ארכיון – עדי בעולם, אוקטובר 2008

10/2008

כאן ביתי, ויש כאן נחשים

אני מספרת לשני, חברתי הזאטוטה, איך בקורס קצינות, ב-1993, הכרחתי את חברותי לקורס לשמוע פרל ג'ם. שני, בתגובה: "זה היה אחרי שחזרתם מוודסטוק, נכון?"

 

 


 

 

שני ואני רואות משהו שקשור לרצח רבין.

אני: סיפרו לכם בגן על רצח רבין?

(שני בתגובה נעלבת: הייתי אז בחטיבה)

 

 


 

כמה ימים אחרי שקיבלנו את המפתח לדירתנו החדשה יצאנו האופנוען ואני לתור את שכונתנו החדשה.

ומכל הדברים שיכולנו להיתקל בהם נתקלנו בנחש.

 

רגע רגע, אקדים ואומר שרבע שעה קודם, כשיצאנו לסיור, באזור שיש בו שטח פתוח, אמרתי לאופנוען "אבל אולי יש פה נחשים". "איזה נחשים", ביטל אותי.

 

היינו צריכים להתערב.

זה היה נחש קטן, והשעה הייתה שעת דמדומי שקיעה, כך שהיה קצת חשוך. למעשה, לא ראיתי אותו בכלל, וכמעט דרכתי עליו. זה היה האופנוען שעצר אותי והצביע על המדרכה לפנינו.

ואכן, שם, מטר ממני, זחל לו לאט נחש קטן.

מייד פיתחתי יצר אובדני.

העניין הוא שיש לי פוביית נחשים, ואין דבר גרוע מזה שאני יכולה לראות.

לא הצלחתי להתיק את עיני מהבסיליסק, תוך שאני מפתחת התקף אסטמה. האופנוען גרר אותי משם, בעוד אני מייבבת ארוכות.

אחרי רבע שעה פחתו יבבותיי, ובין יפחה אחת לשנייה אמרתי לו "הוא בטח גוסס, נכון? זה היה הנחש האחרון בשכונה והוא תיכף ימות גם, נכון?"

"הוא היה בדרך לכביש להתאבד", הבטיח לי האופנוען.

ומעכשיו אני לא יוצאת לרחוב לבד. אמאל'ה. מה זה, תל אביב או פאקן הודו?

 

 

 


 

 

אפרופו פאקן הודו, המערכון הבא הוא האהוב עליי מכל מערכוני "ארץ נהדרת". הוא פשוט מדויק, נוגע בניואנסים הקטנים של הישראלים. החל מאיך שהתרמילאי החוצפן תופס את הוונטילטור ומסובב אותו אליו בשנייה שהוא נכנס להוסטל וכלה באיך שהתרמילאית לא מתנצלת כשהיא מפילה את הפסל הזה אלא נוזפת בהם.

 

 

 

 

בכל פעם שהאופנוען ואני נתקלים במשהו שלא מוצא חן בעינינו אנחנו כבר נוזפים: וואי יו פוט דיס היר? דה פיפל קן פול!

 

 


 

 

יאללה, שיעבור כבר החג הזה, אני צריכה לנסוע לאיקאה ושמעתי סיפורי זוועה על מה שקורה שם בחול המועד. כולל זה שמכניסים עכשיו בקבוצות של 20 איש כל כמה זמן, בגלל הצפיפות, ותורים של שעתיים בקופות. בשבדיה יש להמון ערים איקאה משלהן, ולשטוקהולם יש אפילו שני איקאה, אחד בצפון העיר ואחד בדרום. אז איך אנחנו אמורים להסתפק באחד לכל הארץ?

 

 


 

 

נ.ב

עולה לי העצבים דף הבית ה(כבר לא כל כך) חדש של ישרא. זה מבלבל לי את הקבועים לגמרי. בדף הראשון מופיעים לי עדכונים מהקבועים שנעים בין כאלה שפירסמו עכשיו לכאלה שפירסמו לפני שבועיים, ורוב הפוסטים החדשים של הקבועים שלי בכלל לא מופיעים 

אז התנצלויות למי שנעלמתי מבלוגו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/10/2008 01:42   
93 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עופרי ב-18/11/2008 07:50

 

 


 

הטיול לאיטליה, חלק אחרון

פריבייסלי, און עדי בעולם: יצאנו לטיול בשוויץ-צרפת-איטליה. בפרק האחרון תפס אותנו הגשם בעיצומו של יום מדכא למדי על חוף הים התיכון ליד גנואה (ג'נובה). החלטנו לעשות משהו לשפר את מצב הרוח.

 

אחרי שהבנו שגנואה היא לא העיר שתרומם את מצב הרוח שלנו, עלינו אל ההר שרואים ממנה באופק. הייתה לנו המלצה מהחבר השבדי של שרה האיטלקיה לבקר בפורטופינו, כפר באזור. החלטנו לנסוע לשם.

 

לא הגענו לפורטופינו. אבל כן הגענו לאיזה כפר עם נוף מצוין. כבר קצת התעודדנו. צילמנו מלא תמונות. נרגענו.

 

 

 

 

ואחרי שקצת שיפרנו את מצב רוחנו החלטנו לעשות את מה שאנחנו הכי טובים בו. לאכול.

התברר שאנחנו בכפר רותה (Ruta). חיפשנו מקום עם נוף, כי אחרי שהתרגלנו לאכול על אגם קומו או מול כל מפרץ סן רמו קשה לנו לעכל בלי חצי ים תיכון או לפחות אגם מול העיניים.

מצאנו. Bar Nicco היא מסעדה מקומית, זולה, עם נוף מצוין.

 

 

 

 

ראשית, הזמנו יין. הגיע יין עם שלל כיבוד ליד, שמגיע אוטומטית. לא התווכחנו.

 

 

 

ומייד אחרי עבר האופנוען לצלם את מה שהוא הכי אוהב.

 

 

 

ואחרי זה צפינו במישהי מנסה לחנות ליד האופנוע, והאופנוען כה נחרד משליטתה העלובה ברברס, שיצא לעזור לה. ברומא היה ישראלי.

 

 

 

אכלנו שם ארוחה מצוינת, ויצאנו במחיר מצוין. יין, חטיפים, שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות, ושני קינוחים. ושתייה. וזה יצא 20 יורו לסועד. וזה, אתם בטח יודעים, זול יותר מכל מסעדה שווה בתל אביב.

 

משם חזרנו למילאנו.

ולמחרת קמנו בבוקר, בחנו את תחזית מזג האוויר וגילינו שהאזור היחיד שלא צפוי בו גשם הוא ורונה.

אז יצאנו לוורונה.

וכל הדרך לוורונה ירד עלינו גשם זלעפות. כשהגענו לוורונה היינו רטובים וקפואים. האופנוען מלמל מילות געגועים לאמבט החם של המלון. אני הזיתי על אוגוסט בתל אביב. רעדנו.

ואז יצאה השמש. החלטנו להישאר בעיר, ולמצוא מקום שטוף שמש שבו נתייבש. רצוי איזו פיאצה שנוכל לשבת בה ולשתות.

 

בדרך לפיאצה עברנו בנוף ורונה טיפוסי. יפה שם, איזו הפתעה.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

 

 

 

בשלב הזה הייתי כבר שבוע בחו"ל, וטרם עשיתי קניות אפילו פעם אחת. אי אפשר להאשים אותי אם כך על מה שקרה כשהגענו לרחובות הקניות היוקרתיים של ורונה.

 

(צילום: האופנוען)

 

עם שיער ובגדים רטובים, פלוס פן-קסדה, כולי בגדי מסע, הרגשתי כמו עכברה עלובה מול החלון האלגנטי של לואי ויטון. אבל לא נורא, עבר לי.

 

האטרקציה המרכזית בוורונה היא הבית של יוליה, מ"רומיאו ויוליה". גם האופנוען ואני הגענו לשם.

המרפסת המפורסמת של יוליה:

 

 

ממש מתחת למרפסת ניצב פסל של יוליה. היה תור עצום של אנשים שרצו להצטלם איתה. האופנוען ואני צפינו בהשתאות איך כל מצטלם אוחז בשדה הימני של יוליה. "שיואו", אמרתי לאופנוען, "הם בטח חושבים שהם נורא מגניבים".

שבועיים אחר כך תשאל אותי איריס חברתי אם אחזתי בשד של יוליה. "סליחה?" פתחתי עליה עיניים. מתברר שיש אמונה שאם תופסים לה בציצי הרי שתזומן לכם אהבת אמת לנצח. אופס.

 

בשלב הזה עדיין היינו רטובים וזועפים קמעא מהנסיעה, ולכן מצאנו לנו פיאצה שמשית. למרות השמש, אני עוד רעדתי מהקור. הזמנתי קנקן תה. השתרענו שם על הכיסאות, פשטנו את בגדינו הרטובים לייבוש ורבצנו.

 

 

 

 

שעתיים חלפו בכיף. הוצאנו ספרים (אני את "לאכול, להתפלל, לאהוב", שלא כל כך אהבתי, והאופנוען את "גלנקיל", בהמלצתי, ושנינו אהבנו) וממש נהננו.

 

שעתיים אחרי, הרבה יותר יבשים ומרוצים, עלינו חזרה אל האופנוע. בדרך עברנו בעיירה שנקראת מנטובה.

אין שם כלום, כעיקרון, במנטובה, אבל נתקלנו באיזו פיצריה שהדיפה ריח מעולה והיה אליה תור ענק של אנשים. מייד נעמדנו בתור. התברר שזו פיצה כמו "טוני וספה", שבוחרים את גודל הפיצה בעצמכם. סבבה.

ומשם, מצאנו איזו בר, ושוב התיישבנו ללגום יין. התברר שממש במקרה עלינו על המקום היחיד שמומלץ לבקר בו לפי ספר הטיולים שלי. הכנסייה הגדולה של מנטובה.

 

 (צילום: האופנוען)

 

ובדרך חזרה החלטנו לעצור אם נראה מסעדה שנראית טובה. חשבתי שאין סיכוי שנראה משהו מהדרך, אבל אני חייבת להוריד את הקסדה בפני האופנוען, שהצליח לאתר מסעדה כפרית מקומית בצידי הדרך. בתוך מן אסם משופץ ליד קרמונה יושבת Corte de Monaci, מסעדה חביבה, שכנראה מעולם לא ראתה תיירים. אף אחד לא מדבר שם אנגלית. אם הייתם רואים איזו פנטומימה עשתה המלצרית כדי להסביר לי מה יש בפסטה.

יצאנו, לארוחה מלאה, ב-15 יורו לסועד. אם מישהו שוב יאמר לי "אבל אירופה יקרה" אצחק בפניו. תל אביב יקרה, ואחרי ההתייקרויות של השנה האחרונה היא לא פחות יקרה מאירופה.

 

למחרת היה יומנו האחרון באיטליה. הזדכינו על האופנוע ויצאנו למילאנו.

 

האזור המרכזי במילאנו הוא הדומו. קתדרלה ענקית ומרשימה.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

סביב הדומו יש המון חנויות ממש שוות. ואילו אני סגרתי שבוע בלי קניות באירופה. עוד שנייה עמדתי להתעלף. "טוב", נאנח האופנוען, "קחי שלוש שעות לקניות". עוד לא סיים המשפט כבר לא הייתי שם.

אחח, שלוש שעות של קניות.

 

אחרי זה נפגשנו לאכול צהריים במסעדה ששרה האיטלקיה המליצה לנו. היא הייתה די בתיזי נבו, ולקחנו מטרו אליה. רק כדי לגלות שהיא סגורה בימי שני.

רר.

יצאנו בדרך הארוכה למלון, לקחת את המזוודות. בדרך ירדנו מהאוטובוס כדי להיכנס לסופר מקומי. התברר שאנחנו בצד השני של תיזי נבו. לא מצאנו כלום חוץ מאיזה סופר מעפן אחרי שלושה ק"מ הליכה.

רר.

היה אחר צהריים מייגע. We shall never speak of it again, כמאמר הג'יילס.

 

ומשם הגענו לשדה התעופה במילאנו. הסלקטורית של אל על שאלה אם פגשנו חברים במהלך שהותנו. ענינו שכן.

"ישראלים?" היא שאלה, שזו דרך מנומסת לנסות לבדוק אם לא פגשנו במקרה חברים ערבים חברי ארגון טרור.

לא, ענינו.

"אז מאיפה?"

"אירים", ענה האופנוען.

"שבדי", אמרתי

"דרום אפריקאית", הוסיף האופנוע

"איטלקיה", נזכרתי.

הסלקטורית תקעה בנו מבט שאומר "הייתם בכינוס של האו"ם או מה", ושיחררה אותנו.

כמה שעות אחרי כבר היינו בארץ. הווווו. איטליה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/10/2008 22:45   
76 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-10/11/2008 15:06

 

 


 

הטיול לאיטליה – מבעד לקסדה

פריבייסלי, און עדי בעולם: נסעתי לטיול באיטליה (וצרפת ושוויץ). אחרי שלושה ימים באוטו, החלטנו לעבור לדו גלגלי.

 

ולפני שאני ממשיכה בתיאור קורותינו אחרי סן רמו, הנה משהו ששכחתי לכתוב בפוסט הקודם, לא מצחיק בכלל.

לפני שהגענו לגבול צרפת-איטליה היה מבזק חדשות בצרפתית. אני לא מבינה צרפתית, אבל בהחלט זיהיתי כמה מילים כמו "איזראליאן" ו"תל אביב". "מה קרה?" שאלתי.

"מצאו ילדה צרפתייה בתוך מזוודה בנהר בתל אביב", תירגם האופנוען.

הו רוז.

הקדשתי כמה דקות נוגות למחשבה. מסכנה.

 

ובמעבר חד: אחרי הלילה בסן רמו, וארוחת בוקר על המרפסת השווה בעולם, לקחנו את האוטו בשמונה בבוקר ויצאנו למילאנו. היה לנו יום עמוס מטלות: למצוא את המלון במילאנו, לשים שם את המזוודות, לנסוע להחזיר את האוטו להשכרת הרכב (עד 12) שמחוץ לעיר, ולצאת משם להשכרת האופנועים שבלב העיר (עד שלוש).

 

במשך כל ימי הטיול שלנו עד כה נהנינו ממזג אוויר מצוין, שמש נעימה ו-25 מעלות מלטפות. מאוד קיווינו שמזג האוויר הזה יישאר גם כשנעבור מרכב ממוזג לאופנוע חשוף לשמיים.

 

הדרך למילאנו:

 

 

האופנוען ואני צפינו במזג האוויר, שהלך ונהיה רע יותר ככל שהתקרבנו למילאנו, בלב קודר. ובינתיים גם ניסינו לנווט למלון. שרה האיטלקיה, שבמקור ממילאנו, לא הייתה בטוחה לגבי המיקום, אבל הייתה לה השערה, והיא הסבירה בערך איך להגיע. אני הייתי סקפטית לגבי סיכויינו למצוא את המלון בפחות משעה התברברות, אבל האופנוען, כמו גדול, נסע ישירות אליו. זו הייתה הפתעה נעימה.

 

הפתעה נעימה אחרת הייתה שבעוד אני דמיינתי שנקבל חדר צפוף בגודל של ארון מטאטאים עם דרגש לשינה, ציפה לנו חדר ממש גדול, ובמפתיע גם מפואר. זו הייתה המיטה:

 

 

הייתי כה בשוק שפרצתי בצווחות שמחה. ימים אחר כך עוד יחקה אותי האופנוען המרושע בצווחות שיגרמו לי להיראות כמו הפקאצה הטיפשה בתבל (או מיי גאד!! או מיי פאקן גאד!!). רר.

 

אניווי, מהמלון טסנו להחזיר את הרכב השכור, ומשם יצאנו ללב העיר מילאנו, כשיש לנו שעתיים להגיע להשכרת האופנועים. לקחנו רכבת לשם. כשירדנו מהרכבת התברר שהמקום של ההשכרה ממש לא קרוב. לקחנו מטרו לשם. כשירדנו מהמטרו התברר שהמקום לא קרוב. פצחנו בצעדה, הלכנו כשני קילומטר. התברר שהמקום עדיין לא קרוב. אז לקחנו מונית. היה קצת תלאות. לפחות השתפר מזג האוויר.

 

בסוף הגענו.

 

 

(כן כן, האופנוע שלנו גדול ואדום. בתמונה: האופנוען בודק את האופנוע, אני מעולפת במשרד של ההשכרה אחרי מה שעברנו כדי להגיע לשם).

 

שעתיים אחרי כבר צפינו בשקיעה מעל אגם קומו.

 

 

 

 

ואחרי שהתאוששנו מהיופי הזה, הלכנו לאכול. במסעדה הזו, שיושבת על צלע ההר וצופה על כל האגם. קוראים לה Bellavista והיא יושבת בכפר ברונטה שמעל אגם קומו.

 

 

את סוף השקיעה כבר ראינו מהמסעדה.

 

 

הכנו את עצמנו למחירים אללה איסתור, כי כולם הזהירו אותנו שבאיטליה נורא יקר, אבל התברר שהמחירים הרבה יותר טובים מתל אביב. היו לנו בחשבון:

שתי בירות ופיצוחים (לפני שאכלנו ישבנו במרפסת וצפינו בשקיעה)

שלוש מנות ראשונות (לא הצלחנו לבחור רק שתיים)

שתי מנות עיקריות

שני קינוחים

שתי כוסות יין

הכל היה מצוין, ויצאנו ב-45 יורו לאדם. והנוף – פרייסלס.

 

משם, מאוששים ומאוד שבעים, חזרנו למילאנו.

ביום השני על האופנוע התכוונו להגיע למקום שכל מי שדיברנו איתו על איטליה המליץ לנו – הצ'ינקה טרה. מדובר בחמישה כפרים היושבים על רכס הרים, משהו כה יפהפה שפשוט כולם לחצו עלינו להגיע לשם.

אלא שבמקום לסמוך על המפה החלטנו לסמוך על השלטים בדרך.

שעתיים אחרי שיצאנו מהמלון היינו בפאביה, עיירה שמרוחקת עשר דקות נסיעה ממילאנו.

רצינו למות מכעס. אני לא אגיד לכם אילו קללות שפכנו על ראשו של האחראי לשילוט במילאנו, אבל כנראה שאחיו שופט כדורגל.

כבר לא התחשק לנו לנסוע לצ'ינקה טרה, במקום זה נסענו לגנואה (Genova), עירו של מרקו.

לא מצאנו שם שום דבר מעניין.

דווקא היה לי ספר בתיק, שבדיעבד דיבר על כל נפלאות גנואה, אבל מרוב תסכול על הטעויות בדרך שעשינו ועל כמות הפקקים שנתקענו בהם בתוך מילאנו, לא התחשק לי לעיין בו.

יצאנו מגנואה ונסענו לאיזה כפר קטן ליד. האופנוען שתה קפה, אני הרבה מים. החלטנו לעלות על ההר שממול, שלפחות נראה נוף.

 

זו אני, אגב, מסרבת להוריד את הקסדה בגלל הגשם שפתאום התחיל, כדי להפוך את היום למושלם.

 

הפוסט מתארך, ועל כן אשאיר את ההמשך לפוסט האחרון והמסכם של הטיול לאיטליה.

 

נקסט פוסט, און עדי בעולם: האם נצליח להנות ביום המתסכל של גנואה, למרות הטעות בדרך?

ומה חשבה עלינו הסלקטורית של אל על בשדה התעופה במילאנו?

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/10/2008 19:39   
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-14/10/2008 19:22

 

 


 

תחול שנה

בארוחת ערב בעפולה מוגשים לשולחן המלפפונים החמוצים הבייתיים של סבא וסבתא. מתברר שסבא החליט להוסיף יותר פלפלים חריפים לצנצנת. כל המשפחה מעלה עשן.

אני (עם מלפפון בפה): חררר, פרררר, חרררר

אחינו הקטן: תפתחי את הפה, הבאתי מטף

 

 


 

 

כך תגדירו דברים מחדש:

רואים דירה, אחרי שהמתווך הבטיח לנו שמדובר בדירה עם הנוף הכי יפה בתל אביב. יוצאים אל המרפסת ומגלים שבאמת, רואים את הים, אלא שלפני הים, והרבה יותר קרוב למרפסת, יש את האיילון ואת הרעש של האיילון.

אני: מה זה, האיילון ממש קרוב

המתווך: זה נוף אורבני

פחח.

 

 


 

 

שבת תל אביבית:

 

 

 

לא קנינו כלום בטי מרקט, על אף ההיצע המגניב, אבל נהנינו להסתובב. ומשם דיוושנו לפלורנטין. איפה עוד קונים חצי בירה ב-17 שקל בעיר הזו?

 

 

 

הים הוא עדיין הנקודה הכי שווה בעיר.

 

 


 

יוצאים אל הגליל, בדרך לארוחת ראש השנה.

אבא (קורא לאמא): אל תשכחי לקחת את הכיפות ואת ההגדות

העיקר שלא נאחר, שלא יתקררו הלביבות.

 

 


 

 

בדרך לגליל נסענו באוטו אחינו הקטן, סבתא, האופנוען ואני. אבא החמוד הכין לנו אוגדן עם מפות ומירקר בדיוק איפה צריך לפנות בכל מקום כדי להגיע לכפר הקטן של הדודים. הדעות חלוקות איפה נפלה הטעות, במפה של אבא, בניווט שלי או בנהיגה של אחינו הקטן. כך או כך, באיזשהו שלב הגענו לצומת טי שבהחלט לא הופיע במפה.

אחינו הקטן (מתקרב לצומת): ימינה או שמאלה, מהר

אני (תוהה מול המפה): זה צומת חסידים? זה צומת איעבלין? מה זה פה?

אחינו הקטן: מהר, מהר, ימינה או שמאלה

אני: ימינה. לא! שמאלה. לא! ימינה. טוב, שמאלה

אחינו הקטן פונה שמאלה

חולפות עשרים דקות של נסיעה בכביש ללא שלטים או אורות. כולנו משוכנעים שאוטוטו אנחנו בלבנון. מוחלפות בדיחות על איך נסראללה ישמח לקבל את פנינו. אחינו הקטן והאופנוען מצחצחים את הערבית שלהם (אחינו הקטן: "תביאו תעודות זהות!", האופנוען: "לפתוח את הדלת!". כן, זה בטח ערבית שמאוד תעזור לנו בקבלת פנים חברותית בכפר שניכנס אליו).

 

פתאום אנחנו נכנסים לעיר.

אחינו הקטן: נראה לי שאנחנו בעכו

חולפים על פני שלט: "צאתכם לשלום מקריית ביאליק".

לפחות עכשיו אנחנו יודעים שאנחנו בדרך לעכו. שזה עיקוף ולא באמת בדרך הישירה לדודים בגליל, אבל לפחות אנחנו יודעים איפה אנחנו.

אני שולחת סמס לאבא: "רצינו להגיד תודה על המפה. היא לא נכונה, אבל שמענו שבעכו יש חומוסיות נהדרות"

 

אנחנו מגיעים אחרונים לשולחן החג.  "שנה טובה", נושפים עלינו בכעס שני בני דודים מורעבים.  "בשנה הבאה בתל אביב", אנחנו נובחים בחזרה. צלחות כבד קצוץ וגפילטע פיש מוגשות לשולחן. יאי! על פני כולם עולים חיוכים. היה אוכל מעולה. שנה טובה!

 

 


 

 

בקרוב: פוסט ספרותי (על "גלנקיל" ועל "לאכול, להתפלל, לאהוב"), וכן המשך הטיול באיטליה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 2/10/2008 02:18   בקטגוריות אחינו הקטן   
87 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/11/2008 02:51

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s