שוטפים את העיניים בכחול ובירוק


"The coldest winter I ever spent was summer in San Francisco"

(ציטוט מפורסם של מארק טוויין, אלא שהוא כנראה לא באמת אמר את זה, ראו פיסקה 16 אם אין לכם כוח לקרוא את הכל)

אמר או לא אמר את זה, זה מאוד נכון. בבוקרו של היום השני של המסע שלנו התעוררנו האופנוען ואני במונטריי וגילינו שבחוץ 18 מעלות צלזיוס. ושבסן פרנסיסקו צפוי להיות יותר קר. נו, מהמם.

דבר ראשון ניגשנו אל המרכז המסחרי הקרוב ביותר. נכנסתי לאמריקן איגל, וקניתי ה‏‎וּדי (או כמו שאמרנו בתיכון, קפוצ'ון). לבשתי את החולצה הקצרה שלי, עליה את החולצה הארוכה הדקה שהבאתי, עליה את הסווטשירט החדש שלי, עליו את ז'קט האופנוע הקיצי שסחבנו איתנו (שמיועד לקיץ הישראלי, ולכן ברוח זה כמו ללבוש רשת), את כפפות האופנוע שלי, כובע וקסדה. עליתי על האופנוע – וקפאתי. ברר.

אבל שטויות, אני כבר אתחמם בקבר, העיקר שהאופנוען ייהנה בטיול.
(השורה למעלה מיועדת לאופנוען, לרענן את הפולנית שלו).

יצאנו ממונטריי לכרמל. בין שתי הערים האלה נמצאת הדרך הכי מומלצת לנופים יפים בכל מדריכי הטיולים – דרך ה-17 מייל.

האופנוען ואני שמענו ניסים ונפלאות על הכביש הזה ונופיו המרהיבים וציפינו בקוצר רוח.
כן, שמענו על הכביש הזה הרבה דברים.
רק דבר אחד לא שמענו:
שאסור להיכנס אליו עם אופנועים.

וכך, נכנסנו אל שער הכניסה לכביש, שבו גובים 9 דולר מכל רכב שנכנס. בשער עמד ריינג'ר חמור פנים.
האופנוען התקרב אליו לאט והגיש לו תשעה דולר.
"אין כניסה לאופנועים", אמר הריינג'ר.
האופנוען, בפרצוף של "נראה לי שלא שמעתי טוב", חייך בנימוס ואמר "הנה תשעת הדולרים שלנו".
הריינג'ר, בפרצוף של "יור מאני איז נוֹ גוּד היר", חזר שוב: "אין כניסה לאופנועים".
שני תאי המוח שלי היו אומנם קפואים, אבל מה שהוא אמר חילחל להכרתי. לאט. "ווט דוּ יוּ מין?", אמרתי בחוכמה לריינג'ר.
"אין כניסה לאופנועים", חזר זה שוב, הפעם עם פרצוף של "עוד שנייה אני מכניס אתכם לניידת צמד סתומים שכמוכם".
דממה השתררה, בעוד הריינג'ר מחווה לאופנוען את הדרך לעשות פרסה.
עד כאן לתכנון המוצלח שלנו (ראו הביקור שלא היה בטירת הרסט).

"התחלה מעולה", אמרתי בעליצות מזויפת, "בוא ניסע לכרמל".
מזל, מזל שכרמל כזאת מקסימה.
כרמל היא העיר שקלינט איסטווד היה ראש העיר שלה. עיירה ציורית מלאה באמנים, ויקרה להפליא.
האופנוען ואני התאהבנו בה מייד.
הרחוב הראשי מלא כולו חנויות קטנות עם ניחוח אירופי, כמו חנויות שעושות לבד את הסוכריות שלהן, מאפיות וגלריות.

בקצה הרחוב נמצא החוף של כרמל. אף פעם לא ראיתי כזה חול לבן.

הסתובבנו מוקסמים, והתיישבנו בבית קפה באחת הסימטאות. השמש יצאה, וחיממה את האוויר באיזה שלוש מעלות שלמות, והיה חמים ונעים.

נשבענו לחזור לשם, ולא בעוד 10 שנים אלא בדרכנו חזרה באותו שבוע, ויצאנו בדרך חזרה למונטריי, בכביש שנוסע צמוד לקו החוף.

מטרתנו במונטריי הייתה האקווריום המפורסם שלה. הוא לא זול – כניסה עולה 35 דולר – אבל הוא מאוד מעניין. ואם אתם עם ילדים אז זה בכלל מומלץ, למרות שמדובר בבילוי מעניין גם למבוגרים.

ולמי שלא שבע מדוזות, קבלו אותם בלהקה:

אחרי המדוזות מגיעה בריכת הכרישים.

וגם: הדג הכי מעוות בעולם זה דג פטיש. מרוב הלם שכחנו לצלם כשהוא עבר.

מהאקווריום במונטריי יצאנו צפונה, לסן פרנסיסקו.

לא התכוונו לטייל בעיר באותו יום, אלא הזמנו מקום מראש במלון חמים ומקסים בכפר שנקרא Tiburon, שיושב צפונית לסן פרנסיסקו, ליד סוסליטו. עשרים דקות נסיעה מהעיר. מתוכן עשר בתוך ענן.

כי כן, מתברר שסן פרנסיסקו, באופן קבוע, נמצאת בתוך ענן.

סן פרנסיסקו, מבט מצפון. מה זאת אומרת איפה? רואים את הענן משמאל לגולדן גייט? אז זו סן פרנסיסקו.

אבל כאמור, באותו יום לא נכנסנו לעיר כי אם נסענו לטיבורן, למלון שלנו. בשביל זה היינו צריכים לעבור את הגולדן גייט.

הגולדן גייט. מה זאת אומרת איפה? רואים את הען? אז זה הגולדן גייט

אתם יודעים איך זה לנסוע בתוך ענן על אופנוע? ובכן, מכירים את התיאור מהארי פוטר על איך זה כשעוברים בטעות בתוך רוח רפאים? כאילו עוברים בתוך דלי מים קרים אבל נשארים יבשים? אז ככה זה לנסוע בתוך ענן על אופנוע.
מומלץ לכל מזוכיסט.

כשהגענו למלון שלנו בטיבורן כבר קפא לנו הלבלב. האופנוען הלך להחנות את האופנוע, אני נשארתי במעיל בתוך החדר, בניסיון להפשיר. רק מקלחת חמה של 30 דקות החזירה לי את התחושה לאצבעות הרגליים. האופנוען בכלל עשה אמבטיה חמה, שממנה יצא מייבב קלות ישירות למיטה. היה יום קצת מאתגר פיזית.

הלכנו לישון בידיעה שמחר אנחנו מתאוששים בסיבוב אורבני בסן פרנסיסקו.

והתכוונתי לספר עליו כאן, אבל עם כזה פוסט ארוך אני חוששת שאנשים יבטלו את המנוי. אז בפעם הבאה בי שוּר טוּ וור סאם פלאוורס אין יֹור הר. יהיה כיף.


ביום השלישי למסע האופנוע שלנו קמנו בבוקר והחלטנו לנסוע לתוך סן פרנסיסקו. סיור בוקר קצר בכפר שישנו בו, שצופה מעבר למפרץ על העיר, גילה לנו שהיא עדיין בתוך הענן.

בכניסה לעיר תקף אותי התקף סתימות.
כיוון שהיה זה ביקורו הראשון של האופנוען בעיר, ואילו אני הייתי בה לפני שנתיים וחצי, חשבתי לעצמי בעליצות שזה יהיה נחמד לסחוב אותו, עם האופנוע, לעשות את הסיבובים של רחוב לומברד.
רחוב לומברד, כמו הרבה מרחובות סן פרנסיסקו, הוא רחוב תלול במיוחד. ככה למשל נראה רחוב טיפוסי בסן פרנסיסקו:

עליות וירידות מטורפות

אבל מה שמייחד את קצהו של רחוב לומבארד, הוא שהוא לא רק תלול במיוחד, הוא גם מלא בפניות פרסה, אי אפשר לנסוע בו ישר. ככה זה נראה מלמטה:

בפעם הקודמת שהייתי ברחוב הזה הייתי באוטו, וההגה היה בידיו של עוז, ולכן לי זה נראה פשוט כיף. הפעם, היינו על אופנוע. כבד. מאוד כבד. מהסוג ששוקל המון, טיפה יותר מדי בשביל משחקים כאלה.
אבל אני לא חשבתי על זה, וכיוונתי את האופנוען ישירות לקצה הזה של רחוב לומבארד.
והאופנוען, שה תמים שכמוהו, נהג ישירות אליו, ונכנס לרחוב. ובסיבוב הפרסה הראשון הוא נאנק ונאבק קשה עם האופנוע לעצור אותו בירידה התלולה ולהספיק את סיבוב הפרסה, כשהאופנוע שוקל מאות קילוגרמים פלוס המשקל של שנינו פלוס הציוד בקופסאות הצד הגדולות.
ואז הוא נשא מבטו וקלט שכל הרחוב כזה.
"אלוהים", אמר, או משהו פחות מנומס בהונגרית.
בשלב הזה גם אני כבר קלטתי למה הכנסתי אותנו בטיפשותי. האופנוען עצר בקושי את האופנוע באמצע הסיבוב, ואני דילגתי אל הכביש, כדי שלפחות המשקל שלי (הייתי שמחה להחמיא לעצמי שהמשקל שלי הוא בסה"כ תוספת מזערית למאמץ, אבל לט'ס פייס איט, אחרי שבוע של זלילה בארה"ב שום דבר שם לא היה מזערי), והילכתי בדאגה אל המדרכה. ומשם צפיתי באופנוען סוחב את האופנוע בקושי, נוסע לאט לאט לאט, עובר סיבוב פרסה אחד אחרי השני.
מאחוריו כבר היה טור של מכוניות, ועל המדרכות נאספו המון בני אדם לצפות באופנוע שאף אחד לא היה בטוח שיסיים בשלום את הירידה הזו.
אבל הוא סיים.
ואם תחזרו לתמונה שמעל תראו את האופנוע חונה בפינת הרחוב.
האופנוען לא בתמונה, הוא עסוק בשאיפת אוויר בצד, מנסה להחזיר צבע לפנים.

הרגשתי כל כך רע עם עצמי שסחבתי אותנו לשם שכבר שקלתי להציע לו כפיצוי לבטל את זמן הקניות שסיכמתי איתו עליו בניו יורק. מזל שהתעשתתי לפני שאמרתי את זה בקול רם.
לקח כמה דקות והאופנוען חזר לעצמו.
(בערך. כמה ימים אחרי מספיק היה לומר "לומבארד" והאופנוען היה מאבד תיאבון).

משם, רועדים קלות ולא בגלל הקור, נסענו ל-Fisherman's Wharf
שזה מן מקום על המזח שבו כל התיירים שבעולם באים לראות את היצע הדגים של מפרץ סן פרנסיסקו.
האופנוען ואני התהלכנו שם, וכמובן שלא התאפקנו, וכך יצא שהאופנוען חיסל איזו קערית עם תלולית שרימפס ואחרי זה עוד אכלנו קלם צ'אודר. ממ, קלם צ'אודר.

אחרי זה, מעודדים קלות, צפינו בכלבי הים המקסימים בפיר שם, והחלטנו לנסוע הלאה. לצ'יינה טאון של סן פרנסיסקו. בדרך גילינו שהעיר מלאה בחנויות מסודרות לאופנועים, במחירים של משהו כמו 30 סנט לשעה. תענוג. אז החנינו את האופנוע והתחלנו לצעוד בצ'יינה טאון. היה מעניין. זה קצת כמו אלנבי, רק בארה"ב ומלא סינים.

הלכנו די הרבה עד שהגענו לאזור פחות סיני. ומלא חנויות מעצבים. שזה מאוד מתסכל כשאת בכלל לא יכולה לעשות קניות כי אין לך מקום לסחוב אותן אחר כך. אז הקנייה היחידה שעשינו הייתה בחנות Northface, שם קנה האופנוען פליס ללבוש במהלך הנסיעה, לבש אותו, ובבת אחת גוון ידיו הפך מכחלחל לוורדרד. מתברר שהיה לו קר עד אותו רגע.

אני נכנסתי לאמריקן אפרל וקניתי חותלות, שזו קנייה שכנראה לא תשמש אותי בכלל בארץ, בעיקר כי הן כחולות (היה אור קצת מוזר בחנות, הייתי משוכנעת שזה אפור כשקניתי את זה ). אבל באותו רגע שמתי אותן מעל הג'ינס ובבת אחת הרגשתי שוב את הברכיים שלי. תענוג.

ומשם הגענו למארקט סטריט, הרחוב הראשי של סן פרנסיסקו. הסתובבנו קצת ושאפנו עיר גדולה ומגניבה.

ומשם נסענו לקסטרו, שזה האזור ההומואי של סן פרנסיסקו. והוא ממש ממש מקסים. הכל מלא דגלי גאווה, זוגות גברים, בתי קפה חמודים וחנויות מגניבות. וכולם אדיבים וחברותיים. האופנוען ואני ממש התאהבנו במקום, ולכן החלטנו לחזור אליו. ולכן עכשיו אני לא ארחיב על המקום המקסים הזה אלא בפוסט השני על סן פרנסיסקו, זה מהיום השישי של הטיול.

בפוסט הבא: יומיים בנאפה ואלי ובסונומה ואלי. בסימן יין.


ומבזק תרבות מבודפשט

כן כן, אני יודעת, כרטיס האשראי שלי עוד לא התאושש מאמריקה, מנהל הבנק שלי מייבב מדי יום מול טלפוני הדורש קוד סינון לשיחות לחו"ל, והעזתי לטוס שוב.

אני פשוט מעדיפה לאכול פחות (מה שיקרה בחודשים הקרובים כי נגמר לי הכסף) אבל לצאת מכאן באוגוסט.

ובדיוק בשבוע שעבר היה בהונגריה את סיגט.

שזה, כמו שבטח ניחשתם, פסטיבל רוק שמתקיים שם כל שנה על אי באמצע הדונה, שנקרא, כמובן, סיגט.

האופנוען נוסע לפסטיבל הזה כל שנה. שבוע של הופעות של הלהקות הכי גדולות ושוות, ומסביב פסטיבל שלם של תרמילאים והמון דוכנים. והאמת, לישראלים צמאי הופעות של להקות שוות, זו נסיעה ממש משתלמת. הטיסה להונגריה היא בין הזולות שיש, השהות בדרך כלל זולה יותר משאר אירופה, והכניסה להופעות זולה בהרבה מהופעות דומות בארץ.

עד שהגעתי הספיק האופנוען, שקנה כרטיס לימי כל הפסטיבל, לראות את לילי אלן, פרודיג'י ועוד כמה. הכרטיס שלי, לערב אחד, עלה 200 שקל, ובאתי בערב הכי מוצלח בעיני: המאניק סטריט פריצ'רז, שאני מתה עליה מאז הניינטיז, ופלסיבו.

אבל עזבו, עוד לפני ההופעות, האווירה מדהימה. נסענו אל האי כמה שעות לפני תחילת ההופעה. יש שם עשרות אלפי אנשים, שמגיעים מכל אירופה, וחלקם הגדול גם ישן שם בקמפינג. לא חם מדי ולא קר מדי, כי אם משהו כמו 25 מעלות מושלמות.

על הכניסה נתקלתי בחבורת שבדים, והיה קצת משמח להיתקל בשפה מוכרת אחרי כמה ימים בשפה שאני לא מבינה בה כלום. נכנסנו פנימה, ומדובר בהחלט בתערובת שפות מטורפת. אבל כאמור, האווירה…

  

(צילומים: האופנוען)

הסתובבנו שם כמה שעות, תוך שאני ממש מעריכה את המבחר של האוכל והשתייה, ואת המחירים הממש ידידותיים לישראלים. זה קטע מאוד משמח בהונגריה. ולצורך השוואה: בירה גדולה עלתה 9 שקלים. והראו לי פסטיבל אחד בארץ שבו כוס פלסטיק מצ'וקמקת עם בירה עולה פחות מ-16 שקל, וזה במקרה הטוב.

ואז, התחילה ההופעה על הבמה המרכזית. זה עוד יתרון של אירופה: יש לו"ז מסודר ולא סוטים ממנו בדקה. נקבע מראש שההופעה של מאניק סטריט פריצ'רז תתחיל ברבע לשמונה, וזו של פלסיבו בעשר. וכך, בלי מניירות, ובלי להשאיר את הקהל מחכה שעתיים בקיסריה (אני מדברת אליך שלמה) עלתה ברבע לשמונה בערב בדיוק המאניק סטריט פריצ'רז לבמה.

הם כבר לא ילדים, מטיפי הרחוב המשוגעים, למעשה הזמר, ג'יימס דין ברדפילד, חגג לפני כמה חודשים ארבעים. מהצעיר הנאה שחצי התאהבתי בו בניינטיז נותר וולשי שמנמן ומקריח, אבל עם קול מצוין. הם נתנו הופעה מעולה, עם כל הלהיטים. הם פתחו בלהיט הראשון שלהם, שלדעתי פרץ באייטיז אבל אל תתפסו אותי במילה או בגוגל, Motorcycle Emptiness והמשיכו משם עם כל הלהיטים המוכרים. You stole the sun from my heart, A design for life וכו.

(צילום: האופנוען)

ג'יימס דין הוולשי על המסך במהלך ההופעה.

אחרי שעה ושלושת רבעי של הופעה שווה הם נתנו הדרן שכל מאזיני גלגלצ מכירים, If you tolerate this then your children will be next, ופינו את הבמה.

הדרן:

חצי שעה לאחר מכן, בעשר אפס אפס, עלו פלסיבו על הבמה.

גם אם נדמה לכם שאתם לא מכירים אותם, אתם כנראה מכירים לפחות שיר אחד שלהם, פשוט כי הוא היה בפרסומת של פוקס עם יעל בר זוהר.

מדובר בלהקה מאוד מאוד מוצלחת, והאופנוען מאוד מחבב אותה.

הייתה הופעה מעולה. טיפה צפופה יותר משל המאניק סטריט פריצ'רז. בהתחלה עמדתי למרבה הצער בדיוק מאחורי חבורת ג'ירפות מנורבגיה. אני לא צוחקת, כל אחד מהם היה בכיף מטר תשעים, ולא ראיתי כלום. ואם זה לא מספיק, הם היו ממש נחושים לראות את ההופעה. עד כדי כך, שבאמצע אחד השירים התפוצץ לאחר מהם סטיקלייט, ישירות לתוך העין, ובמקום לברוח בצעקות ולהטביע את העין במים, הוא שטף אותה קצת עם מים מינרלים ונשאר לראות את המשך ההופעה, כולל למלמל שמספיק שהוא רואה בעין אחת. ועל זה היו השבדים אומרים: נו, נורבגים.

קצת אחרי זה משך אותי האופנוען לצידו השני, ושם גיליתי שאני ממוקמת ישר אחרי חבורת גמדים איטלקים, ואני לא צוחקת, הגבוה שבהם היה נמוך ממני בשני סנטימטר. תענוג. בבת אחת ראיתי הרבה יותר מההופעה.

(צילום: האופנוען)

אחרי ההופעות התפזר הקהל, ואילו אנחנו פנינו לאכול. בעוד ביום חמים ונעים, בלילה ממש קר. קצת כמו ירושלים רק בלי הסיכון לחטוף בראש חיתול מלא בצואה. בקיצור, היה קריר, ואנחנו התפנינו לאוכל הונגרי מחמם.

בצלחת שלי: באב גויאש, שזה גולאש שעועית עם נקניקיות, ופפריקה קרומפלי, שזה פשוט תפוחי אדמה מעוכים עם פפריקה. וחמוצים. הכל יאמי. בצלחות של האופנוען: אותו דבר רק יותר, פלוס נקניקיה. עלות: כעשרים שקל לסועד. כאמור, לא יקר שם.

זה היה מחמם וטעים, ואחרי זה נפנינו הביתה.

ולמחרת שוב היה הופעה, והפעם, של פיית' נו מור.

אלא שאני, תסלח לי אלוהים, לא הלכתי לזה, אלא לאופרה.

כלומר, האופנוען הלך להופעה של פיית' נו מור, שגם היא להקה שאני אוהבת מהניינטיז, אבל אני הלכתי במקום זה לאופרה עם אמא של האופנוען. ואחרי שהצלחתי להרגיע בתוכי את זעקות ה"אבל פיית' נו מור!!!" דווקא נהניתי מאוד.

היה קצת שינוי אווירה לעומת יום קודם. הרי יום קודם היו שם עשרות אלפי אנשים חצי לבושים ושותים בירה. ובאופרה היה, איך נאמר את זה, אופרה אחרת.

 

וכך, אם בסיגט לבשתי את המדים הרגילים של הפסטיבלים האלה: מכנסיים קצרים, מגפיים כבדים נגד הבוץ שבדרך כלל יש שם וסווטשירט, לאופרה כבר הבאתי אותה בשמלה יוקרתית פלוס נעליים אלגנטיות. היה, כאמור, שונה.

האופרה עצמה הייתה "הספר מסביליה", שזה באמת קלאסיקה, והיה ממש תענוג. יפהפה.

כמה שעות אחרי זה פגשתי את האופנוען השב מפיית' נו מור, כולו מדיף אדי אלכוהול ומרוצה. ממ.

ועוד כמה פתיתי בודפשט:

בירה באחד מגני הבירה האלה שיש במלא חצרות פנימיות בבודפשט הישנה. המחיר: 6 שקלים לבירה. כן כן.

וקצת נוף אירופה הקלאסית:

 

ובפעם הבאה: חזרה לטיול האופנוע בארה"ב. סן פרנסיסקו היר ווי קאם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/8/2009 19:34   
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Hoarapambjabe ב-19/8/2012 11:23

 

8/2009

גאווה, דעה קדומה וערפדים. ובישול (תרבות של חו"ל)

מכירים את הספר הזה?

בכל בארנס אנד נובל שנכנסנו אליו זה בלט ממדפי קידום המכירות. זה להיט גדול, מתברר. בהתחלה חשבתי שזה משעשע, אחר כך מאסתי בזה.

ואז, נתקלתי במאמר הבא:

Writers running wild with Jane Austen tales

ב-USA Today

והכותבת מספרת על הטרנד החדש: קחו את ספרי אוסטן, שזכו בעשור האחרון לעשרות סרטים, הצגות, סדרות, ספינים, ספרי המשך וכו, וכתבו אותם מחדש, עם טוויסט גיקי כמו זומבים או ערפדים. מתברר ש"גאווה, דעה קדומה וזומבים" הוא רק ההתחלה. בחודש הקרוב צפויים לצאת שני הספרים הבאים:

Mr. Darcy, Vampyre

למרות שאני יכולה לראות קווי דמיון זעירים בין מר דארסי הזועף לאנג'ל הזועף, זה עדיין מעצבן אותי. הספר הוא מעין המשך ל"גאווה ודעה קדומה", ובו מוסבר שנטייתו של דארסי למצבי רוח וזעפנות נובעת מכך שהוא ערפד.

ו-

Sense and Sensibility and Sea Monsters

שזה סתם מכעיס אותי. אלינור ומריאן ואיזה מפלצת מים ירוקה. אוף. המחבר מגדיר את זה כ"ספר הרפתקאה מיסתורי".

ובדצמבר ייצאו גם

Darcy's Hunger: A Vampire Retelling of Jane Austen's Pride and Prejudice

ו –

Jane Bites Back

ששניהם ספרי טוויסט ערפדי על ג'יין אוסטן. נו באמת.

מראש לא אהבתי את ספרי הספין של הספרים של אוסטן. כל מיני סופרים שניסו לכתוב על מה קרה אחרי הספר. "פמברלי", למשל, שמתיימר להיות המשך "גאווה ודעה קדומה" (ובו ליזי הנשואה לדארסי מתענה באי הצלחתה להיכנס להריון בעוד אחותה ג'יין מתרבה בקצב) היה איום ונורא, וליזי מאבדת בו את כל קווי האופי שאיפיינו אותה בספר והיו הסיבה שהיא הפכה לדמות האהובה. אמנדה גריינג', המחברת של הספר החדש "מר דארסי, ערפד", כתבה גם את "יומנו של מר דארסי", וכל מה שיש לי לומר לה שזה שתפסיק לרכוב על הצלחות של אחרים ותחשוב על ספר משלה לשם שינוי.

ובעוד אני מהרהרת בזה מצהירה גריינג' בראיון ל-USA Today שהיא קיבלה את הרעיון לכתיבת "מר דארסי, ערפד", אחרי שצפתה בבאפי והגיעה למסקנה שבאפי ואנג'ל זה בדיוק כמו ליזי ודארסי. ועל זה יש לי לומר רק מילה אחת, לא ברור באיזה שפה: ררר.

(ואם מתעקשים לנתח את זה – זהירות, ספוילרים – הרי שליזי לא מתאהבת בדארסי על ההתחלה אלא סבורה שהוא יהיר ובלתי נסבל, בעוד באפי נדלקת על אנג'ל בערך מהפעם הראשונה שהיא רואה אותו. ליזי מתאהבת בדארסי אחרי שהוא הופך בעיניה מאיש קר ובלתי נסבל לאיש הכי מוסרי וטוב לב והם מתחתנים בסוף, ואילו אנג'ל עובר בשלוש עונות טרנספורמציה של מיוסר-מרושע-מיוסר, ואז נוטש את באפי, שבמשך כל הזמן הזה מאוהבת בו, אפילו בתקופה שהוא הרוע בהתגלמותו והיא גם שונאת אותו).

ואם לא הספיק לנו כל זה, הרי שעכשיו עובדים על הסרט לפי הספר "גאווה ודעה קדומה וזומבים". בעע.


אפרופו ערפדים, במגזין Entertainment Weekly של שבוע שעבר יש מצעד 20 הערפדים השווים ביותר. לסטאט זוכה שם במקום הראשון, ובין המקומות הראשונים ישנו גם אדוארד מ"דמדומים" (פחח) וביל ואריק מ"דם אמיתי" (מממ). אנג'ל, האיזכור היחידי במצעד לבאפי, מוצב במקום השביעי, וספייק אפילו לא נכנס לעשרים. נו באמת.


ונעבור לגיליון החודש של "ווג".

ראשית יש טור מעניין של כותבת חצי איראנית חצי אוסטרית, שגרה כיום בארה"ב, שביקור שגרתי באיראן עלה לה בכמה חודשים בכלא האיראני. מזעזע לקרוא איך מישהי שחייה היו נורמלים בעולם המערבי לפני כמה ימים, הופכת לכלום בידי משטר טוטאליטרי, בלי שעשתה בעצם שום דבר. עצם נוכחותה עיצבנה את השלטון.

יש כמובן הפקות אופנה שלא באמת יגיעו לארון שלי, פשוט כי פראדה ודומיה זה לא בטווח המחירים שלי, ויש גם בית מעוצב של איזה אדריכל בלונג איילנד, שגם כמוהו כנראה כבר לא יהיה לי, אבל תמיד מותר לדמיין.

ואז מגיע ראיון עם נורה אפרון, שהסרט החדש שלה, "ג'ולי וג'וליה", פורסם בכל במה פרסומים בארה"ב כשהיינו שם. מה שקוסם לי בסרט, מעבר להיותו סרט בנות (חברותיי למועדון הסרט – היכונו), הוא שהוא מבוסס על שני סיפורים אמיתיים.

ג'וליה היא ג'וליה צ'יילד, הרות סירקיס של אמריקה. ספר הבישול שלה "Mastering the Art of French Cooking", הביא לפני כ-50 שנה למטבח האמריקאי, שעד אז התמחה בטיגון נקניקיות וכריכי חמאת בוטנים, את המטבח הצרפתי. 536 מתכונים צרפתים קלאסים מרוכזים בו, והם שינו את פני הבישול הביתי האמריקאי. אחריו הגיעה גם סדרת הטלוויזיה שבה לימדה ג'וליה את עקרות הבית האמריקאיות לבשל.

ג'ולי היא ג'ולי פאוול, נשואה טרייה מניו יורק, מזכירה מתוסכלת ובלוגרית, שמתחילה בפרויקט: לבשל בתוך שנה את כל המתכונים של ג'וליה צ'יילד, ולכתוב על כל מתכון. בהתחלה היא כתבה בעיקר לעצמה, אבל לאט לאט היא התפרסמה ואנשים התחילו לעקוב אחרי הבלוג שלה והמהפכים שהגיעו בעקבותיו לחייה. התוצאה: הבלוג הפך ללהיט, ג'ולי קיבלה חוזה שמן לכתיבת ספר משלה, ועכשיו יוצא הסרט.

ואגב, מתברר שג'וליה גלשה אל הבלוג של ג'ולי – ולא כל כך אהבה את מה שהיא עושה למתכונים שלה. ג'ולי שמעה על זה – והתבאסה.

הראיון עם הבמאית-כותבת נורה אפרון מתרחש במטבח שלה, בזמן שהיא מבשלת, שזה טוויסט מגניב לראיון על סרט כזה.

כאן הבלוג האמיתי של ג'ולי.

וכאן חבוי הטריילר החמוד:

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/8/2009 17:18   בקטגוריות ספריםטלוויזיה וסרטים   
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של miss kitty fantastico ב-21/8/2009 11:52

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s