מהההה (ספרים)

ונתחיל בזה שהכי אהבתי:

גלנקיל, מותחן כבשים
מחברת: לאוני סוואן
תירגמה מגרמנית: טלי קונס
ג'ורג' הרועה נרצח, וכל עדר הכבשים יוצא לחקור את הרצח שלו. והסיפור מסופר מנקודת מבטם של הכבשים. מדובר בנקודת מבט מאוד מרעננת. כמו אצל בני האדם, גם לכל כבש יש אופי משלו ותכונות משלו, ומהר מאוד לומדים לחבב את חלקם. שלושת הכבשים שהכי אהבתי (טוב, האמת שזה הכי דהה, כי הם בעצם גיבורי הספר), הם מיס מייפל, שהיא הכבשה הכי חכמה בעדר, אותלו, שהוא הכבש השחור, ובעצם הגיבור האמיתי של העדר, ומופל דה ווייל, כבש שהכי אוהב לאכול. והאמת שאהבתי גם את שה החורף, שה שנולד שלא בעיתו ולכן כל העדר מתעלם ממנו, אבל הוא מקפיד להיות קוץ בתחת כמצופה, ובעיני הוא הילד שצעק "המלך הוא עירום".

הספר, שתבינו, גם מצחיק. אני אביא פה דוגמה, שהיא גם קצת ספוילר (למרות שמי שלא קרא את הספר לא באמת יבין מה הספוילר פה) וגם לא תצחיק את מי שלא קרא את הספר, או אפילו את מי שקרא את הספר ולא זוכר פרטים, אבל נו, אני צחקתי בקול, שעה.

(מי שלא רוצה להסתכן בספוילר – שיעבור לפיסקה הבאה, שמתחילה ב"קראתי")

הממושקף עלה שוב על הבמה. "ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, אורחי ההפתעה שלנו, פגי, פולי, סמסון והשטן השחור".
"הוא פשוט המציא לנו שמות מזויפים", פעתה זורה בחרי אף.
גם אותלו נשף ברוגז. "אני נראה לכם כמו חמור?"
(עמ' 324)
(הסבר לבדיחה: כמאה ומשהו עמודים לפני כן מסופר על שכנו לעמק של העדר, החמור הקרוי שטן. בשביל הכבשים, אם כן, שטן הוא פשוט חמור. כשאותלו זוכה לכינוי שטן, הוא נעלב שקוראים לו חמור. היי, אני צחקתי, אוקיי?)

קראתי את הספר בבודפשט, שהיה טיול נהדר, והספר פשוט השלים אותו. מייד אחרי שסיימתי קרא אותו גם האופנוען, ונכבש מייד. קצת מביך להודות, אבל מהר מאוד המצאנו אחד לשנייה כינויים מהעדר של כבשים. ועל זה יש לומר רק דבר אחד – ממההה!

לאכול, להתפלל, לאהוב
מחברת: אליזבת' גילברט

כולי בווייב ההצלחה של גלנקיל, הלכתי לצומת ספרים וביקשתי ספר מוצלח לא פחות שילווה אותי בנסיעה לאיטליה. בדרך כלל אני בוחרת לבדי, אבל הפעם טרחתי לשטוח לפני שני המוכרים שבאו לעזרתי את מגוון אהבותיי הספרותיות (גרוסמן, שלו וכו), מה אני לא אוהבת (ספרי עזרה עצמית ורוחניות), וגם שמדובר בנסיעה רומנטית לאיטליה ובא לי משהו משמח. בא לי להוריד את הראש לשניהם, כי גם היא וגם הוא מכרו לי בסוף את הבסט הסלר הנוכחי, וכאילו, באמת, אתם משתתפים שעה בשיחה ספרותית כדי להמליץ בסוף על הספר שמוביל את טבלת המכירות? ועוד די דומה למה שאמרתי במפורש שאני לא אוהבת?

אם תגגלו את "לאכול, להתפלל, לאהוב" תגלו שמדובר בספר שהמון אנשים אהבו, ושבמשך תקופה היה ה-דבר. ביטס מי וואי. קראתי טורים של כותבים רציניים שפשוט מתמוגגים מהספר. טוב, אני לא.

הספר מחולק לשלושה חלקים: הראשון מתרחש באיטליה, ובו לומדת המחברת איטלקית, אוכלת אוכל טוב ובמקביל מספרת על המשבר שהוביל אותה לנטוש את חייה המוצלחים בניו יורק ולעבור לאיטליה. יכול להיות כיף ומעניין, ובאמת מגיע לזה לפעמים, אבל לא כתוב בכישרון יוצא דופן או מרתק באופן מיוחד.

החלק השני מתרחש בהודו, שם מבלה המחברת באשראם ולומדת דברים על עצמה. זה החלק בספר שגרם לי רצון א. להעיף סטירה למחברת, שמתחברת לצד הרוחני שלה ולא חוסכת מאיתנו מילים בתיאור של זה, ב. להעיף סטירה למוכרים של צומת ספרים. זה בדיוק מה שאמרתי להם שאני לא אוהבת, כל הדיבורים האלה על סליחה לעצמנו, התחברות לעצמנו ומדיטציה. רר.

בחלק השלישי של הספר גרה המחברת באינדונזיה ולומדת ממרפא מקומי. ייתכן שיש בחלק הזה קסם, אבל אני עוד לא סלחתי לה על הקטע של הודו ולכן לא התרשמתי בכלל.

בקיצור – לא. מממההההה.

גאווה ודעה קדומה
מחברת: ג'יין אוסטן
תירגמה מחדש: עירית לינור

לקחתי את הספר עם קצת חששות, כי מדובר באתגר לא קטן: לא רק שקראתי כבר תרגום אחר לספר הזה, גם ראיתי מאה פעמים את הסדרה של הביביסי, עם הדארסי הבלתי נשכח, וקשה מאוד לבוא אל הספר בלי שכל הרקע הזה כבר צרוב בי.

ייאמר לזכות עירית לינור, שהיא מודעת למצב. היא הצליחה לתרגם את הספר כשהיא א. שומרת על האווירה האוסטנית התקופתית. ב. למרות האמור בסעיף א', היא גם כתבה אותו בשפה קריאה ולא עתיקה מדי. קריא ונעים.

לבוגרות הסדרה קשה לקרוא את הספר בלי לראות את הסדרה מול העיניים, וטוב היה לגלות שזה לא יוצר בעיה. הספר לא סותר את הסדרה, רק מרחיב קצת, שזה מצוין. בקיצור, מומלץ. ממממההה.


אני מסדרת את ארוחת הערב. האופנוען טועם בחשדנות.
האופנוען: מה זה?
אני: תבשיל קינואה, וסלט, עם ירקות וגם שום, זה טוב למערכת החיסון שלך
האופנוען: את יודעת מה עוד טוב למערכת החיסון שלי? המבורגר.


אחינו הקטן מודיע שהוא רעב ונשלח אל ארון החטיפים שלי ושל האופנוען. כולו קרייבינג לבמבה נוגט הוא פותח את הארון ונחרד לגלות שם גרנולה אורגנית, משמשים מיובשים, אגוזי קשיו וחטיפי אורז מלא.

אחינו הקטן: השם ישמור, מה זה הארון העצוב הזה?
אני: אנחנו מאמינים באוכל בריא
אחינו הקטן: אין שוקולד?
אני: אני לא קונה, כי אם אני קונה אני גם אוכלת אותו
אחינו הקטן: אין איזה תפוצ'יפס או במבה?
אני: אנחנו לא קונים כי האופנוען לא אוהב לאכול ג'אנק
אחינו הקטן: אין איזה משהו קטן לנשנש?
אני: רוצה חטיפי חרובים?
אחינו הקטן (לוחש לעצמו): רחמנות על הילדים שיהיו להם


שני מספרת לגילה ולי שהמרצה שלה לאמריקה הלטינית מבקש מהם לכתוב עבודה על ספר דרום אמריקאי, "אבל לא מסורינאם".
גילה: הו, דווקא סורינאם, כל הספרים שקראת משם, מה תעשי
(אז סורינאם זה בדרום אמריקה ולא ליד וייטנאם??)
(אכן, סורינאם זה בדרום אמריקה. והשטח שלהם גדול פי שמונה משלנו. והם רק חצי מיליון אזרחים. אני מנחשת ששם הנדל"ן פחות יקר).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s