בדיוק לפני 14 שנה, ביום השואה 2005, פירסמתי בבלוג לראשונה את סיפורו של סבא-רבא שלי, שנעלם בשואה והיו עדויות שונות שנותר בחיים. מדי שנה פירסמתי את הסיפור שלו כאן וביקשתי – אם מישהו מכיר אדם בשם הזה, בבקשה תפנו אליי, סבתא שלי תשמח לדעת מה עלה בגורלו, גם שבעים שנה אחרי שראתה אותו בפעם האחרונה.
לפני חמש שנים הגיע אלינו הפתרון. אלא שסבתא שלי, שהייתה ילדה בשואה, כבר לא הייתה צלולה. נותרנו עם דילמה – האם לספר לה, כשאנחנו יודעים שיש יותר סיכוי שהמידע הזה יבלבל אותה ויכניס אותה לחרדות מאשר יפתור לה תעלומה, או לא לומר מילה. בחרנו לא להזכיר לה את השואה. היא כבר לא זיהתה אנשים קרובים לה, בשיחות האחרונות שלי איתה כשעוד הייתה צלולה היא חשבה שעדיין יש שואה, זה לא היה נושא שהיה טעם להעלות איתה. שתקנו.
כיוון שכך, שתקתי גם כאן. לא יכולתי לספר לכם מה קרה לאבא של הלינה בריקס, כשהלינה עצמה חיה ולא יודעת. אבל הלינה, היא סבתא שלי, חלינקה, נפטרה לפני חודשיים וחצי. זה יום השואה הראשון בלי סבתא שלי, וזה הזמן שלכם לשמוע מה באמת קרה ללייבוש בריקס.
אם הגעתם לכאן לפני שקראתם את הסיפור המקורי – כאן סיפרתי על התעלומה. כנסו לקרוא שם לפני שאתם קוראים את זה, קשה להבין את מה שכתוב כאן בלי להכיר את הפרטים משם.
בחורף 2013 חברתי מיקי יצאה לחופשת לידה. זה פרט חשוב, כי זה הותיר את מיקי, שעד אז הייתה אם עובדת ועסוקה מאוד, עם תינוקת שלפעמים ישנה והעניקה לה זמן פנוי. מיקי שלחה לי אימייל ובו הצעה נדיבה עד מאוד: היא תקפוץ בשבילי לארכיון בית ווהלין בגבעתיים ותחפור שם במסמכים. ארכיון גרמני בשם באד ארולסן נפתח לאחרונה עם מסמכים ובהם המון מידע, ומיקי חשבה שאולי תוכל למצוא שם משהו על לייבוש שלנו. הסכמתי מייד ונתתי לה את כל הפרטים שהיו לי שאפשר לחפש בעזרתם.
כמה שבועות לאחר מכן הגיע שוב מייל ממיקי. כותרתו לא בישרה טובות. "לא מצאתי מידע חדש :(", הייתה הכותרת בראש המייל. אבל היא דווקא כן מצאה המון. היא גילתה מסמכים שתיעדו את כל המסע של סבתא שלי בשואה ואחריה, והיא מצאה גם כמה מסמכים של לייבוש. טופס בקשה לתעודת זהות בגטו שהוא מילא, למשל. הייתה שם גם החתימה שלו, שלא ראינו מעולם, וגם את תאריך הלידה שלו, שלא ידענו לפני. הוא נולד ב-7.8.1900, שזה 82 שנה בדיוק לפני שאחינו הקטן נולד, גם הוא באותו תאריך בדיוק. עם המידע הזה התקשרתי לסבתא שלי ותפסתי אותה ברגע צלול, והיא התרגשה לשמוע שבכל הימים שחגגה יום הולדת לנכד שלה, היא חגגה גם יום הולדת לאבא שלה.
רוב המסמכים שמיקי מצאה היו מרגשים, אבל בלי מידע ממש חדש. חוץ ממסמך אחד, שפשוט לא הצלחנו להבין.
כתוב שם: לייב בריקס. נולד ב-1900 בסידלוויץ' שבפולין. ב-16.8.42 עלה על הרכבת מראדום לטרבלינקה ומת על הרכבת.
בום.
אבל איך זה יכול להיות? אנחנו יודעים שהוא קפץ מהרכבת, והגיע חי לבית גיסתו, אחות אשתו, דודה של סבתא שלי, בוורשה. אנחנו יודעים שזה היה ב-13.1.43. איך זה יכול להיות שהוא נרשם כמת חמישה חודשים קודם לכן?
ישבנו והעלינו רעיונות לאיך זה קרה. אולי רגע לפני שהוא קפץ מהרכבת הוא החליט להשאיר את המסמכים שלו על אדם שכבר שכב מת בקרון, כדי שלא יידעו שהוא קפץ? והנה עוד עניין תמוה: בטרבלינקה רשמו רק את מי שהגיע חי ברכבת, לא טרחו לרשום את המתים. אז למה מישהו ממש טרח לומר שלייבוש הגיע מת ברכבת לטרבלינקה? אולי יש כאן איזה סיפור מיוחד מאחורי הדיווח הזה?
מיקי שלחה אותי לכתוב לארכיון באד ארולסן. יש בו מסמכים שרק לאחרונה נפתחו לציבור, שנתפסו אחרי המלחמה בגרמניה וברוסיה. אולי להם יש מידע עם יותר פרטים. כתבתי. וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. כמעט שנה אחרי הגיעה התשובה: אין להם מידע שיכול להסביר את הרישום מטרבלינקה.
נקלענו למבוי סתום. באימייל המשפחתי סיערנו מוחות: אולי הוא קפץ מהרכבת, ברח, נתפס ואז הועלה שוב על רכבת לטרבלינקה, והפעם מת על הרכבת? אבל איך זה מסביר את התאריכים שלא מסתדרים? אם רק היה מישהו שהיה אפשר לשאול, אולי התאריך שיש לנו שגוי ובעצם מדובר בשנה קודם? אבל סבתא כבר לא מזהה אותנו, והדודה שלה מתה כבר כמה שנים טובות.
רגע, אמר הדוד מקליפורניה, אח של אבא שלי. אפשר לשאול את דיוויד. דיוויד הוא בן דוד של סבתא שלי, בנה של הדודה מוורשה. ידעתי שהוא עדיין בחיים, אבל בשבילי הוא הדוד מאוסטרליה, שזוף, טניסאי, מגיע לביקור כל שנה בילדותי. מעולם לא קישרתי בינו לבין הילד הפולני הקטן ששרד על ניירות אריים מזויפים. אבל כן, בעצם הוא היה שם. אלא שחשבתי שהוא היה פעוט, ומה הסיכוי שיזכור את זה? מה פתאום פעוט, אמר הדוד מקליפורניה, הוא היה בן עשר, ויש סיכוי שהוא זוכר אירוע דרמטי כזה בתולדות המשפחה.
אז הדוד מקליפורניה התנדב להתקשר לדיוויד ולשאול אותו. לקח כמה ימים עד שהוא הצליח לתפוס אותו, אבל כשתפס אותו, הוא גילה שדיוויד זוכר היטב את היום ההוא. המידע שהוא שמע ממנו זיעזע אותו כל כך שהוא ישב מייד לכתוב אימייל ארוך ומפורט לכולנו.
כי דיוויד אמר בטלפון: זה לא היה לייבוש, אבא של חלינקה, שקפץ מהרכבת, זה היה אבא שלי. הוא זה שהגיע אלינו הביתה בוורשה אחרי שקפץ מהרכבת.
דממה. הדוד מקליפורניה מנסה להבין מה זאת אומרת, כבר שנים אנחנו שומעים שלייבוש קפץ מהרכבת, הגיע לוורשה, יצא מהבית של הדודה ונעלם. ובן הדוד של סבתא שלי בשלו: זה לא לייבוש, זה אבא שלי.
אנחנו לא יודעים איך זה קרה, הבלבול הזה. אחרי המלחמה סבתא שלי נפגשה עם הדודה מוורשה, שסיפרה לה סיפור שממנו סבתא שלי הבינה שאבא שלה קפץ מהרכבת וייתכן ששרד את השואה. במשך שישים השנה הבאות איכשהו המידע הזה לא אומת או עומת. הדודה וילדיה עברו לאוסטרליה, סבתא שלי הנערה בחרה לעבור לפלשתינה. הם התראו מאז כמה וכמה פעמים, באוסטרליה, בארץ. אבל הם לא דיברו על השואה. סבתא שלי לא סיפרה גם למשפחה שהקימה בארץ מה עבר עליה עד שכבר הייתה סבתא בעצמה. זה פשוט לא היה משהו שמדברים עליו.
וכשהדוד מקליפורניה ניסה בכל זאת להבין איך זה יכול להיות, מה גרם לה לחשוב שזה לייבוש שקפץ, דיוויד אמר שאחרי המלחמה אנשים רצו להאמין בכל בדל של תקווה, ושבמילא היו שמועות על לייבוש, כל מיני מכרים שאמרו שהם חושבים שהם ראו אותו אחרי המלחמה ושהוא מחפש אותה, והיא כמובן נסעה לכל המקומות באירופה שהם אמרו שראו אותו. המסכנה באמת התרוצצה בכל רחבי היבשת, מחפשת אחריו, ילדה בת 16 בלי כסף ומשפחה שרודפת אחרי שמועות. אז אולי זה התחבר, השמועות שהוא חי ומחפש אותה וסיפור הקפץ מהרכבת.
השיחה הזו עם דיוויד זיעזעה את כולנו, כי מדובר במשהו שכל חיינו ידענו כעובדה, גדלנו על הסיפור הזה, שלייבוש קפץ מהרכבת והגיע לוורשה ומאז הוא נעלם. במשך כמה ימים לא הצלחנו להגיב על המייל הזה. ואז התחלנו לעכל: אם הוא לא קפץ מהרכבת, לא נותר לנו אלא לסמוך על הגרמנים והדיוק המפורסם שלהם. המסמך ההוא מטרבלינקה, ההוא שאומר שלייבוש עלה על הרכבת מראדום לטרבלינקה ב-16 באוגוסט 1942 והגיע מת? אז זהו. יש לנו תאריך למתי הוא מת.
כלומר, מיקי מסייגת את זה בכך שמי שחתום על המסמך הוא משרד התובע הכללי של מינכן, ולא ברור באמת על סמך מה הדיווח הזה ואם זה התאריך המדויק או שבמינכן רצו להיות מסודרים ואמרו "האיש הזה היה בגטו ראדום, גטו ראדום חוסל באוגוסט 1942, אז זה מן הסתם התאריך שהוא מת" וסימנו וי על עוד מישהו. אבל בסבירות גבוהה שזה אכן מה שקרה: הוא היה בגטו, הוא עלה על הרכבת לטרבלינקה, הוא לא שרד.
מבחינה מסוימת זו אפילו הקלה, לדעת שהוא מת כבר בתחילת השואה, וזה לא שהוא שרד והוא וסבתא שלי פיספסו אחד השני בצורה כל כך טראגית.
אחרית דבר
עברו כמה שנים. חברתי מיקי, שבזכותה הנענו את כל המהלך שהביא לתגלית, הפכה בינתיים לחוקרת שואה מקצועית שעוזרת לאנשים לפתור את התעלומות שלהם למחייתה.
סבתא שלי שקעה במצולות האלצהיימר וכולנו קיווינו שלפחות היא לא סובלת. בפברואר האחרון התכנסנו כולנו בארץ להיפרד ממנה. היא הייתה ילדה בשואה, היא הייתה בת 89 במותה, בין הניצולים האחרונים שעוד היו איתנו. זה יום השואה הראשון שלי בלי סבתא בעולם, לא דמיינתי כמה קשה יהיה לעבור את היום הזה בלעדיה.
לגלות עוד מהאתר עדי בעולם
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
עדי בעולם 
כול שנה את מרגשת אותי עם הסיפור הזה.גם הפעם.אין מילים.רק חיבוק מרחוק
אהבתיאהבתי
תודה!
אהבתיאהבתי
לא ייאמן…. ולחשוב שכמה מחלקי הפאזל היו בעצם בידי המשפחה ואם הייתם מדברים עם הדודים באוסטרליה התעלומה אולי היתה נפתרת קודם…
עצוב להרגיש ממש על בשרך שהשורדים מתמעטים, נעלמים, ועוד מעט לא יישארו והסיפורים שלהם יאבדו
אהבתיאהבתי
נכון, זה שלא מדברים אצלנו במשפחה הביא למסתורין הלא פתור והמיותר הזה. המסמך על מותו לא היה זמין לציבור עד לפני כמה שנים, אז זה בכל מקרה היא לא הייתה יודעת, אבל אם הייתה יודעת שזה לא הוא שקפץ מהרכבת, אולי היא הייתה פחות מתענה עם המחשבה שהוא שרד ןמחפש אותה..
אהבתיאהבתי
מדהים, מזעזע ומרגש. הפוסט הזה עם פתרון התעלומה מעביר את הקורא דרך כל קשת הרגשות האפשרית. עצוב לשמוע שחלק גדול מהסיפור עליו גדלתם התברר כשגוי, אבל שמח לשמוע שהתעלומה נפתרה והביאה מזור לנפש.
אהבתיאהבתי
מזור לנפש, זו ההגדרה המדויקת של מה שקיבלנו מפתרון התעלומה הזו. אני מקווה שגם נפשה זכתה למזור.
אהבתיLiked by 1 person
מדהים בכל קנה מידה,קראתי בזמן אמת כל שנה את פוסט החיפוש ואני שמח גם אם הסוף עצוב שהעניין הגיע לפזתרון כל הכבוד לכל הנוגעים בדבר שעזרו לגילוי.
טליק
אהבתיLiked by 1 person
מרגשת סגירת המעגל הזה, וגם הידיעה שאביה ואחיך הקטן חולקים אותו תאריך לידה. והגעגועים לסבתא לא עוברים אף פעם, רק הכאב קצת רך יותר, והיא נראית אישה מדהימה ונפלאה.
אהבתיLiked by 1 person
אלוהים… הסיפור הזה שואב אותי לחצי יום כל שנה מחדש… תהיתי אם תכתבי על גילויים חדשים השנה, אחרי שסבתא שלך נפטרה…
ובכל זאת. למה באמת טרחו לציין בטרבלינקה שהוא הגיע מת? ומה עם המדור לחיפוש קרובים שבו השכנה שמעה שהוא מחפש את בתו? ואיך זה שסבתא שלך לא הבינה פרט כל כך חשוב מהסיפור של הדודה שלה כמו מי האדם שהגיע לוורשה? נשמע מאד מאד תמוה. אני שואלת את עצמי אם הדודה אולי אמרה לה משהו כזה במכוון מתוך רחמים ורצון לתת לה תקווה…? ועדיין – איך זה שהן מעולם לא דיברו יותר על מה עלה בגורלו של לייבוש, למרות שסבתא שלך עברה חצי עולם במסע אחריו? הרי אם אכן הדודה ידעה שלייבוש לא הגיע לוורשה, היא היתה יכולה לחסוך לסבתא שלך כל כך הרבה זמן, כסף וכאבי לב…
ושאלה שאולי את דווקא כן יודעת את התשובה לגביה – מה עלה בגורלו של אבא של דיוויד? האם הוא נשאר עם משפחתו או שעזב כדי לא לסכן אותם, כמו בסיפור המקורי? התשובה לשאלה הזו יכולה לשפוך אור על ספק נוסף – אולי דיוויד הוא זה שטועה? אם הביקור היה קצר וחפוז ולא החל תקופה של איחוד משפחתי, אז אולי הוא, כילד, בילבל את העובדות מתוך רצון להרגיש לעוד קצת את אבא שלו?
מיליון חיבוקים. כך או כך או כך או כך – הכל ממש כואב.
אהבתיאהבתי
הרבה שאלות טובות, טלי.
אנחנו לא יודעים למה דווקא לייבוש דווח כמת על הרכבת. הרי אלפים רבים אחרים מתו על הרכבת ולא נרשמו או דווחו. זה תמיד יישאר מסתורין, מה עומד מאחורי הדיווח המוזר הזה.
המדור לחיפוש קרובים עשו לפני כמה שנים שימור ארכיון, ואפשר היה לכתוב להם ולשאול. כתבתי. הם ענו שאין שום רישום של לייבוש בריקס שמחפש את בתו. הם כן מצאו את הפנייה של סבתא שלי, שביקשה לחפש אחריו.
אני לא יודעת מה פשר הקצר בתקשורת הזה בין סבתא שלי לדודה שלה. לעולם לא נגלה איך זה קרה.
אבל אני כן יודעת מה קרה לאבא של דיוויד: הוא הגיע אליהם לוורשה, התרחץ, יצא – ונתפס שוב. הוא נשלח לטרבלינקה ונרצח שם. זה דווקא כן מתועד.
אהבתיאהבתי
במשך שנים הפוסט הודות לייבוש בריקס הוא חלק קבוע מיום השואה עבורי. בלתי נתפס הנושא הזה
אהבתיאהבתי
ועכשיו יש לך את הסוף של הסיפור. עצוב אבל פתור.
אהבתיאהבתי
יהי זכרם ברוך
אהבתיLiked by 1 person
קראתי את שני הפוסטים בנשימה עצורה.
הסיפור הזה נוגע ללב בכל כך הרבה מישורים מקבילים
אותי משמח לדעת שסבתא שלך עלתה לארץ, הקימה משפחה לתפארת וזכתה לאהוב ולהיות אהובה ולחיות חיים שלמים. וגם שקיבלתם סוג של סגירת מעגל.
אהבתיאהבתי
כן, היא תמיד אמרה שהנכדים שלה זה הניצחון האמיתי על הנאצים.
אהבתיאהבתי
היי
מרגש כמו שרק את יודעת לכתוב.
דש לפיטר. נשיקות לילדים.
אהבתיאהבתי
סיפור מדהים ומרגש מאוד. גם אני הייתי סקרנית לדעת את פתרון התעלומה, ואני שמחה שפרסמת אותה.
אהבתיLiked by 1 person
(אותו, כמובן)
וחוץ מזה חשבתי להגיד שאם כבר מיקי הפכה לחוקרת שואה מקצועית שעוזרת לאנשים לפתור את התעלומות המשפחתיות שלהם, שווה לתת בפוסט הזה קישור לאתר שלה או משהו, נראה לי שממש מגיע לה הפרסום הזה.
אהבתיאהבתי
מגיע לה בהחלט, אבל היא לא חוקרת פרטית. היא עובדת ביד ושם היום ומסייעת לאנשים שמגיעים לשם. יש לה סיפורים מטורפים ממה שהיא נתקלת שם.
אהבתיאהבתי
מצמרר. וכל הזמן אני חושבת על נרות הנשמה שעליהם סיפרת בפוסט ההוא. על פי התנהגותם ציפיתי כל כך לסוף אחר… אבל אני יודעת שזה לא עובד ככה.
אהבתיאהבתי
גם זה משהו שאי אפשר להסביר, הנרות.
אהבתיאהבתי
אולי מה שהחזיק את הנר בוער היא התקווה
אהבתיאהבתי
יושבת הניו יורק במלון פותחת מחשב ודבר ראשון קוראת אותך…. כולי צמרמורת. בגלל כל מיני דברים שלא אכתוב כאן ושאולי אכתוב לך אחר כך.אני מקווה שיש בידיעה סגירת מעגל עבורכם. חיבוק גדול.
אהבתיאהבתי
מחכה לשמוע ממך. למרות שאם את בניו יורק אז קודם צאי להנות מהעיר.
אהבתיאהבתי
ואוו!!!
אני קוראת שלך שנים ותמיד קראתי את הפוסטים שלך על לייבוש
שמתי לב גם שבשלב מסויים הפסקת לפרסם אבל לא ידעתי את הסיבה… (שנחשפה בפוסט הזה)
לפחות יש פה סוג של סגירת מעגל…
אהבתיאהבתי
וואו מרגש ,עצוב וכואב
שולח חיבוק גדול לכל המשפחה
סבתא חלינקה אשה יפת נפש
אהבתיאהבתי
מטורף שכל אותם סיפורים על משפחות שמופרדות בכח, נערים צעירים שמתרוצצים ברחבי יבשת שלמה בחיפוש אחר קרובים וחוסר ידיעה נוראי הם לא סיפורים בדיוניים או טקסטים הוליוודיים אלא היו המציאות הקשה והזכרונות של ההורים, הסבים והסבתות שלנו וקרו ממש לא מזמן.
זה עצוב מאוד שסבתא שלך ז"ל לא זכתה להגיע לסגירת המעגל המיוחלת שלה ונותרה בחוסר ידיעה נוראי שכזה בהמשך כל כך הרבה שנים, טוב שלפחות אתם הצלחתם להגיע למידע הזה.
אהבתיאהבתי
אני הייתי קוראת את הפוסט על לייבוש עוד בבלוג הקודם וכל שנה מחדש כאילו זו הפעם הראשונה. וכל פעם היתה לי פחות ופחות תקווה שמישהו ישפוך מידע חדש. והנה פתרתם את זה! את חושבת שהלינה היתה רוצה לדעת את האמת?
אהבתיאהבתי
אוי, כמה שהייתי רוצה לעדכן את האורזת. לייבוש בריקס היה חלק מיום השואה שלנו הרבה שנים
אהבתיאהבתי
האורזת 💔 כמה שהייתי רוצה לדבר איתה על עוד דברים. חשבתי עליה הרבה.
אהבתיאהבתי
עדי תודה על השיתוף. לא הבנתי משהו, רשמת בפוסט המספר את הסיפור שגילית את תאריך הקפיצה של סבא רבא, שהיה זהה ליום הולדתו של אחיך. אז אתם יודעים שקפץ, איך זה מתיישב עם זה שמת על הרכבת?
אהבתיאהבתי
זה מה שחשבנו אז, שזה גילוי מצמרר. אבל כמובן שעם הגילוי שזה לא היה הוא שקפץ מהרכבת, יש גם פחות משמעות לתאריך הקפיצה.
אהבתיאהבתי
קודם כל, אלצהיימר זה נורא. שתי הסבתות שלי סבלו מהמחלה – סבתא מצד אבא התחילה להראות סימנים בגיל צעיר יחסית וחיה עם המחלה המון שנים.
סבתא מצד אמא חלתה בגיל תשעים פלוס וההתדרדרות שלה היתה מהירה מאוד. לפחות האלצהיימר הוריד את רמת ההתנגדות שלה למטפלת בבית ואז למעבר לבית אבות סיעודי.
גם אצלנו במשפחה היה סיפור דומה, למרות שהתעלומה נפתרה יחסית לפני הרבה שנים.
המשפחה של סבא שלי מצד אמא גרו בגרמניה בשנות השלושים והבינו שמשהו לא טוב קורה, ועזבו לבלגיה – אבל רצו להתרחק יותר. סבא שלי (הבכור) הצליח להגיע לארץ במסגרת עליית הנוער וניסה ללא הצלחה להשיג סרטיפיקטים לשאר המשפחה.
אחיו הצעיר, יוליוס, הצליח להצטרף לקבוצה קטנה של ילדים שהועברה לשוודיה. הוא גר עם שתי ״דודות״ שוודיות זקנות בחווה בצפון שוודיה, סבל מכל רגע ורק רצה להתאח עם ההורים (למרות שהוא לא רצה להתלונן), ורק שנים אחר כך הוא הבין ממה הוא ניצל.
אני ידעתי לאורך השנים שההורים של סבא שלי נשלחו לאושוויץ, שאמא שלו נרצחה בתאי הגזים מיד כשהיא הגיעה, ושאבא שלו שרד את אושוויץ – וסבא שלי מצא אותו איפשהו באירופה כשסבא שלי הצטרף לבריגדה היהודית ונסע לשם כדי להציל יהודים.
מה שלא ידעתי עד סוף שנות העשרים שלי זה שהיה לסבא שלי אח נוסף, אח אמצעי בינו לבין יוליוס. גיליתי את זה רק כשאמא שלי היתה צריכה עזרה בהכנסה של הפרטים שלו ביד ושם.
הוא עלה עם ההורים לרכבת לאושוויץ והמשפחה חשבה בהתחלה שהוא נרצח שם די מהר – אבל כשבת דודה שלי נסעה לאירופה כדי לחקור קצת את תולדות המשפחה, היא גילתה שהוא ברח מהרכבת, וכנראה הסתתר איפשהו או נלחם עם הפרטיזנים עד שירו בו. הוא כנראה היה בן 16 – 17 כשהוא נהרג.
ובדיעבד מסתבר שתאריך הלידה שלו (4.4) הוא תאריך הלידה של אחת האחייניות שלי.
אהבתיאהבתי
אל אלוהים איזה סיפור. איזה כאב לב על בני המשפחה האלה. ומה קרה עם יוליוס? נשאר בשבדיה?
אהבתיאהבתי
כן, יוליוס נשאר בשוודיה, התחתן עם שוודי, ונולדו לו בן ובת ונכדים שמן הסתם הם שוודיים לחלוטין כיום.
האבא שלהם כפי שכתבתי שרד את אושוויץ ובעזרת סבא שלי עלה לארץ, והגיע לגיל מאוד מכובד – אני הייתי הנינה הבכורה שלו והוא הלך לעולמו כשהייתי בערך בת עשרה חודשים.
הסיפור באמת עצוב זה שסבא שלי נפטר מהתקף לב בערך שמונה חודשים אחרי כן. הוא מאוד אהב ילדים אבל אני הייתי הנכדה היחידה שהוא הכיר, והוא ידע שדודה שלי (שהתקשתה מאוד להיכנס להריון) בהריון עם בת הדודה שלי.
כך שיוליוס היה היחידי מבין שלושתם שבאמת הגיע לשיבה.
וזה באמת סיפור עצוב, אבל הוא חיובי משמעותית מהסיפור של הרבה מאוד משפחות אחרות שמהן אף אחד לא שרד.
אהבתיאהבתי
באמת עצוב אבל יש גם צדדים חיוביים יחסית
אהבתיLiked by 1 person
קוראים לי אלימלך שלמה בריקס. אבא שלי, מרדכי בריקס (בן שלמה) מעיר פושקוניצא בפולניה. אני חושב קרוב ללובלין.אח של אבא שלי, שמחה בריקס, שרד את המלחמה ברוסיה. אני נטלדתי מחנה פליטים בםרינוולד גרמניה בשנת 1952. גם יש לי אחות בשם טובה גיטל. אבא שלי ומשפחתו הגרו לארה"ב ב1959 לניו יארק. אני ואשתי גרים כעת בעפולה משנת 2019. אפשר ליצור קשר במייל HBRIKS62752@GMAIL.COM או טלפון 050-410-6188.
בהצלחה
אלימלך בריקס
אהבתיאהבתי
שלום אלימלך. תודה על התגובה שלך ואני מתנצלת על הזמן שלקח לי לענות לה. התרגשתי לראות אדם בשם בריקס כותב לי, אבל עברתי על עץ המשפחה שיש לי. לאבא של סבתא שלי, לייבוש בריקס, לא היו אחים בשם מרדכי או שמחה, וגם העיר לא מתאימה, אצלי החלוקה היא בין ראדום לעיר נוספת שאינה העיר הזו.
אנחנו גם מאייתים BRYKS, שזה שונה מהאיות אצלכם. כך שאני נאלצת לחשוב שאם אנחנו משפחה, אנחנו כנראה משפחה רחוקה בכמה דורות.
אגב, בצירוף מקרים מוזר, סבתא שלי חיה את רוב חייה בארץ בעפולה 🙂
אהבתיאהבתי