מסיבה ודייט

כשעברנו דירה נתקלתי שוב בכמויות הבגדים העצומות שיש לכולנו. מעבר דירה זה סיבה טובה לארגון מחדש וכך אירגנתי שקיות ענק של תרומות בגדים שלי ושל הילדים. האופנוען, לעומת זאת, התגלה כאגרן לא קטן ונלחם על כל חולצה בת עשרים שנה שלא לבש עשר שנים. איכשהו בסוף הסכים להיפרד מכמה פרטי לבוש.

אלא שניצחוני היה קצר ובתוך שבוע מהמעבר לדירה החדשה הזדעזעתי לגלות את המכנסיים הבאים יושבים אצלו בארון:

"מה זה?" דרשתי תשובות מהאופנוען.

"אבא שלי סידר את הארון שלי ונתן לי כמה דברים שהוא לא צריך", הסביר.

"אבל אלה דברים שגם אתה לא צריך", פוצצתי וריד במצח. "אתה אפילו לא משחק טניס!!"

"לעולם אין לדעת", ענה לי, "אולי עוד אצטרך".

"כאילו שזה יקרה", רטנתי.

24 שעות אחרי זה נחת אצלי במייל אימייל שכותרתו הייתה "מסיבת רטרו טניס". שכה יהיה לי טוב, מה הסיכוי?

התברר שחברים חדשים שלנו, שמעתה יכונו כאן המשפחה האוסטרלית, מארגנים מסיבה שכל אורחיה מתבקשים לבוא לבושים לא רק בתלבושות טניס, אלא בדגש על וינטייג'. ציטוט מהמייל: "הבה נחזיר את כבוד הטניס לשנות הזוהר שלו ונתלבש לטניס בשנות ה-60 וה-70!". בסופו של המייל צורפו תמונות לדוגמה של שלל טניסאים מהסיקסטיז והסבנטיז, כולם באדידס מיושנים ולבנים.

נו, זרח האופנוען, איזה מזל ששמרתי את המכנסיים הקצרים של אבא שלי.

וואלה.

אז בהגיע היום התלבשנו כולנו בהתאם. האופנוען לבש את מכנסיו הלבנים, חולצת פולו לבנה של פינגווין אותה קנה פעם באורבן אאוטפיטרז כי חשב שהיא מגניבה בלי לדעת שהיא מותג קלאסי נחשב, והוסיף סרט זיעה לבן על המצח. פלוס נעלי התעמלות לבנות והופה, ביורן בורג אצלי בסלון.

אצלי היה יותר מאתגר. הכי לבן שיש לי בארון זה אפור, כמובן. או פסים. מצאתי מכנסונים לבנים עם פסים שחורים והחלטתי שזה עובר. שאלתי חולצת פולו לבנה מהאופנוען, הוספתי גרבי כדורגל של האופנוען בצבע אפור בהיר והיה כמעט מושלם. נעליים לבנות זה כבר מוגזם. נעלי ההתעמלות היחידות שלי הן שחורות (נקנו ב-2007 ומצבן, אהמ, כמו חדש). לעומת זאת יש לי נעלי אדידס וינטייג'יות למהדרין. אומנם בצבע בורדו אבל נו די כבר. הוספתי סרט הזעה על המצח שהחזיק את השיער, האופנוען כמעט נחנק מצחוק. בקיצור, ביורן ושטפי מוכנים למסיבה.

הילדים הולבשו בחולצות פולו לבנות ונעלי התעמלות. הגומבוץ רטן קלות שהוא רוצה את חולצת המטליקה שלו. מי בן של אמא.

כשהגענו למסיבה עוד לא חשדנו בכלום. זה היה בבניין שנראה רגיל לחלוטין בבודה. רק כשנכנסנו גילינו שזו חצר בניין שיש לה מגרש טניס משלה. כאילו, מגרש טניס מתחת לבניין נורמטיבי? מה הסיכוי? התברר שהם התכוונו לגמרי ברצינות שזו מסיבת טניס. היו רקטות לכולם ואנשים שיחקו לפי התור. חוץ מאיתנו, כי אנחנו גרועים בטניס.

מסביבנו כולם לקחו ברצינות את ההזמנה והיו לבושים בדרגות שונות של וינטייג'. האבא האוסטרלי וכמה אורחים הוסיפו גם פאות של שיער ארוך מאחורה וקצר מקדימה, נראו בול כמו ביורן בורג. היה מצחיק.

---

אם כבר אנחנו בענייני שחזור ימי הזוהר, אמר האופנוען, למה שלא נצא לדייט על האופנוע?

צריך להסביר, שבעוד בימי ה-BC יצאנו לטיולי אופנוע ארוכים בכמה מדינות, מאז נולדו הילדים אני הפסקתי לצאת לטיולים האלה והאופנוען צמצם אותם לכמעט אפס, כי אחריות וכו. עם זאת, האופנוע עדיין ברשותנו ואין סיבה שלא לנסוע בתוך העיר.

יצאנו לדייט.

פתחנו אותו במסעדה סינית. אני חובבת גדולה של אוכל סיני, אבל לא הג'יפה המוגש במסעדות סיניות לתיירים אלא משובח. כלומר, בהונגריה לא יצא לי לאכול סיני בכלל, ואז גילינו מסעדה סינית מעוללללה שהיינו בה כמה פעמים אעפ"י שהיא ממוקמת בקצה מרוחק של העיר שאף אחד לא מגיע אליו. והנה התברר שהמסעדה הזו פתחה סניף במרכז העיר של אוכל פחות גורמה ויותר זול. הלכנו לבדוק.

יש לנו קטע כזה להזמין את המנות הכי משונות בתפריט, כי אם כבר באנו אז בואו ננסה את הדברים הכי מיוחדים. כך יצא שהזמנו את מנת הטופו וביצה בת 100 ימים.

זה היה, ובכן, מזעזע. כלומר, אני לקחתי ביס אחד מהביצה ונאלצתי לשתות כוס תה שלמה כדי לשטוף את הפה מהטעם הזה. האופנוען אכל את כולה בפרצוף של "אני משלם על זה אז אני אוכל את זה".

אבל הזמנו עוד הרבה מתאבנים והאמת שפרט לביצה בת מאה הימים (ורבאק, קיבלנו אזהרה כבר בשם שלה, יכולנו לנחש) הכל היה מעולה. כולל דמפלינג עם הרוטב הכי טעים בעולם. חריף שיצא לנו עשן מהאוזניים ונאלצנו לעשות הפסקה אחרי כל ביס, אבל מעולה.

לעיקריות לקחנו מנה של נודלס שמוכנות במקום, שלא תמיד יש. למזלנו היה. אין מה להשוות בכלל, מתברר, בין נודלז קנויים משקית אחרי שיובשו לעומת נודלז הום מייד. אלה היו הנודלז הטעימים ביותר שאכלנו אי פעם. זה לא רק הרוטב, זה המרקם שלהן. היה פשוט וואו.

אחרי זה הסתובבנו בעיר והגענו לכיכר שמקרינים בה כל ערב משחק של המונדיאל.

הייתה אווירה מעולה ובפוקס נעמדנו בול ליד אוהדי קולומביה שנייה לפני שקולומביה הבקיעה. זו התמונה שלפני:

אין תמונה של אחרי, האופנוען ניסה אבל כמעט נדרס על ידי המונים משולהבים. תאמינו לי, הם ממש שמחו.

משם עוד הלכנו לאכול קינוח במסעדה איטלקית אהובה (שירה ודנה – פומודורו! נזכרנו איך היינו שם איתכם), ומשם, לגמרי מפוצצים, נסענו הביתה.