עם בואו הקרוב של פסח נאלצנו להודות שהילדים מעולם לא ראו פסח כהילכתו. עד כה חגגנו פסח עם ההורים של האופנוען, רק אנחנו והם, וכיוון שהם לא מדברים עברית לא הייתה שם קריאת הגדה, או שעשינו סדר במסעדה עם עוד מאה איש, שבו המורה לעברית של הקהילה מקריא את כל ההגדה, ללא כל השטיקים המשפחתיים שהופכים את הסדר לנוסטלגיה אהובה. מה זה שווה סדר אם אין אינטריגות למי יקריא את המשפט עם הציצי והערווה ומי ישחק אותה עם החכם ולא ייפול עם הרשע? לא שווה. בקיצור, הילדים לא ממש התרשמו מסדר פסח.
אז השנה החלטנו שנראה להם שסדר פסח יכול להיות גם כיף ונטוס לארץ. רק מה, בית הספר של הגומבוץ לא יצא לחופשה בתקופה הזו ואנחנו קצת מפחדים מהמחנכת שלו ולא רצינו להסביר לה למה הוא נעלם לשבוע (חוקי בית הספר הם שאסור להיעדר יותר מיומיים ללא אישור רפואי. אלא אם כן נוסעים לסקי בינואר-פברואר). בנוסף, לט'ס פייס איט, חול המועד הוא לא בדיוק זמן אידיאלי לחופשה בארץ, כל המקומות הטובים עמוסים וחצי מהמקומות של האוכל סגורים. אז הזמנו נסיעת בזק – יום לפני הסדר, הסדר, יום אחריו ועוד יום. היה ברור שלא נספיק לראות חברים כמו שצריך אבל לפחות הספקנו לראות משפחה, פלוס קומץ חברות טובות שזו לא הפקה לפגוש אותן, פשוט נחתנו לה בבית (תודה, חגית).
וכך נחתנו בארץ זמן קצר לפני החג. הופתענו לגלות שלמרות החמסין ששלט בארץ איזה שבוע, בדיוק בשבילנו צנחו הטמפרטורות ל-18 מעלות ורוחות חזקות. קריזה, ארזתי רק בגדים קצרים והבטחנו לילדים ים.
חוץ מאיתנו לא היה שם כלב. כלומר, היה שם רק כלב. הכלב הופיע מאיפשהו ושיחק עם הילדים
