הריראנז של דקסטר (המעולה גם כן!).

אכן, תרבות. ולחשוב שהתכנון המקורי שלי לחופשת הלידה היה להסתובב עם גומבוץ בעגלה במוזיאונים וחנויות ספרים. הממ.


ביום שישי נערכה ארוחת בוקר של המחלקה בעבודה לפרידה ממ' שעוזבת, והוזמנתי גם למרות הפיכתי – הזמנית – לעקרת בית משמימה. איזה כיף לראות את כולם וגם לשם שינוי לא לדבר על קקי.

והכי כיף שכל בנות המחלקה התנדבו להחזיק את גומבוץ – ארוחה שלמה אכלתי ביותר מחמש דקות! תוך שימוש בשתי ידיי! כולל לשתות תה בסוף בניחותא! כמה נוח.


שיעור בהונגרית #2:

גרפץ בהונגרית – בופי

לשימוש במשפטים הבאים:

"הוא כבר עשה בופי?"

"תעשה לו בופי"

"איזה בופי מרשים, כל הכבוד חמודי"

והכי שכיח:

"נו בחייאת, תעשה כבר בופי!! שלוש בבוקר ואמא שואפת לישון מתישהו היום!!"


איך, איך קראו לתקופה הזו חופשה? בטוח זה גבר שהגה את המושג.


שיעור בהונגרית #3

פוק בהונגרית – פוקי

נוותר הפעם על משפטי ההדגמה.


הייתכן שיצור כל כך קטן מייצר כל כך הרבה כביסה?


הייתכן שבשביל לצאת מהבית בשעה שתיכננתי אני צריכה להתחיל להתכונן (=להתלבש, להיניק, להחליף לו, להכין תיק ליציאה וכו) שעה וחצי לפני השעה היעודה? שכחו מספונטניות.


*הסבר לכותרת: הרבה דברים תיכננו לעשות או לא לעשות לאחר הלידה. והנה טיפ: אל תטרחו לתכנן, החיים לגמרי שונים משחשבתם אחרי הלידה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/4/2010 20:09   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםספרים
120 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-3/5/2010 22:06


שואה ישנה, חרדה חדשה

בכל שנה אני מפרסמת כאן את הפוסט המחפש את אבא של סבתא שלי. השנה זו הפעם השישית. אין חדשות בפי, וזו קריאה שכבר איבדתי תקווה שתיענה.

אבל השנה הזו היא גם בסימן לידה וגדילה. אם סבתא תמיד אומרת שלידת נכדיה הייתה הנקמה שלה בנאצים, הרי שהשנה הוספתי את תרומתי האישית לנקמה הזו.

ודווקא הלידה היא שמצמררת אותי מכל. ספר השואה הקשה ביותר שקראתי השנה היה "האבודים". אני קוראת הרבה ספרי שואה, ככה זה דור שלישי עם שריטה רצינית, אבל דווקא ב"האבודים", ספר שבכלל מסופר מנקודת מבטו של נכד למי שברח מאירופה עוד לפני המלחמה, מצאתי את אירוע השואה הקשה ביותר שקראתי בשנים האחרונות. אולי זה בגלל שהייתי בהריון כשקראתי את הספר, אבל הסצינה שנחרטה יותר מכל בראשי, היא זו שמתוארת בסיפור האקציה של העיירה.

זהירות, בפיסקה הבאה תיאור קשה, שלא מומלץ לנשים בהריון או לכל קורא עם קצת רגישות

כי במהלך האקציה נתקלים השוטרים והפורעים בבית יהודי שבו אישה כורעת ללדת. והם שולפים אותה ממיטתה במהלך הצירים, ומעמידים אותה בכיכר העיירה. ושם היא יולדת, לקול מצהלות ההמון האוקראיני. וכשהיא מסיימת ללדת, ההמון תופס את היילוד הרך ומבצע בו שפטים, קורע אותו לגזרים. ואחרי שהאם צפתה בזה היא מועברת אל שאר היהודים הממתינים להריגתם. וזה כנראה הסוף היחיד שהיא יכולה לזכות בו לקצת נחמה, כי מי תרצה להישאר בחיים אחרי האירוע הזה?

התיאור האיום הזה נותר לי בראש. ומדי פעם תמונות אפשריות של איך זה נראה עולות לי בראש, ובא לי למות. איך זה קרה בעולם של בני אנוש? מי הם המפלצות שעמדו בכיכר והריעו? ואיך מביאים ילד לעולם כזה?

גילה פעם אמרה לי שאחרי שאנשים עם שריטת שואה כמונו מביאים ילד לעולם צומחות חרדות חדשות. מה הייתי עושה בשואה? מוסרת אותו על הראמפה של הרכבת? מתחבאת ומחרישה את בכיו עד כדי סכנת חנק? אלוהים ישמור, איך הבאתי ילד לעולם כזה.

הדחקה היא כנראה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה כרגע.

ונעבור לשואה שכבר קרתה, לילדה שאיבדה את הוריה בשואה, ועדיין מחפשת אותם. מי מכיר את לייבוש בריקס.


במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ועשר שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 68 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.


עוד על השואה במשפחה שלי כאן וכאן.

4/2010

בית חולים, מלונית ושחרור

מכירים את הרגע הזה, שבו עפעפיכם העליונים עומדים לפגוש לראשונה זה יממה את עמיתיהם התחתונים ואז התינוק שלכם מתעורר? לא? לא משנה.


אבל רגע, בואו נסיים כבר את שבוע הלידה.

בפעם הקודמת סיימתי ברגע יציאת הגומבוץ לעולם. אף פעם לא חשבתי שתינוקות שרק נולדו יפים, ואני מצטערת לומר שזה שהפעם זה היה הצאצא שלי לא גרם לי לשנות את דעתי. תינוקות שרק נולדו הם אדומים, נפוחים במקומות משונים וקצת מעוותים. האופנוען ואני העפנו מבט אחד בגומבוץ האדום המעווה את פניו, ומייד פצחנו בהאשמות הדדיות: "הוא דומה לך!" "לא, הוא דומה לך!". וכו. מזל שהם משתנים כמה ימים אחרי.

בנוהל של איכילוב, יולדת שסיימה את ענייניה בחדר לידה תועבר לאשפוז במחלקת יולדות. נשים שבוחרות בכך יכולות לעבור למלונית הצמודה, שתנאיה משופרים לעין ערוך לעומת אלה של המחלקה. אני מודה שלא הבנתי למה צריך מלונית. בעיני הלא מבינות, מעבירים יומיים בבית חולים ויאללה הביתה, למה צריך את הפינוקים האלה, שעולים הון. אבל כל חברותי, וגם אסף מהעבודה, שהיו במלונית, העידו שמדובר במשהו שלא מתחרטים עליו.

אז הזמנו מלונית, וזו הייתה הצלת חיים.

כי אחרי הלידה הועברתי למחלקה בבית החולים, וגיליתי ששותפתי לחדר היא אישה שכבר יש לה חמישה ילדים, וכולם יושבים בחדר הקטן שלנו. אני עוד הייתי מרותקת למיטה, כך שנאלצתי להיתקע איתם בחדר.

אבל זה עוד כלום. כי באיזשהו שלב האופנוען יצא מהחדר. ובזמן שהוא לא היה, קם בעלה של השותפה לחדר שלי, ונכנס לחדר השירותים הצמוד. וצריך להבהיר: מדובר בשירותים שמיועדים רק ליולדות המאושפזות באותו חדר. בכל זאת, נשים אחרי לידה, תפרים ועניינים, עדיף לשמור על היגיינה מקסימלית במקום שבו הן יושבות ללא בגדים.

אבל בעלה של השותפה לחדר שלי התעלם מהשלט "למאושפזות בלבד" שהיה על דלת השירותים, ונכנס לשם. ויצא רק אחרי רבע שעה, עם ריח שלא הותיר מקום לספק מה הוא עשה שם. ואני, שהבנתי שאני אמורה להשתמש בשירותים שהרגע גבר זר הביא בהם נאמבר טו של החיים, רציתי למות. ויש את העניין הזה עם ההורמונים: עדי של לפני הלידה הייתה מורידה לאיש הזה את הראש בנשיכה אחת. עדי של אחרי הלידה, מרותקת למיטה ועדיין משוקשקת מכל חווית הלידה, העיפה מבט במה שקרה – ופרצה בבכי עז.

כך שכשהאופנוען שב משיטוטיו הוא מצא אותי שטופת דמעות ומשתנקת. סיפרתי לו מה קרה, והוא חטף קריזה. הוא נכנס לשטח של השותפה לחדר ונזף בבעלה, שמצידו לא טרח להתנצל אלא משך בכתפיו סטייל "מה אתה מתרגש".

מיותר לציין שכבר לא הייתי מסוגלת לעשות משהו בחדר השירותים של החדר בבית החולים.

בשמונה וחצי נגמרה שעת ביקור האורחים במחלקה וכולם עזבו. בתשע הגיעו דודים של השותפה שלי לחדר, פלוס ארבעת ילדיהם. היא הצליחה להכניס אותם בזכות טיעון ה"נו, תעשו טובה, הם הגיעו מטבריה", ישירות לחדר שלנו. ללא האופנוען, עדיין מרותקת למיטה, פרצתי שוב בבכי. עד שהתעשתתי קצת וקראתי לאחות, שמצידה ביקשה בנימוס שהם ייצאו מהחדר.

השארתי את גומבוץ בתינוקיה בלילה הראשון. השותפה שלי לחדר לקחה את התינוקת שלה לחדר שלנו. היא לא התעוררה מהבכי שלה. אני כן. רר.

בקיצור, בלילה של אחרי הלידה ישנתי אולי שעתיים, לא העזתי להיכנס לשירותים וחלמתי על מקלחת. בבוקר של אותו יום גיליתי שבית החולים באמת עושה הכל כדי להמאיס את החיים על המאושפזות ולגרום להן לעבור למלונית – אפילו הכיסאות בלובי המחלקה היו ספסלי עץ ללא ריפוד. איזה יולדת יכולה לשבת על ספסלים כאלה?

למחרת בצהריים שוחררתי מבית החולים למלונית. אחרי היממה שעברתי במחלקה, זה היה כמו להיכנס לחלום. חגית הגיעה לבקר אותי, השארתי אותה לשמור על גומבוץ ונכנסתי למקלחת. 24 שעות אחרי הלידה, זכיתי סוף סוף למקלחת נקייה. כמעט פרצתי שוב בבכי, עד שנזפתי בעצמי על הרכיכה שנהייתי.

יצאתי מהמקלחת מאוששת, מוכנה לימי המלונית.

והם באמת היו הצלה. כיאה להורים הטריים והקלולסים שאנחנו, השתתפנו האופנוען ואני פעמיים בשיעור עשיית אמבטיה לתינוק, ואני הייתי בעוד כמה שיעורים בנושאים אחרים. לישון דווקא לא ישנתי, אבל גיליתי משהו מפתיע: האדרנלין של אחרי הלידה יכול להחזיק אותך ערה גם יממות עם שעת שינה. למעשה, ככה אני מניחה שאימהות טריות שורדות.

המלונית באמת הייתה תיקון אחרי בית החולים. חדר נעים, ארוחות מסודרות, סדר וניקיון. אני לא מנסה לעשות להם פרסומת, כי צריך להבהיר: מדובר בתענוג יקר מאוד, שכואב בכיס לכל מי שאינה עשירה במיוחד, אבל אנחנו החלטנו בכל זאת לשלם על זה. ולא התחרטנו. בנסיבות הלילה באיכילוב, זה באמת היה שווה מבחינתי כל שקל.

שלושה ימים לאחר מכן יצאנו האופנוען ואני מהמלונית עם גומבוץ הקטן בזרועותינו. החיים האמיתיים התחילו. אמאל'ה.


המשך יבוא…

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/4/2010 22:12
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-26/4/2010 04:15