אתמול עשינו בערב מסיבת חנוכה קטנה. ראשית, תודה לכל נותני העצות, צדקתם! הוספת ביצים, קמח, וסחיטה כדבעי של העיסה העניקו לי לביבות מוצקות כעופרת יצוקה. משו משו. דווקא היה טעים מאוד.
אבל נתחיל מההתחלה. מי היה? פורד ובלונדתו, אורן, איליה (שבדי יהודי חביב מאוד) שהגיע בלי אשתו (כמו שהוא הסביר לנו: היא דווקא יכלה לבוא, אבל את התינוקת היה להם קצת קשה להשאיר לבד), ואנחנו.
באוכל: לביבות תפו"א ובצל, לביבות בטטה ופלפל צ'ילי, לביבות תפו"א ובטטה (מעשה ידי פורד), קצת סלטים מסביב ובראוניז לקינוח.
פצחנו בהדלקת הנרות. פורד הביא איתו חנוכיה ונרות, כך שהכל היה מוכן. רק אנחנו לא היינו מוכנים, מסתבר. אורן, שמתפקד על תקן הרב של החבורה, השתעל קלות ואמר: "לברך על הנרות בשבת?"
"לא"? השתאינו.
"לא!" קבע אורן. "שבת כבר נכנסה במילא, אז לברכה אין משמעות, שכן במילא אסור".
שלחנו בו מבטים נזופים, והדלקנו בלי ברכה.
משם לאוכל. היה חביב, איליה הפליא בבדיחותיו (כולל סיפור על איך הוא למד את המילה העברית "פה", כמו "נס גדול היה פה", והוא הצליח לשלב בסיפור זונה ושני ערבים. תודו שמוכשר), אורן ענה לו בהערותיו העוקצניות המצחיקות משלו, איליה גמר אותנו מצחוק כשקרא לאורן "במבי", ופורד שלף בקבוק שמפניה, שכולנו הצטווינו לטעום ולומר מה דעתנו, כי הוא נשקל לקראת החתונה. בקיצור – היה מוצלח.
כריסמס שבדי 1
הוזמנו לערב גלוג אצל שרה האיטלקיה והחבר שלה. זה הקטע פה עכשיו, לקראת הכריסמס המתקרב, כולם מזמינים את כולם לערבי גלוג, היין המתובל שמוגש עם שקדים וצימוקים, מוסיפים כמה עוגיות זעפרן, והופה, ערב שלם בלי ממש צורך לבשל.
בסלון של שרה היו גם חברתה האיטלקיה-יהודייה עליזה ועוד ידידה של החבר של שרה. נכנסנו, ושרה הכריזה: "הכנתי לכם קינוח". עיניו של הבנזוג מייד קיבלו צורה של טירמיסו, אבל שרה מיהרה להסביר שזה לא זה. התברר ששרה גילתה איזה מגזין בישול שאפשר לעשות לו מנוי בחינם, ועל כן היא עמוסת מתכונים חדשים. אז היא הגישה מן קינוח חדש, בננה, מנגו ועוד כמה פירות ואגוזים, מוקפצים בחמאה ומוגשים ביוגורט יווני. פשוט ומצוין.
היה ערב ממש חמים וביתי. כך שזה נקטע די באכזריות כשאמא של הבנזוג התקשרה והודיעה שהיא מגיעה אלינו לסופ"ש בשבוע הבא. הנה הלך הסופ"ש הבא. אוייי!!! סופ"ש שלם יוקדש לחותנת. זה לא פיר. ועכשיו אני אצטרך לנקות כל השבוע הקרוב את כל מה שהזנחתי מאז שעברנו לדירה הזו ועין הנץ של אמא שלו תגלה מהר. שיט.
כלה למופת
בשישי בצהריים, מייד אחרי שסיימתי לעבוד, פגשתי את אמא של הבנזוג במרכז העיר. הבנזוג היה בבית, שכן הוא הצליח לפתח צינון במיוחד לכבוד הביקור של אמא שלו. אז כך יצא שבמינוס שתיים שהיה פה הובלתי את אמא שלו למקומות שכדאי לראות בעיר (היא גרה באי מרוחק, ויוצא לה לבקר בשטוקהולם אחת לשנה, למרות ששני ילדיה גרים כאן). אחרי זה לקחתי אותה לבית הקפה החביב על נשים בגיל שלה, ושם לגמנו תה וכירסמנו עוגיות. ומשם לקחתי אותה הביתה.
זו היתה הפעם הראשונה שהיא ביקרה בדירה הזו, ועל כן נערך לה גראנד טור. היא דווקא חיבבה ואישרה, ומייד שלפה מתנה, והצהירה: "רק בתור בדיחה". המתנה: ספר בשם "הבישול היהודי – ספר הבישול האותנטי עפ"י מתכונים מסורתיים וגם מודרנים". מסתבר שאמא שלו טיילה ביריד הספרים בגטבורג כשנתקלה בספר, ומייד הסתקרנה. גם אני הסתקרנתי, האמת, לראות מה מציע לנו המטבח היהודי לפי הספר השבדי. אז האמת שהופתעתי לטובה. הספר מרכז גם בישול אשכנזי וגם בישול ספרדי, ולקינוח מוסיף מתכונים ישראלים חדשים יחסית. לדוגמה, אפשר למצוא שם מתכון לחרוסת ספרדית ולחרוסת אשכנזית, כמו גם צ'ולנט (אשכנזי) לצד חמין (ספרדי). יש מתכון לסלט ישראלי (אל תנחרו בבוז, זה מתכון חשוב מאוד, השבדים צריכים כל עזרה שאפשר כשזה מגיע להכנת סלט), לצד מתכונים שנראה לי שהמחברת המציאה שזה "ישראלי טיפוסי" כדי למלא את הספר (ברווז ישראלי אפוי בתנור?? ווט דה פאק?). יש עוד כמה דברים מוזרים, כמו "צימעס מקסיקני", שזה מתברר מנה חשובה מהקהילה היהודית מקסיקנית, אבל יש גם דברים ששמחתי למצוא, כמו קרפלך וקנישס, שהתגעגעתי אליהם, וקציצות כרישה, שאני מתה עליהן. הבנזוג נחרד למצוא שם מתכונים לגפילטע ולרגל קרושה, והתחנן שאני לא אנסה להכין אותם. אמרתי שאין בעיה, אבל זה בתמורה לזה שהוא לא ינסה להכין בכריסמס המתקרב את ההם המשפחתי, הלא זה נתח החזיר השמן וחסר הטעם שההורים שלו תוחבים לתנור כמעט בלי תבלינים, ומוציאים משם אחרי כמה שעות, כשכל המשפחה ממצמצת בשפתיים כאילו מדובר בבמעדן ולא בגוש בשר שמן חסר טעם.
את ארוחת הערב אמא שלו אהבה מאוד ("כמה אקזוטי, עגבניות עם חצילים"!), ולאחר מכן היא התבקשה לבחור סרט, ובחרה ב"חומות של תקווה". האמת שסבבה, זה אחד הסרטים שאני הכי אוהבת (ואגב, אפרופו התירגום העלוב לשם הסרט בעברית, גם בשבדית עשו עבודה כזו, הסרט קרוי "המפתח לחופש". אני מניחה ש"גאולת שושנק" זה מסובך מדיי לצופים ברחבי העולם).
למחרת הכנתי לשני השבדים ארוחת בוקר ישראלית. לבנזוג ולי יש מסורת סופ"שים: בשבת אוכלים ארוחת בוקר ישראלית, ובראשון שבדית (הבנזוג עושה פאנקייקים שבדים, שהם שטוחים ורחבים יותר מאלה האמריקאים, ואוכלים אותם עם ריבה וקצפת). אז בשבת היה תורי. בארוחה: חביתות עשבי תיבול, סלט ירקות, לחם, גבינות, אבוקדו. אמא של התרשמה כראוי, למרות שקצת התקשתה להאמין שאנשים באמת אוכלים סלט ירקות לארוחת בוקר. הבנזוג נשבע לה שבאמת זה נכון, והיא הנידה בראשה סטייל "היהודים המטורפים האלה".
אחרי זה הציצו האם ובנה ובחלון, גילו שמינוס שש בחוץ, והכריזו: "יום מצוין לטיולים". הם נשלחו אחר כבוד לטייל בעצמם, משום שיש גבול להכנסת האורחים שלי, ואורחים שרוצים לטייל במינוס שש מעלות יכולים לעשות את זה לבד. כשהם חזרו יצאנו אל העיר לקניות, וגילינו את מה שידענו בעצם כבר לפני: שאסור ללכת לחנויות בסופ"ש שלפני הכריסמס. אי אפשר היה להיכנס בכלל, ואמא של הבנזוג, שגרה בכפר וגם ככה לא מתה על ערים גדולות, חטפה קריזה מהר מאוד, והציעה שנלך – שוב – לטייל. הבנזוג, שיודע היטב מה תהיה בחירתי בין סיבובים בחנויות לטיול בטבע, שלח בי מבט חושש והציע מהר שהוא ייקח את אמא שלו משם בעוד אני אעשה קניות. ההצעה התקבלה בשמחה, וככה השלמתי לי את קניות הכריסמס. נשארה רק מתנה אחת לבנזוג, ועוד קצת לאמא שלו.
בערב סחבנו את אמא שלו לבר המרקים השכונתי. היא די התפעלה מההיצע היצירתי שם, והזמינה מרק אבוקדו. אני הזמנתי את המרק המיוחד לכריסמס שלהם – מרק זעפרן, והבנזוג גילגל עיניים, משום שבשלב הזה אני אוכלת הכל עם זעפרן, והוא כבר רואה הכל צהוב. בדרך הביתה שכרנו סרט – "דרכים צדדיות", שכבר הרבה זמן רצינו לראות: קליפורניה, יין, מה עוד צריך? אחרי הסרט התחיל לרדת שלג, וכולנו, כמו בסרט אמריקאי, ישבנו וצפינו בו.
אז היום בבוקר ביקשתי חופש מהסופ"ש המשפחתי הדביק, וככה יצא שישנתי טוב בזמן שהבנזוג לקח את אמא שלו למקום ארוחת הבוקר החביב עלינו, לפאנקייקים. כשהם חזרו, הם בישרו לי בשמחה שהטמפרטורה עלתה ורק מינוס שתיים, וזה כמובן הזמן המושלם לטיול. אמרתי שבאמת חבל, בדיוק בגד הים שלי בכביסה, אחרת הייתי באה בשמחה. השניים תקעו בי מבטים שהבהירו שהסרקסטיות מבוזבזת פה, והלכו לטיול בעצמם. את חלקי ככלה טובה עשיתי בבית, מכינה להם עוגיות זעפרן וגלוג לכשיחזרו מהטיול. בחמש לקחה אמא שלו אוטובוס בחזרה אל אחותו, והבנזוג ואני שעטנו אל החדר שהיא ישנה בו, חדר העבודה עם המחשבים האהובים שלנו. היה קשה, ניתוק של סופ"ש שלם למכורי רשת כמונו. אחח, תחושת המקלדת והעכבר. ממש אדולן.
לוסיקאטר – לחמניות כריסמס שבדיות
המצרכים: בנזוג אחד, חדור מוטיבציה לאפות לבד את לחמניות/עוגיות הכריסמס המסורתיות.
טלפון אחד, פתוח בקו ישיר אל אמא שלו, לשאלות.
כמו כן, קמח, סוכר, זעפרן, צימוקים, שמרים ובטח עוד כמה דברים.
זה התחיל ככה: "הכל כל כך מקסים, השלג יורד, החנויות מקושטות, בבית חם, כריסמס מתקרב", התפייט הבנזוג, וקבע: "אני אאפה לנו לוסיקאטר". (לוסיקאטר, עיוות של לוסיה קאטר, ובעברית: החתולים של לוסייה. לוסייה היא קדושה איטלקיה שהפכה לדמות מפתח בחגיגות הכריסמס השבדי).
אז חזרנו מהסיבוב בין ירידי הכריסמס, הבנזוג הושיב אותי מול המחשב ומיהר אל המטבח. זמן ארוך לאחר מכן עלו משם ניחוחות שאיך לומר, לא ממש התאימו לעוגיות האלה, כמו, נגיד, בצל מטוגן. ואכן, אחרי עוד כמה זמן התייצב הבנזוג לידי והכריז: "הפיצה מוכנה". מבט פליאה אחד והוא הסביר את המהפך: "במחשבה שנייה הייתי קצת רעב, אז החלטתי לדחות את העוגיות למען הפיצה".
טוב. היתה פיצה מצויינת, שלאחריה שינסתי מותניי להתגבר על הבלגן במטבח (אצלנו חולש החוק "אחד מבשל אחד מנקה"), ומייד כשסיימתי לגרד את שרידי הקמח האחרונים מהתקרה (הבנזוג אינו מהבשלנים המסודרים), הוא הכריז: "ועכשיו, העוגיות". הפעם נשארתי במטבח.
ראשית חוכמה, הוציא הבנזוג את המתכון של העוגיות, ומייד התקשר לאמא שלו, שתסביר לו מה כתוב שם. אחרי שאמא שלו חזרה, מילה במילה, על הכתוב במתכון, הנהן הבנזוג נוסח "אה, עכשיו הבנתי", ויצא לדרך. ראשית – הבצק. קמח, מים, זעפרן, שמרים ועוד כמה דברים, לא ממש עקבתי. אחרי זה הושאר הבצק לתפוח. תפח יפה, נהיה פלאפי, וגם צהוב, בגלל הזעפרן.
בשלב הבא, חילק הבנזוג את הבצק לשני חלקים, הדגים לי איך יוצרים את צורת הלוסיקאט, ופקד עליי ליצור גם. אחרי הדגמה של יכולתי העלובה עם שתי עוגיות נחרד הבנזוג ממה שאני מעוללת לעוגיות שלו, ועל כן צוויתי במקום זה לקחת את שקית הצימוקים, ולתקוע בכל עוגיה שהניח על התבנית שני צימוקים. את זה הצלחתי לבצע בלי בעיה.
אחרי העניין הזה הושארו העוגיות שוב לתפוח, הפעם בתבנית. הן השמינו יפה. אחרי זה יצאו העוגיות לשלב הבא. מריחת הביצה. משם לתנור. ומשם החוצה.
יצאו מעולה. זה מאוד טעים, לוסיקאטר רכות ונימוחות ישירות מהתנור. אכלתי שלוש. וזה היה באחת בלילה. מדהים איך חוקי הבריאות שלי מתעופפים מבעד לחלון ברגעים כאלה.
אניווי, נותרנו עם כמות יפה של לוסיקאטר. הבנזוג הקפיא את חלקן, ואת השאר נחלק לאושפיזין. כך למשל, בסופה של ארוחת בוקר בקפה החביב עלינו עם שרה האיטלקיה והחבר שלה, הזמנו אותם לתה ולוסיקאטר. הם דווקא אהבו, ושרה, שלעולם אינה מפספסת הזדמנות להעניק לגברים קצת סדרי עולם ראויים ("הגברים השבדים צריכים קצת נשים איטלקיות שינערו אותם", אמרה לי פעם בזעם, אחרי שהגברים של שתינו ניסו להותיר אותנו לסחוב את התיקים של הפיקניק), אמרה משהו כמו: "אז מעכשיו אתה מבשל בבית?" חיוכו של הבנזוג הועם כמעט, והוא אמר שכן.. אולי…
כריסמס שבדי 2
יוצא שכל האירועים החברתיים שלנו בזמן האחרון סובבים סביב כריסמס. ביום שישי שעבר היינו במסיבת פרה-כריסמס, שערכו דיאנה המקסיקנית והחבר שלה. בתפריט: גלוג (יין מתובל בג'ינג'ר, ציפורן ועוד כמה כאלה, מוגש חם עם צימוקים ושקדים. יאממ), עוגיות ג'ינג'ר, עוגיות לוסיה קאט (שמיניות בצק רך עם זעפרן וצימוקים. שוב, יאממ), לחם כריסמס (שזה לחם שמתובל, כמובן, בג'ינג'ר, זעפרן, ציפורן וכו) וגבינה, ושאר מאכלי חג שכאלה.
בין האורחים, חוץ מאיתנו, היו שרה האיטלקיה והחבר שלה, וחבר משותף של שתיהן, אזרח ונצואלי. התפתחה שיחה מעניינת על כריסמס במדינות השונות, ובעוד אני התפעלתי מהעובדות שהם העלו (בוונצואלה אין עץ כריסמס או סנטה קלאוס וגם במקסיקו משהו כזה, בשבדיה במקור לא היה סנטה, רק גמדים קטנים שנראו כמו סנטה, אבל היו כמה כאלה, ובאיטליה אוכלים ביום הראשון של החג רק דגים, ובשני בשר), הם חשבו שזה ממש מוזר כשאני הצהרתי שברוב הערים הגדולות בישראל לא מרגישים בכלל את החג. כמה שהסברתי שיהודים, יו נואו, זה לא חג שלנו, הם התקשו לקלוט את הקונספט שהולכים לעבוד כרגיל ביום של כריסמס. נו, טוב.
בסוף הארוחה הוגש תה, וכמנהגי הקרצייתי ביקשתי תה ירוק. דיאנה אמרה שהיא לא בטוחה שיש להם, אבל היא תחפש. היא ושרה הלכו למטבח, ואני הצטרפתי דקה אחרי, כך שיצא לי לשמוע את הדו שיח הבא:
דיאנה: יש את התה המוזר הזה, אולי זה ירוק? תריחי.
שרה: אויש, ריח נורא. היא תאהב את זה.
צדקה, אגב, זה היה תה ירוק יפני.
כריסמס שבדי 3
בקיץ האחרון רב הבנזוג עם אחותו ריב גדול. כל כך גדול, שהם לא דיברו מאז. זה היה באי של ההורים שלהם, ואמא שלהם הבינה מייד שזה לא הולך להיפתר כל כך מהר. ועל כן, בסופה של אותה חופשה הרוסה, היא אמרה לנו: "מעכשיו תהיה בעיה לחגוג את כריסמס ביחד כל המשפחה, אז נעשה את זה שנה שנה – שנה אחת האחות והחבר שלה, שנה אחת אתם, וחוזר חלילה. אתם – בשנה הבאה". כלומר, בדרכה השבדית היא הודיעה לנו שהשנה אנחנו לא מוזמנים.
עם התקרבות הכריסמס קלטנו שבעצם, מדובר בחג הכי משפחתי שיש, ואנחנו לא מבלים אותו עם המשפחה. אני עוד יכולה לשרוד את זה – זה לא שגדלתי על ברכי סנטה קלאוס, אבל הבנזוג התעצב מאוד. זו הפעם הראשונה בחייו שהוא לא יחגוג כריסמס עם המשפחה, הוא הקפיד לחזור לשבדיה לחג גם בשנותיו בארה"ב ובישראל. שקלנו לנסוע לישראל, אבל בגלל שהחג יוצא על סופ"ש, יוצא שיש מעט מאוד ימי חופש, ובכל מקרה, בארץ הוא לא ממש ירגיש את אווירת החג. שקלנו לנסוע לאיפשהו באירופה, אבל זה מה שעשו בשנה שעברה רוית ודימה, שנסעו לרומא, והם דיווחו שהכל היה סגור ופשוט ביזבוז לנסוע בכריסמס.
אז החלטנו לחגוג בבית. ארוחת חג, מתנות, ממתקים, כל הסיפור. כלומר, גם עץ. קצת מוזר, לקנות עץ. הלאה: את העץ צריך לקשט. החברות הלא יהודיות שלי פה מחזיקות אוסף יפה של קישוטים לעץ, שהולך איתן משנה לשנה, ויש בו מזכרות וכל מיני קישוטים שהן אספו עם השנים. אני לעומת זאת, לא ממש היה לי שום אביזרי כריסמס. אבל היה לי רעיון. ייתכן שזה היה קולה של סבתא שלי במוחי, שאמר "שנכדה שלי תשים עץ כריסמס בבית? אבוי" שנתן לי את הרעיון. החלטתי להכניס טוויסט יהודי. לקשט את העץ במגיני דוד.
ורק לצורך ההסבר: לא מדובר בשילוב מופרך לגמרי, קישוטי כריסמס שבדים מסורתיים רבים מעוטרים גם במגיני דוד. כל כך לא מכירים פה יהדות שהסמל הכי יהודי נחשב לקישוט כריסמס. למעשה, בכריסמס שנה שעברה, עת ביקרה אותי חגית מקליפורניה, טיילנו בעיר העתיקה והגענו אל הכנסייה הגדולה, שעל שער הכניסה שלה התנוסס מגן דוד ענק. "באמצע העיר העתיקה כזה בית כנסת גדול", התרשמה חגית ונתנה למגן הדוד לבלבל אותה. בקיצור, מגן דוד זה ממש מתאים לכריסמס. ולחנוכה. אחח, מיזוג דתות שכזה אצלי בבית. פרס נובל לשלום מייד.
כריסמס שבדי 4
סוף סוף ישנתי כמו שצריך. עשר שעות שינה נעימות ומתוקות. לקח לי קצת זמן להבין מה זו ההרגשה המוזרה הזו שתפסה אותי כשקמתי, אבל אז הבנתי: אני לא עייפה. זה חדש. וגם, היה מוזר להתעורר באור יום, כי בד"כ כשאני קמה השעה שבע ורבע, בחוץ חושך מוחלט, ורק כשאני מגיעה לעבודה (שמונה ורבע) מתחיל להיות יותר אור. אז היה מוזר. לא עייפה, אור בחוץ. איזה כיף.
פתחנו את היום בלשים את המתנות שלנו מתחת לעץ. הרבה מתנות. במשפחה של הבנזוג נהוג לקנות מתנות בעשרות. זה היה פאדיחה בכריסמס הראשון שעשיתי עם המשפחה שלו: קניתי לו חמש, משוכנעת ששיחקתי אותה ואני החברה השווה ביותר בעולם. לא היתה נבוכה ממני כשהחבר של אחותו העניק לה ברוב טקס משהו כמו עשרים וחמש מתנות, והיא לו בחזרה, וגם הבנזוג נתן לי משהו דומה. אחותו סקרה אותי במבט קר בכל פעם שהחבר שלה העניק לה עוד מתנה. היה באמת מביך. אז לכריסמס הבא כבר הגעתי מוכנה, כולי מצויידת בהמון מתנות, ומאז שמרתי על העניין הזה. את הכריסמס הזה אנחנו מבלים רק שנינו (למרות שאמא שלו תגיע לכאן ליום האחרון של החג). זה חסך לנו קניית הרבה מתנות, כי עכשיו קנינו רק אחד לשנייה וההפך. אבל עדיין, עשינו את זה במסורת המשפחה שלו, מה שאומר הרבה מאוד מתנות מתחת לעץ.
מצחיק, אני שומעת שבארץ שלגים וחורף. פה, דווקא בערב הכריסמס, היה שמשי ונעים (כלומר, פלוס שתי מעלות, אבל עדיין, עם שמש). אז יצאנו לטייל, להנות מרגעים נדירים של שמש. עלינו אל הפארק שבראש הגבעה שבקצה הרחוב שלנו. בפארק הזה שוכן מבצרון קטן.
חיכינו שם עד השקיעה (קצת לפני שלוש) וירדנו בחזרה הביתה. עכשיו אני הולכת לעשות את ארוחת החג (הבנזוג הכין את חלקו – כדורי בשר שבדים והם – כבר אתמול בערב), ואחרי הארוחה – פתיחת המתנות. יהיה מעניין.
כריסמס שבדי 4
אקיצר. אז ביום שבת שעבר ערמנו הבנזוג ואני את עשרות המתנות שלנו מתחת לעץ. ואז פנינו לארוחת הערב. כבר בערב הקודם עמל הבנזוג במטבח והכין את תרומתו לארוחה: כדורי בשר שבדים (המתכון: בשר טחון פלוס בצל וביצים, אין צורך בתבלינים, נו טוב, אולי קצת מלח, והופה, קיבלתם כדורי בשר שבדים!), והם, שזה בעצם גוש בשר חזיר, אותו מורחים בקצת חרדל, פירורי לחם ומלח, תוחבים לתנור ואופים עד שהחזיר מת סופית. קיבלתם גוש בשר ורדרד ושומני, שאם לא גדלתם עליו, אין סיכוי שתאהבו. כך יוצא שאני טועמת קצת ומודיעה לבנזוג שאכן "משו משו, טעים מאוד, אה, תודה, לא צריך עוד. כרגע מספיק מה שכבר לקחתי". הבנזוג לעומת זאת פורס פרוסות הם ואוכל אותן במצמוץ שפתיים, כאילו מדובר במעדן השנה. דברים שלא אבין לעולם.
מהצד הישראלי נתרם לשולחן אנטי פסטי (אולי זה לא נולד בישראל אבל זה עשה עלייה מזמן), חציל בפרמזן ועגבניות (ותודה לאיתי, בן הדוד השף שתרם לי ולקרן, אשתו של אחי, את שיעור הבישול הכי שווה שהייתי בו), בטטות בטימין ודבש (ושוב תודה לאיתי), והטראפלס לקינוח. חוץ מזה היו על השולחן גם לחם כריסמס (מן לחם כהה עמוס בתבליני ג'ינג'ר וציפורן), הרינג שבדי בזעפרן, חמאה וגבינת צ'דר, שזה סוג של מסורת לאכול בכריסמס.
ישבנו הבנזוג ואני וסבאנו היטב. ומייד אחרי צייץ הבנזוג על בטן מלאה: שנפתח את המתנות? עברנו מייד למתנות. ככה זה הלך: יושבים ליד העץ. הבנזוג מרים מתנה אחת בשבילו, מנסה לנחש מהי, ופותח אותה, כשהעטיפה נזרקת לרצפה, שכן למי יש כוח לסדר כשיש עוד מתנות מחכות. סידרת תודות, "זה בדיוק מה שרציתי", והלאה למתנה הבאה. אני לוקחת מתנה שמיועדת לי, ובאותו הנוהל.
ומה היה שם? אני קניתי לבנזוג המוני ספרים וסרטי דיוידי, כי לט'ס פייס איט, זה מה שהוא הכי אוהב. חוץ מזה קניתי לו משחק לפלייסטיישן, כי לט'ס פייס איט, הוא חננה וזה מה שהוא אוהב. הוספתי גם תיק קטן לאייפוד, כדי שיתחיל ללכת כבר עם האייפוד שלו במקום לפחד שיישרט לו בתיק. וגם סוודר, חבילת קלפים של "סין סיטי", משחק מגנטים שהוא מת עליו (כבר אמרתי חננה?), ושתי חבילות שוקולד מהחנות שהוא הכי אוהב (לא לזלזל, עמדתי בתור ארבעים דקות בשביל לקנות אותן! ככה זה פה לפני הכריסמס).
הוא קנה לי: כמה ספרים באנגלית, לפי החוקים הנוקשים שהפעלתי בשנה שעברה. שני ספרים בשבדית, אבל שניהם לבישול (אחד שכולו על שוקולד ואחד על עוגיות שבדיות מסורתיות), אז בסדר. כמה סרטי דיוידי, כמה כלים לבית, כולל קערת פירות מא-ממת ששרה האיטלקיה עזרה לו לבחור, ומברשת סיליקון לבישול, משהו מוצלח במיוחד. ושרשרת שמשלבת כסף וזהב. ואה, חבילת שוקולד של לינדט, כלומר קופסת כדורי הלינדור שלהם. אני מתה על זה. בקיצור – מוצלח מוצלח מוצלח. איזה כיף.
אז את ערב הכריסמס בילינו בלהיות מרוצים מהמתנות שלנו. ולמחרת עשינו מרתון דיוידי, של באפי, שהוא קנה לי בכלל ליום ההולדת.
אז הכל היה מצוין, עד ליום המחרת, עת אמא שלו נחתה אצלנו לביקור שהיה מתוכנן, והודיעה שהביקור יהיה קצת ארוך יותר מהמתוכנן, כלומר במקום שעתיים – יומיים. לא ברור למה, כנראה שהיא רבה עם אחותו, אצלה היא ישנה עד עכשיו בביקור בשטוקהולם, ופשוט עברה אלינו. במשפחה שלו לא נהוג לדבר, אז לא קיבלנו הסברים. וכך הפך החג למסע לשיעשוע אמא שלו. למרבה הצער, אמא שלו, אישה מאוד נחמדה בד"כ, לא אוהבת קניות. מה היא כן אוהבת? טיולים בטבע או בלית ברירה בעיר. יכול להיות נחמד, אבל קצת פחות נחמד כשבחוץ מינוס שתיים. לא שזה היווה תירוץ משכנע לאמא שלו ולבן שלה. אז יצאנו לטיול בעיר, אמא שלו והוא נושמים אוויר בריא, בעוד אני נועצת מבטים עורגים בחלונות החנויות, שכבר החלו בסיילים שאחרי הכריסמס.
ואז עלה לי רעיון: אמא שלו תמיד התעניינה בדת האקזוטית הזו, יהדות. ובמקרה ידעתי שבאחת הכיכרות המרכזיות של העיר, "גן העצים של המלך", מתקיימת הדלקת נרות לחנוכה ע"י הרב של הקהילה היהודית. נו, היא רצתה לטייל בחוץ? אז היא תקבל הדלקת נרות של חנוכה באוויר הצח השבדי.
הלכנו לשם, מצאנו במה ועליה חנוכיית ענק, הרבה אנשים מדברים עברית מולה, ובצד: דוכן עם סופגניות. הבנזוג ואמא שלו לא טעמו מעולם את הפלא הגסטרונומי הזה, על כן חשקתי מאוד באחת, למרות שבד"כ בארץ הסטנדרטים שלי לסופגנייה גבוהים מאוד: אם זה לא אחת קלילה וחמה שיצאה עכשיו מהמחבת אין על מה לדבר. מצד שני, בשטוקהולם, כיוון שזה המקום היחיד שראיתי סופגניות, אפשר להתפשר. רק שלא היה סיכוי שאני אצליח להתגבר על כמות האנשים שהתגודדו על דוכן הסופגניות. למרבה המזל, נתקלנו שם גם באורן, שתמיד מכיר מישהו, וככה אורגנו לנו שלוש סופגניות במשלוח ישיר. סופגניות קרות, כבדות ודביקות, מהסוג שלא הייתי נוגעת בהן במקל בארץ. מבט אחד מאורן הבהיר שאם אני אעז להתלונן על הסופגניות שהוא השיג לנו סופי להפוך לסופגנייה בעצמי, אז אמרתי תודה בחום ונגסתי במעצור הדלת הזה. הבנזוג ואמא שלו דווקא התרשמו יותר, ואמא שלו אמרה שתמיד רצתה לטעום עוגה יהודית. נו, בבקשה.
משם כבר אפילו שני השבדים שאיתי הודו שקר (בשלב הזה איבדתי תחושה באוזניים ובאף, ואחת הכליות שלי שלחה איתותי מצוקה), והסכימו לנסוע באוטובוס הביתה. בבית חיכה לנו גלוג (יאממ), והרבה סרטי דיוידי. לא חשבתי שהביקור של אמא שלו מעיק עליי, אבל למחרת ממש שמחתי לחזור לעבודה, כך שכנראה שקצת כן. לא נורא, היא נסעה אחרי יומיים, מספיק בדיוק בשביל לגרום לי לפספס את כל הסיילים של הכריסמס. אוי!
עדי בעולם 