כשעברנו דירה נתקלתי שוב בכמויות הבגדים העצומות שיש לכולנו. מעבר דירה זה סיבה טובה לארגון מחדש וכך אירגנתי שקיות ענק של תרומות בגדים שלי ושל הילדים. האופנוען, לעומת זאת, התגלה כאגרן לא קטן ונלחם על כל חולצה בת עשרים שנה שלא לבש עשר שנים. איכשהו בסוף הסכים להיפרד מכמה פרטי לבוש.
אלא שניצחוני היה קצר ובתוך שבוע מהמעבר לדירה החדשה הזדעזעתי לגלות את המכנסיים הבאים יושבים אצלו בארון:
הסבנטיז התקשרו והם רוצים את המכנסיים שלהם בחזרה
צירוף של נסיבות הביא אותנו לנסוע לסופ"ש. חלק ממערכת המיסים ההונגרית לוקחת ממכם כסף ומחזירה לכם אותו בתנאי שתוציאו אותו על תחום מסוים. וכך גילינו שיש לנו סכום קטן (ברמת הכמעט אלף שקל) שאנחנו צריכים להוציא על נופש עד סוף מאי או שהלך.
נסענו. כלומר האופנוען מיהר לאינטרנט ומצא מלון בוטיק מפונפן על אגם הבלטון והזמין חדר. שזה מהמם כי מאז הילדים סטנדרט הנסיעות שלנו ירד מ"מלון מפואר ומפנק" ל"מלון שיש גינת שעשועים לידו", ומה לעשות שהסוג הזה לא תמיד מגיע עם אוכל שגם הורים אוהבים.
אז בבוקר שבת אחד יצאנו לכיוון הבלטון. הצ'ק אין רק בשלוש ואנחנו היינו שם בצהריים ולכן חיפשנו מה לעשות. שמעתי מזמן על פארק חושי – פארק שהולכים בו יחפים על כל מיני משטחים וזה בריא לכף הרגל ובמיוחד לסובלים מפלטפוס. וכיוון שלי יש שני ילדים שטוחי כפות רגליים כברווזים והרופא אמר "ללכת יחפים כמה שיותר, רצוי על משטחים טבעיים", זה מקום בשבילנו.
רק מה, בדמיוני ראיתי פארק גדול שבו הילדים יתרוצצו יחפים בעוד אני נחה על ספסל כשרגליי האיכרה הפולניה שלי (אבל עם קשת גבוהה כשל רקדנית בלט) ארוזות היטב בנעליהן. רק שכחתי שרוסיה, למה שהאמא תתפנק. הפארק התגלה כשביל שבנוי ממשטחים שונים, לאורך קו המים, ואין איפה לשבת. לא רק זה, אם תשבי לא תראי לאן הילדים הלכו. אז האופנוען ואני התכבדנו והורדנו נעליים גם כן, ויצאנו לדרך.
אבנים קטנות, כפיסי עץ, אבנים גדולות, קרשים, איצטרובלים קטנים ושאר אביזרים ישירות ממרתפי האינקוויזיציה הספרדית
סוף השבוע האחרון נמשך ארבעה ימים ארוכים. רוב החברים שלנו התחפפו מהעיר כבר בשישי בצהריים (החברים האנגלים לאוסטריה, החברים הדנים ללונדון, החברים הגרמנים לאיזה מלון ספא בהונגריה, וכו), אבל אנחנו בדיוק עברנו דירה, מה שאומר שאנחנו גם חסרי כסף וגם עסוקים, ועל כן נשארנו בעיר.
ביומיים הראשונים עסקנו בענייני סידור דירה חדשה אבל ביום השלישי הילדים התמרדו נגד שגרת ה"אתם משחקים בשקט כדי שאנחנו נוכל לסדר" והחלטנו לעשות משהו. אז כמו כל ההוגרים ואשתם ארזנו את הילדים ויצאנו ליום בבלטון.
הבלטון, שהוא האגם הגדול ביותר בחלק כלשהו של אירופה (דרום אירופה? מזרח אירופה?), הוא לגמרי הגירסה ההונגרית של הכנרת. כלומר, הם קוראים לו "הים של הונגריה" אבל פחח, זה לא ים. עד העשור האחרון הבלטון היה מוקד תיירות בעיקר פנימית או קומוניסטית (לאחת האימהות הגרמניות, שגדלה במזרח גרמניה, יש זכרונות ילדות של חופשות קיץ בבלטון), אבל בעשור האחרון יש בום מטורף ומלא עשירים קנו בתי קיץ הצופים אל האגם. במקביל, מה שהיו עיירות מנומנמות ומזרח אירופיות הפכו פתאום למוקדי תיירות עם מסעדות משודרגות.
אז בהתחלה נסענו אל אחת העיירות האלה, ובאמת גילינו שיש שם מרכז משופץ, טיילת עם דוכנים, מסעדות וברים פתוחים אל המים, ובעיקר, הרבה הרבה תיירים. ומכיוון שלא באנו בשביל זה, כי טיילת מפוצצת בתיירים ובדוכנים עם מחירים מופקעים כבר יש לנו באילת, עשינו פרסה והמשכנו הלאה, אל הכפר הבא על גדות האגם. התברר שזה כפר שיד התייר המערבי עוד לא נגעה בו, וככה קיבלנו חוף כמו באייטיז, מדשאות, דוכן בלינצ'ס בחמישה שקלים, נדנדות עשויות מצמיגים ישנים, והכי חשוב, הרבה מרחב ומעט אנשים.
כמו הכנרת רק בלי מיליון הערסים. שדרוג
ברוסיה כמו ברוסיה, לכבוד האחד במאי זהו סופ"ש ארוך. כמה ארוך? חוזרים לעבודה ולבתי הספר רק ביום רביעי. כמו כן, האביב הפציע במלוא הדרו פלוס עברנו דירה, כך שהיו לי שלל סיבות לעשות עוגה ולגרום לכולם להרגיש בבית.
תחילתה של העוגה הזו היא שנתקלתי בסופר בקופסאות תותים. האביב הוא העונה של תותים ופירות יער, והירקנים והסופרים מלאים בקופסאות מפתות. אז אספתי תותים לעגלה. מייד אחרי זה נתקלתי בעוגיות חיקוי לעוגיות לוטוס. פה זה הונגריה ולמה שיהיה את המקורי אם אפשר את החיקוי הזול יותר.
עוגיית שקר כלשהו אבל בטעם מושלם של לוטוס
