לאיטליה יצאנו מוקדם בבוקר. לפנינו היו שמונה שעות נסיעה לא כולל הפסקות ופקקים, שני ילדים לבדר וניווט בכבישים איטלקיים, מה שהתברר כאתגר הגדול מכולם. כדי לנסוע לאיטליה מהונגריה צריך לעבור בסלובניה או באוסטריה. הלכנו על אוסטריה. ובאמת, באוסטריה כמו באוסטריה, הכבישים היו ברורים, פנויים, מסודרים, מעולים. עוד לפני הצהריים כבר היינו בגבול אוסטריה-איטליה, אי שם על האלפים. מהמם, בהחלט.
על פניו, הדרך משם צריכה להיות ברורה – יורדים דרומה לכיוון האגם. בחרנו לישון באתר קמפינג שמשכיר גם מעין צימרים קטנים, כי עם כל הכבוד לקמפינג, אני אומנם אדם אחר מאז הילדים (בעיקר טיפשה יותר), אבל למרבה הצער גינוני פרינססה שאינה חולקת שירותים עם אנשים זרים עדיין איתי.
מחנה הקמפינג שוכן בדרום מזרח האגם, ליד הכפר פסקיארה דל גארדה (בתרגום: דייגי גארדה). המעבר בין הכבישים האיטלקים לימד אותנו שהם מטורפים. כן, יש ווייז, ו-ווייז אומר לצאת ביציאה השלישית מהכיכר, אבל כל יציאה מורכבת משלוש יציאות מישנה והכיכר עצמה אינה עגולה אלא צורה אמורפית לא ברורה. איך אמורים לספור בדיוק??! נרשמו מאה פעמים של הצליל המבאס הזה של וייז כשהוא מחשב את המסלול מחדש כי לא פניתם בפנייה הנכונה.
את סיכומו של המסע הבאנו בפינאלה מייצגת: הווייז ציין שיש חמש דקות ליעד, פיספסנו את היציאה הנכונה מהכביש המהיר, צליל החישוב מחדש נשמע ברורות באוטו וזמן ההגעה קפץ ל-25 דקות. תוסיפו שני ילדים נאנקים מאחורה שנמאס להם ותבינו כמה שמחנו נוט על הטעות הזו.
טוב, היינו אמורים להגיע בארבע, הגענו בשש. העיקר שהגענו. קיבלנו הסברים על האתר והצימר שלנו והלכנו לראות. הייתי קצת לחוצה מזה, כי אני מצאתי ובחרתי את המקום, ובעקבותיי גם עוז ומשפחתו הזמינו שם, כך שאם זה לא משהו אז קצת באשמתי. וככל שנכנסנו לאתר דאגתי עוד יותר, כי היו שם מלא קראוונים צפופים וחבלי כביסה ביניהם והכל 35 מעלות לוהטות ומה לעזאזל עשיתי כשמיקמתי אותנו בסצינה מסרט של קוסטוריצה.
איזה מזל שהתברר שהצימרים, שנחשבים כנראה לאזור היוקרה של המחנה, נמצאים באזור מבודד של המחנה, כולל מדשאה פרטית וגינת שעשועים קטנה ובאופן כללי הכל מרווח ושקט. פווו, אנחת רווחה.
עכשיו נשאר לחכות לעוז ולקרן על ילדיהם, שהיו אמורים להגיע בתשע וחצי בערב. גם הם נתקלו במערכת הכבישים האיטלקית, וכך נראו הסמסים שלהם:
"נחתנו במילאנו!"
"יש תור של שעה וחצי בהשכרת הרכב, ייקח לנו יותר זמן משחשבנו"
"בשעה טובה יצאנו לדרך! הווייז אומר 23:00, אל תחכו ערים"
"טעינו בניווט, נקווה שנגיע עד חצות"
"פיספסנו את הפנייה האחרונה! זמן ההגעה קפץ ב-25 דקות!!"
כן, הם פיספסו את אותה הפנייה שאנחנו פיספסנו.
יצא שהם הגיעו קצת אחרי חצות, והאופנוען והדובוש כבר חרפו במיטתם. הגומבוץ ואני קיבלנו את פניהם והייתה פגישה מרגשת. בכל זאת פגישה בין בני דודים ראשונים לראשונה זה שלוש שנים.
הלכנו לישון וקמנו בבוקר מלאי אנרגיה. היו כמה רגעי שתיקה מביכה בין בני הדודים אבל אז שלפנו צעצועים וערכת בועות והילדים שכחו את עצמם בתוך זה ורבע שעה אחרי כולם כבר פיטפטו בעליצות.
בונדינג: עוז מארגן את הילדים לכדורגל, במדשאה של הצימרים
