זמן בנות
הבנזוג נסע לפני שלושה ימים לוועידה בקנדה. אחרי שסיימתי להתבכיין לו על ששוב הוא משאיר אותי לבד לשבוע, התפניתי לעשות את מה שאני אוהבת ויכולה רק כשהוא לא פה.
קודם כל, אוכל. הבנזוג, שאינו חובב כל מזון ששחה לפני, מקמט אפו במיאוס אם אני מעיזה לפרגן לעצמי איזה סלמון במטבח שלנו. אז יוצא שאני כמעט לא אוכלת דגים כשהוא כאן. חוץ מזה, הוא לא מת על אוכל בריא נטו, אז זו ההזדמנות שלי להתענג על אורז מלא, עדשים ושאר קטניות בלי שהוא יתהה איפה "האוכל הטעים". זו גם ההזדמנות להתענג על דברים שכנראה צריך לגדול איתם בשביל לאהוב: אתמול ארוחת הערב שלי היתה חומוס, סלט חצילים (מצאתי, לראשונה, בסופר. איזה כיף), וסלמי. היום בכלל התפרעתי עם חזרה לילדות, והכנתי לעצמי טוסט פיתה, כזה עם גבנצ ורסק עגבניות. לא אכלתי כזה איזה חמש שנים, נראה לי.
פרט לזה – הבידור. כבר יומיים אני צופה בדיוידי של "קצרים", שרווית ודימה הביאו מישראל. אין לזה כתוביות באנגלית, ובכל מקרה לא נראה לי שהבנזוג היה תופס את עניין ההומור המיוחד הישראלי. היום אני צופה בסרט בנות, "דלתות מסתובבות", בפעם האלף, עם חטיפי גלידה של "סניקרס". ווויהי.
ומחר על הבוקר תגיע לפה חברה שלי מישראל, גילה, לכמה ימים של זמן איכות בשטוקהולם. יש. חנויות, טיולים ומוזיאונים, איזה כיף.
זמן בנות 2
חברתי גילה נחתה פה בבוקר, ואין כמו מפגש עם חברה טובה לשיפור מצב הרוח כשהבנזוג איננו.
קודם כל, היא הביאה לי מלא מתנות ישראליות. יש!! ראשית, מוצרי אוכל שהוזמנו במיוחד – קשקבל, אבקת מרק בצל וטחינה גולמית ראויה. יש!! אחרי זה ספרים בעברית, שתי קלאסיקות: "שלושה בסירה אחת", הנוסח המוער, ו"מגילת סן מיקלה", ספר שנכתב לפני כמעט שמונים שנה, על ידי שבדי שהיה רופא החצר של מלך שבדיה, שכלל בו סיפורי מיתולוגיה צפונית. יש!! וחוץ מזה היא צ'יפרה אותי בהפתעות לא צפויות כמו סט של פלייסמטים ממש מקסימים שפעם ראיתי אצלה ואהבתי מאוד והיא זכרה, ומתנה ישירות מ"טעם העיר", שמסתבר שהשנה היה הקטע שלהם לעשות דגלים של כל מיני מדינות בעזרת מוצרי מזון, אז היא קנתה לי סינור מטבח שכתוב עליו בעברית ומעליו דגל שבדיה מורכב מרקע כחול ושני תירסים צהובים, איזה רעיון מעולה. יש!!
אחרי זה יצאנו לטיול באיזור המרכז. מתברר שמה שראיתי אתמול, סיבוב בוגרי התיכון, היה רק ההכנה להיום. משאיות עמוסות צעירים מתלהבים מילאו עכשיו את הכיכר המרכזית של העיר, עשרות מכוניות מקושטות בדגלים, צפירות, חגיגות. נו, היא בטח כבר חושבת שהיא הגיעה לעיר הכי תוססת באירופה. מצוין.
חוץ מזה עברנו בכלבו הכי שווה פה, NK (זה שנרצחה בו שרת החוץ), להתפעל מהדברים היפים והיקרים (אחח, כואב הלב כמה שיש דברים יפים אך יקרים), ובעוד כמה חנויות כלי בית ובגדי תינוקות (בערך כל מי שהיא מכירה ילדה/תלד בחצי שנה הזו. משעשע). הולכים להיות כמה ימים של קניות. וויהי. וביום ראשון – טיול לסקאנסן, המוזיאון הפתוח, שאליו תצטרף גם שרה האיטלקיה, שגם היא בדיוק מארחת חברות מאיטליה. יש!
טעם העיר (שטוקהולם)
מסתבר שיש פה "טעם העיר", ממש ממש באותו עיקרון שיש בתל אביב, רק מוצלח יותר.
כך זה קרה: הלכנו גילה ואני באיזור שבתירגום מילולי נקרא "גן העצים של המלך". כבר מרחוק ראינו דוכנים, אבל מקרוב התברר שאלו דוכנים של מסעדות מפורסמות משטוקהולם, ביניהן שכאלה שתיכננתי לאכול שם. כולן מציעות מנות במשהו כמו עשרים-שלושים שקל. והשוס – מדובר במנות ממש גדולות, יותר מאלה של "טעם העיר".
מייד התיישבנו ללאנץ'. במסעדה של אוכל שבדי קלאסי לקחנו מנת סלמון ותפוחי אדמה ברוטב קיצי (שמנת חמוצה, מיונז וחרדל). מנה לא קטנה, עשרים וחמש שקל. מייד אחרי זה עברנו למסעדה יוונית, צלחת של חמש עשרה קלמרי מטוגנים לצד צזיקי, עשרים וחמש שקל. ליד זה היתה מסעדה אתיופית. הגיעה הזמן לטעום אוכל אתיופי, לא? לקחנו מנת קינשה, שזה בורגול עם פלפל צ'ילי ובצל סגול, לצד האינג'ירה (לחם רך חמצמץ) הבלתי נמנעת. לקינוח לקחנו "חלום של תותים" כוס תותים בשמנת וליים. הו מיי גוד, זה היה מצוין.
והבשורה המשמחת בעיקר: אין כמעט תור, יש המון שולחנות מסודרים והמון פחים לזרוק דברים, אין מוסיקה רועשת מדיי, המנות גדולות, והכי חביב – כנראה שזה יפעל כל השבוע, וזה גם בשעות היום. נראה לי שהתגברו פה על כל המגרעות של הגירסה הישראלית, לא?
רולי, מאק, לופטי, בוב וגילה
גילה המריאה הבוקר חזרה לישראל, אחרי חמישה ימים עמוסים לעייפה בטיולים בכל שטוקהולם, קניות, מוזיאונים, מסעדות. אחח, נעים.
אני עוד אכתוב על מה ראינו ויהיו גם תמונות, אבל הנה סיפור אחד קטן על ההבדל בין מי שכבר אמא לבין מי שאינה. גילה ואני הולכות בחנות צעצועים גדולה, מחפשות מתנות ליורש העצר שלה, שנשאר בישראל לזמן גיבוש עם אבא והסבתות. אנחנו מגיעות לקיר של הלגו. בעוד גילה מופתעת לגלות שיש סידרה שלמה של לגו שמבוססת על בוב הבנאי, אני הופתעתי לגלות שיש דבר כזה בוב הבנאי. (טוב, הגזמתי קצת. אבל המאורע המדויק הזה קרה לפני שנתיים, עת חגית מקליפורניה היתה פה וקנתה אביזרי בוב לילד שלה, בעוד אני לא הבנתי על מה היא מדברת ולמה הבוב עם הקסדה הצהובה כל כך להיט).
אניווי, מייד צללנו בין קופסאות הלגו, לראות מה נקנה לילד של גילה. כמו מומחית לרכב כבד, איבחנה גילה בין שלל הדגמים השונים של המשאיות שבוב הבנאי חבר (?) שלהן, ואף קראה להן בשמות (וזה הזמן לומר, שביום שאני אתחיל לקרוא למשאיות על בסיס שם פרטי אני מאוד אדאג! אני מקווה שאת קוראת את זה גילה). למרבה הצער, רוב הקופסאות היו פשוט ענקיות, ממש לא בגודל שיכול להידחק במזוודה יחד עם עוד שלל המתנות והקניות. עד שמצאנו קופסה אחת בגודל בינוני, שבה, לעיני הלא מבינות, היה בוב עם עוד רכב כבד. "לא, זה לא טוב", נאנחה גילה למראה הבולדוזר, "אנחנו לא מכירים אותו, איך אני אביא אותו לילד?" לשנייה תהיתי אם דעתה של החברה שלי השתבשה עליה. "את מפחדת להכניס טרקטור לא מוכר הביתה?" גילה צחקה איתי, אבל לא השתכנעה.
ואז מצאתי, מוחבאת בסוף המדף, עוד קופסה, ובגודל אפשרי למזוודה. שלפתי אותה מייד, מגלה תמונה של בוב הבנאי עם איזה מערבל בטון. "תראי", נפנפתי בקופסה בטון של ניצחון, מצביעה על מערבל הבטון, "אותו את מכירה?" גילה תקעה בי מבט השמור למפגרות ואמרה בטון מוכיח: "אותה. בטח שאני מכירה אותה". "אה, סליחה", אמרתי, איך לא שמתי לב שזה בחורה?" האמת שזה שבר גם את גילה, ופה פצחנו בצחוקייה מטורפת של איזה עשר דקות, עד שחזרנו לנבור בערימת המשאיות.
השלל בסוף, אגב: סידרה שווה של צעצועי עץ שמרכיבים מהם משאית, הליקופטר וכאלה. גילה החליטה לא להיכנע למיסחור סדרות טלוויזיה. כל הכבוד.
הרפתקאות גילה ועדי בצפון הרחוק – חלק 1
הימים עם גילה בשטוקהולם היו ארוכים ומלאים בחוויות ובתמונות. הלכנו המון, ראינו הרבה דברים. יש מספיק חומר לכמה פוסטים, אז כך יהיה. ועכשיו נדבר על סקאנסן.
מה זה סקאנסן? זה חלום של איש אחד שהפך לפארק-מוזיאון הכי יפה שאני מכירה. על אחד האיים הכי יפים של שטוקהולם הוקם פארק, ומכל קצוות שבדיה הביאו אליו מבנים שבדים מסורתיים ועתיקים. הרעיון הוא להציג לקהל איך חיו פעם בשבדיה. בכל בית אפשר לפתוח את הדלת, ולמצוא בפנים לא רק ריהוט אופייני ואביזרים תקופתיים, אלא גם שחקנים לבושים בתלבושות תואמות שמסבירים לך איך חיו פעם. בבית האיכרים תמצאו תנור עם אש בתוכו וחצר עם חיות משק. בבית המורה תמצאו כיתה עם שולחנות כמו ב"בית קטן בערבה", ואישה לבושה בבגדי מורה שבדיוק שמה קומקום על תנור הברזל. ב"עיר" שהקימו שם יש נפח ברזל, אמן זכוכית, אופה, רוקח וכו, וכולם מדגימים את דרכי העבודה של פעם.
חוץ מזה, יש בסקאנסן גם גן חיות עם חיות כמו אייל קורא (באנגלית – מוס. תארו לעצמכם צבי, רק בגודל של סוס), דובים, חיה לא ברורה בשם גולו גולו (מן סוג של בונה, אמור להיות אופייני לשבדיה) ועוד כל מיני חיות מעניינות (למרבה הצער יש שם גם ביתן נחשים, שפעם, לפני שידעתי שבדית, נקלעתי אליו בטעות, וגיליתי שאי אפשר לצאת ממנו בלי לעבור את כל הביתן. הבנזוג הוביל אותי החוצה כשאני מכסה את העיניים).
וחוץ מזה, יש גם מלא אטרקציות לילדים, לונה פארק קטן, רכבת קטנה שנוסעת בכל הפארק ופינת ליטוף. בקיצור, זה מקום ממש שווה למשפחות שמבקרות בשטוקהולם.
גילה ואני הלכנו לשם עם שרה האיטלקיה, שבדיוק השבוע אירחה קבוצת איטלקים (בת דודה שלה ושלושה חברים), שיודעים מעט מאוד אנגלית, מתברר. פגשנו את שרה, החבר של שרה וחבורת האיטלקים בשער של סקאנסן. החבר של שרה נראה מרוט עצבים משהו, ואחרי חצי שעה באיטלקית בלבד כבר הבנתי למה, הוא הרי היה איתם כבר כמה ימים וזה בהחלט מתח את יכולת השפה שלו (הוא דובר ספרדית, כך שהוא מבין את האיטלקים, אך עם זאת זה לא בא לו בקלות כזו).
חבורת האיטלקים, מתברר, בכלל לא התעניינה במבנים ההיסטורים. הם רצו ללכת לגן החיות ולראות את הדובים. טוב, גם לנו לא היה איכפת ללכת לראות את החיות. אז קודם כל ראינו את האייל הקורא. אחרי האייל, הדובים, הבונים, הזאבים, השועל, כלבי הים או אריות הים או מה שלא היה הדבר המבריק הזה ששחה במים, הגענו אל פינת הליטוף. המוני ילדים בלונדינים קטנים עמדו בתור ללטף איזו עז, כשאנחנו התפזרנו ביניהם. ואז הגענו אל פינת החתלתולים והמוצצים. זו פינה שיש הסבר בצידה: הרבה שבדים שרוצים שילדיהם ייגמלו מהמוצץ, מביאים את הילדים שלהם לשם, ועורכים שם טקס פרידה מהמוצץ, שכולל את הזריקה שלו אל החתלתולים. הצוות שעובד במקום אוסף אחר כך את המוצצים ותולה אותם על העצים, מה שיוצר "עצי מוצצים".
בשלב הזה נפרדנו מחבורת האיטלקים והחבר הזועף של שרה, שמבחינתם סיימו את הסיור וחשקו רק בכוס קפה ("קפוצ'יייינו!" לקרוא במבטא איטלקי). גילה ואני המשכנו אל המוזיאון עצמו. מצאנו בית איכרים ונכנסנו לתוכו ("איכרה" חביבה אירחה אותנו בבקתה שלה והסבירה לנו איך גרו שם לפני מאתיים שנה), משם עברנו דרך עוד כמה בתים, בכולם שחקנים חביבים שהדגימו לנו מה עושים שם.
בשלב הזה התחילו להיסגר בתים בפארק, וגם גילה ואני כבר התעייפנו. בכל זאת, הלכנו שם קילומטרים, וגם היינו רעבות. עלינו על החשמלית של סקאנסן (קו החשמלית היחיד בשטוקהולם, במיוחד לתיירות עייפות כמונו), ומשם לסאבווי, למסעדה ההודית החביבה עליי ועל הבנזוג, כמו גם על כל הישראלים שאני מכירה פה. אין כמו לסיים את היום עם צלחת ענק של מטעמים.
הרפתקאות גילה ועדי בצפון הרחוק – חלק 2
וביום השלישי לשהות גילה בצפון הרחוק, היה יום העצמאות השבדי. "בחצות נלך לראות את הזיקוקים", אמרה גילה באופטימיות. נאלצתי לספר לה שפה רק הלאומנים חוגגים את יום העצמאות (למעשה, התירגום המדויק של זה זה "היום הלאומי"), ואילו שבדים שקולי דעת מכחישים כל קשר לחגיגות באותו יום.
מה שכן היה ביום העצמאות הזה, זה חגיגות רשמיות בכל העיר. בין היתר היה אירועים בעיר העתיקה (ועל זה, בפוסט הבא), ועוד כל מיני דברים. באחד מהם נתקלנו במקרה. חזרנו משיט בין האיים, יצאנו מהסירה, הלכנו את עשרת המטרים אל המדרכה הקרובה, וגילינו שכל הצומת חסום והמון אנשים מתקהלים על המדרכות.
תוך זמן קצר הופיעו שוטרים וחיילי משמר המלך רכובים על סוסים. הבנו ישר מה הולך לקרות. המלך מגיע! מעולה, שלוש שנים אני כאן וטרם הוזמנתי לכוס תה והיכרות. הגיע הזמן שנתראה במציאות. ואכן, דקה אחרי זה כבר הופיעו פרשים מפוארים במיוחד (כמות הנוצות על הקסדה שלהם בוודאי עלתה לכמה עופות מסכנים בחייהם), ואחריהם, הופה, כרכרה עם המלך והמלכה.
"היי ראיתי את המלך והמלכה!" אמרתי לגילה, והיא אמרה לי "את עסוקה בלהתלהב ולא שמה לב שהנה באה עוד כרכרה, עם הנסיכות והנסיך!". אכן, מפגרת אנוכי. מי בכלל מתעניין במלך העילג ובמלכה מתוחת הפנים, אם יש לידם נסיכה יורשת עצר אנורקטית לשעבר שמתחתנת עם מעסה/מאלף סוסים נגד רצונו של אבא, פלוס נסיך שרמנטי גולש סקי מנוסה, פלוס האחות הקטנה, הנסיכה הכוסית אך הטיפשה כמו נעל. מייד העליתי המצלמה שוב, וזה היה בדיוק הרגע שאלוהי המצלמה הדיגיטלית החליט להעניש אותי על שהבנזוג ואני התקמצנו בקניית כרטיס הזיכרון, ועל כן פעל לאט וכל מה שהמצלמה הספיקה לצלם היה השומרים שרכבו אחרי כרכרת הנסיכים. דמיט.
המשפחה המלכותית, אגב, עסקה בעיקר בלנפנף לקהל (מחיאות כפיים וקריאות התפעלות נשמעו מכל השבדים שהקיפו אותנו. חנפנים שכמוהם), באותו נפנוף חדגוני, שכולל את הזזת כף היד בצורה לא טבעית ובחיוך קבוע. נו, אני בטוחה שיכולתי לעשות את זה גם בלא פחות הצלחה. ניסיתי קצת לתפוס את תשומת הלב של הנסיך (הבנזוג יבין, זו בכל זאת הזדמנות להיות נסיכה. תמיד רציתי) אך למרבה הצער קרל פיליפ היה עסוק מדיי בנפנופים מגוחכים וחיוכים מלאכותיים מכדי להבחין. לא נורא, בפעם הבאה.
בבית אמר הבנזוג שלמרות שלושים ומשהו שנותיו (למרות שיש להודות שעשר מהן הוא בילה בכלל מחוץ לשבדיה), הוא טרם נתקל במשפחה המלכותית. "איך נראתה מדלן?" התעניין בשלומה של הנסיכה הכוסית, ומייד מחק כל זכר לייסורי מצפון על זה שהתעניינתי לרגע בנסיך. לכולנו יש חלומות מלכותיים.
הרפתקאות גילה ועדי בצפון הרחוק – חלק 3
ובאותו היום השלישי לביקור גילה בצפון הרחוק, חזרנו הביתה בהליכה דרך העיר העתיקה. זה היה, כזכור, יום העצמאות השבדי. העיר העתיקה של שטוקהולם, שבה יושב גם ארמון המלך (שמשמש בעצם רק כמשרד של המלך, המלכה ויורשת העצר, לגור הם גרים במקום אחר), מלאה בכל הסימבולים השבדים האפשריים. אז רק הגיוני היה ששם יהיו גם חגיגות יום עצמאות בכל חור.
וככה, כשעברנו בכיכר המרכזית של העיר העתיקה (הידועה גם בשם "כיכר מרחץ הדמים", על שם איזה טבח שבוצע שם על ידי איזה מלך במתנגדיו), מצאנו, הפלא ופלא, קבוצת אנשים לבושים כמו פעם, בימי הזוהר של שבדיה.
וחוץ מזה, היו גם ריקודים ברוח של פעם, נראו ממש כמו ריקודים בסרטים תקופתיים (דארסי? אני אמרתי דארסי? כן, האמת. גילה ואני עשינו הקרנה של הסידרה, שוב, ונאנחנו, כמו תמיד, באותו קטע שהוא יוצא מהנהר באחוזה שלו, החולצה הלבנה שקופה משהו נצמדת לעורו, והופה, הוא נתקל בליזי. הוו, כן). רגע, איפה הייתי? אה, כן, רקדו קצת בכיכר העיר.
הרפתקאות גילה ועדי בצפון הרחוק – חלק 4
וביום הרביעי והאחרון לביקור גילה בצפון הרחוק, עשינו קניות. ראשית, לזכותינו ייאמר, בעצם, בעיקר לזכות גילה, כי אם זה היה תלוי בי היינו מבלות בחנויות את כל הימים, שדווקא הקדשנו את רוב הזמן לחוויות תרבותיות. החל ממוזיאונים וכלה בשיט בין האיים וטיול בין האירועים ברחובות.
ובין המוזיאונים היה גם מוזיאון ואזה, שם יש איזו אונייה עתיקה שטבעה, הוצאה שלמה מהמים ושמו אותה במוזיאון. במוזיאון הזה קרו לנו המון שטויות. נתחיל בזה שבכלל התלבטנו אם ללכת. כלומר, זה מוזיאון שאמור להיות אחת האטרקציות הראשיות של שטוקהולם, אבל רבאק, את מי מעניין אונייה טבועה? אז אני, על אף שלוש שנותיי בשבדיה, לא טרחתי מעולם ללכת לשם, ולגילה אמרתי ש"יש איזה מוזיאון.. לא חייבים". אז הגענו לשם רבע שעה לפני הסגירה, באמת לא מצפות הרבה. נכנסנו, פערנו פה של "וואו", וצווחנו: "איך השארנו לזה רק רבע שעה?" שיט.
במוזיאון הזה היה לי רגע של סתימות מוחלטת. את הסיפור של האונייה הזו כבר קראתי מלא פעמים, ומעולם לא טרחתי לתייק את הפרטים בזכרוני. ובגלל זה לא זכרתי, למשל, אם מתו בטביעה שלה אנשים. למעשה, חשבתי שלא, כי זה הרי קרה מאה מטר בערך מול הרציף בשטוקהולם. אז אמרתי לגילה "מעניין אם מתו אנשים באסון הזה. נראה לי שלא". גילה נעצה בי מבט מוזר, ואמרה "דווקא כן". "איך את יודעת?" התעניינתי. אז היא הצביעה על ארונות התצוגה שהלכנו לידם בשתי הדקות האחרונות, כולם מציגים שלדים של קורבנות הטביעה, אופס. איך לא שמתי לב. האמת, העיוורות שגיליתי הכניסה אותנו לכזה אמוק של צחוק, שבזבזנו חמש דקות יקרות על צחוק ונסיונות לנשום.
אבל רגע, התחלתי בכלל לספר על היום הרביעי. אז ביום הרביעי עשינו קניות. ראשית הלכנו לחנויות של דברי תינוקות וכאלה, כי במשפחה של גילה הולכים להיות שלושה נכדים חדשים בפרק זמן של כמה חודשים. ואחרי זה הלכנו לחנויות בגדים. ואחרי זה הלכנו לחנויות כלי בית. נעליים לא, כי פשוט אין פה נעליים נורמליות. השבדים פשוט מתמחים בנעליים מכוערות, אין הסבר אחר. בסוף היום היינו עמוסות בשקיות, וזה היה הזמן לחזור הביתה, לפרוק המטען, ולמהר למסעדה.
או, המסעדה. זו המסעדה שאני הכי אוהבת בשטוקהולם. היא מגישה אוכל שבדי, כלומר הרבה מאכלי ים, עם טוויסט צרפתי, כלומר עם תבלינים הרבה יותר מוצלחים מאלה השבדים, ויש גם בשר, שכן אחרת הבנזוג לא היה מוצא מה לאכול שם. חוץ מזה האווירה מקסימה, חמים וביתי, השירות טוב, ואפילו המחירים לא יותר יקרים מהממוצע השטוקהולמי (שהוא מאוד יקר, אבל אין מה לעשות). ובביקור הזה גילינו עוד משהו חשוב: המסעדה הזו נמצאת במרחק חמש דקות הליכה מהדירה שהבנזוג ואני נעבור אליה בסוף הקיץ. יייפפפי.
ומה הזמנו? גילה ואני פתחנו בשרצים. אני אכלתי את מה שאני תמיד לוקחת שם, שזה מתחיל להיות קצת אובססיבי: מנה של צדפות ביין לבן ושום. גילה לקחה את המנה השנייה שאני תמיד לוקחת שם: שרימפס בשום וזעפרן. שתינו הזמנו חצי מנה (אפשר לבחור אם רוצים את זה כמנה עיקרית או ראשונה), ועדיין הגיעה כמות מכובדת מאוד של שרצים בכל צלחת, יותר ממה שמסעדות תל אביביות מכנות "מנה שלמה". הצדפות הגיעו עם קערית צ'יפס עבה וקראנצ'י, ומיונז, כמובן. יאממ. הבנזוג נעץ בצלחות שלנו מבט של "איכס", והסתפק בלחם עם פסטו וחמאה והצ'יפס שלי.
מנה עיקרית היתה ככה: אני לקחתי סלמון בטימין ורוזמרין, עם אספרגוסים וויניגרט לימון. גילה לקחה פילה טלה עם תפוחי אדמה, אורוגולה, לחמניית שום זעירה עם גבינת עיזים ואיזה רוטב שאני לא זוכרת. הבנזוג לקח ריזוטו עם ארטישוק, תרד, פטריות פורטבלו, פלפלים קלויים וקרם פרמזן. היה מעולה. אחרי זה כבר תפחנו למדיי, וטפחנו על כרסינו בחיבה. רק שזה לא עצר אותנו מלקחת קינוח. גילה לקחה קרם ברולה בטעם לינגון ברי, שזה סוג של גרגר יער שאין לי צל של מושג איך לתרגם, אני רק יכולה לספר שזה מאוד סקנדינבי. הבנזוג ואני לקחנו משהו שוקולדי, כמובן.
אחרי זה כבר התגלגלנו הביתה. למחרת כבר קמנו בבוקר לטיסה לישראל (והצלחנו לפספס את הסאבווי, ואחרי זה לפספס את האוטובוס לשדה, ובסוף לקחנו מונית, שבשבדיה זה עולה כמו לשכור אוטו. נו טוב, העיקר שלטיסה הגענו בזמן). נפנוף אחרון לשלום, וזה היה סופו של ביקור מוצלח.
פיקניק קיצי
הקיץ הגיע לפה השבוע, וכבר יומיים שלא רק שיש שמש, גם אפשר ללכת בחוץ עם חולצה קצרה, בלי מעיל. היום אפילו הלכתי עם גופייה, ושכה יהיה לי טוב, היו איזה כמה שניות שממש הזעתי. זה משהו שעוד לא היה פה הקיץ.
מזג האוויר הקיצי גרם לי להחליט שעושים ארוחת ערב קיצית, ועוד בחוץ. כלומר פיקניק ערב. ולא רק זה, ברור שהאוכל צריך להיות של מדינות חמות. יצאתי מייד לסיבוב קניות, שבסיכומו, חוץ מירקות, היו באמתחתי גם נקניקיות צ'וריסו מהחנות הארגנטינאית. הבנזוג נשלח לקנות גריל חד פעמי (בשש עשרה שקל מקבלים מן תבנית מתכת חד פעמית ובה פחמים. נוח). בשבע וחצי בערב הופיע הבנזוג בבית, השמש עוד היתה כמעט באמצע השמיים, ויצאנו לדרך.
על אי חביב במרכז העיר, על פיסת דשא על שפת המים, ממש ליד אונייה גדולה (שחונה שם קבוע, ומשמשת כאכסניית נוער), שם התמקמנו.
אחרי שהבנזוג הבעיר את הגריל, חיכינו קצת שיתחמם, ואז הכנו את הצ'וריסוס. היתה ארוחת פיקניק קייצית לתפארת: גספצ'ו (המרענן הרשמי של הבנזוג ושלי ביומיים בשנה שחם פה), פלפלים וקישואים קלויים, זיתים מתובלים, וצ'וריסוס.
כמו שאנחנו אוכלים, פתאום הופיע משהו באופק. כדור פורח. ועוד אחד אחריו. מקסים איך שזה עף רגוע בשמיים.
והנה השקיעה, כלומר, תחילת השקיעה, מה שרואים מתוך העיר. השעה: כמעט עשר בערב.
עם השקיעה, התחיל להיות גם קר. התחלנו לארוז. הבנזוג ניגש למלאכת כיבוי הגריל. הוא הטביע את הפחמים במים, הכל היה קר ורטוב. אמרתי לו "יופי, הולכים הביתה". הוא נעץ בי מבט כאילו השתגעתי, ואמר "השתגעת? זה עוד יגרום לשריפה". כבר עמדתי להעיר משהו על יקיות של שבדים. אבל אז נזכרתי שבעצם, אצלנו נשרפים יערות בכרמל כל יומיים, ופה, לעומת זאת, יש די הרבה יער. אולי יש משהו ביקיות של השבדים. נשארנו לכבות עוד. למה לא.
הטיול אל האי
בסופ"ש שעבר נסענו, שלושה ישראלים ושבדי אחד, אל אי גדול בדרום שבדיה. חלוקת העבודה היתה ברורה: דימה ורוית אחראים על שכירת האוטו, הבנזוג ואני על הזמנת מקום במלון. דימה ורווית ביצעו את החלק שלהם בשלמות (דימה ביקש רכב קטן, וקיבל וולבו שבארץ היתה נקראת "משפחתית גדולה". טוב, ככה זה פה). אני התיישבתי אל מול המחשב, וגיליתי שכיוון שהאי, ששמו אגב Öland, הוא מאוד תיירותי, יש בו איזה מאה בתי מלון וצימרים. המכנה המשותף לכולם, אגב: מלאים עד אפס מקום. עכשיו זו העונה הבוערת באולנד, מתברר. אז אחרי כמה טלפונים לכמה מלונות, שבהם הסבירו לי באדיבות שאין מקום, התחלתי לדאוג, והבנזוג גילה תכונות אביר מושיע ואמר "עזבי, תני לי למצוא את המלון".
ואכן, אחרי כמה ניסיונות, מצא הבנזוג מלון, בית אחוזה עתיק שנראה מקסים ואף הסכים לקבל אותנו תחת גגו. מייד הזמין הבנזוג שני חדרים, וחזר, שמח וטוב לב, אל עיסוקיו.
למחרת בבוקר אספו אותנו רווית ודימה עם האוטו. הבנזוג, שלעולם אינו נרדם אם הוא יודע שלמחרת צריך לקום מוקדם, ישן אולי שלוש שעות באותו לילה (להגנתו ייאמר שהוא גם היה קצת בג'ט לג מקנדה). לכן, בעיניים חצי עצומות הכריז הבנזוג שהוא יישן באוטו, ולקח איתו כרית, שתקל על השינה.
במשך כל השעתיים הראשונות אחרי היציאה משטוקהולם התהפך הבנזוג על מושבו ולא הצליח להירדם. רק אחרי שעתיים נעצמו עיניו והופ, הוא נרדם. למרבה הצער, זה היה בדיוק הזמן שאני, רווית ודימה התחלנו להיות רעבים. בתא המטען היה לנו תיק מוכן עם אוכל לפיקניק על הדרך. והנה, חלפנו על פני פינת חן, שולחנות וכיסאות באמצע יער, קוראים לנו לבוא לשבת ולאכול לידם. רק מה, עד שהבנזוג נרדם… "מה, נעיר אותו?" אמרה רווית ברחמים. "כן!" קירקשה בטני. "לא, מסכן", אמר דימה בטון אבהי, "ניתן לו להמשיך לישון ונאכל בפעם הבאה שנראה פינת פיקניק".
אך מובן הוא, שבשעתיים שאחרי כן לא היתה אף לא פינה אחת לעצור בה. בשלב הזה, אני חישבתי להתעלף מרעב, בייחוד כשידעתי שבסל הפיקניק מחכה לנו סלט קפרזה ששיכללתי עם פלפלים קלויים ופסטו ביתי. גם דימה גילה סימני חולשה ליד ההגה, ורווית שלחה בבנזוג מבטים פחות מסמפטים. זה היה השלב שהבנזוג התעורר. "עוד לא אכלתם?" התפלא, "מה, אתם לא רעבים? אני מת מרעב". "אין פה מקומות לעצור בהם!" נבחנו כולנו על הבנזוג, "מצאנו מקום רק אחרי שאתה נרדמת". הבנזוג נראה מצטער באמת, ועל כן תחושת הקלה אמיתית תקפה אותו כשחמש דקות אחרי זה הופיע מעין פונדק על הדרך, שמציע גם גן ירוק ושולחנות עם ספסלים בגינה. שם פרשנו את הכל ואכלנו.
מכאן המשכנו טובי לב אל האי. הגענו לאיזור של האי אחרי משהו כמו שש שעות נהיגה. "אז איפה אנחנו ישנים?" התעניין דימה מעל ההגה, שולח מבט דרך המראה אל הבנזוג. "למה אתה שואל אותי?" התעניין הבנזוג. "כי אתה הזמנת", ציין דימה עובדה חשובה. הבנזוג חשב לרגע: "ואני הייתי אמור גם לזכור גם את שם המלון?" השתאה. "שמע", אמרתי לבנזוג קצת בפאניקה, "אתה היית אחראי על המלון. זה אומר למצוא מלון, להזמין חדרים, ולזכור את שם המלון ואיפה הוא נמצא". "בסדר", אמר הבנזוג בטון נעלב, "עשיתי את כל זה חוץ מהחלק האחרון".
דממה השתררה באוטו. נסענו המון זמן, אנחנו מאוד נשמח להתרענן קצת לפני שאנחנו יוצאים לתור באי, ואנחנו לא יודעים איפה הזמנו חדרים, ואנחנו יודעים שיהיה קשה למצוא מלון אחר עכשיו באי, כי הכל כל כך מלא. היתה לנו נקודת תקווה אחת: הבנזוג אמר שרוב הסיכוי שאם הוא יראה תמונה של המלון, הוא יזהה אותו. אז עצרנו ליד משרד המידע לתיירים הראשון שמצאנו באי, והבנזוג אץ למצוא שם פרוספקטים עם תמונות של מלונות, והתיישב לסרוק אותם. אחד מהם נראה לו מוכר, מה שהוביל אל שיחת הטלפון ההזויה הבאה: "שלום, רציתי לשאול אם אתם המלון שהזמנתי בו חדרים". למרבה השמחה, זה אכן היה המלון. שלוש דקות אחרי זה כבר היינו שם. המלון, יש לומר, כפרי ורומנטי.
אחרי התרעננות קלה, ושמחה לגלות שמדובר בחדרי סוויטות, כלומר גם חדר שינה וגם מן סלון עם טלוויזיה, וגם מרפסת אל גינה, יצאנו שוב לדרך. נסענו ישירות אל הטירה הגדולה שליד העיר המרכזית של האי, טירת בורגהולם. פוטנציאל התמונות היה עצום.
אחרי סיור בטירה, נסענו לטיולון באי, ומצאנו, פשוט פינת חמד אמיתית. על שפת המים, מן מזח קטן, נטוש מאדם. מסביב, הכל שדות בירוק. ממול, הים והשקיעה. מקום כל כך שלו לא ראיתי כמעט אף פעם. צפינו שם בשקיעה.
אכלנו ארוחת ערב במסעדה, ומשם אל המלון, שמציע, מתברר, קינוח של תותים בקצפת. כולנו הלכנו על הדיל. לקראת חצות עברנו לחדרים, ואני חושבת שלקח לי משהו כמו שתי דקות להירדם.
למחרת קמנו ליום שמשי, לא עניין של מה בכך בשבדיה. ראשית, יצאנו אל הסלעים. אולנד מפורסם בסלעים המיוחדים שלו, שהמים שירטטו בהם צורות ייחודיות.
אחרי הסלעים, נסענו אל המגדלור של האי. דימה והבנזוג טיפסו למעלה, רווית ואני ויתרנו על התענוג של לטפס שבע קומות ברגל, ועשינו סיבוב מסביב.
ומשם, נסענו אל משהו שנקרא "יער הטרולים". המיוחד בו שהוא שהוא מלא בעצים מעוותים, ממש כאילו יצאו מספרי מכשפות אירופיים עתיקים. יש שם מסלולי הליכה בתוך היער, חלקם בתוך היער אבל ליד החוף, סוג של צירוף בלתי נתפס למי שרגיל לישראל, ובחלק ממהליכה על החוף נתקלים בשרידי אונייה בת מאה וחמישים שנה, שטבעה שם באיזו סערה והתנפצה על החוף. הבנזוג, ששורשיו הוויקינגים מעוררים בו תמיד חדוות אוניות, מיהר לבחון אותה מכל הכיוונים, כולל איך בנו אותה (הבנזוג בקול מתלהב: "תראי, הם השתמשו במסמרי ברזל גדולים והרכיבו מעליהם פקקי עץ". אני, בטון של קודנ'ט קר לס: "כן, מענין…").
ובתוך היער אירעה תקרית קלה שהעיבה משהו על היום. בעוד הבנזוג, רווית ודימה מהלכים להם קדימה, השתרכתי אני, בהליכת הפדלאה שלי, מאחור. ובעודי בוחנת את הטבע, הבחנתי במשהו, ארוך וצר, מבריק, שחור, זוחל בפתלתלות בין העלים ליד השביל. ראוי לציין, שיש לי פוביית נחשים רצינית, מהסוג שגורמת לי לא לצאת לטיולים בארץ. ופה, דווקא במדינה הצפונית הזו, שיש לה אולי שני סוגי נחשים וגם הם רק במקומות נידחים, אני נתקלת בנחש. אחרי שנייה של הלם, פצחתי בזעקות גרוניות שלא ידעתי שיש לי, וצעקתי, בעברית, שכן שפת אם היא שפת אם, והיא בהחלט משתלטת עליי ברגעי אימה, "נחש!!! נחש!!!" תוך שאני רצה במגושמות אל שאר החבורה. הבנזוג, שלא הבין על מה אני צווחת, אמר בפליאה "בסדר, אז נחכה לך. לא צריך להילחץ". בחצי דמעות הסברתי מה קרה, ושלושתם, במקום שאחד יחזיק בזרועי, שני ינופף עליי רוח ושלישית תגיש לי מים, עזבו אותי מייד לבדי ורצו אל המקום, לראות את הנחש. מיותר לציין שהוא כבר לא היה שם. בטח חטף התקף לב מהצעקות שלי וברח. אז לא רק שהם לא ממש נשארו לידי, החוצפנים גם ניסו לטעון שרק דימיינתי את זה. רק רווית קלטה שאין מה להתווכח איתי, עוד שנייה אני מתמוטטת שם, ונשארה איתי.
את שאר הסיור העברתי צמודה לזרועו של הבנזוג, כשהוא אינו רשאי לצאת לטווח של יותר מעשרים סנטימטר ממני. ובאיזשהו שלב יצאנו מהיער והגענו אל חלקת דשא, ובה שוורים ממש יפים, עם קרניים גדולות והכל, יושבים על החוף ומלחכים את העשב. דימה מאוד חשק בתמונות שלהם, ועל כן פשט את חולצתו האדומה (אנחנו יודעים שזה מיתוס, אבל למה להתגרות בגורל) ויצא לצלם אותם.
אחרי השוורים הגענו חזרה אל נקודת היציאה, שם חיכה לנו האוטו. כבר היה די מאוחר, ולכן החלטנו על פיקניק צהריים ואודרוב, הביתה. היה פיקניק מקסים (במקום יחסית מיושב. אחרי תקרית הנחש סירבתי לצאת שוב לטבע). ואחרי הפיקניק פצחנו בנסיעת שבע השעות. שבע שעות, ותמיד אותו נוף. לפחות הוא ירוק.
הביתה הגענו בסביבות חצות. היה טיול מצוין.
ורק משה רצה אורנג'דה
מצד אחד אני יודעת שלכתוב פה על עוד פיקניק שעשיתי, מה עוד שהתקציר שלו נשמע בדיוק כמו שאר הפיקניקים שעושים פה, עשוי לגרום למרד צרכנים. מצד שני, מה אני אעשה שיש מזג אוויר מקסים, ובשבדיה, כשיש מזג אוויר מקסים, יוצאים אל הטבע?
אז הנה תקציר הפרק, ואני מודה מראש, לפחות התקציר נשמע בדיוק כמו הפוסטים הקודמים
נסענו לאיזה אי
עם זוג חברים
היתה שם טירה
טיילנו מסביב
עשינו פיקניק
ישבנו בקפה
היה נוף מהמם (יש תמונות)
אבל זה מה שהיה, מה אני אעשה.
הפעם נסענו לוקסהולם (Vaxholm) אי (אני יודעת שאתם מופתעים) במרחק חצי שעה נסיעה צפונית לשטוקהולם. הרעיון היה של שרה האיטלקיה. היא שלחה לי סמס אתמול, ובדרכה האסרטיבית הציעה שנעשה טיול. זה החל ככה: הסמס הראשון אמר "צ'או עדי, יש לכם תוכניות למחר?" סימסמתי לה שלא, והופה, קיבלתי סמס שני: "מחר נאסוף אותכם באחת עשרה וחצי, נוסעים לווקסהולם. אני מביאה פסטה". נו, שאני אגיד לא?
אז באחת עשרה וחצי הם אספו אותנו ופצחנו בנסיעה. עשרים דקות אחרי שיוצאים משטוקהולם כבר מרגישים כאילו אתם באמצע האיזור הכי כפרי. שדות משתרעים לכל מקום אפשרי, סוסים רועים באחו, ולחשוב שבמרחק רבע שעה משם באוטו מחירי הנדל"ן מרקיעים שחקים (אבל זה כמובן נסיעה ביום ראשון, בשיא הסבבה. בבוקר באמצע השבוע הפקקים נמשכים קילומטרים).
חצי שעה אחרי שיצאנו היינו בווקסהולם. כפר קטן באמצע שום מקום, והומה אדם. תיירים מחוץ לארץ לא ממש מגיעים לפה, בעיקר תיירים שבדים. אבל המקום מקסים. המון בתי קפה עם מיקום מצוין (כמעט כולם ליד המים), חלקם מציעים עוגות מאפה בית במגוון גדול יותר מהמגוון השבדי הרגיל. בקיצור, חביב מאוד. מול ההמזח ובתי הקפה, על אי במרחק מאה מטר – מבצר.
אז אחרי שחנינו יצאנו לתור את האי, כשהמשימה היא לאתר מקום טוב לערוך בו פיקניק. שתי דקות אחרי שיצאנו לטיול מצאנו פינת חמד: מדשאה ושולחנות. "כאן זה מקום לא רע", הכריז הבנזוג של שרה, "תזכרו אותו". שלוש דקות אחרי נתקלנו שוב במדשאה עם שולחנות, ושתי דקות אחרי – כן, אני יודעת שאתם מופתעים – מדשאה עם שולחנות. בקיצור, האי הזה תוכנן כמקום ענק לפיקניק. נותר לנו רק לבחור. אז פשוט המשכנו ללכת, במן מסלול-מזח שמקיף את כל האי, עד שנמצא את המקום האידיאלי.
בדרך עברנו ליד המון בתים ממש יפים. בתים גדולים, עם חצר גדולה, עם נוף אל המים. מה צריך יותר? מושלם, אם לא איכפת לכם לגור מחוץ לעיר הגדולה.
ואז אחרי עוד קצת הליכה, מצאנו מקום מושלם לפיקניק. שולחנות עץ מקורים, באמצע מדשאה, ובקצה המדשאה – נוף אל המים, מושלם.
ואז פרשנו את הדברים שהבאנו. גם אנחנו הבאנו אוכל, תוספת לפסטה של שרה. הבאנו פלפלים ובטטות קלויים, וגספצ'ו. אבל הבנזוג, מאז הרגע ששמע אתמול ששרה מכינה פסטה, פינטז על הפסטה שלה. אפשר רק לדמיין את שברון הלב שלו, כשהיא פנתה אליו ואמרה" "זכרתי נכון, אני מקווה. אתה לא אוכל דגים חוץ מטונה?" החיוך של הבנזוג נעלם בשנייה. "אני לא אוכל דגים בכלל, גם לא טונה", אמר בחשש. "אופס!" אמרה שרה. "עשיתי פסטה עם עגבניות, בזיליקום, מוצרלה, פרמזן – וטונה". ניכר על הבנזוג שהוא רוצה לבכות, אבל הוא התנהג יפה ואמר בקול חלש: "לא נורא, אני אנסה לטעום קצת".
בתור חובבת דגים, אני חייבת לציין שהפסטה היתה מצויינת, ושהיה פיקניק מוצלח בכלל. הבנזוג, יש להודות, נהנה פחות מהאוכל, אבל כיוון שכך השארנו לו את רוב הירקות והגספצ'ו, כדי שישבע.
אחרי האוכל פרשנו את השמיכות שהבאנו על המדשאה, ונשכבנו עליהן, מסתכלים אל המים. היה, ובכן, בעיקר רגוע. הזמן טס כשעצלנים, מתברר, כי בפעם הבאה שהסתכלנו בשעון, כבר היה ארבע אחר הצהריים. מייד הכרזנו על שעת תה, ויצאנו אל אחד מבתי הקפה שראינו מקודם, זה שהיה ממוקם הכי טוב, עם שולחנות ממש ליד המים, באמצע מדשאה, כמובן. מדשאה תמיד יש.
ואחרי הקפה, פסענו עוד קצת בשבילי הכפר, ונקלענו, במקרה, לחנות של אמן זכוכית, שעושה את הכלים שלו מול האנשים. שם נשארנו איזה רבע שעה, בזמן שהוא עשה סט של כוסיות יין צבעוניות (זכוכית שקופה עם זכוכית ירוקה. דווקא יפה). לשנייה שקלנו לקנות קצת כלי זכוכית, אבל מבט אל המחירים גרם לנו לוותר. אי מקסים אמנם, אבל אנחנו עדיין בשבדיה, ארץ ה"הכל יקר".
ואז חזרנו לשטוקהולם, עייפים אך מרוצים
לאנץ' בנות
למרות איומי מזג האוויר, לאנץ' הבנות שלנו התקיים כסידרו היום. הגשם הואיל בטובו להפסיק בסביבות שתים עשרה, ועל כן החלטנו להמשיך עם התוכנית כרגיל. באחת בצהריים נפגשנו שרה האיטלקיה, דיאנה המקסיקנית ואני ליד הגשר ללונגהולמן (אי, כמובן שאי, במרכז שטוקהולם). לתומי סברתי שבית הקפה ששרה התכוונה להוביל אותנו אליו נמצא על האי הזה. טעות מרה, ושרה העמידה פני תם כשאמרה בקלילות שיש עוד עשרים דקות רכיבה על אופניים בשביל להגיע לבית הקפה, שבכלל נמצא בכיוון אחר.
עשרים דקות, מתוכן חצי בעלייה תלולה. דיאנה ושרה שילחו בי בדיחות כשבתור הפדלאה שבחבורה נאלצתי לרדת מהאופניים באמצע כל עלייה ולעלות באותה ברגל, פשוט כי אין לי מספיק כוח לדווש עד למעלה. אחרי כמה גשרים, כשכבר איבדתי את הספירה ולא היה לי צל של מושג באיזה אי אנחנו, הגענו לאיזה פארק, ושם נסענו משהו כמו קילומטר לאורך המים, כולל מעבר ליד חוף רחצה קטן ("הם קוראים לזה חוף?" אמרתי בזלזול כשעברנו ליד, "הם צריכים לראות מה יש בישראל". "אתם קוראים לחופים שלכם חוף?" אמרה שרה בזלזול, "את צריכה לראות מה יש באיטליה". "אתם קוראים לחופים באיטליה חוף?" אמרה דיאנה בזילזול, "את צריכה לראות מה יש במקסיקו". שקענו שלושתינו בתוגת געגועים הביתה).
ואז הגענו לבית הקפה. חביב, מגיש אוכל שבדי קלאסי (שרה הזהירה מראש לא לצפות ליותר מדיי), אבל נוף מקסים ושקט במיוחד, וגם מקום גדול ודי ריק. היה נוח. אחרי סנדוויצ'ים שהפתיעו לטובה (גם גרגר נחלים וגם צלפים באותו סנדוויץ'? פשש, במושגים שבדים מדובר בגורמה) שקענו בשיחת הבנות הרגילה שלנו, הנושא הקבוע: כמה מוגבלים הם הגברים השבדים החננים, ואיזה מזל היה לשלושה הפרטיים שלנו שזכו בנשים ים תיכוניות/לטיניות.
כמו שאנחנו מדברות התיישבו לידינו שני גברים עם מנשאים ותינוקות, סביר להניח בחופשת לידה (שהרי פה גם הגבר יכול לקחת אותה, ולעיתים האם לוקחת את החצי הראשון של החופשה, והאב את החצי השני, כשהתינוק קצת גדול יותר). האבות ישבו על קפה, עת התינוקות, שניהם כבר זוחלים, זחלו על פני כל הרצפה, המלוכלכת, הבנויה מאבנים גסות ומלאה בחצץ, וכמובן באנשים שמתהלכים ביניהם. צפינו בזעזוע בתינוקות מגיעים לכל פינות הקפה, מפוייחי ידיים ובמכנסיהם כבר קרעים בברכיים, מדי פעם מרימים איזה חצץ לטעום. התחשק לנו לצרוח על האבות, אבל לא אמרנו כלום, כי ידענו שלא יעזור. שרה, המתמחה ביציאות שאינן פוליטיקלי קורקט, לחשה תוך גילגול עיניים
men should work
מה שגרם לי ולדיאנה לפרוץ בצחקוקים עזים.
מכאן עברנו לתה, ולעוגיות. הפתעה עצומה: המקום מתמחה בעוגיות חמאה עגולות ענקיות (מה זה, פיצה? אמרה שרה בהשתאות), ובמרכזן ריבה. בדיוק כמו שאני אוהבת. עוגייה כל כך גדולה שהתקשיתי לאכול את כולה (אבל בסופו של דבר הצלחתי, כמובן).
כשנפרדנו, אמרנו שלום להרבה זמן. שלושתינו נוסעות השבוע לים התיכון. אני לישראל (עוד שלושה ימים!), שרה והחבר שלה ליוון, דיאנה והחבר שלה לספרד. ניפגש שוב בשבוע השלישי של יולי (כבר קבענו לאנץ').
תובנות מהנסיעה על האופניים היום: 1. אחרי כל עלייה גדולה יש ירידה. 2. בדרך חזרה, כל ירידה הופכת לעלייה. 3. גם אם נוסעים שעה אחרי הגשם, השלוליות עוד שם, והן ישפריצו. נוט טו סלף: לעולם לא לדווש בנעליים פתוחות אחרי גשם. גם לא עם מכנסיים בהירים.
טעימות
מצאתי את הטריק לאכול טוב (טוב, האמת שזה מאוד תלוי), בחינם, תוך שירות מתחנף במיוחד. כלומר, אני בטח מגלה את אמריקה לכל מי שהתחתן כבר, אבל בשבילי זה היה גילוי חדש. זה נקרא "טעימות" בגן אירועים.
טוב, נסביר קודם את הרקע: אחי והחברה שלו, שמתחתנים עוד שבועיים, הופתעו לגלות שגן האירועים שלהם החליף שף ותפריט. מייד הם ביקשו ערב טעימות מחדש, לקבוע מחדש את התפריט. גן האירועים הסכים, והטעימות נקבעו להיום בערב.
אני נחתתי לפנות בוקר. הלכתי לישון במשהו כמו שש בבוקר, וקמתי בצהריים, לא מאופסת. כשאחי והחברה שלו שאלו אם מתחשק לי להצטרף בערב ל"טעימות", אמרתי בטח, למה לא. בדמיוני ראיתי מזנון עם המון צלחות באיזה חדר, ובוחרים מהצלחות. מצאתי את עצמי ליד שולחן מרובע גדול, עם אחי, החברה שלו וההורים שלי, בלב מדשאה ענקית ריקה, צמודה לים (הם מתחתנים בקיסריה, על החוף. מקום באמת יפה). אז ישבנו שם, צפינו בשקיעה, כשהגישו לנו משקאות (קפירניה, מוחיטו ואמרטו סאוור, לצד יין). האווירה, מקסים. ואז, בקצב של אחת לחמש דקות, הופיעו מנות חדשות על השולחן. היה שם, במנות הראשונות: סלמון עטוף בוואסבי עם נודלס שקופות, טרטר פלמידה עם בורגול,קרפצ'יו בקר (ממ, קרפצ'יו), פלאפל ירוק עם המון כוסברה לצד קבבון טלה, פלאפל דגים (בעצם מן קציצת דגים כזו), שיפודוני פרגית, טוסטונים עם כבד אווז, פילה ברבוניה מטוגנים על סלט ירוק, גספצ'ו עם מקל בצק עם קצח. בסלטי הביניים: אנטי פסטי, סלט פטוש (ירקות ירוקים קצוצים עם צנוברים, מצוין), סלט תרד ומשמשים, סלט רוקט ועגבניות מיובשות, סלט כרובית וצנון באיולי. כל זה הוגש עם פוקצ'ה מתובלת לצד טפנדים. במנות העיקריות: פילה מוסר עם עשבי תיבול ועגבניות, נתחי פרגית בצ'ילי וקרמל, קונפי אווז עם ירקות שורש, אנטריקוט ברוטב פלפלת. זה הוגש עם בטטות, תפוחי אדמה ואורז. בקינוחים היה סופלה שוקולד, טרין שוקולד, בצקיות חלבה במילוי קרם נוגט וקוקוס, סורבה עם סלט פירות, שטרודל חבושים ואטריות קדאיף עם בננות וקוקוס.
כולנו אכלנו מהכל. טעמתי מהכל. הכל. שבועיים של השגחה על מה אני אוכלת כדי שאני אוכל להשתחל לשמלה ביום החתונה ירדו לטימיון עם ערב הטעימות הזה. אבל היה קשה לומר לא. יושבים שם, במדשאה ענקית, הכל מקסים, הבריזה ממש קרה (אני! לבשתי! מעיל! ביוני! בישראל!), המלצרים רצו ופשוט הביאו עוד ועוד ועוד. היה כל כך מעולה. זה ממש מצוין ה"טעימות" הזה. שווה להתחתן.
מרד אלור
בעוד אני נמסה כאן, נסע הבנזוג לפאריז (עבודה, בטח שעבודה). אתמול מאוחר בלילה הוא הגיע לשם, ודיווח במייל שהוא נמס לא פחות ממני, וכנראה שיותר, כי במלון שלו, כיאה למלון פריזאי, אין מזגן.
אז עכשיו ניסיתי להתקשר למלון לדבר איתו. רק מה, לה אידיוט שעובד בקבלה לא יודע אנגלית. ואילו אני, הצרפתית המועטה שכן ידעתי נעלמה כליל עם לימודי השבדית (בהרד דיסק שלי יש מקום למקסימום שלוש שפות, מתברר). אז אחרי שהסברתי להוא בקבלה שאני צריכה לדבר עם הבנזוג, ואחרי שהוא ענה לי ב"פה אנגלז", ואחרי שחזרתי על כל הבקשה שלי שוב באנגלית רק לאט ובקול רם (טריק ידוע למי שלא דובר את השפה, לא עובד לעולם, וזה לא מונע ממני לנסות כל פעם מחדש), החלטתי לאמץ את מוחי ולדבר בצרפתית. יצא לי שבדית בטעות. משהו ממש דפוק אצלי כנראה, מן "שפה שלישית הוחלפה לשבדית, כל מילים בשפה אחרת יוחלפו בלי שתהיי מודעת לזה". רק אחרי שבחרתי את המילים נזכרתי שזה לא בצרפתית. בסוף אמרתי לו את השם של הבנזוג והוספתי מיסייה לפני, שיבין שמדובר בבן אדם.
לרגע נדמה היה שהוא הבין מה רציתי ממנו, כי הצלחתי להבין שהוא שואל שוב מה שם האורח, ואייתתי לו את שם הבנזוג. דקה אחרי כבר הועברתי אחר כבוד לאחד החדרים, מברכת את עצמי על יכולתי המופלאה בצרפתית. רק ששנייה אחרי ענה לי מישהו, במבטא אנגלי מושלם (בעוד הבנזוג דובר אנגלית אמריקאית עוד מימי הקולג' שלו). אחרי שיחה קלה, בה אני והאנגלי התנצלנו ארוכות אחד לפני השני, ניתקתי.
ממש אין לי כוח לדבר שוב עם הצרפתי בקבלה. מצד שני, אני רוצה לדבר עם הבנזוג. מישהו יודע איך אומרים "אני רוצה לדבר עם אורח בשם.." בצרפתית? ובאותה הזדמנות, איך אומרים "אני לא יודעת את מספר החדר"?
ארוחת בוקר מצויינת בתל אביב. ויש שמלה!
את היום פתחתי בפגישה עם אפרת, חברה טובה שלי עוד מימי התיכון. בימי התיכון היתה אפרת התלמידה המצטיינת עם כל המקצועות המוגברים האפשריים, ואילו אני הייתי התלמידה הבעייתית עם מינימום מספר יחידות לבגרות. היום אפרת היא אישה מצטיינת שמאחוריה כבר שנתיים רילוקיישן בארה"ב (העבודה שלחה אותה ובעלה הצטרף – כבוד) וכן הספיקה להפוך לאמא. אני לעומת זאת טרם התרביתי, וגם ביליתי שלוש שנים בחו"ל בלי עבודה מסודרת. בקיצור, דבר לא השתנה מאז התיכון.
אפרת ציפתה בטעות ממני לבחור מקום לאכול את ארוחת הבוקר שלנו, בטיעון המופרך ש"את התל אביבית בינינו". אמנם נכון שגרתי את כל השנים שבין הצבא לשבדיה בתל אביב, אבל מצד שני לא גרתי פה כבר שלוש שנים, וידוע שבתל אביב מפת המסעדות משתנה אחת לחודש. בסוף היא נכנעה ולקחה אותי למקום שהאמת כבר לא כל כך חדש, נדמה לי שהוא נפתח בדיוק כשעזבתי את תל אביב, "גילי'ז".
האמת, כששמעתי שזה בנמל ישר אמרתי לא. בביקור הקודם שלי נפגשנו גילה, אני ובניזוגנו לארוחת בוקר ב"שלוותא", שהרבה אנשים המליצו לנו עליה, וכולנו התאכזבנו. בחמישים שקל קיבלנו אז ארוחה סטנדרטית ביותר, ושירות פחות מסטנדרטי (נאלצנו לקום ולחפש את המלצרית בשביל להזמין, למשל). אבל עכשיו אפרת הבטיחה לי שזה מקום שונה מ"שלוותא".
אז כולם יודעים ש"גילי'ז" זה במקור מסעדה ירושלמית, שפתחה סניף תל אביבי. מה שלא יודעים זה שיש להם ארוחת בוקר שווה מאוד. עיסקה יקרה, אבל טובה: בחמישים ושישה שקלים תקבלו סלסלת מאפי בית טובה (בריושים ומאפים רכים ומתוקים) עם חמאה וריבה, ואחרי זה תתבקשו לבחור מנה עיקרית, והפעם אנחנו לא מדברים על האומלט הסטנדרטי. אני הלכתי על סלמון כבוש בטקילה והדרים, שהיה מצוין והוגש גם עם לחם טוב וגבינת שמנת, ואפרת הלכה על פרנץ' טוסט מבריוש, שהיה פשוט מעולה והוגש עם בייקון מטוגן. (יש עוד אופציות, כמו אומלט עם שרימפס או עם ביצי סלמון וכאלה. היה ממש קשה לבחור). ולא רק זה, חוץ מהשתייה הקלה, מקבלים גם שמפניה – קיר רויאל, מימוזה או עוד קוקטייל שאני לא מצליחה לזכור את שמו. אז פתחנו את הבוקר עם קוקטייליי שמפניה, מול הים, והרגשנו מצוין.
שיחת הבנות שלנו קלחה וארוחת הבוקר עברה מהר מאוד, וככה ממש הופתעתי לשמוע, כשאמא שלי התקשרה והתברר שכבר שתיים בצהריים והיא מחכה לי בדיזינגוף למציאת שמלה לחתונה. אופס. ארזנו מהר את תיקינו ויצאנו מ"גילי'ז". אבל אני עוד אחזור לשם לארוחת בוקר, ללא ספק.
את אמא שלי פגשתי בחנות שהיא קנתה בה את השמלה שלה, והיא הגיעה למדידה אחרונה. צריך לציין שאתמול עשיתי סיבוב בשיינקין ולא מצאתי שום דבר שחיבבתי, אפילו לא אצל רון מנדלמן, שכולן המליצו לי עליו, אז התחלתי להילחץ (ורק במזל הצלחתי לצאת מנעמה בצלאל בלי עוד שמלה ליום יום שאני לא באמת אשתמש בה).
אז אחרי מדידת השמלה על אמא שלי פצחנו במסע בין החנויות, מזגזגות על כל דיזינגוף, וכבר התחלתי ממש להתייאש, כשלא מצאנו כלום ממה שרציתי (שמלה ירוקה, לא סטרפלס ושאר המצאות הקיץ הזה). ואז, כבר די בצפון דיזינגוף (והלכנו ברגל מגורדון!), מצאנו חנות שמתמחה בשמלות לאירועים. נכנסנו, והמוכרת שראתה אותי ואת אמא שלי שאלה אותי אם אני מחפשת שמלה לנשף סיום. רק בשביל המחמאה הזו החלטתי לקנות שמלה שם. ככה זה כשאני בת שלושים, רק תרמזו לי שאני נראית כמו בת שמונה עשרה, ומייד אקנה ממכם שמלה. אין מה לומר, הטריק השיווקי שלה עבד.
ואכן, אחרי שאמרתי למוכרת מה אני רוצה (כזכור, שמלה ירוקה, לא סטרפלס ולא שאר המצאות האופנה) היא שלפה שמלה, בדיוק ההפך ממה שביקשתי – כלומר לא ירוקה, די סטפרלסית וגם מן שמלת קולר כזו בעצם – והתעקשה שאמדוד. האמת, היתה שמלה יפה אניווי, החלטתי למדוד. יצא ממש יפה, נאלצתי להודות באי רצון, ואחרי אינספור מדידות וכיווצים, החלטתי ללכת על זה. אז זהו, יש שמלה!
היה יום ארוך אך פורה. אני מרוצה. (ואמא שילמה על השמלה, אז אפילו הבנזוג יהיה מרוצה כשהוא ישמע).
נ.ב.
מישהו יודע איך אומרים 41 בצרפתית?
בני דודים
כשעברתי לשבדיה הצטמצמו חיי החברה שלי עד מאוד. יש לזה כמה סיבות טובות: בתל אביב יש לי הרבה יותר חברים, בתל אביב יש הרבה יותר מקומות לצאת אליהם, בתל אביב יש מזג אוויר שלא גורם לך לרצות להישאר במיטה רוב השנה. אז בחיי בשטוקהולם אני בורגנית משעממת, שחיי החברה שלה בלילה כוללים בעיקר ארוחת ערב ודיוידי.
יומיים בתל אביב מספיקים להחזיר אותי להרגלים החברתיים של פעם. זה לא רק העובדה שאני שוב מרגישה כמו דג במים. זה גם העובדה שיש לי שבועיים להיפגש עם כל מי שאני מכירה, שגורמת לי לתכנן לו"ז חברתי מדוקדק, בו כל שעה מנוצלת כראוי.
אז היום היה לי יום לדוגמה. על הבוקר נפגשתי עם חברתי הטובה גילה, לארוחת בוקר פלוס סיור קניות. משם נסעתי אל מקום העבודה הישן שלי, הילכתי קצת במסדרונות, אומרת שלום לאנשים שלא ראיתי הרבה זמן, ויאללה, הרי קבעתי שם עם איל, ידידי, ללאנץ'.
משם קפצתי לעזריאלי, דילגתי על קבוצת ילדים דתיים וילדות בחצאיות ארוכות עטוריי סרטים כתומים (המכנסיים הכתומים הקיציים שלי אוחסנו במזוודה, מסתבר שאי אפשר ללבוש כתום יותר בארץ בלי שיחשדו בך בדעות פוליטיות), והסתובבתי קצת בחנויות. המון ספרים שאני רוצה לקנות. אם מישהו קרא ספר טוב בתקופה האחרונה, זה הזמן להתריע.
ובערב היה לי ערב בני דודים. ראשית, הסבר. מהצד של אבא יש לי רק שני בני דודים, והם בכלל לא בארץ, אלא בארה"ב. מהצד של אמא, לעומת זאת, אנחנו חבורת בני דודים מאוחדת מעין כמוה, וכולם, אבל כולם, נחשבים בעיני חבריי הטובים. כשהייתי ילדה, נשלחתי כל קיץ אל בית דודי בצפון, והקייצים האלה, תחילה במושב השיתופי ואחרי זה ביישוב הכפרי שהם עברו אליו, זכורים לי כזמן הכי טוב של ילדותי. לא הייתי רוצה לחזור לילדות, אבל לו הייתי חייבת, הייתי חוזרת רק אל הזמנים האלה, של הטיולים בחבורה, של הצחוק הבלתי פוסק, של הטיפוס על העצים במדשאות שנדמו כבלתי נגמרות, של הבריכה כולנו ביחד, של הארוחות המשותפות, שבעה ילדים סביב שולחן אחד.
התבגרנו מאז, אבל נשארנו חברים טובים. בני הדודים מהפלג הצפוני של המשפחה גרו קצת בתל אביב בתקופת הלימודים, ובתקופה הזו יצאנו כולנו ביחד, אבל אחרי זה חזרו לצפון. נותרנו בתל אביב חמישה נכדים קרובים, וערבי בני הדודים, עת יצאנו כולנו ביחד, היו היציאות הכי אמיתיות שהיו לי.
אתמול יצאנו שוב. היינו אחי, חברתו (בקרוב גיסתי!), שני בני דודים שלנו, ואני. מאוחר יותר הצטרף אלינו ת', חברו הטוב מילדות של אחי, וכיוון שכך בעצם כמעט אחי בעצמו. לא ייאמן, איך יעבור זמן, וכולנו נגור במדינות שונות, אבל עדיין, כשאנחנו נפגשים, אנחנו צוחקים הכי הרבה ונהנים הכי הרבה. היה ערב אמיתי, עם דיבורים מהלב, עם צחוקים שלא נותנים לך לדבר, עם שירה (אנחנו אוהבים לשיר ביחד, ולא איכפת לנו מה יחשבו שאר יושבי הפאב), עם הרבה אלכוהול, ועם הרבה שמחה בלב, מן חופש שלא הרגשתי כבר המון זמן. קצת כמו חזרה לילדות.
חזרנו לא מזמן, הרבה יותר מאוחר ממה שתיכננתי (אני מנסה לחזור ללו"ז של בורגנים, שהולכים לישון מוקדם יותר), אבל נהניתי מכל רגע. זה האדרנלין שמחזיק אותי עכשיו כותבת.
בעוד חודשיים וקצת נגור בשלוש מדינות שונות, אחרי קיץ עמוס אירועים. וזה לא משנה, אני יודעת שבפעם הבאה שניפגש, נהיה שוב אותה חבורת ילדים מאושרת שמבלה את הקיץ ביחד, בלי דאגות על הראש, בלי מחשבות, רק עם אהבה אחד לשני וכיף, כיף של ילדים.
עדי בעולם 