שבוע סקי ללא סקי (כמעט)

בכל חורף יוצאים בתי הספר בהונגריה (ובאירופה בכלל בתכלס) לשבוע חופש בסביבות פברואר, שמוגדר "שבוע סקי". רוב בתי הספר מארגנים בשבוע הזה טיול בית ספרי לשבוע לאתר סקי כלשהו, שאליו גם ההורים אמורים להצטרף. זה עולה הון וזה כמובן לא חובה. מי שלא מצטרף לטיול הסקי פשוט מקבל שבוע ללא בית ספר. כמובן שיש אנשים שלא מתחשק להם לשלם הון ולהיתקע במלון עם כל הורי הכיתה, ולכן חלק פשוט נוסעים לסקי בשבוע הזה באופן פרטי. בכל מקרה, חלק נכבד מילדי הכיתה נוסעים בשבוע הזה לסקי.

חוץ מהילדים שלנו. אנחנו, כמו שהגדיר את זה האופנוען, "באנו מהמדבר". כלומר, אנחנו לא בדיוק בדואים אבל אנחנו לא עושים סקי, אז לנסוע עם כל הורי הכיתה, להיתקע על פיסגת הר באוסטריה לשבוע בלי שיש לנו מה לעשות ולקינוח לשלם על זה הון זה לא ממש בשבילנו. אלא שלגדל ילדים באירופה בלי ללמד אותם לגלוש זה לבודד אותם חברתית. אז החלטנו שלא נעביר אליהם את חולשתנו המזרח תיכונית ונשלח אותם ללמוד סקי.

ובאמת, הגומבוץ עשה קורס סקי כשהיה בגן, והתכוונו לשלוח את הדובוש גם לקורס הזה אלא שאז הייתי חולה וכל התוכניות השתנו ומפה לשם חלפו שלוש שנים, הגומבוץ בקושי זוכר איך גולשים והדובוש לא למד בכלל. ובינתיים ההורים של החברים שלהם מפבלשים בפייס כל מיני "ג'וניור כבר במסלול האדום" ומזכירים לנו שאנחנו מגדלים דור שני לאירופים מוגבלים.

אז השבוע, עת יצא בית הספר של הגומבוץ לשבוע סקי, החלטנו שהשנה הם גולשים, והנה, ברוך השם, ביום חמישי בערב נזכרנו שזה היה שבוע הסקי וטרם יצא להם לגלוש. אז היום בבוקר לקחנו אותם לשיעור. אבל רגע, לפני שאני מדברת על הסקי, אני חייבת להזכיר מה עשינו אתמול: נסענו לווינה, כי אני הייתי חייבת קצת אוורור מרוסיה וסופרמרקט שלא מכניס לדיכאון (כי השירות ההונגרי ומבחר המרגרינה והסלמי מבאס לי את הצורה).

בווינה נסענו ל"בית המוזיקה", Haus der Musik, שעליו שמעתי בהמלצת חוה, שאני לא בטוחה אבל נדמה לי  שקוראת כאן וכתבה סיכום של קורותיה בווינה עם ילדים בפייס. היה ממש מוצלח. בכניסה מחכה לילדים גרם מדרגות שהוא בעצם פסנתר, כמו ב"ביג".

המוזיאון עצמו מסביר על סאונד ועל כלי מוזיקה, ובסופו עוד אטרקציה: מסך ובו תזמורת והמנצח זובין מהטה. זובין נותן הסבר קצר על איך מנצחים על תזמורת ואז מעניק את השרביט לצופה. זה מן שרביט עם רסיבר שמחובר למחשב, והתזמורת מנגנת לפי הקצב של היד שלכם. זה ממש מגניב וכולנו התלהבנו. האופנוען, הגומבוץ והדובוש ניצחו כולם בתענוג. וגם יש קטע מגניב שכשמפשלים בקצב הנגנים מתמרדים ואומרים שאין לך שום חוש קצב והם לא מוכנים לנגן, וככה עוברים לבא בתור.

מבית המוזיקה עברנו לפארק, ומשם למסעדה. זו מסעדה שכבר היינו בה, היא מגישה אוכל אוסטרי מסורתי, נמצאת באותו מקום כבר מאה שנה וגם המלצרים עושים רושים שעובדים שם מאז הפתיחה. אבל מה, בפעם הקודמת שהייתי שם לא הייתי צמחונית. עכשיו לעומת זאת סקרתי את התפריט וגיליתי שאין לי מה לאכול. אוכל אוסטרי מסורתי – זה לא לצמחונים.

ומשם עברנו בסופרמרקט ומילאנו את הבגאז' בגבינות ללא טעם לוואי של רוסיה, חטיפים בריאים, חטיפים פחות בריאים, לינדט מיוחד, תמרים טריים ושאר פינוקים שאין מעבר למסך הברזל. היה טוב לנפש.

ואז היום כאמור טרחנו להשקיע בסקי. קמנו לפני שבע, העמסנו את הילדים ונסענו לאתר סקי הונגרי. קבענו מראש שיעור לילדים ולכן כשהגענו לשם מסרנו את הילדים למדריך וצפינו בהם הולכים לעבר ההר:

ומייד חתכנו למסעדה של המקום.

האופנוען שלף איזה מגזין ואני שלפתי מוסף הארץ ושנינו העברנו לנו שעה בכיף. ואז נזכרנו בילדים והלכנו לראות שהכל בסדר.

מה אומר, כולם נהנו.

ואז הילדים סיימו את השיעור והחלטנו בהחלטה ספונטנית לנסוע לגן החיות הגדול שנמצא לא רחוק משם (גן החיות של וספרם, כשעתיים נסיעה מבודפשט). כיוון שזה יום חול היה שומם, רק אנחנו והחיות, רק לקראת הסוף נתקלנו בשני זוגות (מי אתם, אנשים שהולכים לגן חיות בלי ילדים? באמת, למה??). וככה יצא שקנינו שקית האכלה ולהבדיל מבד"כ, שקונים שקית האכלה והחיות לא מגלות שום עניין במזון שקניתם להן כי עוד מאתיים ילדים כבר ניסו להאכיל אותן לפניכם והן שבעות, הפעם הן ממש רצו את החטיף שלהן.

למרות המראה הכלובי דווקא רוב המקום ירוק והאזורים גדולים ומסודרים.

ומשם נסענו הביתה, קרועים ומוכנים לישון. אנחנו, לא הילדים. הם דווקא היו בשיא האנרגיה, כמובן. פיהוק.