סוכר וטלוויזיה

זה התחיל בתור רעיון חיובי. בכל קבוצות הפייסבוק שאני חברה בהן מדברים על אתגר הבלי סוכר, כמה חברות שלי עשו את זה ודיווחו פלאים ובאופן כללי הרעיון ממש נכון: סוכר הוא בסופו של דבר הסם הכי ממכר, הגוף לא צריך אותו ולכן הכי הגיוני להפסיק לצרוך אותו. וכל מי שהפסיק מספר שבנוסף לנשירת הקילוגרמים והצרת ההיקפים הוא גם ישן טוב יותר, העור נראה טוב יותר, הוא מרגיש טוב יותר וכו. בקיצור, החלטתי להפסיק סוכר.

האופנוען קפץ על הרעיון כמוצא שלל רב. הכריסמס התאפיין אצלנו בזלילה חסרת רסן כי "בכריסמס לא סופרים קלוריות"/"כשכל כך קר בחוץ ואנחנו תקועים בבית זה לא הגיוני למנוע מתוקים מעצמנו" ושאר תירוצי שקר כלשהו. וכידוע, כל המתוקים האלה בסופו של דבר נשארים איתכם עד הכריסמס הבא. אז שנינו, עבי מותניים מתמיד, החלטנו שזה בהחלט הזמן להפסיק סוכר.

רגע! נזכר האופנוען. יש לנו כמה שוקולדים מעולים בבית ואין סיכוי שנצליח להפסיק סוכר כשהם יושבים לנו על המדף. מצד שני, לזרוק לינדט לפח זה בטח ברשימת החטאים שמובילה אנשים לגיהינום. אין ברירה אלא לאכול את כל השוקולדים האלה לפני שאנחנו מתחילים בפרויקט.

אז אתמול בערב אכלנו חבילת לינדט עצומה מול הטלוויזיה, ואילו הבוקר התיישבנו לארוחת בוקר של פאנקייקים, מכוסה בכל טוב המתוקים שהיה בבית:

IMG_0802

הנבחרת. למרבה הצער כולה הגיעה לגמר

להמשיך לקרוא