עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה. כלומר לא כשהשתחררתי כי אם כשחזרתי לארץ, וגם לא הרופאים כי אם עצמי שקלטה שכמה שיותר אסע לחו"ל כך תישמר יותר שפיותי. אין מה לעשות, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה אם אני יושבת במטוס אחר שעומד להמריא גם כן.
אז אני בשבדיה.
נפצח בנאום התודות:
תודה לאמא, שאף על פי שהיא מארחת את ארוחת ראש השנה והיא בהחלט הייתה יכולה להיעזר בי, היא לא רק ויתרה על נוכחותי אלא גם סייעה רבות בממון ובמציאת הכרטיס. בלעדיה לא הייתי כאן, נהנית מ-18 מעלות אפורות ונהדרות.
עד כאן לנאום התודות.
בשדה התעופה גיליתי שלנסוע בחגים זה ממש עמוס, ושיש קהל מסוים שממש מציף את השדה בימים אלו.
הכניסה לנמל:
אחריי בתור לצ'ק אין עמד חרדי, הוציא את הסלולרי ושח: "אתה שומע?? הגעתי ממש קרוב לרב, הגעתי דקה אחריו!! הייתי כל כל קרוב!! אבל העבירו אותו מהר את הביטחון ועכשיו אני לא רואה אותו. בעזרת השם אני אראה אותו במטוס".
לחשוב שבדיוק איפה שאני עומדת עמד גם הרב!! ההתרגשות!!
בשטוקהולם מצאתי מזג אוויר אפור, קריר ונעים. הספקתי לאכול צהריים עם יעל במקום הפסטות החביב עליי, לטייל בעיר ולאכול בקונדיטוריה שאני הכי אוהבת (ועוד היה להם בעקבות הזמנה מיוחדת את לחמניות הזעפרן של הכריסמס. יש!), ולקינוח להוציא כסף שאין לי ב-H&M. כל מזג האוויר הזה מבלבל אותי וכמעט קניתי מעיל מהמם עד שנזכרתי שיש לי שישה מעילים והשתמשתי רק באחד מהם בשנה החולפת בישראל, וגם אותו לא ממש היה צריך. אני ממש לא צריכה עוד מעיל.
לעומת זאת לא הצלחתי לעצור את עצמי וקניתי צעיף מהמם. ייתכן גם שייצא לי לעטוף בו את צווארי איזו פעם בודדת בחורף הזה בישראל, אם יהיה ממש קר.
וכמעט קניתי גם חותלות. עצרתי עצמי בשנייה האחרונה מקניות מיותרות. אבל סביר להניח שאם אמשיך להיתקל פה ברחוב בבלונדיניות מהממות לבושות בחותלות זה ישכנע אותי שגם אני צריכה כאלה.
מחר ארוחת ראש השנה אצל פורד והבלונדה. ומכאן אני רוצה לאחל לכולם שנה טובה ומצויינת, בריאה ובטוחה, אוהבת ומאושרת.
מזג האוויר האפור, הקריר והנעים, בדיוק כמו שאני אוהבת, גרם לי לשכוח שבעצם אני גרה במרחץ הזיעה התל אביבי.
אני: איזו חולצה מקסימה. כמה חבל ששרוולים קצרים זה ממש לא פרקטי עכשיו
השבדי (במבט מופתע): חשבתי שיש שלושים מעלות בתל אביב
אני: אה, כן, נכון…
במשך כל הקיץ שכנו להם אופניי ללא תזוזה במרפסת התל אביבית שלי, כי אין בהם מזגן. כאן, לעומת זאת, אני ממש צריכה אופניים. זו עיר מעולה לאופניים, הכל מלא שבילי אופניים ואף הולכי רגל אידיוטים לא הולכים עליהם.
למרבה המזל, יש כאן אפשרות לשכור אופניים במחיר השווה לכל נפש – 15 שקל ליום. לוקחים את האופניים מהתחנות הפזורות בכל העיר, נוסעים, וכשמסיימים מחזירים אותם לתחנה הקרובה. האופניים מוחזקים טוב, וממש תענוג לנסוע עליהם.
לפני ארבע שנים קנה לי השבדי את הגירסה הארוכה של "אפוקליפסה עכשיו" לכריסמס. הסכמנו שנינו שמדובר בסרט מופת ומזל שיש לנו אותו, ולא נגענו בו מאז. בכל פעם ששקלנו לראות סרט אמר אחד מאיתנו "שנראה את אפוקליפסה"? והשני ענה "השתגעת? שלוש שעות ורבע של סרט? עדיף עוד פרק של באפי". וככה לא נגענו באפוקליפסה במשך ארבע שנים.
ובכן, סוף סוף התיישבנו לצפות. מדובר, כידוע, בסרט מופת, באמת. ממש כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו, יצאתי נפעמת. איזה גאון הקופולה הזה.
וגם: The End הוא אחד מרגעי השיא של המוזיקה בעיני.
וגם: הנשיא בארטלט בגירסה צעירה, יאממ. יש רגעים שבהם הוא ממש זהה לאמיליו אסטבז, חוץ מרגעים בהם התאורה משתנה, ואז הוא נראה ממש כמו צ'רלי שין.
הוא משהו לא רגיל
יש לי אורח לעשרה ימים. בת הדוד מהגליל נסעה לאחותה בניו יורק והותירה אצלי את ראסל, חתולה המהמם, המנומס, התרבותי והחירש (כמו הרבה חתולים לבנים כחולי עיניים).
אתמול אחרי הצהריים נחתו פה דודי, דודתי ובת הדוד, ועימם החתול. "הוא שקט, לא תרגישי בו", הבטיחה לי בת הדוד, ואילו אמא שלה בחנה בדאגה את שורת מחזיקי הנרות מזכוכית שליד הטלוויזיה שלי ואמרה: "זה יקר? החתול נוטה לשבור דברים". בחנתי קצת את הפמוטים השווים שהבאתי משטוקהולם. "אל תדאגי", אמרה לי בת הדוד, "הוא לא שובר דברים אם הוא לא מרגיש בבית". בעוד אני תוהה אם זה אמור להרגיע אותי, אספה דודתי מגוון כלים שבירים מהמדפים ואיחסנה אותה בארון סגור. יותר בטוח.
הדודים נסעו, בת הדוד המריאה והלילה ירד.
שלוש וחצי בבוקר: החתול פוצח בשרשרת מיייאאאאו קורעי לב. "הו", אני חושבת לעצמי, "חתול רגיש שכמוהו, מתגעגע לאמא שלו". מייד אני פוצחת בשרשרת ליטופים. אחרי כמה דקות החתול מגרגר כמו טרקטור מהפיפטיז. אני מחזיקה מעצמי מומחית לחתולים, מעניקה לעצמי ח"ח על הטיפול המועיל ונכנסת למיטה.
ארבע בבוקר: מיייייאו!!! מייאו!!
החתול זועק במסדרון כמו פרה בדרך לשחיטה. אני ממהרת אליו, מרימה אותו על הידיים בשביל קצת חום. החתול אובייסלי לא אוהב את החום, כי הוא גומל לי בשריטה ובקפיצה מהידיים. לפחות הוא הפסיק לבכות.
ארבע וחצי בבוקר: מייייאאאאו!! מייייאאאאו!!!
אני קופצת מהמיטה, כי אם הוא הצליח להעיר את שנת הדובים שלי הוא כנראה כבר העיר את כל השכנים לפניי. אני עוברת לאמצעים קצת שוברי כלים, אבל נו. בת הדוד מהגליל הותירה כמה קופסאות טונה בשביל פינוקים. אני פותחת אחת מהן ומעניקה לחתול שתי כפות טונה. הוא משתתק מייד ואוכל בתיאבון. "אהה", אני חושבת בניצחון, "ואצל אמא שלך אתה מקבל טונה בארבע וחצי בבוקר? מי אמא טובה יותר, הה?"
ניסיון לצאת מהמטבח בזמן שהוא אוכל מתגלה כבעייתי, כי הוא מייד מפסיק לאכול ומתחיל לבכות. בלית ברירה אני נותרת במטבח, עומדת עם עיניים עצומות, בזמן שהוא אוכל. הוא אוכל ממש לאט, מתברר. למה לעזאזל נתתי לו שתי כפות שלמות.
הוא מסיים, אני חוזרת למיטה.
רבע לחמש בבוקר: מיייאו!! מיייאאאאו!!
החתול הארור שוב העיר אותי. מתעורר בי חשק עז למלוק את ראשו ולשלוח אותו ב Fed-Ex לבת הדוד בניו יורק. בהרהוריי אני כבר מגיעה לפרטים ממש טכניים, כמו אם יש לי את הכתובת שהיא מתגוררת בה בניו יורק. למרבה השמחה, החתול מסתפק בעובדה שהוא הוציא אותי ממיטתי ומפסיק ליילל. אני חוזרת למיטה.
חמש בבוקר: מיייאאאאו!! בום!!
החתול יושב על השיש ומחייך ברשעות. על הרצפה נמצאים כל הדברים שהיו לפני זה על השיש.
"מה עשית???!" אני צווחת, "פויה פויה!"
החתול מביט בי ללא שום התרגשות
אני נזכרת שהוא חירש. מבחינתו עשיתי לו הרגע מופע פנטומימה.
אני חוטפת קריזה וחוזרת למיטה.
צהריים. אני מתעוררת בקושי. בפתח חדר השינה ישן לו החתול בנחת. הוא כזה חמודי.בחסות המצלמה אנחנו משלימים.
את רוב זמנו מבלה החתול על רצפת המטבח, מהרהר בחייו.
מדי פעם הוא נושא עיניו השמיימה, בתפילה לגמר חתימה טובה.
בגלל שהוא חירש, קצת קשה לתפוס את תשומת ליבו אל המצלמה. בכל פעם שאני מצליחה אני מתלהבת.
הודעה לבת הדוד מהגליל: זוכרת שדאגת שהחתול לא ירגיש כאן בבית? וזוכרת שאמרת שלי אין מה לדאוג, הוא לא שובר דברים אלא אם הוא מרגיש בבית?
ובכן, את לא צריכה לדאוג. הוא מרגיש בבית.
זה היה כלי לעציץ. אומנם יפה, אבל למרבה המזל, עציצים מעולם לא עשו לי את זה. במקור, העציץ הזה איכלס סחלב, שמת תוך חודש (זמן שיא לצמח אצלי בבית), ומאז עמד העציץ בריקנותו, תוך שדימיינתי לעצמי איך יום אחד אגדל בו עשבי תיבול. ובכן, בשורה טובה – שיחי הנענע והבזיליקום בטוחים עכשיו, אני לא אנסה לגדל אותם בו.
וסוף סוף הבנתי למה התכוונו הדודים מהגליל כשהאשימו את החתול בכך שהוא שובר דברים. כלומר, החתול הזה, נראה כה תמים, עיניו גדולות, כחולות וזכות, פרצופו מלאכי, מי יאמין שהוא עושה בכוונה? הנחתי שהוא פשוט הולך על מדפים ובמגושמתו מפיל דברים. עד שצפיתי בו. החתול החוצפן, מתברר, אוהב לשבת במקומות הכי טובים. ואם המקום הכי טוב במקרה תפוס על ידי – סתם דוגמה – כלי לעציץ, הוא פשוט יושיט את רגלו הקדמית, וידחוף את העציץ. במו עיני צפיתי בו דוחף את בקבוק המרטיני שלי, שממש לא עמד בדרכו. זה היה בשנייה האחרונה שתפסתי את הבקבוק. ררר!
והכי מעצבן, שרק באמצע שיחת המוטיבציה שעשיתי לחתול למה אסור לו לדחוף דברים ("פויה!!! פויה!!!") נזכרתי שהוא חירש. כמה פעמים אני אמורה לשכוח את זה בשעה?
אניווי, אחרי מקרה העציץ הבנתי שבקצב הזה לא יישאר לי כלום מהכלים האהובים עליי, ואז מה יישאר לי לנדוניה? לקחתי את כל כלי הזכוכית שאני אוהבת (וד"ש לקוסטה בודה) ממדף הכלים הפתוח והמגניב שלי ושמתי בארון מטבח שאפשר לסגור.
מה שבת הדוד שכחה לספר לי זה שהחתול הזה, צורר הכלים, יודע לפתוח ארונות.
השכם בבוקר ניגש החתול אל הארון שחמל בתוכו את אוצרות ביתי, פתח את הדלת, בחן ארוכות את אוסף החפים מפשע שעמדו מולו, והוכיח טעם מצוין בכלים.
קנקן תה של בודום מזכוכית, כולל מסנן לעלי תה מזכוכית גם כן. אחד היפים שהיו לי. מתנת כריסמס מהשוות שקיבלתי (ועוד מאחותו של השבדי, כמה סוריאליסטי).
כאן נקלעתי ללבטים קשים. מצד אחד ההתחייבות לבת הדוד (הבטחתי להחזיר לה אותו חי) ומצד שני תחושת הצדק (בודום!!!), גרמו לי לא להיות בטוחה לגבי החלטתי לתרום את החתול למסעדת השוארמה הקרובה לביתי ובא לקנקן גואל.
למזלה של בת הדוד, החתול באמת חמוד במיוחד.
למשל, כשהוא ישן.
או כשהוא מנסה להרחיב אופקיו ומתעניין באוסף הספרים שלי.
או סתם כשהוא נח בזמן שאני במחשב.
וכך הוא ניצל.
לבינתיים.
הדבקתי את כל ארונות המטבח שלי במסקינג טייפ (הודעה לאורחיי: עד חזרת החתול לגליל תיאלצו לאכול בכלים חד פעמיים. קשה לפתוח את הארונות החסומים שלי).
נותר שבוע עד שבת הדוד תבוא לאסוף אותו בחזרה.
אני מקווה שקנית לי דברים יפים!!
שלוש המלצות על שלושה ספרים
הבטחתי פוסט על שני ספרים אחרים שקראתי, אבל זה היה דווקא הספר האחרון, "סוויטה צרפתית", שהושיב אותי מול המסך.
נתחיל מהשורה התחתונה: ספר מעולה.
"סוויטה צרפתית", מאת אירן נמירובסקי, הוא ספר שחובר על ידי אישה שכבר ידעה שהיא תירצח בקרוב. אירן נמירובסקי הייתה יהודיה ממוצא רוסי, שעברה לצרפת עם הוריה בתור נערה. היא כתבה ספרים שזכו לתשבוחות, היא התחתנה וילדה שתי בנות, וכל החיים שלה השתנו עם פלישת הנאצים לצרפת.
נמירובסקי ידעה טוב מאוד מה מצפה לה. שום דבר לא עזר לה: היא ושתי בנותיה התנצרו, אבל לנאצים, כידוע, זה לא שינה, זה הרי עניין של דם וגזע, לא של אמונה. היא ומשפחתה ברחו מפאריז, ואת הספר הזה היא כתבה בטבע, יושבת מתחת לעץ בכפר, בצפיפות על דפים שהיו מעטים בתקופת המלחמה.
היא לא זכתה לראות את הספר מתפרסם. הנאצים שלחו אותה לאושוויץ ראשונה מכל המשפחה. בעלה נשלח כמה חודשים אחריה ונרצח גם הוא. בנותיהם נמלטו בסיוע האומנת שלהן, כשבאמתחתן מזוודה אחת, ובה כתב היד האחרון של האם. רק עשרות שנים אחרי הן יפרסמו את הספר הזה, אחרי ששנים הן פחדו להסתכל בו.
וכשיודעים מה ההיסטוריה של המחברת, קשה שלא להתרשם מהדרך האובייקטיבית שבה היא מציגה את הגיבורים. סוויטה צרפתית עוסק בצרפתים, לא ביהודים. הצרפתים תחת הכיבוש הנאצי. הם מוצגים בלי הנחות: העשירים שדואגים לרכוש שלהם יותר מלאנשים אחרים, העניים שיגנבו מכל מי שזה לא יהיה, הבעל שיקנא לאשתו גם אם זה באמת לא אשמתה שהחייל הגרמני שהם חייבים לאכסן אצלם בבית מתעניין בה.
נמירובסקי כותבת כמו סרט צרפתי. בחלק מהקטעים שקראתי יכולתי ממש לשמוע לשמוע בראשי קריין מדבר בצרפתית, כמו וויס אובר בסרט של גודאר. החלק הראשון של הספר עוסק בבריחה מפאריז – אלפי האנשים שנמלטו מפחד הפצצות הגרמניות על פאריז (שבעצם לא הגיעו – הגרמנים לא החריבו את פאריז). במנוסה מתגלים פניהם המכוערות של הרבה אנשים. חוץ מזוג אחד, הזוג מישו, ששומרים על ערכיהם במשך כל הבריחה.
החלק השני של הספר מתרחש בכפר צרפתי תחת הכיבוש הנאצי. האיכרים נאלצים לאכסן בביתם חיילים נאצים. בביתה של אחת מהם, שבעלה שמעולם לא אהב אותה שבוי בידי הגרמנים, מתפתח סיפור אהבה בינה לבין הקצין הגרמני שגר אצלה בבית. מצד אחד זה נשמע נורא, רומן עם קצין נאצי, טפו. מצד שני, כשקוראים את הספר, שוכחים את ההיסטוריה, ורואים רק את האנשים. זו חוויה מעניינת, שבה נאלצתי להזכיר לעצמי מדי פעם שהוא נאצי!! נאצי!! למה אני בעד סיפור האהבה הזה למה??
("כי את רומנטיקנית חסרת תקנה", טענה גילה, שהשאילה לי את הספר. אני מכחישה).
הנה דוגמה להאנשה שעושה נמירובסקי לגרמנים:
"החיילים הצטופפו מול חלונות הראווה והסתכלו במבט מלא רוך על סינרי תינוקות כחולים וורודים. חייל אחד לא יכול היה להתאפק עוד, וברגע שהתרחק משם הקצין קרא למוכרת והצביע על אי אלו מלבושי תינוקות. הוא היה צעיר, כחול עיניים.
'בן? בת?' שאלה המוכרת.
'אני לא יודע', אמר בתמימות. "קיבלתי מכתב מאשתי. זה מהחופשה האחרונה, לפני חודש".
כולם סביבו פרצו בצחוק. הוא הסמיק אבל נראה מרוצה מאוד. מכרו לו רעשן וחולצה קטנה."
(עמ' 358)
גם כאן, שנייה לפני שלבי התחמם כלפי החייל הזה, נאלצתי להזכיר לעצמי שבזמן שהוא היה בחופשה ועשה ילדים, המשפחה שלי הייתה במחנות. זו חוויה מאוד בעייתית, לקרוא על גרמנים בלי איזכורים על החיה הנאצית (ותודה למומיק על הניסוח המדויק).
נמירובסקי לפחות לא שוכחת לציין שהגרמנים, אנושיים ככל שנראו לה, "הופכים למכונות" כשמדובר ביציאה למלחמה.
הנספחים בסוף הספר חשובים מאוד: האחד הוא סקירה היסטורית קצרה על צרפת בימי מלחמת העולם השנייה. השני הוא סיפור חייה של אירן נמירובסקי, שעומד כל כך בניגוד לדרך האובייקטיבית שבה היא כותבת. נמירובסקי, יש לציין, לא הייתה חובבת יהודים גדולה, בתור יהודיה בעצמה, והאשימה את היהודים בהרבה תכונות סטריאוטיפיות. ועם זאת, היא ידעה טוב מאוד מה היא ומה גורלה כיהודיה.
בנספח השלישי של הספר, שהוא קובץ הערותיה לעצמה בעת כתיבת הספר, ניכר שהיא יודעת שזמנה ספור: היא מתכננת ספר ארוך יותר (שאותו לא הספיקה לכתוב), אבל גם כותבת "למהר לסיים את הפרק" או הערות בסגנון הזה. הנספח הרביעי הוא מכתבים. מכתבים של אירן למו"לים שלה (מבקשת מהם לשלוח לה כסף, כי מאז שברחה מפאריז קשה למשפחה להתקיים), מכתבים נואשים של בעלה של אירן אחרי שהיא נלקחת בידי הנאצים והוא כותב לכל מי שאפשר, מכתבים תמימים, שחושבים שאם יסבירו שאשתו לא קומוניסטית היא תשוחרר ממחנה הריכוז, מכתבים בהם הוא מציע לשבת במחנה במקומה, רק שייתנו לה לחזור הבייתה. חלקם נכתבו אחרי שכבר מתה בתא הגאזים, והוא לא ידע. יש שם גם שני מכתבים אחרונים שכתבה אירן נמירובסקי עצמה, אחרי שנעצרה בידי הנאצים. המכתבים האלה קרעו את ליבי: "אני מנשקת את הבנות האהובות שלי… שאלוהים ישמור עליכם, אני מרגישה רגועה וחזקה". המכתבים האלה הם ממש פלשבק למכתב שקיבלה סבתא שלי מאמא שלה אחרי שהנאצים הפרידו ביניהן, מכתב שאמא שלה כתבה רגע לפני שעלתה על הרכבת לאושוויץ. "היי חזקה בתי". אולי זה אינסטינקט של אמא, שיודעת שהיא הולכת למות ורוצה רק לחזק את הדור הבא?
גם "צלה של הרוח" הוא ספר היסטורי, ועוסק בשנות הארבעים והחמישים. אבל הספר הזה מתרחש בספרד, והרעים שם הם לא הנאצים, הם מושחתי המשטר החדש בעקבות המהפכה, והחיים במקום שאינו דמוקרטיה, כך מזכירים לנו, הם לא תענוג.
זה ספר בתוך ספר, או סופר שכותב על סופר. אפשר לעלות עם הרבה תובנות וניתוחים מהספר הזה, אבל בחורה שטחית כמוני לא תעשה דבר כזה. אני פה בשביל להנות מהסיפור. ויש ממה. אין כמו סיפור שהולך ונפרש, תעלומה שנפתרת תוך המון פרטים מרתקים באמצע. דניאל הוא ילד שמתבגר תוך כדי הספר, ותוך כדי גם פותר תעלומה ישנה שקשורה לספר שמצא במקום מסתורי.
ותוך כדי הסיפור אנחנו נחשפים לברצלונה של אחרי המלחמה, לדמויות צבעוניות, לחיים של אנשים אחרים במקום אחר. הספר מרתק, ובהחלט קחו את זה כהמלצה. יש בו כמה קטעים שכל כך נכנסתי אליהם שממש פחדתי עם הגיבור. אם בא לכם סיפור מעניין ואווירה, זה הספר.
"קרוב להפליא ורועש להחריד" דווקא מתרחש בהיסטוריה של ימינו: ילד שאביו נהרג בספטמבר 11 הולך ומתחרפן. טוב, זה סיכום די מעפן לספר, בייחוד שמדובר בספר שתופס אותך בקרביים ומסרב לשחרר.
אני לא מצליחה להתחבר לג'ונתן ספרן פויר. את ספרו הראשון, "הכל מואר", קראתי באנגלית, וכיוון שכך האשמתי את השפה בעובדה שלא התחברתי אליו. לספר הזה התחברתי יותר, אבל עדיין היה שם משהו שלא הצלחתי לגעת בו.
ועם זאת, ספר טוב. שכאמור, תופס אותך איפשהו. המספר הוא הרי ילד במצוקה. אבא שלו מת באירוע הטרור הגדול של המאה (לבינתיים. אמאל'ה) והוא לא מצליח לעכל את האובדן. הוא יוצא למסע הזוי בניסיון להבין מסר שבדמיונו הוא קיבל מאבא שלו. לי באופן אישי התחשק כל הספר לתפוס את הילד ואת אמא שלו ולשלוח אותם לטיפול הרבה יותר אינטנסיבי ממה שהוא עושה כרגע. אבל נו.
ו – הזכיר לי אנפוקוסד בתגובות – מדי פעם המספר מתחלף במספרת, סבתו של הילד. היא גרמניה, והיא מספרת על ההפצצות הבריטיות שחוותה כילדה בדרזדן. גם פה בעצם יש האנשה של הגרמנים, כי זו בהחלט זווית לא שגרתית לקרוא עליה בספר שכתב מחבר יהודי, אבל האמת שאיכשהו כאן זה פחות עיצבן אותי. אולי בגלל שחייבים להודות שזה אכן קרה – גם להם היו אוכלוסיות אזרחיות, וגם הם סבלו אבידות שם (בלתי ניתן להשוואה כמובן לשואה, אבל זה עדיין קרה).
adibaolam.com 