חודש 4 – ישראל, חלק ב'

פריבייסלי, און עדי בעולם: החודש הרביעי בשנת בר המצווה הוקדש לישראל. זה כלל טיול בן שבועיים בישראל פלוס שיפור העברית של הילד פלוס עיון בתרבות ישראלית פלוס לימוד על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני.

את הפוסט הקודם סיימתי בביקורנו אצל הדודים האהובים בגליל, ומשם נסענו ישירות לקיבוץ. בן דודי עודד עשה דרך ארוכה מאז ימיו כגולש קליפורני, והיום הוא בעל משפחה וקיבוצניק בגליל. כששאלתי אותו אם נוכל לקפוץ אליהם כדי להיפגש וגם כדי להראות לילדים קיבוץ, ענה שבשמחה.

את הדרך מהדודים בגליל לקיבוץ שבגליל הקדשנו להסברים מהו קיבוץ. זה היה רעיון חדשני לפני יותר ממאה שנה, התרגשתי להסביר להם, יהודים באו מאירופה עם אידיאל להקים כאן בית משותף, שבו כולם עובדים וכולם חולקים וחיים את חייהם. מכאן עברנו להסברים פרקטיים איך זה עבד: בית ילדים, חדר אוכל, חקלאות, לוח עבודות, גזבר. הילדים הופתעו ממש לשמוע שפעם ילדים בקיבוץ לא ישנו עם ההורים אלא רק ראו אותם בשעות ביקור מוגדרות, וניתן היה לראות שהם מהרהרים אם זה היה עדיף להם או לא. בכל מקרה, הבהרנו שהיום קיבוץ זה כבר לא מה שהסברנו, אף ילד לא ישן בבית ילדים וגם אין כמעט קיבוצים שעובדים כמו פעם. נשאר רק המבנה, הסברנו.

כמו בכל קיבוץ, גם בקיבוץ של עודד יש בריכה, ושם המתינו לנו עודד, בת זוגו, שירית, ושני ילדיהם.

הילדים קפצו וקפצו ואז עודד ושירית שלפו שלל קופסאות עם אוכל דרוזי (פעם שנייה באותו יום, אנחנו אף פעם לא מתעייפים מאוכל דרוזי, מתברר) וגם קופסאות עם אבטיח והילדים אכלו כאילו לא הרגע יצאנו מארוחה לגדוד אצל הדודים מהגליל.

באיזשהו שלב הגומבוץ רצה להחליף לבגדים יבשים ועודד שלח אותו למן ביתן החלפה והזכיר לו למחוא כפיים בקול לפני שנכנס כדי שאם מתחבא שם נחש הוא יידע לברוח ולא להיות מופתע על ידי הגומבוץ. זה לקח הרבה כוחות נפש שלי לא לנוס אל האוטו ולנהוג לציוויליזציה.

אוקיי, אמרנו לעודד, היה באמת יפה מאוד בבריכה, אבל הגיע הזמן להסביר לילדים על קיבוץ. קח אותנו בבקשה אל הרפת.
אין כאן רפת, ענה עודד.
אין כאן רפת?? הופתענו, אז מה זה הריח הזה?
אה, ענה, זה הפרות של הכפר השכן, הן מסתובבות פה במורד ההר.
טוב, נאנחנו, אז קח אותנו לחדר האוכל, שלפחות ייראו איך זה נראה במקור, גם אם זה לא עובד עכשיו.
אין פה חדר אוכל, ענה עודד.
מה זה, נזפנו בעודד, איזה מן קיבוץ זה?? מה נראה לילד?
קיבוץ מודרני, ענה. יש אסיפות חברים למשל.
טוב, אסיפות חברים זה לא משהו שאפשר להראות באותו רגע לילדים שרוצים להבין מה זה קיבוץ. החלטנו לצאת לסיבוב בקיבוץ בכל מקרה.

באחת המדשאות עצרנו. המשאלה הגדולה של הדובוש ושל ילדיו של עודד הייתה לשחק כדורגל עם בני הדודים השניים שלהם. כאן פצחנו במשחק כדורגל שהיה פשוט כיף גדול. יחפים על הדשא, ילדים נגד מבוגרים. ובינתיים השמיים החליטו לפרגן לנו שמי שקיעה בצבעים שגם עם פילטר לא הייתי מצליחה לארגן.

Odi, we're waiting for you in Hungary for the return match! You promised!

הביקור בקיבוץ הסתיים אם כך בהצלחה גדולה, הילדים עשו בונדינג נאה עם בני דודיהם השניים ועודד ושירית הבטיחו שישקלו חופשה בהונגריה.

חזרנו אל בית ההורים שלי והתחלנו שבוע חדש ומלא תעסוקות. האופנוען שב להונגריה לעבודה, ואילו הילדים נפנו לפעילות הבאה של חודש ישראל – קייטנה בעברית.
הקרדיט לקייטנה בעברית הוא כולו לאמא שלי. זו הייתה היא שהתקשרה לומר שהנכדים של חברתה אביגיל היו בקייטנת גלישה וממש נהנו וכשאני מצד אחד התלהבתי ומצד שני התחלתי לגמגם, כי חישבתי בראש מחירי קייטנות בישראל מול משכורות בהונגריה, היא הוסיפה את מילות הקסם: "מתנה מסבתא". ברור!! בשמחה!!! איזה רעיון מעולה זה קייטנה בעברית!

ראשית היינו צריכות לוודא שזה אכן יעבוד. הילדים אומנם דוברי עברית בסיסית אבל אם המדריכים יצעקו להם הוראות מצילות חיים בעברית וייקח להם זמן לתרגם בראש זה עלול להיות מסוכן. אמא שלי התקשרה לקייטנה ואמרה שהילדים דוברי אנגלית, האם זו בעיה? בקייטנה ענו שזו לא בעיה כל עוד הילדים שוחים טוב. מה??? מה זה אומר??

לא משנה, החלטנו ללכת על זה. בבוקר יום ראשון האופנוען יצא אל שדה התעופה ואילו הילדים הנרגשים זכו לארוחת בוקר של סבא (הלהיט של כל ביקור בארץ) ואז אמא שלי ואני לקחנו אותם לקייטנה. השארנו אותם בידי המדריכים ונשארנו בשטח, חבויות בבית הקפה הצמוד, לראות שהם מתאקלמים.

מה אומר לכם, הלוואי שכל הקייטנות שלהם יהיו על חוף הים, אני מוכנה להישאר לחכות להם בכל פעם. איפה זה ואיפה לחכות להם באוטו לחניון ליד הכדורגל (שאלו הם באמת חיי).

עשה רושם שהילדים מסתדרים יפה אז העזנו לחזור הביתה, וכשאספנו אותם בסוף היום קיבלנו שני ילדים שעפו בכל דרך על הקייטנה. התברר שבאותו יום הם לא רק גלשו אלא גם עלו על קיאק, מה שהיה הצלחה גדולה אצל הגומבוץ והצלחה פחותה אצל הדובוש – הוא הקיא שתי דקות אחרי שעלה על הקיאק (עוז, זה קצת מזכיר לי אותך בגיבוש חובלים), אבל אפילו זה לא פגם בהנאתו. הוא נשלח אל החוף לנוח ואז קפץ בכיף אל הפעילות הבאה. שניהם היו מרוצים מאוד. הדובוש התחיל כל משפט שני ב"דה מדריך דניאל סד דט ווי בלה בלה בלה", אילו הגומבוץ כבר תירגל מילים חדשות בעברית: "ימינה! שמאלה! אנחנו ראשונים!". היה משמח מאוד.

אז זו הייתה השגרה לאותו שבוע – הילדים בקייטנה על הבוקר, אמא שלי ואני לוקחות אותם, נהנות מכמה שעות בלעדיהם (ספא!!! שכחתי כמה אני אוהבת מסאג') וחוזרות לאסוף שני ילדים שזופים (נמרחו כל בוקר במקדם הגנה וגבוה ולבשו בגדי הגנה, ועדיין), מרוצים וגמורים.

ביום השלישי כבר שמעתי מהילדים סיפורים על "מיי פרינד תומר פרום בינימינה", כך ששמחה לומר שהילדים הישראלים דיברו מספיק אנגלית או ששלי דיברו מספיק עברית או שהגלים סיפקו מספיק חיבור כדי ליצור חברויות בקבוצה. הילדים כל כך נהנו שהזמנו את תומר פרום בינימינה לפליידייט אצלנו עוד באותו שבוע והייתה הצלחה גדולה. גם חברתי חגית הגיעה עם מיכלי, שנולדה קצת אחרי גומבוץ, אז ספרנו שני פליידייטים ישראלים בשבוע אחד.

עוד חוויות ישראליות בשבוע הזה: קודם כל, חתולים. באירופה, לפחות במרכזה וצפונה, אין חתולי רחוב. בטח לא ברמה של ישראל. הילדים חושבים שישראל היא ארץ החתולים, ולכן כל אחר צהריים ביקשו לצאת לטייל ולראות חתולים.

עוד דברים – קידוש! ועוגת גבינה משולשת, שרק סבתות בישראל מכינות!

חוץ מזה, אחינו הקטן לקח את הילדים לבאולינג ולהמבורגר, קנה להם כל ממתק שהם ביקשו ופינק אותם כאילו אין מחר (יום אחד יהיו לו ילדים ואני אקנה להם טופי דביק בשנייה שתצמח להם שן ראשונה).

בקיצור, הילדים עפו על ישראל. כל מי שפגשנו היה מאיר פנים ושמח לארח ולהזמין לאוכל טוב.

אז אפשר להבין כמה עצובים היו הילדים ביום שחזרנו להונגריה. הם בכו כשנפרדו מסבא ומסבתא ושום דבר לא עודד אותם, גם כשאמרתי שמותר להם לבחור משהו של פוקימון בחנות הצעצועים בדיוטי פרי (ואז ראיתי את המחירים וחזרתי בי. אבל ממילא לא היה את מה שהם רצו).

חזרנו להונגריה אבל זה לא אומר שנגמר חודש ישראל. קודם כל, שמחנו לגלות שהעברית של הילדים באמת השתפרה, מתברר שזה באמת עניין של לבלות כמה שבועות בין דוברי עברית. דבר שני, אחת המטרות של החודש הייתה לצפות בסרט ישראלי ולקרוא ספר ישראלי. הספר היה עניין ממש קל – יש לנו בבית כמה ספרים ישראלים באנגלית, ורק אחד ביניהם התאים לילד בן 12 וקצת, אבל לפחות התאים מצוין: "יש ילדים זיג זג" של דויד גרוסמן הרי מדבר על ילד בגיל בר מצווה שנוסע ברכבת וזוכה להפתעות לכבוד זה. הגומבוץ לא התרשם מהכריכה אבל אז שקע בספר ועלה ממנו רק מדי פעם כדי לשאול "אז רגע, הפליקס הזה, הוא אדם טוב הוא רע?", וגרם לי להבין שבעצם אני לא זוכרת כלום מ"יש ילדים זיג זג" ושחלפו יותר מ-20 שנה מאז שקראתי אותו. אז בעקבותיו גם אני התחלתי לקרוא אותו שוב. רק שלי לא היה זמן ובינתיים הגומבוץ סיים את הספר בהתלהבות. משימה אחת נרשמה בהצלחה.

המשימה השנייה קצת פחות הצליחה: לכו תמצאו סרט ישראלי חמוד שמתאים לבני 12 שיש לו כתוביות באנגלית. הכי קל לבדוק מה יש בשירותי הסטרימינג אבל שום דבר מהסרטים הישראלים שמצאתי שם לא התאים לילד בגילו. הכי רציתי את "מבצע סבתא" – גם חמוד, גם קיבוץ, גם מצחיק, גם לא ארוך מדי. אבל התברר שפשוט לא קיים עותק של הסרט עם כתוביות באנגלית, או שקיים אצל מוכרים קצת לא אמינים שדורשים מאה דולר על הסרט. ושתבינו, יש לי בבית את הדיוידי של "מבצע סבתא", שקניתי לפני המון זמן, אבל גם אם היה לי על מה לנגן אותו עדיין לא היו בו כתוביות. בקיצור, נאלצנו לבטל את הרעיון של סרט ישראלי.

משם עברנו לנושא לא קל – הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הגומבוץ צפה בווידיאו שמציג את ההיסטוריה של הסכסוך, החל מכך שהערבים דחו את תוכנית החלוקה ואז אחרי מלחמת העצמאות נותרו עם נתח מדינה קטן יותר משהיו מקבלים ("אשמתם, הם היו צריכים לקבל את ההצעה", סיכם) דרך 1967 והכיבוש ("אבל למה ישראל לא עשתה מייד שלום תמורת האדמות שהיא כבשה?" תהה, "עכשיו היא הייתה חזקה מהשכנות והיא הייתה יכולה להכריח אותן לעשות שלום". הו, סוויט סאמר צ'יילד) וכל הצרות שבאו אחרי זה.
כשסיים את זה הוא התבקש להציע פתרון לסכסוך. הוא התחבט בזה די הרבה כי בכל פעם שהוא בא עם הצעה – למשל, למסור את השטחים תמורת שלום, אני העליתי מכשול שעומד בדרך של זה – למשל, אז מה לעשות עם כל ההתנחלויות שכבר יושבות בשטחים האלה?
בקיצור, בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה שפתרון ידרוש הרבה כסף – כדי לפצות את המתנחלים וכדי לשקם את המדינה הפלסטינית – הרבה בגרות ורצון טוב, וגם שאיפה חזקה לשלום משני הכיוונים.
נו, אז שיהיה לנו בהצלחה.

המשימה הבאה הייתה למלא מפה ריקה של ישראל בערים ובמקומות לפי רשימה שהכנתי לו. הנה הלפני והאחרי:

סה"כ הצליח לא רע.

את הפעילויות האחרונות לחודש הזה עשינו בכלל יותר מחודש אחרי שהוא נגמר, אבל שייכנו אותן לחודש הזה. זה היה באוגוסט, בפסטיבל המוזיקה "סיגט". הפעם הוקם בפסטיבל ביתן ישראל ואנחנו הלכנו אל הביתן פעמיים. הפעם הראשונה הייתה במשך היום, והגומבוץ, בהדרכת הפעילים הממש נחמדים של הביתן, מילא כל מיני שאלונים שבוחנים כמה אתה יודע על ישראל ונהנה מאוד. הייתה בביתן הזה גם מפת ענק של ישראל, בגודל של שטיח, ושיחקנו עליה את משחק "מיצאו את העיר".

משם הלכנו לפעילויות הסיגט הרגילות שלנו אבל שבנו לקראת ערב. זה היה ערב שישי והייתה אמורה להיערך שם קבלת שבת גדולה. זו הייתה קבלת שבת מאוד ישראלית ומאוד סיגט: בלבוש לא כל כך רשמי, בירכו שם על היין והחלה אבל גם הסתלבטו אחד על השני ועשו צחוקים, וכולם דיברו עברית למרות שההזמנה הייתה לכל באי הפסטיבל. הילדים לא הרגישו יותר מדי בבית, כי כולם היו מאוד רועשים אבל בעיני זה דווקא היה מאוד ישראלי 🙂

הדבר האחרון שעשינו גם היה בסיגט: הלכנו לאזור האמנויות, ושם אחד הביתנים הוציא מפה של העולם וביקש לשים נעצים צבעוניים כדי לסמן את המדינה שהגעתם ממנה. התכוונתי לסמן את ישראל אבל התברר שמספיק ישראלים כבר היו שם:

ובכך הסתיים חודש שהשכיל אותנו אבל גם היה כיף גדול.