אל שדה התעופה הגענו בשמונה בבוקר, מה שדרש ממני לקום שעה מוקדם יותר מביום רגיל. אני לא מגיבה טוב להשכמות מוקדמות, ואני מאותגרת שכלית גם ככה מאז ההריונות (עד מתי טפשת 2010), אז הגעתי לשדה מטומטמת מתמיד. על פניו זה היה יכול לעבור בשקט, אבל אני זו שהתעקשה לענות על שאלות הסלקטור של אל על. וכשהוא שאל מאיפה הגעתם לכאן, עניתי: "מלונדון". ובואו, טכנית זה נכון, באמת עברנו לגור בבודפשט מלונדון, אבל הסלקטור פחות התעניין בקורותיי לפני שבע שנים, ויותר רצה לדעת על התנהלותינו בדרך לשדה התעופה. אז כשעניתי "מלונדון", הוא הרים גבה, ואילו האופנוען שלח בי מבט מיואש של "כמה פוסטמה אפשר להיות", ותיקן: "מהבית. הגענו עכשיו מהבית".
זו לא הייתה היציאה המטומטמת היחידה שלי באותו בוקר, ועל כן הסלקטור תקע בי מבטים חושדים יותר ויותר. לבסוף הוא ביקש שנמתין והלך לבדוק משהו כשהוא מחזיק *רק את הדרכון שלי* ביד. הוא חזר כשהוא מבקש עוד תעודות מזהות ממני, וגם מהן הוא לא היה מרוצה. בינתיים אנשים אושרו לצ'ק אין ועקפו אותנו בקצב, ורק אנחנו, עוד שנייה שמים עלינו אזיקונים ופלנלית. אני לא מאשים אותו, אמר האופנוען בהשלמה, גם אני לא הייתי מעלה אותך על הטיסה.
טוב, בסוף נתנו לנו לטוס. ואפשר לחלק אותנו ואת הילדים לארבע דמויות כשזה מגיע לטיסה:
חכם: הילד ששולף ספר בתחילת הטיסה ומרים ממנו את העיניים רק אחרי הנחיתה.
רשע: האמא שיודעת שיש ילד קל וילד פחות קל, ועם תכנון מתוחכם – לכאורה, הכל לכאורה – הצליחה לשבת ליד הילד הקל, תוקעת את האופנוען בשורה מאחורינו עם הילד הפחות קל. בהלוך וגם בחזור.
תם: האבא שלא חשב מראש על זה שאם אני והגומבוץ ראשונים בעלייה למטוס אז אנחנו נתיישב ביחד ונותיר לו להתיישב עם הדובוש. בהלוך וגם בחזור.
שאינו מפסיק לשאול: הילד שחופר, וחופר, וחופר, וחופר, וחופר, ועושה הפוגות רק כדי לבכות שמשעמם לו/הוא רעב/הוא עייף ולא מצליח לישון.
בסוף נחתנו בארץ, כולנו נכונים לקצת שמש נעימה. כלומר, הצצתי מראש בתחזית וראיתי שהיום שאנחנו נוחתים הוא יום קריר וייתכן גשם, אבל לא נתתי לתחזית לבלבל אותי. גם אם יום אחד קר, מתישהו יתחמם, לא? כאילו, סוף אפריל בישראל?
