ספטמבר אוקטובר 2016

 

בירה קטנה

כשרק עברנו לבודפשט מנינו בקול את המדינות שנוכל לבקר בהן בלי צורך להזמין טיסה. חמש שנים חלפו, והגענו רק לאוסטריה, כמו זוג יקים טובים שתמיד חוזרים לאותו מקום. האמת, יש להודות, שאר המדינות נראו לי קצת פחות אטרקטיביות. כל הצד המערבי/דרומי של הונגריה גובל במה שאצלי בראש עדיין מכונה "יוגוסלביה", וזו מדינה שלא קיימת מהניינטיז בתכל'ס. באותה מידה, השטח הצפוני להונגריה היה מבחינתי "צ'כסלובקיה".

קצת אחרי שחזרנו מאוסטריה באוגוסט החלטנו לנסוע לעוד מדינה, רצוי לטיול יום אחד. וככה הגענו לרעיון לנסוע לבירת סלובקיה. סקר קצר: כמה מכם יכולים לנקוב בשמה של בירת סלובקיה בלי ממש לחשוב/לגגל? אולי זו רק אני, שסובלת מטפשת בלתי נגמרת, אבל אני גרה במרחק שעתיים נסיעה מהמקום, ולקח לי רק שנתיים לקלוט שיש עיר בשם ברטיסלבה והיא בירה של מדינה.

 

אז סבבה, נוסעים לסלובקיה. כמו שכבר הבנתם, המידע שהיה לי על העיר היה, ובכן, אפס. מייד פניתי לגוגל, ושם גיליתי שיש המון דברים לראות בברטיסלבה. מצאתי איזה בלוג עם פוסט על דברים שחייבים לעשות בברטיסלבה, והפוסט מנה כמות מרשימה של מקומות מעניינים. ככה יצא שבניתי את הרשימה הבאה:

חונים באיזו קניון חדש ("המקום הכי מעודכן וחדש! כדאי לראות")

יוצאים ממנו בהליכה לפארק שהוא אחד העתיקים ביותר באירופה ("חובה לצעוד ולבחון את העצים העתיקים והספסלים העתיקים")

משם לגשר המכונה גשר העב"מ, על שום המגדל שעליו שבראשו מבנה דמוי חללית ("למעלה יש מסעדה")

חוצים את הדנובה על הגשר, מגיעים לאיזה מדרחוב עם פסלים ("כולם מעוצבים עם איזה קטע מצחיק כדי לשעשע את העוברים והשבים")

ואז מגיעים אל העיר העתיקה, שמאוד שווה לטייל בסימטאותיה ("נשמרו מהתקופה הבארוקית בלה בלה בלה")

מגיעים שם אל מגדל השמירה היחיד (שער מיכאל) שנותר מהתקופה

חובה לעבור בכיכר העיר המרכזית ורואים את בית העיריה ("מופעים בשעת ערב")

חוצים את הדנובה בחזרה על הגשר השני ששכחתי את שמו

וכו. היו עוד איזו אטרקציה או שתיים אבל חוץ מהטירה שנמצאת קצת מחוץ לאזור וכנסייה שצבועה בצבע כחול שום דבר רציני.

 

אז משוכנעים שיש לנו ביד טיול ליום שלם יצאנו לדרך. כשהתקרבנו לעיר ניסינו לשים את הכתובת של הקניון בג'י פי אס כי תיכננו לחנות שם, אבל לפני שסיימתי להקליד את השם של הרחוב – כבר היינו בקניון. מתברר שברטיסלבה היא עיר קטנטנה, ויש כביש ראשי שפחות או יותר מוביל להכל. כמה קטנטנה? ובכן, במשך היום הזה עשינו את כל המסלול שלמעלה, ואחרי שעה וחצי סיימנו. אז למי ששוקל לנסוע לברטיסלבה – הממ, יום אחד יספיק.

 

אז חנינו בקניון החדיש Aupark ויצאנו ממנו לסיור בפארק שגובל בו. אכן, פארק עתיק, עצים עתיקים וכו. הגענו לגשר עם מבנה העב"מ וגילינו שבכל המקומות שתיארו אותו שכחו לומר כמה הוא מכוער. אבל חצינו אותו אל הצד השני ולפני שמיצמצנו כבר היינו במדרחוב/העיר העתיקה. אכן, ראינו פסלים משעשעים, אכן, ראינו מבנים. חביב, אין מה לומר.

 

(צילומים: האופנוען)

הרחוב שמוביל אל מגדל השמירה העתיק, שער מיכאל. אתם רואים את המגדל ברקע.

 

בשלב הזה החלטנו לאכול צהריים. כיוון שהכל מסביבנו היה מלכודות תיירים, כל מיני מסעדות שהכריזו על אוכל סלובקי מסורתי בשלטים גדולים באנגלית, החלטנו שאנחנו לא ניפול למלכודת הזו ולכן יצאנו לסיור חיפוש מסעדה שתעשה לנו את זה. עשרים דקות אחרי זה כבר גווענו ברעב, הנמכנו קצת את הסטנדרטים ונכנסו לאיזו מסעדה שישבה במן פטיו בין בניינים ונראתה מקסים. עיון בתפריט שלה גילה לנו שבעצם נכנסנו לבדיוק מה שניסינו להימנע ממנו, מלכודת תיירים. בתפריט לא היה דבר אחד שחשקנו בו, אבל הילדים היו במצב של עוד שנייה טנטרום על רקע רעב, וגם האופנוען החל להתלונן על חולשה, אז הזמנו שלוש נקניקיות עם חמוצים. התברר שזה נקניקיות כבושות, שמוגשות חיוורות וקרות. זה יירשם בהיסטוריה בתור הנקניקיה הראשונה אי פעם שהילדים סירבו לאכול אחרי ביס אחד, וגם האופנוען השאיר בצלחת. אז לגבי הקוויזין הסלובקי – אל תמהרו לקנות כרטיסי טיסה.

 

משתוקקים למחוק את הטעם של הנקניקיות החלטנו ללכת על בירה, כי בירה צ'כית, סליחה, סלובקית, זה בד"כ מצוין. היו כמה פאבים שנראו מעולה והחלטנו להתיישב באחד כבר לקראת הדרך חזרה לאוטו. הזמנו בירה מקומית. האופנוען קיבל משהו מהמם, בירה עם טעם וצלילות מושלמים, ואילו אני – אפרופו טפשת – הזמנתי בירת לימון ועל כן עכשיו אני יכולה לומר לכם לא לנסות את זה. גילינו שזה המקום שהיינו צריכים לשבת בו מלכתחילה – היה שם אוכל שנראה מבטיח ועלה חצי מהנקניקיות האיומות. הלכנו על זה.

 

כמו שאפשר לראות, הבירה של האופנוען הייתה הרבה יותר אטרקטיבית.

 

יצאנו משם עם הבטחה לילדים שיקבלו גלידה וכמה מטרים משם גילינו מקום שמציע לעשות את הארטיקים שלכם לבד. כלומר, הם נותנים לכם מראש ריבוע גלידה קוקוס שהם עשו לבד כבר תקוע על מקל, אבל משם הדרך פנויה לדמיונכם. מתחילים בטבילה במעיין שוקולד:

 

 

ואז בוחרים את התוספות. זה היה מקום מעולה וכולנו ישבנו שם והתעלפנו מכמה טעים זה. המחיר, אגב – שלושה יורו לארטיק. ממש לא נורא.

 

הארטיק של אחד הילדים אחרי שהוא הצליח לבחור את כל הסוכריות הכי מלאות סוכר וזבל תזונתי. יש גם דברים שווים יותר לשים על הארטיק.

 

בקיצור – ברטיסלבה נחמדה לביקור, אבל לא הייתי טסה במיוחד. אם אתם במקרה בווינה ויש לכם הרבה זמן, אז מדובר בנסיעה יחסית קצרה ואז אולי שווה. למרות האמור לעיל אנחנו נחזור – לא עשינו את הסיור בטירה וזה נראה טירה די מרשימה, ובנוסף, ובכן, הארטיק. יאממ.

סיכום שנה בספרים

 

אני שוברת כאן שיא של עצמי ומפרסמת פוסט שלישי בחודש אחד, אבל  נראה לי הולם אחרי שהזנחתי את עמודת הספרים שאני קוראת בשנה האחרונה, לעשות כאן מן סיכום כללי של הכל ולפתוח את השנה עם דף חדש. פאן אינטנדד.

 

אז לפני שנה וכמה חודשים מצאתי את עצמי במצב מוחי קצת מאתגר, שלא איפשר לי להתרכז בכלום. להתחיל ספר חדש היה מעבר ליכולתי אז החלטתי ללכת על קריאה חוזרת של ספרים אהובים ומסיחי דעת.

 

דבר ראשון קראתי שוב את כל הספרים של מאיר שלו (חוץ משתיים דובים, כי לא הייתי צריכה עזרה בלבכות). סיכום: מאיר תעשה לי ספר.

 

אחרי זה קראתי את הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם. סיכום: כמו שזכרתי, קריאה קלילה וחביבה.

 

אחרי זה קראתי את שנת הבשרים שלי. חלף עשור מאז שקראתי אותו ולא זכרתי כלום. סיכום: ספר מעולה וחזק. למה בעצם אני לא צמחונית? אה, כי לכי תמצאי קינואה ברוסיה. סתם, יש קינואה, אבל מדובר בהוצאה כבדה ומבחר מצומצם מאוד של אפשרויות. ולכי תשכנעי שלושה גברים בגילאים שונים לוותר על הבשר. אז לעת עתה אני נוקטת בצמצומי בשר בבית – אוכלים בשר פעמיים-שלוש בשבוע. זה זוכה למחאה מצד הקהל אבל הם מוזמנים לבשל בעצמם אם יש להם תלונות.

 

אחרי זה בחרתי בספרים שכל כך כיף לקרוא שלא שמים לב מה קורה סביבי – כלומר ספרים מושלמים להמתנה בתור ולאשפוזים. כך קראתי שוב את כל ההארי פוטרים, ואחריהם פצחתי בקריאה חוזרת של סדרת פנדורין של אקונין. סיכום: פחח, מי אני שאסכם את רולינג המושלמת, ואקונין, שחלף יותר מעשור מאז קראתי את הספר הראשון בסדרה ולכן היה כמו ספר חדש – מושלם. העביר לי בכיף את האשפוזים. (נגיד).

*הערה קטנה לסדר היום: יש לי את האקונין היחסית חדש, מרכבת היהלום (תודה יגאל!!!), אבל אני כל כך מתלהבת ממנו ומזה שברור לי שזו תהיה חוויה מצוינת, שאני שומרת אותו לתקופה מיוחדת.

 

באיזשהו שלב הצלחתי לקרוא ספרים שלא קראתי לפני, אבל רק קלילים. וכך קראתי את ג'וג'ו מויס, כמו ללכת בדרכך. כמו  סיכום: קריאה חביבה בהחלט, טוב לסוגו ובהחלט מומלץ כמסיח דעת.

עוד ברשימת הקלילים: ספרי בלשות למיניהם. ביניהם היו קריאת הקוקייה של רוברט גלברייט (כלומר, ג'יי קיי רולינג), היה אומנם לא דומה בכלל להארי פוטר, אבל מעניין ונהניתי מתחושת הלונדון שעולה מהספר. את משחק סגור של פטרוס מרקריס, ספר בלשות יווני, הביאה לי גילה והמליצה, ובאמת היה ממש טוב. רק נגמר בסוף קצת פתוח ואין לי מושג אם יש עוד ספרים שלו. כמו כן קראתי את חשוב על מספר, שהוא לחלוטין ספר טיסה. היו עוד כמה ספרי טיסה למיניהם אבל אני פשוט לא זוכרת אותם.

 

אה, באיזשהו שלב קראתי את אשמת הכוכבים. מדובר בספר על נער ונערה חולי סרטן, ואין לו הפי אנד. התייפחתי ממש באיזשהו שלב.

האופנוען: מה את קוראת?

אני: על נער ונערה שיש להם סרטן

האופנוען (מזועזע): זה מה שבחרת לקרוא??

כן. דווקא ספר טוב. רק אל תבנו על שיפור מצב רוח בזכותו.

 

אחרי זה קראתי את ליל כל המכשפות, רק באנגלית. 600 עמודים שבהם גילגלתי עיניים אחת לשני עמודים. זה יוצא רק 300 פעמים גילגולי עיניים. אני מצטערת מיס קיטי, אני יודעת שאת המלצת על הספר (נדמה לי שככה בעצם הגעתי אליו), ובאמת היה קצת קסם סביב דמותו של מת'יו, בכל זאת ערפדים נאים ומגודלים עשו לי את זה מהיום שבאפי פגשה את אנג'ל, אבל בעיני היה מדובר בגירסה ערפדית של חמישים גוונים של אפור האיום, פשוט במקום סצינות סקס סצינות מכשפיות/ערפדיות. כל השתלטנות והאובססיביות הזו מצד בן זוג – למה זה נחשב רומנטי? זה נורא ואיום.

ולכן אין לי שום תירוץ למה אחרי שסיימתי את הכרך הראשון התחלתי גם את השני, אבל לפחות פה שב אליי קול ההיגיון, שברתי את העיקרון של עצמי והפסקתי ספר באמצע.

 

בשלב מסוים כבר חזרתי לקרוא ספרים כמו של פעם, וככה קראתי את הנערה מהדואר, שהיה מעניין, טוב אך מבאס.

ואז גיליתי שאפשר לקרוא ספרים בעברית בקינדל, מה שאיפשר לי ממש לקנות ספרים מישראל בעצמי. גיליתי את הוצאת תמיר-סנדיק (גילוי נאות: לפני עשור פגשתי את מי שהביאה את השם תמיר להוצאה, בשניים-שלושה מפגשי בלוגריות, כי היא בעצמה הייתה בלוגרית מהממת. אבל זהו, לא קיבלתי הנחה מיוחדת/משלמים לי אחוזים. בעצם לא בטוחה שצריך גילוי נאות) שגם מוכרים ספרים בעברית לקינדל וגם בוחרים ספרים מעולים. קראתי את כל מה שלא סיפרתי – מעולה!! סיפור בוגר ורגיש על יחסים בין בני משפחה. אחריו קראתי אתהצרה עם עיזים וכבשים המקסים מקסים מקסים. באמת, אין מילים, ספר שכל כך נהניתי ממנו שאני ממש רוצה להמליץ. גם מצחיק, גם מעניין, גם מסר טוב בסופו. אחריו קראתי אתהרוחות של בלפסט הקודר, אבל מעניין. ועכשיו מחכים לי בקינדל אליזבת' איננה ועוד אחד שאני לא מצליחה למצוא (?).

 

אני בטוחה שאני לא מזכירה כאן עוד הרבה ספרים, פשוט לא זוכרת והם לא על המדף – בשנים האחרונות אני משתדלת לא להשאיר ספרים אצלי אלא אם אני בטוחה שארצה לקרוא אותם שוב. אבל רציתי לסכם את מה שאני זוכרת עוד לפני שהם יורדים לתהום הנשייה של זכרוני. בגלל שהפסקתי לעדכן את עמודת מה אני קוראת בצד הבלוג כאן יוצא שלא זכרתי כלום ממה שקראתי השנה.

 

אה, רגע, קראתי גם את בית יעקוביאן, שהביאה לי שירה. ספר מעולה ומבאס את הישבן. אימרו תודה חברים שאתם לא גרים במצרים.

ומה אני קוראת עכשיו? או, במקרה הכינותי מם.

 

 

 

כן, איכשהו היה רגע שאמרתי לעצמי שעכשיו משהו קליל, ואז בחרתי ב-900 עמודים של דוסטויבסקי. יו קאנ'ט אקספליין דט. זה נקרא טיפשות.

בכל מקרה, אני בעיצומו ומקווה שבפעם הבאה שאני בוחרת ספר אני אזכור שקליל זה לא 900 עמודים המתרחשים בעיירה קטנה ברוסיה במאה ה-19 כולל פרקים ארוכים על מנזר ונצרות. נוט טו סלף.

 

שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה. הרבה ספרים, הרבה בריאות.

 

טיול שנתי כיתה א'

 

באסיפת ההורים הראשונה של כיתה א', הצהירה המחנכת שכבר בספטמבר, כחלק מגיבוש הכיתה החדשה, תצא הכיתה לטיול. לשלושה ימים. משוכנעת שכל הורי הכיתה יתחרפנו, החלטתי להישאר בשקט ולראות מה אחרים יעשו. למרבה השוק, אף אחד אחר לא עיפעף מול העניין הזה, ההורה היחיד שהצביע ביקש לחדד אם מדובר בשניים או בשלושה לילות. וכאילו, אנשים, אתם נורמליים? ילדים בני שש וחצי? לטיול שלושה ימים מבית הספר?

 

האמת, בדיעבד, זה לא היה צריך להיות שוק כזה גדול. בכל זאת, יש לי שני קולגות לשעבר/חברי פייס שגרים בברלין, וכל אחד מהם פירסם בזמנו איך הילד שלהם יצא לטיול של כמה ימים כבר בכיתה א' או ב'. אלא שאז זה היה סיפור מעניין, שבו נדתי בראשי וציקצקתי על האירופים המטורפים האלה, ואילו עכשיו זה הרבה יותר דרמטי – זה הילד שלי. בנוסף, אחרי פשפוש קטן בזיכרון, נזכרתי שבעצם כבר בשנה שעברה, בגן חובה, הם יצאו לטיול של שלושה ימים, רק שלא כל הילדים יצאו ושלי בטח לא, ואילו עכשיו המורה אמרה במפורש שכל הילדים צריכים לצאת.

 

האופנוען, שצפה את התנגדותי, הציע שניתן לילד לבחור אם הוא רוצה לצאת לטיול. והפעם הוא גם לא היה תמים כמו בשנה שעברה. כי בשנה שעברה גם סיכמנו שניתן לגומבוץ לבחור אם הוא רוצה לצאת לטיול של שלושה ימים, והאופנוען הסכים שאני אשאל אותו, ואני שאלתי: "חמודי, מה אתה בוחר, לנסוע עם הכיתה שלך לשלושה ימים או להישאר בבית לשלושה ימי כיף בבית שבהם נעשה מה שתרצה?". העיניים של האופנוען רשפו גיצים כשהגומבוץ בלי להסס בחר להישאר בבית. אז הפעם לא הייתה לאופנוען שום כוונה ליפול למלכודת הזו, ועל כן הוא שאל את הגומבוץ אם הוא רוצה לצאת לטיול עם הכיתה או לא, כשהאופציה השנייה היא ללכת לבית הספר (לא שהייתה באמת אופציה כזו, אבל נו). הגומבוץ בחר בטיול.

 

טוב, עכשיו נשאר לי רק להכין את הגומבוץ, ויותר מאתגר מזה, את עצמי, לטיול של שלושה ימים. ההוראות שקיבלנו מבית הספר היה די ברורות האמת – תארזו את כל הבית. סוף ספטמבר הוא טיימינג שיכול להיות נעים (חולצות קצרות) או קפוא (סווטשירט ומעליו מעיל) וכל דבר בתחום. הרשימה כללה בגדי קיץ, בגדי חורף, בגדי התעמלות, בגדי שינה, בגדי החלפה, צעצוע אהוב, ספר אהוב, נעלי בית, כובע, כפפות, את כל ספרי הלימוד שלהם מבית הספר, פנס, בקבוק שתייה, תרסיס נגד יתושים, סבון, שמפו וכו וכו. נאמר שם במפורש שצריך מזוודה, כלומר טרולי על גלגלים, וזה מה שהבאנו. בנוסף היו הוראות מדויקות ליום היציאה לטיול: הילדים ייתאספו בכיתה, שם יקבלו חטיף לארוחת בוקר, בעוד ההורים יעמיסו את המזוודות על האוטובוס וימתינו בחצר בית הספר לנפנופי שלום.

 

וכך, בשמונה בבוקר באחד מימי השבוע נעמדו שורה של הורים נרגשים, העמיסו את האוטובוס במזוודות, ואז נעמדו לחכות לילדים, שבינתיים עברו שיחת תדרוך אחרונה בכיתה. כשהם סוף סוף הופיעו בשער בית הספר, הולכים בשורה ארוכה, שורה של הורים נפנפה בהתרגשות וצילמה, כאילו הרגע הופיעו בראנג'לינה ביחד אחרי שכבר הודיעו על הגירושים, ואילו הילדים הגיבו כל אחד בדרכו. שלי, למשל, העניק לי חיבוק, טפח לי על השכם בסגנון "תרגיעי עם ההתלהבות", ועלה על האוטובוס. נו טוב.

גם בענייני תקשורת עם הילדים המורה הייתה די ברורה – לא תהיה כזו. לילדים אין מן הסתם טלפונים משלהם, וההורים התבקשו לא להתקשר למורה אלא אם מדובר במקרה חירום, ובכל מקרה רק אחרי שמונה בערב היא מתחייבת לענות. מה שכן, הובטח לכולם שאם יהיו ילדים שיתקשו וירצו לדבר עם ההורים המורה תתקשר מייד ותיתן להם לדבר עם ההורים. כיוון שכך, כשהאופנוען לא שמע, תידרכתי את הגומבוץ שאם הוא מרגיש שהוא מתגעגע מדיי שמייד ייגש למורה ויבקש לדבר איתי. זה לא קרה. נו.

כיוון שלא יכולתי לחלוק את הלחץ עם האופנוען, או עם אימהות מהכיתה, עברתי לנג'ס לחברותיי בישראל על זה שהגומבוץ במחנה.

הילדים חולקו לחדרים של שישה, ובכל חדר ישנה גם מורה או אמא מתנדבת, למקרה שמישהו מתעורר בלילה. בשלב האריזה התלבטנו ארוכות אם לארוז את השמיכי של הגומבוץ או לא. מצד אחד זה יעזור לו להרגיש טוב בלעדינו, מצד שני אולי זה קצת פאדיחה, שמיכי בגיל שש וחצי. בדיעבד התברר שכל הילדים הביאו איתם גירסאות שונות לחפצי מעבר. כולל אחד הילדים היותר פרועים של הכיתה, שישן עם גומבוץ בחדר ושלף מהמזוודה ארנב צעצוע פרוותי מרוט ועצום. נו טוב.

שתי האימהות המתנדבות שיצאו למחנה עשו את מלאכתן נאמנה ושלחו לנו תמונות. יש לציין שזה מראש הוגדר לא כטיול כמו שחושבים על טיולי בית ספר בארץ, אלא מילולית זה נקרא "בית ספר ביער". הובהר מראש שהילדים ילמדו את השיעורים הרגילים פלוס שיעורים ביער. ואכן, בתמונות שנשלחו מהמחנה נראו הילדים לומדים עם ספרי בית הספר שלהם, וגם מקבלים שיעורים בחוץ על כל מיני חיות ומלאכות של חווה וכפר. בנוסף הם גם יצאו לשיעור בלילה, שבו הם צעדו ביער כשהם אוחזים בפנסים, ובאמצע היער כיבו אותם והתבקשו להקשיב לקולות של היער ולפענח אותם. הילד חזר מומחה לקולות ינשופים ולעשיית כדים מחימר. שימושי, אין מה לומר.

 

שיעור על חיות. בשיעור הספציפי הזה הילדים למדו על כבשי בר בשם mufflon

והכי מתבקש לעשות כאן את המם הבא:

 

 

מתבקש, כי באמת אין לזה מילה בעברית. זו חיה שנראית כמו עירוב של כבש עם יעל. נפוצה בעיקר בשטח שמתחיל בקווקז ונגמר באירופה.

 


שיעור ספורט או משהו כזה.

האמת, ככל שהגיעו התמונות כך הפכתי ליותר ויותר מרוצה מזה שהוא יצא לטיול. זה נראה כמו חוויה מעשירה לכל הילדים ופחות הטראומה שחששתי ממנה. ובאמת, כשהילדים הגיעו ביום השלישי בחזרה הביתה הם היו הכי מרוצים וגאים בעצמם. הגומבוץ דיווח שהיו שלושה ילדים ש"סבלו מכאב בטן ואמא שלהם באה לקחת אותם הביתה ביום השני", אבל פרט לזה הילדים נראו מרוצים. אז אחלה. עכשיו אני כבר מנסה לראות את האור החיובי שבעניין (אם בשלב מסוים גם הדובוש ייצא לטיול… ואם זה יהיה באותו זמן שהגומבוץ בטיול… זה שלושה ימים של שוקולד לארוחת ערב ולצאת בערב בלי בייביסיטר… מממ).

ביי לעת עתה – וחג שמח לכולם!

האלווין

כבר יותר מחודש שהטמפרטורות צנחו והעלים נושרים והכל מהמם. אני מתה על הסתיו, העונה הכי פוטוגנית. עם זאת, איכשהו אני מצליחה לכשול בצילום תמונות ממש שוות של העונה והאופנוען לוקח את זמנו עם צילומי הסתיו שהבטיח לי (באמת, קח את הזמן, אוטוטו לא נשארים עלים על העצים), אז אני מעדיפה לפרסם כאן את צילומיי הבינוניים ולקוות שיהיו עוד בהמשך.

 

כשעל הרחוב משתלטים הגוונים האלה:

 

 

כשעמוד חשמל פושטי הופך פתאום לקישוט רחוב:

 

 

כשעלים נראים ככה:

 

אין ספק שזו עונה מהממת וממש מבאס שאני לא יכולה להעביר לכם את התמונה המלאה.

 

אבל אני כן יכולה לספר לכם על החג האהוב עליי מכל – האלווין. אולי בגלל שבשלב הזה הוא מופשט מכל המשמעות הדתית שלו ומתרכז בדברים הכיפים – מכשפות, ערפדים, תחפושות ושוקולדים, זה באמת החג הכי כיף. אז עכשיו כשיש לי תירוץ רשמי ("בשביל הילדים") זה היה הזמן להתלהב בלי גבול.

 

דבר ראשון הכנו ג'ק-או-לאנטרן, שזה הדלעות המגולפות עם הנרות בפנים. במקור זה מנהג שנועד להבריח מכשפות ושדים, ולכן חרטו על הדלעות פרצופים מפחידים. אז אנחנו הכנו דלעת קלאסית, שהייתי מעלה כאן תמונה שלה לו ישראבלוג היה נותן לי. ומייד אחרי זה אירחנו כאן פליידייט וכיוון שאף אחד לא עצר אותי הכל היה ערוך בשחור ובכתום, הדלעת הודלקה, דלעות קטנות הונחו על השולחן, והכיבוד קושט:

 

 

ואז הגיע המייל מבית הספר של גומבוץ, שייערך יום האלווין, הילדים מתבקשים להגיע מחופשים, וכמו כן תיערך תחרות דלעות מגולפות. המוניקה גלר הפנימית שבי נדלקה מייד, וגם האופנוען נכנס לקטע. קנינו עוד דלעת. יום לפני היום המיועד גיגלתי "cool jack'o'lantern" וקיבלתי המון דלעות מהממות. בחרתי את זו שהכי קלה לביצוע, והלכנו על זה.

 

מרוקנים את הדלעת:

 

נהוג להכין על דף את הדוגמה שאתם רוצים. שיתפנו את הילדים, וזה גרר קצת ויכוחים באיזה להשתמש.

 

 

ואז מציירים את השבלונה שרוצים על הדלעת ועוברים על זה עם נעץ, מחוררים כמה שיותר, כדי שיהיה קל יותר לחתוך.

 

ואז מגלפים החוצה את החלקים שסימנתם:

 

ואז מתקבלת דלעת פשוטה למדי:

 

אבל אז מוסיפים לה את השוס:

 

וזה נראה די מגניב:

 

 

ואז את מגלה חתיכה רקובה בגב הדלעת, ומחליטה לחתוך אותה החוצה, וכבר עושה מזה קטע וחותכת את זה בצורה של עטלף:

 

 

וככה, למחרת בבוקר, הגומבוץ לבש את תחפושתו, הצטיידנו בדלעת ומשוכנעים שאנחנו מועמדים לניצחון כי מה כבר הונגרים יודעים על גילוף דלעות, נסענו לבית הספר.

ווי נואו נאת'ינג ג'ון סנואו.

כי בכניסה לבית הספר גילינו שאת הדלעות הפשוטות שמו על המדרגות:

 

 

כן, אלה היו הפושטיות.

אלה הפחות פושטיות זכו ממש להיות מוצגות על דוכן התחרות:

 

 

 

 

העיקר אנחנו תקענו כמה קיסמים בדלעת והרגשנו שדרכנו אל הניצחון סלולה.

אז בשלב שסיימתי לעלות במדרגות וראיתי מה מוצב על שולחן תחרות הדלעות תהיתי אם להסתובב בחזרה לפני שמישהו רואה את הדלעת שלנו, אבל אז תפסה אותי המורה המארגנת של התחרות בחיוך רחב ופנתה לראות איך נראית הדלעת שהכנו, ואז צפיתי בארשת פניה מנסה למצוא משהו נחמד לומר, ובסוף היא אכן הצליחה לנפק: "איזה יופי שגם תלמידים בכיתה הראשונה משתתפים בתחרות". שזה הכי "העיקר ההשתתפות".

 

אקיצר, זו הייתה חוויה מלמדת, וגומבוץ רק בכיתה א', עד שנגיע לכיתה המסיימת של בית ספר אני כבר צופה דלעת עם פירוטכניקה ואמנות פלסטית.

 

 


 

 

חשבנו שנגמר האלווין, ובאמת היה נחמד, אבל אז עלה האופנוען עם רעיון חביב. למה שלא נעשה טריק או טריט? זה לא קיים בהונגריה, אבל מלא חברים שלנו רוצים, אז בואו נעשה את זה. אז הוא פתח אירוע בקבוצת הפייס השכונתית, בהנחה שעוד כמה יירשמו וכולנו נסתובב בין כמה בתים ונעניק ממתקים אחד לשני.

 

וכך התהלכנו לנו אופטימיים, יודעים שנעשה סיבוב קצר בין כמה שכנים, נאסוף כמה שוקולדים, נאסור על הילדים לאכול את רובם ואז נאכל אותם בעצמנו בלילה.

ואז יומיים לפני התאריך המיועד בדקנו את האירוע שהוא פתח בפייסבוק, וגילינו שקצת יותר ממאה ילדים נרשמו, מתארגן אירוע פתיחה ומצעד לפני בפארק השכונתי, ושני בתי קפה מהשכונה כבר נותנים חסות לאירוע ויציעו תפריט להאלווין במחירים מוזלים.

wat???

באמא ש'כם, קניתי 30 ממתקים לאירוע והנחתי שחצי יישארו. מה מאה ילדים?

אקיצר, האופנוען מייד החל לבזר סמכויות והעניק אפשרויות ניהול לאירוע לעוד כמה אנשים מהשכונה שסימנו "באים" לאירוע, ואז נאלץ לבזבז שעתיים של הסופ"ש בפגישת אירגון והיערכות (שנערכה באחד מבתי הקפה הספונסרים של האירוע) של המארגנים, וחזר כולו לא מבין מאיפה זה בא לו. אבל לא נורא, דווקא כיף שיוצא אירוע גדול.

אז קודם כל הגדלתי את כמות הממתקים שתצפה לילדים:

 

 

העמדנו דלעות בכניסה לבית שלנו, האופנוען והילדים יצאו לקושש ממתקים בבתים של אחרים, בעוד אני נשארתי בבית לצפות לאורחים. היה האמת מגניב ממש.

 

 


 

 

אני לא יודעת מה קרה השנה, אבל אחרי שנים שהאלווין הוא רק חג נוצרי שבו מבקרים בבתי קברות, השנה יש האלווין בכל מקום. בתי קפה ומסעדות מעמידים דלעות בכניסה:

 

 

וכולם מגישים דברים שקשורים להאלווין גם באוכל. כך למשל כוס קפה תמימה שהוזמנה במסעדה הגיעה ככה:

 

 

תודו שהעוגייה מגניבה. אני כבר מנסה לעשות בעצמי בשנה הבאה…

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 31/10/2016 21:43

מחשבה אחת על “ספטמבר אוקטובר 2016

  1. פינגבק: בירה, ארטיק וקוקטייל | עדי בעולם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s