ארכיון – עדי בעולם, אוקטובר 2010

10/2010

כעולם נמלה

מצטערת על חוסר העדכונים – חיי קצת עסוקים בימים אלה.

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

אלה לא החיים שלי #4

 

 

 

 

 

אני עומדת לצאת מהבית, מציצה במראה. מגלה כתם חלב באמצע הגופייה השחורה שלי.

 

 

אני (חושבת לעצמי): איזה יופי, רק כתם אחד

 

 

יוצאת מהבית

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבא שלי מדבר בקול רם ליד גומבוץ הישן בעגלה

 

 

אני: שששש. הערת – הרמת

 

 

אבא: את לא מפחידה אותי. לי יש חוק אחר: בכית – עברת

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 חידה:

 

 

מול תינוקך ערימת צעצועים. בערימה:

 

 

א. "קפטן קלמרי" – תמנון צבעוני מבדים מגוונים, תוצרת חברת היוקרה לאמאז. 90 שקל (כן אני יודעת שבלינק זה רק איזה 12$. בארץ הכל כפול ויותר).

 

 

ב. צעצוע עץ פלצני, שקנית בפרץ הורמונלי שבועיים אחרי הלידה בדיאדה. 100 שקל (כן, אני יודעת שהוא עולה ממש פחות בלינק. כאמור, בארץ בכלל ובדיאדה בפרט – כפול).

 

 

ג. קונסטרוקציית פלסטיק אימתנית של פישר פרייס, מופעלת בבטריות, מגיבה לכל תנועה של הילד בשלוש שפות וארבעה צלילים. ים כסף.

 

 

ד. מחשבון כיס ישן ומאובק, לא עובד מאז 2003, ללא שום צבע מעבר לשחור ולא משמיע שום צליל.

 

 

עם מה ישחק הילד?

 

 

רמז לאלה שאינם הורים: עם זה שלא הוצאתם עליו שקל אלא הילד מצא במקרה על איזה מדף נשכח בגובה הרצפה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

עשר דקות זה השנ"צ החדש.

 

 

 

 

 

 

 

 

ררררר

 

 

~פיהוק~

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

דווקא ממש רציתי לטעום את המילקי החדש, זה עם הגליליות שוקולד, אבל למה רק באריזה של 6?

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

אלה לא החיים שלי #5

 

 

 

 

 

חגית ואני נפגשות בקניון (מתחם ג'י. הייתי לראשונה היום. קניון לא רע בכלל, מאוד נוח. רק דבר אחד מטורף – יש שם כמות אימהות עם עגלות יותר מבטיפת חלב. עמדנו בתור לבית קפה, שורה ארוכה של עגלות).

 

 

חגית (מצביעה על החולצה שלי): מה זה?

 

 

אני: אני צריכה להצטלם לתמונת פספורט, אז לבשתי חולצה יפה

 

 

חגית: לא, זה (מצביעה על הצווארון שלי)

 

 

אני (שולחת מבט ומגלה מרק טחון מרוח לי מהצווארון עד הלמטה של החולצה): שכחתי להסתכל במראה כשיצאתי

 

 

אוף.

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמעתי ארז לב-ארי ברדיו ונזכרתי כמה אני מתגעגעת לסרוגים וגם איך אני אוהבת את השיר של הסדרה, אנא אפנה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 (אפרופו, חברתי לעבודה חן, חובשת החצאית הסרוגה, סיפרה לי שיש טרנד במגזר בקרב בנות נשואות – מטפחות יפעת, שזה כיסוי הראש הזה שיפעת לובשת בעונה השנייה אחרי החתונה, מן צעיף עם כל מיני שוונצים ושכבות. מתברר שזה ממש תפס גם בעולם האמיתי ויש מעצבות שעוסקות רק בכיסויי יפעת. הכי תספורת רייצ'ל של המגזר).

 

 

 

 


 

 

עולה לי על העצבים הגירסה החדשה של ישרא. הרגע ביליתי עשר דקות בלנסות להחזיר את הווידיאו למעלה שנעלם, ונאלצתי לשמור שוב ושוב ושוב, כשהמערכת טוענת בכל פעם שאני לא מזוהה וצריכה להקליד שוב את פרטיי, ללא הועיל. אני תוהה איזו פלטפורמה תהיה נוחה יותר מזו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/10/2010 20:15   
87 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-8/11/2010 22:01

 

ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2008

9/2010

Mundane

 

 

אני מקריאה לגומבוץ את תירס חם. האופנוען מצטרף ב"פזמון" ומשתתף בכל "בים בם בם, תירס חם".

 

 

רבע שעה אחרי זה, גומבוץ ישן, האופנוען אומר: אני רעב

 

 

אני: יש פסטה במקרר

 

 

האופנוען (בקול נבוך): יש לנו תירס?

 

 

 

 

 

   

 

 


 

 

 

 

זה רק נדמה לי או שהפורומים הכי מעצבנים הם אלה של תפוז? לא חלילה בגלל הכותבים, אלא בגלל שלפעמים הם מופיעים לי בחיפוש כלשהו בגוגל, ותמיד בחלון שאפתח איתם יהיה מסך וידיאו שיתחיל לנגן בלי שתהיו מודעים לזה, עם ווליום רועש. ררר.

 

 

 

  

 

 

 


 

 

  

 

 

This is not my life

 

 

שבת, רבע לשבע בבוקר. אני מקפלת כביסה.

 

 

  

 

 

 

 

 


  

 

 

 

 

This is not my life #2

 

 

אני: איזה חלום זה יהיה אם הוא יישן עד שבע בבוקר!

 

 

(שבע בבוקר? חלום? מי אני?)

 

 

 

  

 

 

 


 

 

אני מקריאה לגומבוץ את מעשה בחמישה בלונים. מתחילים בפרזנטציה של מה צבע הבלון של כל אחד. האופנוען מקשיב.

אני: בוחן פתע – מה היה צבע הבלון של סיגלית?

האופנוען (לסת שמוטה, הוא לא באמת הקשיב): אממ, כתום?

אני: כאילו, סי-ג-לי-ת

האופנוען: אז לא כתום?

אני: סגול!!!!

האופנוען: אה

(גם האופנוען לא ישן יותר מדי)

 

 

 


 

 

 

This is not my life #3

אני: אני לא מאמינה איזה באסה שעון החורף הזה, עד שהצלחנו להרגיל אותו להתעורר בשעה הנוחה של שש ורבע בבוקר! עכשיו הוא יחזור לחמש ורבע

(שש ורבע? שעה נוחה? שוט מי נאו)

 

 

 

 

 


 

 

 

האם היה לי סיכוי לא לצאת חננה?

ארוחת ערב ראש השנה, אבא בוחן את המגוון העצום של המנות על השולחן.

אבא: אפשר לחשב פה את המנות על פי מספר אבוגדרו

הדוד מהגליל: 10 בחזקת 23 זה בול מה שהולך כאן

כולם בוהים בהם

 

 


 

 

This is not my life #4

האופנוען: מתי בערך יוצאת הזריחה? שש?

אני: לא, בחמש וחצי כבר יש אור במרפסת. בשש כבר יש אור גם בחדרים האחרים

(למה, למה אני יודעת מתי ואיפה מופיע האור בשעת הזריחה?)

 

 

 


 

 

 

תובנה:

אין סיבה טובה לצפות בזריחה. או ש-מה שהיה נכון עד הלידה- שוב הלכת לישון מאוחר מדי, או ש-חיי מעתה- שוב את קמה מוקדם מדי.

 

 

 


 

 

 

גומבוץ תל אביבי #1

 

 

 


 

 

 

 

הייתי בסרט נערה עם קעקוע דרקון, ופרט לתענוג לשמוע שבדית שוב (אם נתעלם מהערות ה"איזו שפה איומה" מחברותיי המפרגנות), גם נהניתי באופן כללי. סרט שבדי קלאסי, עם שתיקות, נופים ואור קודר, אבל גם עם סיפור מותח (אפילו אם קראתם את הספר) וליהוק מצוין של ליסבת. אשר לשחקן שמגלם את מיקאל בלומקוויסט לא הצלחנו להסכים – שני ואני חשבנו שיש בו מן השארם, איריס וגילה ממש לא ראו את זה.

 

 

 

 

 


 

 

 

גומבוץ תל אביבי #2

 

(נכון שאחרי הצהריים יש מזג אוויר נהדר? אני אשכרה נהנית לטייל ברגל, אחרי שלושה חודשים של החרמת החוץ)

 

 

 


 

 

 

ואפרופו נערה עם קעקוע דרקון: אצל מי מבין חברותיי האהובות נמצא הספר שלי? השאלתי אותו לפני הלידה, וכמובן שזכרוני נמחק כולו לגבי כל מה שקרה לפני. אז זו מחברותיי שאוחזת בספר מתבקשת לעדכן אותי, תודה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/9/2010 14:40   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
87 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של יעל ב-5/10/2010 11:02

 

 


 

גשם בבודפשט

אז בשבוע שחלף היינו בבודפשט.

כן, אני יודעת, נדמה שחזרתי משם רק לפני שני פוסטים. נו, מה לעשות, יש שם סבא וסבתא, שהבטחנו להם ביקור בסתיו, אבל אחרי הערכה מחדש של כל הדברים שצפויים לנו בחודשיים הקרובים הבנו שלא יהיה לנו זמן לנסוע אליהם ולכן הקדמנו את הביקור.

 

למרבה השמחה, הסתיו הקדים גם.

זה התחיל בהודעה שקיבלתי מאמא של האופנוען, שהיא מאוד מצטערת על מזג האוויר שמחכה לנו. לרגע נחרדתי לחשוב שגם שם מצפות לנו 30 מעלות כמו בכבשן התל אביבי, אבל אז התברר שהיא הזהירה אותי מ-16 מעלות גשומות. תודה אלוהים!

חמושה בגישת ה"אחרי חורף בשבדיה 16 מעלות הן בשבילי יום קיץ", ארזתי מגוון גופיות, ג'ינסים, כפכפים, ואיזה קפוצ'ון ספורטיבי ללבוש מעל.

לגומבוץ ארזתי את כל בגדי השרוולים הארוכים שטובים לו למידתו עכשיו (מזל, כבר פחדתי שעד שייצא לו ללבוש אותם כאן הם כבר יהיו קטנים מדי). כלומר כמה בגדי גוף ארוכים, כמה מכנסיים ארוכים, ואיזה קפוצ'ון תואם את שלי, בערך.

אה, וגם את זה. נכון מגניב?

 

 

 

מתנה מסבתא מצד אמא שלו.

 

אניווי, יום אחרי שנחתנו כבר טיילנו לנו במרכז בודפשט.

לא היינו רעבים, אבל לפעמים עוגות פשוט עושות לנו את זה.

 

 

 (משמאל לימין: פרג, גבינה, דובדבנים, תפוחים, משהו ששכחתי, גבינה וצימוקים)

 

"את רוצה משהו ספציפי?" שאל האופנוען לפני שנכנס לחנות.

"לא", אמרתי, מצביעה מאוד בבירור על הפרג.

הוא יצא עם גבינה. מה לא ברור בזה שמצביעים על הפרג??

 

משם הלכנו – הפתעה – לפאב. אנחנו בד"כ הולכים לפאב "סימפלה", שהוא מן חצר בית ברובע היהודי הישן של בודפשט, שמלא ברהיטים ממוחזרים צבעוניים ואווירה, אבל מתברר שהוא לא היחיד בסגנון הזה, ובודפשט מלאה בגני בירה כאלה. שזה מעולה, כי בכולם יש חצר פתוחה, בשעות היום המקומות האלה די ריקים וזה מושלם לתינוקות/ילדים (יש שם בד"כ הרבה מרחב ודברים ממוחזרים שילדים שמחים לשחק בהם). ידידנו עופר הבשלן המליץ לנו על Instant, שזה אותו רעיון רק משתרע על פני כמה קומות, ואפילו הלכנו לשם, רק כדי לגלות שהמקום בשיפוצים. אבל אז נתקלנו בעוד מקום כזה.

 

 

 

(מחיר שתי הבירות ביחד כולל טיפ: קצת פחות מעשרה שקלים. הו כן).

 

משם עוד הלכנו למוזיאון הצילום ההונגרי או משהו כזה, ואז לארוחת צהריים, שבמהלכה כבר נמאס לגומבוץ מהשטויות של המבוגרים ומצאנו את עצמנו אוכלים ביד אחת ומשעשעים ביד שנייה. הממ.

 

ביום השני צנחו הטמפרטורות לתשע מעלות.

מילא אני, שקפאה עם הג'ינס, הגופייה וגישת ה"פחח, בשבדיה היה קר יותר". אבל גומבוץ המסכן הולבש בשכבה כפולה של בגדי הסתיו הדקים שהבאתי לו. האופנוען, שבארץ מתבכיין שהמזגן מקפיא אותו, דווקא משך בכתפיים וטען ש"ממש לא קר, נעים בבית". רר.

אז את היום הזה העברנו בבית פלוס קניון פלוס מרק חם. ממ.

ואה כן, שיעור שחייה לגומבוץ. דווקא זה היה המקום הכי חם בביקור – הם מחממים את הבריכה הזו עד שזה הרגיש קצת כמו סאונה. סוף סוף היה לי נעים עם הגופיה.

 

למחרת החלטנו להביא אותה בתרבות. במוזיאון ה-fine arts של בודפשט הייתה תערוכה שנקראה "אנדי וורהול בתלת מימד". הייתי קצת סקפטית, אבל זה התברר כממש להיט.

קודם כל הבניין מאוד יפה והתערוכה הייתה בהול מקסים:

 

 

 

 

ולתערוכה עצמה: ציורים של אנדי וורהול מוקרנים על פני מסכי טלוויזיה גדולים. המבקרים מקבלים משקפי תלת מימד ואחרי דקה של בהייה התמונות באמת נראות יוצאות אליך. זה ממש מגניב.

בצילומים אי אפשר להעביר את זה כמובן, אבל הנה דוגמאות לאיך זה נראה על המסך בלי הגוגלז:

 

  

(בתמונה הזו, למשל, זה נראה כאילו הדולר האמצעי ממש בולט קדימה ואילו שני האחרים היו ברקע)

 

 

בקיצור, היה מגניב.

 

משם הלכנו לפארק שליד המוזיאון ונתנו לגומבוץ לראות ברווזים לראשונה בחייו.

 

 

ומשם הביתה.

את היום החמישי העברנו בקניות בחנויות לתינוקות. זו הוצאה כלכלית מטורפת, תינוקות. ראו הוזהרתם.

 

את הטיסה חזרה העברנו בהפנמה של השינוי בחיינו: המטוס היה חצי ריק, וכל אחד מאיתנו התפרש על שורה משלו. עם זאת, אף אחד מאיתנו לא זכה לעצום עין. אני זכיתי בחצי שעה של קריאת עיתון שקטה וראיתי בזה הישג עצום.

ואה, קמתי בחמש וחצי בבוקר באותו יום וחשבתי שלא נורא. ועל זה נאמר – חברותיי בלי הילדים, שנו ככל שתוכלו עכשיו!!!!!!

 

איפה הייתי? אה כן, חזרנו לארץ, ותודה לאבא שאסף אותנו בשדה התעופה.

ישירות לחגים.

(באורח מפתיע, אני דווקא אוהבת את תחושת החגים בארץ. אולי בגלל שזה מתקשר ישירות בעיני לסוף הקיץ, שזה מאורע משמח, וגם כי זו עונה של הרבה פירות טעימים שטובים רק תקופה קצרה. מי אמר חבושים ולא קיבל).

חגים שמחים!

 

 


 

 

הודעה לבלוגרים מישרא: מסך הניהול החדש הזה, זוועה או מה? רואים רק חצי מהטקסט וצריך לשחק עם החיצים, וכל דבר פותח חלון חדש. רר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/9/2010 15:05   
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/10/2010 18:18

 

ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2010

8/2010

קולות ילדות

האופנוען נכנס למיטה ומגלה שאני ערה.

האופנוען: שלום

אני: אומר פלוטו. ומה התשובה?

האופנוען: עונה הצפרדע לפלוטו – קווה קווה!

 

(מסתמן שהאופנוען ואני נחשפנו יותר מדי פעמים לאיה פלוטו)

 

 


 

כמה חודשים בחופשת לידה והצטרפתי לדור הזקן שלא דובר את השפה העדכנית.

 

חדר האוכל בעבודה.

איריס: מילקי 3 ממש טעים

אני: אנחנו חייבים לנסות, גם אנחנו אוהבים מילקי

ניב: אני אוהב מילקי בקטע אחר

אני: באמת? מה אתה עושה איתו?

ניב: עדי, אני מבקש, לא לגרור את זה למחוזות סוטים

אני (מופתעת): אתה זה שאמרת שאתה אוהב את זה בקטע אחר

ניב: זה רק אומר שאני מאוד אוהב מילקי

אני: אה, ככה אתם הצעירים מדברים היום?

אוף.

 

 

 


 

 

 

סיימתי את הנערה ששיחקה באש, הספר השני בסדרת מילניום של סטיג לרסון, והוא, במילה אחת, מעולה. לא פחות מהספר הראשון וגם מתרחש כולו באזור בשטוקוהלם שבו שכן בית הספר שבו למדתי שבדית, ותיאור כל פינה שם גרם לי עונג.

אבל הערה מאוד חשובה: אל תקראו את תקציר הספר על הכריכה, יש שם ספוילר מטורף! התפנית הגדולה הראשונה של הספר מתוארת שם עד הפרט האחרון, וזה משהו שקורה רק בעמוד 200 בערך. מה הקטע? זה היה ממש מבאס להבין שזה היה ספוילר.

 

 

 

 


 

 

 

 

האופנוען ואני יושבים ליד גומבוץ ומנסים להרגיע אותו. אני משמיעה קולות מרגיעים, ערבוביה של "ששש, ששש" וגרגורים שונים. זה אכן עובד – האופנוען נרדם. גומבוץ לעומת זאת בוחן אותי בעניין.

 

 


 

 

 

"איזה שעון בן חיל, אשר איננו נח"

(אני תופסת את עצמי מפזמת אחרי שעברתי ליד שעון)

 

 

 


 

 

 

"לה לה לה אפצ'י"

(אני תופסת את עצמי מפזמת אחרי שהאופנוען מתעטש)

 

 

 


 

 

 

"אצבעות לי עשר יש, כל דבר יודעות הן"

(אני תופסת את עצמי מפזמת אחרי שהכנתי בהצלחה פלפלים ממולאים)

 

 

 


 

 

 

"טיק טק, טיק טק, דופק שעון בן חיל"

(האופנוען עבר ליד אותו שעון ממקודם)

 

 

 


 

 

 

"מי לא מכיר את אופיר, אופיר אוהב לנגן ולשיר"

(אני עוברת ליד תירס בסופר, וממלמלת לעצמי)

 

 

 


 

 

 

"ששששש…. שששששששש….."

(מטוס עושה רעש ליד הבית שלי. אני תופסת את עצמי מנסה להשקיט אותו)

 

 

 


 

 

 

"שששש…… ששששששש……"

(זוג קולגות רעשנים עומד ליד השולחן של האופנוען, והוא תופס את עצמו מנסה להשקיט אותם)

 

 

 


 

 

וזה היה מדגם מייצג. אפשר לומר שהשתלט עלינו עניין הטיפול בתינוק.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/8/2010 21:29   
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-5/9/2010 15:11

 

 


 

גולאש והביתה

אחרי אוסטריה נותרו לנו רק כמה ימים בבודפשט. העברנו אותם בטיולים בשכונה הירוקה, סיבובים בעיר ושינה בלי מזגן באוויר נעים. ממ.

 

כמה ימים לפני חזרתנו החליט האופנוען לארגן מסיבה לחברי הילדות שלו. הוא לא ראה את רובם שנים, ועכשיו, כשהיינו שם עם גומבוץ, הוא החליט להזמין את כולם שיחזו בצאצא. אחרי הרהורים הוא גיבש רשימה של עשרה חברים, ופלוס בנות זוג הגענו לעשרים איש. "אין בעיה", אמרתי לו, "עשרים איש, אז מבחינת כיבוד אנחנו מדברים על נגיד שלושה קישים, סלט ירוק, סלט פסטה, סלט קינואה, מגש גבינות, ואם אתה רוצה משהו בשרי אפשר גם קבבונים".

 

"פחח", אמר האופנוען, "מה זה פה, מתחם באזל? כל מה שצריך זה סיר גולאש".

 

כחכחתי קלות. עשיתי בחיי רק פעם אחת גולאש, ביום הולדתו האחרון של האופנוען, זה היה בסך הכל לשני אנשים, ואני עמלתי עליו קשות, כולל ללכת לחינאווי לקנות בשר כמו שצריך, לברור מתכון ראוי ואז להיצמד אליו וגם לאלתר כשהתגלה שהצלחתי לשכוח לקנות מרכיב אחד. אז לעשרים איש?

 

"פחח", נשף האופנוען, "מה הבעיה? אני אבשל את הגולאש הזה".

 

לאור זה שעד כה צפיתי באופנוען מכין טוסטים לארוחת בוקר, חביתות וגם שלוש פעמים רוטב לפסטה, הייתי קצת סקפטית. אבל בבקשה, למה להתווכח, החלטתי לנקוט בגישת יבשלו הנערים לפנינו.

רק כדי לדאוג שיהיה תפריט בריא שאלתי: "אולי נוסיף סלט?"

 

"את צודקת", הסכים האופנוען, "נקנה מלפפונים חמוצים".

 

למחרת סחב אותי האופנוען לקנות סיר. כלומר פויקה. כי את הגולאש שלו התכוון האופנוען לבשל על מדורה, לא על איזה כיריים נשיות. בנוסף נרכשו כמויות מסחריות של בירה, וכמובן מצרכים לגולאש.

 

ככה זה נראה:

 

 

 

 

מטגנים בצל:

 

 

 

 

מוסיפים ירקות (ובייקון):

 

 

 

 

ואז מוסיפים את הבשר:

 

 

 

 

ותועפות פפריקה ונוזלים:

 

 

 

 

ומשאירים על האש להתבשל:

 

 

 

 

וזה מה שיוצא:

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

יצא ממש טעים. וגם היה המון שתייה. הנה תמונה של המקרר אחרי המסיבה. אלה רק המשקאות שנשארו:

 

 

 

 

 

 

היה ממש סבבה. וגם קיבלנו מתנות מקסימות לגומבוץ, שמצידו עשה עיניים לכולם ובילה את המסיבה בחיקה של כל אחת מהנשים שהיו שם.

 

זה בעצם היה סיכומו של הביקור. יום וחצי אחרי המסיבה עלינו על המטוס בחזרה לישראל. הפעם ישבנו ביחד, וגומבוץ הפליא להירדם בעריסה הרבה לפני הנחיתה כך שלא היה צריך לפרק אותה. מה חבל שעשר דקות אחרי שהוא נרדם הכריזו ברמקולים שעכשיו תעבור עגלת הדיוטי פרי והעירו אותו. חוק מרפי לעולם אינו מכזיב.

(אבל באמת, מה הקטע עם ההכרזה על עגלת הדיוטי פרי? בחברות תעופה אחרות לא עוברים עם העגלה ובטח לא מכריזים על זה ברמקולים, אבל באל על עוד לא התקדמו מאז האייטיז. עושה רושם שזה הדבר שהכי חשוב לדיילים, או לפחות לכלכל. נו באמת).

 

בקיצור, נחתנו בארץ. עד הפעם הבאה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 2/8/2010 08:38   
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/8/2010 08:51

 

ארכיון – עדי בעולם, יולי 2010

7/2010

חם באוסטריה

אחרי שנהננו מבודפשט החלטנו שהגיע הזמן גם לטייל קצת. הבחירה הכי טבעית הייתה אוסטריה, שממש קרובה. כיוון שבפעם הקודמת שעשינו את זהנסענו לווינה, החלטנו שהפעם ניסע למקום חדש, אזור כפרי של אוסטריה.

 

אז בבוקר אותו יום השכמנו, ארזנו תיק שהנפח שלו התחלק שליש לנו ושני שליש לגומבוץ, ויצאנו לדרך.

התחנה הראשונה הייתה העיר ההונגרית שופרון (Sopron). היא קרובה מאוד לגבול האוסטרי, ויש לה עיר עתיקה מרשימה. היה חם מאוד וגומבוץ התעייף מהנסיעה ובחר להביע את התפעלותו מהעיר בשינה.

 

גומבוץ נהנה מהנופים של שופרון:

 

 

 

התהלכנו לנו קצת ברחוב הזה:

 

 

 

 

 

והופתענו לגלות שם מגן דוד. התברר שיש שם בית כנסת, שנבנה ב-1350. הרי לכם קצת פרופורציה לחגיגות המאה לתל אביב.

 

 

 

 

 

ושלושים מטר משם גילינו עוד בית כנסת (אם כי ממש חדש – נבנה ב-1600 ומשהו). ועל זה אמר האופנוען: טוב גרו פה לפחות שלושה יהודים, חייבים שני בתי כנסת.

 

אחרי הסיור היהודי הלא צפוי עברנו לחפש לנו מקום לאכול ויותר חשוב לשתות, כי היה ממש חם. האופנוען הצטייד מראש בהמלצה למסעדה ואכן מצאנו אותה. מבנה אבן עתיק ובו חצר גדולה. ישבנו לאכול.

 

 

  

(צילום: האופנוען)

 

 

 

אחרי ארוחת הצהריים חזרנו לאוטו וחצינו את הגבול לאוסטריה.

המטרה שלנו הייתה העיירה אייזנשטדט, היא עירו של המלחין היידן.

באייזנשטדט יש טירה גדולה, ואנחנו הזמנו חדר במלון קטן לא רחוק ממנה.

בדמיוננו ראינו את הנוף הכפרי של אוסטריה, גבעות מוריקות ורוח צוננת.

במציאות קיבלנו נוף כפרי, גבעות מוריקות ורוח ציקלון של 40 מעלות. יופי.

למותר לציין שבמלון לא היה מזגן.

"טוב, בערב בטח ממש יתקרר", אמר האופנוען באופטימיות.

טיילנו עם גומבוץ בעיר עד רדת החשיכה.

מעלה אחת לא ירדה מהטמפרטורה. הבטנו בקינאה בכמה דגים מתים בחלון חנות ששכבו עטופים בקרח.

 

"בטח יתקרר בקרוב", אמר האופנוען באופטימיות.

שתינו משהו קר בקפה הזה:

 

 

 (צילום: האופנוען)

 

שיושב ממש מול הטירה.

 

 

 

שתינו מהר לפני שהבירה תתחמם.

כבר היה חשוך לגמרי כשפנינו לחזור למלון. לא היה טעם להעמיד פנים שעוד יתקרר כשיחשיך.

"בטח יתקרר במשך הלילה", אמר האופנוען באופטימיות.

 מעלה אחת לא ירדה. יכולנו לשמוע ברקע יבבות של חרקים מבצעים חרקירי.

 

הגענו חזרה לחדר המלון. כולם היו מעולפים מסביב. כולם חוץ משלושים ושניים היתושים שחגגו על התקרה, כלומר.

בילינו שעה בציד יתושים.

עשינו לגומבוץ אמבטיה קרה. המסכן שב להזיע שלוש דקות אחריה. הזענו עליו בחזרה.

היה לילה קצת קשה. מול המיטה היה שעון דיגיטלי גדול. זה מצוין, כי זה עזר לי לגלות שגומבוץ מתעורר אחת ל-12-15 דקות. לא שאני מאשימה אותו, היה ממש חם. אפילו האופנוען, האיש שיכול לישון באמצע מוסך פעיל, התקשה לישון.

בשמונה בבוקר נמלטנו מהחדר לטיול בעיר.

"בטח כבר התקרר בחוץ", אמר האופנוען באופטימיות.

מעלה אחת לא ירדה. קנינו מים קרים ושתינו אותם בשלוק אחד. מייד הזענו אותם בחזרה.

 

אבל אז, לפחות, הגיעה גולת הכותרת של הנסיעה לאייזנשטדט. זוכרים את הטירה שבמערכה הראשונה הייתה תלויה על הקיר? אז במערכה השלישית נכנסנו אליה.

היו לנו כרטיסים לקונצרט באולם הגדול בטירה.

דבר ראשון שמחנו לגלות שהטירה בנויה כמו שצריך. בפנים היה קריר. תגידו מה שתרצו נגד פיאודולים, לפחות הם ידעו לבנות.

נשמנו לרווחה.

האולם של הקונצרט היה ממש יפה.

התקרה:

 

 

 

והאולם כולו:

 

 

 

 

זה היה הקונצרט הראשון של גומבוץ, ואנחנו היינו מאוד מרוצים לגלות שהוא מאזין בעניין. ככה אנחנו רוצים את הילדים שלנו – חננות למופת.

הקונצרט הורכב מיצירות של היידן בעיקר, אבל כהדרן קיבלנו את הוואלס ההונגרי המפורסם ששכחתי את שמו, וגומבוץ אפילו הפגין סימנים של הנאה. יאי.

היה שווה עד כדי כך שכבר לא היה אכפת לנו החום.

אבל שמחנו מאוד לחזור לאוטו. מזגן! יאי!

 

בדרך חזרה עלינו קצת לכיוון וינה ועצרנו במסעדה ליד הדרך, כזו שמגישה אוכל אוסטרי-גרמני. האופנוען קיבל שניצל כמו שרצה ואני הלכתי על בראטוורסט. יצאנו מרוצים.

ואז חצינו את הגבול בחזרה להונגריה. את פנינו קיבל גשם. תענוג. שבנו מהמדבר האוסטרי.

 

 


 

 

בפעם הבאה – גולאש כמו שלא ראיתם וחזרה הביתה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/7/2010 21:58   
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/8/2010 08:40

 

 


 

ספרים, טלוויזיה, אתרים

הפוגה קצרה מהפוסטים על הונגריה למען קובץ לינקים והרהורי תרבות. והיי – ללא שום דבר על תינוקות!

 

 


 

מכירים את האתר סלונה? הייתי מנסה להעמיד פנים שזו המלצה אובייקטיבית עליו, אבל פחח, בואו נודה באמת, זו השווצה פרועה: הם בחרו רשימה שלבלוגריות מומלצות ושמי התגלגל לשם. כנראה שעוד לא התרגלתי לעצמי החדשה, כי חיפשתי את עצמי ברובריקה מגניבה כמו "חיים בחו"ל" או "אופנה" או "תרבות", אבל לא, אני לא ברובריקות האלה.

 

 


 

 

 

הקטע הבא יוערך רק על ידי קוראיי חובבי הפנטזיה:

אופה קטנה גילתה לי ש -או מיי גוד- עושים סידרת טלוויזיה משיר של אש וקרח!!!!!

אני קצת מבואסת מהעניין, כי ברור שיקרה אפקט שר הטבעות: אנשים לא טרחו לקרוא את הספר, אבל לפתע הפכו למומחי טולקין גדולים. פחח. שלא לדבר על המרצ'נדייז המעצבנים. אבל עדיין אני מאוד סקרנית, ובעיקר מתה לראות את מי הם בחרו לשחק כל דמות. כרגע השמות שם לא אומרים לי כלום, אבל האמת שלא חפרתי יותר מדי באתר.

 

 

 


 

 

 

אוקה המליצה לי על שני אתרים בעלי אותו רעיון:

 

גרופר ויממה שמציעים עיסקאות, בד"כ בחצי מחיר, לחנויות ומסעדות בתל אביב. הרעיון הוא שבגלל שקבוצה גדולה של קונים מצטרפת באותו זמן זה משתלם לכולם. אני בוחנת בעין אוהדת.

 

 

 

 


 

 

אתם בטח מכירים את ניל פטריק האריס בתור בארני מאיך פגשתי את אמא, או בתור מנחה טקס האוסקר, או אם אתם ממש לא מעודכנים אז בתור דוגי האוזר. מדובר באמת בשחקן שהוא כישרון גדול. הפרק שבו הוא התארח ב-Glee היה מופתי, וזה לא מפתיע, כי ג'וס ווידון, אבא של באפי, ביים אותו. בכל מקרה, הוא ביצע שם ביצוע מעולה לשיר של אירוסמית', דרים און, אבל מה שיש ביוטיוב הוא באיכות איומה אז אני לא יכולה להביא אותו לכאן. מה שכן הבאתי זה את הפרומו של הפרק, ובו שניות בודדות מהביצוע המבריק, אבל אפילו מהן ניתן להבין באיזה כישרון מדובר:

 

 

 

 

ועוד קוראת קבועה מצאה סרטון שבו יש את השיר המלא מהפרק. אומנם רק באודיו, אבל עדיין שווה להקשיב. ניל הוא השני ששר.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/7/2010 22:11   
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/8/2010 10:04

 

 


 

מיומנו של גומבוץ #3

 

יומני היקר שלום,

 

כבר כמה ימים שאנחנו במקום המוזר הזה. הכל פה ירוק, ירד פה גשם באמצע הקיץ, בלילה צריך שמיכת פוך והכי מוזר: כולם מדברים בשפה הסודית שלי ושל אבא, ולעומת זאת עכשיו לאמא ולי יש שפה סודית. אם אבא לא שומע, זותומרת.

 

7/2010

בעולם, גירסה משפחתית

מכירים את זה שאתם מגיעים לטיסה ומגלים שבין הנוסעים יש גם משפחה עם תינוק ואז אתם מתחננים לדיילת הקרקע שתושיב אתכם רחוק מהם כדי שהרעש של התינוק לא יפריע לכם בהפסקות בין השירים באייפוד? אז עד לפני כמה חודשים זו הייתה אני. אבל עכשיו אני המשפחה עם התינוק.

 

באמצע הלילה התייצבנו האופנוען, גומבוץ ואני בשדה התעופה. אחרי בדיקת הביטחון הראשונה של גומבוץ (עבר בהצלחה) והצ'ק אין עברנו לביקורת הדרכונים. וכאן גילינו האופנוען ואני את החיסרון הראשון של טיסה עם תינוק: עד כה נהגנו לשלוח מבט מרחם אל ההמונים שעומדים בתור (עלק תור, קבוצות שלמות מתגודדות על הקווים שם, לכו תדעו מי אחרון) ולדלג אל המכונות שקוראות את כף היד. גם הפעם נפנינו אל המכונות האלה, אלא שאז נזכרנו שגומבוץ חייב לעמוד בתור הרגיל. מזועזעים קלטנו שגם אנחנו צריכים עכשיו לעמוד בכאוס הזה של התור.

 

היה, בדיוק כמו שציפינו, זוועה. אחרי שכבר נעמדנו בתור ושמרנו שמירה אזורית ואישית על מקומנו, הגענו לקו – רק כדי לצפות בשוטרת שבתא מודיעה שהיא יוצאת להפסקה ונעלמת. זה שהיה שם תור שלם שחיכה לא עניין אותה. לא מאמינים שזה קרה לנו, עברנו לתור אחר. ושם, הגענו לקו, וגם השוטרת הזו, שכה יהיה לי טוב, קמה ויצאה להפסקה מול הפרצוף שלנו. חישבנו לקבל התקף לב מעצבים אבל החלטנו שלא שווה כי עוד שנייה אנחנו טסים לחו"ל. הפעם, ליתר ביטחון, נעמדנו האופנוען ואני בשני תורים מקבילים, מתוך חישוב שלפחות לאחד מאיתנו לא יבריזו בפרצוף. זה אכן עבד, השוטרת בתור שלי אכן קמה כשהגיע תורי (!!##$$%@!!!) אבל אז החליפה אותה מישהי אחרת וככה בשעה טובה הצלחנו לעבור גם את זה. באמת תודה.

 

טוב, הגענו לגייט. ושם, כמו שהדיילת מעבירה את הבורדינג פס במכונה, היא אומרת לי: "את והתינוק שודרגתם לביזנס".

קודם כל ביזאר – האופנוען נוסע מתמיד של אל על ואף אוחז בכרטיס סילבר, ואילו אני אפילו לא חברה במועדון. אז למה משדרגים דווקא אותי ולא אותו? ואם כבר מדברים – מה פתאום משדרגים רק חלק ממשפחה? אחד בביזנס אחד בתיירים? מה אנחנו, ג'רי ואיליין?

אז דילמה. מצד אחד יש את חוק הזהב – כשנותנים ביזנס לוקחים ביזנס. מצד שני, זו טיסה ראשונה שלנו עם תינוק וכל הפואנטה הייתה שנתמודד איתו ביחד. מצד שלישי, כאילו, ביזנס.

"נו, לכי על זה", אמר האופנוען בקול מפרגן אך בפרצוף של אני-כבר-אהנה-בקבר.

 

טוב, ברגע שהחלטנו כבר התחלתי לפנטז על חיי הנעימים בביזנס, כולל ההתלבטות אם זה נורא לשתות שמפניה כשמניקים.

פחח, נאיבית שכמותי.

כי כנראה שלא היה אף נוסע ששילם לביזנס, ולכן לקחו פשוטי עם כמונו ופיזרו אותם במחלקה. לא רק שלא הייתה שמפניה, ולא רק שהאוכל היה כמו של שאר המטוס, גם השירותים היו משותפים, והתור של השירותים עמד לי ליד הכיסא והנעים את זמני – נוט.

האופנוען לעומת זאת, שכזכור הלך למחלקת התיירים בפרצוף של קדוש מעונה, גילה שא. קיבלנו שורה עם המון מרווח לרגליים כי ביקשנו מראש מקום עם עריסה לתינוק. ב. אף אחד לא יושב במקומי ולכן יש לידו כיסא ריק. ג. אם גומבוץ איתי הרי שהוא פנוי להנות מהטיסה כמו בימים שהוא היה צעיר.

וכך, בכל פעם שבאתי לבקר את האופנוען מרוטת עצבים משיעשועו הבלתי פוסק של גומבוץ, מצאתי אותו ישן עמוק פלוס אוזניות אייפוד באוזניים פלוס מגזין ביד. מפרגנת 

 

מזל שזו לא טיסה ארוכה לבודפשט. אבל בשלוש השעות שחלפו בטיסה הזו הספקתי להאכיל בבקבוק (המראה), לשחק עם התינוק, להרדים את התינוק, לנחם את התינוק כשהוא התעורר עשר דקות אחר כך, להחליף לתינוק חיתול על הקרש הרעוע בשירותים שהם קוראים לו שולחן החלפה (נאמבר טו הגדול בתולדותיו כמובן, נאלצתי לקרוא לאופנוען לתגבורת), להמשיך לשחק עם התינוק, להרדים שוב את התינוק, להעיר את התינוק עשר דקות אחר כך כשהדיילים ביקשו ממני להרים אותו כי מקפלים את העריסה לנחיתה (חוק מרפי וכו), ולהניק אותו (נחיתה). אכן, פינוק בביזנס. נוט.

 

לידי ישב גבר בסביבות גיל 50, שאובייסלי מעולם לא טיפל בתינוק. הוא הביט בי בהשתאות עת שימשתי מופע בידור ומפעל הזנה במשך כל הטיסה. וכשגומבוץ הואיל בטובו להירדם בערסל הוא אמר: "שבי, תנוחי רגע, היו לך שלוש שעות מתישות".

ואני פרצתי בצחוק ואמרתי "לא. היו לי שלושה חודשים מתישים. אלה היו שלוש שעות רגילות ואפילו קלות יחסית".

ואז כמובן הגיע הדייל להודיע לי שהם צריכים לפרק את העריסה כי נוחתים. אפילו לא הפתיע אותי, היה ברור שזה יקרה בשנייה שגומבוץ יעצום עיניים.

 

אחרי הנחיתה הגיע האופנוען לאסוף אותי עם פרצוף של "כמה סבלתי במחלקת תיירים". רר. ירדנו יחד בכיף לחופשה.

 

בפעם הבאה: גומבוץ מגלה את ממלכת הפפריקה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 18/7/2010 18:00   
67 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/8/2010 12:41

 

 


 

המדריך לאם הטרייה

זה רק אני או שזו תקופה מאוד פורייה? מעבר לי, כל חברותיי שטרם סגרו את הבאסטה בהריון או ילדו. זה כולל גם את החברות שלי בשבדיה, והדוגמה הכי טובה: יש לי שלוש חברות בשם חגית, ועד לפני שבוע שלושתן היו בהריון (עכשיו אחת כבר אם טרייה. מזל טוב! פחח, כאילו שיש לה זמן לקרוא פה).

 

אניווי, למען חברותיי שילדו או שיילדו, מובאת רשימת הכללים, ציטוטים ומיתוסים לאם הטרייה. אוסיף עוד, ברגע שמוחי יחזור לפעולה (יצא לשביתה לפני כשנה, אבל אני עדיין מקווה שיחזור).

 

1. התינוק שישן כל הלילה מגיל שלושה חודשים – הוא לא התינוק שלך.

 

2. "קר לו/חם לו/הוא רעב/הוא עייף" – כמה שניות של צפייה בתינוק שלך מספיקות לאישה בתור בקופת חולים/סופר/דואר כדי להחליט שהיא מבינה אותו יותר טוב ממך. תתעלמי.

 

3. "הוא שמן מדי/רזה מדי/רציני מדי/וכו" – אחות טיפת חלב שלך שחוקה וממורמרת, וההנאה היחידה בחייה היא להפחיד אותך. אל תתני לה.

 

4. התינוק שנרדם לבד ברגע ששמים אותו במיטה – גם הוא לא התינוק שלך.

 

5. התינוק שאוהב לשחק בשקט בעגלה בזמן שאת בבית קפה עם חברות – לא, גם הוא לא התינוק שלך.

 

6. "אסור לכם לתת לו להתרגל להירדם על הידיים" – עצה מצוינת מבעלי ניסיון, רק שלעולם אינה מגיעה עם ההסבר איך לעשות את זה.

 

7. "נתתם לו בקבוק אחד עם פורמולה השבוע?? יהיו לו אסטמה, מחלות ילדות וקרניים" – כשאת מזמינה יועצת הנקה הביתה, הישמרי מאלה המיסיונריות הסבורות שפורמולה היא מהשטן. היא אמורה לעזור לך, לא לקדם את האג'נדה שלה על חשבון הפטמות הסדוקות שלך.

 

8. אל תפתחי פה לשטן – פתגם שלמעשה הומצא למען אימהות טריות. הניחוס עובד גיברת. התרברבת בפני חברתך שהילד ישן הרבה יותר טוב מפעם? היכוני ללילה שבו תתעוררי כל שעה, ובחמש השכמה סופית. בוקר טוב!

 

9. "הוא חמוד. ראית את שלי?" – מחמאה הנאמרת על ידי אם טרייה אחרת, כשלמעשה כל חפצה הוא שתעיפי מבט בתינוק שלה, שלדעתה מהמם פי אלף משלך. אין מה להיעלב, כולן סבורות שהתינוק שלהן הכי יפה. זה טיפשי מצידן, כי ברור ששלי הכי יפה.

 

10. "שיואו, אני נורא עייפה, הלכתי לישון בארבע בבוקר וקמתי ב-12 – רק שמונה שעות שינה!" – חברותייך הרווקות, שבד"כ את מתה עליהן, אומרות משפטים שבא לך להרוג אותן בגללם.

 

11. "נו, אז תעשי ילד" – עכשיו כשאת לא ישנה, את מנסה לשכנע את כל חברותייך שטרם הפכו לאימהות שיעשו גם. לכאורה בגלל האושר הצפוי להן, אבל למעשה כי זה לא פיר שרק את עייפה.

 

12. לישון כמו תינוק – לא מה שחשבת. תינוקות ישנים איום ונורא, מתעוררים כל שלושת רבעי שעה וגם מכל רחש בבית. מי שלא ראה את האופנוען מנסה לחנוק עיטוש באיבו מפחד להעיר, לא הבין מה זה שינה של תינוק.

 

13. קקי לא מעניין בשיט את חברותייך הרווקות. לעומת זאת, תמצאי שהזוגיות שלך עכשיו מלאה בשיחות עליו.

 

14. כל דבר שיש בשילב יש ביותר זול במוצצים, ועוד יותר בזול בחנות המעפנה הזו בגבעת שמואל שכולם נוסעים אליה. אבל מה לעשות שיש לך שילב בקניון ליד הבית ואת צריכה רק פריט אחד (זה אף פעם לא נגמר באחד אגב) ואין לך זמן לנסוע יותר מחמש דקות?

 

15. טמטמת הריון ממשיכה גם אחרי הלידה. עלייך להשלים עם העובדה שזכרונך אבד, ולהתחיל לרשום את מה שהרגע חשבת עליו, או שתשכחי אותו לכמה ימים.

 

16. שכחתי. אעדכן וכו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/7/2010 06:05   
123 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/7/2010 17:58

 

כל ערב אנחנו מטיילים בשכונה והכל כאן שקט, ואין בכלל טוסטוסים או אנשים שחונים על על המדרכות ומכריחים אותנו לרדת לכביש, ואין קקי של כלבים על המדרכה ולא צריך להיזהר. אני לא מבין איך אמא נהנית בכלל מהטיולים המוזרים האלה.

 

מראה אופייני לשכונה:

 

 

 

 

 

לפני כמה ימים קרה דבר מוזר. אבא ואמא הלבישו אותי בבגדים מוזרים:

 

 

 

 

 

ונסענו למקום שבו אמבטיה ענקית עם מים בצבע כחול. אמא ואבא אמרו שקודם כל אנחנו צריכים להחליף בגדים, ואם ככה, אז למה בעצם הלבישו אותי בבגדים המוזרים האלה שעלו הרבה ולבשתי בדיוק חצי שעה ואף אחד לא שם לב אליהם חוץ מאבא שהתלונן על שאמא קנתה אותם?

 

אניווי, בחדר ההלבשה היו עוד המון תינוקות, לפחות ארבעה, ואת כולם האימהות שלהם הפשיטו והחליפו להם לחיתול דק כזה שאין בו מדבקות. ואז, יומני, ראיתי משהו ממש מוזר: לכל התינוקות הבנים היה מן כיסוי מוזר על הבולבול, חתיכת עור נוספת. הסתכלתי עליהם ברחמים, הם בטח נורא מתביישים המסכנים בבולבול השונה שלהם.

 

אחרי שהחלפנו לבגדי הים הלכנו לבריכה. קודם ישבנו בחוץ והמדריך נתן הרצאה ארוכה בשפה שלי ושל אבא. אבא ניסה קצת לתרגם לאמא את ההרצאה אבל אחרי שהוא תירגם לה את המשפט "שחיית תינוקות תגרום להם להיות אנשים מאוזנים יותר ותשפיע על כל חייהם" היא פיהקה וביקשה ממנו לתרגם לה רק כשהמדריך יגיע להוראות הבטיחות.

 

אחרי זה נכנסנו כל ההורים והתינוקות למים. אחרי כמה דקות היה ברור שעדיף לי לשחות עם אבא ולא עם אמא. זה היה אחרי שבאחד התרגילים היא קצת הטביעה אותי בטעות ובלעתי מים. אבא תקע בה מבט שאמר "את סכנה לילד" ואמא המשוקשקת אמרה "סליחה חמוד שלי!! סליחה חמוד שלי!!" במשך איזה חצי שעה. זה היה מצחיק בהתחלה, אבל אחרי זה עיצבן. מוב און וומן!

 

 

 

 

 

אני שוחה בביטחה בידיים של אבא. (מזל שאמא קנתה לאבא ציוד לצילום תת מימי ליום ההולדת).

 

אחרי כמה ימים הגיעו לפה גם סבא וסבתא מישראל, ועכשיו יש לי פה שתי סבתות, שני סבאים ובלי שום שפות סודיות. אני לא מבין מה קורה פה.

 

כמה ימים אחרי זה, בערב שישי, קרה עוד משהו מוזר יומני. קודם כל, אמא הלבישה אותי בחולצה לבנה עם צווארון ומכנסי תכלת. גם אבא לבש חולצה לבנה וחבש מן כובע חסר שוליים על הראש. אמא, וזה הקטע הכי מוזר, לבשה שמלה שהגיעה עד הברכיים! ועוד עם שרוולים! ועוד בלי מחשוף! ואת כל זה היא עשתה תוך שהיא מגלגלת עיניים ולוחשת לאבא "אני לא מאמינה שאנחנו עושים את זה". 

 

אחרי זה נסענו עם סבתא למקום מאוד משונה. זה היה בניין מקושט בזכוכיות צבעונית, ובפנים היה חדר גדול עם הרבה אנשים שישבו, בצד אחד אבאים ובצד אחד אמאות. מאוד מוזר. אמא תקעה באבא מבט של "אתה כה חייב לי" ולקחה אותי עם סבתא לצד של האמאות. בחזית החדר עמד אדם ששר, אבל לא כל האנשים הקשיבו לו אלא דיברו ביניהם. בצד של הנשים למשל כולן התלחששו עליי. טוב, הייתי ממש חמוד. הייתי כל כך חמוד שאמא הוציאה מצלמה והתכוונה לצלם אותי, אבל אז אבא לחש/צעק לה מהצד השני "לא!!!!". למה? סימנה לו אמא, והוא ענה: "שבת!!!!!". עד עכשיו אני לא מבין מה הקשר, אבל אמא הסמיקה קצת והחביאה את המצלמה.

 

אחרי חמש דקות גם אבא נשבר אז יצאנו לטיול בחצר. ואחרי כמה זמן גם סבתא יצאה וכולנו נסענו הביתה. היה ממש מרתק.

 

טוב יומני, אני הולך עכשיו לאוניברסיטה. שלום, או כמו שאומרים אצלנו בבודפשט, szia.

 

 


 

 

בפעם הבאה – חם באוסטריה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/7/2010 23:06   
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-28/7/2010 20:57

 

 


 

בית כנסת ופאב (פוסט בטעם של פעם. כמעט)

את יומו הראשון בנכר העביר גומבוץ בלהירגע בבית של סבא וסבתא שלו. בערב לקחנו אותו האופנוען ואני לטיול בעגלה בשכונה הירוקה שלהם, וניכר היה שכל העצים ושפעת הירוק, היעדר רעש האוטובוסים, מטוסים וצפירות מכוניות והאוויר הנקי מבלבלים אותו לגמרי.

 

ולמחרת כבר סחבנו אותו למרכז בודפשט. אחרי סיבוב בואצי אוצה הבלתי נמנע קפצנו גם לבית הכנסת הגדול, שהיה סגור כי שבת, אבל צילמנו אותו שם כדי שלא יגידו שאנחנו לא מקנים לו מורשת יהודית.

ואז הבחנו שבבית הכנסת תלויים שלטים המעידים על האישים החשובים הקשורים אליו.

את השלט הזה אני עוד מבינה:

 

 

 

 

אבל השלט הזה הוא די פאדיחה:

 

 

 (צילומים: האופנוען)

 

 

(כן כן, הוא עוד לא הורשע. ווטאבר).

 

 

אניווי, אחרי בית הכנסת הרגשנו את עצמנו חופשיים ללכת למקום קצת פחות תרבותי אבל מאוד אהוב עלינו – הפאב סימפלה. הקטע בפאב הזה הוא שהוא בנוי בחצר הפנימית של בניין ברובע היהודי הישן של העיר. כל הרהיטים והחפצים בו הם כאלה שנמצאו זרוקים, שופצו והפכו שוב לשמישים. אג'נדה ירוקה זה זה (תמונות מהפאב מהפעם הראשונה שהיינו בו – בפוסט הזה באמצע).

 

זו הייתה הפעם הראשונה של גומבוץ בפאב ועל כן ניגשנו לאזור נקי מעישון, פרשנו לו שמיכה על השולחן ונתנו לו לשחק, שירגיש בנוח, כי הוא הולך לבלות הרבה פעמים בחייו במקומות כאלה אז רצוי שהוא יפתח גישה חיובית.

ככה זה נראה:

 

 

 

 

 

 

 

בסך הכל נרשמה הצלחה.

(ואגב, יתרון עצום של בודפשט: שתי בירות, 15 שקל. יקר בארץ)

 

 

משם שבנו לצעידה בעיר, ואז הגענו לאוטו והתכוונו לנסוע הביתה.

היה נורא חם בדרך הביתה.

ואז עברנו ליד פאב בלגי שידוע בבירות המיוחדות שלו.

ממ, בירה ביום חם.

וכך יצא שגומבוץ היה לראשונה בחייו בפאב, וגם לשנייה בחייו, באותו יום.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

(הבירה הצהבהבה היא בירת תפוחים, ואילו האדומה היא בירת דובדבנים. התפוחים חביב, הדובדבנים מעולה!)

 

 

וכך סיכמנו את יומנו השני בבודפשט.

 

בפעם הבאה: גומבוץ קופץ למים.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/7/2010 09:51   
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-28/7/2010 21:04

 

ארכיון – עדי בעולם, יוני 2010

6/2010

טיול וקניות

אני חייבת לציין לטובה את מזג האוויר של סוף השבוע האחרון. סוף יוני ולמרות זאת ניתן היה להסתובב בחוץ בלי להתייבש מיידית.

 

אז שיחקנו אותה, יותר נכון חברתי מיקי שיחקה אותה והציעה לנו לטייל. נסענו לאזור נווה שלום (המסלול הזה ליתר דיוק). היה טיול בין חורשות האורנים (מצטערת, אחרי שבדיה קשה לי לקרוא למשהו פה יער), שביל נעים ומתפתל, קצת צל מדי פעם, רוח נעימה (!), פינות ישיבה עם שולחנות וספסלים של קק"ל. הכי פיקניק מהילדות. שם גם ישבנו והינקנו בצוותא, ואני השתדלתי לא להיעלב מדי כשמיקי ובעלה לא אכלו את כל הסנדוויצ'ים שהכנתי. ("כל הלילה אני עבדתי בשביל הסנדוויצ'ים שלכם, אבל זה בסדר, אל תאכלו, אני כבר אנוח בקבר"). את העוגיות שמיקי הכינה לעומת זאת חיסלנו האופנוען ואני בתוך דקות. הממ.

 

השמיים באותו יום היו מעוננים ויפים.

 

 

 

 

(צילומים: האופנוען)

 

 

ותהייה על העדפותיו של עם ישראל: אנחנו טיילנו ברגל, ועוד עם שני תינוקות רכים, והיינו בערך היחידים על השביל שהלכו. היו כמה רוכבי אופניים, ואנחנו מצדיעים להם, אבל היו גם המון ג'יפים. והשאלה שלי היא: למה בעצם זה נחשב לטיול לטבע לנסוע בג'יפ שלכם עד אמצע החורשה בשביל שממש קל ללכת בו, ואז לרדת מהג'יפ, לעשות מנגל ולחזור לעיר? לא יהיה עדיף לילדים שלכם גם ללכת קצת, במקום שילמדו שטיול זה נסיעה עד מקום שאוכלים בו וחוזרים הביתה?

 

 

 


 

 

 

ונעבור לפינת הצרכנות. כלומר קניות. כלומר בגדים.

 

אתמול שיחרר אותי האופנוען לשעתיים בלי גומבוץ ועוד הוסיף "לכי לקניות". היו ימים שצמד המילים הזה היה שולח אותי על האופניים ישירות למסריק/גן החשמל/צפון דיזינגוף, אבל לאור הבורגנית האיומה שנהייתה ממני חישבתי איפה יש הכי הרבה חניה ובחרתי, שאלוהים תעזור, לצאת מהעיר, להרצליה, ועוד לקניון, ארנה.

 

האמת שקניון ארנה נבחר כי יש שם חנות של רונן חן וכבר הרבה זמן אני זוממת על השמלה הזו (פסים זה ה-דבר הקיץ):

 

 

 

 

שכמובן תיראה עליי ממש פחות טוב מעל הדוגמנית, אבל ווטאבר. אניווי, נסעתי לקניון, נכנסתי לרונן חן, מדדתי את השמלה הזו, והתאכזבתי לגלות שהיא קיימת בחנות רק בכחול לבן, ואני כידוע סמולנית עוכרת ישראל וזו בעיה. סתם, זה לא קשור, אבל אני לובשת רק אפור/שחור/אדום וברגעים נוסטלגים ירוק, וזה לא הצבעים שיש. בעסה.

יצא שיצאתי מהחנות עם שקית שבה בכלל מתנה לאמא של האופנוען שחוגגת יום הולדת שבוע הבא.

 

ואז גיליתי שיש בקניון גאפ. ובגאפ יש סייל 25% על כל החנות. ובחנות יש גם בייבי גאפ.

עכשיו, בכלל לא יצא לי להיות בגאפ בארץ עד כה, אבל שמעתי שהם יקרים. מצד שני, הנחה קבועה על כל החנות עושה את זה להרבה יותר נגיש.

אז עשיתי סיבוב מהיר בחלק לנשים, ולא מצאתי דבר לעצמי (מה הקטע עם פרחוני?), ואז הגעתי לבייבי גאפ.

ולמרות שזכרתי שבשלב הזה יש לנו המון בגדים לגומבוץ וממש לא צריך, לא הצלחתי להתאפק. כאילו, סייל וכאלה. וככה קניתי דברים ממש לא פרקטיים, כמו זה:

 

שזה ממש מטופש מצידי לקנות – לא רק שהילד עוד לא הולך וזה הכי לא פרקטי אלא רק לקישוט, זה גם מעצבן אותו לשים כפכפי אצבע, ובצדק. אבל אני נמסתי מול המדף שם כאחרונת ההורמונליות.

טוב, לרשימת הקניות שם נוספו עוד כמה דברים שאנחנו באמת, אבל באמת, לא צריכים. ואחרי כמה זמן נפלטתי מהחנות עם כרטיס אשראי מעלה עשן ונשבעתי שנפלתי פעם אחת אבל אוקיי, יותר אני לא שבה לגאפ. לפחות לא עד הסייל הבא.

 

שבתי הביתה עם שתי שקיות שבהן אף לא פריט אחד עבורי, אנד יט הייתי מאושרת כמו פעם אחרי קניות. מי אני ומה קרה לאישיות המקורית שלי. תהייה בפעם המאה.

 

 


 

 

 

עדכוני טלוויזיה: נמאס לנו מטרה. אני לא מצליחה להבין את הקטע של הסדרה הזו – היא לא מצחיקה, היא אפילו עצובה, וזה די מדכא לראות אותה.

אבל מהסדרות החדשות אנחנו כן נהנים מפלש-פורוורד ומשקר לי.

מתי דם אמיתי חוזרת? והעונה החמישית של דקסטר? והעונה הרביעית של אהבה גדולה?

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/6/2010 12:22   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
75 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של michaly ב-5/7/2010 19:03

 

 


 

מיומנו של גומבוץ 2

 

יום חמישי

 

אמא לקחה אותי למאנטה ריי. בגלל שללכת למאנטה ריי זה הכי קרוב שהיא מגיעה לללכת לים, היא הלבישה אותי במה שנראה לה מתאים – חליפת מלחים מביכה. מחיתי ומחיתי, אבל אמא רק אמרה: "מי מלח קשוח של אמא". בעע.

 

 

 

יום שישי

 

היום אבא ואמא לקחו אותי לסבא וסבתא. עוד לא הספקתי לבחון את סביבתי וראיתי אותם צועדים אל הדלת. "תודה שאת נותנת לנו לבלות בלעדיו", אמרה אמא לסבתא. נעלבתי קשות.

(מזל שהיה כיף אצל סבא וסבתא).

 

 

 

יום שלישי

 

אתמול אמא איבדה את הטלפון הסלולרי שלה. היום היא גילתה שיש שלושה מרכזי שירות שהיא יכולה לנסוע אליהם: בדיזינגוף, באבן גבירול או בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה. בגלל שיקולי חניה היא החליטה לצאת מהעיר ולנסוע להרצליה. כמו שאומרים אצלנו בבית: "קפיצה קטנה לחו"ל". סתם, הרצליה זה לא חו"ל, כל האזור של המסעדות נחשב לתל אביב.

זו הייתה הפעם הראשונה שלנו בקניון שבעת הכוכבים, ואמא דווקא הופתעה לטובה. קודם היא לקחה אותי למרכז השירות של סלקום, והתנהגתי למופת. היה כל כך משעמם שבסוף נרדמתי. כשהתעוררתי גיליתי שאנחנו עדיין בקניון, ואמא מחזיקה המון שקיות. אמא ראתה את המבט בעיני וצווחה "דונ'ט ג'אדג'! זה קניות איכותיות". ובאמת, חלק מהן היו ויטמינים מהסופר פארם וספרים מצומת ספרים. מתברר שאמא הצליחה לתפוס את שיירי שבוע הספר וקנתה שלושה ספרים במאה שקלים: הנערה ששיחקה באשאנשים טובים ובתפקיד הקלאסיקה לוליטה. "יום אחד יהיה לי זמן לקרוא ספרים", אמרה אמא בעיניים חולמניות. אני לא מבין, מה חסר לה באיה פלוטו?

בדרך לאוטו עברנו ליד חנות של קרוקס. אמא נזכרה שהיא צריכה כפכפי אצבע, הסתכלה ימינה ושמאלה, אמרה "איזה מזל שאנחנו בהרצליה ואין כאן אף אחד שאני מכירה", ונכנסה לחנות. התברר שאם נעשה כרטיס מועדון נקבל הנחה שווה. "איזה פאדיחה לעשות חבר מועדון של קרוקס", אמרה אמא, "מזל שאף אחד לא יודע". אז אני מבקש שתשמור את זה בסוד יומני היקר.

 

 

 

יום רביעי

 

היום אמא אירחה כאן לארוחת בוקר כמה חברות שלה. מרוב שהתרגשתי התעוררתי בבוקר כבר בחמש וחצי, ומבחינתי התחיל היום. אמא לא נראתה כל כך שמחה משום מה.

כתמיד אמא ניסתה לגרום לי לחייך מול החברות שלה, וכתמיד זה עיצבן אותי אז הקפדתי שלא, למרות שזה באמת נורא מצחיק השמיניות באוויר שהיא עושה כדי שאני אחייך. אבל הצלחתי לשמור על ארשת פנים רצינית. אין יור פייס אמא!

חוץ מזה גם ישנתי ממש מעט, ולכן אמא בונה על זה שאני אשן היום בלילה. פחח, היא עוד לא יודעת מה אני מתכנן לה. מואאאאה!!!

 

 

וחוץ מזה, תראו מה אבא ואמא הלבישו אותי לכבוד המונדיאל. עזר או לא עזר? זה הכל בזכותי:

 

 

 

יאללה, לאמבטיה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/6/2010 19:50   
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/6/2010 22:00

 

 


 

מזווית חדשה

 

לחנויות לתינוקות יש את אותו אפקט כמו של איקאה: אתם לא צריכים כלום – באתם רק להחזיר את העריסה ששכרתם מהם – אבל חצי שעה מאוחר יותר תצאו משם אחרי שתגהצו 330 שקל על כל מיני דברים קטנים שבעצם אתם כן צריכים.

 

 


 

 

 

זוכרים את החוק "אם הצלחת להירדם איתו הוא יישן עשרים דקות, אם לא הצלחת הוא יישן שעתיים"? יש גירסה מעודכנת:

אם הצלחת להירדם איתו הוא יתעורר כל רבע שעה בגלל מוצץ/חלום רע/רעש שרק כלבים והוא מסוגלים לשמוע. אחרי שלוש פעמים שהוא יעיר אותך, תיכנעי ותלכי לעשות משהו מועיל כמו כביסה. או אז הוא ידפוק שעתיים שינה ללא ציוץ. רר.

(חוק מוכח עד כה ב-100% הצלחה).

 

 

 


 

 

ביטויים בעברית שמקבלים משמעות שונה לגמרי כשמטפלים בתינוק:

 

שארית הפליטה

נמצאת על החולצה שלי

 

שש שעות שינה מטכ"ליות

ממ, חלום

 

מירוץ פורמולה

סימילאק או מטרנה

 

 

 


 

 

וגם: שמות סרטי פורנו משנים משמעות –

 

פטמות לוהטות

מסכנה, שתשים משחה מיוחדת להנקה

 

מוצץ בלי הפסקה

לא מומלץ, ובכל מקרה לא אחרי גיל 3

 

פסטיבל אוראלי

זה נורמלי, אצל כל תינוק החל מגיל שלושה חודשים

 

 

 


 

 

 

זוכרים את הקטע ב"חברים" שרוס ורייצ'ל מגלים שהתינוקת שלהם צוחקת מאיזה שיר איום ונורא של ראפרים על תחת גדול?

 

 

 

 

אז אצלנו עובד השיר האיכותי "ג'ינג'יס חאן".

 

 

 

 

 

האופנוען בהתחלה השתעשע, אבל אז הסמיק קשות כשאמא שלו דיווחה שבצירוף מקרים מצמרר גם הוא בגיל הזה מאוד אהב את ג'ינג'יס חאן.

 

 

 


 

 

 

ככל שאני מעמיקה לתוך חופשת הלידה (וכאמור – חופשה? פחח) אני מעריכה יותר את זו השבדית. מעבר להיותה ארוכה יותר, חופשת לידה בשטוקהולם הרבה יותר שווה: הפארקים ירוקים, שכיחים, מרווחים וחסרי ערסים (ואני מחשיבה כערסים גם את צמד הבנות עם עגלות הפרימיום שישבו לידי בגינה לא מזמן וניהלו שיחה ארוכה כאורך הגלות על "אמרתי לתופרת להוסיף תחרה, היא עושה לי 'לא מתאים', עשיתי לה 'מתאים מתאים'" וכו), בתי הקפה ידידותיים יותר לאימהות טריות (מקום לעגלות, מקום להחתלה וגישה חברותית יותר מלכתחילה), ועכשיו היכתה בי עוד הבנה – התחבורה הציבורית!

 

העניין הוא כזה: ברגע שיש לכם תינוק תמו ימי הספונטניות. עברו הימים שבהם קפצתי על אופניי ורבע שעה אחרי זה שוטטתי לי בדיזינגוף. הו לא, יציאה מהבית היום מחייבת אוטו וכוללת תזמון מדויק של שעת ההאכלה, מילוי תיק החתלה, קיפול עגלה, חגירת הילד באוטו ואז, לקינוח – חיפוש חניה. אני עוד עומדת בזה במשך היום, אבל השבוע היו שני אירועים שרציתי ללכת אליהם – שבוע הספר ומצעד הגאווה, אבל כיוון שהראשון מתקיים בערב, ולכו תחפשו חניה ליד כיכר רבין בערב, ואילו השני בשישי בצהריים, ולכו תחפשו חניה בעיר בשישי בצהריים כשחצי מהרחובות חסומים בשביל המצעד, ויתרתי.

 

ואז נזכרתי שבשטוקהולם זה לא היה קורה. בגלל שהעיר מעודדת שימוש בתחבורה ציבורית, יש בכל אוטובוס מקום מיוחד לאימהות עם עגלות, ושם קושרים את העגלה בחגורה מיוחדת, מה שגם הופך את הנסיעה לבטוחה. אם מישהו יושב במקום הזה הוא מייד יקום למראה האם והעגלה המתקרבים. לקינוח, אימהות שעולות עם עגלות לא צריכות לשלם עבור הנסיעה. ככה מעודדים נסיעה בתחבורה ציבורית.

 

ונחזור אלינו: אחרי שכבר השגתי דגל גאווה קטן בשביל המנשא של גומבוץ והכנתי את עצמי נפשית לחום ולשמש של הצהריים, קלטתי שרגע, איפה אני אמורה לחנות? המחשבה על חיפוש חניה בעיר פקוקה בצהרי יום חם כשגומבוץ מאבד סבלנות מאחורה הוציאה לי את החשק לנסוע. נשארתי בבית.

 

אבל האופנוען הלך:

 

 

 (צילומים: האופנוען)

 

טוב, לפחות הייתי במזגן.

 

 


 

 

מונדיאל – יאי!

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/6/2010 21:31   
78 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-23/6/2010 20:36