סגירת מעגלים, יום השואה 2025

סבתא שלי נפטרה ב-2019. בכל יום שואה אני נזכרת בווטסאפ הקבוע של אחינו הקטן ("אל תשכחי להתקשר לסבתא להגיד חג שמח") שכבר אין צורך בו, וזוכרת בעצמי. בתכלס, אני לא צריכה את יום השואה, לי כל תפוח אדמה נושא מזכרת.

אבל היו כמה מעגלי שואה שרציתי לסגור. אחד מהם, היה ביקור במנזר/בית היתומים שסבתא שלי התגלגלה אליו בסוף המלחמה. יכולתי גם לבקר במחנה שהיא הייתה בו ארבע שנים (שני מחנות, למעשה, שניהם תחת מחנה העבודה הגדול של גרוס-רוזן). אבל למחנה לא רציתי לנסוע, כי אני לא רואה איך סיור מצעד החיים/הנחת זר/מוזיאון הזיכרון/הרכנת ראש במקום שבו אלפי יהודים איבדו את חייהם יקרב אותי לסבתא שלי. אבל על המנזר היא סיפרה לי, וגם יש לי כמה תמונות שלה משם.

ובמנזר יש לי אשת קשר. הרי כל הסיפור על בית היתומים ומנזר אינדרסדורף, שסבתא שלי בכלל לא הזכירה אותו עד שנחשף הסיפור, התגלה כי היסטוריונית גרמניה בשם אנה אנדלאוור הגיעה למנזר, חפרה בעליית הגג שלו ומצאה ארגזים ובהם אוצרות. מאות תמונות של ילדים מ-1946. כיוון שבחלק מהתמונות הילדים החזיקו שלטים עם שמותיהם, היא יצאה לחיפוש אחריהם, וככה היא הגיעה לסבתא שלי. וזה הוביל לספר שהיא כתבה, ולסיבוב הופעות של התמונות בכל רחבי העולם (ולחלקם גם יש עותקים שנשארו ברחבי העולם – למשל אם תלכו למוזיאון האימפריאליזם בלונדון, תגלו את התמונה הזו בקומה שמוקדשת למלחמת העולם השנייה. ותודה לקוראת עדי מאנגליה שגילתה אותה במקרה וכתבה לי!).

ומאז, אנה ההיסטוריונית ואני נותרנו בקשר. מדי פעם התעדכנו אחת בקורות השנייה, והיא אמרה לי: את יכולה לבוא לבקר במנזר. בדקתי איפה המנזר – ליד מינכן – ואמרתי לה – כשנגיע לאזור, אצור קשר.

בקיץ האחרון נסענו למינכן לשבוע כיף. ומה יותר ברור אצל אשכנזים אם לא לסיים שבוע כיף בביקור שואה? כך סחבתי את הילדים והאופנוען לביקור במנזר של סבתא חלינקה. ההיסטוריונית קיבלה את פנינו מעל ומעבר – היא כתבה לי שהמנזר סגור כי הוא משמש כבית ספר וזו חופשת הקיץ כרגע, אבל היא ובעלה יגיעו במיוחד לאינדרסדורף (ארבעים דקות נסיעה בשבילם) ויעשו לנו סיבוב פרטי.

קבענו כמו שקובעים בכפרים קטנים: בכיכר ליד המאפייה, בלי שמות רחובות.

היא תיאמה מראש עם השרת של הבניין, שפתח אותו במיוחד בשבילנו.

היא סיפרה לנו שכשהנאצים עלו, הם גירשו את הנזירות והפכו את המנזר למרכז של היטלר יוגנד, תנועה הנוער הנאצי. ב-1945, אחרי המלחמה, הוא נותר ריק, וכך חזרו הנזירות, והמקום הפך לבית יתומים.

בתקופה שאחרי המלחמה הגיעו למנזר ילדים ותינוקות שאיבדו את הוריהם. הם לא היו רק יהודים. הייתה קבוצה גדולה של ילדים יהודים, אבל הייתה גם קבוצה גדולה של ילדים לא יהודים, בעיקר ילדים של עובדי כפייה פולנים שהוריהם מתו במחנות. במנזר הם חולקו לפי יהודים ולא יהודים, אבל לא הייתה הפרדה ממש. למעשה, היא סיפרה לי סיפור מקסים:

הילדים היהודים והילדים הלא יהודים לא התבדלו ביניהם. כל אחד מהם נשא את הטראומה והאובדן שלו, אבל כשעשו להם פעילויות, הם כולם הסתובבו ביחד. הנזירות והצוות של בית היתומים ניסו לעשות קצת סדר, וכך למשל אירגנו חגיגות חגים יהודים ליהודים וחגיגות חגים נוצריים ללא יהודים. אלא שהילדים התמלאו קינאה כשבני הדת השנייה חגגו חגים וזכו למסיבה ולמאכלים מיוחדים, והיו מופעי קינאה וילדים שניסו להיכנס לחגיגות של הקבוצה השנייה, עד כדי כך שאחרי כמה חגים כאלה הצוות נכנע והוחלט שכל החגים – היהודים והנוצריים – ייחגגו, וכולם מוזמנים להשתתף בחגיגות, בלי קשר לדתם. לא תהיה הפרדה.

בעודי נפעמת מהאידיליה הזו, היא הציגה לפניי תמונה שלא היכרתי:

"זאת סבתא שלי", התרגשתי לזהות, "ומי אלה הנערים לידה?"
|"אלה נערים מהקבוצה הפולנית של הלא יהודים. יש הרבה תמונות כאלה, של ילדים משתי הקבוצות, פשוט כי היו חברויות בין הקבוצות".

כבר התחמם לי הלב.

אנה הביאה איתה והציגה לפניי הרבה תמונות, בחלקן גם סבתי הנערה מופיעה. כמו הרכיכה שאני, לא הפסקתי לבכות, וגם היא בכתה, וגם בעלה, ואפילו שני הטינאייג'רים ואבא שלהם הראו סימני רגש.

"אז מה קרה לילדים שהיו פה?", שאלתי.
קבוצות הילדים קיבלו שליחים רבים שבאו לשכנע אותם לעזוב את גרמניה, סיפרה לי ההיסטוריונית. ראשון היה שליח מקנדה. הוא תיאר את החיים שיהיו להם בקנדה, ואכן הרבה השתכנעו ונסעו איתו. סבתא שלי לא רצתה (למההההה, סבתא, למהההה).
שני הגיע שליח מארה"ב. הוא סיפר על נפלאות אמריקה, ושיכנע הרבה ילדים, שהצטרפו אליו. סבתא שלי בחרה לוותר גם על ההזדמנות הזו (למהההההה).
שלישי הגיע שליח מאנגליה. גם הוא עזב עם קבוצת ילדים בדרך לחיים חדשים. אבל כמו שכבר ניחשתם, סבתא שלי ויתרה גם על ההזדמנות הזו (למההההה).

הרבה מבני הנוער חיכו לשליח ממקום מסוים. ואכן, זה היה רק כשהגיע שליח מפלשתינה, שסיפר לילדים היהודיים על נפלאות הארץ שהם בונים, על מדינה שתהיה ליהודים ועל צבא של יהודים, שסבתא שלי, והרבה מבני הנוער בקבוצה, שלא השתכנעו מול ההצעות מאמריקה, נענו. הרבה מבני הנוער, סיפרה לי ההיסטוריונית, חלמו על להיות חלק מצבא לוחם של יהודים, להיות מסוגלים להגן על עצמם. היא שמעה את זה שוב ושוב מניצולים שהיא ריאיינה, וזה תואם גם את מה שסבתא שלי עצמה סיפרה לי כששאלתי אותה למה בעצם לא עברה לאמריקה, או הצטרפה לדודה היחידה שלה ששרדה ועברה לאוסטרליה.

אז כשהשליח מארץ ישראל הגיע, סבתא שלי ושורה של חברים שלה קפצו על ההצעה. הם לא ידעו שזה יכלול ספינת מעפילים צפופה מדי, מעצר בעתלית ("שוב הייתי במחנה, ראיתי גדרות, זה היה נורא", סיפרה לי חמישים שנה לאחר מכן), הם רצו רק להגיע לא"י, והם הגיעו, ישירות לקיבוץ, ישירות לפלמ"ח, ישירות למדינה היהודית שתוקם שנה וחצי לאחר מכן.

אני רוצה רגע לעצור את האידיליה של השליח מפלשתינה ולספר סיפור שובר לב ששמעתי מההיסטוריונית: בקבוצת הנוער היהודי שהמתינו לשליח מפלשתינה, היה גם נער יליד הונגריה, שאיבד רגל במחנה ולמרות זאת שרד. הוא חלם להצטרף לצבא ולהגן על יהודים. אבל השליח מפלשתינה סירב לקחת אותו, בטענה שהם זקוקים לבני נוער בריאים שיכולים לעבוד. ליבו של הנער נשבר ואחרי שהקבוצה לפלשתינה עזבה הוא נאלץ לחזור להונגריה, שנכבשה בידי הקומוניסטים.

החיוך נעלם מפניי אז ההיסטוריונית הרגיעה אותי שסה"כ יש לסיפור שלו סוף טוב: הוא הוכר על ידי גרמניה כנפגע במחנות ולכן הורשה להגיע פעם בשנה למרפאה בגרמניה לטיפולי שיקום. הוא למד לחיות עם קביים, ואז הגשים משאלה וטיפס על אחד מהרי האלפים, עם הקביים והכל. הוא גם הקים משפחה והיגר איתה לקנדה.
את כל זה שמעה אנה (ההיסטוריונית) מחתנו, שהגיע לביקור במנזר ועדכן אותה על קורותיו.

"אפשר לראות את החדרים שהילדים היהודים ישנו בהם?" שאלתי. "אולי יש רישום ואתם יודעים בדיוק באיזה חדר ישנה סבתי הנערה?"
"לא היה רישום של איזה ילד באיזה חדר, אבל אני יודעת איפה היו חדרי השינה של הילדים. אני אקח אותך".

עברנו בגרם מדרגות רחב, והלכנו במסדרון רחב, מבהיק מניקיון, עם קירות עטורי קישוטים.

כל הדלתות כאן מובילות למה שהיו חדרי השינה. החדרים האלה הם היום חדרי כיתות וספרייה, כלומר הם שופצו והשתנו לגמרי, אבל עדיין יכולתי להתרשם מגודלם, מהחלונות שבהם, שצפו אל הגן הירוק. איזה הבדל זה היה בוודאי מול החדרים הצפופים במחנות.

בחדרים האלה דימיינתי כמה מיטות עמדו אחת ליד השנייה בחדר הזה, ואת הנערות שחלקו את החדר עם סבתא שלי, כל אחת ומה שהיא עברה, אבל גם סדינים נקיים, נוף ירוק ואור השמש, ואוכל מזין. אני לא יודעת באיזה חדר זה היה, אבל רוב החדרים נראו אותו דבר, ואני בטוחה שזו הייתה חוויה מרפאת בשבילה להתעורר כאן בבוקר.

"סבתא שלי סיפרה לי שהנזירות היו נחמדות ושהן בישלו את האוכל הכי טעים שאכלה", סיפרתי להיסטוריונית.
היא צחקה. "אני לא חושבת שהן היו כל כך נחמדות, שמעתי שהן היו קשוחות למדי. אבל אולי סבתא שלך, שלפי כל העדויות היתה נערה יפה ומנומסת, הקסימה אותן אז הן היו נחמדות אליה. אשר לאוכל, האוכל במנזר היה צנוע, זו לא הייתה תקופת שפע וזה לא שהן בשלניות על, אבל כנראה שבהשוואה לאוכל האיום שסבתא שלך אכלה במחנה, זה הרגיש לה כמו האוכל הכי טוב בעולם".

אנה ובעלה הובילו אותנו לחדר תיאטרון גדול, ששימש אחרי המלחמה כחדר אוכל ליתומים. יכולתי ממש לשמוע את קרקוש הצלחות והסכו"ם בשולחנות ארוכים עם עשרות ילדים שאוכלים לידם.

אנה הוציאה עוד ועוד תמונות. בחלקן ראיתי את סבתי, בשאר ראיתי המוני ילדים, חלקם עצובים ופצועים, חלקם משחקים. תמונה ובה בני נוער יושבים על משאית בדרכם לטיול בטבע, או משחקים משחקי ספורט באחו. הרבה ילדים והרבה תמונות.

"איך זה שיש כל כך הרבה תמונות מבית היתומים הזה?" שאלתי.
"אני לא יודעת אם שמת לב, אבל אנחנו ממש קרובים למחנה דכאו. אחרי המלחמה הגיעו הרבה צלמי עיתונות לתעד את דכאו עם הסימנים לזוועות שקרו שם, ושם הם שמעו על המנזר שהפך לבית ליתומי המלחמה ובאו לתעד גם אותו. כך זכינו לכל התיעוד הזה".

במוזיאון הקטן בקומת הקרקע של המנזר, מוקדש חדר לתקופת המלחמה, בין היתר, מוקרן שם סרט וידיאו, שצולם בידי עיתונאים אמריקאיים ומקוריין על ידי עיתונאי אמריקאי באינטונציה של שנות ה-40. "במנזר בגרמניה משחקים ילדים יהודים ולא יהודים ומנסים לשכוח את הזוועות שעברו", מהדהד קולו בווידיאו, בעוד המצלמה עוברת על עשרות ואולי מאות ילדים, שמקבלים מזון בחדר האוכל, משחקים בחוץ, עושים תחרויות ספורט ורוקדים. אחת מהם היא כנראה סבתי, אבל לא הצלחתי לזהות אותה. כמה מרגש היה יכול להיות לראות אותה בווידיאו מהתקופה ההיא.

לסיום הסיבוב אנה ובעלה הציעו לנו לעלות לגג המנזר, לצפות עליו מלמעלה.

ומשם, נכנסנו למוזיאון הקטן לתולדות המנזר (שנבנה לפני מאות שנים ולכן תקופת מלחמת העולם השנייה היא רק חדר אחד בו).

סיפרתי כבר בפוסט שכתבתי על מינכן בקיץ שנפרדנו מהם כשכולנו דומעים ונכנסנו למאפייה שממול. המאפייה הייתה שייכת למנזר בתקופת בית היתומים, והילדים עבדו שם וגם קיבלו עוגות. אני בטוחה שסבתא שלי עבדה שם, כי הזמנו שטרודל פרג וצימוקים וגיליתי שהוא זהה לטעם של השטרודל של סבתא שלי. כמעט נחנקתי בין הפרג לדמעות (זו הייתה יכולה להיות חתיכת סגירת מעגל :)) ).

יצאנו משם, וקצת אחרי הכפר, גיליתי את השלט הבא:

---

והייתה לי עוד סגירת מעגל השנה.

הזכרתי שלסבתא שלי הייתה דודה אחת ששרדה. הדודה הזו היגרה עם שני ילדיה, דיוויד ואן, לאוסטרליה. זה יהיה דיוויד, ששבעים שנה מאוחר יותר, יפתור לנו את תעלומת היעלמו של אבא של סבתא חלינקה.

אלו היו קרובי המשפחה הקרובים ביותר ששרדו את המלחמה. ולמרות שעברו לאוסטרליה, ולמרות שאלו היו שנים שבהן לטוס היה מותרות לעשירים, סבתא וקרוביה הצליחו להיפגש די הרבה בעשורים הבאים. אישית היכרתי את הדודה עצמה, ואת הבן דיוויד, שהגיעו כמעט כל קיץ.

הדודה נפטרה כבר לפני הרבה שנים, דיוויד נפטר בשנים האחרונות. נותרה אן, בת קרוב לתשעים, לא פגשתי אותה מעולם. לפני שנה התקשר אליי אבא שלי וסיפר לי שאן התקשרה אליו לומר לו שהיא עושה סיבוב אחרון ביבשת, כי בגילה היא כבר לא תטייל יותר (זה בכלל מפעים שבגילה היא עדיין מטיילת), והיא תשמח לפגוש אותו ואת אמא שלי בפאריז.

אלא שהימים היו ימי מלחמה וטילים וטיסות שמתבטלות, ואבא שלי התנצל שהם לא יוכלו להגיע. "אני אגיע לפגוש אותה!", אמרתי. בעצם זו ההזדמנות האחרונה שלי לפגוש מישהי שהכירה את סבתא שלי אז, לפני שהלינה בריקס עלתה לפלשתינה ושינתה את שמה והפכה לישראלית.

וכך, בסופ"ש אביבי ונעים, עלינו הגומבוץ ואני על מטוס לפאריז, לפגוש את אן. ציפיתי לפגוש קשישה שברירית וזעירה, פגשתי אישה פחות או יותר בגובה שלי, חריפה, מצחיקה ואתלטית (היא נזפה בי כשהצעתי לקחת מונית למסעדה, כי זה רק קילומטר ואפשר לצעוד את זה).

היה ביקור מהמם בפאריז, התברר שאן היא הרפתקנית קולינרית כמו הגומבוץ, ושניהם חגגו על הזמנות של אוכל צרפתי ונהנו מכל רגע:

וגם היה ערב שהיינו במסעדה ואן והגומבוץ הזמינו כל אחד סטייק עצום עם צ'יפס, בעוד אני הזמנתי מנה צמחונית כלשהי, ואן אמרה לי בטון נוזף:
a lady needs her protein!

אבל אלו לא הסטייקים שהשאירו את אן כל כך חריפה, מצחיקה ואתלטית. זו הגישה שלה. אחרי שכבר היינו שם יומיים והתקרבנו מספיק, שאלתי אותה על השואה. היא אמרה שהיא שמחה לומר שהיא אומנם זוכרת את זה כשנים קשות, אבל הכל מעומעם. היא חיה עם אמא שלה ואחיה על ניירות אריים מזוייפים בוורשה, והכל מעומעם. היא גם לא זכרה את הנסיבות שהביאו לזה שסבתא שלי עברה לפלשתינה במקום לעבור איתם לאוסטרליה.

מה שהיא כן זכרה, זה את הדברים החשובים: היא מצאה עבודה שמעניינת אותה, התחתנה עם גבר שהיא אוהבת, והתרכזה באושר. היא אמרה לי: כולם עוברים דברים קשים בחיים. אני לא עושה תחרות מי סבל יותר. אני מתרכזת בלזכור מה כן היה טוב. בכל יום אני זוכרת את מה שטוב, את מה שהוא סיבה לחייך.

אז זה המסר שאני צריכה לקחת מזה. גם אם בשנה וחצי האחרונות קשה לחייך, גם אם החיוך לא יהיה שלם עד שיחזרו עוד 59 האנשים שנחטפו במהלך טבח שמראותיו הזכירו את השואה, גם אם הכל עצוב כרגע. למצוא כל בוקר משהו אחד (או יותר) שהוא סיבה לאושר, ולהקדיש לו כמה דקות מחשבה. זה כנראה הסוד ללונג'ביטי.