אחרי שבוע וחצי בשטוקהולם יצאתי לטיול בדרום שבדיה ובדנמרק. זה איזור שלא הייתי בו מעולם, והשבדי הציע שניסע ביחד והוא ידריך. הסכמתי. השבדי הציע גם שנפגוש את משפחתו העניפה המתגוררת באזור. ברגע של חולשת הדעת הסכמתי גם לזה. מדובר במשפחה שלא פגשתי מעולם כשהיינו ביחד, גם השבדי עצמו לא ראה אותם כעשר שנים, ועד כמה שידעתי יש שם די הרבה בני דודים בגילאים שלנו.
מה שלא לקחתי בחשבון זה העובדה שכמו שאר משפחתו של השבדי, גם זו שבדרום לא אירחה מעולם יהודים, בטח לא לארוחת ערב. האירוע, כצפוי, גרם להם ללחץ. וכך, יומיים לפני הנסיעה התקשר אליי אביו של השבדי ואמר: "אממ, עדי, לקראת ארוחת הערב אצל אח שלי, את יכולה להזכיר לי מה את לא אוכלת?" "אני לא אוכלת רק אורז לבן", עניתי בעליצות. מעברו השני של הקו נשמע אביו של השבדי לא משוכנע: "את בטוחה? אין איזה משהו מיוחד בקשר לאוכל שלך?" "לא", עניתי די בתמיהה. רק כמה דקות אחרי שניתקנו נזכרתי בעניין הכשרות וקלטתי את פשר השיחה. מודה שדי השתעשעתי.
אז בבוקרו של יום רביעי לקחנו רכבת משטוקהולם למאלמו.
במאלמו לקחנו רכב, ומשם נסענו ללונד, אל דודו של השבדי. זה התגלה כגבר שבדי טיפוסי, נבוך בעליל, אינו יודע להביע רגשות, ולמרבה הצער גם גרוש שאינו יודע לבשל. הבית שלו התגלה כבית אבן גדול, מוזנח, אפל ומבולגן. עוד לפני שהתאוששתי מהבית התנדב הדוד להוציא אותנו לסיור בעיר. וכך, מתה לפיפי כי לא הספקתי בבית, קרטעתי בעקבות השבדי ודודו, שסיפק לנו עשרות אנקדוטות משמימות על הבניינים מסביב ("בבניין הזה ישבה האגודה האגרונומית של לונד, עד שהועברה לכאן המחלקה לשפות של האוניברסיטה").
החלק הדרומי של שבדיה, שנקרא סקונה, ידוע בכך שתושביו מדברים שבדית בניב טיפה שונה מהשבדית הרגילה, מעין שבדית בהשפעה דנית. כך שבעוד הדוד נושא את הרצאתו המשמימה על העיר לונד, הבנתי רק כל מילה שנייה שאמר. הייתי יכולה להסתדר עם זה מצוין, אילולא התעקש השבדי כל חמש דקות לשתף אותי בשיחה ואמר: "מה את אומרת על זה עדי?" רר. אבל מתברר שהתשובה "מאוד מעניין" הייתה נכונה ברוב המקרים.
אחרי הסיור הארוך כגלות שבמהלכו ללא ספק נגרם נזק לאחת הכליות שלי, חזרנו לבית, והדוד החל בהכנת ארוחת הערב. הוא לקח גוש בשר טחון ("הממ, זה בשר של חזיר", אמר בהתנצלות, "אחי אמר לי שאין בעיה עם ה, אממ, האוכל המיוחד שלכם"), טיגן אותו עד צאת נשמתו, ואז שפך כפית מלח ושתי כפות חלב על הזוועה. בלי שום בצל או תבלינים, חלילה. את מנת הגורמה הזו הוא צירף לספגטי, שם בקבוק קטשופ על השולחן, ואמר: "בבקשה, פסטה ברוטב בשר".
לארוחה התייצבו ארבעת בניו של הדוד, להלן בני דודיו של השבדי, בגילאי 20 עד 26. אם יש משהו שאופייני למשפחה של השבדי, זה שכל משפחתו נראית כאילו יצאה מאותו מפעל – כולם בלונדינים גדולים בעלי פרצוף זהה. למרבה הצער, לארבעת הדודנים האלה היה אותו פרצוף, אותה קומה (מטר תשעים) ואותה בלורית שיער. השבדי, שלא ראה אותם עשר שנים ואובייסלי התקשה להחליט מי הוא מי, אמר בכלליות: "תכירי, אלו הם מתיאס, אנדריאס, יונאס וניקלאס". ישר נזכרתי ביום בו הכיר לי השבדי את דודניו מצד אמו, התאומים הנריק ופרדריק, והתאומות ברטה וגרטה. יש הורים שצריך לקחת להם את הביציות כשהם קטנים.
ארבעת הדודנים הנהנו באחידות, ואני עפעפתי בחום. בכל זאת, הם די שווים. הלכתי לעזור לדוד במטבח (עלק פמיניזם שבדי, יצא שהבחורה היחידה בבית עזרה במטבח). הבעיה החלה כשהדוד שלח אותי לשאול את אנדריאס אם הוא הביא יין. "מי מהם הוא אנדריאס?" לחשתי לשבדי. "אנדריאס הוא הבלונדיני הגבוה", ענה השבדי ברצינות גמורה. רר, אילולא כבר עזבתי אותו הייתי עוזבת אותו באותו הרגע.
ארבעת הדודנים, כמו גם השבדי ודודו, דווקא חיבבו מאוד את מנת רוטב הבשר שלהם, ושפכו על העניין ליטרים של קטשופ. אני די התחרטתי שלא טענתי שאני שומרת כשרות, כי הייתי שמחה לתירוץ מנומס למה לא אגע בערימת הבונזו הזו, אבל לא מצאתי אחד כזה, וכך נאלצתי לאכול גם. בעע.
אחרי הארוחה ומספיק אלכוהול כדי לשחרר את חרצובות לשונם, פרצו בני המשפחה בשיחה ערה, כולה למרבה הצער בניב הדרומי המיוחד שלהם. יצא שהבנתי רק את תשובותיו של השבדי, כלומר רק בערך שליש מהשיחה. למרבה הצער חש השבדי כורח לשתף אותי בשיחה, ועל כן מדי פעם אמר "ומה את אומרת על זה עדי?" גם פה נמצאה התשובה "מאוד מעניין" מספקת. אני מניחה שדודניו חושבים שאני בחורה מאוד משעממת וחסרת דעות משל עצמה, אבל ווטאבר.
זה היה בסביבות עשר בלילה שריחמתי על עצמי מספיק בשביל לבקש להיות מובלת אל החדר בו אני אמורה לישון. הדוד קפץ על רגליו והוביל אותי דרך מדרגות תלולות לקומה השנייה, שם, אחרי מסדרון ארוך ואפל, פתח דלת חורקת לחדר בעל קירות כהים שלדעתי לא דרכה בו כף אדם בעשר השנים האחרונות, ואמר: "כאן את תשני". מעל המיטה העתיקה מצאתי תמונתה של דודה עתיקה לא פחות, שבוודאי הייתה מתפלצת למחשבה שיהודייה תישן לה במיטה, אבל מואאאה, עשיתי את זה בכל זאת.
אם לא הספיקה לי האווירה הברגמנית (אינגמר המסכן מת יום קודם) אז נשמתי כמעט פרחה מעורי כשצלצול חורקני נשמע בחדר, עשר דקות אחרי שנכנסתי אליו. שעון סבא גדול היה תלוי בכניסה לחדר, וללא רחמים הוא מצלצל ארבע פעמים בשעה. כן, ישנתי מצוין, אין מה לומר.
למחרת, אחרי ארוחת בוקר אופיינית לשבדיה (בקצרה: הרבה ממרח כבד. פיחס) אותה הורדתי עם הרבה תה, יצאנו לטיול האמיתי בדרום שבדיה ("תעצור במקדונלדס", צווחתי על השבדי, "אני חייבת קצת צבעים עליזים")..
השבדי, שמכיר את חיבתי למשפחות מלוכה (הנובעת מתוך אמונה עמוקה שגם אני שייכת אליהן ורק טעות גורל מוזרה גרמה לי להיוולד בפרוליטריון), לקח אותי למחרת אל הבית ששימש כבית הקיץ של משפחת המלוכה, Sofiero.
ולא רק מדשאה יש שם, אלא גם יער (עמוס בנחלים קטנים, גשרים קטנים, משחקים שהוצבו במקום עבור הנסיכים והנסיכות הקטנים, וכו), וגם חוף רחצה, הצופה אל חופי דנמרק.
גם פנים הבית לא רע בכלל, ספרתי עשרים חדרים, וזה רק בתחום שמותר לציבור להיכנס.
אחוזת קינאה ומהרהרת שוב איך זה יכול להיות שנולדתי בחיפה ולא בטירה מלכותית בבירה צפונית, נלקחתי משם לשמורת טבע מהממת הנקראת Kullen.
קולן זה מצוק הצופה אל חופי דנמרק, ומלא בכל טוב הטבע – מדשאות רחבות מחד, גבעות לטפס מצד שני, ומסביב ים. נעים, נעים.
אז בקולן טיפסנו כמה גבעות, צפינו אל הים, הסתכלנו בשבדים ובדנים עם ילדיהם שמטיילים בכל האזור, ובאופן כללי קינאתי בהם מאוד על מזג האוויר הנוח הזה של הקיץ שלהם פלוס הנוף הכה שווה שלהם (וגם בזה שהם כולם בלונדינים, אבל זו כבר קינאה ישנה).
ומקולן נסענו לאוסבי, עיירה המפורסמת בזכות העובדה שמפעל הצעצועים Brio, שמתמחה בצעצועי עץ, יצא ממנה, ואכן, במקום יש מוזיאון לצעצועים. מומלץ לילדים.
רק שאנחנו לא הלכנו למוזיאון, אנחנו הלכנו לארוחת ערב אצל דוד נוסף של השבדי.
כולי נכונה לזוועה קולינרית נוספת, שמחתי לגלות שהדוד הזה הוא היפוכו המושלם של הדוד הקודם. הוא מן עשיר שבדי ותיק, חובב ציד וטיולים בעולם, וכל ביתו הענק מקושט בכל מיני דברים שאסף איתו. ואם זה לא מספיק, אז אשתו ובתו חובבות בישול, וכך, לשולחן הארוך העתיק אליו ישבנו, עם שנדליר הקריסטלים מעל, כמובן, הוגשה מנה ראשונה של בצק פילו ממולא בפטריות קנטרל ("נקטפו הבוקר", הובטח לי). למנה עיקרית הוגש בשר ציד עם רוטב יין ותפוחי אדמה וגזר בתנור, ולקינוח פאי אוכמניות (שגם הן נקטפו הבוקר, הובטח לי שוב). יין תואם הוגש כמובן לכל מנה.
השבדי, שספג ממני כל הבוקר אזהרות שלא אעמוד שוב ברוטב בשר סטייל הדוד מהערב הקודם, שלח בי מבטי ניצחון בכל פעם שהדודה הודיעה לי שהקנטרל נשטפו בעדינות כדי לא לשבור אותן או שהאוכמניות נקטפו בגן האורגני.
בתחום השמות עדיין לא חל שיפור, ולשולחן ישבו נשים בשמות מרי, מריה ומיה (Mia). בנוסף ישבו לשולחן שני גברים בעלי אותו שם – פר. וכולם עוד העזו לומר: "איך מבטאים את השם שלך? עדי? קצת מוזר, לא?".
פרט לאירוע קצת ביזארי, בו הודיעה לי מריה שהיא שונאת ערבים ותומכת "בכם היהודים", וגם, חיזקה את עצמה, "גרה שני רחובות מבית הכנסת היחיד באזור" (מייד שקלתי להמליץ עליה לחסידת אומות עולם, הקרבה שכזו, בחיי), היה חביב מאוד.
למחרת בבוקר, עמוסת כוחות מחודשים, נסענו אל הצד המזרחי של סקונה. ראשית לקח אותי השבדי אל איזה יער. יותר נכון, שמורת הטבע Stenshuvud. אחרי טיפוס ארוך ותלול ביער, מגיעים לראשו של הר הצופה אל ים. נשמע מוכר? כן, בדיוק כמו אתמול!
בשלב החזרה מראש ההר כל ריאותיי זעקו לאוויר. השבדי הבין שהוא מאבד את הקהל וזקוק לאטרקציה ומייד.
נלקחתי אל בית הקפה Annorlunda (שבשבדית פירושו "שונה"). הפואנטה של בית הקפה החביב: אכול כפי יכולתך עוגיות.
הפעם באמת הוכיח השבדי שהוא יודע את נפש אתונו. אני, תנו לי עוגיות חמאה, ואיני צריכה שום דבר אחר*!
*חוץ משוקולד, כמובן.
וכך, האבסתי את עצמי בעוגיות חמאה לרוב. יאממ. הסוכר סכר את פי טוב, ועל כן עכשיו שתקתי יפה בנסיעה והפסקתי להתלונן.
הנוף של סקונה מפורסם בזה שהוא מישורי, ומלא שדות חקלאים. זה נוף מאוד פשוט, האמת: נוסעים קילומטרים על גבי קילומטרים בשדות ירוקים, תמיד נתקלים בכל מיני עדרי פרות רועות בנחת בשדות, ובכלל, הכל משדר "כאן הכל שלו". יש לי שתי תובנות מהנסיעה:
1. כל עשרה קילומטר יש כפר. לכל כפר יש כנסייה. בכל כנסייה יש שירותים ממש בסדר.
2. ממש כמו בוואדי ערה, בכל מקום בו הרדיו לא קולט שום תחנה מוכרת, תופיע לפתע על הסקנר תחנה עם מוזיקה ערבית.
הכל נראה נפלא ומשמח, עד שגיליתי שהתחנה הבאה היא חוף רחצה. השבדי באמת חשב ש-15 מעלות וגשם גורמות לי חשק עז לרחוץ בים. ייתכן שעוד הייתי שוקלת את זה, אבל מבט אחד במים גרם לי להבין שאין סיכוי. המים היו שחורים.
"נו", אמר השבדי, כבר פושט חולצתו, "שנשחה?"
"הייתי שמחה", אמרתי, "רק בדיוק לא בא לי לשחות במיכלית נפט"
"מה פתאום נפט?" נעלב השבדי, "שום מיכלית לא זלגה פה באחרונה. אני חושב"
החלטנו לוותר על השחייה.
ומשם נסענו אל Ales Stenar (עוד) שמורת טבע. והפעם, אטרקציה – שורה של אבנים עתיקות מסודרות בצורת ספינה בראש הר. מטפסים על גבעה מהממת (בנוהל הרגיל – דשא ירוק צופה אל ים), ומגיעים אל שורה של אבנים שמסודרות במעגל.
אחרי צפייה באבנים (יש כמה תיאוריות לגבי פירושן) התפנינו לטייל. מדובר במקום מקסים – ראש ההר שטוח, וכולו צופה לים. הרבה משפחות מגיעות לשם בשביל הפיקניק.
אחרי הירידה מההר נתקלנו במסעדה המקומית, המגישה רק דגים שנתפסו זמן קצר לפני כן. מייד התחרטתי שמילאתי את עצמי בעוגיות חמאה במקום לאכול אומגה 3 בריא. אבל פשוט לא הצלחתי לדמיין את עצמי אוכלת שוב. הייתי כה מלאה מהעוגיות. באסה.
משם נסענו אל האתר האחרון של טיולנו בדרום שבדיה, העיר איסטאד – Ystad. שם, כך נטען, יש עיר עתיקה מהממת. האמת, לא מאוד התרשמנו. שנה של מגורים בעיר העתיקה של שטוקהולם הפכו אותנו למאוד בררנים בערים עתיקות.
משם נסענו למאלמו, להחזיר את האוטו ולקחת רכבת אל התחנה הבאה בטיול – קופנהגן. ועל קורותינו בממלכה שמשהו רקוב בה ותושביה חושבים ששבדים יכולים להבין אותם – בפעם הבאה.
שופנהם
שופנהם, בטח ידעתם, זה קופנהגן בשבדית. ככה זה השבדים, חייבים להמציא שם חדש לכל דבר. איך אומרים הלסינקי בשבדית? הלסינגפורש. בכל מקום אחר בעולם, כולל בפינלנד, קוראים להלסינקי הלסינקי. רק השבדים חשבו על שם שלדעתם יותר מתאים.
אז הגעתי לדנמרק, לקופנהגן, חמושה בהמלצות של מקומית. וכבר מכאן אני רוצה לשלוח תודת ענק למישמיש בקופנהגן, שהייתה באותו זמן באיסלנד, ושהטיפים שנתנה לי התגלו כמעולים אחד אחד.
כבר ברכבת ממאלמו לקופנהגן אמור להיות הבדל. קצת אחרי שיוצאים אל הגשר מתחלפת שפת הקונדקטור ברכבת משבדית לדנית. אף אחד לא חש בהבדל, כמובן. זה היה רק בקופנהגן כשקלטתי שאני מבינה את מה שכתוב, אבל לא את מה שהם אומרים. כי ככה זה דנית: זה נראה כמו שבדית, זה מרגיש כמו שבדית, אבל זה נשמע כמו גרמנית.
בבוקר הראשון שלנו בדנמרק הלכנו השבדי ואני למקום שהמליצה לנו מישמיש, שמגיש את הסנדוויץ הדני הקלאסי – סמורברוד. המקום, שנראה לי שלא השתנה במאה השנים האחרונות, נקרא קפה קאנאל. כנרמז משמו, הוא ממוקם על אחת התעלות. מישמיש הזהירה אותנו מראש שמדובר במקום קצת הזוי – המלצרים מתנשאים, נוזפים בך אם אתה אוכל לא נכון, ולקינוח מדובר באוכל כה מסורתי וכבד שאתה מוריד אותו עם המון אלכוהול.
אז קצת בחשש נכנסנו למקום. עוד לפני שהספקנו לפתוח את הפה בחן אותנו המלצר הראשי המבוגר, נתן בשבדי מבט בן שתי שניות ואמר: "אתה בטח תרצה תפריט בשבדית". "נכון", אמר השבדי בכעס, כי הוא שונא שמזהים מאיפה הוא, בעיקר משום שהוא מסרב להפנים שהוא נראה כמו תאומו הבוגר של נילס הולגרסון. "ואת", פנה אליי המלצר, "אנגליה?" "הה!", קרא השבדי בניצחון, שמח לחזות בכישלון של אויבו, "היא לא!". "צרפתיה", קבע המלצר. לפני שאני מקבלת תפריט בצרפתית מיהרתי לומר שאני מישראל. "הגעת אלינו מרחוק", אמר המלצר, ונתן לי תפריט באנגלית.
השבדי בחן את התפריט שלי בקינאה, משום שמתברר שהמסעדה לא טרחה להכין תפריט בשבדית, אלא מייעדת לשבדים תפריטים בדנית. השבדי דווקא הבין כל מילה בתפריט שקיבל, אבל קיווה שהוא טועה, בגלל שהרוב היה דגים. הוא לא טעה, וכך, בשעה 12 בצהריים (שקול לשעת ארוחת בוקר מוקדמת במושגים שלנו), הזמנתי אני סנדוויץ' הרינג קלאסי, והשבדי הזמין סנדוויץ' ממרח כבד. בשביל להוריד את האוכל הקליל הזה הזמין כל אחד מאיתנו בירה, הראשונה בשורה ארוכה של בירות שנשתה במהלך היום הזה.
זה מגיע בצורת לחם שכבר מרוח בחמאה, וכל השאר מונח בצלוחיות. אתם מרכיבים לעצמכם את הסנדוויץ'. ככה זה נראה:
(מעניין כמה קוראים קיבלו עכשיו דז'ה וו לפרוסה עם הדג-מלוח שסבא וסבתא תמיד אוכלים. כי אני חטפתי די חום כשסיימתי להרכיב את היצירה שלי והבנתי מה היא בעצם).
בזמן שאכלנו התמלאה המסעדה יותר ויותר, עד שהבנו כמה מזל היה לנו להגיע בשבת בצהריים ולזכות בשולחן. סיימנו את הבירות (הרינג זה ממש מצמיא, דורש שלוק בירה על כל ביס) ויצאנו מהמסעדה. ישירות להמלצה הבאה של מישמיש: שיט תעלות.
מישמיש היקרה החליטה לחסוך לנו הגעה מיותרת אל פסל בת הים הקטנה, כי, כמו שהיא ציינה, בעצם מדובר בפסל קטן ומטופש, שתקוע בקצה רחוק של העיר, ומוקף בתיירים יפנים. במקום זה, היא המליצה על שיט התעלות, שגם נותן הסבר טוב על העיר וגם מוביל אותכם כל הדרך אל הפסל בלי הצורך להגיע לשם במיוחד ובלי הצורך להידחק בין התיירים היפנים.
היא צדקה. מה יש לומר, מזל שלא הלכתי לשם במיוחד.
בשיט התעלות קיבלנו גם כמה הסברים מעניינים על כל מיני דברים שהדנים עושים (על רובם נחר השבדי בבוז, והמהם משהו על "היגיון דני").
וראינו גם את צריח הכנסיה הזה:
"שיואו", אמר השבדי, הידוע בחיבתו לטיפוסים חסרי שחר. "בואי נטפס ברגל את המדרגות עד למעלה!". למודת ניסיון מהפעם ההיא בווינה שהוא סחב אותי לראש איזה כנסיה שמטפסים עליה ב-400 מדרגות ואי אפשר להסתובב אחורה כי נורא צר ואחרייך יש עוד מאה אנשים, לא הייתה לי כוונה ליפול שוב כשיה תמימה.
משיט התעלות פצחנו בטיול במרכז העיר, כולל טיול ברחוב הקניות Strogen וכניסה אל הכנסייה שבמרכזו, שמשמשת בעצם כגלריה לאמנות מודרנית. היה מעניין (לי. השבדי הלך לבהות קצת בחוץ בזמן שאני בחנתי את יצירות האמנות).
מהון להון התגלגלנו אל חנות השוקולד שמישמיש המליצה לנו. ומה היא המליצה לנו לאכול שם? פלוד-בולה, שזה, בעצם, הגירסה הדנית לקרמבו. כלומר, הידעתם שקרמבו זה במקור מדנמרק?
מה יש לומר, הדנים עושים קרמבו טוב יותר. הסוד – במקום ביסקוויט נמעך, קצף מלאכותי וצמקאו המתחזה לשוקולד, הולכים על ביסקוויט איכותי בעל שכבת מרציפן יוקרתית, מוסיפים קצף איכותי מעולה, ולקינוח שוקולד אמיתי מריר ומצוין.
מהחנות התגלגלנו לנו לפארק שנקרא רוזנבורג הבה. שם השתרענו על הדשא בעייפות, כי לאכול, לשתות בירה ולשבת בסירה זה מאוד מעייף. כמו החננות האמיתיים שאנחנו, הוצאנו את הספרים שלנו ויצא שנמרחנו בפארק הזה שעתיים כמו כלום.
היה כל כך נעים לשבת בפארק כשבחוץ 24 מעלות נעימות, לא צפוף מדיי, אף משפחה של ערסים לא עושה מנגל מתחת לאף שלך, שום עטיפות של במבה/בקבוקי קולה/בדלי סיגריה לא זרוקים על הדשא, אף אחד לא נצמד אליך, אף אחד לא מעשן צמוד אליך, אף אחד לא צועק, אף אחד לא משחק כדורגל/מטקות בין האנשים שיושבים וחושף אותם לפגיעה לא נעימה של הכדור ואף כלב לא מסתובב לא קשור ומריח לך את סל הפיקניק עם כל הריר כשהבעלים שלו צועק "זה בסדר אחי הוא לא נושך". בקיצור, היה כל כך לא ישראלי, וכל כך כיף. למה זה לא יכול להיות ככה גם בישראל?
אחרי שעתיים של הימרחות על הדשא עם הספרים, נזכרנו שבעצם אנחנו תיירים פה והרגע מרחנו שעתיים על משהו שחופשי יכולנו לעשות בבית (השבדי, לא אני). אז משם הלכנו לגנים הבוטנים המפורסמים של קופנהגן. רק בכניסה לגנים הבוטנים נזכרתי שאני בכלל לא אוהבת להסתכל על כל מיני קקטוסים נדירים, אז אחרי סיבובון קצר של עשר דקות חתכנו להסתובבות בעיר.
וכך יצא שפתאום, באמצע העיר, נתקלתי באותיות שקפצו לי לעיניים מרוב שהיו מוכרות. מתברר שבקופנהגן יש כיכר בשם "ישראל פלאץ". די שוק. הדבר היחיד שלא הופתעתי ממנו היה לגלות את הגרפיטי בראש האבן הזו.
משם חתכנו לבית קפה שמישמיש המליצה לנו עליו, וכמו החננות שכבר הוכחנו שאנחנו הוצאנו את הספרים שלנו שוב. וכך ביזבזנו כמו כלום עוד שעה, השבדי על קפה ואני על מיץ דובדבנים, עם הספרים שלנו.
ומשם הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה שמישמיש המליצה. והיה ממש שווה. נורברו בריגהוס, זו מסעדה שהיא גם מבשלת בירה, ולא רק שיש להם בירות ממש שוות, הם גם מבשלים את כל המנות שלהם עם בירה. אני אכלתי מנת דג ממש ראויה, עם קצת קוויאר מלמעלה וצדפות בצד לקישוט, והתעלפתי מאושר. גם ידעתי שזו הפעם האחרונה לביקור הזה שאני אוכלת דגים צפוניים טריים וצדפות טריות, אז בכלל הקפדתי להתענג על כל ביס.
ומשם, הלומי בירה (הקפדנו לטעום ארבעה סוגים של הבירות שלהם, ועל כולם אני יכולה לומר – וואו!) וממש מלאים, הלכנו לגני טיבולי. בעצם מדובר בלונה פארק, שזה פחות מעניין אותי, אבל במוצ"ש, בישרה לנו מישמיש, יש שם מופעי זיקוקים. רק שהגענו לשם, וגילינו שהזיקוקים יהיו עוד שעה, והאמת שממש לא היה לנו כוח יותר. אלוהים, שתיתי איזה שלושה ליטר בירה במהלך היום, כמה אוכל להחזיק בלי שירותים נורמלים? אז חתכנו משם.
למחרת בבוקר אכלנו ארוחת בוקר בחנות בייגלס ממש שווה. זו תגלית טובה: בעוד בשבדיה אין בכלל חנויות בייגלס (כן, אני בהחלט קוראת מכאן ליזמים עסקיים לפתוח שם רשת חנויות בייגלס), והבייגל היחיד שאפשר להשיג מגיע מוכן מראש עם הגבינה בפנים ואין לו בכלל את המרקם הנכון, בדנמרק עושים בייגלס משהו משהו, ועוד מורחים אותם בדברים שווים כמו בישראל.
הטעות היחידה שעשינו בחנות הבייגל הייתה לדבר בשבדית בינינו. כי דנים, מתברר, מבינים שבדית, ועונים לך בדנית. עכשיו, אני מבינה את זה שהם מבינים שבדית, שבדית זה קל, אבל איך לעזאזל הם מצפים שאני אבין את הדנית המסובכת שלהם? אז אחרי שהמוכר הודיע לי בדנית איזה בייגלים יש, לקחתי בראש דקה לעכל מה הוא אמר, הבנתי, ועניתי. במקום שהוא יבין שאם הוא עונה לי בדנית לוקח לי שעה לענות, הוא התעקש על לשמור על שפת האם. כך ניהלנו שיחה בדנית. "גוד סונדא!" צעק אחרינו המוכר כשיצאנו משם, ואנחנו ענינו "גם לך", למקרה שהוא קילל אותנו. רק אחרי כמה דקות קלטנו שהוא איחל לנו יום ראשון נעים.
ואז נסענו למוזיאון לואיזיאנה, עוד המלצה של מישמיש. מדובר במוזיאון לאמנות מודרנית, שיושב מחוץ לעיר ולוקחים לשם רכבת. מישמיש המליצה עליו גם בגלל התצוגות וגם בגלל המיקום – המוזיאון יושב על צוק שצופה אל חופי שבדיה, והכל שם פשוט מהמם. זה היה ללא ספק המוזיאון שממוקם הכי טוב שאי פעם הייתי בו.
אחרי סיבוב בחצר המהממת ובבית הקפה השווה (כמה חבל שהיינו מלאים מהבייגלס) נכנסנו לתערוכות. בתערוכה הקבועה יש כמה מוצגי חובה לכל מוזיאון לאמנות מודרנית שמכבד את עצמו (וורהול, ליכטנשטיין וכו), ובתערוכה האורחת הייתה תערוכת אמנות מודרנית מסין, שהייתה מאוד מעשירה. אתה רואה את השלטון המדכא שם ואיך עדיין הם יוצרים אמנות ומתעקשים על חופש היצירה. היה מאוד מעניין.
משם נסענו בחזרה לעיר, ועוד עשינו טיול רגלי שם. ואז היינו צריכים למהר לשדה התעופה.
לשבדי ולי הייתה טיסה באותה שעה, הוא לשבדיה ואני לישראל. רק שבעוד השבדי זכה בעקבות כרטיס הנוסע המתמיד שלו לעמוד בתור של הביזנס ולקבל יחס השמור לעשירים או למתחזים לכאלה, אני זכיתי לעמוד שעה בתור עם מאה פולנים. כן, כי נסעתי עם חברת התעופה הפולנית. ויש לי דבר אחד לומר לכם על זה: דונ'ט.
כי בטיסה חזרה התגשמו כל הקלישאות. לא רק שישבתי בחושך (הייתה כנראה בעיה עם התאורה), אז אפילו פרוסת לחם לא הגישו לי. סתם, פרוסת לחם זה בדיוק מה שהגישו לי, עם כוס מים. את האויבים שלי כבר הייתי מארחת טוב יותר. בקונקשן בוורשה נלקחנו באוטובוס אל הטרמינל, ונהג האוטובוס אמר בפולנית איפה כל אחד צריך לרדת. זה לא ממש עזר לי, אז כמובן ירדתי בטרמינל הלא נכון. "פולו מי, מדאם", אמר לי השוטר הפולני שישב שם, והעלה אותי על טרנזיט מרוטה שלקחה אותי לטרמינל הנכון.
ואיך ידעתי שזה הטרמינל הנכון? לפי כמות הישראלים שמילאו אותו, אוחזים בשקיות ענק של דיוטי פרי, צורחים ("תחשב לי כמה זה 200 זלוטי בדולרים"), ומתלוננים ("השירותים האלה גועל נפש"). בעע.
בטיסה מוורשה לישראל שוב ישבתי בחושך (כיבו את האורות כי זו הייתה טיסת לילה), וחשבתי לעצמי איך כולם נהנים ורק אני לבד בחושך. או יותר נכון, תהיתי לעצמי איך זה שלא קיבלתי כרית ושמיכה כשלכולם מסביבי היו כרית ושמיכה שחיכו להם על המושב. התשובה התקבלה רק בסוף הטיסה, כשהתברר שלישראלי שישב לידי יש ילדה שישבה מאחורינו, והיא רצתה שתי שמיכות ושתי כריות, והוא פשוט נתן לה את שלי (הוא הגיע לפניי למושב שלו). בסוף הטיסה הילדה הופיעה מולו ואמרה "איפה לשים את השמיכה השנייה שהבאת לי אבא?", וככה קלטתי לאן נעלמה השמיכה שלי. הייתי מתעצבנת, אבל הייתי חזק בקטע הפולני, ולכן רק נשפתי בהשלמה. אני, הרי, כבר אנוח בקבר.
תל אביב ומחוצה לה
זארה, לידי שתי בנות. אחת מהן מרימה מגף, והשנייה אומרת לה "אויש, זה נורא מבגר, את תיראי עם זה בת שלושים".
השתיים עוברות הלאה באדישות, אני יוצאת מזארה והולכת לחפש לי דיור מוגן.
בתה של בת הדוד מניו יורק הגיעה למצוות, והמסיבה נערכה בכור מחצבתה של בת הדוד – בגליל.
הדודים מהגליל גרים באחד היישובים הכי שווים בעיני למגורים בישראל, על הר בגליל. הרגשתי קצת כמו פליטה מהמרכז הבנוי, החנוק והמיוזע. קודם כל הנוף. כמה מרענן להביט החוצה ולראות משהו אחר מעוד בניין.
שנית, בני הדודים מתל אביב, כולנו הלומי אוגוסט תל אביבי, שמענו שהאירוע יתקיים בחצר, נחרדנו לרעיון של ערב ללא מזגן, והגענו בגופיות הכי מינימליות שאפשר. תארו לעצמכם את ההפתעה לגלות שבגליל בלילה לא חם(!), לא לח(!) ויש רוח נעימה(!) ואף קרירה(!). היה כל כך נעים. מי חשב על זה שבכלל לא צריך לנסוע לחו"ל, יש מזג אוויר מקסים גם בארץ, רק צריך לנסוע. מייד קבעתי עם בת הדוד מהגליל סופ"ש אצלה.
שלישית, כמו עירונית אמיתית הגעתי עם סנדלי הסטילטו שלי, לא חושבת בכלל כמה סטילטו ודשא זה צירוף רע. ובכן, כשהסתובבתי במסיבה נראיתי כמו אמא של בנצי מ"אבא גנוב" מנסה ללכת על העקבים האמריקאים שלה בערבות של טבריה.
רביעית, אחינו הקטן ואני הוכחנו כמה אנחנו מרוכזים בתל אביב בשיחה הבאה שניהלנו עם הברמן:
אני: אתה מהאזור פה?
הברמן: אני מגבעת אלה
אני: נו, וזה קרוב לפה?
הברמן: את שואלת ברצינות?
אחינו הקטן: כן, אנחנו לא מכירים את בית איילה
הברמן: גבעת אלה
~אחינו הקטן ואני פורשים בשיא~
חמישית, בת הדוד ילדה לאחרונה תינוק מקסים, והמשפחה שלי, שכולה נרגשת לקראת לידת הנכד הראשון, התנפלה עליו כמוצאת שלל רב. הילד המסכן הוחזק בידי כל אחד מאיתנו, ואני אף הערמתי על בת הדוד וכמו חוטפת עריסות של ממש לקחתי לה אותו גם באמצע האירוע. מואאאה. עכשיו יש באמתחתי בוק שלם של כל המשפחה אוחזת בעמית הפעוט.
ולסיכום: היה אירוע כה נעים וטעים, כולל בידור שווה (דודי ודודתי ערכו סרט של קטעי הווידיאו של נכדתם, מגיל 0 ועד כה. היה מקסים, וגם כלת בת המצווה נאמה בעברית, כמעט ללא שמץ מבטא אמריקאי, היה מרשים), שכל המשפחה יצאה מחוייכת ומרוצה.
עדי בעולם 