פוסט של שחוק ודמע

כמו בפעם שעברה, גם הפעם קיבלתי את ההודעה שסבתא שלי נפטרה, בווטסאפ. מהחסרונות של לגור בחו"ל.

זו הסבתא השנייה שלי שנפטרת בתוך ארבעה חודשים.

אני: אני נוסעת להלוויה של סבתא שלי בישראל
חברה לא ישראלית: רק עכשיו אתם קוברים אותה? מחכים אצלכם ממש הרבה זמן עד שקוברים
אני: לא, את הסבתא ההיא כבר קברנו. זו הסבתא השנייה שלי
חברה: או מיין גוט.

סבתא חלינקה. אם אתם קוראים קבועים כאן, אתם מכירים אותה. זו הסבתא ניצולת השואה, שהייתה ילדה כשהופרדה מהוריה ועברה את נעוריה במחנה, ושחיפשה אחרי המלחמה את אבא שלה, כי לא היה ברור אם שרד או נספה.

סבתא חלינקה 1930-2019

אין לי מושג מה קרה איתה בסוף. ניסיתי למצוא אבל לא היו שום עדכונים בתקשורת שראיתי.

עוז יצא מקליפורניה 18 שעות לפניי. ונחת עשר דקות אחריי. אחינו הקטן ובן זוגו אספו את שנינו.
מגיעים לאוטו, אני מגלה שאחינו הקטן נוהג, בן הזוג ועוז יושבים מאחורה, מפנים לי את המושב הקדמי.
אני: שמרתם לי את הכיסא מקדימה? איזה חמודים, תודה
כולם, במקהלה: ברור, את הכי מבוגרת!
ררר.

היה לנו יום עד ההלוויה. שוב הייתה התחושה המעורבת הזו, של אנחנו כאן בגלל משהו עצוב, אבל זה מרגיש מאוד משפחתי ונדיר, להיות כל הילדים בבית של ההורים שלנו. העברנו את כל היום בחצר, עוז עייף מהטיסה ואני מתפעלת מזה שיש שמש.

ההלווייה הייתה בעפולה. נסענו באוטו, ההורים שלי, הדוד מקליפורניה, עוז ואני. פעם היינו עושים את הדרך הזו כל סוף שבוע שני, נוסעים לסבא ולסבתא. כשיצאנו מוואדי ערה וכל העמק נפרש בפנינו, נזכרנו שאבא תמיד היה עורך כאן שאלון ידע על העמק, וקלטנו שזו כנראה הפעם האחרונה שאנחנו נוסעים לעפולה בהרכב הזה. עוז שלף את הטלפון, לחץ על הקלט וביקש מאבא לערוך את חידון הטריוויה. היו כל הלהיטים הגדולים: מה זה ההר הזה? התבור. מה זה ההר לידו? הר הקפיצה. למה הוא נקרא ככה? כי ישו קפץ ממנו עד התבור. מה זה ההרים מאחורה? הגלבוע. ומשמאל? הכרמל. מה זו הגבעה הזו? גבעת המורה. רק השאלה הקבועה על כביש הסרגל ולמה הוא קרוי ככה (כי הוא ישר ועפולה היא החור בקצה) כבר לא נשאלה, כי מה לעזאזל קרה לכביש הסרגל? הוא כבר לא כביש הסרגל.

היה נוסטלגי. והגענו לבית העלמין. בית עלמין כמו של פעם, עם ברושים ורוח העמק וריח השדות, ובלי שום המיית כביש מהיר. ויש מצבות מדורות קודמים וגם הסבא רבא וסבתא רבתא שלנו, שהיו ממייסדי עפולה, קבורים שם. מסע הלוויה של סבתא שלי עבר ליד הקברים שלהם, וכולנו סימנו לעצמנו את ההמשכיות הזו.

אין לי מה לתאר את ההלוויה. היו הספדים, היה עצוב. בכיתי נהר ואני בוכה עכשיו כשאני נזכרת. התחמם לי הלב מהאנשים שהגיעו: קרובי משפחה וחברים מכל העמק, דור שהולך ונעלם, חלקם היו במחנות, חלקם נולדו בעמק, והם הגיעו, על כיסאות גלגלים או מלווים בבני משפחה שעוזרים להם ללכת, אבל הם הגיעו, מעפולה, ממרחביה, מיפעת, וגם מירושלים.

משם הלכנו לשבעה קצרה בעפולה עצמה, אצל דודה של אבא שלי שהציעה לארח אצלה אחרי ההלוויה כדי שמכרים מעפולה יוכלו להגיע לניחום אבלים ולא יצטרכו לנסוע למרכז. היא מהדור של סבתא שלי, צלולה וחדה כמו תמיד, והיה כל כך מעורר געגועים לראות סבתא צלולה שנשמעת בול כמו פעם. מאוחר יותר אמרתי לבני דודיי גור ושירי שאיזה כיף להם שסבתא שלהם ככה. הם הקישו על עץ.

משם חזרנו להורים שלי ופתחנו את השבעה אצלם.

הייתה תערובת של צחוק וצער. אורחים ששמחנו לראות, קרובי משפחה שלא ראינו שנים, חברים, חגית, כולם הגיעו. מדי פעם פרצתי בבכי קטן, נזכרת בסבתא. בן דודי עודד שלף וידיאו שצילם לפני 12 שנה, ובו ביקש מסבא וסבתא לומר משהו לנכדים, משהו שרוצים שיישאר אחריהם. הסתכלתי בשניהם, עוד חיים, עוד צלולים, יושבים על הספה בסלון, עם הקולות המוכרים, ומבקשים: תמיד תאהבו את המשפחה שלכם. "להיות שם אחד בשביל השני", אמר סבא, "זה מושג המשפחה".

יומיים אל תוך השבעה עוז ואני התחלנו להתכונן לטיסה חזרה. גילינו שביום שבו שנינו טסים בחזרה צפויה סופת רוחות חזקה במיוחד, ובמהלך ארוחת הבוקר תהינו אם טיסות יבוטלו.
עוז: תלוי כמה הרוח חזקה, לא? או מאיזה כיוון היא?
אני: אני שונאת לטוס בסופות, זה תמיד מרגיש כאילו אוטוטו מתרסקים
עוז: אם רק היה לנו מישהו שמבין במטוסים שיכולנו לשאול
קול כף נוגעת בקערית. אנחנו מרימים את מבטנו. הדוד מקליפורניה יושב ובוחש את שיבולת השועל שלו. אנחנו נזכרים שהוא מהנדס אווירונאוטיקה כבר ארבעים שנה.
עוז: רגע, אנחנו יכולים לשאול אותך!
הדוד פוצח בהסבר רוחות ומטוסים. לא הבנו כלום.
אני: אז בקיצור, נמתין לעדכון מחברת התעופה ביום הטיסה.

כל מי שהגיע לשבעה אמר לאחינו הקטן "שמעתי שנהנית בבודפשט". איך אתם יודעים? תהה. קראתי בבלוג של אחותך, ענו לו. אה, אמר, כתבה יפה?
אני: לא קראת את הפוסט על עצמך?
אחינו הקטן: הייתי עסוק
עוז: לא יפה, כדאי לך לקרוא את הבלוג שלה
אני, פונה לעוז: ואתה, קראת את הפוסט עליו?
עוז, מגמגם: אה, לא ראיתי עדכון שיש פוסט..
וואלה, תודה לשניכם. מזל שיש אנשים שהם לא אחים שלי שכן קוראים.

לקראת הטיסה חזרה קפצתי לסופר. לא היה את מרכך הכביסה שאני תמיד קונה!!!! לא רוצה לחשוב על זה, נשאר לי חצי בקבוק. אבל כן קניתי מאסטים – שקדי מרק, גבינת שמנת עם זיתים, קוטג' לאופנוען, ביסלי.

אני: אפשר לטעום מהקוטג' שלך? לא אכלתי קוטג' ישראלי שנים

אתם חושבים שאני צוחקת אבל הוא בכלל לא טרח לומר לא, אלא תפס את הקוטג', ארשת פניו השתנתה והוא ליחשש: פרשססססססס. קיבלתי כפית קוטג' כשהוא נועץ בי מבט רושף. וואלה, טעים קוטג' ישראלי.

וזהו. עוד קיבלתי עדכונים מהשבעה, תמונות של דברים שמצאנו שהיו של סבתא. אבל זהו. כבר אין לי סבתות.

אני מקווה שסבתא שלי מאושרת עכשיו.