שיר שחלמתי

היה זה בחופשת הסתיו, כלומר לפני חודש וחצי, ואני תיכננתי לספר על הטיול מייד, אבל קודם כתבתי את פוסט ההאלווין ואז החל גל הקורונה*, והנה, ברוך השם, עבר חודש וחצי ואני לא זוכרת מה עשינו בפראג.

*(מספרים מטורפים, בתי החולים קורסים, באמת שאין לכם מה לחפש פה כרגע. אני בטוחה שתצליחו לעבור שנה בלי יריד כריסמס. מבטיחה לכם שגם אני לא אדרוך השנה בשום יריד כריסמס).

אבל אנסה להיזכר עם התמונות. זה היה לקראת חופשת הסתיו הבית-ספרית כשחיפשנו מקום שאפשר לנהוג אליו ביום אחד ויהיה מעניין מספיק. טיילנו בהרבה טבע בשנה האחרונה (היוש, אוסטריה) ובאופן כללי מאז שאנחנו עם הילדים אנחנו בעיקר עושים דברים שטובים להם וסמי-מעניינים אותי. אבל אני חשקתי בחופשה אורבנית. ספציפית חשקתי בחופשה אורבנית במקום כמו ניו יורק, או ברלין, או לונדון, ורצוי להתעורר מאוחר ולאכול ארוחות קטנות אך טובות ולראות אמנות, ותיאטרון, ולהיתקע בחנות ספרים לשעתיים ולצאת ממנה עם ספר כל כך שווה שהוא ראוי לגירסתו המודפסת על נייר של ממש, ולשתות צ'אי לאטה בבית קפה כשבחוץ אדי קור, ובערב לפשוט את בגדי החוץ ובגרביים עבים לאכול את השוקולדים המקומיים. נו, חופשה כמו זו שלא הייתי בה יותר מעשור.

אבל ניו יורק זה כבר עניין לטיסה, שממש לא בא לנו בימים אלה או בתקציבים אלה, וברלין ולונדון זה כבר עניין של יותר מיום אחד של נהיגה (כלומר, לברלין זה תשע שעות נהיגה, ובהחלט אפשרי ביום אחד, אבל רצינו סופ"ש קצר ובמקרה כזה שני ימים יילכו רק על הנסיעה), אז חיפשתי עיר שלא חרשנו (היוש, וינה), שתהיה יפה ארכיטקטונית, שתהיה מעודכנת יחסית ואם אפשר גם לא מאוד יקרה. הכל צעק "פראג! סעו לפראג!".

אז פראג. חמש שעות נסיעה על כביש מהיר והיינו שם. כך הבטיח גוגל וכך גם היה במציאות – עלינו על האוטו בתשע בבוקר בבודפשט ובשתיים יצאנו ממנו בפראג. להיט.
זו הייתה הפעם הראשונה שישנו באיירביאנבי. אנחנו אנשי מלון או התארחות אצל חברים/משפחה, אבל הפעם היינו צריכים מקום שיש בו חניה, ובפראג יש מלונות מהממים במרכז העיר אבל חניה היא בעיה, ולא התחשק לנו לבזבז זמן על מציאת חניה או לחטוף קנס בחופש.
אז מצאתי איירבינאנבי, שני חדרי שינה נפרדים לנו ולילדים, סלון ענק, מטבח גדול ומצויד, חניה בחינם ובשפע בשכונה בפאתי פראג. במרחק חמש דקות הליכה – הרכבת התחתית. 12 דקות נסיעה ואנחנו במרכז העיר – מושלם. וגם המחיר מושלם (יצא 350 שקל ללילה). בקיצור, מהממיישן.

הילדים, כמובן, פחות התלהבו. בשנות פעוטותם הם התרגלו להכל כלול במלונות ילדים, שהכל מוקדש לבידורם ולהזנתם, והשינוי שאנחנו מציגים להם ככל שהם גדלים לא בא להם טוב. כבר בקיץ הם נאלצו להסתגל לחיים הקשים של מלון ללא בריכה, ועכשיו הורדנו להם גם את ניקיון החדר היומי ואת בופה ארוחת הבוקר. נאלצנו להקשיב לשלל תלונות מפונקות במהלך הנסיעה ועכשיו אנחנו מתלבטים אם פנימייה צבאית בהונגריה או בארץ ומאיזה גיל.

על כל פנים, הגענו לאיירביאנבי וגילינו שהוא כל מה שפורסם, וגם נקי, וגם הילדים גילו שיש סלון גדול עם פינת ישיבה נוחה ובבת אחת שככו התלונות. שמנו את תוכניות הפנימיה הצבאית על הולד.

הנחנו את הדברים ומייד יצאנו אל מרכז העיר. הילדים והאופנוען לא היו בפראג מעולם, אני כן הייתי, אבל ב-2001 (השם תשמור, חלפו עשרים שנה) ועוד במסגרת טיול רומנטי עם מישהו שאינו האופנוען, כך שקימצתי באזכורי הטיול ההוא. יצאנו אל המרכז ומייד נפעמנו: איזו עיר מהממת.

הייתה זו שעת ערב ועל כן הזדרזנו בסיבוב, סימנו לעצמנו כמה מקומות שנרצה לראות למחרת ונפנינו אל המשימה החשובה באמת: מציאת מקום לארוחת ערב. פראג היא עיר תיירותית במזרח אירופה, מה שמבטיח מספר גדול של מלכודות תיירים או סתם מסעדות עם אוכל לא טעים, ועל כן סתם לנסות מסעדה עלול להיות מבאס. אבל השם העניקה לי חברה בריטית ממוצא צ'כי שגרה כמה שנים בפראג, וכשאמרתי לה שאנחנו נוסעים היא מייד סיפקה לי רשימה של מקומות שהיא ממליצה.

בערב הראשון שלנו בפראג רצינו לנסות אוכל מקומי, וחשוב מכך – בירה מקומית. בחרנו אם כן במסעדה שאינה ממש במרכז אבל החברה הבטיחה שאותנטית ונעימה.

לא נורא, היה מספיק בירה אז למי איכפת? יצאנו משם שבעים ומרוצים ועלינו על מונית אל הפרבר שלנו, אל מה שבדמיוננו היה צריך להיות לילה נעים במיטות הגדולות עם שמיכות הפוך הנעימות.
היה צריך להיות, אבל זה בגלל ששכחתי שהילדים אוהבים להרוס לנו לילות בטיולים. בשתיים בלילה פקחתי עיניים וגיליתי את הדובוש עומד ליד המיטה שלי ומביט בי. החנקתי צווחה ולחשתי: מה????
עונה לי:

פיניתי לו מקום במיטה ביני לבין האופנוען. כלומר, הוא ישן על רוב הצד שלי בעוד אני ישנה על הצד ועל סף תהום המיטה, פלוס הוא בעט באופנוען מדי פעם (חלומות על כדורגל, מן הסתם). שעה אחרי, האופנוען נשבר ועבר למיטה שהדובוש פינה. שם הוא גילה שהיא במידה של ילדים, אז רצוי שלא יימתח יותר מדי.
האופנוען עבר לחדר הילדים, אבל השאיר את הטלפון שלו בחדר שלנו. בשש בבוקר (!!!!) מישהו צלצל. מתברר שזה היה איזה טכנאי רדיאטורים או משהו כזה שהאופנוען קבע איתו בתאריך אחר אבל הוא התבלבל וחשב שהיום. באמא שלו. בקושי חזרנו לישון.

עת הגיע הבוקר היינו האופנוען ואני טרוטי עיניים בעוד הדובוש והגומבוץ חקרו בעליזות מתי יוצאים לעיר. אין בעיה, חמודים, אמא כבר תנוח כשתעברו לפנימייה צבאית.

אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו אל מרכז העיר. התוכנית הייתה כזו: להסתובב, בלי ממש תוכנית. אני לא אוהבת לו"ז כשאני בחופשה. מה שאני כן עושה זה לכתוב כמה מקומות שנשמעים מבטיח, ואז להסתובב בניחותא באזורם עד שמגיעים אליהם. הכנתי מראש גם כמה מקומות שאמורים להיות "טובים לילדים", אבל האמת שזו הייתה תוכנית למקרה שיירד גשם ושבאמת נמצא את עצמנו עם הגב לקיר, כי באמת, למה לי להיות תקועה באיזו משחקייה/גינת שעשועים/גלריית תלת מימד לצילומי סלפיז בפראג? את זה אני יכולה לעשות גם במקום שבו אני גרה, לא בשביל זה נסעתי למקום אחר.

יצא שהיה מזג אוויר מושלם – קריר אבל שמשי, אז התוכנית הייתה להסתובב, לעצור במקומות שבא לנו, וכמובן להקפיד לעשות עצירות שגם הילדים יאהבו. כך יצא שנתקלנו בחנות דונאטס מקסימה ומייד הושבנו את הילדים לאתנחתא:

הליכה ברחובות פראג גילתה לנו המון פינות מעניינות:

מהסמטה הזו צעדנו אל גשר קארל, שמחבר בין העיר העתיקה לעיר המודרנית יותר. הוא נחשב לנקודה תיירותית גדולה ולאורכו פזורים המון מוכרים שמציעים ציורים/מזכרות. מה שבטוח, הנוף ממנו מושלם.

מהגשר ירדנו אל הגדה השנייה של הנהר והליכה קצרה הביאה אותנו אל קיר ג'ון לנון. הקיר מכונה ככה כי ביום הירצחו של לנון הופיעה שם כתובת גרפיטי לזכרו. השלטונות הסובייטים פחות אהבו ומחקו את זה, ומייד ניצתה שם מלחמת גרפיטי עם השלטונות. עם הזמן זה הפך לקיר שכולו גרפיטי ומחאה פוליטית.

זה קיר מאוד יפה ועומדים מולו הרבה תיירים ויש תור להצטלם איתו. ובאמת יצאו לנו תמונות ממש יפות משם.

מקיר ג'ון לנון יצאנו בהליכה עצלה לאורך הנהר, אל גשר מקביל לגשר קארל כדי שנוכל לצלם אותו.

חצינו בחזרה אל העיר העתיקה והתרכזנו בלמצוא מקום למטרתנו העיקרית בביקור בפראג: בירות צ'כיות. העדפנו להימנע מישיבה בפנים – גם כדי להנות מהשמש הסתווית וגם כדי להישאר בחלל פתוח כמה שאפשר. אז חיפשנו פאב קלאסי כזה, שמציע לעמוד בחוץ עם המשקה.

משם פסענו אל מרכז העיר העתיקה שוב. נתקלנו במה שמכונה "השעון האסטרונומי". זה שעון עם הרבה חוגות וגלגלים ובכל שעה עגולה יש תצוגה של בובות הקדושים שעליו, במן תיאטרון בובות חמוד.

בעודנו צופים בתצוגת השעון שמענו מחיאות כפיים סוערות וקלטנו שכולם מביטים לעברנו. הסתובבנו וגילינו שצמוד אלינו עומד זוג, הגבר כרע על ברכיו ושלף טבעת בול כשהשעון צלצל, והיא אמרה כן. האם היא אמרה כן כי היא רוצה להתחתן איתו או כי פחדה לומר לא ולאכזב את כל הקהל שצפה בהם וחיכה לתשובה שלה? שאלה טובה. יש דברים שרצוי לעשות בפרטיות.

משם צעדנו הליכה קצרה אל הטעות הגדולה של הטיול. כשבדקתי אטרקציות לילדים שמחתי לגלות שיש שם סניף של חנות הצעצועים המלי'ס. לא הייתה לי כוונה ללכת לאטרקציות של ילדים אבל המלי'ס זה אטרקציה גם לי. מתה על החנות שלהם בלונדון ולא הייתי כבר המון שנים, וגם רציתי שלילדים תהיה את החוויה הזו של להיכנס לחנות צעצועים מדהימה. אמרנו להם שכפרס להתנהגות טובה נלך לשם וכל אחד יכול לבחור צעצוע קטן בתקציב של 10 יורו.

הבנו את גודל הטעות כבר בכניסה. זה יפה, אבל המלי'ס של לונדון זה לא. והיו שם המוני אנשים, ולא כולם טרחו עם מסיכה, והיו המון הורים חלולי עיניים שבאו עם פעוטות בשביל האטרקציות שבחינם ורדפו אחרי הפעוטות שלהם כמו זומבים. האטרקציות בחינם, התברר לנו, לא רבות בכלל. כמה דוכני מכירה עם צעצועים שמדגימים, אבל בעיקר משחקי ארקייד שעליהם בהחלט משלמים. ובכן, לא באנו לפראג כדי לשלם על אסימונים ולהיתקע במשחקי וידיאו בתוך חנות צפופה. אמרנו לילדים שיאללה, יבחרו את הצעצוע שלהם והיינו פה. אלא שבעוד עשרה יורו קונים משהו חמוד בבודפשט, הם לא קונים כלום בהמלי'ס בפראג. הגדלנו את התקציב, רק כדי שהילדים יבחרו ונעוף משם, והם בחרו איזה טיסן פקקטה שהמוכרנים הדגימו שם. עלה מאה שקל לאיזו חתיכת קלקר. למדנו לקח.

משוקשקים קלות ומקווים שלא חטפנו קורונה, יצאנו מהחנות והלכנו לכיוון הרובע היהודי. כבר היה חושך אז לא התכוונו לטייל שם, אבל החברה שיודעת שלחה אותנו למסעדה מושלמת בשבילנו: מצד אחד אוכל מקומי, מצד שני מעודכן עם אופציות (מועטות) לצמחונים. מצד אחד חמים וכיפי, מצד שני עיצוב מגניב שרוצה להיות ניו יורק. התלהבנו. כל כך התלהבנו שאני אשתף פה את הלינק, כי זו באמת המלצה שווה. זו המסעדה.

היה טעים והיה צירוף מקרים נדיר שגם הילדים, גם האופנוען וגם אני אהבנו את האוכל. עוד נשוב.

יצאנו משם כשכבר היה מאוחר ולכן התקדמנו אל תחנת המטרו הקרובה. התברר שזו תחנה ליד קניון. אני לא חובבת קניונים ולא באתי לשם לעשות קניות, אבל נזכרתי שחברה אמרה לי שבפראג יש מרקס אנד ספנסר, וחשוב מזה, מארקס אנד ספנסר עם מחלקת אוכל. זה לא נשמע משהו לכם, אנשים שלא גרים ברוסיה ההונגרית, אבל בשבילי מרקס אנד ספנסר פודז טומן בחובו תבלינים שאין להשיג, טעמים שהרבה זמן לא טעמתי, וגם סתם סיבוב במשהו שמרגיש כמו סופר מעודכן, עם פולי אדממה קפואים ועם סוכר חום אמיתי. האופנוען נותר איפוא עם הילדים מחוץ לקניון ואני יצאתי לקניית אוכל זריזה.

ביציאה מהקניון ראיתי בחטף שיש בקניון הזה כל מותג שאפשר לדמיין, אז אני מניחה שזו המלצת קניות:

נסענו לאיירביאנבי שלנו ושם הילדים החלו באושר לנסות את טיסני הזבל במאה שקל שלהם. לקח רבע שעה עד שאחד נשבר. היה ברור.

הלכנו לישון אחרי שהתרענו בדובוש להימנע ממופעי צ'אקי באמצע הלילה. הדובוש אמר שאין בעיה, אם ניתן לו לישון מלכתחילה במיטה שלנו, כלומר להחליף עם האופנוען מיטה, הוא יישן כמו ילד טוב. האופנוען קיפל זנב ופנה אל חדר הילדים, אדיפוס נפנה בנחת אל המיטה הגדולה וישן טוב. עד כאן חופש רומנטי נוט.

בבוקר קמנו ליומנו האחרון בביקור זה. כיוון שהיה סופ"ש, כלומר, חניה בחינם, החלטנו להיכנס עם האוטו למרכז העיר. נסענו ישירות לרובע היהודי, לעשות סיבוב עם רוח יהדות. תזכורת לעצמנו: להפסיק להשאיר את סיבובי התרבות היהודית לימי שבת, תמיד הכל סגור. ניאלץ לחזור.

מה שכן, התרשמנו עמוקות מהרובע היהודי של פראג. בעוד הרובע היהודי בבודפשט נחרב במלה"ע השנייה ונשאר בחורבותיו עשרות שנים, עד שהפך בעשור האחרון למרכז הבילויים הסליזי קמעא של העיר, הרובע היהודי בפראג הוא פנינה של בניינים עתיקים, בנייני ארט דקו, חנויות של מעצבי על, בתי קפה מהממים. התהלכנו משתאים.

אחרי צעידה ברובע היהודי חזרנו לרחוב של המסעדה המוצלחת מהערב הקודם, כי זכרנו שהיו שם המון מקומות שנראו מוצלחים גם הם. התיישבנו לאכול משהו בבית קפה יפהפה.

משם יצאנו הביתה. המסלול הישיר והמהיר כולל נסיעה דרומה מפראג, כניסה לסלובקיה, דרומה עד הגבול עם הונגריה, ומשם לבודפשט. אי שם ליד בירת סלובקיה, ברטיסלבה, חשבנו לעצמנו – למה שלא נקפוץ לאוסטריה? הסתכלנו בווייז, גילינו שייקח לנו 25 דקות ממרכז ברטיסלבה ועד הסופרמרקט החביב עלינו ליד וינה. לקחנו את הפנייה לאוסטריה. חצי שעה מאוחר יותר כבר עסקנו במילוי עגלה באוסטריה בדברים שאין ברוסיה. חזרנו לבודפשט שעתיים אחרי, מרוצים ומסודרים. עוד נשוב.