חג מולד לבן – כריסמס 2025

הו הו הו, שוב איתכם עם הדיווח השנתי מכריסמס.

אחרי שני כריסמסים שבהם אף שמחה לא הייתה שלמה כי החטופים וכי מלחמה, חשבתי שאולי בכריסמס הזה תחזור ההתלהבות, נקייה מרגשי מצפון. לכאורה חזרה, אבל נראה ששמחה שלמה, בלי טיפה של עצב בלב, כבר לא תהיה פה. יש מישהו שבאמת יכול לשכוח את השנתיים האחרונות ולשמוח כמו ילד שוב? לא אני.

לא משנה. כתמיד, החג התחיל מוקדם משצריך, בחנויות. מתברר שגם אם אני אומרת לעצמי שלא מתלהבת, ובטח לא צריכה כלום, אני עדיין נתקעת בחלקי הכריסמס בסופר. אני ממש אוהבת את זה ש"מפצח האגוזים" הפך לטרנד קישוטי בכריסמס. הייתי שמחה לומר שהתאפקתי אבל שלוש בובות חיילי הבדיל שעומדות אצלי בסלון כרגע מוכיחות שלא.

אז זו הייתה ההתחלה, ומשם הגיע קודם כל יריד העוגיות השנתי של בית הספר. ציפיתי לשנה הזו הרבה זמן. הפעם רק הדובוש נותר בבית הספר, והוא בכיתה הבוגרת, זו שלא מוכרת עוגיות אלא בד"כ מנהלת "בר" בחדר הכיתה ומוכרת קוקטיילים בעלי שמות מבטיחים כמו "מרגריטה" ו"פינקולדה", שבהם אין טיפת אלכוהול, כפי שמגלים באכזבה כל שנה הורים חדשים בבית הספר.
והעיקר – זו שנה שבה אני לא צריכה לדאוג לכלום. לא לאפות 40 קאפייקס, לא לקשט 50 עוגיות, לא לקנות 100 לחמניות לנקניקיות. אמא של ילד בכיתה הבוגרת לא מקדישה ליריד הרהור שני.

או כך חשבתי. ואז הדובוש הגיע הביתה ובישר בשמחה שהתפקידים ליריד חולקו בין ילדי הכיתה הבוגרת והוא נבחר למכור את הכרטיסים. כל כרטיס שווה עוגיה, ובית הספר גובה סכום נאה על הכרטיסים, והדובוש, בלי להתבלבל, אמר לי: "כל כך הרבה כסף יהיה שם, אף אחד לא ישים לב אם אני אקח קצת".
אני (נחרדת): זה נקרא לגנוב. אתה בשום פנים ואופן לא תגנוב. אני לא מאמינה שאתה אומר את זה
דובוש: לא, רגע, תחשבי על זה – בית הספר שולח אותי לעבוד כמה שעות במכירת כספים ולא משלם לי. זה ניצול. זה לא נקרא גניבה, זה נקרא צדק.
אני (לא מאמינה למה שאני שומעת): דובוש, זה לא כסף שלך. זה הולך לצדקה. אתה לא מתבייש לחשוב על לקחת כסף לא שלך, ועוד מיועד לצדקה?
הדובוש (נוחר בבוז): איזה לצדקה, חצי מזה יילך לעוד תיק פראדה של המנהלת. ראית אי פעם דיווח על הסכום המדויק שנגבה לכרטיסי יריד העוגיות וכמה כסף מתוך זה באמת נשלח לבית הספר של הצוענים שבית הספר שלנו אימץ?

אז לא הלכתי ליריד העוגיות – אני כבר עשר שנים בבית הספר הזה ואני כבר יודעת שמדובר בהרעלת סוכר וצבעי מאכל, ואם הילד שלי ממילא עסוק במכירת כרטיסים ובמעילה ברווחים, אז גם אין לי מה לעשות שם – אבל מדי פעם הצצתי בטלפון לראות אם כבר התקשרו להודיע לי שהילד שלי הועבר לידי המשטרה.

מה שמחתי איפוא כשדובוש שב הביתה, והתברר שלא מעל אפילו לא בפורינט אחד ("המורה לכימיה ספרה כרטיסים וכסף", בישר בכעס, אבל הרגיע – בסדר, לא באמת תיכננתי לקחת. אנחת רווחה).

אם כבר מעשי צדקה, בית הספר הודיע שהשנה אנחנו משתתפים בצדקה שנקראת "כריסמס בקופסת נעליים". כל משפחה מתבקשת לבחור אם היא קונה מתנות לבן/בת, ובני כמה, ממלאים קופסת נעליים במתנות ממוקדות מגדר וגיל (מותר גם דברים משומשים במצב טוב), עוטפים את הקופסה בנייר עטיפה של כריסמס וכותבים עליה למי זה מיועד (למשל: "ילדה, בת 12", או "ילד, בן 8") ושולחים. האמת, שאחרי שהסתכלתי ברשימת ההמלצות שלהם למתנות זה באמת הרגיש כמו צדקה – הם כתבו שישמחו לצעצועים וקישוטים אבל גם לדברים בסיסיים יותר כמו שמפו או גרביים.

הדבר הבא היה משחק סיקרט סנטה בכיתות. כל ילד שולף שם של ילד/ה מהכיתה ואמור לתת להם מתנה במסיבת הכריסמס הכיתתית. בשנה שעברה הדובוש שלף את שמה של אחת הילדות הסיניות של הכיתה, שעליה הוא לא ידע כלום חוץ מזה שהיא לא אוהבת שוקולד, שזה ממש היה מאתגר לקנות לה מתנה למסיבה. והנה, ברוך השם, השנה הוא שלף את שמה של הילדה הסינית השנייה של הכיתה. גם עליה הוא לא יודע כלום, התברר, חוץ מזה שהיא אוהבת קיי-פופ, שזה לא אומר לי כלום.

החלטנו על כן שהוא יעשה את הדבר הכי הגיוני – הוא ייכנס לחנות מיניסו וימלא סלסלה בכל מיני דברים קטנים וחמודים.

גם מהצד של הגומבוץ לא רוויתי נחת השנה בקניית המתנה. הגומבוץ שלף את שמו של הילד שהוא הכי לא אוהב בכיתה, ועל כן הראה אפס מוטיבציה לקנות לו מתנה יפה. כל מה שהצעתי הוא דחה, והודיע שהוא קונה לו גרביים וחבילת שוקולד, וזהו.

ביום האחרון ללימודים לפני חופשת החורף לקחו כל אחד מהילדים את מתנתם והלכו למסיבת הכיתה. התברר שבעוד הם הגרילו ילדים שהם פחות מכירים, מי שהגריל אותם היה שני ילדים שהם חברים שלהם. וכך הדובוש זכה לקבל שלט מאיר לחדר פלוס מנורת ג'ינג'רברדמן פלוס מכתב שבו החבר מאחל לו חנוכה שמח. כדי שתבינו את גודל המאורע, צריך להסביר שהדובוש הוא היהודי היחיד בכיתה, ושבפעם היחידה שהמחנך שלהם שאל מי שמע על חנוכה, אף אחד לא היה לו מושג על מה הוא מדבר, חוץ מדובוש, כמובן. אז הילד בבירור עשה גוגל על מה זה חנוכה וצייר לו כל מיני דברים שעלו בגוגל. כולל מתנות, כי כולם מניחים שחנוכה הוא בעצם כריסמס היהודי.

הגומבוץ, מצידו, קיבל מתנה מילדה מכיתתו שהיא גם ידידה שלו, והיא סרגה לו במו ידיה מן בובות קרושה חמודות – שתיים של חתולים, בצבעים ג'ינג'י ושחור, כמו החתולים שלנו, פלוס בובת קרושה שאמורה להיות הוא, פלוס תלתה את כל זה על קרבינר והוסיפה עליו כל מיני דברים שימושיים קטנים, כמו פנס קטן ופותחן. ממש חמוד ואין כמו מתנה שהושקעה בה מחשבה ועבודה.

בינתיים הגיעה לביקור בבודפשט נעמי, בת הדוד של האופנוען שלמדה פה רפואה ועכשיו היא ד"ר נעמי בארץ. היא באה עם ההורים ואחותה וכולם הוזמנו לתה אצלנו, וחשתי שזו הזדמנות מעולה לעשות משהו עונתי. התלבטתי בין יין מתובל ביתי לבין סיידר חם, והלכתי על הסיידר, כדי שגם הילדים יוכלו לשתות ממנו.

המתכון – מבשלים המון פלחי תפוחים וגם פלחי שני תפוזים במים במשך כמה שעות, פלוס טיפה סוכר (או יותר, לטעמכם. אני לא אוהבת משקאות מתוקים מדי), כמה מקלות קינמון (כל המרבה הרי זה משובח), תבלין ציפורן וקצת ג'ינג'ר. בתכלס זה קצת כמו לשתות קומפוט חם, אבל זה טעים ומחמם אז אף אחד לא התלונן.

בין לבין הגיע חנוכה. זה ממילא החג שאני הכי אוהבת ביהדות והוא מסתדר מצוין עם כריסמס, הרי חג האורות וחג האורות, מן הסתם זה לא מקרה ששניהם נחגגים בחודש הכי חשוך בשנה.

על כל פנים, גיליתי שיש ישראלית שעושה סופגניות ומוכרת אותן ומייד הזמנתי ממנה קופסה נאה והזמנתי אנשים להדלקת נרות.

בשעה טובה יצאו הילדים לחופשת החורף מבית הספר, ואנחנו החלטנו שהשנה נעשה משהו שונה בשבוע של החג. בד"כ אנחנו נשארים בבית ובערב החג הולכים, כמו כל היהודים, למסעדה סינית. אבל הפעם החלטנו לא להישאר הביתה, אלא לחוות את הכריסמס במלון. יצאנו אל מלון יוקרתי באתר סקי באוסטריה.

בערב הכריסמס התבקשו כל האורחים להגיע בחמש וחצי בערב ללובי. מזל מזל שברגע האחרון כשארזתי החלטתי לקחת כמה בגדים חגיגיים. בד"כ לחופשות סקי אני אורזת רק דברים ספורטיביים, מקסימום איזה סוודר נורבגי שלובשת מעל מכנסי הסקי כשהולכים לפאב אחרי הסקי. אבל הפעם זכרתי ברגע האחרון שאנשים שחוגגים כריסמס נוהגים ללבוש לארוחת החג משהו אדום או משהו נוצץ (נשים), ועל כן כל אחד מאיתנו הביא איתו גם כמה בגדים חגיגיים.

ואכן, בערב החג גילינו את אורחי המלון בלובי, כולם לבושים בשמלות שחורות או אדומות נוצצות ובחליפות או לפחות בסוודרים עבים וצעיפים קשורים לצווארם בצורה הנון שלנטית האירופית הזו. על השולחנות היו פרוסים מגוון משקאות יפים לכריסמס, אלכוהוליים ולא אלכוהוליים, והיו גם כמה נגנים שניגנו את נעימות החג, פלוס נגנית בנבל שפרטה שירי חג במהלך הארוחה החגיגית.

עוד לפני הארוחה, נשאה מנהלת המלון נאום באנגלית כמה היא שמחה שכולנו שם, ואז הודיעה שתספר את סיפור הכריסמס המסורתי של המלון – אבל בגרמנית. מה זה, התעצבנו הילדים, אנחנו לא נבין. האופנוען היטה אוזן לסיפור ודיווח: זה סיפור על ישו ולידתו. אה, אמרו הילדים, את מי זה מעניין, שיהיה בגרמנית.

כשחזרנו מארוחת הערב מצאנו על מיטת כל אחד מהילדים מתנה עטופה יפה עם כרטיס על שמם. וואו, התפעלו הילדים, מתי הספקתם להגניב את המתנה הזו, יצאנו ביחד מהחדר.
זה לא אנחנו, אמרנו, אנחנו מופתעים בדיוק כמוכם.
הדובוש: אז סנטה באמת קיים?????
על כל פנים, התרשמנו ממש מההשקעה של המלון, המשחקים היו משחקי קופסה מותאמי גיל. רק בגרמנית. טוב, מה אפשר לעשות. הם יינתנו במתנה לחברתי הגרמניה בפעם הבאה שאראה אותה.

זו באמת עוד מסורת של כריסמס, שאנחנו ממילא עושים גם בבית אבל במלון ממש בלטה: משחקי קופסה. בחופשת הכריסמס נהוג לשבת משפחות שלמות ולשחק במשחקי קופסה. גם משפחות שאין בהן ילדים (בשבדיה שיחקתי בהמון משחקי קופסה בכריסמס, ולא היו ילדים בחבורה שלנו). וגם עכשיו, בלובי המלון, ישבו משפחות-משפחות ושיחקו במשחקי קופסה.

אנחנו הבאנו איתנו את המשחק הזה, שטורגטתי איתו שוב ושוב באינסטה עד שקניתי אותו (אם כי לא בלינק של הפרסומת, מצאתי אותו בחמישית המחיר באתר אחר), והוא באמת חמוד:

עוד חוויה מהמלון – אין כמו סאונה חמה בחורף הקפוא. הסאונה של המלון הייתה בחוץ, וצריך לדשדש אליה, יחפים ועירומים, בשלג, כדי להיכנס. זה מהמם וכיף.
כן, עירומים. ככה זה באוסטריה. אסור בגדי ים בסאונה. גם לא חלק תחתון של בגד הים. אחרי שנים שנראה לי מטורף, חשבתי לעצמי – בעצם, למה לא? אם כולם לא מתביישים, אז למה אני כן? ועדיין, נכנסתי לשם עטופה במגבת ולקח לי כמה דקות להשתחרר ממנה, בעוד אחרים נטשו את המגבת כבר בכניסה והידסו עירומים, בכל מבני הגוף האפשריים, ובכל הגילאים, למצוא לעצמם מקום פנוי.
אני שמחה לבשר שאף אחד לא מסתכל, לפחות לא ישירות, על אף אחד.
כמו כן, עכשיו אני יודעת בוודאות שאנחנו היינו היהודים היחידים במלון 🙂

ביום שאחרי הכריסמס נסענו הביתה. שמחה לבשר שלשם שינוי החג לא יצא לי מהאף, עדיין.