מזכרת מהעבר

בכל יום שואה אני מפרסמת פה את הפוסט על אבא של סבתא שלי, שאנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו. גם השנה אני מפרסמת אותו, ממש מתחת לפוסט הזה. אבל הפעם אני מפרסמת פוסט שואה נוסף, כי השנה קיבלה סבתא שלי מזכרת לא צפויה מהעבר.

כשסבתא נכנסה למחנה היא הייתה בת 12. יומיים קודם היא עוד חייתה בגטו בעיר מגוריה עם ההורים שלה, ילדה יחידה בקן משפחתי חמים. בבוא האקציה של אולקוש נלקחו היא ואמא שלה לרציף הרכבת. האבא הושאר מאחור, הגרמנים רצו שהוא יפעיל עבורם את מפעל האמייל שלו. את סבתא שלי ואמה הם העבירו סלקציה. שלושה ימים לאחר הסלקציה הזו צעדה אמה של סבתי לתאי הגזים באושוויץ. יש לנו עדים שראו אותה בפעם האחרונה בחיים, פוסעת לתאי הגזים.

סבתא שלי, שבגיל 12 נראתה טיפה מעל לגילה, נשלחה למחנה הריכוז מארקשטאט, לעבוד בו במטבח. לאחר מכן נשלחה לעבוד במפעל מחוץ למחנה, של חברת "קרופ את גרינוילפינגר". מאוחר יותר היא תועבר למחנה עבודה, פטרסוואלד. את כמעט ארבע השנים הבאות של חייה היא העבירה בעבודת פרך וברעב במחנה בגרמניה.

ביום שיחרור המחנה היא יצאה ממנו, צל של נערה בת 15 וחצי, בלי הורים ובלי משפחה. בלי כלום בעצם. אחרי כמה חודשים של חיפושי שווא אחרי הוריה, היא התגלגלה למנזר אינדסדורף בגרמניה. היא לא זוכרת ממנו הרבה, רק שבמנזר הזה היו הרבה ילדים שיצאו מהמחנה ושהנזירות נתנו להם אוכל ביתי.

ומתברר שהם צילמו את הילדים שהגיעו אליהם. סבתא שלי לא ממש זכרה את זה, בכל זאת, היא הייתה שנייה אחרי סיוט שארך ארבע שנים, אבל לפני כמה שבועות צלצל הטלפון בעפולה. אישה שאלה בגרמנית אם היא הלינה בריקס. סבתא שלי לא נקראת הלינה בריקס כבר יותר מ-60 שנה, אבל היא בהחלט הנערה ההיא. האישה הסבירה שהיא מתנדבת במנזר באינדסדורף, ושבעליית הגג שלו נמצאו ארגזים עם תמונות של ילדי שואה, והם פנו עם שמות הילדים אל יד ושם, וככה היא הגיעה אליה. היא שאלה אם יש לסבתא שלי אימייל. לסבתא אכן יש אימייל.

כמה דקות לאחר מכן נחתה בתיבת האימייל של סבתא שלי תמונה. סבתא שלי פתחה אותה, וקיבלה את התמונה היחידה שלה מהמנזר בגרמניה שאחרי המלחמה.

הלינה בריקס, 1945, אינדרסדורף, גרמניה

קשה לתאר את הרגשות מול התמונה הזו. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה כמה היא יפה. כלומר, ידעתי שהיא יפה, היא תמיד נחשבה לאישה יפה, אבל לא חשבתי שכמה חודשים אחרי השחרור מהמחנה היא תהיה כל כך יפה. התמונה בשחור לבן ולא רואים את כחול עיניה, אבל כמו שאני יודעת שהעיניים שלה כחולות, ברור לי שהלחיים שלה ורודות שם. כי יש לה שם לחיים מדהימות.

וזה לא מקרה שאני מדברת על הלחיים שלה, כי הלחיים האלה הצילו את חייה פעם. היא קדחה מחום במרפאה של המחנה, כשלפתע הופיע רופא בכיר לביקורת. כולם התבקשו לעמוד. מי שלא יכול היה לעמוד, נשלח למוות. סבתא שלי, בת 14 אולי, נעמדה בקושי. הרופא עבר בין החולים, היא התנודדה ופחדה ליפול עליו. אבל דווקא מולה הוא נעמד. החום הגבוה שלה גרם לה לאודם בלחיים.

"תראו", פנה הרופא בקול רם לפמליה שאיתו, "תראו איזה לחיים אדומות, תראו איזה בריאות שופעת. והם אומרים שאנחנו לא מחזיקים את היהודים בתנאים ראויים". בפמליה שלו החרו אחריו. הוא המשיך בסיבוב, ויצא מהמרפאה. ואיך שהוא יצא, סבתא שלי התעלפה.

אבל הלחיים האדומות שלה הצילו אותה.

ועכשיו, בתמונה הזו מ-1945, אני רואה את הלחיים האלה. היא אחרי כמעט חצי שנה במנזר, היא קיבלה שם יותר מזון ממה שאכלה בשנה שלמה במחנה, והיא כבר לא כל כך כחושה למרות שהבטן שלה עוד קצת נפוחה מהרעב (לקח יותר משנה, אומרת סבתא, עד שירדה הנפיחות בגלל תת התזונה), ו – שאלוהים יעזור – היא מחייכת. סבתא הנערה מחייכת. לא חיוך של שמחה, מן חיוך אחר.

סבתא, איך יכולת לחייך אחרי המחנה?

זה כי הייתי כבר חצי שנה חופשיה. הפחד היה בי כל הזמן במחנה, הפחד עדיין איתי, גם היום בארץ, אבל אז כבר יכולתי לחייך. הרי ניצחתי את הנאצים.

וגם. עוד משהו שהוסיפה אחרי שלחצתי עליה: תחייכי, אמר לה הצלם. סבתא נשארה בפנים קפואות. תחייכי, התעקש הצלם. סבתא ניסתה חיוך רפה. תחייכי, חזר הצלם, והפעם חייך אליה חיוך רחב כדוגמה. היא חייכה אליו בחזרה – והוא לחץ על הכפתור. תמונה.



פסח

ממאורעות סדר פסח:
האופנוען מחזיק באוטו את הסלט שאני הכנתי.
האופנוען: זה נורא מסריח
אחינו הקטן עוד שנייה מתעלף מצחוק: לא!! מה אמרתי לך שאומרים לבחורות במשפחה שלנו? תגיד שזה מריח נפלא!
האופנוען: אבל זה מריח נפלא נורא חזק!

השורה בהגדה: "….כי אני שליח ה'*…."
אבא מקריא: "…כי אני שטיח ה'…."
*לא זוכרת את הניסוח המדויק, משהו עם שליח.

קערת החצילים בעגבניות עומדת רחוק מאבא.
אבא פונה לאמא ומצביע על החצילים: תעבירי לי בבקשה איזה קישוא

אבא, הידוע גם בכינויו "הזמיר מעפולה", מנהל את הסדר ביד רמה, ואז גם שר את כל השירים, ועוד שר יפה. אחינו הקטן ואני מחרים אחריו.
אבא: אתם מזייפים!
אחינו הקטן ואני מנסים להקשיב שוב למנגינה הנכונה ולחזור אחרי אבא.
אבא: אתם עדיין מזייפים!
אחינו הקטן ואני משפילים מבט בענווה ומנסים בכל זאת.
אבא: מה זה הזיופים האלה?
אחינו הקטן ואני פורשים מקריירת הזימרה בסדרי פסח.


האופנוען ואני נוסעים בשדרות רוטשילד, כשלפתע לפנינו פונה מונית, ואחריה רכב מסחרי עם מישהו שיוצא מהגג עם מצלמת טלוויזיה. במילים אחרות, אנחנו נוסעים – או מיי גאד – ליד מונית הכסף. אנחנו מזהים בבירור את עידו רוזנבלום, והאורות המנצנצים בתקרה לגמרי שם. אני מפתחת מייד חשק עז לרדת מהאוטו ולעלות על המונית שלו, כי היי, זו דרך מצוינת לעשות כסף. מצד שני זו גם דרך קלה מאוד להתפדח ברמות שטרם נראו מול החברים בעבודה.

אניווי, הקפדנו לנסוע לידו, כי היי, אולי הם יצטרכו עזרה באיזו שאלה ובדיוק אנחנו כאן. לידינו היו בערך שש מכוניות שהקפידו לנסוע לידו גם, כנראה כולם רוצים את תהילת העולם הקשורה בלהיות החבר הלא טלפוני של מונית הכסף. בסוף הגענו לפנייה שלנו, ופנינו, כי בכל זאת, יש גבול כמה נרדוף אחרי הזוהר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/4/2009 17:46
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של המלוכסנת הרחוקה ב-13/5/2009 07:31

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s