מסיבת רווקות ורווקים
אז נתחיל ממש בהתחלה, לפני כמעט שבוע. ערב יום שישי האחרון – מסיבות הרווקות/רווקים. עוז וקרן ערכו את המסיבות שלהם באותו ערב. מסיבת הרווקות נערכה בבית של ההורים שלי, מסיבת הרווקים נערכה בקארטינג בהרצליה ואחרי זה בבית פרטי בהרצליה.
את שתי המסיבות אירגנו חברים טובים. גל, החברה הטובה של קרן, הזמינה לערב הבנות שף שמגיע הביתה ומכין אוכל לפני הבנות, שכמובן אוכלים אותו אח"כ ביחד. השף שהגיע הודיע שהכלה, כלומר קרן, הופכת לעוזרת שלו למשך הערב, וככה יצא שקרן המסכנה הולבשה בחלוק טבחים וקצצה ירקות כל הערב, בעוד החברות, אחיות ואימהות מפטפטות בנועם ביניהן. אבל מה, הם הכינו אוכל מצוין (פטריות ממולאות, סלט קפרזה, סלט ירוק, רביולי בטטה, שיפודי סלמון, ושני סוגי קינוחים. יאממ).
אחרי שאכלנו והשף הלך הביתה, התכנסנו לשיחת בנות. כיוון שמדובר בחלק שבדרך כלל כולל שיחות סקס, האימהות פרשו בשלב הזה, האורות כובו, נרות הודלקו והמתנות נשלפו. בסיכום קצר אפשר לומר שקרן קיבלה הרבה סבונים/קרמים/פילינגים למינהם. אני הבאתי לה בייבי דול כלתי, לבן שקוף ישירות משבדיה. גל נתנה לה מתנה מקסימה, מורכבת מהרבה הרבה דברים קטנים, שעל כל אחד מהם היה הסבר למה הוא נועד ("זה לסקס", "זה לעידוד ברגעים קשים" וכן הלאה).
מייד אחרי זה עשינו את משחק האמת והשקר עם טוויסט. כל אחת התבקשה לספר שני סיפורים הנוגעים למערכת יחסים/סקס. קרן התבקשה לנחש מה הסיפור הנכון ומה הלא נכון. אם היא טעתה, היא נאלצה לשתות שוט וודקה-רדבול. אם היא צדקה בניחוש, מספרת הסיפור נאלצה לשתות. יצא שהיא ניחשה די יפה סה"כ, אבל עדיין נאלצה להוריד שלושה שוטים של וודקה-רדבול על שלוש טעויות, מה שהפך אותה למאוד עליזה. למדתי במשחק הזה כמה דברים מאוד מעניינים על הבנות שהיו מסביב. מסתבר שלא כל מי שנראית תמימה באמת תמימה…
מייד אחרי זה נשלפה קופסת עוגיות מזל. כל בחורה לקחה עוגיה אחת, ובתוכה מצאה שאלה הקשורה לזוגיות, וענתה לפני כולן. אחת השאלות, אגב, היתה: "לו יכולת לחזור לכל זמן שהוא בחייך, למתי היית חוזרת?" וקרן ענתה שלשום תקופה, עכשיו היא הכי מאושרת מאי פעם. ואם זו לא התשובה הכי נכונה מכלה לפני חתונתה, מה כן?
עשינו שני סיבובים של המשחק הזה. בשלב הזה כבר כולנו היינו מאוד עליזות, ואז החלטנו החלטה מהפכנית – מתאחדים עם מסיבת הרווקים.
תומר, החבר הכי טוב של עוז, היה אחראי על אירגון המסיבה. עוז ותומר התווכחו שבועות על נושא המסיבה – תומר טען שחייבים חשפנית, עוז לא רצה. למרבה השמחה, בסוף תומר הקשיב לעוז, והעלה את הרעיון הבא: כל חבורת הבנים תיסע ביחד לצפון ותעשה ראפטינג בירדן. זה דווקא הלהיב את עוז מאוד, אבל החברים שלו התגלו כאנשי יבשה מובהקים, וקיבלו במפתיע מבחן/צו מילואים/סידורים בדיוק ליום של המסיבה. אז הוחלט לשנות את הרעיון לקארטינג. תומר דיבר עם בעלי הקארטינג, שהסכימו לסגור את המקום לשעה וחצי בשביל המסיבה.
משהו כמו עשרים גברים הגיעו למסיבה – חברים של עוז, משפחה – בני דודים (שאצלנו זה חברים קרובים), אחינו הקטן, הבנזוג, אבא שלנו ודוד שלנו, אח של אבא, שנחת שעתיים לפני זה מלוס אנג'לס. נערך טורניר: הם חולקו לשלושה מקצים, והמנצחים מכל מקצה הגיעו לגמר. עוז ואני קצת חששנו מעניין הבנזוג, שנוטה קצת לתחרותיות והופך לוויקינג זועם כשהוא מפסיד, ולכן שיננו לו מההתחלה ש"זה רק משחק" ו"כולם גרועים בקארטינג בפעם הראשונה". ואכן, כולם היו גרועים בפעם הראשונה, מה שהביא להמון מקרים משעשעים בקארטינג. הבנזוג דווקא נהג מצוין, עד שעוז התנגש בו, העיף אותו לשוליים וגרם לו להפסיד. אופס. את הכבוד המשפחתי הציל רק הדוד שלנו, שסיים מקום רביעי בגמר.
אחרי הקארטינג עברו הבנים, מינוס אבא והדוד, לחצר הבית של תומר, שם נערך ברביקיו בניצוחו של איתי, הבן הדוד השף לשעבר. עם הבשר הוגשה וודקה, והרבה. בשלב הזה הגענו, בנות מסיבת הרווקות, אל החצר של תומר. היו איתנו כמה בנות רווקות באמת, וחיכו בחצר כמה בנים רווקים שלא הכירו אותן, כך שהיתה מסיבה מוצלחת.
מצאתי את הבנזוג חצי שיכור, אוחז בסיגר ביד אחת ובוודקה ביד שנייה, מחייך באושר. מייד צילמתי תמונה, לשלוח לאמא שלו שתראה כמה הוא נהנה בישראל (אמנם שותה ומעשן, מה שפחות ישמח אותה, אבל נו). כל שאר הבנים היו באותו מצב בערך, מה שהיה מאוד מצחיק. יש לי כמה תמונות ממש מקסימות מהמסיבה הזו.
נשארנו במקום עוד קצת, הבנזוג מלמל משהו על זה שהוא הפסיד בקארטינג אבל היה שיכור מספיק בשביל לצחוק על זה ("I suck in go carts", בחיוך רחב). לחצר הוצא אבטיח צונן, וכולנו הצטננו מהחום בעזרתו. איזה כיף היה.
החתונה 1 – קבלו את החתן והכלה
אז הגיע הזמן שנדבר על החתונה, לא?
אני יכולה לתת מראש את השורה התחתונה: היה מקסים, היה ערב מאושר, מלא אהבה, וזה עבר לי בשנייה. רגע אחד עוד יצאתי מהאוטו, בוחנת את המקום ורואה כמה אנשים הגיעו, ורגע אחרי היה שלוש בבוקר, והדי-ג'יית ניגנה שיר אחרון.
אבל נתחיל מההתחלה – הכנות והופעה. החתן והכלה הם כזכור עוז וקרן. אחי וגיסתי. את הצעת הנישואים קיבלה קרן בתאילנד. עוז תימרן אותה לאיזה חוף בודד ומסולע, הושיב אותה על סלע גבוה, התיישב על הסלע שמתחת, שלף את טבעת היהלום שקנה בארץ, והציע. היא אמרה כן, כמובן, הם הרי זוג שנועד להתחתן. בארץ עצרה את נשימתה משפחה שלמה, מחכה לאימייל שיגיע עם התשובה, כן או לא. לא שחשבנו שלא, אבל רק ליתר ביטחון, אצל פולנים הרי שום דבר לא קורה עד שהוא ממש קרה כבר.
מכאן החלו ההכנות. את המקום הם בחרו די מהר. "כוכב הים" בקיסריה. על חוף הים, עם מדשאות ו – חשוב מאוד – גם מבנה ממוזג ליד המדשאות, שכן החתונה נועדה להתקיים ביולי (רק אז יכלו כל קרובי המשפחה מחו"ל לבוא). קיסריה זה טוב, כי יש לנו משפחה גם במרכז וגם בצפון, וזה די באמצע. ליתר ביטחון, כדי שלא נצטרך להיתקע בפקקים שעות לפני החתונה, ושלא נצטרך לנהוג כשאנחנו שיכורים בדרך חזרה, הוחלט על שכירת חדרים במלון באיזור. כל המשפחה: כלומר חדר לחתן ולכלה, חדר להורים של כל צד, חדר לבנזוג ולי, וגם חדר לדודים של קרן, שהגיעו מחו"ל. אחי הקטן ואחותה של קרן ישנו עם ההורים.
קרן הפתיעה, ובחרה את השמלה ממש מהר, נדמה לי שזו היתה השמלה הראשונה שהיא ראתה. אין מה לומר, שמלה כל כך קלאסית, שכאילו נתפרה לה, לא היה צריך לחפש יותר. את החליפה שלו קנה עוז מאוחר יותר, עם אמא שלי, ולא גילה לקרן איך היא נראית עד שהוא בא לאסוף אותה בדרך לחתונה.
סידורי שיער וכאלה: קרן הלכה על בטוח, והלכה על הספר הקבוע שלה, שהוא, בזכותה, גם הספר הקבוע שלי כל פעם שאני באה לארץ. ביום החתונה הצטרפתי אליה במספרה, היא עמוסת רולים ודווקא די רגועה, אני קופצנית בהיסטריה ונכונה להתעלף, והחברה הטובה שלה, גל, כולה קוליות. נו, יצאתי ילדה היסטרית ליד שתי בנות צעירות ממני בהרבה. קורה. המספרה נסגרה לצורך החתונה, אז היה כיף מאוד להסתובב בהיכל הזה, כולו עיצוב תל אביבי אופייני, ולדעת שהכל פה זה לכבוד החתונה בערב.
כשאבא שלי והבנזוג הגיעו כדי לקחת אותי מהמספרה הביתה, היו פניהם נפולות. "בעקבות סגירת הרצועה המתנחלים מתכוונים לחסום את הכביש", אמר אבא שלי בדאגה. גל עודכנה מייד, והוחלט שלא אומרים לקרן – למה להדאיג אותה ביום כזה? בבית של ההורים שלי מצאנו את עוז, כבר לבוש בחליפת החתן שלו ודי מודאג. החלטנו להחיש את הדברים, ולהקדים לנסוע למלון שליד המקום. הכל היה בהיסטריה, בדיוק מה שלא רצינו שיקרה, אבל מה לעשות, היינו חייבים להגיע למלון לפני חמש. התוצאה היתה כל מיני פרטים קטנים שהשקענו בהם מחשבה אך כבר לא קרו, כמו זה ששכחתי את העגילים שהתכוונתי לענוד, ואמא שלי את השרשרת. נו, שאלה יהיו הצרות שלנו.
כל המשפחה נחתה במלון בחמש וחצי. קרן ועוז נסעו בינתיים כבר לקיסריה, להצטלם. אנחנו עוד לא ראינו איך היא נראית. רק שעה מאוחר יותר, עת יצאנו למקום, והיא עלתה על כל הציפיות שלנו. אני חייבת להודות, קרן יפה גם בימים רגילים. אבל בחתונה, בחתונה היא היתה פשוט כוכבת קולנוע זוהרת.
ובפעם הבאה: החתונה עצמה. איזה גוי עמד מתחת לחופה? במה הפתיע החתן את הכלה? במה הפתיע החתן את משפחתו? במה הפתיעו החברים של החתן והכלה את הזוג המאושר? זאת ועוד, בפרק הבא של החתונה.
החתונה 2 – קבלת הפנים והחופה
בדרך לחתונה נאנח אבא שלי: "אני מקווה שייצא לנו לטעום משהו מהאוכל". "מה זאת אומרת?" הופתע הבנזוג. הוא, ששמע על ערב הטעימות, דווקא תיכנן בהחלט לאכול הרבה בחתונה. מהר הסברנו לו שבחתונות בישראל, עם מאות האורחים שחייבים לומר שלום, החתן, הכלה והמשפחות שלהם בכלל לא מגיעים לאוכל. "אני מתכוון לאכול ושום דבר לא יעצור אותי!" הצהיר הבנזוג בארשת ויקינג זועף, ואני כבר דימיינתי איך הוא דורס את דודה אלקה הקשישה ממרחביה בדרכו אל הפוקאצ'ה.
רק שהגענו קצת באיחור, ובכניסה כבר עמדו עוז וקרן, והמשפחה של קרן, ועוד הרבה אורחים שהגיעו לפנינו, אופס. כולנו ממהרים פנימה, לומר שלום, ועוד לא הספקנו את תמונות המשפחה. רק שדווקא אותי תפסה האחראית על הכרטיסים של השולחנות. "מה השם בבקשה?" דרשה. אמרתי לה את שם המשפחה שלנו, והיא חיפשה בין עשרות הכרטיסים שהיו עם אותו שם משפחה. כמובן שלא היה שם כרטיס על שמי, כי מי בכלל חשב שאני אצטרך כרטיס, אני הרי ראיתי בבית את הסידור, אני יודעת איפה אנחנו יושבים. "אני מצטערת", אומרת לי אחראית הכרטיסים, "תצטרכי לחכות פה קצת". מרחוק קוראת לנו הצלמת להצטלם כל המשפחה, כולם כבר מסודרים בפוזיציה, רק אני מתווכחת פה עם גירסת החתונות של רס"ר המשמעת. "אלוהים ישמור", רשפתי, "אני אחותו של החתן. הם רוצים להצטלם לפני ששאר האורחים מגיעים, אני צריכה להיכנס". היא לא השתכנעה, "פשוט ככה אנחנו סופרים את האנשים". מרחוק אני צופה בסבתות שלי מביטות בי בדאגה, למה אני לא באה כבר לומר שלום, ההורים שלי כבר מצטלמים עם עוז וקרן, הבנזוג כבר תפוס בידי בן דוד רחוק של אמא, מעמיד פנים שהוא מזהה אותו. "שמעי", אמרתי לה, "אני אכנס, ואחזור תיכף בשביל הכרטיס, טוב?" היא מסכימה, ואני רצה (עד כמה שאפשר על העקבים ההם) אל המצלמה.
בפנים עסקי הצילומים כבר בשיא. "טוב שהגעת סוף סוף", עוד נוזפים בי כולם. ומייד, חיוכים למצלמה, עם האחים, עם ההורים, תיעוד לנצח. כולם מתועדים לנצח. כולם, זותומרת, חוץ מהבנזוג. נאמן לתוכניתו, שעט הבנזוג אל האוכל בשנייה שהגענו. "הטורטיות מצויינות", אמר בפה מלא סלסה כשמצאתי אותו, "וגם הקרפצ'יו והפטריות הממולאות. אני עכשיו בדרך לדוכן הוויאטנמי. רוצה?" האמת, הייתי רוצה, אבל בכל פעם שניסיתי להגיע לאיזה אוכל, תפסה אותי איזה קרובת משפחה שלא ראיתי שנים, ואמרה: "עדי?? נו, איך זה לחתן אח?" "מרגש, מרגש", מילמלתי לכל אחד מהם. ברצינות, פשוט אי אפשר היה להגיע לשום מקום, אחת למטר עצר אותי מישהו ושאל מה קורה.
היה בזה גם משהו כיף. החברים של אחי, למשל. אני מתה עליהם (טוב, על רובם). אז היה מאוד משמח לפגוש אותם, למרות שאת רובם אני גם ככה פוגשת די הרבה, כי לפעמים בביקוריי בארץ אני יוצאת גם עם החבר'ה של אחי. ובני הדודים שלי, אני מתה עליהם. ואז נשמע קול ברמקול: החופה תתקיים תיכף, הקהל מתבקש וכו.
זה היה מלחיץ. יום קודם חזרה אמא שלי שוב ושוב על סדרי החופה באוזניי ובאוזניי אחינו הקטן. "קודם אתם מובילים את סבתא, סבא וסבתא לשבת בשורה הראשונה", הנחתה אותנו, "אחרי זה אתם נכנסים לחופה בתחילת השיר, יחד עם אחות של קרן, ואחרי זה יבואו ההורים והחתן והכלה". לכאורה, פשוט. הביצוע – לא. ראשית, לא מצאנו את סבא וסבתא. כשכבר מצאנו, סבא סירב לשבת עד שמישהו יביא כיסא גם לברוגן, בת דודתנו האוסטרלית בת ה-16, שבאה איתם ולא מכירה כמעט אף אחד אחר במשפחה. אז עכשיו אנחנו מארגנים מקום לברוגן, ובינתיים השיר של החופה כבר מתחיל. אנחנו ארבעה: הבנזוג ואני, אחינו הקטן ואחות של קרן, ואנחנו יודעים שאנחנו צריכים איכשהו לדפוק כניסה לחופה. "טוב, ניכנס?" מציעה אחות של קרן, רק שאז אנחנו מבחינים בהורים שלי עם עוז כבר בחצי הדרך. אמאל'ה, אין זמן לכניסה דרמטית. מהר מהר, אחות של קרן ואני מרימות את שולי השמלות ושועטות אל החופה, מאחורה. אחינו הקטן והבנזוג מצטרפים. כולנו מעלים על הפנים חיוכים רחבים.
ואז מופיעים עוז וההורים שלי. השיר ברקע הוא "ממעמקים" של עידן רייכל. תראו, אני לא מתרגשת בד"כ מחתונות, פשוט לא עושה לי את זה. אבל היה מרגש לראות את עוז, מי שרק לפני עשור וחצי עוד נחשב בעיני לילד הכי מעצבן בעולם, בחליפת חתן, מגיע שם לשביל הזה שבין כיסאות הקהל, וכולם, כל החברים שלו ובני הדודים שלנו מוחאים כפיים וקוראים קריאות התלהבות. הם נכנסים לחופה, ואבא שלי שולף מהכיס מהר את הכיפות שהוא שכח לתת לאחינו הקטן ולבנזוג. עכשיו, הבנזוג, כידוע, לא כל כך יהודי. כלומר, בכלל לא. עם הכיפה, אגב, הוא נראה כמו בדיחה משעשעת, בלונדיני גבוה רחב כתפיים בעל פרצוף סקנדינבי עומד עם כיפה שכתוב עליה "הרבנות ראשל"צ". הוא היה לחוץ מהעניין הזה. "אולי אסור לא יהודי מתחת לחופה?" שאל אותי בלחץ, "אני לא רוצה להרוס להם את החתונה". בסוף הוחלט במשפחה על גישה של "לא אמרו לנו כלום". כלומר, אם הרב לא יאמר כלום, הוא איתנו בחופה.
כמה שניות אחרי זה מופיעים קרן וההורים שלה. הקהל באקסטזה, החברים מוחאים כפיים, סבתות מוחות דמעה. עוז יוצא מהחופה, ההורים שלה נכנסים אל החופה, ועוז וקרן מחליפים כמה מילים. זה השלב שהיא נותנת לו את הטבעת שלו (הרב שלהם, סירב שהיא תיתן לו טבעת בחופה עצמה). מייד אחרי זה הוא מוריד את ההינומה, וכולם חצי מתעלפים מהתרגשות.
כאן מתחיל הטקס. עוז וקרן סיכמו עם הרב על קצר ולעניין. הרי על מי אנחנו עובדים פה? המשפחה שלנו לא בעניין של ברכות ארוכות ופלפולי רב. ואכן, הרב מקצר במיוחד, אומר את הברכות הרגילות, אבא שלי דוחף את עוז בגב בכל פעם שצריך לומר אמן, והבנזוג, שעדיין לחוץ שיעלו עליו, מחרה אחריהם בקול רם "אמן".
שלב הטבעת מגיע, קרן משיטה לעוז את אצבעה, רק שעוז לא שם לב שמדובר באצבע המורה ולא באצבע שבד"כ שמים עליה את הטבעת, ולכן מתעקש לדחוף את הטבעת עד סוף האצבע. מובן שזה לא הולך, עוז, שלעולם אינו נכנע, מנסה בכוח, קרן מושכת את היד במהירות לפני שעוז ישבור לה אצבע בחופה, ועוז התמה לא מבין מה השתבש ואיך זה שהוא לא מצליח להשחיל טבעת שדווקא במו עיניו הוא ראה שהיא התאימה בלי בעיה לאצבע.
עוברים הלאה. כוס יין. עוז אמור להשקות את קרן. רק מה, עוז לחוץ. הוא יודע שאם הוא ישפוך קצת יין על השמלה זה ממש יבאס את אשתו הטרייה. כיוון שכך, הוא מחליט לשתות מהכוס כמה שיותר, שלא תהיה מלאה לפחות. הוא לוקח וואחד שלוק מהכוס, והרב נוזף בו להשאיר משהו לכלה. דווקא נשאר, ועוז עדיין לחוץ. אותו לא יאשימו בשפיכת יין על אשתו בחופה. הוא מביא את הכוס לפה של קרן, ולא מטה אותה בכלל. אמנם היא לא יכולה לשתות ככה, אבל שום דבר גם לא יישפך. קרן המסכנה נאלצת לשאוב יין בכוח. נו, העיקר שלא נשפך.
ומכאן, לשבירת הכוס. בארוחות משפחתיות, כשעוז לא שמע, השתשעשעו במשפחה שלי ברעיון להחליף את הכוס בכוס הבירה העבה שאבא ואמא הביאו מקנדה. משהו אימתני, שוקל קילו לפחות, ובעל דופנות זכוכית עבות כקיר משוריין. למרבה השמחה, לא החלפנו את הכוס. הרב מניח את הכוס על הרצפה, אומר "אם תישכח ירושלים וכו" ועוז חוזר על המילים בזעף קל. מייד אחרי זה, כיאה למי שבילה ארבע שנים וחצי בצנחנים, הוא מרסק את הכוס בתנופת רגל אחת מרשימה.
Heaven, I'm in heaven
זה השיר שפורץ מייד. ההסתערות על החופה מתחילה. הבנזוג ואני נחרדים לראות שכל הקהל קם על רגליו, בדרך לכניסה לחופה לנשק את כולם. אנחנו נותנים נשיקות מהירות לחתן ולכלה ונמלטים משם, לפני שינשקו גם אותנו. מחוץ דווקא מאוד משעשע לעמוד ולראות את כל זה. ומי שמנשק – פונה אל האולם הממוזג, שם נערכת הארוחה.
ואה, יש כמובן תמונה של החופה. תודו שמקסים.
החתונה 3 – מזכרת מסבא
מייד אחרי החופה עברו כולם אל בית הזכוכית הממוזג. החלוקה לישיבה היתה כזו, שהבנזוג ואני נועדנו לשבת בשולחן עם כל בני הדודים שלי מצד אמא, שהם רובם באיזור הגיל שלי. אחינו הקטן לעומת זאת שובץ עם בני הדודים מצד אבא, שהם רובם בגילו. עוז וקרן לא ממש היו אמורים לשבת, שכן איזה חתן וכלה אוכלים בחתונתם? האמת, גם המשפחות שלהם בד"כ לא זוכות לאכול, אבל אצלנו, כזכור, הבנזוג נשבע לטעום מהכל חוץ מהדגים ולא התכוון לוותר.
ואז, בעוד אנחנו אוכלים, התנגן ברקע שיר מוכר.
רינה – אני אוהב את השמיים
רינה – אני אוהב את הספסל
רינה – אני אוהב את סנדלייך
את אור עינייך – את ארנקך אשר נפל.
לכם, אולי, השיר הזה לא אומר כלום. אבל לי, ולעוז, ולאחינו הקטן, ולכל השולחן שישבתי בו, השיר הזה עוצר את הלב. זה השיר של סבא דב, אבא של אמא. סבא היה האיש הכי שמח במשפחה, האיש שבעוד כל המבוגרים ישבו עם קפה ועוגה של סבתא בסלון, הוא שיחק עם הנכדים במחבואים. ולפחות כמה פעמים ביום הוא היה פוצח בשיר בקול רם: "רינה, אני אוהב את סנדלייך", לפי לחן רוסי עממי. זה שיר ישן נושן, לא שמעתי אותו ברדיו מעולם, רק בביצועו של סבא. אבל סבא דב מת לפני כמעט חמש שנים, ואני חושבת שאף אחד מהנכדים לא ממש הצליח לקלוט את המוות הזה. דמעות עולות לי בעיניים גם עכשיו, כשאני כותבת עליו.
מה עשה השיר הזה בחתונה? כמה חודשים לפני החתונה עלה עוז אל הקבר של סבא דב, לספר לו שהוא מתחתן. ישב שם קצת זמן, אמר לו שהוא עצוב שהוא לא יהיה בחתונה, הזיל, אני מניחה, כמה דמעות.
כשקם מהקבר, הלך עוז אל האוטו. התיישב, התניע, הרדיו התחיל לפעול. ומה היה ברדיו? "רינה, אני אוהב את סנדלייך". צירוף מקרים שכזה. לשמוע את השיר ברדיו היכה את עוז בהלם. זה לא קרה מעולם, אז ישר אחרי ביקור אצל קבר סבא? אז גמלה בו ההחלטה. בפגישה עם הדי. ג'ייאית הוא ביקש ממנה את השיר הזה, קצת אחרי החופה. לי הוא אמר שמצפה לי הפתעה.
ואכן, הפתעה אינדיד. כשהחל השיר, קפא כל השולחן. "זה השיר של סבא", לחש אחד הבני דודים. אני בכלל לא יכולתי לדבר, רק להקשיב. בת הדוד מהגליל אמרה "עכשיו זה מכה בי ממש, שסבא לא כאן", ודמעות זלגו. מייד אחריה זלגו גם שני בני הדודים מתל אביב, "הוא לימד אותי לשיר את זה", ו"כל יום, כל יום הוא היה שר לנו את זה". ואני, זוכרת את הררי המסקרה עליי ואת מאות השקלים שהלכו למאפרת, מנסה לחשוק שיניים, אבל לא מסוגלת, גם השיר, גם בני הדודים סביבי בוכים.
הבנזוג, שלא מכיר את השיר ולא מבין על מה לעזאזל כולם מדברים (שכחנו את האנגלית ועברנו לעברית בשנייה שהשיר התחיל), לא מבין מה קורה סביבו. באיבחת צליל הפך השולחן משיחה צוחקת לערימת מבוגרים דומעים. "מה קורה?" לחש לי באוזן, "משהו לא בסדר?" ואני מסבירה לו מה זה השיר הזה, וכל אחד מבני הדודים מוסיף משפט, וכולנו חצי צוחקים חצי בוכים.
עוז הופיע בשולחן קצת אחרי, חצי מחייך חצי נרגש. "זה כאילו סבא פה", הוא אמר. ערימה של בני דודים לחי עיניים מהנהנת. לקח לנו קצת זמן להתאושש אחרי זה. גם סבתא, שישבה בשולחן אחר, הופתעה מהשיר, וגם היא התרגשה.
החתונה 4 – כולם מרגשים את כולם
אחרי שכולם התאוששו מהשיר של סבא, המשיכה התוכנית. ראשית, נטלו את המיקרופון החברה הכי טובה של קרן, גל, והחבר הכי טוב של עוז, תומר. "עשינו לכם הפתעה", הם בישרו לנשואים הטריים. האורות כובו, מסך וידאו ענק הופיע פתאום, ועליו – סרט. מתברר שבמשך כמה שבועות טובים אספו גל ותומר תמונות של עוז וקרן. תמונות שלהם בתקופת הסינגליות, תמונות מהצבא, תמונות מהתיכון, והכי הרבה, תמונות מתקופת הביחד, ועם מעגל החברים הטובים שמקיף אותם. את כל זה הם סידרו לפי הסדר, הוסיפו מוסיקה, בעיקר ישראלית, הוסיפו כתוביות עם הסברים, והופה, מצגת. הקהל ישב וצפה בריכוז, מחיאות כפיים מדי פעם. השולחן שלנו גם צחק מדי פעם, בייחוד כשהופיעה תמונה שלי עם עיניים עצומות (אני עוד צריכה לדבר על זה עם גל, באמת…).
כשנגמר הסרט מחאו כולם כפיים בהתלהבות. עוז וקרן, מחייכים, הודו לגל ולתומר. המיקרופון עבר לאמא של קרן. עוז וקרן התיישבו שוב, והפעם קיבלנו נאום של אמא. "קרן, ילדה שלי", פתחה האמא, ותיארה כמה היא אוהבת את קרן, איזה ילדה מוצלחת היא (אני מעידה שנכון), ואיך כבר בפעם הראשונה שקרן הפגישה אותה עם עוז, עדיין על תקן "ידיד", היה ברור לה שזו אהבה. קרן הנרגשת מחתה שוב דמעה, כולם מחאו כפיים.
המיקרופון עובר לאבא שלי, שנתן נאום, אני חייבת לומר, מפתיע. כי אבא, בסופו של דבר, הוא הימני של המשפחה. אז לשמוע ממנו מספר על הלילות חסרי השינה שהוא עבר כשעוז היה בלבנון, ואז שואל ברגש: "באיזה מדינה אחרת מגדלים ילדים ומשקיעים בהם אהבה, מחנכים אותם לערכים של שוויון ואנושיות, ואז מוסרים אותם לצבא בעיניים פקוחות ובידיים מושטות?" אבא שאל, וכל הקהל הנהן, לגמרי מזדהה. אבא סיים את הנאום מאחל לכולם שייזכו להגיע לרגעים מאושרים כמו חתונת הצאצאים שלהם, וזכה מייד לחיבוק נרגש מהחתן והכלה.
ואז, במפתיע, המיקרופון עבר לעוז. גם הוא, מתברר, הכין נאום. כדי להבין את גודל ההפתעה שיצר הנאום, צריך לתאר כמה עובדות יבשות על עוז: הוא גבר ישראלי, צאצא להונגרים-יקים שלא נוהגים להראות רגשות, הוא היה חי"רניק ארבע שנים וחצי, הוא שיחק בקבוצת נוער של כדורגל כל הילדות, הוא עד היום משחק כדורסל כל שבוע. כלומר, הוא לא מי שהייתם מגדירים בהכרח איש של מילים (להבדיל מאחותו הגרפומנית). אז כשהוא פצח בנאום, לא היו מופתעים מאיתנו.
בקול מלא כנות, פתוח מול כולם, תיאר עוז כמה הוא אוהב את קרן. במילים כל כך יפות, שהקהל נמס ממש, והשמיע אנחות קהל אמריקאי אחת לשלוש שניות בערך. הוא סיים את הנאום ב: "אני לא יודע אם נהיה עשירים או עניים, אם בריאים או חולים, אני יודע רק שכל עוד אני אהיה עם קרן, אני אהיה מאושר".
אלוהים איזה נאום מקסים. בדיוק כזה נאום אני רוצה מבעלי. וגם הבהרתי את זה לבנזוג, שזכה לתירגום סימולטני. קרן התנפלה על עוז בחיבוק עז, הקהל מחה דמעת התרגשות, ובני הדודים שלי, שכולם מכירים את עוז בגירסתו החי"רניקית, בהו בו בפה פעור. "זו את כתבת לו את הנאום?" שאלה בת הדוד מהגליל, מתקשה להאמין שעוז, הילד שאוכל רק שניצל עם קטשופ, הצליח להוציא משהו כל כך בוגר ומתקדם תחת ידיו. "לא היה לי מושג מהנאום הזה", נשבעתי לה, עדיין פעורת פה בעצמי.
מייד אחרי הנאום פרץ השיר של בריאן אדמס, זה שהפזמון שלו הוא
Baby you’re all that I want
When you’re lyin’ here in my arms
I’m findin’ it hard to believe
We’re in heaven
עוז וקרן פצחו בריקוד, ואליהם הצטרפו מייד ההורים שלי, ההורים שלה, וטוב, גם הבנזוג ואני. משם כבר המשיכו הריקודים כל הלילה. אז התמונה של הפוסט הזה: הבנזוג ואני, רוקדים.
ובפרק הבא: מי מסרב לרקוד? מי שותה יותר מדיי? את מי תופסת סבתא עם הטקילה ביד?
החתונה 5 – ואתם רוקדים
מייד אחרי ריקוד הזוגות החלה המוסיקה לריקודים. הנה משהו שאף פעם לא הבנתי לגבי חתונות: כל הזוגות שהכרתי סיפרו לי את אותו סיפור, אבל ממש באותן מילים. שהם ביקשו מהדי ג'יי בלי מזרחית, כי אצלם לא אוהבים מזרחית, אבל הדי ג'יי אמר שחייבים, אחרת לא שמח, ולכן התפשרו על כמה שירים בודדים. אתם יודעים כמה פעמים שמעתי את המשפט המדוייק הזה? בכל חתונה שחברים שלי עשו הם סיפרו לי את זה. אני לא מבינה את זה, אם אומרים לך שהמשפחה הספציפית הזו לא אוהבת מזרחית, למה להתעקש שבלי מזרחית הם לא יהיו שמחים? אבל הם לא אוהבים מוסיקה מזרחית!
אז אותו כנ"ל עם עוז וקרן. הם ביקשו מהדי ג'ייאית בלי מזרחית, והסבירו שבמילא חצי מהמשפחה מגיעה מחו"ל ולא מבינה בכלל עברית, ובאמת, מה לעשות, אנחנו לא אוהבים מוסיקה מזרחית. הדי ג'ייאית, כצפוי, טענה שבלי מוסיקה מזרחית לא יהיה שמח. קרן, שתודה לאל היא בחורה שיודעת מה היא רוצה, וגם לא שמעה כנראה על התירוץ הקבוע הזה, תהתה מה זו התשובה הדבילית הזו. "אבל אם אנחנו לא אוהבים מזרחית, למה יהיה שמח רק עם זה?" תהתה. הדי ג'ייאית התעקשה, והן התפשרו: רק שיר אחד מזרחי, וההמשך לפי תגובת הקהל.
עכשיו, אני לא יודעת איך אתם, אבל אני מסוגלת לרקוד רק לשירים שאני אוהבת. אז כשהדי ג'ייאית, על תחילת הערב, שמה איזה משהו מזרחי, קיפלתי זנב וחזרתי לשולחן. יחד איתי חזרו לשולחן חצי מהרוקדים. הדי ג'ייאית כנראה קלטה את הרמז, כי אחרי זה שום שיר מזרחי לא נשמע.
בשולחן, אגב, מצאתי את הבנזוג, אוכל סופלה שוקולד. נאמן לתוכניתו, טעם הבנזוג מכל מנה שהוגשה חוץ מהדגים. כולל כל הקינוחים. "אתה בא לרקוד?" אמרתי לו. הוא תקע בי מבט של "השתגעת?" ואמר: "איך אפשר אחרי כל האוכל הזה?" ררר. טוב, חזרתי לרקוד לבד.
כאן היה השלב שהתחלתי לשתות. תראו, זה הרי חתונה של אח, חייבים להיות שמחים וחייבים לרקוד את אור הבוקר. עכשיו, לט'ס פייס איט, יש לי כושר של נעל בית, לא היה סיכוי שאני אוכל להמשיך לרקוד אחרי שני ריקודים. חייבים איזה אלכוהול להשכיח ממני את החולשה. אז התחלתי לשתות. ולאט לאט, כל החיים נראו טוב יותר.
רק שהתחילו להיות פאדיחות. למשל, באחת הפעמים הלכתי להקפיץ טקילה. איתי היה חבר של עוז, גדי, באמת אחד הבחורים היותר מקסימים בחבורה של אחי. כמו שאנחנו עומדים עם כוסיות הטקילה ביד, מלח על הזרוע ולימון בין השיניים, אני מרגישה טפיחה על הכתף.
"עדיקל'ה, הכל בסדר?"
סבתא שלי עומדת מאחוריי, כולה שברירית ועדינה, תוהה מה אני עושה ליד הבר. בזווית העין אני רואה את גדי צוחק. "הכל בסדר, סבתא", אני ממלמלת בקול חלוש. גדי לידי כמעט שואף את הלימון לריאות מרוב צחוק.
על רחבת הריקודים בשלב הזה כולם רוקדים. בת הדוד מלוס אנג'לס מפגינה יכולת ריקודים מעולה, מסוג הבנות שמספיק שתשימי להן כל מוזיקה, והן כבר מתנועעות טבעי וכל הרחבה סביבן. מאיפה לעזאזל היא לקחה את זה? בטח לא מהצד שלנו. איתה גם ברוגן, בת הדודה מאוסטרליה, שותה אלכוהול כאילו היא לא בת 16 אלא נהג משאית גרמני. אין מה לומר, האוסטרליות האלה, גזע חזק.
על רחבת הריקודים בולט צעיר אחד, ממש שווה. גבוה וחסון, בלורית שחורה לצד עיניים ירוקות, במראה האיטלקי הדוגמני. כבר שתי בנות שאלו אותי עליו, ולשתיהן הסברתי שהוא כנראה מהצד של הכלה. כך שלא היתה מופתעת ממני כשהוא ניגש אליי ואמר: "עדי, את זוכרת אותי?" עושה מהר בדיקה בתאי הזיכרון, אבל לא עולה, וכאילו שלא הייתי זוכרת אותו. כשאני מראה סימני מצוקה הצעיר השווה מחייך (הו, גומות!) ואומר: "את זוכרת את הילדים של השכנה של סבתא שלך בעפולה?" אוקיי, זה כבר דורש מאמץ, אבל אני איכשהו מגיעה לתמונה עמומה של תחילת שנות התשעים, אחינו הקטן בן עשר, משחק עם זוג תאומים חמודים, בן ובת, ילדים קטנים. באורח טבעי לא מאוד התעניינתי, ילדים זה לא ממש אני. "כן", אני אומרת לו, "התאומים. למה, מה הקשר אליך?" "אני אריאל", אומר לי הבחור השרמנט, "התאום". הלם! מה פתאום? רק אתמול הוא היה בגנון! מתחשק לי לאסוף אותו בין זרועותיי ולהגיד "כל חבר של אחינו הוא חבר קרוב שלי", אבל אני מתאפקת. נשאיר את זה לברוגן, או לבת הדוד מלוס אנג'לס, הם יותר קרובים בגיל.
באמצע רחבת הריקודים עוז וקרן רוקדים כאילו אין מחר. החברים שלהם, חבורה גדולה של חברים טובים, סביבם, בני הדודים שלנו גם, האושר, פשוט אושר, וגם הוודקה/טקילה ששתיתי, מורגשים. אני לא מצליחה להפסיק לחייך. זה השלב שהבנזוג מופיע, עם כוס וודקה אשכוליות ביד. האמת, אני כבר יודעת שאני במצב שרצוי לא לשתות עוד, כי אמנם עכשיו אני ממש מאושרת, אבל עוד כוס וודקה אחת ואני מאבדת את שיקול הדעת ההגיוני. אבל הבנזוג, כולו גאווה, מספר לי איך הוא עמד בתור בבר בשביל הכוס הזו וניסה לבקש אותה בעברית, ואני דווקא רוצה לעודד פעולות כאלה אצלו. אז אני שותה.
זה כבר לקראת סוף המסיבה. השעה אחרי שלוש בבוקר. הכל כבר קצת מסוחרר. אני משמיעה קולות שמחה מוזרים, לא משהו שהיכרתי לפני מעצמי. המשפחה שלי משועשעת ממני מאוד. הבנזוג מוציא את המצלמה, ודופק לי בוק של תמונות שיכרות (שמור אצלנו פה, הבנזוג צוחק כל פעם שהוא מסתכל בהן). אנחנו מתקפלים הביתה, אני ממש לא יעילה, אז כבר לא נותנים לי לסחוב כלום.
בשלב הזה אני כבר די עושה פאדיחות. כשמגיעים למלון, יוצא שהבנזוג ואני חולקים מעלית עם אבא של קרן, טיפוס מכובד, רציני מאוד, פגשתי אותו לראשונה בחתונה. מתברר שההורים של קרן ישנים חדר ליד הבנזוג ואני. "אל תדאג", אני אומרת לאבא שלה, כולי חיוך, "אם נעשה סקס נעשה את זה בשקט, כדי לא להעיר אתכם". הבנזוג מנסה לחסום את הפה שלי, אבא של קרן נראה מתפלץ קמעה, וכנראה תוהה עם איזה משפחה חיתן את הבת שלו. המעלית נפתחת, שני גברים סמוקים ובחורה אחת מחייכת בטיפשות יוצאים ממנה.
אחח, איזה יופי של חתונה.
ובפרק הבא: אפטר פארטי.
החתונה 6 – מתנות וסיכום (פרק אחרון בסאגה. מבטיחה)
בבוקר המחרת סבלתי קלות מהנג אובר.
לא נורא, כולם סבלו מזה קצת.
אבל הדרך הביתה היתה עוד ארוכה. מהמלון נסענו שתי המשפחות, של החתן ושל הכלה, למסעדה. בראנץ' משותף לסיכום האירוע המוצלח. אכלנו ב"הלנה" בנמל של קיסריה. כולם היו עייפים אך מאושרים. עוז וקרן זהרו, ממש, ובארוחה הם עוד קיבלו עוד ברכות מאנשים שלא הספיקו לתת להם (למשל, דודה של קרן, שכתבה להם ברכה מקסימה, באמת. את רוב הברכות תירגמתי לבנזוג סימולטונית, אבל בשלה, מרוב שהיתה בשפה עשירה ומלאת יופי, לא הצלחתי להעביר את ההרגשה).
ואחרי הארוחה, נסענו סוף סוף הביתה. איתנו היו גם שקיות צ'קים, וגם כמה מתנות. אמנם, צ'קים זה כידוע המתנה המועדפת על זוגות שמתחתנים, אבל ממני ומאחי הקטן ביקש עוז לא צ'ק, כי כמה כסף כבר נוכל לתת לו שיעביר את ההרגשה? אז הוא ביקש מתנה במקום, אבל מתנה עם מחשבה, לא סתם משהו.
אז חשבנו. ועלינו על רעיון. לקחתי תמונה של עוז וקרן, זו שידעתי שהם אוהבים (טוב, לפחות קרן אוהבת אותה). זו היתה התמונה המקורית. ואז מצאתי אתר (בסיועה האדיב של גילה, ותודה לאל על חלטורות במוספי מחשבים), שעושה עבודות על תמונות, לפי הבקשה של הלקוח, ואז מדפיס אותן על קנווס. אז זה מה שעשינו עם התמונה. המשפטים, אגב, בעלי משמעות, כמובן. הראשון הוא מתוך השיר "ברית עולם", שצוטט בהזמנה לחתונה, והשני הוא מתוך השיר "ממעמקים", שהיה שיר החופה שלהם. זה מה שיצא. (והתמונה השלישית היא כדי לתת פרופורציה של גודל).
האמת, היינו מרוצים מאוד מהתוצאות. גם עוז וקרן אהבו, גם אנשים שראו. כבר החלטתי לעשות משהו דומה גם לסלון בדירה החדשה שלנו. וגם דודה של קרן החליטה להזמין משהו דומה. נו, הצלחה.
וזו היתה סאגת החתונה. עוד היו כמה אפטר שוקים – ברוגן, בת הדודה האוסטרלית, למשל, חלתה בשפעת עם חום 40 מעלות יום אחרי החתונה, ושלושה ימים אחריה נפלו למשכב גם סבתא שלי, הדוד מלוס אנג'לס, בת הדוד ובן הדוד מלוס אנג'לס, וגם אחינו הקטן. כולם היו בחבורה הקרובה שהקיפה את ברוגן, וכולם שכבו חמישה ימים עם חום גבוה. הווירוס האוסטרלי היכה במשפחה טוב טוב.
שבוע אחרי כבר כולם התאוששו. המשפחה מחו"ל חזרה לאט לאט הביתה, גם הבנזוג נסע, ואני שבוע אחריו. התמונות, אגב, מקסימות. כולן מתעדות רגעים חשובים (כולל תיעוד מדוייק של גדי מושיט לי כוס וודקה. אהה! עכשיו אנחנו יודעים מי אשם במה). וראיתם כבר איזה דוגמנים יצאו עוז וקרן. נו, יהיה מה להראות לנכדים.
העלייה לירושלים
במסגרת הסידורים שאני צריכה לעשות במהלך ביקורי בארץ, הייתי צריכה להיות אתמול בתשע בבוקר בירושלים. מי שמכיר אותי יודע שתשע בבוקר זו שעה דמיונית קצת בשבילי, וירושלים זה סוג של אתגר. בשש השנים האחרונות הייתי בירושלים רק בענייני עבודה, ואז נסעתי לשם עם הסעה מיוחדת והוחזרתי הביתה לתל אביב מייד אחרי. בפעמים הבודדות שסיימתי את העבודה לפני ההסעה הביתה ויצאתי לטייל בעיר בזמן שנותר, הלכתי לאיבוד.
בשביל להיות בתשע בבוקר בירושלים, כשיוצאים מהיישוב הקטן שההורים שלי גרים בו במרכז הארץ, צריך לצאת הרבה זמן לפני. כלומר, אבא שלי ואחינו הקטן היו חביבים מאוד והציעו לי את מכוניותיהם, אבל כיוון שלא ידעתי איפה המקום הזה שאני צריכה להיות בו (איפשהו במרכז העיר), שתמיד התרשמתי שהבירה מתמחית בסדרי תנועה מפחידים משהו, ושלקינוח אני עשויה להגיע בזמן אבל אז לבזבז חצי שעה בחיפושים אחרי חניה במרכז העיר, החלטתי ללכת על האוטובוס, שלוקח קצת יותר זמן. סה"כ, אמרתי לעצמי, התחבורה הציבורית כל כך יעילה וחביבה.
אז זהו, שהתבלבלתי בין ישראל לשבדיה, שם התחבורה הציבורית יעילה. תחילת הבלבול היתה בזה שסמכתי על האתר של אגד. באתר של אגד צויינו שעות של מתי יעברו האוטובוסים בצומת הגדול וכמה זמן ייקח לי להגיע לירושלים. עשיתי חישוב מדוייק של כמה זמן ייקח להגיע מהתחנה המרכזית בעיר למקום שאני צריכה להיות בו (במונית), והגעתי למסקנה שאני צריכה לצאת בשבע בבוקר.
שבע בבוקר, זו שעה שהיא כבר על תקן מדע בדיוני בשבילי, אבל אין ברירה. בשש ורבע קמתי (שש. ורבע. אני. קמתי). בעשרה לשבע אבא הקפיץ אותי לצומת. בחמישה לשבע כבר הייתי בתחנה, כולי גאה בעמידה בלו"ז הקפדני שלי.
עשרים דקות מאוחר יותר, הייתי עדיין בצומת. נואשת, התקשרתי למוקד אגד. מה פתאום האוטובוס עובר שם בשבע בבוקר? התפלא המוקדן. בקיצור, האתר לא מעודכן. כבר היה ברור שאני מאחרת. התקשרתי לאבא שלי, לשאול אם הוא יכול להסיע אותי למקום אחר שיוצא ממנו אוטובוס אקספרס לירושלים. אבא שלי, חסיד אומות עולם בפוטנציה, התנדב מייד להסיע אותי לירושלים (ותודה לאל שאתמול היה יום שהוא עבד רק מתשע בבוקר, ויכול היה לאחר).
צריך לציין שבשבע בבוקר, כשהגעתי לצומת, הייתי נקייה ולבושה כמו שצריך, ועוד לא היה חם מדיי. בשבע וארבעים, כשאבא שלי אסף אותי, כבר היה ממש חם, מובן שלא היתה טיפת צל בצומת, והשמש פשוט בישלה אותי.
אבא שלי גילה תכונות שאנטי מפתיעות, נזף בי על העצבים שאני מגלה ואמר "לקחת הכל בקלות זה הכי חשוב". לשנייה תהיתי אם אבא של מישהו אחר אסף אותי בטעות, אבל אבא שלי חייך באושר ואמר שדיבר עם אחי, זה שמתחתן, שלימד אותו שהכי חשוב להיות תמיד רגוע. רשמתי לעצמי מנטל נוט להגיד לאחי שמברוק, הוא שיחק אותה עם אבא.
בדרך לירושלים אבא שלי הדריך אותי קלות, הראה לי את לטרון ("אז אנחנו כבר בירושלים", אמרתי בשמחה. "לא", נאנח אבא שלי, "ירושלים ולטרון זה לא אותו דבר"). הצביע על משהו ואמר שזה גינות סחרוב (בשביל גינות זה ממש לא ירוק, אגב), ושם גם עמדנו בפקקים קצת, אבל בסוף הגענו. אבא הוריד אותי בדלת המקום, הסתובב ונסע מייד לעבודה שלו במרכז. אני נכנסתי לסידורים, ועוד בזמן. כל הכבוד לאבא!
את הסידורים סיימתי בסביבות אחת בצהריים. השומר בכניסה לבניין שהייתי בו אמר שאין מכאן אוטובוס לתחנה מרכזית. או מונית או ברגל. היה חם בטירוף. החלטתי ללכת על מונית. אחרי עשר דקות, כששום מונית לא עברה שם אבל כבר הרגשתי עשרה נמשים חדשים יושבים לי על האף ושלושה קמטים מתייצבים לי מתחת לכל עין, החלטתי ללכת ברגל. היה מאוד חם, כבר אמרתי? הזעתי כמו חייל במסע כומתה בנגב, גיליתי שהדרך שהשומר הצביע עליה היא בעצם כביש שסוללים עכשיו, ולכן פילסתי את דרכי בחצץ בין הפועלים שסללו את הכביש, והתפללתי לאיזה ענן שיכסה את השמש.
שום ענן לא הופיע, וכשהגעתי לתחנה המרכזית כבר היו לי את כל סימני ההתייבשות: פה יבש, כאב ראש ועיגולים שחורים מול העיניים. קודם כל הלכתי לשתות מים. אחרי זה גיליתי שיש לי רבע שעה לחכות לאוטובוס, והסתובבתי קצת בקניון. כרגיל, לא מצאתי כלום, וכרגיל, קניתי שני בוקסרס לבנזוג (בשלב הזה יש לו תחתונים מכל מקום שהגעתי אליו בעולם).
האוטובוס שעליתי עליו נשא את השלט "אקספרס". חשבתי שזה אומר שהאוטובוס נוסע ישיר בלי לעצור יותר מדיי, אבל כנראה שיש לזה משמעות אחרת, כי הוא לא נסע בכלל בכביש מספר אחד, אלא רק בכביש של לטרון, בית חשמונאי, מיני ישראל, ולקינוח עבר ברמלה. ווט דה פאק? עד שהגעתי לצומת כבר ממש היה מאוחר.
זה היה רבע שעה לפני הצומת כשגיליתי שנגמרה לי הבטרייה בפלאפון ואין לי איך לבקש מאחי שיבוא לאסוף אותי מהצומת. זה אומר ששוב, אני צריכה ללכת. זה משהו כמו שני קילומטר, השעה היתה שלוש בצהריים, השמש היתה גבוהה בשמיים, והטמפרטורה היתה שלושים וחמש מעלות. שאלוהים יעזור.
לקח לי חצי שעה להגיע מהצומת הביתה. מצאתי את אחי שרוע על הכורסה בסלון, מול המזגן, לומד למבחן עם חברים. "היית צריכה להתקשר", אמר לי בפליאה, "מי משוגע ללכת מהצומת בכזה חום?" ררררר.
והכי נורא, שיש לי עוד כמה נסיעות לירושלים שמחכות לי, ובהן אני צריכה להיות בשמונה וחצי בבוקר בירושלים. שמונה וחצי בבוקר. אהההה.
ירושלים, אנחנו לא מירושלים
והיום, על הביקור בירושלים. יומיים לפני החתונה החלטנו הבנזוג ואני לטייל בבירת ישראל. אני כבר הייתי בירושלים, והוא הצטרף אליי לשם. כזכור, עשיתי פה משאל לאיפה ללכת, ובעקבות זאת הרכבתי את הרשימה הבאה: העיר העתיקה. טוב, זה לא בדיוק רשימה, אבל עשיתי רשימה של מה לראות בעיר העתיקה: השוק. טוב, זה לא בדיוק רשימה, אבל ראינו עוד דברים בדרך.
אז הבנזוג ואני התמקמנו במלון, שם עברנו כמה תלאות (אני: "ביקשתי חדר עם נוף". מחליפים לנו את החדר, אנחנו עולים, פותחים את הדלת, משתאים למראה הנוף המהמם, ואז מתחילים להשתעל מסירחון הסיגריות שעומד בחדר. חוזרים לקבלה. אני: "ניקח כל חדר, רק בלי ריח של סיגריות"… הפקידה: "אני לא יודעת אם יש לנו". סליחה??? אבל בסוף הסתדר, גם נוף, גם אוויר נקי. אבל ביזבז לנו חצי שעה).
משם יצאנו. החלטנו ללכת ברגל לעיר העתיקה. סה"כ, זה נשקף מחלון המלון שלנו, כמה רחוק זה יכול להיות? שעה הליכה, מתברר. אבל בדרך קנינו בייגל ירושלמי, והבנזוג מאוד התלהב מהאותנטיות. וגם תגלית מקסימה: הידעתם שרוזמרין צומח על הרי ירושלים, ככה סתם, בכמויות ענק, ריחני להדהים? מה שעולה לי 12 שקלים לשלושה גבעולים עלובים בשבדיה, גדל פה חופשי עם ריח וצורה הרבה יותר טובים.
משם הגענו לעיר העתיקה ונכנסנו לשוק. הבנזוג, כידוע, בולט למרחקים בתיירותו. אני, לידו, גם נראית תיירת. זה הוביל לעשרות מוכרים מנסים למכור לנו תמונות ישו למיניהן במחירים מופקעים להדהים. כמעט ולא היו שם דוברי עברית, והבנזוג, שביקש לשמור על כללי ביטחון בסיסים, הציע שלא נגיד שאני ישראלית. עד שאיזה שלושה נערים צעקו לי באנגלית "וור אר יו פרום, ג'רמני?" וכל כך נעלבתי שחושבים שאני גרמניה שצעקתי להם בחזרה באמצע השוק "ישראל", כשהבנזוג מתפלץ וצועק לי בשבדית: "מה את עושה?" אבל אני, הגאווה הפטריוטית עולה לי על ההיגיון לפעמים.
אבל לא היה מפחיד, עד שטעינו בדרך. כבר החשיך, ומצאנו עצמנו בסימטה ריקה וחשוכה (זה סימטה מקורה, כמו כל השוק), בלי אף אחד לשאול איך יוצאים מפה. ואז, מהקצה השני של הסימטה, הופיעו מולנו שלושה נערים. שניים עברו אותי, והשלישי שלף מכיסו שורת גלויות מחוברות אחת לשנייה, ושאל: "פוסטקארדס"? אמרתי "לא תודה", והוא עבר מייד לבנזוג, נצמד אליו, והציע שוב. הבנזוג אמר "לא תודה", אבל הנער המשיך להיצמד אליו, יד שמאל שלו דוחפת את הגלויות לפניו של הבנזוג, ידו הימנית נשלחת אל כיס המכנסיים של הבנזוג, שם הארנק שלו. הבנזוג, שהחזיק את ידו מהדקת בחוזקה את הכיס, רק המשיך לומר "לא תודה, לא תודה". הוא הסביר לי אחר כך שחשש לדחוף את הנער כמו שהתחשק לו לעשות, פשוט כי היו עוד שני נערים שעמדו מאחוריו וגם אם אין להם סכין או משהו, שלושה זה יותר מדיי בשבילו. אז הוא פשוט הלך מהר, אומר "לא תודה" בתקיפות ומחזיק את הכיס, נאבק עם היד של הנער על הארנק.
היה מאוד מלחיץ, אבל אחד הנערים האחרים אמר משהו בערבית לנער שהיה צמוד לבנזוג ודי חסם אותו, וזה הפסיק. היה פשוט מפחיד. ושנינו בשלב הזה, חיוורים מתמיד, חיפשנו די בפאניקה את היציאה. סימטה אחרי זה מצאנו אותה, ישירות אל החלק היהודי של המקום, לא רחוק מהכותל. ממש עולם אחר. בית קפה מסוגנן, שני חיילים יושבים על ספסל עם קולה, כאילו עיר אחרת.
כאן התיישבנו קצת להירגע, וכבר לא התחשק לנו להישאר בעיר העתיקה או בכל מקום צפוף אחר. לקחנו מונית לעין-כרם. אין מה לומר, שכונה שקטה ומקסימה. התכוונו לשבת בפאב שמתחת ל"אנשים" (בהמלצת מכרה ירושלמית), אבל לא היה איזור ללא מעשנים, אז החלטנו להיכנס ל"אנשים". ישבנו בחוץ, על המרפסת הפתוחה שעל הגג, ונשמנו את האוויר המצוין הזה. בונ'ה, קר בירושלים בלילה! אפילו הבנזוג, עם ברמודתו וסנדליו, נרעד קצת.
את ביקורנו בירושלים סיימנו למחרת. המסקנה של שנינו: אנחנו תל אביבים בנשמה.
הרהורים בכביש חסום
ב-17:00 יצא האוטובוס מירושלים לכיוון תל אביב.
ב-17:30 עוד עמד האוטובוס במרחק מאתיים מטר מהתחנה המרכזית של ירושלים. המתנחלים חסמו את היציאה מהעיר, ואני, שקמתי כמעט 12 שעות לפני כן, מצאתי את עצמי תקועה באוטובוס שלא זז, מתה לצאת מהעיר הצפופה והכל כך קוטבית הזו, ולהגיע כבר הביתה.
מאחוריי באוטובוס ישבו שני מג"בניקים. השיחה שלהם היתה משעממת בטירוף, מה שלא גרם להם להנמיך את הקול. "אחי, אני מת לצאת למ"כים. מצידי, לצאת למ"כים ואז להשתחרר אחי. אתה יודע מה זה קורס מ"כים אחי? זה מסדר לך את העתיד. עם קורס פיקודי אפשר להיות קב"ט"…
באנחת ייאוש הגברתי את המוסיקה בנגן אם פי 3 שלי. יש גבול למה שאני מסוגלת לסבול אחרי יום ארוך. שלושת רבעי שעה אחרי שיצאנו הגענו לגינות סחרוב (כלומר, זזנו כמה? שני קילומטר בשלושת רבעי השעה האלה? 
). על הכביש עמדו עשרות מתנגדי התנתקות כתומים, חוסמים נתיב אחד, והמשטרה מונעת מהם לחסום עוד. איתם בשורה הראשונה, ליד המכוניות עגלת תינוק .
ברגע שעברנו את המתנחלים, הדרך התפנתה. הנהג שם גז. רק עוד שעה בדרך הביתה. אחרי שלושת רבעי שעה נגמרה לי הסוללה של הנגן אם פי 3. נשארתי חשופה בלי הגנה מול שיחת המג"בניקים. בזעזוע גיליתי שהם מדברים עדיין על אותו נושא. "אחי, אתה יודע מה זה קורס מ"כים? זה לא רק טירונים, יש שם גם אנשי קבע. זה ליגה". אוי אלוהים.
כבר שלושה שבועות אני כאן. אפילו רגע אחד לא התגעגעתי לשבדיה. לא יעזור, פה אני תמיד מרגישה בבית, כמו דג במים ועוד קלישאות שכאלה. אבל היום, בטירוף הזה של הכביש החסום והקיצונים והתינוק, לא יכולתי שלא להודות שזו מדינה מטורפת. מצד אחד אני מכירה פה אנשים מקסימים, מוכשרים, אוהבי אדם, הורים מופלאים והחברים הכי טובים שיש (ושלא יהיו פה טעויות, אני מדברת גם על שמאלנים וגם על ימנים), ומצד שני יש פה קיצונים שמאיימים על הדמוקרטיה, ששמים מטרה אידיאולוגית לפני חיים, חיים של הילדים שלהם וחיים של ילדים של אחרים. מה יהיה איתנו בסוף?
They are waiting for the road*
שני חברים שאני מאוד אוהבת מתחתנים היום בשטוקהולם. הם אירגנו את תאריך החתונה כך שהוא יהיה בדיוק יום אחרי שאני חוזרת מהארץ. רק שאני נאלצתי לדחות את החזרה שלי בשבוע בשביל כל מיני עניינימים, ויוצא שפיספסתי את האירוע הזה, שמאוד רציתי להיות בו.
הם תיכננו בהתחלה להתחתן בישראל, כי שניהם, לשמחתם ולצערי, חוזרים לישראל בנובמבר (זה הולך להיות יום הולדת מדכא בשבילי, לאבד שניים משלושת החברים הישראלים שלי פה). אבל אז הם החליטו לא לדחות את הטקס, רבנים הרי יש גם פה, ולערוך את המסיבה הגדולה בישראל. זה דווקא די קסום בעיני להתחתן בבית כנסת עתיק באירופה.
אז יצא שהסתובבתי עם רווית בשביל לקנות לה שמלה לבנה (והתבאסנו מאוד מהטעם השבדי עם שמלות הפלאפי וצבעי הפסטל), וחזרנו בסוף עם חולצה אחת מהממת בשבילה (את השמלה היא כבר קנתה בסיבוב עם דימה, אחרי שהוא ראה שאם הוא ייתן לה להמשיך להסתובב איתי היא תוציא המון כסף ולא על שמלת הכלה). ואחרי זה רוית ודימה הסתובבו בעיר לחפש מקום לערוך את מסיבת החופה שלהם, ומצאו מקום ממש יפה, על גדת המים. ואז נשאר רק לקבל את כל האורחים שמגיעים מישראל במיוחד לאירוע הזה, ולהתחתן.
ואז קפצו עליי הסידורים האלה, ומצאתי את עצמי דוחה את הטיסה ונשארת בשמש המבשלת של ישראל עוד שבוע, ומפסידה את החופה, שכל כך רציתי להיות בה.
יש משהו ברוית ודימה שגורם לי תמיד להיות שמחה. הם כזה זוג מקסים, רואים את האהבה ביניהם ורואים איך שניהם אנשים טובים, שגורם לי בכל פעם לשמוח מאוד שאני חברה שלהם.
לפני חודש נסענו ארבעתנו לאי בשם אולנד. זה היה טיול קסום – עם יד על הלב, כמה פעמים ביליתם 48 שעות צמוד צמוד עם עוד זוג, והכל היה סבבה, אף לא קצה קצהו של זעף? ככה זה היה איתם, יומיים מקסימים, חיוביים, אינטראקציה דו-זוגית מושלמת. (ואני סולחת להם על שזנחו אותי בשביל לראות את הנחש ביער, וגם על זה שהם נוטים לתמוך בגירסת הבנזוג, המפקפקת בקיום הנחש).
בטיול לאולנד צילמתי את שניהם על מזח, מול השקיעה. זו אחת התמונות שצילמתי שאני הכי אוהבת. גם האור של השקיעה, גם הקומפוזיציה, אבל הכי הכי, בזכות האהבה ביניהם, שאפשר ממש לראות אותה בתמונה הזו. אז עכשיו, בזמן שברגעים אלו ממש הם חוגגים את הטקס שלהם, אני רוצה להגיד להם מזל טוב פומבי משהו, כי אני חושבת שהם זוג מקסים, ואני מאוד שמחה שהם מאושרים ביחד. מזל טוב, יקיריי.
*מה פשר הכותרת? זה בדיחה קבועה של כולנו. הם כבר יבינו.
יום אחרון בישראל (קניות קניות קניות)
את הבוקר פתחתי בביקור אצל רופא השיניים. נשמע זוועה, היה ממש סבבה, והנה ההסבר:
מחר אני טסה חזרה לשבדיה. ובשבועיים האחרונים הייתי עסוקה בנסיעות לירושלים או בחתונה של אחי, מה שאומר שנותר לי מעט מאוד זמן למה שאני עושה בדרך כלל בישראל – פוגשת חברים ועושה קניות (וביקורי ביקורת אצל רופא/רופא שיניים וכו).
כלומר הבוקר היה הזמן היחיד שלי לקניות, והיום הוא היום היחיד שנשאר לי לפגוש חברים, וגם, היום היחיד לביקורות רפואיות. על המחסור החמור שיש לי בזמן תעיד העובדה שאני, מרצוני החופשי, קבעתי לעצמי תור לרופא שיניים בתשע וחצי בבוקר. כמה מילים על רופא השיניים שלי: הוא נאה, הוא מצחיק, ולעולם לא כואב אצלו. ולכן לא היה לי בכלל את כאב הבטן האופייני ללפני ביקורים אצל רופאי שיניים אחרים. הדוקטור שמח לראות אותי, בחן את שיניי כולל צילומים, ומצא לי שן הדורשת סתימה. רבע שעה אחרי זה כבר הייתי מחוץ למרפאה, עם פה קצת רדום אבל עם לב רגוע.
משם הלכתי לקניות. הנה התזה שמנחה אותי כל פעם בקניות סיכום לפני נסיעה חזרה לשבדיה: קונים כל מה שאני אוהבת ואין שם, ועושים כל מה שאני אוהבת ואי אפשר לעשות שם. אז קודם כל הלכתי לחנויות ספרים, אבל נאלצתי להודות לעצמי שכבר יש לי מלא ספרים לנסיעה, ועדיף לא לקנות עכשיו. במקום זה קניתי דיוידי ישראלי (במסגרת סדרת התרבות שאני עושה לבנזוג). ברשימת הקניות: "אהבה קולומביאנית" (ראיתי ואהבתי מאוד! קומדיה קלילה ומאוד ישראלית במובן הטוב), "ללכת על המים" (לא ראיתי אבל נראה לי מבטיח לייצוא: גם מוסד, גם שואה, מה יכול לצאת רע?), "יוסי וג'אגר" ו"סוף העולם שמאלה" (שמעתי שהם טובים). למרבה הצער שכחתי לקנות את הדיסק של עידן רייכל, ששיר מתוכו, "מעמקים", היה שיר החופה של עוז וקרן ולכן אוהב אותו לנצח.
משם הלכתי לפגישה עם יניב, בבית קפה שמרוב שהוא שווה שכחתי את שמו, אבל הוא מאוד אופנתי! (משהו על פרישמן פינת שלמה המלך). זה היה גם לפגוש חבר, וגם במסגרת לעשות דברים שלא עושים בשבדיה: הזמנתי סלט, וקיבלתי ערימה תלולה של עלים למיניהם, עם גבינת עזים. יאממ יאממ. חוץ מזה שתינו גם שייקי פירות ביזארים. (עצה: אם כתוב בתפריט "שייק הפרי הברזילאי שלנו", תחשדו טוב טוב לפני שאתם מזמינים). אבל שייק תפוח, תמר וקינמון כיפר על זה.
ומשם – חזרה לקניות. פגשתי את אמא שלי לסבב מעצבות ישראליות חביבות עליי בצפון דיזינגוף. היה סיבוב משתלם משו משו. התברר שכולן, אבל כולן, בסייל. כמה שווה? ככה: קניתי מכנסיים אצל יעל לב, חולצה אצל סיגל דקל וחולצה אצל נעמה בצלאל. כמה להכל ביחד? חמש מאות שקל. בשביל בגדי מעצבות מדובר במחירים ראויי כותרת.
ומשם מיהרתי אל שדה התעופה. בת דודי מלונג איילנד מגיעה היום לארץ לביקור מולדת. כיוון שידעתי שאם לא עכשיו אז הפעם הבאה שייצא ששתינו באותה מדינה תהיה במרחק שנים מעכשיו, זו היתה ההזדמנות. אז פגשתי בשדה את אחותה, בת דודי מהגליל, וביחד חיכינו בזמן שהמונים, אבל פשוט המונים, יצאו מהטרמינל. אני לא מבינה, כמה אנשים היו בחו"ל בשבוע האחרון?
על כל פנים, אחרי שעה של המתנה (התברר שלקח למזוודות שנים לצאת), יצאה בת הדוד, בעלה והבת. איזו שמחה. ישבנו לקפה של עידכונים והערכת סיכויים מתי ייצא לנו לגור באותה מדינה. יצאנו אופטימיות ובברכת "שנזכה לחגוג חגים ביחד".
ועכשיו אני שוב אצל ההורים שלי. בלו"ז: ארוחה משפחתית – על האש! – עם ההורים, שני האחים, קרן (גיסתי, וואי, אף פעם לא אמרתי את המילה הזו לפני), סבתא והדוד ושני הבני דודים מלוס אנג'לס (כולם הגיעו לחתונה). אחרי זה יציאה מפוארת, אני, האחים שלי וקרן, וארבעה-חמישה בני דודים שלנו מכל הכיוונים. (אצלנו, כזכור, בני הדודים הם גם חברים טובים שלנו).
ואז מחר – טיסה. לפני זה אני עוד אגניב ביקור בטיב טעם בשביל קשקבל ובורקס קפוא (כן, זה שורד בטיסה!). ואז זהו, שלום ישראל לעת עתה.
שלושה מבזקים ספרותיים
קצת אחרי שהגעתי לארץ התחלתי לקרוא את "זכרון דברים" של יעקב שבתאי. מצד אחד, כולם אומרים שזה קלאסיקה, אבן דרך בספרות הישראלית, אי אפשר להבין בלי זה את עולם הספרות הישראלית. מצד שני, היה לי נורא קשה. חיפשתי וחיפשתי את הקסם, ולא מצאתי. נכון, סגנון כתיבה ייחודי, המון דמויות, בלי פיסקאות כלשהן. מצד שני, זה בדיוק מה שלא אהבתי. כמה כבר אפשר לעקוב אחרי כל כך הרבה דמויות? מה עוד שהסיפור לא ממש עוצר נשימה בעיני, וגם אף אחת מהדמויות לא התחבבה עליי, בייחוד לא שלושת הגיבורים הראשיים של הספר, שלושה גברים שבא להעיף להם סטירה ולהגיד להם "צא מזה, יא אגואיסט". מממ.
וכדי להכתיר אותי סופית בתור בחורה שטחית, אני חייבת להודות שדווקא נהניתי מ"לראות בחושך", של אהוד אשרי. סבתא שלי נתנה לי אותו, לקראת הטיסה חזרה, ואכן, מדובר בספר טיסה קלאסי. אולי זה בגלל שהרבה זמן לא קראתי ספר שבא פשוט לספר סיפור. אין בו יותר מדיי רבדים של משמעות על החברה או רגשות. (למרות שיש בו הרבה, מאוד, על החברה הישראלית, רק שזה לא ברבדים, זה פשוט שם, לא צריך להעמיק מדיי). יש בו פשוט סיפור, חביב ודי מעניין, על מישהו שפעם היה יאיר לפיד, בעל טור בורגני משפחתי ובעל תוכנית טלוויזיה לא נשכנית מדיי, והופך לגדעון לוי, כותב טורים שמזכירים לישראלים את הצרות שהפלשתינים עוברים בחיי היום יום.
לא קל להיות גדעון לוי, למד גיבור הספר. שונאים אותו, מאשימים אותו בבגידה, בפיגועים, שוכחים שכל מה שהוא עשה היה להראות זווית שלא מקבלת אף פעם במה אצלנו, שהוא מזכיר לנו שמאחורי השנאה והמחבלים יש גם חברה שסובלת. כמה שונאים אותו? ובכן, הספר נפתח אחרי שהגיבור מתעוור, בעקבות חבילה ממולכדת שקיבל. ככה שונאים אותו.
ויש בספר גם סיפור אהבה, או יותר נכון, סופו של כזה, וניתוח לפרטי פרטים של מה נכשל ואיפה טעינו. ניתוח מאוד עמוק, בעצם, עם הרבה הסברים פסיכולוגיים. דווקא מעניין.
וולקאם טו סווידן
את ההבדל מרגישים.
נתחיל בהבדל הטוב. ירדתי מהמטוס, מכינה את עצמי אינסטינקטיבית למרחץ טורקי, שכן זה מה שקיבלתי בכל פעם שיצאתי מבניין ממוזג בחודש האחרון. לא היתה שמחה ממני להיתקל בקור, קור אמיתי, לא כזה של מזגנים. גמרנו עם החום והלחות. זה טוב.
היה פחות טוב ללכת לסופר, למחלקת הירקות. שורה של אפרסקים כמושים, תפוחים נבולים, אבטיחים חצויים שעולים הון ובלי שום תאנים/שזיפים, ביאסו לי את הצורה. איפה טיב טעם, על מחלקת הפירות והירקות הענקית שלהם, תאווה לעיניים.
ישראלית מפסידה בפאב שבדי
זה התחיל בזה שהתברר שהמשחק (מאלמו נגד מכבי חיפה) משודר באחד מערוצי הכבלים, ולנו אין. כלומר, חייבים ללכת לפאב לראות את המשחק. זה נמשך בזה שהבנזוג לא רצה לבוא, משתמש בתירוץ העלוב שהוא לא אוהב כדורגל. למה תמיד בני הזוג שלי לא אוהבים כדורגל? אז איזה יתרון יש לזה שאני בחורה שכן אוהבת כדורגל?
אז גררתי את הבנזוג איתי לפאב ליד הבית. מול המסך הגדול ישבה חבורה של סטודנטים, תחילת שנות העשרים כאלה, נראים די שתויים. ביקשתי סליחה ושאלתי אם אפשר לשבת. "למה את מתעניינת במשחק הזה?" שאל אותי אחד מהם, "את ישראלית?" אמרתי שבמקרה כן, אני ישראלית. החבורה פערה עיניים כאילו הופיע איזה מופע פריקים לא צפוי. "אל תדאגי", אמר לי אחד מהם, בלונדיני עד לגבותיו הבלתי נראות, אפו החזרזירי סולד אל על, "אני לא פלשתיני". אמרתי שכמו שהוא נראה לא חשבתי לרגע שהוא פלשתיני, ומראש לא הייתי מודאגת, ועכשיו, אם אפשר, אני רוצה לראות את המשחק. החבורה עקבה אחריי בעניין, בוחנת גם את הבנזוג (אבל בו אף אחד לא חשד שהוא ישראלי, זה בטוח).
לקראת אמצע המחצית פיהק הבנזוג בקול. ואז, אל מול העיניים הנדהמות של החבורה (אני פחות נדהמתי, אני הרי מכירה את הסחורה), הוא שלף מהתיק שלו מאמר מתימטי, הוציא עט, הסתובב עם הגב למסך, והתחיל להעיר הערות בצידי המאמר. כל הנוכחים הפסיקו לצפות במשחק ובהו בבנזוג. שתיקה השתררה בחדר. נהיה קצת מאיים, אבל הבנזוג, ששקע במתימטיקה, לא הבחין בשום דבר חריג. "שמע", אמרתי לו, "אם באמת כל כך משעמם לך, אולי עדיף שתלך הביתה, אני כבר אשאר כאן". "השתגעת?" נדהם הבנזוג, "שאני אותיר אותך כאן לבד עם כל האוהדים השבדים? מי יגן עלייך?" אמרתי שכמו שזה נראה כרגע, אני אצטרך להגן עליו, כי עוד שנייה הסטודנטים פה מבצעים בו לינץ' השמור לחנונים ברמות קשות. "למה שהם יחשבו שאני חנון"? נעלב הבנזוג. גימגמתי איזו התנצלות שבאמת, למה אני אומרת את זה.
המשחק נמשך, רוב האנשים בפאב יושבים ומסתכלים חליפות על המסך ועל הזוג המוזר לידם. קצת לא נעים. אבל לפחות לא מפחיד, כי אנחנו מפסידים בבירור, ואף אחד פה לא כועס על הישראלית, מקסימום מרחם עליה שהקבוצה שלה כל כך פאתטית ושהבנזוג שלה עושה לה כאלה פאדיחות. אמנם, פעם אחת התפלק לי איזה "נווו" מול השער השבדי, אבל השתתקתי מהר, כשחבורת החוליגנים בחנה אותי בקור.
בסוף המשחק יצאנו משם די מהר, הבנזוג מרגיש טוב עם עצמו שהוא בא איתי לפאב ואירח לי לחברה, אני מודה לאל בלב שלא רצחו אותנו חיים בגללו. רצוי מאוד שאת משחק הגומלין ישדרו בשבוע הבא בערוץ שאנחנו קולטים! זה מסוכן לישראלים זה.
איך אומרים דויד גרוסמן בשבדיתשבת אחה"צ, הבנזוג ואני מטיילים כרגיל בחנות הספרים החביבה עלינו (חנות ענק, שלוש קומות, בית קפה, כורסאות בין המדפים, והכי חשוב, מבחר טוב של ספרים באנגלית). על דוכן ה"המלצת עובדי החנות" הבנזוג מזהה שם מוכר – דויד גרוסמן. "אה", הוא אומר לי, "תראי, זה לא הסופר הישראלי שנתת לי ספר שלו בכריסמס"? אכן, זה הוא (נתתי לבנזוג את "מישהו לרוץ איתו" באנגלית). "וואו", אני מתלהבת, "תירגמו ספר של סופר ישראלי לשבדית! זה לא קרה הרבה זמן, בטח לא עם הלך הרוח הרגיל בשבדיה כלפי ישראל". מייד אני בודקת איזה ספר זה. השם של הספר בשבדית: "הנערה מתחת לאדמה". בשבדית אומרים "מתחת לאדמה" כשמתכוונים לגיהינום, אז זה יכול להיות גם "הנערה בגיהינום". אני מנסה להיזכר, אבל בהחלט לא זכור לי ספר כזה של גרוסמן. הייתכן שהוא הספיק להוציא ספר חדש שפיספסתי, וזה כבר תורגם? ג'י, איזה פיספוס. הבנזוג מעיין בינתיים בספר, לראות מה השם המקורי שלו בעברית. הוא מקריא: "מישו לה רוס איתו". "אה!" אני אומרת לו, "זה הספר שאתה קראת, 'מישהו לרוץ איתו'". שנינו מרוצים. האמת שזה ספר כל כך קריא ומרתק, שאני מאוד שמחה שמוציאים אותו עכשיו לשוק השבדי. ועוד בדוכן המומלצים. אחלה. נחשו מה אני קונה לאמא של הבנזוג לכריסמס הבא. |
|
נכתב על ידי עדי בעולם , 30/7/2005 19:51 בקטגוריות ספרים
20 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט ערוך כאן ערוך במסך העריכה תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/8/2005 12:57 |
עדי בעולם 