חגיגות הכריסמס השנה נפתחו בפאדיחה קלה. החגיגות נפתחות בהונגריה בשישי בדצמבר. המסורת היא שזה היום שבו סנטה קלאוס בוחר לעשות פרומו ולהשאיר שוקולדים לילדים בנעליהם במשך הלילה. בשנים קודמות השארתי גם אני שוקולד בנעליים של הילדים ואין כמו פרצוף של ילד שמגלה שוקולד בנעל שלו בשביל לפתוח את הבוקר.

השנה לעומת זאת זכרתי אומנם לקנות את השוקולד ואמרתי לעצמי לזכור לשים אותו בנעליים שלהם, אבל איכשהו יצא שהיה ערב ארוך, כולל חנוכייה, סביבונים, כל החגיגה, ואז הייתה השעה הארוכה ביום, הידועה בתור "מקלחות, צחצוח שיניים והכנסת ילדים למיטות", ובשלב שהם כבר ישנו והשטח היה פנוי להטמנת הפתעה בנעליהם, צנחתי גמורה על הספה וכל מחשבה על שוקולד וסנטה קלאוס פרחה מזכרוני.

המחשבה על סנטה חזרה לזכרוני למחרת בבוקר, כשדובוש השכים קום שלא כמנהגו ורץ לנעליים שלו לראות אם השאירו לו הפתעה. לא השאירו. חייבת לומר לזכותי שאולי אני סנילית אבל לפחות מתאוששת מהר: מול פניו המתכרכמות אמרתי "בטח שאין, השוקולד לא יתגלה לפניך כשאתה לבד, רק אם הגומבוץ איתך תוכלו לראות אותם". הדובוש לא פראייר ועל כן ענה לי בבכי: "את אומרת את זה רק כדי שאני אלך ותוכלי לשים את השוקולד בנעליים שלנו!". "מה פתאום", נחנקתי קלות, "אתה צריך את הגומבוץ בשביל שהקסם יעבוד, כולם יודעים".

הדובוש הלא משוכנע הלך להביא את אחיו, ובעשר השניות שהיו לי שמתי את ספרינט חיי, הוצאתי מהתיק את שני השוקולדים שהכנתי מבעוד מועד (צפרדעי שוקולד של הארי פוטר!) ודחפתי לנעל של כל אחד מהם, ועוד הספקתי להיעלם מהמקום. מול צפרדעי השוקולד השניים התרצו ודיברו בהתרגשות על "השוקולדים שקיבלנו מסנטה". סבבה.

האירוע הבא היה אירוע סנטה בבית הספר. יום אחרי יום סנטה הרשמי היה יום שישי, ועל כן האירועים נדחו ליום הזה. זה משהו שקורה כל שנה, ובו הילדים מוזמנים ליממה של חגיגות, כולל לישון בבית הספר. שמעתם נכון. הילדים מביאים שקי שינה וכל כיתה ישנה בכיתה שלה. לכם זה נשמע כמו אירוע מוזר, לנו זה נשמע כמו לילה בלי הילדים! בלי צורך בבייביסיטר! תודה אלוהים!! הדובוש קם באותו בוקר עם שיעול ואמר "אמא, אולי אני חולה?" שום חולה, נזפתי בו, היום אתה הולך לבית הספר וחוזר רק מחר!!!

אז בערב אותו יום האופנוען ואני יצאנו לאכול במסעדה במרכז העיר בשש בערב, שזו השעה הכי מוקדמת שאי פעם יצאנו בערב מאז הילדים. הילדים בינתיים זכו ליום ממש מגניב בבית הספר. כל הילדים בבית הספר התבקשו לבוא לבושים באדום ואם אפשר גם בכובעי סנטה. לפחות השנה הייתי מוכנה. בשנה הראשונה של הגומבוץ בבית הספר הגיע אימייל מהמורה בפאקן שבע בערב שמבקש שכל הילדים יבואו מחר עם כובעים של סנטה קלאוס. בשבע בערב? מאיפה אני אמורה להקריץ לה את זה? התברר שאני (היהודיה) היחידה בכיתה שאין לה בבית כובע של סנטה בשלוף וגומבוץ היה היחיד בלי כובע סנטה או לפחות קרניים של אייל צפון. בשנה שעברה קרה אותו מקרה בול (מיהי טיפשה? שאינה לומדת מהניסיון), וכשהאימייל הגיע בשבע בערב צווחתי – עוד פעם?? אבל למה להודיע בשבע בערב??

אז השנה גמרתי להיות טיפשה (במקרה הספציפי הזה) ועוד בנובמבר קניתי שני כובעי סנטה. ובאמת, בערב שלפני הגיע המייל שמזכיר לכולם שמחר הילדים צריכים להגיע באדום וכמובן חבושים בכובעי סנטה. או, במקרה הכינותי מראש. הבאתי שני ילדים חבושים בכובעי סנטה ותקעתי מבטים מתנשאים באיזו אמא או שתיים מכיתה א' שלא היה לה.

את הבוקר פתחו הילדים במשחקים. לארוחת צהריים הוזמנו פיצות לכל בית הספר. אפשר רק לדמיין את השליח עם מאות הפיצות. אחרי זה הגיעה לבית הספר שלוחה של "עשו לכם דוב". מכירים את זה? שאתם בוחרים את דוגמת החיה וממלאים אותה, תופרים, ואז בוחרים אביזרים, והופה, קיבלתם דובי מעשה ידיכם? אז בשנה שעברה הגומבוץ עשה דובי וסידר לו צעיף, אבל השנה השתכללו בבית הספר ובמקום דובי הילדים התבקשו להכין איילי צפון. יצא ממש חמוד.

אין סימבולי מהשלג הראשון של העונה שירד היום, להזכיר לי כמה אני בדיליי בפוסטים. וכך, במקום להביא לכם תיאור של יום הולדתי משבוע שעבר (אתמצת אותו: הסעתי את הילדים לחוגים כמו כל יום. ימי הולדת אחרי שיש לכם ילדים הם הכי תזכורת שחלפו ימי הזוהר) אני מביאה סוף סוף את זכרונותיי, כלומר, את קמצוץ זכרונותיי שנותרו, מפסטיבל סיגט מאוגוסט.

הפעם החלטנו ללכת לשלושה ימים רצופים. אפרופו חלפו ימי הזוהר, הפעם בחרנו את הימים לא לפי ההופעות, כי במילא בקושי היכרנו מישהו מהרשימה של המופיעים, אלא בימים שהכי הסתדרו לנו. ואם זה אומר שלושה ימים רצופים, כלומר הנגאובר אחרי הנגאובר שלוש פעמים, אז שיהיה לנו בהצלחה.

גם השנה היכתה בנו התחרות היוקרתית והמאתגרת הידועה גם בתור התחרות הבית ספרית לדלעות מגולפות. לפני שנתיים, כשחגגנו את ההאלווין הראשון בבית הספר והתבקשנו להביא דלעת מגולפת גיחכתי בהתנשאות, כי כי מה כבר ההונגרים האלה יודעים על האלווין. לא שישראלית תדע הרבה יותר, אבל אמרתי לעצמי שאני לפחות ראיתי טלוויזיה אמריקאית בצעירותי, בעוד הם הולעטו בתעמולה סוציאליסטית. כך שכשהגעתי, כולי שאננה, לבית הספר, נושאת דלעת שבדיעבד הייתה בינונית מינוס, חטפתי קצת שוק למראה תערוכת הסיום של מגמת האמנות הפלסטית של בצלאל שחיכתה לי ליד המזכירות.

בשנה שעברה, בהאלווין השני שלנו בבית הספר, כבר הגעתי מוכנה. חיפשתי מראש דלעת שמצד אחד תתאים לבעלי שתי ידיים שמאליות ומצד שני תיראה מרשים. כנגד כל הסיכויים מצאתי משהו כזה ואכן זכינו להציג את הדלעת בחדר המרכזי של התחרות (כבוד המשתווה פחות או יותר להדלקת משואה בבית הספר).

אז השנה כבר ידעתי פחות או יותר מה לצפות. השנה התבקשתי להביא שתי דלעות, כי גם הדובוש בבית הספר, וכך זכיתי ביתרון הוותק – בעוד בכיתה של הגומבוץ כל האימהות יודעות שהציפיות הן ברמת תערוכה שנתית לעיצוב, האימהות בכיתה של הדובוש, שלחלקן זה ילד ראשון בבית הספר, הגיעו ביום התחרות כשיות תמימות, וחטפו שוק. זה היה ממש תענוג של פז"מניקים לצפות בהן מגיעות עם דלעת מגולפת וחזה מנופח, קולטות את התצוגה א-לה מוזיאון המטרופוליטן שממתינה ליד המזכירות, ואז מתקפלות בשקט ומחפשות מקום צנוע יותר להניח את דלעתן.

אשר אליי, אז למרבה הצער השנה שחלפה לא הספיקה להפוך אותי לכשרונית במלאכת יד, ולכן גם השנה חיפשתי דלעת מרשימה שדורשת אפס כישורים. ומצאתי!

מימין: הדלעת ש"הדובוש עשה", ולידה הדלעת שהגומבוץ באמת עשה. שזה חמוד שהוא מתעקש לעשות לבד, אבל מזל שיש לי את הדלעת שהדובוש נותן לי לעזור לו, בשביל התחרות

להמשיך לקרוא ←

העלים נושרים כאן בקצב, צבעי הסתיו מהממים, ויש לי מלא פוסטים של סתיו וספרים, אבל מה, אני בפיגור מטורף וטרם סיכמתי את קרואטיה, וסיגט ושלל דברי קיץ. אז הבוקר התפנה לי זמן נדיר והנה אני כאן, לספר על קרואטיה. בשלב הזה כבר חלפו חודשיים וחצי מאז ואני בקושי זוכרת שהיינו שם, אז אם לא עכשיו זה ייפול בנבכי האלצהיימר וחבל.

לקרואטיה הגענו מאיטליה, אחרי שבוע משפחתי ומעולה על אגם גארדה עם אחי ומשפחתו מלוס אנג'לס. בדרך מאגם גארדה לקרואטיה עברנו ליד ונציה, ליד מרכז אאוטלטים ששייך לרשת האאוטלטים שאנחנו אוהבים באוסטריה. עצרנו שם. היה מקסים וגילינו שאומנם המרכז יותר קטן מאחיו האוסטרי אבל יש בו הרבה יותר סטייל. אין על האיטלקים. הייתה לנו חצי שעה שם, היה ארבעים מעלות והילדים היו איתנו, כך שלא אידיאלי ליום קניות, ועדיין סיכמנו את הביקור שם במעיל גשם לי ובערימת שוקולדים (פשטתי על החנות של לינדט) בעוד האופנוען בכלל סחב עימו שלל שקיות שכללו סוודרים בעיצוב איטלקי, שני זוגות נעליים ומעיל גשם. הוא בהחלט מקבל את פרס הקונה המצטיין.

התכנון לקרואטיה לא היה קשה מדי: נסענו ישירות להכל כלול שהיינו בו בשנה שעברה. בשנה שעברה מצאתי את המקום כיף אבל טיפה חדגוני, ולכן כשהילדים והאופנוען מאוד ביקשו לחזור לשם אמרתי שהשנה אשמח לחזור אליו לשהות קצרה יותר.

אז, הכל כלול בקרואטיה. אתם יכולים לנחש בדיוק מה זה אומר: אם לא אוכלים אז שותים. אם לא שותים אז אוכלים. בהפוגות הקצרות בין האוכל לשתייה רובצים בבריכה/על החוף. וחוזר חלילה.

הים אותו ים והילדים אותם ילדים. אפילו הטמפרטורה אותה 40 מעלות.

להמשיך לקרוא ←