כמו כל השנים האחרונות, גם סיגט הזה היה בסימן "אנחנו זקנים". זה התחיל בזה שבהיתי בליינאפ והיכרתי שתי להקות וחצי. פלוס אד שירן, אבל הכרטיסים ליום שלו נגמרו הרבה לפני שהקיץ הגיע, אז ידענו מראש שזה לא יקרה. נשארו לי פרנץ פרדיננד (אתם כן מכירים אותם, פשוט לא מזהים את השם) ופו פייטרז. רכשנו מהר כרטיסים לפני שייגמר גם כן.
כמו כן, חברה שלי מהצבא, מיכל, הגיעה גם היא. עם בעלה וילדים שהם טינאייג'רס. אבל איך זה יכול להיות כשאנחנו בעצמנו הרגע היינו בנות 18? קבענו שניפגש שם, ונסתמס כשאנחנו כבר בפנים כי לכו תמצאו אחת את השנייה בפסטיבל שכל יום יש בו יותר מחמישים אלף בני אדם. ביום הראשון שלנו נכנסנו למתחם הפסטיבל, צעדנו שלוש דקות ואז שמעתי מישהו צועקת בעברית "סליחה? סליחה?", וקלטתי אותה מולי. נתקלנו אחת בשנייה לפני שבכלל סימסתי, אפשר לחשוב שאנחנו שוב בצריפין. על כל פנים, צווחנו ממש כאילו אנחנו בנות 18, והשתאינו איך בכלל לא השתנינו. והאמת, לראות אחת את השנייה במכנסיים קצרים וכוס בירה ביד זה באמת בדיוק כמו שהיינו לפני, הממ, עשרים שנה. פלוס.
משם עברנו לסיור לראות את הפסטיבל והאטרקציות שלו.
האזור של H&M. הרעיון הוא ששוכבים על הרצפה ומצלמים סלפי שנראה כאילו אתם מחוץ לחלוןלהמשיך לקרוא ←
בשנה שעברה שילבנו בין טיול גדול ומפגש משפחתי – נסענו לאגם גארדה באיטליה ונפגשנו שם עם עוז, קרן והאחיינים, שהגיעו במיוחד כדי לארגן פגש בני דודים לילדים. היה מוצלח מאוד מאוד והיה ברור שצריך לעשות את זה שוב. הפעם בחרנו באוסטריה, והפעם, בעקבות ההצלחה משנה שעברה, הוחלט על הרחבת הפורום – גם ההורים שלי וגם אחינו הקטן ובן זוגו הצטרפו. הרכב משפחתי שלם, משהו שמעולם לא קרה עדיין.
המקום נקבע – מלון על האלפים האוסטרים, שעה וקצת נהיגה מזלצבורג, התאריכים תואמו, נשאר רק להגיע. בשעת בוקר יצאנו ארבעתנו באוטו לכיוון אוסטריה. הצלחנו למשוך יפה ממש, והפעם הראשונה ששקלנו לעשות עצירה הייתה כבר במעמקי אוסטריה, אחרי וינה. עברנו ליד עיר בשם מלק, שיש בה טירה מרשימה, וחשבנו לעצור שם. האופנוען: נדמה לי שיש איזה סיפור מעניין בהיסטוריה שלהם ששווה לעצור לביקור נחמד, תבדקי מהר בגוגל אני בודקת בגוגל. מקריאה: יש מנזר מרשים.. יש טירה… במלחמת העולם השנייה היה פה מחנה ששייך למחנה הריכוז מהוטהאוזן. ממ, פחותוש. החלטנו לוותר על הביקור העליז בעיר מלק.
עצרנו בסוף באיזו תחנת מנוחה גנרית, אכלנו את הסנדוויצ'ים שלנו מהר והמשכנו הלאה אל המלון, שם כבר חיכו לנו ההורים שלי, שנחתו במינכן בערך כשאנחנו יצאנו מבודפשט. היה מפגש משמח מאוד בין הגומבוץ והדובוש לסבתא ולסבא שלהם. עוד לא נרגעו מההתרגשות – וגם עוז וקרן הגיעו, עם הילדים. שוב שמחה, חיבוקים, התרגשות של מפגש מחודש.
בסופו של היום עמוס הנסיעות והמפגשים הזה צנחנו כולנו למיטות. את יום המחרת החלטנו לעשות קל, ולכן במקום לטייל קפצנו לאגם שנמצא במרחק שתי דקות מהמלון.
הגענו לסדרה הזו במקרה. דפדוף ב-HBO גילה לי שיש סדרה בשם "הדארלים", ובתור מי שקראה המון ספרי ג'ראלד דארל וגם צפתה בסדרת האייטיז "משפחתי וחיות אחרות", יש לי פיקסציה קלה על משפחת דארל. וככה ישבנו לצפות. אני מתלהבת כולי ומקווה שהאופנוען יתלהב גם כן. ואיזה מזל שכן. זו גירסה מקסימה לסיפור שלהם, והליהוק מושלם.
"אז לאן ניסע הקיץ?", תהה האופנוען, "קרואטיה?". "אוף", התבאסתי, "מאז שאנחנו בהונגריה אנחנו תמיד חוזרים לאותם מקומות שיש להם גבול עם הונגריה. אני רוצה לנסוע גם למקומות אחרים". "לאן?" שאל האופנוען. מייד פצחתי בהשתפכות: "תמיד רציתי לנסוע לאירלנד. המרחבים הירוקים, המוזיקה, מדינה בלי נחשים, הבירות, וגם כל האירים שהיכרתי היו תמיד חברותיים ומצחיקים". "אה", אמר האופנוען. "זה באמת לא כל כך קרואטיה. אגב, זה מזכיר לי, זוכרת את חבר שלי ת'? הוא בדיוק עבר לדבלין וכתב לי שאם אנחנו רוצים אנחנו מוזמנים, הוא תמיד בנסיעות ושמח שמישהו משתמש בדירה". באמאש'ך????????
כך התארגנה הנסיעה לדבלין. טיסות הוזמנו ומייד פצחתי בחיפוש אחרי טיפים לדבלין אצל חבריי. התגובות היו, הממ, פושרות. "אני הכי ממליץ לך לצאת מדבלין, לעשות רוד טריפ לאורך החוף", אמר לי מישהו. "דווקא דבלין?" תהתה אחת האימהות האנגליות, "אם כבר עיר באירלנד אז בלפסט, וייב של לונדון אחרי המלחמה, ממש מגניב". וואלה, אתם לא ממש עוזרים, אתם יודעים. ולקינוח, כולם אמרו: את יודעת שמזג האוויר שם הוא תמיד גשם, נכון? יודעת, אבל קיוויתי שנזכה לכמה ימים נעימים בכל זאת.
מצטערת על ההיעלמות הקלה, היינו עסוקים (שוב) במעבר דירה. אבל הפעם לא אספר על מעבר הדירה, אלא על איך זה מרגישה כשחברה ותיקה, ששנים לא התראיתן, מגיעה לסופ"ש. וגם, לאיפה לקחתי אותה ביומיים בבודפשט, כלומר מהו סיבוב חובה בעיני בבודפשט.
לפני שנים, כשהייתי צעירה ופוחזת וגרתי בשבדיה, הייתה לי חברה טובה איטלקיה. היא ואני נפגשנו בקורס שבדית, ובהיותנו שתי ים תיכוניות עם בני זוג שבדים במולדת הבלונדינים קפוצי הישבן, התחברנו ישר. כשעזבתי את שבדיה נשבענו לשמור על קשר, וזה היה, מיינד יו, לפני פייסבוק. והצלחנו, סוג של.
נפגשנו מאז כמה פעמים. כשרק פגשתי את האופנוען יצאנו לטיול אופנוע באיטליה, ישנו לילה בדירת נופש בסן רמו ששכרו היא ובן זוגה השבדי ואכלנו ארוחה של פסטה בצדפות ויין על מרפסת מול הים התיכון. בהריוני הראשון קפצתי לביקור בשטוקהולם ואכלתי ארוחת ערב אצלם בבית, וגם בהריוני השני הגעתי מלונדון לביקור חפוז לפני שאני הופכת לאמא לשני תינוקות ושוכחת מנסיעה לבד רק לעצמי לחמש שנים לפחות וביליתי איתה יום שלם בחנויות תינוקות בוחרות בגדים ואביזרים, כי היא עצמה הייתה אמא לתינוק שרק נולד (הוא בא איתנו, כמובן, ובהיותנו בשבדיה, בכל מקום שנכנסנו אליו הייתה פינת הנקה והחתלה מדוגמת).
מאז חלפו שמונה שנים. שמונה שנים בגיל שלנו זו תקופה של הרבה שינויים, גם ויזואלים. בשמונה השנים האלה ראינו אחת את השנייה רק בתמונות בפייסבוק, כלומר תמונות שנבחרו בפינצטה מתוך מאה פחות מוצלחות, ובהרבה מקרים גם פולטרו בפילטרים מלאי חמלה. היא יוצאת מהמונית מול הבית שלי, שתינו צווחות כמו פקאצות בנות 14: יאאאאאא!!! אני: מה זה, את נראית אותו דבר בדיוק כמו לפני שמונה שנים! היא: לא, את! לא השתנית בכלל! וזוהי, קוראים יקרים, ההגדרה לחברות אמת.
היא הגיעה מאוחר, אז את הערב הראשון בילינו אצלי בבית. בבוקר שלחנו את הילדים לבית הספר ויצאנו לתור את העיר. הסכמנו שתינו מראש שאנחנו רוצות לצעוד. התחלנו בפרלמנט. זה בניין יפה ומרשים על הנהר, ועשינו סיבוב סביבו. משם צעדנו לכיכר העצמאות (Szabadsag Ter), לראות את המוניומנטים השנויים במחלוקת שם (אנדרטה לזכר הניצחון הרוסי, שההונגרים שונאים שנאת נפש, ואנדרטה לזכר הקורבנות הגרמנים במלחה"ע השנייה שמולה הוקם יד זיכרון מאולתר לזכר הקורבנות שמתו בגלל הגרמנים), ומשם לבזיליקה המהממת. משם לבניין המלון ארבע העונות, שתמיד חונה מולו פרארי אחת או סתם איזה שיירת מרצדסים עם לימוזינה במרכזה, צפינו בגשר השלשלאות והעיר העתיקה על הבעה מול הנהר, ומשם הלכנו לכיכר דאאק (Deak Ter) לראות את הגלגל הענק. משם נכנסנו לרחוב האופנה (מאחורי מלון קמפינסקי) ומשם לוואצי אוצה התיירותי והשנוא (שמרו על התיקים שלכם, ואל תתפתו לאף הצעה לאף בר/מסעדה, יש המון עוקצים לתיירים שם). משם חתכנו לגשר הלבן, גשר ארז'בת, ולמרגלותיו התיישבנו לארוחת צהריים. עם מוחיטו כמובן.
