ישראל אחרי שנתיים וקצת (סתיו 2025)

בקיץ האחרון היינו אמורים לבוא כולנו לביקור בארץ. זה היה מבצע לוגיסטי סבוך שכלל את המשפחה מארה"ב שעוד הייתה אמורה לעצור בבודפשט ואז נמשיך כולנו לארץ, וכלל שלל הזמנות למקומות ומלונות. שבוע לפני שכל זה קרה פצחה מלחמת איראן, הטיסות של כולנו בוטלו ובמקום ליהנות מזמן משפחה בארץ נצמדנו כולנו לטלוויזיה וניסינו בחרדה לזהות מקומות של נפילת טילים וכמה קרובים הם היו לבניין של אחינו הקטן (מאוד קרובים). כך יצא שהילדים לא היו בארץ יותר משנתיים.

והנה, הילדים יצאו לחופשת סתיו, החטופים חזרו ברובם, זה היה הזמן לביקור בארץ. הסתכלנו על היומן וגילינו שבין החופשה שלהם לשאר מחויבויות, נוכל להגיע לחמישה ימים. אבל רגע, הנחיתה בארץ בערב, אז למעשה ארבעה ימים. כלומר, מינוס היום של הטיסה חזרה שהוא בעצם רק חצי יום, אז שלושה ימים נטו. אבל רגע, הוזמנו לבר מצווה, בצפון, באמצע היום, על אחד מהם, אז בעצם יומיים נטו.

זה היה הזמן להודיע לכל החברים שלי שאני מגיעה לארץ ושאין לי זמן לפגוש אותם. מקסים.

יצאנו מבודפשט עם מעילים, נחתנו ל-25 מעלות בערב. לקחנו רכבת ובבית של ההורים שלי כבר חיכתה לכולנו ארוחת שניצלים של סבתא. הילדים היו מרוצים, הודיעו שהפירה של סבתא יותר טעים משלי, עברו למכנסיים קצרים, סבבה.

על הבוקר התייצבנו בים. כמה התגעגעתי.

הילדים עשו שיעור גלישה, בעוד אני עשיתי יוגה לצד המים ואז התיישבתי בקפה של החוף. איזה כיף לאימהות של גולשים שמחכות לילד שיסיים את החוג בקפה של החוף, במקום לשבת באוטו ברחוב הקפוא מחוץ למגרש הכדורגל ולחכות שהילד יסיים את האימון, שאלו הם באמת חיי.

הילדים גלשו, ספגו ויטמין די כמו שלא ספגו בכל החודשיים האחרונים, ואני נשמתי אוויר של ים. גם אם היינו באים רק ליום אחד לארץ, וזה היה היום הזה, הייתי מרוצה.

צהרי אותו יום נאכלו במסעדה ערבית, מהסוג ששלל סלטים נפרשים על השולחן, והילדים לא ידעו מה לאכול קודם. חזרנו הביתה, ולקראת השקיעה החלטנו לצאת שוב לים, כדי להראות לילדים שקיעה. בבודפשט אין ים, והשמש שוקעת אחרי גבעות בודה, כלומר אף פעם לא רואים את השקיעה. הילדים פחות התלהבו לצאת מהבית אבל כשציינתי שזה יעניק להם תמונות שקיעה לאינסטה, הם התלהבו.

בכניסה לחוף גילינו שלעוד מישהו הייתה תוכנית לשקיעה:

יאאאא, אמרנו לילדים, תראו, מישהו שילם מלא כסף לחברת הפקה להצעות נישואים כדי להציע נישואים לחברה שלו. בואו נמתין להם ונראה את ההפתעה שלה, בטח יהיה מלא נשיקות וריגושים.

הזוג שעומד להתארס הגיע כמה דקות אחרינו. ציפינו להפתעה כמו באינסטה, אבל ברגע האמת הזוג הופיע על החוף, נציגי חברת ההפקה שלפו שלל מצלמות, והכלה, ובכן, סקרה בביקורתיות את המסלול, הנהנה ופסעה. בתוך דקה הוא כבר כרע על ברך אחת, שלף טבעת, היא כנראה אמרה כן (חיוך לא היה שם), הזיקוקים התפוצצו (זיקוקים!), והצלמים צילמו בלי להפסיק. לקינוח, הם היו זוג דתי, אז גם נשיקה לא ראינו. אנטי קליימקס מושלם. נראה לי שזה בכלל לא הייתה הפתעה, כי הכלה המיועדת כבר לבשה שמלה לבנה והייתה מאופרת למשעי. הייתכן שהם כבר החליטו להתחתן וכל הסיפור היה מבוים? מה זה?

להשלמת האכזבה, לא הייתה שקיעה. כלומר, השמש שקעה, מן הסתם, אבל ענן אפור הופיע וכיסה את כל קו האופק. הילדים התאכזבו כמעט כמו הכלה.

לא נורא, היה מעניין לראות.

למחרת היה יום תל אביב. בכל ביקור אנחנו עושים יום בתל אביב, ויש לו מסלול קבוע: מתחילים ברוטשילד, להראות איפה אמא ואבא הסתובבו לפני שהיו להם ילדים, יורדים על שדרת בן ציון לעבר דיזינגוף, פוסעים על דיזינגוף, שותים שייק בתמרה, חותכים בבן גוריון מזרחה לעבר הרכבת.

מקטע ראשון: רוטשילד-הבימה-בן ציון

אנחנו בד"כ לא נכנסים לסנטר, כי מי נכנס לקניונים (לא האופנוען, זה בטוח), אבל עכשיו האופנוען לא היה איתנו (הוא נשאר בבודפשט) וזו הייתה הזדמנות מצוינת להראות לילדים את המקום שבו אמא הייתה ילדת סנטר.

אתם יודעים מה כוח העל שלי? אמרתי לילדים, לא משנה איפה תשימו אותי, אני אמצא את היציאה מדיזינגוף סנטר.
וואו, אמרו הילדים, מה זה התרשמנו, כוח העל שלך הוא לצאת מקניון.
לא לא, אמרתי, אתם לא מבינים, הסנטר ידוע לשמצה בזה שהוא מבולגן, אם אני אשים אתכם כאן לבד ייקח לכם שעתיים לצאת. אבל אני תמיד יודעת להגיע ליציאה, תודות לשעות שביליתי כאן בניינטיז.

לקחתי אותם לנקודה שממנה יוכלו לראות שבאמת אין קומה אחת ישרה שמאוזנת עם הקומה שממולה:

ואז עשיתי את הדבר ההגיוני לעשות ואמרתי להם – אתם יודעים מה, עכשיו אנחנו בפנים, תמצאו לי את היציאה. עשרים דקות אחרי זה הם הודו שזה כוח על. תודה רבה.

על כל פנים, בין שיטוטנו נתקלנו בחנות פוסטרים. בניינטיז קניתי את כל הפוסטרים והגלויות לחדר שלי בחנות בסנטר בשם "תומר". כשנכנסנו לסנטר לקחתי אותם לאיפה שהיתה החנות, אבל גיליתי שכבר אין שם חנות כזו. אז עכשיו שמחתי להיתקל בחנות הפוסטרים, כדי שלפחות ייקנו גם הם פוסטרים בסנטר, כמו בניינטיז. הם בחרו ושילמו, ובקופה גיליתי שזו אותה חנות, כלומר, זו חנות ששייכת לאותו תומר, פשוט היא עברה מקום ועכשיו היא מוכרת רק פוסטרים (בתומר המקורי היו גם חולצות, ואם רק יכולתי למצוא את החולצות שקניתי שם אז).

הילדים בחרו פוסטר של עטיפת אלבום של רדיוהד, ותמונה של מלחמת הכוכבים. עדי הגיקית הגותית של הניינטיז הייתה מאשרת.

מהסנטר יצאנו (הה) לכיוון שדרות בן גוריון.

דיזינגוף/פרישמן/גורדון, כולל העצירה המתבקשת לאכילת הסביח הטוב בעולם. ולא, אלה שאני עושה בעצמי בהונגריה לא מגיעים לקרסולי.

ומשם יצאנו לבן גוריון, לשייק הפירות בתמרה, שהוא מסורת של שנים. ובכל פעם אנחנו בשוק כמה יקר בארץ, ולמרות זאת חוזרים.

בשלב הזה זכיתי גם לפגוש חברות. ראשית, חברתי שני גרה ממש קרוב ובדיוק בחופשת לידה, כלומר מאורע נדיר שהיא בבית באמצע היום (בכל השנים הקודמות שהיינו בתמרה היא לא הייתה בבית). היא הופיעה כולה תל אביבית – בגדי אמא נינוחה, גולגול מרושל לכאורה, כפכפי אצבע, עגלה עם התינוקת המתוקה בעיר. הייתה לנו רבע שעה בעמידה להתעדכן, אבל מה כפת לי, לא פגשתי אותה שנים וסוף סוף יצא.

מתמרה פסענו על בן גוריון, שם פגשנו את נעמי, בת דוד (שלישית) ישראלית של האופנוען, שמאז שלמדה רפואה בהונגריה הועלתה לדרגת בת דוד ראשונה. ד"ר נעמי הוכיחה גם היא תל אביביות, קפצה לקפה הקרוב וקנתה כריך יוקרה, ואכלה אותו בישיבה איתי על הספסל בשדירה.

משם מיהרנו כי אחת החוויות הכי שוות עוד ציפתה לנו: הבטחנו לאחינו הקטן ולבן זוגו שאנחנו נוציא את הילד שלהם מהגן!!! כן, האחיין התחיל פעוטון ואנחנו רצינו לתפוס כמה שיותר שעות אחיין, וכך הופענו בגן (עם אמא שלי, שמורשית רשמית לאסוף אותו מהגן). היה פחות קליל משחשבנו – האחיין התעקש להיות על הידיים, ורק של סבתא, מה שהותיר אותנו לדחוף עגלה ריקה ואת אמא שלי לסחוב פעוט לא דקיק במשך כמעט קילומטר בדרך הביתה. כשהגענו, אמא שלי איבדה תחושה בזרועות ואני איחלתי לשני האבות בהצלחה עם גיל שנתיים האיום שמתקרב אליהם מוקדם שציפו. מואאאאה.

למחרת הייתה בר המצווה. עכשיו, כשבן דודי עודד הזמין אותנו לבר מצווה הוא לא ציפה שאשכרה נהיה בארץ, וגם אני כבר הכנתי את ה"כמה חבל שנפספס גם את האירוע המשפחתי הזה". אז תארו לכם את הפתעת שני הצדדים כשהתברר שתאריך בר המצווה הוא בדיוק אחד משלושת הימים המלאים שלנו בארץ.

עם זאת, יש להודות, שככל שעודד מסר את פרטי בר המצווה, היא נראתה פחות אטרקטיבית. בבית כנסת (איבד אותנו), בצפון, באמצע היום. למה אי אפשר היה בר מצווה בים בתל אביב? אבל בכל זאת, מה הסיכוי שתהיה בר מצווה משפחתית בדיוק בשלושת הימים שאנחנו בארץ? מה עוד שהילדים מעולם לא היו בבר מצווה (אין להם עוד יהודים בכיתה), כך שזו הייתה הזדמנות.

כך שביום השלישי לביקור יצאנו כולנו לקיבוץ בצפון שבו גרים עודד ומשפחתו. וכשאני אומרת כולנו, אני כוללת גם את עוז, שהגיע במיוחד מקליפורניה כדי לבלות איתנו זמן, אחרי שלא יצא לנו להיפגש בקיץ באדיבות ביבי ואיראן.

וכשהגענו לבר מצווה התחמם ליבנו לכל הקונספט. ראשית, בית כנסת של קיבוץ – יושבים ביחד גברים ונשים, שרים ביחד, גם הנשים וקולן המוקצה. מהמם.

אז קודם כל, העלייה לתורה הייתה הרבה יותר כיפית כשכולם ביחד והיו שירים, והיה קצת נאום של הרב על החטופים וחזרתם וכמה זה חשוב, והתחמם לנו הלב. בנוסף, הילדים גילו לראשונה את קונספט זריקת הסוכריות בבר מצווה והדובוש עכשיו לא מאמין שהוא הפסיד משהו כל כך כיפי. "רוצה לעלות לתורה?" הצעתי, "עוד לא מאוחר, תמיד אפשר". אה, אמר, לא תודה.

מבית הכנסת צעדנו למועדון הקיבוץ. דימיינתי צריף שומם, גיליתי שמדובר בספריית הקיבוץ! המהממת! ושיש פאב צמוד לספרייה עם קסם שאי אפשר לקנות בכסף! מה זה הדבר הזה.

גיליתי שיש שם מבחר מעולה של ספרים שאני רוצה לקרוא, והתחשק לי לשקוע בכורסאות האלה ולקרוא. כמה בני מזל צריכים להיות שהחדר הזה יהיה במרחק הליכה מבתיכם.
אבל לא קראתי ספר, כי הייתה תוכנית. הייתה ארוחת ערב (עם מזנון שלם לטבעונים!), ואז היו קצת נאומים, והכי הכי יפה, היה שהוריו של חתן בר המצווה, וסבא שלו ודוד או שניים, נעמדו במקהלה ושרו שיר שקט ומושלם על אהבת בני משפחה כמו נהר זורם, או משהו כזה. הייתי כל כך שבויה בקסם הרגע שלא שמתי לב למילים. היה באמת נהדר.

אז יצאנו מבר המצווה כולנו מוקסמים. ההורים שלי נכנסו לרכבם ונסעו, ועוז ואני נפנינו עם הילדים לנסיעה למרכז. ואז גילינו שהטלפון של עוז מת, ואילו הטלפון שלי בדיוק באותה שנייה גמר את חבילת האינטרנט שעשיתי לארץ. אנחנו בטיזינבו ואין לנו ווייז. היה מצחיק, כולל ההקלה באיזשהו שלב כשהופיעה לנו עיר מול העיניים ולא היינו סגורים איזו עיר זו לגלות שמדובר ביקנעם ובאמת נסענו לכיוון הנכון.

למחרת קמנו לבוקר האחרון שלנו בארץ לביקור זה. היה לנו חצי יום ולכן עשיתי את הדבר ההגיוני – קפצתי לסופר. קניתי את שני הדברים שאין באירופה והם מושלמיםםםםםםםם:

לא משנה כמה בורקס אני אעשה בבית, זה של הסופר תמיד יהיה טעים יותר.
וגם – מה הסיכוי שבשלושת הימים שאנחנו באים בדיוק תהיה העונה בת השבועיים של הגויאבות??? מה רבו מעשיך אדוני.

גויאבותתתתתתתת. כןןןןןן.

ובכך, למעשה, סיכמנו את ביקורנו. נסענו לשדה ושם הקפדתי לקנות את השוקולד הכי מוצלח בדיוטי פרי כדי שהאופנוען לא יתלונן (שכחתי לקנות לו קוטג', אכלתי את כל הבורקס שקניתי ולא מצאתי אלפחורס מאיכות טובה להביא. באמת שהשוקולד היה כל מה שנותר לפני שאני נוחתת בידיים ריקות).

באותו הערב כבר נחתנו בבודפשט. מקווים לביקורים רבים בזכות אפס מלחמות, תודה.