מטוגנים בקרואטיה

ביום שני אחד, בשש בבוקר, יצאנו, שני ילדים נלהבים, אבא עירני ואמא רדומה אל הדרך. היעד: המלון על חוף ים התיכון בקרואטיה. זמן נסיעה לפי הווייז: שש שעות וקצת.

שלוש השעות הראשונות עברו בדיוק כמו שהווייז חזה: מקץ שעתיים וחצי היינו במעבר הגבול בין הונגריה לקרואטיה. קרואטיה לא נמצאת באזור השנגן ולכן יש בדיקת דרכונים בגבול, מה שיוצר עומס תנועה בד"כ לפני סופי שבוע קיציים. בגלל זה בחרנו לצאת לחופש ביום שני, אחרי הסופ"ש, ולא בחמישי או בשישי. ואכן, רבע פקק לא היה שם.

הפקק התחיל שעה אחרי הגבול. ולא נגמר. באיזשהו שלב נשבר לנו, ראינו שלט "זאגרב" ואמרנו יאללה, נראה את זאגרב. עדיף לראות את עיר הבירה של קרואטיה מאשר סתם לעמוד על הכביש. נכנסנו לזאגרב. עשינו סיבוב עם האוטו בצנטרום. היה, הממ, לא מרשים במיוחד. מצטיירת כמו עיר עם פוטנציאל שעוד צריך לפתח. מה שכן, היה מלא בתי קפה ומקומות לשבת, אז בטח סבבה להסתובב בעיר סתם בלי לחץ. (חגית לשעבר מזאגרב: חשבתי עלייך בכל גינת משחק שראינו שם, אם שם שיחק הג'ינג'י. תקני אותי אם אני טועה לגבי הרושם מהעיר).

בזבזנו שעה בזאגרב. חזרנו לכביש המהיר. עדיין פקק. מתברר שבקרואטיה צריך לשלם על השימוש בכביש, ולהבדיל ממדינות מתוקנות כמו אוסטריה או הונגריה, שבהן קונים משהו שנקרא "מדבקת כביש מהיר" וזה מקנה לכם את הזכות להשתמש בכביש לשבוע/עשרה ימים הקרובים, בקרואטיה לא סומכים על מאות אלפי הנהגים שנכנסים למדינה מכל אירופה כדי להגיע לים, ומכריחים אותם לקחת כרטיס בכניסה לכביש המהיר, ולשלם עליו כמו בחניון ביציאה מהכביש. התוצאה היא שבאמצע הכביש המהיר תקועה שורה של קופות, ולפניהם משתרכים טורים ארוכים של מכוניות. כמה ארוכים? לקח לנו שעה וחצי להגיע לקופה. שבה משלמים על כביש *מהיר*.

בסוף הגענו. הווייז הבטיח שש שעות. לקח שמונה, לא כולל השעה שהתברברנו בזאגרב מרצוננו. קיווינו מאוד שיהיה שווה את זה.

היה שווה. הנוף שחיכה לנו מעבר לחלון הלובי כשיצאנו מהאוטו ונכנסנו למלון:

אירגנו את הדברים שלנו בחדר, עלינו צ'יק צ'ק על בגדי ים וירדנו לעשות סיבוב. מתברר שיש שתי בריכות פלוס חוף.

אחרי טבילה בבריכה עלינו לחדר, התרחצנו ומיהרנו למה שאמור היה להיות הלהיט הגדול של המלון – המסעדה. שלוש ארוחות ביום, כל יום דגים טריים מהים התיכון, מזנון מטורף של אוכל טוב.

וואלה, נכון. כל מה שהבטיחו לנו היה נכון. היה דגים טריים שונים כל יום לצד בר שהגיש קלמרי מוקפצים על הגריל כולל יין ובירה חופשי. באמת מהמם.

ולמרות כל זאת, בערב היום הראשון האופנוען ואני משכנו בכתפינו ואמרנו: וואלה, לא מתלהבים. נכון, האוכל טוב, נכון, הנוף יפה, נכון, אפשר לנוח כאן. אבל איכשהו, כל הקונספט הזה של הכל כלול, שדווקא עבד לנו סבבה באוסטריה, לא עובד כאן. אולי בגלל שבאוסטריה זה היה מלון קטן יחסית של 40 חדרים, ואילו כאן זה 400 חדרים. אולי כי באוסטריה זה היה מסעדה ביתית שלכל חדר יש שולחן קבוע, בעוד כאן הייתה הרגשת חדר אוכל עצום (כמו בקיבוץ, קלט האופנוען מה זה מזכיר לו. רק קיבוץ שמגיש קלמרי טרי כל יום, אז אולי לא בדיוק קיבוץ). אולי כי באוסטריה הכל היה שקט ונעים, ואילו כאן זו הייתה התקפה על חושית של שלל שפות (רוב גרמני/אוסטרי, פלוס איטלקים, צרפתים וקצת אנגלים ושבדים) מכל כיוון. אולי כי באוסטריה נשקף לנו מכל החלונות הנוף הירוק והצונן ואילו כאן היה פאקן 37 מעלות!!!! אולי זה באמת גל החום הזה שנפלנו עליו.

אז את היום הראשון סיימנו בתהייה אם הוצאנו את כל תקציב החופשה שלנו על משהו שלא מתאים לנו בכלל. אבל כיוון שלא היה לנו מה לעשות עם זה, החלטנו להירגע ולראות אם נתחיל לחבב את המקום בכל זאת.

ביום השני הלכנו לברר לגבי מועדון הילדים. אחת הסיבות שבחרנו במקום זה בגלל שהבטיחו לנו מועדון ילדים שילדים ממש רוצים להיות בו. התברר שמועדון הילדים אכן מאוד פעיל, ושיש לו קמיע שמלווה אותם בכל הפעילויות:

תכירו את מארו הסרטן.

כן, סרטן. האירוניה לא פסחה עליי.

אם זה לא מספיק, אז התברר שהסרטן נבחר כקמיע של המקום כי החוף באמת מלא בסרטנים. הילדים ממש עלצו לגלות אותם בין הסלעים. זה הוביל למטר של משפטים שכל אחד מהם יכול היה לעשות לי צמרמורת אם היה נאמר בעברית, אבל למרבה המזל הם נאמרו באנגלית (ואני תרגמתי את חלקם לעברית בראשי וחטפתי חררה):

"אמא, תראי! סרטן"

"אמא, את רוצה שאני אביא לך סרטן?"

"אמא, יש לך סרטן על הרגל"

וכו. מזל, מזל שבאנגלית אומרים crab ולא את המחלה.

ביום השני עשינו את מה שהפך לשיגרה של השבוע: בבוקר ארוחת בוקר מפוצצת מדי, כל הבוקר בחוף, הילדים והאופנוען צוללים בעוד אני יושבת במים הרדודים בעיניים צופות לוודא ששום נחש לא מתקרב, ארוחת צהריים מפוצצת מדי, מנוחה קלה בלובי של המלון שבו הילדים משחקים בעוד אנחנו קוראים, בריכה לכל אחר הצהריים, ארוחת ערב מפוצצת מדי, מופע.

אה כן, המלון מארגן אחרי ארוחת הערב דיסקו לילדים ואז מופע ידידותי למשפחה. בערב הראשון גילגלנו עיניים איך שהפכנו לתיירים מצרפת, צרובים משמש ורוקדים א-גא-דו-דו-דו, בערב השלישי כבר האצנו בילדים לסיים מהר את ארוחת הערב כי הדיסקו מתחיל.

לקח לנו יומיים להיכנס למוד. ביום השלישי כבר אמרנו וואלה, אנחנו תיירים, בואו ניכנס לראש.

בנוסף, התחיל להתחבב עלינו העניין הזה עם כל האוכל.

כך שאחרי כמה ימים, ואחרי שקימטנו את אפנו האליטיסטי והתלוננו איך זה שאנחנו במלון המוני ולא באיזו חופשת בוטיק, התרגלנו. זה אולי לא הכי אליטיסטי, אבל זה קל, טעים ואפשר לנוח.

אחרי שבוע במלון הזה לא נותרו לנו תלונות שאינן תלונות עולם ראשון מפונקות.

שזה אגב בעיה אמיתית. בתכלס שמו של מועדון ילדים צריך להיות "המקום אליו שולחים את הילדים כדי שיהיה אפשר לעשות סקס בחופשה". אבל אם הם מתייצבים בחדר כל עשר דקות אז מה עשינו בזה!!

בתכלס לא היה מה להתלונן. אחרי שבוע שם היינו שזופים (אפילו אני!), שבעים, נינוחים.

כמו כן, חסרי סבלנות. זה לא בשבילי להיות תקועה על אותו חוף יותר משבוע. אני בחורה אורבנית, צריכה לראות מקומות חדשים ולהרגיש שאני מטיילת. אבל היה טוב לנסות את הגירסה הזו של חופש גם כן.

ביום האחרון לחופשה מילאנו את בטננו בפעם האחרונה במלון ועלינו על האוטו. הפקקים הבלתי נמנעים היכו בנו שעה מהמלון. שעה וחצי לקח לנו לעבור עשרה קילומטרים לאיזו קופה עלובה לשלם על הכביש ה"מהיר". נו באמת.

לא משנה, היה נוף יפה.

אחרי ארבע שעות על הכביש התחלנו להרגיש תחושה שלא הרגשנו שבוע שלם – רעב. החלטנו לעצור בעיירה כלשהי בדרך, אבל לא בזאגרב, כי שם כבר התברברנו מספיק. מצאנו איזו עיר לא רחוק מזאגרב, שנקראת קרלובאק, ונכנסנו אליה.

מתברר שקרואטיה, עשרים שנה אחרי מלחמת האזרחים היוגוסלבית, עוד לא לגמרי התאוששה. בזאגרב כבר יש חלקים יפים, ותעשיית התיירות כמובן צמחה בטירוף, אבל אם נכנסים לעיירה קטנה באמצע שום מקום, אז מייד מרגישים כאילו אתם בקוסובו רגע אחרי המלחמה.

נסענו עד למרכז העיירה ושם גילינו שורה של בתי קפה. עברנו אחד אחד, וכולם הצהירו שמגישים רק שתייה. רק שתייה, אפילו לא עוגייה ליד הקפה. רק נוזלים. כנראה שיש איזה עניין של רישיון נפרד בין הגשת שתייה או מזון או משהו. רגע לפני שהתעלפנו מרעב חקרנו מלצר בבית הקפה הרביעי שנכנסנו אליו איפה יש כאן לעזאזל מקום שיגיש לנו אוכל. ענה שיש אחד, ושלח אותנו אליו.

מתברר שהמקום היחיד בעיר שמגיש אוכל הוא שווארמיה. הזמנו שווארמה לילדים ולאופנוען, ואז נותרתי אני, זו שרוצה להיות צמחונית. הזמנתי סלט והכנתי את עצמי לקבלת מלפפונים חצי כבושים בסוכר עם פפריקה למעלה, כמו שמקבלים בהונגריה כשמזמינים סלט. מתברר שבדבר אחד קרואטיה לוקחת את הונגריה בהליכה:

משם כבר חזרנו אל הפקקים, וממש שמחנו לחצות את הגבול להונגריה, המקום בו לא צריך לנסוע לאט כדי לשלם על כביש מהיר. הגענו הביתה עייפים בתשע בערב, וקצת מרגישים חוסר בזה שלא עמד שף במטבח שלנו וצלה דג על הגריל בשביל ארוחת הערב שלנו. מה זה, התרגלנו, נהם האופנוען.

 

ולקינוח, הרי לכם מילה אחת חדשה בשפה זרה. איך אומרים תודה בקרואטית? וואלה. ברצינות, אומרים וואלה. כל כך נהננו לומר שם תודה בכל מקום. וואלה! וואלה? וואלה.