בשבתנו לבחור מקום שנטייל אליו הקיץ הזה, עמדה לפנינו מחשבה אחת: לא בא לנו מקום חם. אז עוד חשבנו שנהיה בארץ בתחילת יולי לשבועיים (ביקור שהטיסות אליו בוטלו באדיבות מלחמת איראן ושלום הקואליציה), והנחנו שיהיה לנו מספיק הרגשת קיץ חם וים בארץ ושאחרי זה נרצה מקום קריר ונעים בקיץ. אז בחרנו בסקנדינביה, איפה עוד יכול להיות צונן ונעים אם לא שם?
כשנגיע לשטוקהולם ל-28 מעלות פלוס לחות של תאילנד ולכן מרגיש כמו שלושים מעלות ואף יותר, נגלה שאלו לא ערים שבנויות לחום – כמעט בשום מקום אין מזגן, וכשכבר נכנסים למקום שיש בו מזגן, מדובר במזגן דרדלה שרק מצנן בקצת לעומת הבחוץ. אבל אז זה היה רעיון שעוד האמנו בו.
אז התוכנית: טסים לקופנהגן, מבלים כמה ימים של אוכל טוב ובירה צוננת, עולים על רכבת לשטוקהולם, מבלים גם בה כמה ימים נעימים וצוננים עם חברים מהעבר, וטסים בחזרה.
קופנהגן – התוכנית עבדה כמו שעון. כבר הייתי בקופנהגן, אי שם בחיים אחרים ב-2007, ואז נהניתי מהמלצות מושלמות לעיר של בלוגרית מהבועה שכולנו חיינו בה אז – ישראבלוג. שמה היה מישמיש בקופנהגן, ומישמיש ואני התכתבנו ארוכות גם מחוץ לבלוג, ולאט לאט המיילים שלנו הפכו מסיפורי ישראליות בחו"ל לדיסקוסי תינוקות וחיתולים, ואז, איכשהו, בין כל התינוקות וחוסר שעות השינה, הפסקנו להתכתב.
חיפשתי את המייל האחרון של מישמיש וגיליתי שבפעם האחרונה התכתבנו ב-2012. למרות שהייתי שמחה לחזור להיות איתה בקשר בלי כל קשר, אין לזה שום צורה לכתוב לה עכשיו, כשאני רוצה המלצות. אז ויתרתי. במקום זה, סיפר לי קולגה ישראלי של האופנוען שיש לו חברת ילדות שגרה בקופנהגן והוא יכול לשאול אותה בשבילנו על המלצות. הוא שאל אותה והיא ענתה שתעזור לנו בשמחה ושפשוט יעביר לי את המספר שלה. הוא העביר לי את המספר – ואז גיליתי שהחברה הטובה שלו היא מישמיש מקופנהגן.
כך יצא שחידשתי את הקשר עם מישמיש. היא הייתה מקסימה כתמיד ולפני שבכלל ביקשתי המלצות, היא כבר הציעה לנו את הדירה שלה כי הם לא יהיו בבית בעת ביקורנו. מההההה. אמרתי לה לישון על זה לילה כדי לוודא שהיא בטוחה והיא הייתה בטוחה גם למחרת וכך זכינו להתארח בדירה מהממת בשכונה מעולה שהייתה בול למידתנו, לאור זה שגם למישמיש יש שני טינאייג'רים. ישראבלוג זה מתנה שרק ממשיכה לתת.
אז כשנחתנו בקופנהגן הלכנו ישירות לדירה של מישמיש, ושם גיליתי שזו דירת החלומות – גם מעוצבת בטוב טעם דני/ישראלי וגם המוני ספריות ובהן המוני ספרים בעברית. סקרתי ספרייה-ספרייה וסימנתי כחמישים ספרים שאני רוצה לקרוא. אבל כיוון שהיו לי שלושה ימים שבהם אני גם אמורה לטייל, בחרתי בספר שהתכוונתי לקרוא לפני כעשרים שנה אבל איכשהו לא יצא לפני, והוא גם קצר מספיק בשביל לסיים אותו לפני שנעזוב.
אז, קופנהגן. היום הראשון לא הכזיב. היה אפור וקצת גשום והרגשנו שברחנו מהקיץ.
את הערב בילינו בשיטוט שכלל משהו מתוק מהקונדיטוריה "הארט", שסניפים שלה פזורים בעיר והיא שימשה כהשראה בפרק קופנהגן בעונה השנייה של "הדוב", וגם כמובן, המטרה שלשמה התכנסנו – בירה מקומית צוננת.
הלכנו לישון עייפים ומרוצים וקמנו למחרת בבוקר לגלות שהעננים התפזרו והשמש יצאה, וחם. מה זה.
בגדול, כשאני עושה תוכנית לביקור בעיר חדשה, אני מקפידה לא לבחור באטרקציות תיירותיות אלא למצוא שכונות שיהיה נעים לשוטט בהן. בשכונות האלה אני בוחרת באטרקציה אחת או שתיים למקרה שנרצה. וכך שוטטנו במרכז העיר קופנהגן בעצלתיים, חצינו פארקים יפים ועצרנו מדי פעם לרביצה במקום נחמד. קופנהגן ידועה בכך שיש בה כמה מגדלים יפים שניתן לטפס לראשם ולצפות בנוף, ועל כן מראש בררתי מתוכם אחד שאינו צר ובעל מדרגות קטנטנות שאי אפשר להסתובב אחורה גם אם התחרטתם באמצע ולא בא לכם לטפס עד ראש המגדל הכי גבוה בווינה (סיפור שקרה באמת), ועל כן בחרתי במגדל הקרוי "המגדל העגול", שיתרונו בכך שהוא רחב וללא מדרגות ולכן יותר נעים לטיפוס.
בתמונות: בעלייה ובירידה.
בירידתנו מהמגדל ניגשנו ישירות לדוכן הנקניקיות העומד לידה ומגיש גם נקניקיות צמחוניות. בעודנו עומדים בתור הארוך לדוכן הופיעו שני פעילים טבעונים עם שלטים על רצח חיות והסתכלו לאנשים שעומדים בתור ישירות בעיניים. אחרי דקה נשברתי וציינתי לפני אחד מהם שאני בכלל צמחונית.
ענה לי: למה לא טבעונית?
דז'ה וו לאבא שלי שנהג לומר על כל ציון 98 – למה לא מאה?
התחלתי לענות לו בתירוצים מגומגמים בעוד האופנוען והילדים – שדווקא אוכלים חיות בכיף – מגלגלים עיניים ומסמנים לי לנטוש את הוויכוח. בינתיים כבר הבחנתי ששני הפעילים לובשים כאפיות על הצוואר ושבאופן כללי אף אחד פה לא ישכנע אף אחד פה, אז ויתרתי. הם עברו לכתוב בגיר על הרצפה מולנו, האנשים שעובדים בדוכן התעלמו מהם, ואילו לי אפילו הנקניקיה הצמחונית נתקעה בגרון.
זו לא הפעם הראשונה וגם לא הפעם האחרונה שניתקל בכאפיות ובסמלי תמיכה בעזה בטיול הזה. למחרת, למשל, הלכנו לעיר החופשית כריאסטיניה – אותה שכונה בקופנהגן שהיפים השתלטו עליה בשנות ה-70 והפכו אותה למעוז היפי ללא משטרה וללא חוקים. היא מלאה ביצירות אמנות רחוב וכולה אווירה כאילו צעדתם לתוך פסטיבל רוק, אבל גם שם מרגישים את המצב:
בכל מקום בקופנהגן, על תמרורים, על עגלות ילדים, על אופניים, על קירות, היו מדבקות של הדגל הפלסטיני, ככה זה.
היה חם בכריאסטניה, ועל כן התיישבנו במקום שעושה בירות משלו, הכל משולב בזרעי המפ, כיאה לשכונה שמריחואנה היא החסה שלה.
מכריסטיאניה צעדנו ברגל אל המקום הכי מזוהה עם קופנהגן, ניהאבן, שמופיע בכל תמונה מייצגת של העיר. ידענו מראש שיהיה צפוף ותיירותי ועל כן רק חצינו את הרחוב, נתנו לילדים לצלם כדי שיהיה להם לאינסטה, והתחפפנו משם למקומות פחות תיירותיים שאפשר לשבת ולנשום בהם.
אי אפשר לסכם את קופנהגן בלי לדבר רגע על אוכל. למרות שזו העיר של "נומה", לא הלכנו למסעדות יוקרה כי סליחה, כבר אנחנו מוציאים הון על מנות בגודל עלה פטרוזיליה לשני טינאייג'רים שאוכלים כמו שואב אבק, אבל כן אכלנו הרבה אוכל רחוב מעולה ומגוון.
כמו כן, כבר כתבתי ב-2007 על זה שהקרמבו המקורי הומצא בדנמרק, ושהוא הרבה יותר איכותי מזה בישראל. הביסקוויט הוא מרציפן, הקצף המלאכותי הוא קצפת, הצמקאו הוא שוקולד איכותי.
נתקלנו גם בדוכן אוכל ארגנטינאי שמגיש שלל אמפנדות במילויים מקוריים, ובאותו דוכן היו גם אלה, אפרופו קינוחים שאין בהונגריה:
אי שם לפני יותר מעשור הייתה לנו הצעה לעבור לקופנהגן, שנפלה ברגע האחרון (כבר היינו בשלב חיפוש גני ילדים), ועכשיו הסתובבנו שם, מביטים במקומיים הרגועים, הלבושים אלגנטית כשהם רוכבים על אופניהם, היושבים בחמש בכיף בקפה/בפאב כי כבר יצאו מהמשרד, השואפים אוויר צח, והרהרנו אם היינו הופכים לכמוהם, רגועים ומרוצים. ואם אפשר גם בלונדיניים, אם כבר אני בפנטזיות על דברים שלא קרו.
אניווי, אהבנו כל כך את קופנהגן שהמעבר לשטוקהולם לא היה קל. לקחנו רכבת למאלמו ומשם לשטוקהולם, ובשנייה שפסענו ממנה החוצה נהיה לנו חם. היה 28 מעלות בואכה 30, וסופר לח. במטרו לא היה מזגן. הכל נראה לנו מלוכלך ועמוס אנשים. "אני רוצה הביתה", אמר האופנוען, "לקופנהגן".
הגענו לאיירביאנבי שלקחנו בשטוקהולם וגילינו שדבר אחד היה מדויק בעמוד של הדירה, הנוף שנשקף ממנה אכן מהמם:
כל השאר בדירה היה קצת דוחה. אומנם גדולה כמובטח, אבל זו לא הייתה המקלחת הכי נקייה בעיר, בעעעע.
היה לנו חם וקצת נגעלנו. רצינו הביתה, לקופנהגן. בלית ברירה החלטנו לצעוד לחוף לא רחוק מהדירה.
אבל לשבדיה יש יתרון אחד בליבי – היא בכל זאת הייתה הבית שלי במשך חמש שנים, ואני דוברת את השפה. בעוד בהונגריה אני בד"כ נעזרת באופנוען ובילדים כדי שידבררו אותי, הפעם הפכתי לדוברת בשם כולם. שכחתי כמה כיף זה להבין מה מדברים סביבי, לקרוא מודעות סביבי, להבין מה אומרים השלטים ברחוב. "טאק סו מוּקט", אמרתי בחיוך רחב לכל נותן שירות, "טאק סו מוּקט" (תודה רבה).
על הבוקר הראשון בשטוקהולם סחבתי את כולם לעיר העתיקה של שטוקהולם, גמלה סטאן. גרתי שנה שלמה בעיר העתיקה, ועכשיו לקחתי את כולם לראות את הרחוב שהיה שלי ואת הבניין שלי. "זה חלון המטבח שלי!", הצבעתי, "ושם חדר השינה". אני התלהבתי, אבל לכולנו היה חם וצפוף, אז יצאנו משם.
והלכנו לפגוש את השבדי. כן, האקס שלי. אנחנו בקשר ידידותי וכבר פגשתי אותו כשבא לבודפשט, אז עכשיו חשבתי שיהיה נחמד להפגיש את כולם.
ובכן.
הילדים והאופנוען במשך כל הפגישה עם השבדי:
נוט טו סלף: לא לעשות את זה עוד פעם.
מהפגישה איתו מיהרנו בחזרה לעיר העתיקה, כי הזמנתי לנו סיור. מילה על הסיור: ידעתי שסיור רגיל על ההיסטוריה של העיר העתיקה לא יעניין את הילדים (והאופנוען). אבל אני יודעת מה כן יעניין אותם, ועל כן הזמנתי לנו סיור שנקרא: "סיור רוחות הרפאים ומקרי הרצח בעיר העתיקה".
או, זה כבר כן עניין אותם. ובאמת התברר כבחירה מוצלחת. המדריך, לבוש כמו במאה ה-18, היה מצחיק וחמוד וסיפר על מקרי רצח של פושעים, על תקופת מגיפת הדבר ואיך פשוט זרקו את גופות המתים מהחלון, על מקרי רצח פוליטיים, והכל עם הדגמות.
הייתה קבוצה יחסית גדולה וכולם היו מרותקים, אז לפחות זה.
למחרת קמנו לעוד יום לוהט והדובוש ביקש שאם אפשר "לא לעשות כלום של תיירים". אז עשינו את הדבר של המקומיים בשטוקהולם כשחם: הלכנו לשחות בארכיפלג. שטוקהולם היא עיר שמורכבת מאיים, ובכל שכונה יש את הפינה עם הסלעים שיחסית קל לקפוץ מהם למים. אז מצאנו את הפינה המתאימה ועשינו את זה בעצמנו:
בערבו של אותו יום הוזמנו לאכול ארוחת ערב אצל חברתי משכבר הימים, שרה האיטלקיה. היה הייתה חברתי הטובה בשטוקהולם, ואחרי זה נפגשנו באיטליה כשרק התחלתי לצאת עם האופנוען, ואחרי זה באתי לשטוקהולם פעמיים, ובפעם האחרונה שנפגשנו היא באה לבודפשט, ומאז חלפו שש שנים, ועל כן כשהיא פתחה את הדלת מייד צווחנו שתינו את השקר המתבקש – "את נראית אותו דבר!!"
כמה מילים על התפריט שלי בביקור הזה. קצת לפני שנסענו קראתי כתבה ב"הארץ" שבה רואיין מומחה שאמר, בסיכום ממש כללי, שזו טעות שאנשים שמאובחנים עם כולסטרול גבוה מוותרים על ביצים ושאר מאכלים שמתוייגים כבעלי כולסטרול גבוה, כי זה מותיר אותם עם דיאטה שיש בה יותר פחמימות מחלבונים, וזו טעות, כי דווקא פחמימות יביא לכולסטרול גבוה.
וואלה, השתכנעתי. גם ככה הרופאה שלי אמרה משהו על לאכול פחות לחם ויותר חלבונים. החלטתי להפסיק לאכול לחם, וגלוטן בכלל. ובשלושת השבועות שלפני הנסיעה לא נגעתי בגלוטן. ואני חייבת להודות שהרגשתי הרבה יותר קלילה ונינוחה, כך שהדבר הזה עובד.
אז החלטתי שגם בנסיעה הזו אני אמשיך בהקפדה הזו של ללא גלוטן.
איך זה עבד, אתם שואלים? בימים הראשונים: מקפידה על יוגה של בוקר (כי אם כבר בריאה אז כבר עושה התעמלות), אוכלת רק דברים בלי לחם, מרגישה שמשחקת אותה. הימים האחרונים: לא טרחתי עם שום יוגה, ותקעתי פיצה עבת בצק כי שרה הכינה לנו ארוחת ערב של פיצה מאפה ביתי ופלטות של חזרזירים למיניהם, ונזכרתי רק בשולחן ששכחתי לומר לה מראש שאני צמחונית וגם לא אוכלת גלוטן, מה שלא מותיר לי כלום לאכול בארוחה הזו. אז בשר אני לא אוכל, אבל פיצה ביתית זה כמובן סיפור אחר לגמרי, ולא יפה לייבש חברה שטרחה בשבילנו. היה טעים.
ביום למחרת שבנו להסתובב בעיר, וכך נתקלנו בהפגנת ענק שקוראת לעשות משהו עם המצב בעזה.
ולא היה לי מה לומר, רק להתבאס בשקט. הם קראו "תנו להם אוכל, הפסיקו את המלחמה", שני מסרים שאני מסכימה איתם. מה שקורה עכשיו בעזה לא יחזיר את החטופים, רק יפגע באוכלוסייה ובחטופים.
זאת גם לא הייתה ההפגנה היחידה נגד ישראל שנתקלנו בה. כמעט בכל יום ראינו אנשים עם דגלים ושלטים להצלת הילדים בעזה.
אבל אנחנו החלטנו להמשיך בטיול, וכך לקחתי את הילדים למקומות שחשבתי שהם יאהבו.
מקומות שחשבתי שהילדים הכי יאהבו בשטוקהולם ובקופנהגן:
1) סקאנסן – מוזיאון פתוח שהוא בעצם פארק עם מבנים כמו שהיו בכפר שבדי לפני 200 שנה, פלוס שחקנים בתלבושות שמראים איך חיו אז.
2) מוזיאון ואסה – מוזיאון שסובב כולו סביב אונייה אחת עתיקה ששקעה במצולות במאה ה-17, והצליחו להוציא אותה והיא עומדת בשלמותה בבניין.
3) כריסטיאניה – רובע של היפים! גרפיטי!
מקומות שהילדים הכי שנאו בשטוקהולם ובקופנהגן:
1) סקאנסן – משעמם, הרבה מדי להסתובב, בטח כשחם. הדבר היחיד שהגומבוץ התלהב ממנו שם היה גן החיות הנורדי.
2) מוזיאון ואסה – כמה אפשר להסתכל על אונייה. "כבר גמרנו? הגענו ליציאה?"
3) כריסטיאניה – היה חם, קצת מעיק וללא באמת משהו מעניין.
כן, מוטיב החום חוזר פה. מתישהו בדקתי מה מזג האוויר בבודפשט וגיליתי שבזמן שאנחנו עוברים אידוי בסקנדינביה, בבודפשט 21 מעלות ומזג אוויר סוער. מישהו יצא פה פראייר, וזה אנחנו.
הדבר שהגומבוץ הכי התלהב בו בסקאנסן: איזה טווס לא קשור שהסתובב חופשי. הזכיר לי את הפעם ההיא שלקחתי אותו לספארי בר"ג כשהיה פעוט, ואחרי שלא הראה עניין בכל היחמורים למיניהם, הוא נתקל ביונה, שבה הוא צפה בעניין במשך חמש דקות תמימות ואף דרש תמונה איתה. בשביל עכברוש מכונף לא הייתי צריכה לשלם כרטיסים לספארי, נכון?
הדבר שהילדים הכי אהבו במוזיאון ואסה: המזגן. אם כי יש להודות שהגומבוץ לפחות הראה עניין בחלק מהדברים.
מה הילדים כן אהבו בשטוקהולם ובקופנהגן: את העובדה שכמו תמיד בנסיעות, הבאנו משחקי שולחן שאפשר לשחק בפאב. הפעם הלהיטים היו דוּקים ומלחמה (במלעיל). כן, אותו משחק קלפים פושטי מהאייטיז עשה קאמבק אצלנו, אחרי שהחלטתי שאין לי כוח לסחוב את "חתולים מתפוצצים". זה רק אני או שזה משחק מעפן עם הייפ גדול מדי?
לקראת סוף הטיול עשינו מן משחק מצחיק שבה כולנו חיקינו כל אחד מבני המשפחה בקטעים מהטיול. כשהגיע הקטע שלי, הילדים המרושעים חיקו אותי מסבירה להם על שטוקהולם, וזה נשמע ככה: ״בבניין הזה גרתי שנה וזה החלון של המטבח שהיה שלי/או מיי גוד זה היה שביל האופניים שנסעתי בו כל בוקר למשרד/הנה זה החלון של כיתת השבדית שהלכתי אליה במשך סמסטר/זה השוקולד שהכי אהבתי פה״ וכו. והאופנוען הוסיף: אוּוּוּוּ, טאק סו מוקט.
הייתי שמחה להכחיש אבל מתברר שכל כך התלהבתי מלדבר שבדית שקשה להוציא את זה ממני. בערב חזרתנו לבודפשט הודיתי לנהג המונית בחיוך "טאק סו מוקט!", וגם היום הודיתי לאיזה שומר בחנות פה ב"טאק סו מוקט". מעניין כמה זמן זה ייתקע לי במוח עכשיו.
לגלות עוד מהאתר עדי בעולם
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
עדי בעולם 
נשמע טיול כיפי, למרות שיש לי וידוי: יש לי קרובי משפחה בשטוקהולם אבל מעולם לא ביקרתי בשוודיה.
איכשהו לפני השואה ההורים של סבא שלי הצליחו להבריח את האח הקטן שלו לשבדיה במסגרת מעבר של מספר מאוד מוגבל של ילדים (כמה עשרות) מגרמניה לשבדיה לפני מלחמת העולם השניה. כילד קטן הוא לא הבין למה מרחיקים אותו כך מהמשפחה, ורק אחרי המלחמה כשהוא התגבר הוא הבין ממה הוא ניצל (ההורים והאח השלישי נשלחו לאושוויץ, האח השלישי ברח מהרכבת אבל אז נהרג כפרטיזן, האמא נרצחה באושוויץ כשהם הגיעו לשם, והאבא הצליח איכשהו לשרוד את אושוויץ).
אני מניחה שהתוכנית המקורית היתה שהוא וסבא שלי (שׁהצליח לעבור למה שהפך למדינת ישראל) יעזור לו להגיע גם לארץ, או ששניהם יחזרו לאירופה אחרי המלחמה כדי להתאחד עם המשפחה – אבל האיחוד כמובן לא ממש קרה, והאח כבר השתקע בשבדיה, התחתן עם שבדיית חביבה, ונולדו לו ילדים ונכדים שבדים.
ואפרופו השואה והמצב בעזה: את צודקת לגבי המדיניות של ישראל. המלחמה ממשיכה בעיקר כי לימין הקיצוני מאוד יש פנטזיה של לגרום לטרנספר של הפלסטינים בין בעזרת הרעבה או כל כלי אחר כדי להשתלט מחדש על עזה, ואין להם בעיה לפעול בצורה שפוגעת בזכויות האדם של האוכלוסיה האזרחית בעזה – ומקביל גם להפוך א ישראל למדינה מנודה בעולם מכל בחינה בגלל שהם מאמינים שהחבר הדמיוני שלהם בשמיים אומר שמגיע לנו לחיות בארץ ישראל השלמה.
אבל (וזה אבל מאוד חשוב) – החמאס בהחלט משתמש בסיטואציה כדי ליצור תעמולה אנטי ישראלית, וגם להם יש אינטרס מאוד חזק שאנשים ירעבו בעזה – והם פועלים אקטיבית שזה יקרה ואז מאשימים את ישראל. החמאס אכן גונב חלק משמעותי מהתמיכה שמגיעה לעזה ואמורה להגיע לאזרחים בחינם – ואז מוכר אותה במקרה הטוב במחירים מופקעים חזרה לאזרחים, ובמקרה הפחות טוב פשוט מעלים את האוכל למנהרות שלהם כדי לאגור אותו לטובת יכולת השרידה של הארגון לאורך זמן.
לא סתם פעילי הארגון נראים בריאים מאוד ואפילו שמנים למרות הרעב שיש בעזה כבר תקופה מאוד ארוכה.
מעבר לזה, הסיפור שהפלסטינים מנצלים ילדים עם מחלות ועיוותים גנטיים כחלק מהתעמולה שלהם הוא נכון, בין השאר כי כנראה באמת יש שם לפעמים נטיה לנישואים בין בני דודים. אין לפעילי התעמולה שם גם בעיה לגנוב סרטונים ממקומות אחרים שבהם קרו אירועים חמורים (כמו נניח סוריה בזמן מלחמת האזרחים שם) כדי להציג אותם בתור נפגעים פלסטינים אם זה ייצור רושם מספיק גרוע על ישראל.
כך שאף צד לא ממש תמים פה בכל מה שקשור למצב הקטסטרופלי בעזה.
אהבתיאהבתי
אני רואה שגם שכחתי לכתוב עוד משהו בסוף התגובה רק שאין לי דרך לערוך אותה.
העניין הוא שבגלל שמעורבות החמאס ביצירת הבלגן בעזה כל כך גדולה, אמנם סיום המלחמה הוא חיוני – אבל לא יהיה מה שיוביל לסיום הבלגן שם, והחמאס עדיין ישבש לתושבים שם את החיים עד כמה שהוא יכול כחלק מהתעמולה שלו נגד ישראל.
כך שכדי באמת לפתור את הבעיה, צריך קודם כל להבין עד כמה המצב בעזה מורכב ואת כל מי שמעורב בו (ולא רק את החמאס או רק את ישראל) – ולפתור את כל הבעיות שעולות שם.
אהבתיאהבתי
מישמיש לא הייתה באמסטרדם?
אני גם קוראת עכשיו את לוטו טוטו.
הרגת אותי עם התיאור של הקרמבו. מי באמת הסוטה שאוכל קרמבו מוקה? שולה שם בדוי (ישראבלוג זו באמת המתנה שלא חדלה מלתת) הייתה הורגת בשביל קרמבו בננה (בלעכס).
שולה ואני טסות מחר למילנו והדולומיטים. הצטיידנו בכאפיה וסיכות אבטיח. מקוות לחזור בשלום ולא למות מחום ❤
אהבתיאהבתי
קרמב בננה נשמע מה זה טעים, וגם הקרמבו קוקוס. אני לא מבינה איך אפשר להגיד על מעדן כזה בלאכס. במיוחד כשמחליפים את הביסקוויט העבש מלמטה במרציפן.
אהבתיאהבתי
אני לא מאמינה שלא קניתי את שניהם וניסיתי אחרי זה בבית. מתי שוב תהיה הזדמנות לטעום קרמבו בננה איכותי
אהבתיLiked by 1 person
אצלי השניים לא היו שורדים עד הבית, לא משנה כמה הייתי שבעה מארוחת הצהרים.
פתאום אני חושבת על זה שבארץ לא מכינים קרמבו בקיץ מחשש לזיהומים בקצף הביצים – אני מניחה שהדנמרק כן בגלל שהקיצים שלהם נוטים להיות לרוב קרירים יותר?
אהבתיאהבתי
תמיד הנחתי שהם לא עושים קרמבו בקיץ כי השוקולד יימס וכל הצורה תיעלם, אבל גם קלקול בקצף זה כמובן סיבה טובה מאוד למה לא.
אני מניחה שבדנמרק בעבר הקייצים היו ממש קרירים. ככה הם היו בשבדיה לפחות
אהבתיLiked by 1 person
אם זה היה עניין של שוקולד – אז היו כנראה מספיקים לייצר את כל השוקולדים? או אולי זה רק הצימקאו שמשתמשים בו לחיקוי העלוב לקרמבו שעושים בישראל?
אהבתיאהבתי
תמי, אני יודעת על איזו בלוגרית את מדברת – את מדברת על מיס ווגל, שהייתה ישראלית בסביבות הגיל של מישמיש ושלי ברילוקיישן באמסטרדם. אבל מישמיש תמיד הייתה בקופנהגן 🙂
מה את חושבת על לוטו טוטו? קריא בהחלט ורציתי לדעת מה הסוף, אבל שנאתי את רוב הדמויות, וזה בד"כ הורס לי את הספר.
יאאאא, תהנו בדולומיטים! אני מחכה לתמונות (שולה שם בדוי! כמה זמן לא שמעתי את הניק הזה!)
אהבתיאהבתי
נכון!! מיס ווגל.
כרגע אני בשליש הראשון של הספר. בהחלט קריא.
תודה רבה 🙏
בספק אם אעלה תמונות. קצת מתביישת.
אהבתיאהבתי
אני בדעה שתמונות מאירועי חיים נורמליים הן מה ששומר את הפיד שלי מלהיות רק תמונות איומות ושוברי לב, ולכן הן חשובות לשפיות. אין צורך בתמונה על כל אפרול שפריץ ברקע הדולומיטים, אבל כן פוסט תזכורת לחיים במקום אחר ישמח 🙂
אהבתיאהבתי
המצב בהחלט מאוד מורכב. אבל זה לא משנה מי עצר את המשאיות ומי גונב את האוכל ומוכר אותו במחיר מופקע לאנשים של עצמו. הציבור באירופה ברובו לא מתעניין בפרטים, אלא רואה את המצב בקווים כלליים: ישראל מעורבת במלחמה בעזה. הציבור בעזה גווע ברעב וחי בהריסות. מישראל, כמדינה שמתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזה"ת ומדינה מתקדמת, יש דרישה למוסר גבוה יותר. כל עוד ישראל ממשיכה במלחמה כשאוכלוסייה אזרחית נמקה, הכתם הוא עלינו.
ולעניינים הרבה יותר נחמדים: יש לך דוד-רבא בשבדיה? וסבא שלך ואח שלו נפגשו אחרי המלחמה?
אהבתיLiked by 1 person
לצערי דוד רבא שלי הלך לעולמו לפני כמה שנים. הוא היחיד מבין שלושת האחים שהצליח להגיע לשיבה טובה. סבא שלי הלך לעולמו קצת לפני יום ההולדת ה 54 שלו מהתקף לב, והיה ביניהם עוד אח שנשאר עם ההורים, עלה איתם לרכבת לאושוויץ – וא שרד את המלחמה. רק אחרי מחקר התברר שהוא ברח מהרכבת, ונורה על ידי הנאצי, לא ברור לי האם אחרי שהוא התגלה במסתור שלו, או שהוא לחם כחלק מיחידת פרטיזנים.
אבל כן – דוד הרבא שלי וסבא בהחלט נפגשו לא פעם אחרי המלחמה, והדוד ובני משפחתו היו מבקרים לא פעם בישראל כשהייתי ילדה, והבת שלו עדיין מגיעה מידי פעם לביקור ואנחנו בקשר איתה (עם אחיה הקשר כבר לא ממש קיים).
חלק מזה כנראה גם נבע מזה שאבא שלהם הצליח לשרוד את אושוויץ – סבא שלי היה חלק מהבריגדה היהודית, והוא היה באירופה שם הוא הצליח לגלות את אבא שלו בשבדיה. סבא רבא עלה עם אבא לארץ ועבר למושב, שם הוא פגש באופן לא ברור בת זוג נוספת (שבגלל הגיל לא היו להם ילדים משותפים) – והצליח להגיע לשיבה טובה והלך לעולמו כשאני, הנינה הבכורה שלו, הייתי בת עשרה חודשים.
כך שהדוד רבא שלי היה צריך להגיע לארץ כדי לפגוש את אבא שלו שוב. אני גם חובת שבמצב באותה תקופה זה התאפשר לו רק אחרי כמה שנים שסבא רבא שלי היה בארץ, למרות שברור שיידעו אותו על כך שאבא שלו שרד את המלחמה ברגע שיכלו.
אהבתיאהבתי
כל סיפורי שורדי השואה האלה הם בלתי נתפסים. לא רק זוועות השואה, גם הטראגיות ממניעים טכניים שמנעו מבני משפחה ששרדו למצוא אחד את השני אחר כך
אהבתיLiked by 1 person
לפעמים המפגשים האלו באמת היו עניין של מזל. אפילו המידע על מה שקרה לאח השלישי (שהיה כנראה פרטיזן, ואם לא הצליח לברוח מהרכבת ולהסתתר איפשהו בבלגיה – ואז נורה) התגלה במזל אחרי שנים שהאמינו שהוא נרצח באושוויץ.
מצד שני, לפעמים המזל הזה הוביל גם לסוף טוב. למשל אחד החברים הטובים של סבא שלי היה יוסק׳ה, האח של סבתא שלי. שניהם היו בבריגדה ואז עזרו לשורדי שואה לעלות לארץ – ויוסק׳ה מצא שם זוג אחיות פולניות שהצליחו להשאר יחד כל השואה וכך לשרוד. הוא התאהב בצעירה מביניהן, גם ששניהם לא יכלו בכלל לשוחח – היא דיברה פולנית וקצת יידיש, והוא כחלוץ בן חלוץ דיבר עברית ואולי קצת אנגלית בגלל המנדט.
רק כשהם סוף סוף הגיעו לארץ, והוא הביא אותה למושב של ההורים – אמא שלו (סבתא רבא שלי) שידעה קצת יידיש יכלה לתרגם ביניהם את מה שהם רצו לדבר עליו.
אהבתיאהבתי
הווו, איזה סיפור מקסים. אני מקווה שהם חיו שנים ארוכות והקימו משפחה.
אהבתיLiked by 1 person
כן, הם היו מאוד מאוהבים לכל החיים והיה ביניהם קשר מאוד חזק (כשהיא היתה ממש תלויה בו), והם הקימו משפחה – יש להם בן ובת, ולכל אחד מהם נכדים.
שניהם הלכו לעולמם בגיל שבעים ומשהו מסרטן – הוא היה מעשן כבד כל השנים והלך לעולמו מסרטן ריאות. כשהסרטן התגלה הוא כבר היה בשלב מתקדם וצפו לו כמה חודשי חיים לכל היותר, אבל הוא הצליח לשרוד כמה שנים, עד בת המצווה של אחת הנכדות הצעירות יותר שלו, ואז זמן קצר אחר כך הוא הלך לעולמו. כמעט לכל אורך התקופה הוא עדיין היה נוסע עצמאית לבית החולים לטיפולים, והלך לעולמו בבית בשנתו.
היא מצידה סבלה מסוכרת כל השנים, ובשלב מסוים התחילה להתלונן על כאבי בטן. התברר שהיה מדובר גם פה על סרטן – סרטן הלבלב שלרוב מגלים רק בשלבים מאוד מתקדמים, והדבר היחידי שאפשר להגיד עליו שלפחות הוא הורג את החולים מהר – כי הוא באמת גורם להרבה כאבים וסבל.
אבל עדיין זמן קצר לפני שהיא הלכה לעולמה, אמא שלי סיפרה לה שהיא מתגעגעת לחמין שסבתא שלי מצד אבא היתה מכינה (אבא שלי בא ממשפחה דתית והוא חזר בשאלה, והצ׳ולנט של סבתא שלי היה מסוג המעדנים שאין להם מתכון מסודר אלא הכל לפי העין). הדודה הזו ידעה מתי הביקור הבא שלנו בצפון, ועם כל המחלה והכאבים היא דאגה להכין לאמא שלי חמין מסורתי כזה.
אהבתיLiked by 1 person
איזה כיף כתמיד לקרוא פוסט חדש שלך עדי. ובאמת שינויי האקלים הופכים את אירופה למקום שלא כיף לבקר בו כשחם. הם פשוט לא קולטים למרות שכבר כמה שנים טובות חם נורא בקיץ, לפחות חלק מהזמן, ויאללה – תשתדרגו כבר מבחינת מזגנים וכו.
האמת שיציאה לחופשה מהסוג הזה עם בני נוער דורשת סוג של אומץ, ולמרות שאת כן מתארת קיטורים כלשהם, בסך הכל נשמע שכולכם הצלחתם גם ליהנות בדרך כלשהי .
ובאמת געגועים לישראבלוג
אהבתיאהבתי
אני ממש מתעקשת לצאת לטיולים עם טינאייג'רים, גם אם הם עושים פרצופים במשך כל הטיול כי הם רוצים להיות בבית מול המסך. יום אחד הם יעריכו את זה, אני אומרת לעצמי.
בהחלט מתגעגעת לימי התום של ישראבלוג.
אהבתיLiked by 1 person
וואו,זרקת אותי אחורה הרבה שנים,ב1977 נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל,לקצר סיפור אומר שאחרי שהייתי בהולנד ,פגשתי זוג חברים שאיתם תיכננתי לטייל בסקנדינביה,עלינו על רכבת והגענו לקופנהגן בערב. לא היה מקובל אז להזמין מראש מלונות ואולי כן אבל אנחנו כצעירים חסרי המנוח שהיינו חיפשנו מלון ,מצאנו אחד והתמקמנו בו,בבוקר התברר שהמלון נמצא באזור הכי גרוע של קופנהגן ,פרצו לנו לחדר ובגדול גנבו את הפספורט והכסף של הבחור שהיה איתנו,בלי כסף ופספורט הטיול שלנו עמד בסכנה ואז החבר ששנה קודם כשהוא חבר אחר טילו בהודו ונאפל הם פגשו בזוג דני,התקשרנו אליהם ,מסתבר שהם נפרדו אבל הבחור שמח לארח אותנו בדירתו ששכנה בפרבר של קופנהגן.,בד בבד אני יצרתי קשר עם אבא שלי וביקשתי שיעזור לחבר שלי עם כסף ופספורט חדש. אבא הודיע לי שחידוש דרכון יקח שבועיים ואנחנו צריכים להשאר בקופנהגן,נשארנו.
ונפגשנו גם עם מאי בריט שהייתה בת הזוג של מרק מהנסיעה,להודו והי באמת הקדישה לנו זמן ולקחה אותנו בין השאר לכריסטיאניה.
החוויה מכריסטיאניה הייתה בעיקר ריח חזק וממסטל של חשיש ולא נשארנו שם הרבה זמן ולא חזרנו עליה,בתום שבועיים גיורא קיבל את הפספורט,עלינו על רכבת ונסענו דרך מאלמו שהייתה אפורה ומלוכלכת לאוסלו ואחכ לברגן,בתחנת הרכבת בברגן בערבו של יום ה16 לאוגוסט 77 גילינו דרך עיתון נורבגי שאלביס פרסלי מת
אהבתיאהבתי
וואו טליק, איזו נוסטלגיה, ואיזה סיפורים מאירופה שכבר אחרת לגמרי. ברגן כל כך יפה, ולגלות שם שאלביס מת זה נקודה בהיסטוריה.
אהבתיאהבתי
ומרב התלהבות על הפוסט שלך והתגובה האינסטיקטיבית שלי על החוויה שלכם, לא כתבתי שהפוסט שלך כמו כל הפוסטים שלך היה מרתק ושמח שנהניתם בסופו של דבר .
אהבתיLiked by 1 person
טאק סו מוקט, נו, הייתי מוכרחה, על פוסט נהדר! כרגיל, תבשיל נהדר של החיים עם הפתעות. המרכיבים: חום טרופי בסקנדינביות, מרציפן, בננה, צמחונות לא מוערכת, כאפיות, ספרים, נערים מתבגרים, חידוש חברויות, ex והכל בניחוח של מקומות אחרים, על אש קטנה ובתיבול מדויק 🥰
אהבתיאהבתי
תודה, יעלה ❤️ אני תמיד מחכה לקרוא את תגובתך לפוסטים ☺️
אהבתיאהבתי
יש לאחותי חברה שיש לה משפחה בשבדיה וכל שנה כשהם טסים לשם והיא מעלה תמונות של דברים שהיא עושה עם המשפחה שלה והילדים בא לי לעבור לגור בשבדיה….
הקרמבו נראה מדהים במיוחד השדרוג של הביסקוויט במרציפןוברור שקרמבו בננה נראה הרבה יותר אטרקטיבי מקרמבו מוקה (אני צליאקית כבר כמעט 15 שנים, כך שלא לאכול גלוטן כבר דיי טבוע בי).מתמונת השבדים בחוף, מזל ששם נשים עדיין לובשות תחתונים שמכסים את הישבן, כי בארץ יש טרנד חוטיני, לפעמים זה ממש חוט כך שאת רואה הרבה יותר ממה שהיית רוצה לראות בחוף הים.אחרי לא מעט שנים בהונגריה את לא מדברת הונגרית?ולמה לאופנוען ולילדים היה 'פרצוף' מהפגישה עם השבדי?
אהבתיאהבתי
כן, הופתעתי מכמה שנשים היו לבושות שם. אני זוכרת שהלכתי לחוף בשבדיה לפני יותר מעשרים שנה ורוב הנשים לא לבשו חזייה 🙂
טרנד החוטיני זה קטע הכי ביזאר. אני בגיל 16 הייתי ממש מתביישת ללבוש דבר כזה.
אני מדברת הונגרית, אבל די גרועה. השבדית שלי הרבה יותר טובה מההונגרית – זו שפה קלה יותר והייתי צעירה ב-20 שנה כשלמדתי אותה 🙂
היה להם פרצוף כזה כי היה להם אוקוורד 🙂
אהבתיאהבתי
גם אני קוראת את לוטו טוטו . לא יודעת מה דעתי עליו
גם אני קראתי אותך בישראבלוג. גם את החלק השבדי. וגם כיף היה לקבל המלצות על בודפשט מהמומחית בעצמה!
עם דעתך על עזה אני לא מסכימה . אבל תמיד נהנית לקרוא אותך
אהבתיאהבתי
נכון, לגבי לוטו טוטו? ספר קריא, ומעניין, אבל גם מדכא ומכעיס (על הדמויות).
בשמחה לגבי המלצות 🙂
אהבתיאהבתי