חודש 1 – משפחה

החלטנו לפתוח את שנת בר המצווה עם חודש המשפחה. במכתב שנתנו לגומבוץ לגבי החודש הזה הסברנו שלפני שאנחנו מתחילים לדבר על העתיד ולאן הוא מכוון הוא צריך לדעת מנין הוא מגיע ומה המורשת המשפחתית.

ידעתי מראש שגם בעניין הזה אני אעשה כמו שחברתי איריס בחרה לעשות: כל חודש יורכב מחוויות לימודיות או כיפיות מצד אחד וממשימות שהגומבוץ יצטרך לעשות מצד שני. במסגרת החוויות לקחנו אותו לראות איפה כל אחד מאיתנו – אמא ואבא שלו – גרו כילדים. זו משימה הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נשמעת, כי אפילו האופנוען, שלכאורה בית ילדותו נמצא במדינה שאנחנו גרים בה, עבר שש מדינות עד גיל 18 (במסגרת העבודה של אבא שלו) ואין שום מקום שהוא יכול לשים עליו את האצבע ולומר שזה בית ילדותו ממש. אבל בין כל מדינה שהם עברו הם חזרו לבודפשט לשנה-שנתיים וגרו פה בדירות משתנות.

האופנוען חשב טוב ואז בחר שתי דירות שהוא זוכר שגר בהן, אחת בגיל גן חובה ואחרת בסביבות כיתה ה'-ו'. שתיהן לא רחוקות מאיפה שאנחנו גרים היום אז זה בעצם היה טיול קל לשכונה קרובה, שם צעדנו וראינו בניין קטן שיכול להיות שעברתי לידו ובחיים לא חשבתי שהאופנוען גר בו פעם. משם נסענו לבית אחר והאופנוען הצביע על החלון שהיה החדר שלו, תיאר איפה היה בית הספר שלו ואיך היה מגיע אליו וחוזר, ולקינוח צעדנו אל אחורי הבית והצצנו אל החצר האחורית.

זה היה ביתו. כלומר, החצר של השכנים, והאופנוען תיאר איך היה יורד למטה ועובר לחצר שלהם, כי הוא שיחק עם הילדים מהבניין ליד. שני הילדים האזינו לזה כמו סיפורי אגדות, כי מי שמע על ילדים שיורדים לחצר ופוגשים ספונטנית ילדים אחרים לשחק איתם. הרי מתאמים בווטסאפ מתי נפגשים במיינקראפט. ררר

היה מעניין וככה למדתי גם אני אנקדוטות חביבות על ילדותו של האופנוען. להיות במקום שבו היה ילד גרם לאופנוען להיזכר במכונית שהייתה לאבא שלו, באיך ההורים שלו אירחו חברים בביתם, וגם קצת לתהות מה ערך הבית, אם לא היו מוכרים אותו, דווקא היה יכול להיות לא רע…

החוויה הבאה הייתה אמורה לנסוע לבית ילדותי, וזה, כמובן, דורש טיסה לארץ. דווקא לא הייתה בעיה – כיוון שהחודש יצא קרוב מאוד לפסח, החלטנו פשוט לנסוע לסדר פסח בארץ ובאותה הזדמנות כבר לבקר בבית ילדותי. הנסיעה לארץ זימנה לנו עוד קצת חוויות משפחתיות שהתאימו בול לחודש המשפחה. למשל, עוז ומשפחתו הגיעו גם הם לסדר פסח, וכך יצא שלראשונה אי פעם ישבנו כל המשפחה – הורים, ילדים, נכדים – לשולחן הסדר. לא זאת אף זאת, שאמא שלי הזמינה גם את המשפחה המורחבת – האחים שלה וילדיהם וילדיהם – כלומר הדודים שלי, בני הדודים שלי וילדיהם שלהם, ויצא שולחן סדר ענק – 26 אנשים, שזה הכי הרבה אנשים שגומבוץ ודובוש אי פעם ראו סביב שולחן. בהונגריה כולל שולחן החג שלנו את ההורים של האופנוען, ו, ובכן, זהו. האופנוען בן יחיד, אמא שלו בת יחידה ואבא שלו בעל אח אחד שלא כל כך שומר על קשר, כך שמדובר במשפחה קטנטנה. כך שבארץ היה מדובר בסדר פסח לגמרי שונה. וזה כמובן התחיל כמו שסדר פסח משפחתי אמיתי מתחיל: בניסיון להנדס את כל שולחנות הבית פלוס שולחנות שההורים שלי שכרו כדי להצליח להושיב 26 אנשים.

הילדים לומדים שהזזת שולחנות על פי המתכננת סבתא בהשתתפות כל בני הבית זה חלק בלתי נפרד מחג אמיתי

לאחר הזזת השולחנות עשינו מה שהכי יעזור לאמא שלי להכין את הסדר – התחפפנו מהבית כדי לפנות אותו מרעש ילדים. יצאנו אנחנו ועוז ומשפחתו אל אפולוניה, גם שמורת טבע וגם לא רחוק.

וגם יפה שם ויש ים. הילדים, בת דודה שלהם והאופנוען נושמים ים תיכון

חזרנו הביתה וגילינו שבינתיים השולחנות כבר הפכו לשולחן סדר יוקרתי:

עכשיו אני מבינה למה אמא שלי העדיפה לתכנן לבד במקום הצעתי שהילדים יקפלו מפיות למשולשים כמו שאני עזרתי לסבתא שלי כשהייתי ילדה

למחרת היה ערב הסדר והילדים קיבלו מנה גדושה של משפחתיות. היו כל הלהיטים: כל אחד קורא עמוד, הבדיחות הקבועות, גניבת אפיקומן ומו"מ עם סבא על החזרתו, בופה קינוחים לא ייאמן (מעתה אשתו של בן דודי אוהד תמיד תהיה אחראית על קינוחים), צחקוקים בין בני הדודים (גם מהדור שלי וגם בין הילדים ובני דודיהם שלהם), וכמובן, מה שכל סדר פסח אינו סדר פסח בלעדיו –

באדיבות הדודה מהגליל. אני מצמצתי שפתיים, הילדים ואבא שלהם פחות. לא, כי פפריקה על כל דבר זה כן הגיוני. (פחח, אני מצחיקה את עצמי: אני גם פולניה וגם הונגריה, כך שלמעשה שני החלקים שלי רבים עם עצמם)

הלכנו לישון כולנו מאוחר מאוד, מלאים מאוד, עייפים מאוד ומרוצים מאוד.

וקמנו בבוקר אל נסיעה לבית ילדותי. אלא שגם זה לא כל כך פשוט – גם אני עברתי כמה וכמה דירות בילדותי ולא יכולתי לשים אצבע על מה הוא בית ילדותי. החלטתי ללכת על המקום שבו גרתי גם שנה אחת ביסודי וגם למדתי בו את כל התיכון.

או כמו שקראו לזה בילדותי, השביל בין ראשון לרחובות

כן, לקחתי את הילדים לנס ציונה. לא הייתי שם בעצמי כמעט עשרים שנה, למעט ביקור אחד אצל חברתי עדי, אבל זה היה בחופשת לידה עם גומבוץ ואני לא זוכרת דבר.

היה מוזר להקליד בווייז את רחוב החלוץ, הרחוב שבו גדלתי בילדותי, והיה ממש נוסטלגי להיכנס לעיר. זו התחנה המרכזית, אמרתי לילדים, פה היה הפלאפל הכי טוב בארץ (פלאפל מזרחי בנס ציונה. אין עוררין. ראיתי שיש שם עדיין שלט פלאפל מזרחי, אבל אין לי מושג על רמתו היום, והיה סגור כי פסח), זה גן התותח שהלכנו אליו כל יום זיכרון, זה הרחוב שהיה בו התיכון, וזו השכונה שלי.

חנינו וצעדנו:

זה היה ביתי, עם גינה, בלי לול היה ביתי

אני זכרתי את הבית כהרבה יותר גדול, כך שקצת התאכזבתי לראות את הבית הזה. אבל עדיין הראיתי לילדים את השביל שמוליך לחצר האחורית שלשם פנה החדר שלי, והופתעתי לראות שכרתו את עץ האבוקדו ועץ המנגו שעמדו בצד החצר הקדמית. עץ הזית, לעומת זאת, גדל מאוד.

משם צעדנו אל בית הספר שלמדתי בו, "אשכול". את הדרך הזו צעדתי כל בוקר ומשום מה זכרתי כהרבה יותר רחוקה, אבל במציאות מדובר בשתי פינות והייתי שם. על מה התלוננתי בתור ילדה, למען השם. הילדים התבוננו בסקרנות בבית הספר של אמא ואני הובלתי אותם בהתרגשות למה שאז היה גולת הכותרת של בית הספר: הקיוסק של ציונה, שבו היא מכרה פיתות עם השקשוקה הטובה בעולם. היה סגור, כמובן, כי פסח. גיליתי שגם הקיוסק, במבחן הזמן, לא מרשים.

זכרתי חלון גדול פתוח ופיתות חמות מלאות בשקשוקה מהבילה. במציאות זה נראה ככה. הילדים, הממ, לא התרשמו

סיפרתי לילדים שמעל השכונה שלנו, שהייתה ברובה בתים פרטיים, עמדו כמה בניינים שכונו "הבניינים האדומים" ונחשבו לבניינים הגבוהים של האזור.

עדיין אדומים, אבל איך חשבתי שזה בניינים גבוהים?

בקיצור, מבחן הזמן זה משהו שקשה לעבור.

היה סיור מעניין מאוד (לי) וגם חביב (לאופנוען ולילדים). אני שמחה שהילדים ראו איפה גדלתי ואני שמחה שביקרתי שם כי זה הרגיש לי כמו סגירת מעגל שלא ידעתי בכלל שהוא פתוח.

את יום המחרת הקדשנו להסתובבות בתל אביב, פחות בקטע של הילדות של אמא ויותר בקטע של להנות בביקור בישראל.

יום תל אביבי, שאליו הגומבוץ בכלל לא הצטרף כי הוא התעורר עם רגל כואבת והשארנו אותו בבית עם סבא וסבתא.

אחרי היום התל אביבי חזרנו לבודפשט (ונשבענו שיותר לא טסים בחול המועד. יש לי תמונה מנתב"ג אבל למה לדכא). בבודפשט חזרנו לחודש המשפחתי. בין היתר, הלכנו לתיאטרון כל המשפחה פלוס אמא של האופנוען:

ההצגה הייתה "הנערים מרחוב פאל", שהיא בכלל מחזמר ומבוססת על הספר. בגלל שכבר קראתי את הספר וגם היכרתי שיר מהמחזמר חשבתי שאני אצליח להבין את ההצגה גם עם ההונגרית הצולעת שלי. הבנתי לפחות חלק.

עוד חוויה שעשינו בחודש הזה הייתה שהגומבוץ התבקש לבחור פעילות משפחתית כלשהי, משהו שיקלע לטעמי כל אחד מהמשפחה, ונעשה אותה כולנו ביחד. קיווינו שיבחר משהו מגניב כמו חדר בריחה או משהו בסגנון אבל הוא בחר ללכת למסעדה. בן של אמא שלו.

על כל פנים, הוא בחר במסעדה שנקראת "מנגה קאובוי". זו מסעדה שמוקדשת כולה לאנימציה יפנית ולסרטי קולנוע.

השולחנות כולם מעוטרים במנגה והקירות מלאים בפוסטרים של סרטים שעשו להם פוטושופ והכניסו את צוות המסעדה. זה חמוד

האוכל לעומת זאת מדבר בעיקר לילדים. אני חשבתי שמלוח מדי, הכל, אבל הילדים אהבו והיו מרוצים מגודל המנות. נו טוב

בנוסף לחוויות היו בחודש הזה גם משימות. משימה ראשונה שהטלנו על הגומבוץ הייתה לראיין את הסבים והסבתות שלו ולשמוע מהם סיפור על ילדותם/צעירותם. הרעיון שעמד מאחורי זה היה שיכיר את סבא וסבתא שלו מעבר להיותם סבא וסבתא.

למזלנו, ההורים שלי הגיעו לבודפשט לכבוד יום הולדתו של הגומבוץ ולכן כבר ביום שקיבל את דף החודש ובו המשימות הוא התיישב לראיין אותם. אבא שלי סיפר לו על ילדותו וקינח בסיפור על איך פגש את סבתא (הם נפגשו בצבא). אמא שלי סיפרה לו סיפור שלא שמעתי אף פעם לפני, איך בתור נערה היא הבריזה מבית הספר והלכה עם חבריה לחוף הים, ושם הם שיחקו מטקות אבל במקום מטקות הם השתמשו בבקבוקי קוקה קולה (?) מזכוכית, ושלה נשבר ביד שלה וזה נגמר בתפרים. הנה הברזה שאי אפשר להסתיר מההורים.

גומבוץ מראיין את סבתא

משם הוא עבר לראיין את ההורים של האופנוען. אמא של האופנוען סיפרה לו איך חלמה ללכת ללמוד משפטים אבל לא הסתייע, ואבא של האופנוען סיפר לו איך נולד בגטו, כמה קשה היה בילדות ולקינוח איך 15 שנה מאוחר יותר, בניסיון המרד המפורסם נגד הסוביטים הוא גילה שגם המורדים בעצם שונאים יהודים ואין צד טוב לתמוך בו. לא הסיפור הכי מדהים לספר לילד בן 12, שחזר קצת מזועזע מהראיון.

משימה נוספת שהגומבוץ קיבל הייתה למלא עץ משפחה. הכנתי לו מראש עץ משפחה ריק שמתאים למשפחה שלנו והוא היה צריך למלא אותו, כולל שמות בני הדודים שלי מכל הצדדים ועד רמת ההורים של הסבא והסבתא שלי, כלומר סבים רב-רבתא שלו, או איך שלא אומרים את זה.

תוך כדי מילוי העץ הוא גילה ששכחתי להשאיר מקום לשני האחים שלי עצמי ולמשפחותיהם. כל הכבוד לי באמת. זה תוקן תוך כדי

עם מילוי העץ תמו משימות החודש הראשון והרגשנו מוכנים לעבור לחודש השני. ועליו – בפוסט הבא.

14 תגובות בנושא “חודש 1 – משפחה

  1. איזה רעיון נהדר ולא שגרתי. כל הכבוד על היוזמה וההשקעה – אני בטוחה שמעבר לכיף, השנה הזו תזכר כחוויה מעצימה לכל המשפחה 😊
    נס ציונה עיר מאוד חביבה. כשגרתי באזור, מאוד אהבתי לטייל שם בשבתות וחגים. השדות מסביב כמעט תמיד נטולי אנשים, וזה מרגיש כמו בועה שבין עיר לעיר.
    פעם ראשונה שאני מבינה שהאופנוען יהודי. משום מה, אף פעם לא חשבתי על האפשרות הזו.

    אהבתי

    1. אני לא מכירה את נס ציונה הנוכחית. ממה שראיתי הרבה מקומות שהיו פרדסים הפכו לשכונות, שזה כמובן פחות שימח אותי. אז אני שמחה לשמוע שעוד נשארו שדות לטייל בהם.
      פגשתי את האופנוען אחרי שעשה עלייה, אז כן, יהודי 🙂

      אהבתי

  2. איזה יופי של רעיון
    דרך מעולה לשמור על קשר עם שורשים ולגלות את הזהות.
    מרגש

    אהבתי

  3. רעיון נפלא!!!!
    ואיזה חודש עשיר נפל בחלקכם! מרגש. ששנת ההכנה תמשיך להיות מרתקת.
    באמת כל הכבוד👍👑

    אהבתי

  4. פפריקה זה החיים! התבלין הכי שמיש אצלי בבית.
    וזה נשמע ממש נחמד הפעילות שאתם עושים עם גומבוץ.
    כשאני הייתי בגיל הזה הייתה לנו שנת בר מצווה. היה יחס גם מבית הספר (הטיול השנתי היה עליה לרגל לירושלים, כן ממש הלכנו ברגל מיער חולדה עד ירושלים). גם הייתה עבודת שורשים. ובמושב דרך תנועת הנוער היו לנו פעילויות מיוחדות שקשורות לשנה הזאת שבסופה הייתה מסיבה גדולה והופעה של כל בני המצווה (מן הצגה כזאת).
    נראה לי ממש חשוב לתת איזושהי חשיבות לגיל הזה, במיוחד כשנמצאים בחו"ל והמנהגים שונים ממה שיש בארץ.

    אהבתי

כתיבת תגובה