יום כתום – האלווין 2018

גם השנה היכתה בנו התחרות היוקרתית והמאתגרת הידועה גם בתור התחרות הבית ספרית לדלעות מגולפות. לפני שנתיים, כשחגגנו את ההאלווין הראשון בבית הספר והתבקשנו להביא דלעת מגולפת גיחכתי בהתנשאות, כי כי מה כבר ההונגרים האלה יודעים על האלווין. לא שישראלית תדע הרבה יותר, אבל אמרתי לעצמי שאני לפחות ראיתי טלוויזיה אמריקאית בצעירותי, בעוד הם הולעטו בתעמולה סוציאליסטית. כך שכשהגעתי, כולי שאננה, לבית הספר, נושאת דלעת שבדיעבד הייתה בינונית מינוס, חטפתי קצת שוק למראה תערוכת הסיום של מגמת האמנות הפלסטית של בצלאל שחיכתה לי ליד המזכירות.

בשנה שעברה, בהאלווין השני שלנו בבית הספר, כבר הגעתי מוכנה. חיפשתי מראש דלעת שמצד אחד תתאים לבעלי שתי ידיים שמאליות ומצד שני תיראה מרשים. כנגד כל הסיכויים מצאתי משהו כזה ואכן זכינו להציג את הדלעת בחדר המרכזי של התחרות (כבוד המשתווה פחות או יותר להדלקת משואה בבית הספר).

אז השנה כבר ידעתי פחות או יותר מה לצפות. השנה התבקשתי להביא שתי דלעות, כי גם הדובוש בבית הספר, וכך זכיתי ביתרון הוותק – בעוד בכיתה של הגומבוץ כל האימהות יודעות שהציפיות הן ברמת תערוכה שנתית לעיצוב, האימהות בכיתה של הדובוש, שלחלקן זה ילד ראשון בבית הספר, הגיעו ביום התחרות כשיות תמימות, וחטפו שוק. זה היה ממש תענוג של פז"מניקים לצפות בהן מגיעות עם דלעת מגולפת וחזה מנופח, קולטות את התצוגה א-לה מוזיאון המטרופוליטן שממתינה ליד המזכירות, ואז מתקפלות בשקט ומחפשות מקום צנוע יותר להניח את דלעתן.

אשר אליי, אז למרבה הצער השנה שחלפה לא הספיקה להפוך אותי לכשרונית במלאכת יד, ולכן גם השנה חיפשתי דלעת מרשימה שדורשת אפס כישורים. ומצאתי!

 

 

וכך, ביום התחרות כולם הגיעו לבית הספר נושאים דלעות. נראה לי שהשנה הרמה הייתה פחות גבוהה. בשנה הראשונה היה איזה פסל של איש השלג אולף מפרוזן, שהורכב משלוש דלעות, ואילו השנה היה יחסית צנוע.

 

כשנגמרה ההתרגשות מהאלווין בבית הספר עברנו להתרגשות בבית. כבר שנים אני עוקבת בקינאה אחרי מסיבות האלווין בפינטרסט, והנה, סוף סוף, שני הילדים מתלהבים גם הם מהאלווין ונותנים לי תירוץ מושלם לערוך מסיבת האלווין בבית. עברתי על מאות תמונות מהממות בפינטרסט, מיינתי החוצה את כל מה שנראה מופרך/בלתי אפשרי/ניתן להשיג רק באמריקה/דורש מישהו שיודע לעבוד עם דבק חם, ונותרתי עדיין עם כמות מרשימה של דברים שאפשר לעשות למסיבה.

נתתי לילדים לבחור כל אחד שלושה חברים שהם רוצים להזמין, הוספתי עליהם ילדה אחת שאנחנו מחבבים את ההורים שלה, ועוד אחות של חבר של גומבוץ שבמקרה בכיתה של דובוש, והגענו לעשרה ילדים, מתודלקים בסוכר, אצלי בבית. מה חשבתי לעצמי אני כבר לא זוכרת דוקטור, זה היה לפני שכל תמונות הפינטרסט האלה גרמו לי לאבד את שיקול דעתי.

התחלנו בקישוטים לבית:

כמו כן תיכננתי להכין שולחן אוכל מושלם מפינטרסט – נקניקיות שנחתכו כמו אצבעות, פיצות שסידרתי עליהן זיתים שחורים בצורת עכביש, קאפקייקס כתומים. רק שפינטרסט לחוד ומציאות לחוד – לחתוך נקניקיות בצורת אצבעות זה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה, לסדר זיתים שחורים בצורת עכביש זה חלקלק ומעצבן ונשבר לי באמצע, ורק הקאפקייקס אכן יצאו כתומים.

הייתי כבר בסוף ההכנות, השעה הייתה ארבע וחצי והילדים הוזמנו לחמש, כשקיבלתי סמס מאמא של אחד הילדים, שהיא מביאה שני ילדים והם כבר כאן אז האם איכפת לי שיקדימו. בחצי שעה. שונאת אורחים שמקדימים. עדיף לאחר בחצי שעה מאשר להקדים בחצי שעה. עניתי לה בטון פושר שאנחנו עוד לא לבושים… ולא הכל מוכן… ויש עוד מה לעשות בבית… ענתה לי: "סבבה, אני שולחת אותם למעלה". אם את לא רוצה לקרוא בין השורות אז תתעלמי, אין בעיה.

חשבתי שזה שיא החוצפה אבל טעיתי, שיא החוצפה הגיע חצי שעה מאוחר יותר. אבא של אחד הילדים הגיע למסיבה ובעודו משאיר אותו התכופף והתחיל להוריד את הנעליים והמעיל של אחיו הקטן בן הארבע שהיה איתם. תהינו מה הוא עושה, שהרי המסיבה הייתה לילדים בני שבע-שמונה, והוא ענה לי: "אנחנו ממש נשמח אם נוכל להשאיר כאן גם את אחיו הקטן". חטפתי קצת הלם והזכרתי לו שמדובר בילד בן ארבע? שאנחנו לא מכירים? שלא יודע אנגלית אז אין לי איך לדבר איתו? שזו מסיבה לילדים גדולים? הוא הנהן וענה: "אני מבין, אני מבין. אבל אני מעדיף להשאיר אותו כאן". הסתובב והלך.

אין, רציתי להרוג אותו. למזלו הילד התגלה כבן ארבע שעושה כל מה שאחיו הגדול אומר לו, ואחיו הגדול התגלה כילד ממש טוב וממושמע. בואו נאמר שהיינו מוותרים על איזה חבר של הדובוש שהתברר כהיפר אקטיביות מהלכת בשילוב עם חוצפה ("תזכירי לי איך קוראים לשטן הקטן שהתחפש לספיידרמן", אמר האופנוען מתנשף באיזו הפוגה מהמשחקים, "אותו אנחנו לא מזמינים יותר") ומשאירים את הילד בן הארבע.

לא משנה, כולם השתתפו במשחקים ואלה היו הצלחה גדולה. משחק ראשון: הילדים חולקו לשתי קבוצות, כל קבוצה קיבלה צנצנת ובה כמה עכבישים מפלסטיק והתבקשה לנחש כמה עכבישים יש בצנצנת, בלי לפתוח אותה.

משחק שני: בתוך גיגיות הכנתי עיסה דוחה שכללה גולות מים (נו, הכדורים הקטנים האלה הקטנים והלחים), פסטה חצי מבושלת ופירורי לחם:

כיסינו את הגיגיות כך שהילדים לא ראו מה באמת יש בפנים, ואמרנו להם שבתוך אחת מהם יש כדורי עיניים של נחשים, ובשנייה יש מוחות של קופים, אבל גם מתחבאים שם דמויות של לגו והם מתבקשים לדחוף יד לבפנים ולהוציא את דמות הלגו. לראות את הפרצוף שלהם כשהם הכניסו את היד לבפנים וחשבו שזה כדורי עיניים של נחשים ועשו פרצופים נגעלים – פרייסלס.

היו עוד כמה משחקים, כמו למשל כל ילד מקבל שני בלונים מאירים (שתקוע בהם סטיקלייט) ומתבקש להחזיק את שני הבלונים באוויר במשך עשרים שניות, כשהחדר חשוך כמובן. נשמע פשוט אבל לא כל כך פשוט כי הסטיקלייט הופך את הבלונים לכבדים והם לא נשארים באוויר יותר משנייה.

היו עוד כמה משחקים ואמרנו להורים להגיע לאסוף אחרי שבע, אבל באמת שהרגיש כאילו זה לא ייגמר לעולם. מזכירה לעצמי לקרוא את הפוסט הזה שוב לפני שאני שוב חושבת לערוך מסיבה בבית.

היו לנו עוד שתי מסיבות האלווין שהוזמנו אליהן. האחת הייתה במסגרת בית ספרית והשנייה חברים מבית הספר, משפחה אמריקאית ומשפחה אוסטרלית שגרות באותו בניין ועושות שם מסיבות מגניבות (לשם הוזמנו פעם למסיבת טניס רטרו).

המסיבה האוסטרלית/אמריקאית הייתה מגניבה וכללה גם מדורה בחצר והתאספות לטריק או טריט ואז מסיבה בפנים שכללה הרבה יותר מדי סוכר.

 

ובכך נגמר האלווין, שזה מזל, כי קצת יצא לי מהאף. מתברר שגם אם אתם ממש אוהבים האלווין יש גבול לכמה אפשר. עכשיו יש לי שנה למצוא דלעת קלה אבל מרשימה, או לחילופין לפתח כישרון.