ארכיון – עדי בעולם, מאי 2011

5/2011

הפוסט הצהוב (סיכומים מאוחרים לחתונה מלכותית)

אז בפוסט הקודם הבטחתי להביא עוד קצת מהצהוב צהוב של מגזין הלו! המוקדש לאחרי החתונה, ונו טוב, מישהו חייב לעשות את זה. אני רק רוצה להזכיר שאני לא יודעת מה פורסם בעיתונים בארץ אז אם אני לא מחדשת כלום – התנצלות מלכותית.

אז אני מדברת על הגיליון הזה:

שנפתח בכלל באירוע בן כמה וכמה עמודים על איזה אירוע גאלה (הנשף של המט) אחר, כולל תמונה בגובה עמוד של בר רפאלי בשמלת ערב נוצצת עם המון המון המון פאייטים.

אבל אז, אחרי עוד כל מיני מאמרים קטנים, מתחילים העניינים שלשמם התכנסנו כאן: מאמר משתפך על כמה וויליאם וקייט מתאימים וכמה התרגשנו כולנו בחתונה, לא הצלחתי לצלוח אותו אבל מאוד נהניתי מתמונות הזוג. ואגב, הנעליים שהכלה צולמה לובשת ביום שלפני החתונה הפכו כאן ללהיט היסטרי וכל חנות מציעה דגם משלה דומה להן.

כמה חבל שאני לא חובבת עקבי wedges.

אחרי זה מגיעים צילומי החתונה הרשמיים מהארמון, וזה כבר תענוג, כי מדובר בצילומים עם כל הדר המלכות שאפשר לדמיין. אחח.

דוגמה:

התמונה הקטנה מימין למעלה היא אגב התמונה המקבילה מהחתונה של צ'ארלס ודיאנה, כשהעיתון כמובן מקפיד לנתח איך בעוד ידה של קייט נחה על ירכו של וויליאם, בחתונת ההורים שלו דווקא היה ריחוק בין צ'ארלס ודיאנה ואף אחד לא נגע באף אחד. וגם, הידעתם שהיו ילדים-שושבינים בחתונה של וויליאם וקייט שהוריהם/דודיהם היו ילדים-שושבינים בחתונה של צ'ארלס ודיאנה?

אחרי זה יש כפולת סקרים משמימה על כמה האנגלים אוהבים את וויליאם וקייט, ואז מגיעה כתבה בת שבעה עמודים על השמלה של קייט, כולל ראיונות עם כל מי שעיצב כפתור לפנימית של השמלה, והשוואה מתבקשת לשמלה של גרייס קלי, שדווקא מתברר הייתה די דומה.

ואז כתבה ארוכה ומפורטת על הטיארות שלבשו כלות מלכותיות מאז חתונת המלכה עצמה, וגם כתבה על העגילים של אחות הכלה פיפה ואמא שלהן, קרול, וגם סיכות העניבה של אבי הכלה ואחיה, ואז כתבה בת ארבעה עמודים על התספורת של הכלה.

ואז כתבה בת שני עמודים על האיפור של קייט, כולל פירוט של כל תכשיר ותכשיר שהיא השתמשה. גלגלתי עיניים מצד אחד, רשמתי לעצמי פריט או שניים מעניינים מצד שני (הידעתם שיש ללנקום קרם שמיועד לכלות וטוען לטיפול וייפוי העור תחת סטרס??).

ואז כתבה על הכוכבת האמיתית של האירוע, אחותה של הכלה, פיפה מידלטון. בעיני אגב היא אכן יותר יפה מהכלה. יש שם שלל תמונות שלה, מהחתונה ומאירועים אחרים, וגם – הידעתם שיש לה חבר? והוא לא הנסיך הארי, כמו שכולם מפנטזים מאז החתונה, אלא בנקאי בשם אלכס משהו. הבנקאים האלה, משתלטים על כל נסיכה בפוטנציה.

אחרי זה יש כתבה על משפחת מידלטון בכלל, איך הם לא ביישו את הפירמה בעומדם כתף אל כתף עם המשפחה המלכותית ו"זכו לשבחים מכל רחבי העולם על הופעתם ביום החתונה". חן חן למתחנפן, אבל אני מניחה שהלו! רוצים טיפים בלעדיים מהמשפחה, שלא לומר כתבה בלעדית ביום שקייט תהרה וצריך להשקיע.

ואז הכתבה המעניינת מכולם, תחת הכותרת "מסיבה בארמון" (העורכים שם לא נבחרו על יכולת ההתחכמות שלהם אובייסלי), ושם תיאור איך 300 מחברי החתן והכלה התכנסו בארמון בקינגהם לחגוג את החתונה. שלא במפתיע, הוביל את המסיבה השושבין, הלא הוא הנסיך הארי, איש החגיגות של המשפחה. הוא נשא נאום שבו עשרות בדיחות על נשירת השיער של וויליאם, ואני מבינה שזה מצחיק פעם-פעמיים, אבל בהתחשב בכל הדוגמאות שמובאות בעיתון, אני לא מבינה איך בדיחה על הקרחת של וויליאם הייתה עדיין מצחיקה בפעם השמינית. בכל מקרה, העיתון מדווח ש"אנשים הזילו דמעות מרוב צחוק". חן חן למתחנפן #2.

אבא של הכלה נשא נאום שבו סיפר על הפעם שוויליאם הופיע עם המסוק מעל הבית שלהם בכפר כדי להרשים את קייט. "ידעתי שזה רציני כשמצאתי הליקופטר מעל הבית", הצחיק אבי הכלה את האורחים, ואני כנראה לגמרי מקובעת אם זה בעיקר גרם לי לתהות אם הוא חטף ריתוק או משהו על הטיסה הלא בטיחותית הזו.

ואה אה, יש גם טענה שהנסיך הארי אמר לחברתו צ'לסי, בעת שזו בחנה את הכלה המלכותית

You're next

אבל לא הייתי מתחילה לתכנן את החתונה המלכותית הבאה, כי השניים מנהלים מערכת יחסים ארוכה של און-אוף, ובדיוק השבוע יצא המגזין "גרציה" עם השער המבשר על זה ש"צ'לסי זרקה את הארי כי היא לא רוצה להיות כלה מלכותית". בחורה מוזרה צ'לסי.

פרט לזה יש שלל תיאורים ותמונות של בגדי האורחים, שזה כמובן ממתק להתענג עליו ובדיוק בגלל זה אני קונה מגזיני זבל כאלה.

אחרי זה הכתבה הבאה היא על מסיבה נוספת שנערכה באותו ערב, שאם צריך לתמצת אותה זה הולך ככה: "מצד אחד בני מלוכה, מצד שני לא A-ליסט". זו מסיבה שערך הנסיך היווני הגולה, שהוא קרוב משפחה של וויליאם, והוזמנו אליה כל בני משפחות המלוכה האירופים שלא זכו להזמנה לבקינגהם. ואיך נאמר את זה, יש שם תמונה ממש גדולה של יורשת העצר השבדית. אכן, הנה כתבה שלא יבליטו בשבדיה. שם כמובן מתחנפנים לצד שלהם.

אחרי זה כתבה עמוסת תמונת על הכובעים של האורחות, ומשם על אורחות שאינן הכלה או משפחתה אבל עדיין נראו מצוין. אחת מהן היא ויקטוריה בקהאם, שלפי המגזין צפויה ללדת החודש. ואני שואלת – ככה נראים בחודש תשיעי? ררר.

טוב, בואו נתחיל לקצר. אז אחת הכתבות שאחרי היא מה עשתה קייט אחרי ירח הדבש, עם חזרת הזוג לביתו. ובכן, כמו כל אישה שלא הייתה בבית כמה ימים טובים, היא יצאה לסופר כדי למלא את המקרר. היא הלכה ל"ווייטרוז", שזה מעין "טיב טעם", כאחת האדם, בלי שומרי ראש ובלי כלום. היא כמובן צולמה מכל זווית וזכתה לכתבה של כמה עמודים עם כל התמונות ותיאור העובדה שהיא הלכה לסופר. כן, גם אני מתחילה להרגיש קצת קרצייה.


התמונה הזו, אבל ממאה זוויות שונות. האם הצלם מועמד לפוליצר?

הכתבה הבאה היא על צ'לסי, כאמור חברתו-פרודתו של הנסיך הארי, שאו-מיי-גוד נראתה יום אחרי החתונה עושה קניות בצ'לסי ומודדת נעליים בדיוק כמו אלה שקייט לבשה יום לפני החתונה (כלומר הוודג'ס השחורות). הכותרת המתבקשת כמובן היא "הולכת בצעדיה של קייט". פחח.

ואז, אחרי כל כתבות הפלאף האלה, מגיעה כתבה דווקא חמודה. על האורחים הלא שגרתיים של החתונה, כאלה שהם לא בני מלוכה או חברים של בני הזוג, ששיחק מזלם וקיבלו הזמנה. הסיפור הכי מרגש הוא על צעירה בת 20, שהייתה בנעוריה הומלסית וילדת מצוקה, וזכתה לעזרה מקרן הצדקה של הנסיך וויליאם, ואז אאוט אוף דה בלו גם קיבלה הזמנה לחתונה. וגם מייקאובר ושמלה ששווים 5,000 פאונד (כמעט 30 אלף שקל!!). ויש שם תמונה שלה, זוהרת ויפה. ויש גם כתבה על ג'נטלמן מתבגר שהגיע כי לחברים שלו הייתה הזמנה מיותרת ומצא את עצמו יושב ליד דיוויד בקהאם, ויש גם את בני הזוג בעלי האיטליז בכפר של ההורים של קייט שזכו להיות מוזמנים, וכו.

ומייד אחריה כתבה על האנשים מאחורי הקלעים של החתונה: נערי המקהלה, המנצח על התזמורת, מעצבת העוגות וכו. ציטוט אופייני: "קייט הייתה נורא יפה ונורא התרגשתי". הופה, כותרת.

זהו, עד כאן צהוב. אני דווקא נהניתי. בפעם הבאה – חזרה לחייה של פשוטת עם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/5/2011 21:58
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/6/2011 22:00


אוקספורד, נוטינג היל ואחרי החתונה המלכותית

מתברר שהיה לי כמה דברים בטיוטות, והזמן חלף. אז הנה משהו מפברואר:

בסוף השבוע החלטנו לפצוח בטיול ספונטני. ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שנראה לנו יפה. איך שנכנסנו לאוטו גומבוץ נרדם, אז החלטנו לשנות את הגדרת הטיול – ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שגומבוץ יתעורר בו.

זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מלונדון. כיוונו את הג'יפיאס במיוחד לנסיעה בכבישים צדדים בלבד, בשום פנים ואופן לא כבישים מהירים, ובתוך רבע שעה אחרי לונדון כבר היינו במרחבי שדות ירוקים וכפרים. היי, מתברר שלונדון זה באירופה! עד עכשיו זה לא הרגיש כמו אירופה שהכרתי, אבל כל הירוק, הפרות והסוסים בהחלט נראה כמו שבדיה/אוסטריה/הונגריה וכו.

טוב, עברנו ליד כפר שנראה מבטיח, אבל גומבוץ חרפ טוב טוב, אז החלטנו שלא נעיר אותו כי היה לו (ולנו) לילה קשה, והמשכנו. ואז היה עוד כפר ממש יפה, ועוד כפר, ועוד כפר, ואחוזה אחת, וטירה, ושלל מקומות שווים שאפשר היה לעצור בהם, אבל גומבוץ, התינוק שאינו ישן לעולם יותר מ-45 דקות, דפק שינה של שעתיים. כן כן. גם אני, בדיוק כמוכם, תוהה למה הוא לא עושה את זה במיטה, כשגם אני מנסה לישון.

אניווי, כשגומבוץ פקח את עיניו וחייך חיוך מלא שן, עמדנו מול שלט שאמר "אוקספורד". יצא שהתכוונו לטייל בצד הכפרי של אנגליה והגענו לעיר, ועוד ללב הגאווה האקדמית האנגלית.

חנינו בעיר העתיקה, שמורכבת בעצם מהרבה בניינים של האוניברסיטה. מכל מקום יצאו סטודנטים, ואני, שטרם הפנמתי שחלפו עשר שנים מאז יצאתי משערי האוניברסיטה בפעם האחרונה (שלא למטרת לפגוש לצהריים את שני), מייד תהיתי לעצמי למה לא הוצאתי כרטיס סטודנט בינלאומי כשידעתי שאני נוסעת לאנגליה. זו תהייה שתוקפת אותי אגב בכל פעם שאני מטיילת איפשהו, ואז אני נאלצת להזכיר לעצמי שאני כבר לא!!! סטודנטית.

המטרה הראשונה שלנו בעיר הייתה מקום לאכול, כי כולנו היינו רעבים, ולפחות אחד מאיתנו בוכה כשהוא רעב, ואני לא מתכוונת בהכרח לגומבוץ. המקום הראשון שראינו היה פאב בשם קינג'ס ארמס (יש פאב אחד כזה לפחות בכל מקום באנגליה). עשינו סיבוב בפנים וגילינו קבוצות סטודנטים שותים בירה, אז החלטנו שאם המקומיים יושבים שם זה כנראה בסדר, ונכנסנו.

וורנג! היינו צריכים לשים לב שהסטודנטים שותים, לא אוכלים, או מקסימום אוכלים מרק. אבל לא שמנו לב וקיבלנו אוכל עם שלושת הקריטריונים הכי שנואים – מנות קטנות, אוכל רע ומחיר יקר. רר. הדבר היחיד שהיה ראוי לדווח עליו משם הוא שלידינו בפינה ישבו שלושה סטודנטים והתווכחו על מצב העולם הערבי או משהו כזה, אבל תגידו, האם זה לא מעלה מייד בדמיונכם את הארי, רון והרמיוני יושבים בפאב בהוגסמיד?

אחרי הפאב יצאנו לטיול בעיר, והתברר שהיא מקסימה, ולגמרי שונה מלונדון. בלונדון יש תחושת עיר גדולה, קוסמופוליטית. אוקספורד הרגישה הרבה יותר אירופית, וגם שקטה ובייתית. אנחנו מאוד אהבנו, והבטחנו שנחזור, הפעם עם הכנה מוקדמת.


וגם, אם כבר אני מעלה באוב דברים, סיור בנוטינג היל, שמאז הסרט המפורסם רק הפכה לעוד יותר יקרה ועוד יותר פוש. כלומר יש שם רחובות צבעוניים והומים כמו שרואים בסרט:

אבל אלה בעיקר הרחובות שמתחברים לשוק פורטובלו. הרוב הם דווקא רחובות צוננים ולבנים, עמוסים בניינים מפוארים.

וגם, הידעתם שיש חנות לספרי טיולים, בדיוק כמו החנות שיו גרנט עבד בה בסרט? כמובן שהיא הפכה מוקד לצילומים לכל מיני תיירים שמגיעים לכבוד זה.

(צילום: האופנוען)

אין מה לומר, רק ג'וליה ויו חסרים.


וקצת נימה בריטית עכשווית: מה שטוב לוויליאם ולקייט טוב גם לסיום הפוסט הזה. אני לא יודעת מה כתבו בעיתונים בארץ, למרות שבטח כיסו את זה יפה, אבל גיליון הלו האחרון הוא כמובן ספיישל פוסט-חתונה, ובין היתר, כתוב שם בכתבה ארוכה ומפורטת על המסיבה שאחרי החתונה, שנערכה בארמון. ויש כמובן ציטוטים מנאומו המשעשע של השושבין הנסיך הארי (שהיה מלא בבדיחות על נשירת השיער של אחיו, אבל גם במילים חמות על קייט, שאותה הוא "אוהב כמו אחות", ושהשפיעה עליו הרבה, וכאן קייט מחתה דמעה), ושלל תמונות מהאורחים, וגם, ציון העובדה שהזמרת היחידה שהופיעה במסיבה הייתה אלי גולדינג, והיא ביצעה את השיר של אלטון ג'ון, "השיר שלך", ולצליליו רקדו וויליאם וקייט את הריקוד הראשון שלהם. אז הנה, השיר בביצוע שלה (לא מהמסיבה, כמובן, היא כבר ביצעה אותו בעבר):

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/5/2011 18:17
84 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/12/2012 22:55


הצד הישראלי של לונדון

כבר הרבה זמן שאני רוצה לראות את גולדרס גרין, שכונה בצפון לונדון שהיא שם נרדף לריכוז הישראלי בעיר. צירוף מקרים של בדיוק נגמרה לי הטחינה הגולמית שהבאתי מישראל וגם יום העצמאות התקרב וזה זמן טוב לספיישל יום העצמאות בבלוג, הביאו אותנו לצאת לסיור בשכונה.

באופן כללי יהודים וישראלים נוטים לגור יותר בצפון לונדון, וגולדרס גרין מפורסמת בהיותה השכונה הכי ישראלית. עד כמה ישראלית? ובכן, יש שם סטימצקי.

(צילום: האופנוען)

כן כן, חנות ספרים בעברית באנגליה. מגניב.

כבר על תחילת הביקור נתקלנו במשהו שלא רואים בדרך כלל בלונדון. מכונית חלפה ברחוב הראשי, מישהו מהמדרכה סימן לה שלום, והנהג פשוט עצר באמצע הנתיב והם התחילו לדבר.

(צילום: האופנוען)

למקרה שיש ספק הם דיברו בקול כל כך רם בעברית, שלא הייתה שאלה מאיפה הם.

על כל פנים, נכנסנו לאווירה ישר, וכבר התבדחנו שזה יהיה רק הולם אם נחנה על המדרכה. אבל לא חנינו על המדרכה, חנינו בחניה נכונה ושילמנו במדחן כמו החננות שאנחנו. במילא זה מה שהיינו עושים גם בישראל (אני אפילו קצת מתגעגעת לסלופארק הנוח).

ומה אני אומר לכם, יש שם הרבה סיבות להרגיש ישראלים. מעבר לזה שעל חצי מהמקומות יש סמל כשר, לחלק מהמקומות יש פשוט שם נורא ישראלי.

נכון שבאותה מידה התמונה הזו יכולה הייתה להיות מצולמת באלנבי?


גם אם לא עולים על זה במבט ראשון, השם של המסעדה הסינית הזו הוא בעברית                           (צילומים: האופנוען)

וגם בלי שם מאוד ישראלי יש המון חנויות עם שלטי כשר:

ואחרי הרבה זמן בלי שיצא לי להיתקל, יהודים דתיים.

(צילומים: האופנוען)

על כל פנים, אם לחזור לטחינה, אמרו לי שהסופר "ירדן" מלא בכל מוצר ישראלי שאני יכולה לחשוב עליו, ולכן בטח גם תהיה שם את הטחינה שלי, כלומר טחינה גולמית משומשום מלא (גולמית רגילה מצאתי גם בסופרים רגילים). הקופסה השנייה שהבאתי איתי מהארץ בדיוק נגמרה.

ואכן, חטפתי חתיכת דז'ה וו לשופרסל כשנכנסתי לשם.

עכשיו אני מבינה שיש שם מוצרי מזון ישראלים, עניין של כשרות וגם של טעם אני מניחה, אבל למה לעזאזל צריכים דברים כמו רדיד אלומיניום ישראלי או תבניות חד פעמיות שעשו את כל הדרך מעבר לים? (ויש אגב גם אבקות כביסה ישראליות וכאלה).

והקטע המוזר הוא שחלק גדול מהמוצרים שם דומים מאוד חיצונית לאריזה הישראלית המקורית, אבל כולם מיוצרים בידי איזו חברה אלמונית בשם "המותג". הה?

על כל פנים, מצאתי שם שני סוגי טחינה גולמית, שאף לא אחד מהם עשוי משומשום מלא. באסה.

עם זאת, קניתי ביסקוויטים, ועל כן כבר עשיתי עוגת גבינה וביסקוויטים (בצירוף פודינג אינסטנט וניל לגמרי ישראלי שרכשתי בסיינסבורי'ס הממש לא ישראלי), והיום אירחתי פה לפליידייט אמא הולנדית שמאוד התלהבה מהאיזראלי צ'יז קייק.

וקניתי גם מטבוחה, ברגע של התלהבות מכל השפע הישראלי, מה שהתגלה כהחלטה מצוינת כי בדיוק באותו הזמן נכנס האופנוען למאפייה ממול, ובגלל שהיה שישי בצהריים התמלא כולו ברוח שבת יהודית וקנה לנו חלה, קלועה וזהובה. ומתברר שמטבוחה הולך מצוין עם חלה! ובאותה הזדמנות כבר פיתחנו את הטעם הישראלי של גומבוץ ונתנו לו לטעום, והתברר שהוא אוהב מטבוחה. סבבה.

ואגב, זה לא שגרים שם רק ישראלים ויהודים, זו עדיין שכונה בריטית לכל דבר.

(צילום: האופנוען)

בכל מקרה, היה מאוד מעניין, ובאמת הרגיש קצת כמו קפיצה לישראל, עם כל דוברי העברית מסביבנו והמוצרים המוכרים. אני עוד אשוב, נגמרת לי המטבוחה ודי התמכרתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/5/2011 20:46
315 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של RMbTzlbWxK ב-28/1/2013 15:41


חדשות שואה

בכל יום שואה אני כותבת פה על היעלמותו של אבא של סבתא שלי, האיש שקפץ מהרכבת לטרבלינקה, הופיע על סף דלתה של גיסתו בוורשה, התרחץ, אכל, יצא ולא נראה יותר לעולם על ידי בני משפחה ששרדו. שורה של סימנים מסתוריים עוררו תקווה שהוא שרד, אבל עקבותיו לא התגלו.

גם השנה לא מצאנו אותו. אבל יש לי קצת חדשות. כשסבתא שלי חיפשה אחרי אבא שלה היא השאירה דפי עד ב"יד ושם" וגם בכל מאגר שמצאה, אבל שום קשר משפחתי לא התגלה בעקבות הדפים האלה.

לפני שנתיים קיבלה סבתא שלי טלפון מאישה שדיברה גרמנית. התברר שזו מתנדבת במנזר שסבתא מצאה בו מקלט אחרי המלחמה, והיא מצאה שורה של תמונות של בני נוער יהודים בארגזים של המנזר, איתרה את השם של סבתא שלי ביד ושם, ושלחה לה את התמונה שלה. כך הגיעה אל סבתא שלי תמונתה היחידה מ(כמעט) ימי המלחמה. התמונה הזו צולמה חצי שנה אחרי שהיא יצאה משערי המחנה.

כבר דיסקסתי פה את המראה שלה, איך חצי שנה של אוכל מזין עשתה פלאים אבל הבטן עוד טיפה נפוחה מהרעב של המחנה, איך היא יפה למרות ארבע שנות זוועה שהרגע נגמרו, איך, איך היא הצליחה לחייך למצלמה. (והתשובה אגב, היא שהצלם הפציר בה ארוכות לחייך, ולבסוף היא חיקתה את החיוך שלו).

על כל פנים, כמו שלסבתא שלי יש כאן תמונה, גם לעשרות הילדים יהודים שהתאספו במנזר אינדסדורף בגרמניה יש תמונה מקבילה. ולפני שנה הם הפכו לתערוכה, שהוצגה גם בארץ. הרעיון היה, מעבר למזכרת, גם למצוא את הילדים ובני הנוער האלה, שידוע ששרדו את המלחמה אבל לא ידוע מה קרה להם אחרי.

התמונות האלה הוצגו בכל העולם, גם במוזיאון השואה בוושינגטון. אחת מעובדות המוזיאון התעכבה מול התמונה של סבתא שלי. השם "בריקס" נשמע לה מוכר. יש לה קרובה בקנדה, שלאביה קראו בריקס. הקרובה, שבמשך שנים, מתברר, חיפשה קרובי משפחה של אביה, יצרה קשר עם אנשי המנזר באינדסדורף, שחיברו אותה עם סבתא שלי.

וכך, לפני אך שבועיים, קיבלה סבתא שלי אימייל מקנדית בשם סנדרה בריקס. " בתו של מי את?", חקרה סנדרה, "לאבא שלי, מוישה בריקס, היו ארבעה אחים. תמיד האמנו שהם וילדיהם נספו. אולי את בתו של אחד מהם?"

סבתא שלי היא בתו של לייבוש בריקס. גם ללייבוש היו ארבעה אחים, אבל סבתא שלי לא בטוחה בשמותיהם. מה שכן, אבא של סבתא שלי ואבא של סנדרה נולדו באותה עיר בפולין, ולאמא של שניהם קראו מניה בריקס. סנדרה יודעת שלאחד מאחיו של אביה קראו לייבוש. המסקנות ברורות. סנדרה היא – ככל הנראה – בת דודה ראשונה של סבתא שלי, קרובת משפחה ראשונה זה 66 שנה מצד אבא שלה.

(יש גם כמה אי התאמות קלות, כמו שם האב של האחים שלכל אחת מהן יש גירסה אחרת שלו, ברוך לעומת פרוים, אבל אפשר לזקוף את זה לחובת הזיכרון הלא בטוח של ילדה בת 12 כמו שסבתא שלי הייתה אז, או של בלבול אצל הבת של מוישה שלא הכירה בכלל את הסב והסבתא).

כאמור, אין למשפחת בריקס האמריקאית חדשות על אבא של סבתא. כל השנים האלה הם האמינו שהוא נספה יחד עם משפחתו.

הזמן, ההולך ומכלה את ניצולי השואה, ההורג ביעילות את כל העדויות של מי שהיה שם, פגע גם בתקווה הזו. מוישה בריקס, האיש שהכיר את אבא של סבתא שלי ויכול היה לספר לה קצת על האיש שהכירה רק עד גיל 12, שרד את המלחמה וחי שנים ארוכות, עד גיל 98. הוא נפטר רק בשנים האחרונות. כל השנים האלה הוא יכול היה לפגוש את אחייניתו ולדעת שמישהו ממשפחתו שרד, וגם לספר לה את מה שאף אחד כבר לא יוכל. אבל הקשר נוצר מאוחר מדי.

אבל לפחות לסבתא שלי יש בת דוד עכשיו, ואולי היא תוכל אפילו לקבל ממנה עוד עדויות משפחתיות. הקשר הזה חדש ורק בשלבי היכרות, אבל לפחות הוא נוצר.


ועוד משהו. לפני שנתיים פירסמתי כאן לראשונה את התמונה מהמנזר. בין המגיבים הייתה גם תגובה שביקשה לראות מה קרה לנערה היפה מהמנזר, איך היא נראית היום. אני לא מפרסמת בבלוג הזה תמונות פרונטליות עדכניות, אבל הרהרתי בזה ואני יכולה לפחות להראות קצת המשכיות, תמונות של הנערה שהפכה לאישה צעירה ואחרי זה גם לסבתא.

אז הנה, חמש שנים בלבד אחרי המנזר, שש שנים אחרי שיצאה מהמחנה, סבתא שלי כבר אמא צעירה. עפולה 1951:

(בעגלה – אבא שלי).

ועוד תמונה, יותר מתקדמת. הסחנה, 1983:

(הפעוט הוא אחינו הקטן).

החיוך כאן כבר אמיתי. סבתא אומרת תמיד: הנכדים הם הניצחון שלי על הנאצים.


וחדשות אחרונות: ביום השואה הקודם כתבתי פה על הספר "האבודים", אחד מספרי השואה המטלטלים ביותר שקראתי. והנה מתברר שבתם של אחד הזוגות שמופיעים בספר, אחד הזוגות שהכי ריגשו אותי למעשה, שומק ומלכה ריינהרץ מבאר שבע, קוראת פה, ואף כותבת בלוג משלה. היא קראה את הדברים שכתבתי, והציעה לי שאתרגם אותם, והיא תשלח את זה לאיש שכתב את הספר, דניאל מנדלסון. זה נהדר, כי רציתי לכתוב לו במשך הרבה זמן אחרי שקראתי את הספר, והתלבטתי אם לעשות את זה, והנה הגורל נותן לי תשובה אם לעשות את זה או לא. בקרוב אתרגם ואשלח לה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/5/2011 22:20
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של מ ב-11/5/2011 16:09

5/2011

שנה חדשה, אותה תעלומה

בכל שנה אני מפרסמת כאן את הפוסט הזה. גם השנה, כל עוד יש לנו תקווה לגלות משהו.

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ואחת עשרה שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 69 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

 

ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2010

שירים

יצאתי

מהבית

בלי גומבוץ

בלי תיק החתלה

עם להסתכל במראה לפני

אפילו שמתי דאודורנט

ראיתי

אנשים יושבים

בבית קפה

גם לי היו חיים

פעם

(חצי שעה לסידורים באדיבות הבייביסיטר אמא שלי ולי בא לכתוב שירה)


לפעמים, כשאני מניקה כשהאופנוען בבית, אנחנו רואים ביחד סיטקומים.

או כמו שהאופנוען אומר: "שנראה ציץ-קום?"


דברים על הילדות שמגלים כמבוגרים –

תוך פיזום שירים לגומבוץ מהדיסק "מאה שירים ראשונים" (מתנה באדיבות הדס) אני מגלה שב"במדינת הגמדים" יש משפט שאומר:

"וישיר מה טוב ומה

צאת יחדיו למלחמה"

סליחה?? נראה לכם שזה מסר הגיוני לתינוק? טוב לצאת למלחמה? איזה מן משפט זה לשיר ילדים??


"אלוהים תן לי רק טיפת חלב"

(לא משנה מה אני שומעת, גם שיר של זהבה בן ברדיו, מוחי ישנה לו את המילים כך שיתאימו לעולמי בימים אלה)


"אז אמרתי, לשכן

תגיד לי למה אתה לא ישן

הוא אמר לי אני רק השכן

של השכן של התינוק שלא ישן"

(כאמור)


"לה לה לה אפצ'י"

(האופנוען, פעם בחור קשוח, מסתובב בבית ומפזם את השיר שהכי נדבק אליו לאחרונה)


אני מכינה את בקבוק הפורמולה הלילי של גומבוץ בעוד האופנוען מחזיק אותו וממתין.

האופנוען לגומבוץ: כן חמודי, כבר זה מוכן, אמא שלך פשוט קצת איטית

אני מייבשת היטב את הבקבוק עם מגבת נייר, מודדת פורמולה, מערבבת היטב, סוגרת חזק את הבקבוק וכו. גומבוץ מאבד סבלנות

האופנוען לגומבוץ: כן מסכן שלי, אמא מכינה לך פורמולה בזמן שאישה אחרת הייתה מספיקה כבר להכין טשונט


ונעבור לפינת האופנה והצרכנות, והפעם: למה לא שווה להשקיע בבגדי תינוקות יקרים, למרות שיש בגדים כאלה מקסימים. הדרכה כולל תמונות.

מוצג מספר 1:

המוצג: בייבי גרו של מעצב שבדי. נקנה בספטמבר בביקורי האחרון בשטוקהולם, בחנות מעצבים מקסימה לתינוקות בסודרמאלם, ה"סוהו" של שטוקהולם.

המחיר: 125 שקל.

התירוץ: ידעתי שזה המון כסף בשביל בגד לתינוק, אבל חשבתי שהבגד ממש מיוחד ומגניב, ושיכנעתי את עצמי שלא נורא להוציא סכום כזה פעם אחת, ושיהיה לילד משהו מגניב.

התוצאה הכואבת: בגלל שכתוב על התווית "לגיל 3 חודשים" בכלל לא ניסיתי להלביש את גומבוץ בזה. רק לפני שבוע היכתה בי ההבנה שלמרות התווית, הבגד נראה די קטן. הלבשתי את גומבוץ בזה, בקושי, והוא מייד קיבל את מראה הקישקע הדחוס בתוכו. בקיצור, זה קטן עליו.

מוצג מס' 2

המוצגים: שני בייביגרו מקסימים שנקנו לגומבוץ על ידי בן דוד של האופנוען ואשתו.

התירוץ: לא צריך, זו כאמור מתנה.

התוצאה הכואבת: גומבוץ היה בן ארבעה שבועות כשקיבלנו את זה. על הבגד הירוק כתוב שהוא לניו בורן, ואכן, הוא בגודל של בובת ברבי בערך, אז בכלל לא ניסינו להלביש לו את זה. על הצהוב כתוב שזה לגיל חודש, אז הלבשנו לו את זה כשהלכנו לבקר את איריס ואלון, על מנת להרשים את כולם עם המלתחה המגניבה של גומבוץ. זה היה כל כך צמוד עליו שהוא נראה כמו פונזי.

מוצג מס' 3

המוצג: חולצת פולו מקסימה עם ניחוח עיצוב יוקרתי: נקנתה כמתנה על ידי חברתי האיטלקיה שרה במילאנו, נשלחה אליי בדואר והייתה ארוזה בסטייל איטלקי.

התירוץ: מתנה וכו.

התוצאה הכואבת: על התווית כתוב "חודש עד שלושה חודשים". ניסיתי את זה עליו בפעם הראשונה כשהוא היה בן חודש, ואיך נאמר, זה בקושי עלה עליו, וכנראה שבשעתיים שהוא לבש את זה הוא גדל קצת, כי להוריד לו את זה אחר כך היה עוד יותר מאתגר.


אלוהים, סיימתי עוד פוסט על תינוקות. צר עולמי כעולם נמלה לאחרונה.


אל תחייגו מספר שמתחיל ב- *72

היום בצהריים צלצל קו הבזק בבית:

"שלום", אמר איש בעל מבטא שלא זיהיתי, "אני רופא מומחה באיכילוב. הגיע אלינו פצוע מתאונת דרכים שנתן את הטלפון הזה וביקש שנודיע".

דבר ראשון חטפתי חום. "ידעתי שאופנוע זה מסוכן!!" חשבתי לעצמי, "גומבוץ אפילו לא יזכור את אבא!!"

דבר שני תהיתי מה פתאום המספר הזה – אנחנו לא משתמשים בבזק לשיחות נכנסות, ורק לאופנוען ולהורים שלי בערך יש אותו, ואין סיכוי שהאופנוען יזכור את המספר הזה בעל פה, ועוד אחרי תאונה.

"איך קוראים לפצוע?" שאלתי את המתקשר.

"אין לי את השם", הוא ענה, "את צריכה להתקשר למחלקת התקשורת של איכילוב, והם יגידו לך מי זה. המספר הוא כוכבית 720527316650"

המוח שלי לא עובד בימים אלה. כבר התחלתי לחייג את המספר הזה, כשחגית, שהייתה אצלי, נזעקה:

"זה לא מספר הגיוני, זה יכול להיות עוקץ כלשהו"

אז קודם כל התקשרתי למשרד של האופנוען, ואיזו אנחת רווחה נפלטה לי כשגיליתי שהוא חי, שלם ומנקר במשרד (גם הוא לא ישן משהו מאז שגומבוץ השתלט לנו על הבית).

ואז, ליתר ביטחון, לוודא שאין איזה פצוע לא ברור שממתין דווקא לי, התקשרנו לאיכילוב, למספר האמיתי שמצאנו בגוגל, ושם העבירו אותנו למיון שהבטיחו לנו שאף אחד לא ביקש להתקשר למספר שלי, וגם הוסיפו שאין דבר כזה להתקשר למחלקת תקשורת לקבל שם של פצוע.

ואז עברתי לגוגל, ואחרי מאמץ קל גיליתי שמדובר בהונאה פשוטה שהייתה שכיחה פה לפני כמה שנים (להגנתי אומר שלא גרתי אז בארץ ולא שמעתי עליה מעולם). זה נקרא "הונאת עקוב אחריי". מי שמחייג *72 מעביר איכשהו שיחות למספר שמחייגים אחרי. אם הייתי מחייגת את המספר הזה, הייתי מאפשרת למספר הסלקום

052-7316650

לקבל – למשל – שיחות גוביינא לגמרי על חשבוני.

יכולתי להתקשר למספר הזה ולהגיע ישירות לנוכל, אבל אני לא רואה טעם.

אם תגגלו "הונאת עקוב אחריי" תגלו הרבה סיפורים עליה, וגם איך מבטלים אותה. ואפשר לקרוא על זה למשל כאן.

כאזרחית טובה אגב הודעתי על הסיפור הזה למחלקת ההונאות של בזק, שדי משכו בכתפיים והפנו אותי למשטרה. במשטרה, אם הבנתי נכון מהאיש שענה לי בבזק, מפנים בחזרה למחלקת ההונאות של בזק, או מקסימום נותנים להגיש תלונה. אני בטוחה – נוט – שזה יועיל המון, אז לא טרחתי.

בכל מקרה, אם מתקשרים להודיע לכם על קרוב שנפצע בתאונה/זכייה בפרס כלשהו ומבקשים להתקשר בחזרה למספר שמתחיל בכוכבית 72 או בעצם בכל קידומת לא מוכרת – אל תעשו את זה.

עד כאן לפינת השירות לאזרח הישר בבלוגי. אני חוזרת לנענע את הילד.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/4/2010 15:02
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/4/2010 13:11


האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחקת* (אפיזודות ותובנות של הורות)

לילה. כולם ישנים. חוץ מעדי וגומבוץ.


לפני הלידה:

האופנוען: אנחנו לא נהיה מהזוגות האלה שמדברים על קקי!

חמישה שבועות אחרי הלידה:

האופנוען מעיר אותי מתנומה שתפסתי בזמן שהוא מחזיק את גומבוץ, והמשפט הראשון שהוא אומר לי הוא:

את שומעת, הוא לא עשה קקי מאתמול!


כשנולד גומבוץ העיף האופנוען מבט אחד באוזניו המוזרות קצת ואמר בצער: "הוא קיבל את אוזני המיסטר ספוק שלך"

"מיסטר ספוק??" נעלבתי.

"כן", אמר האופנוען והצביע על אוזניי הזוויותיות. "תוסיפי חץ וקשת ואת מסתערבת ביער העלפים בלי בעיה".

שבועיים אחרי הגיעה אמא של האופנוען, אחזה בגומבוץ, בחנה את אוזניו וקבעה בעוד האופנוען מסמיק: "לא ברור למי הוא דומה, אבל דבר אחד בטוח – יש לו בדיוק את האוזניים של האופנוען".

muaaah


גומבוץ פיתח מנהג לישון הרבה, כל עוד הוא עושה את זה על הידיים שלי. אמא שלי מגיעה כדי להחזיק אותו ולעזור לי להגשים את חלומותיי לעשות פיפי ולתלות כביסה. אחרי בכי הסתגלות קצר נרגע גומבוץ בזרועותיה כשהיא עומדת ומנענעת אותו. אמא נוטלת באופטימיות את מגזין דה-מארקר ומתיישבת עם גומבוץ על הספה. גומבוץ משתאה על החוצפה ופורץ בזעקות מחאה עזות. אמא המופתעת נאלצת לקום שוב ולנענע אותו. גומבוץ נרגע אחרי בכי אזהרה קצר. העיתון מוחזר אחר כבוד לערימת הלקרוא המכובדת שלי. אמא נותרת עומדת כשעה.


שיעור בהונגרית #1

מוצץ בהונגרית – צומי

(כן, ממש כמו תשומת לב בפקאצית מדוברת)

לשימוש במשפטים הבאים:

"הוא רוצה צומי"

"ניסית צומי?"

(וזו באמת המילה הכי מצחיקה ומתאימה למוצץ)

והכי שכיח:

"איפה לעזאזל הצומי שלו????"


חופשת לידה? חופשה? אתם בטוחים? חופשה? פחחח.


אני לא מבינה איך אנשים שרדו לפני המצאת הקניות ברשת. זה לא שיש לי זמן ללכת לסופר, בטח לא להסתובב שם שעה ולבחור דברים, וגם איך בדיוק אני אמורה לסחוב עגלה של מצרכים במקביל לעגלת תינוק (או במקרה שלי, עם סרבן עגלה על הידיים)?

בקיצור, קניות ברשת, ובמקרה שלי זה קורה באתר של שופרסל, הן הדבר הכי נוח בעולם. בהתפנה לי חמש דקות, ובד"כ מדובר באי שם בין שתיים לשתיים וחמישה בלילה, אני מתיישבת מול המחשב, מכינה רשימת קניות שלמה, ולמחרת הן על סף דלתי, בלי לצאת מהבית ובלי לעשות אקרובטיקה כדי לסחוב תינוק ומצרכים ביחד. זה עולה אקסטרה 20 שקלים למשלוח, וזה שווה כל שקל.


ואפרופו "איך אנשים הסתדרו בלי זה בחופשת לידה":

לפני הלידה הכנתי לעצמי ערימת קריאה מכובדת, כל מוספי סוף השבוע של העיתונים של איזה חודשיים, לאישות, קניתי כמה ספרים, הכל. ביום הלידה הייתי לקראת סופו של ספר מעניין (הכתובים הסודיים, בהמלצת הצ'יף), ומאז, חמישה שבועות, התקדמתי בו עשרה עמודים. זה לא שהוא כבר לא מעניין, הבעיה היא שאני לא יכולה להתרכז בכלום. אני קוראת שתי שורות – ונרדמת. אותו כנ"ל לגבי כל חומר קריאה שהוא.

אלא שחייבים לעשות משהו כשיושבים שעות ומחזיקים תינוק, בלי יכולת לעשות שום דבר אחר. בלית ברירה פניתי לטלוויזיה. ואין ספק שמגיע נובל למי שהמציא את יס מקס! הקלטתי את כל העונות האפשריות של חוק וסדר. חוק וסדר היא סדרה מעולה למצבי: יש נוסחה קבועה וברורה – רצח-חקירה-משפט, נוסחה פשוטה מספיק למצבו של מוחי העייף, יש תעלומה מספיק מעניינת בד"כ, וכל פרק הוא 45 דקות, שזה מסתדר בול עם הנקה. בקיצור, בשבועות האחרונים אני רואה כמות של תעלומות משטרתיות בניו יורק שתספיק לי כנראה לכל החיים.

פרט לזה אנחנו טוחנים גם סיטקומים ושאר סדרות: אני רואה את כל הריראנז של מופע שנות ה-70 וגם צופה בבית הבובות (שהולכת ונהיית מוזרה מפרק לפרק, ודי קשה לעקוב), והאופנוען ואני רואים את איך פגשתי את אמא (לג'נ – ווייט פור איט – דרי), משפחה מודרנית (המצחיקה באמת!),מצוידהעשב של השכן (המעולה!), המנטליסט, וכמובן הריראנז של דקסטר (המעולה גם כן!).

אכן, תרבות. ולחשוב שהתכנון המקורי שלי לחופשת הלידה היה להסתובב עם גומבוץ בעגלה במוזיאונים וחנויות ספרים. הממ.


ביום שישי נערכה ארוחת בוקר של המחלקה בעבודה לפרידה ממ' שעוזבת, והוזמנתי גם למרות הפיכתי – הזמנית – לעקרת בית משמימה. איזה כיף לראות את כולם וגם לשם שינוי לא לדבר על קקי.

והכי כיף שכל בנות המחלקה התנדבו להחזיק את גומבוץ – ארוחה שלמה אכלתי ביותר מחמש דקות! תוך שימוש בשתי ידיי! כולל לשתות תה בסוף בניחותא! כמה נוח.


שיעור בהונגרית #2:

גרפץ בהונגרית – בופי

לשימוש במשפטים הבאים:

"הוא כבר עשה בופי?"

"תעשה לו בופי"

"איזה בופי מרשים, כל הכבוד חמודי"

והכי שכיח:

"נו בחייאת, תעשה כבר בופי!! שלוש בבוקר ואמא שואפת לישון מתישהו היום!!"


איך, איך קראו לתקופה הזו חופשה? בטוח זה גבר שהגה את המושג.


שיעור בהונגרית #3

פוק בהונגרית – פוקי

נוותר הפעם על משפטי ההדגמה.


הייתכן שיצור כל כך קטן מייצר כל כך הרבה כביסה?


הייתכן שבשביל לצאת מהבית בשעה שתיכננתי אני צריכה להתחיל להתכונן (=להתלבש, להיניק, להחליף לו, להכין תיק ליציאה וכו) שעה וחצי לפני השעה היעודה? שכחו מספונטניות.


*הסבר לכותרת: הרבה דברים תיכננו לעשות או לא לעשות לאחר הלידה. והנה טיפ: אל תטרחו לתכנן, החיים לגמרי שונים משחשבתם אחרי הלידה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/4/2010 20:09   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםספרים
120 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-3/5/2010 22:06


שואה ישנה, חרדה חדשה

בכל שנה אני מפרסמת כאן את הפוסט המחפש את אבא של סבתא שלי. השנה זו הפעם השישית. אין חדשות בפי, וזו קריאה שכבר איבדתי תקווה שתיענה.

אבל השנה הזו היא גם בסימן לידה וגדילה. אם סבתא תמיד אומרת שלידת נכדיה הייתה הנקמה שלה בנאצים, הרי שהשנה הוספתי את תרומתי האישית לנקמה הזו.

ודווקא הלידה היא שמצמררת אותי מכל. ספר השואה הקשה ביותר שקראתי השנה היה "האבודים". אני קוראת הרבה ספרי שואה, ככה זה דור שלישי עם שריטה רצינית, אבל דווקא ב"האבודים", ספר שבכלל מסופר מנקודת מבטו של נכד למי שברח מאירופה עוד לפני המלחמה, מצאתי את אירוע השואה הקשה ביותר שקראתי בשנים האחרונות. אולי זה בגלל שהייתי בהריון כשקראתי את הספר, אבל הסצינה שנחרטה יותר מכל בראשי, היא זו שמתוארת בסיפור האקציה של העיירה.

זהירות, בפיסקה הבאה תיאור קשה, שלא מומלץ לנשים בהריון או לכל קורא עם קצת רגישות

כי במהלך האקציה נתקלים השוטרים והפורעים בבית יהודי שבו אישה כורעת ללדת. והם שולפים אותה ממיטתה במהלך הצירים, ומעמידים אותה בכיכר העיירה. ושם היא יולדת, לקול מצהלות ההמון האוקראיני. וכשהיא מסיימת ללדת, ההמון תופס את היילוד הרך ומבצע בו שפטים, קורע אותו לגזרים. ואחרי שהאם צפתה בזה היא מועברת אל שאר היהודים הממתינים להריגתם. וזה כנראה הסוף היחיד שהיא יכולה לזכות בו לקצת נחמה, כי מי תרצה להישאר בחיים אחרי האירוע הזה?

התיאור האיום הזה נותר לי בראש. ומדי פעם תמונות אפשריות של איך זה נראה עולות לי בראש, ובא לי למות. איך זה קרה בעולם של בני אנוש? מי הם המפלצות שעמדו בכיכר והריעו? ואיך מביאים ילד לעולם כזה?

גילה פעם אמרה לי שאחרי שאנשים עם שריטת שואה כמונו מביאים ילד לעולם צומחות חרדות חדשות. מה הייתי עושה בשואה? מוסרת אותו על הראמפה של הרכבת? מתחבאת ומחרישה את בכיו עד כדי סכנת חנק? אלוהים ישמור, איך הבאתי ילד לעולם כזה.

הדחקה היא כנראה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה כרגע.

ונעבור לשואה שכבר קרתה, לילדה שאיבדה את הוריה בשואה, ועדיין מחפשת אותם. מי מכיר את לייבוש בריקס.


במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ועשר שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 68 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.


עוד על השואה במשפחה שלי כאן וכאן.

4/2010

בית חולים, מלונית ושחרור

מכירים את הרגע הזה, שבו עפעפיכם העליונים עומדים לפגוש לראשונה זה יממה את עמיתיהם התחתונים ואז התינוק שלכם מתעורר? לא? לא משנה.


אבל רגע, בואו נסיים כבר את שבוע הלידה.

בפעם הקודמת סיימתי ברגע יציאת הגומבוץ לעולם. אף פעם לא חשבתי שתינוקות שרק נולדו יפים, ואני מצטערת לומר שזה שהפעם זה היה הצאצא שלי לא גרם לי לשנות את דעתי. תינוקות שרק נולדו הם אדומים, נפוחים במקומות משונים וקצת מעוותים. האופנוען ואני העפנו מבט אחד בגומבוץ האדום המעווה את פניו, ומייד פצחנו בהאשמות הדדיות: "הוא דומה לך!" "לא, הוא דומה לך!". וכו. מזל שהם משתנים כמה ימים אחרי.

בנוהל של איכילוב, יולדת שסיימה את ענייניה בחדר לידה תועבר לאשפוז במחלקת יולדות. נשים שבוחרות בכך יכולות לעבור למלונית הצמודה, שתנאיה משופרים לעין ערוך לעומת אלה של המחלקה. אני מודה שלא הבנתי למה צריך מלונית. בעיני הלא מבינות, מעבירים יומיים בבית חולים ויאללה הביתה, למה צריך את הפינוקים האלה, שעולים הון. אבל כל חברותי, וגם אסף מהעבודה, שהיו במלונית, העידו שמדובר במשהו שלא מתחרטים עליו.

אז הזמנו מלונית, וזו הייתה הצלת חיים.

כי אחרי הלידה הועברתי למחלקה בבית החולים, וגיליתי ששותפתי לחדר היא אישה שכבר יש לה חמישה ילדים, וכולם יושבים בחדר הקטן שלנו. אני עוד הייתי מרותקת למיטה, כך שנאלצתי להיתקע איתם בחדר.

אבל זה עוד כלום. כי באיזשהו שלב האופנוען יצא מהחדר. ובזמן שהוא לא היה, קם בעלה של השותפה לחדר שלי, ונכנס לחדר השירותים הצמוד. וצריך להבהיר: מדובר בשירותים שמיועדים רק ליולדות המאושפזות באותו חדר. בכל זאת, נשים אחרי לידה, תפרים ועניינים, עדיף לשמור על היגיינה מקסימלית במקום שבו הן יושבות ללא בגדים.

אבל בעלה של השותפה לחדר שלי התעלם מהשלט "למאושפזות בלבד" שהיה על דלת השירותים, ונכנס לשם. ויצא רק אחרי רבע שעה, עם ריח שלא הותיר מקום לספק מה הוא עשה שם. ואני, שהבנתי שאני אמורה להשתמש בשירותים שהרגע גבר זר הביא בהם נאמבר טו של החיים, רציתי למות. ויש את העניין הזה עם ההורמונים: עדי של לפני הלידה הייתה מורידה לאיש הזה את הראש בנשיכה אחת. עדי של אחרי הלידה, מרותקת למיטה ועדיין משוקשקת מכל חווית הלידה, העיפה מבט במה שקרה – ופרצה בבכי עז.

כך שכשהאופנוען שב משיטוטיו הוא מצא אותי שטופת דמעות ומשתנקת. סיפרתי לו מה קרה, והוא חטף קריזה. הוא נכנס לשטח של השותפה לחדר ונזף בבעלה, שמצידו לא טרח להתנצל אלא משך בכתפיו סטייל "מה אתה מתרגש".

מיותר לציין שכבר לא הייתי מסוגלת לעשות משהו בחדר השירותים של החדר בבית החולים.

בשמונה וחצי נגמרה שעת ביקור האורחים במחלקה וכולם עזבו. בתשע הגיעו דודים של השותפה שלי לחדר, פלוס ארבעת ילדיהם. היא הצליחה להכניס אותם בזכות טיעון ה"נו, תעשו טובה, הם הגיעו מטבריה", ישירות לחדר שלנו. ללא האופנוען, עדיין מרותקת למיטה, פרצתי שוב בבכי. עד שהתעשתתי קצת וקראתי לאחות, שמצידה ביקשה בנימוס שהם ייצאו מהחדר.

השארתי את גומבוץ בתינוקיה בלילה הראשון. השותפה שלי לחדר לקחה את התינוקת שלה לחדר שלנו. היא לא התעוררה מהבכי שלה. אני כן. רר.

בקיצור, בלילה של אחרי הלידה ישנתי אולי שעתיים, לא העזתי להיכנס לשירותים וחלמתי על מקלחת. בבוקר של אותו יום גיליתי שבית החולים באמת עושה הכל כדי להמאיס את החיים על המאושפזות ולגרום להן לעבור למלונית – אפילו הכיסאות בלובי המחלקה היו ספסלי עץ ללא ריפוד. איזה יולדת יכולה לשבת על ספסלים כאלה?

למחרת בצהריים שוחררתי מבית החולים למלונית. אחרי היממה שעברתי במחלקה, זה היה כמו להיכנס לחלום. חגית הגיעה לבקר אותי, השארתי אותה לשמור על גומבוץ ונכנסתי למקלחת. 24 שעות אחרי הלידה, זכיתי סוף סוף למקלחת נקייה. כמעט פרצתי שוב בבכי, עד שנזפתי בעצמי על הרכיכה שנהייתי.

יצאתי מהמקלחת מאוששת, מוכנה לימי המלונית.

והם באמת היו הצלה. כיאה להורים הטריים והקלולסים שאנחנו, השתתפנו האופנוען ואני פעמיים בשיעור עשיית אמבטיה לתינוק, ואני הייתי בעוד כמה שיעורים בנושאים אחרים. לישון דווקא לא ישנתי, אבל גיליתי משהו מפתיע: האדרנלין של אחרי הלידה יכול להחזיק אותך ערה גם יממות עם שעת שינה. למעשה, ככה אני מניחה שאימהות טריות שורדות.

המלונית באמת הייתה תיקון אחרי בית החולים. חדר נעים, ארוחות מסודרות, סדר וניקיון. אני לא מנסה לעשות להם פרסומת, כי צריך להבהיר: מדובר בתענוג יקר מאוד, שכואב בכיס לכל מי שאינה עשירה במיוחד, אבל אנחנו החלטנו בכל זאת לשלם על זה. ולא התחרטנו. בנסיבות הלילה באיכילוב, זה באמת היה שווה מבחינתי כל שקל.

שלושה ימים לאחר מכן יצאנו האופנוען ואני מהמלונית עם גומבוץ הקטן בזרועותינו. החיים האמיתיים התחילו. אמאל'ה.


המשך יבוא…

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/4/2010 22:12
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-26/4/2010 04:15

ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2009

4/2009

מזכרת מהעבר

בכל יום שואה אני מפרסמת פה את הפוסט על אבא של סבתא שלי, שאנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו. גם השנה אני מפרסמת אותו, ממש מתחת לפוסט הזה. אבל הפעם אני מפרסמת פוסט שואה נוסף, כי השנה קיבלה סבתא שלי מזכרת לא צפויה מהעבר.

כשסבתא נכנסה למחנה היא הייתה בת 12. יומיים קודם היא עוד חייתה בגטו בעיר מגוריה עם ההורים שלה, ילדה יחידה בקן משפחתי חמים. בבוא האקציה של אולקוש נלקחו היא ואמא שלה לרציף הרכבת. האבא הושאר מאחור, הגרמנים רצו שהוא יפעיל עבורם את מפעל האמייל שלו. את סבתא שלי ואמה הם העבירו סלקציה. שלושה ימים לאחר הסלקציה הזו צעדה אמה של סבתי לתאי הגזים באושוויץ. יש לנו עדים שראו אותה בפעם האחרונה בחיים, פוסעת לתאי הגזים.

סבתא שלי, שבגיל 12 נראתה טיפה מעל לגילה, נשלחה למחנה הריכוז מארקשטאט, לעבוד בו במטבח. לאחר מכן נשלחה לעבוד במפעל מחוץ למחנה, של חברת "קרופ את גרינוילפינגר". מאוחר יותר היא תועבר למחנה עבודה, פטרסוואלד. את כמעט ארבע השנים הבאות של חייה היא העבירה בעבודת פרך וברעב במחנה בגרמניה.

ביום שיחרור המחנה היא יצאה ממנו, צל של נערה בת 15 וחצי, בלי הורים ובלי משפחה. בלי כלום בעצם. אחרי כמה חודשים של חיפושי שווא אחרי הוריה, היא התגלגלה למנזר אינדסדורף בגרמניה. היא לא זוכרת ממנו הרבה, רק שבמנזר הזה היו הרבה ילדים שיצאו מהמחנה ושהנזירות נתנו להם אוכל ביתי.

ומתברר שהם צילמו את הילדים שהגיעו אליהם. סבתא שלי לא ממש זכרה את זה, בכל זאת, היא הייתה שנייה אחרי סיוט שארך ארבע שנים, אבל לפני כמה שבועות צלצל הטלפון בעפולה. אישה שאלה בגרמנית אם היא הלינה בריקס. סבתא שלי לא נקראת הלינה בריקס כבר יותר מ-60 שנה, אבל היא בהחלט הנערה ההיא. האישה הסבירה שהיא מתנדבת במנזר באינדסדורף, ושבעליית הגג שלו נמצאו ארגזים עם תמונות של ילדי שואה, והם פנו עם שמות הילדים אל יד ושם, וככה היא הגיעה אליה. היא שאלה אם יש לסבתא שלי אימייל. לסבתא אכן יש אימייל.

כמה דקות לאחר מכן נחתה בתיבת האימייל של סבתא שלי תמונה. סבתא שלי פתחה אותה, וקיבלה את התמונה היחידה שלה מהמנזר בגרמניה שאחרי המלחמה.

קשה לתאר את הרגשות מול התמונה הזו. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה כמה היא יפה. כלומר, ידעתי שהיא יפה, היא תמיד נחשבה לאישה יפה, אבל לא חשבתי שכמה חודשים אחרי השחרור מהמחנה היא תהיה כל כך יפה. התמונה בשחור לבן ולא רואים את כחול עיניה, אבל כמו שאני יודעת שהעיניים שלה כחולות, ברור לי שהלחיים שלה ורודות שם. כי יש לה שם לחיים מדהימות.

וזה לא מקרה שאני מדברת על הלחיים שלה, כי הלחיים האלה הצילו את חייה פעם. היא קדחה מחום במרפאה של המחנה, כשלפתע הופיע רופא בכיר לביקורת. כולם התבקשו לעמוד. מי שלא יכול היה לעמוד, נשלח למוות. סבתא שלי, בת 14 אולי, נעמדה בקושי. הרופא עבר בין החולים, היא התנודדה ופחדה ליפול עליו. אבל דווקא מולה הוא נעמד. החום הגבוה שלה גרם לה לאודם בלחיים.

"תראו", פנה הרופא בקול רם לפמליה שאיתו, "תראו איזה לחיים אדומות, תראו איזה בריאות שופעת. והם אומרים שאנחנו לא מחזיקים את היהודים בתנאים ראויים". בפמליה שלו החרו אחריו. הוא המשיך בסיבוב, ויצא מהמרפאה. ואיך שהוא יצא, סבתא שלי התעלפה.

אבל הלחיים האדומות שלה הצילו אותה.

ועכשיו, בתמונה הזו מ-1945, אני רואה את הלחיים האלה. היא אחרי כמעט חצי שנה במנזר, היא קיבלה שם יותר מזון ממה שאכלה בשנה שלמה במחנה, והיא כבר לא כל כך כחושה למרות שהבטן שלה עוד קצת נפוחה מהרעב (לקח יותר משנה, אומרת סבתא, עד שירדה הנפיחות בגלל תת התזונה), ו – שאלוהים יעזור – היא מחייכת. סבתא הנערה מחייכת. לא חיוך של שמחה, מן חיוך אחר.

סבתא, איך יכולת לחייך אחרי המחנה?

זה כי הייתי כבר חצי שנה חופשיה. הפחד היה בי כל הזמן במחנה, הפחד עדיין איתי, גם היום בארץ, אבל אז כבר יכולתי לחייך. הרי ניצחתי את הנאצים.


האבא שעקבותיו לא נודעו

זו הפעם החמישית שאני מפרסמת את הפוסט הזה, הוא פורסם בכל יום זיכרון לשואה מאז פתיחת הבלוג. אני אמשיך לפרסם אותו כל עוד יש סיכוי שהוא יגיע למישהו שיודע משהו.


במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ותשע שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שחשב שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 67 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/4/2009 02:06
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-3/5/2009 16:00


פסח מאוחר

עשיתי בפייסבוק את החידון הזה, "מהי האזרחות האמיתית שלך", או "מהו הלאום האמיתי שלך", או איך שלא תתרגמו נשיונליטי, והתשובה יצאה – נו באמת – שבדית. הה הה, מצחיק מאוד.


ממאורעות סדר פסח:

האופנוען מחזיק באוטו את הסלט שאני הכנתי.

האופנוען: זה נורא מסריח

אחינו הקטן עוד שנייה מתעלף מצחוק: לא!! מה אמרתי לך שאומרים לבחורות במשפחה שלנו? תגיד שזה מריח נפלא!

האופנוען: אבל זה מריח נפלא נורא חזק!

השורה בהגדה: "….כי אני שליח ה'*…."

אבא מקריא: "…כי אני שטיח ה'…."

*לא זוכרת את הניסוח המדויק, משהו עם שליח.

קערת החצילים בעגבניות עומדת רחוק מאבא.

אבא פונה לאמא ומצביע על החצילים: תעבירי לי בבקשה איזה קישוא

אבא, הידוע גם בכינויו "הזמיר מעפולה", מנהל את הסדר ביד רמה, ואז גם שר את כל השירים, ועוד שר יפה. אחינו הקטן ואני מחרים אחריו.

אבא: אתם מזייפים!

אחינו הקטן ואני מנסים להקשיב שוב למנגינה הנכונה ולחזור אחרי אבא.

אבא: אתם עדיין מזייפים!

אחינו הקטן ואני משפילים מבט בענווה ומנסים בכל זאת.

אבא: מה זה הזיופים האלה?

אחינו הקטן ואני פורשים מקריירת הזימרה בסדרי פסח.

גם גפילטע וגם כבד קצוץ. יאמי.

קניידלעך. ושוב יאמי.

(חסר בתמונה: קערת הסלט שלי, א.ק.א הסלט המסריח )


האופנוען ואני נוסעים בשדרות רוטשילד, כשלפתע לפנינו פונה מונית, ואחריה רכב מסחרי עם מישהו שיוצא מהגג עם מצלמת טלוויזיה. במילים אחרות, אנחנו נוסעים – או מיי גאד – ליד מונית הכסף. אנחנו מזהים בבירור את עידו רוזנבלום, והאורות המנצנצים בתקרה לגמרי שם. אני מפתחת מייד חשק עז לרדת מהאוטו ולעלות על המונית שלו, כי היי, זו דרך מצוינת לעשות כסף. מצד שני זו גם דרך קלה מאוד להתפדח ברמות שטרם נראו מול החברים בעבודה.

אניווי, הקפדנו לנסוע לידו, כי היי, אולי הם יצטרכו עזרה באיזו שאלה ובדיוק אנחנו כאן. לידינו היו בערך שש מכוניות שהקפידו לנסוע לידו גם, כנראה כולם רוצים את תהילת העולם הקשורה בלהיות החבר הלא טלפוני של מונית הכסף. בסוף הגענו לפנייה שלנו, ופנינו, כי בכל זאת, יש גבול כמה נרדוף אחרי הזוהר.

אפרופו שדרות רוטשילד, ואפרופו ימי זוהר, אז אלו של מסעדת "מוזס" בהחלט חלפו. האופנוען ואני חשקנו בהמבורגר, והלכנו לשם, רק כדי להבין שגם אם פעם ההמבורגרים שלהם היו ממש שווים, עכשיו מדובר בקציצה רגילה לכל דבר, שהייחוד שלה הוא בכך שהיא עולה עוד יותר יקר משאר ההמבורגריות בעיר. זה היה מאוד מעצבן. ישבנו שם עם חבורת צעירים רעשניים מצד אחד, ועם משפחה עם ילדים רעשניים מצד שני, ויצאנו באיזה 200 שקל לארוחה שהייתה בסדר ותו לא. נמאס לנו מהמחירים של תל אביב 

כאילו, באמת, בכל העולם מורידים מחירים בגלל המיתון, ואילו כאן הפיתרון הוא להקטין את המנות ולהשאיר את המחירים, היקרים מלכתחילה, אותו דבר. עם זאת, זה אולי משתנה. קראתי לפני יומיים על איזה טרנד של מסעדות ובתי קפה להוזיל משמעותית את המחירים, ברמת הארוחת בוקר בעשרה שקלים, ועכשיו אני רואה את זה גם כאן. ואני רוצה לחזק מכאן את הטרנד הזה!

(יש לציין לטובת מוזס, שבכתבה ציינו גם שהרשת פתחה סניף זול יותר, הממוקם בצפון צפון דיזינגוף, שבו יהיו המנות זולות יותר. לא תהיה לי ברירה אלא לבדוק).

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/4/2009 17:46
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של המלוכסנת הרחוקה ב-13/5/2009 07:31

ארכיון – עדי בעולם, מאי 2008

5/2008

רק בישראל

נוסעת במונית. הנהג משוחח עם חבר שלו.

"חתני הסתבך, ומסכן, לא באשמתו. הוא נוסע, פתאום באה איזו זקנה קפצנית, קופצת לו לכביש, פוגעת לו באוטו, ועכשיו לקחו לו את הרישיון. איזה עולם אני אומר לך".

(כן, הזקנות האתלטיות האלה זה באמת תופעה מסוכנת. זה מה שהורס לנו את המדינה)

 

חמש דקות אחרי.

"משרד הרישוי האלה, אין להם בושה, לקחו לי את הרישיון, אמרו אני חייב לעשות טסט. אבל מה, היה לי מזל, אני מגיע לטסט, הבוחן מתברר היה הקצין רכב בגדוד שלי ב-73', והוא בכלל חייב לי טובה. אמר לי ישר 'אתה לא צריך לעשות טסט, הרישיון שלך – עליי'"

(אין מה לומר, ההגה בידיים בטוחות. אני שוקלת לפתוח את הדלת ולקפוץ מהאוטו תוך כדי נסיעה)

 

 

 


 

מסקנות מטיול אופניים בתל אביב (אישטנם, האביב הזה מושלם):

 

– העיר מלאה בתיירים. לא רק דוברי צרפתית, גם המון דוברי אנגלית.

 

– כבר שנה ומשהו אני מחזיקה בדעה שהגלידה הטובה ביותר היא של וניליה (יש במתחם בזל ויש באבן גבירול מול כיכר רבין). עד שטעמתי את גלידת השוקולד מריר 70% של סיציליאנה (אבן גבירול, קצת דרומית לכיכר רבין). כאילו לקחו שוקולד מריר ונתנו לו מרקם של גלידה. מעולה.

 

– ציור של אופניים על שביל פשוט לא מובן לרוב עם ישראל. למה ללכת בצד ולאפשר לרוכבים נסיעה נעימה אם אפשר בכיף ללכת לכל רוחב השבילים?

בתמונה: משפחה שמצאה מקום מושלם לפיקניק בפארק הירקון.

 

 

 

ומפעיל דוכני יצירה לילדים שמצא מקום מעולה להעמיד את השולחן עם מסיכות הגבס. תמרורים זה המלצה בלבד, זה ידוע.

 

 

(צילומים: האופנוען)

 

 


 

 

הייתי במסיבת יום הולדת יוקרתית רוויית בלוגרים יוקרתיים לא פחות. מובן שהוצחקתי קשות. אבל הכי נחנקתי בשלב שבו הגיעה העוגה המעולה, ודקותיים אחרי הופיע מלצר לשאול איך העוגה.

ELN (בפה מלא עוגה): איזה עוגה? לא קיבלנו

 

 


 

 

והרהור קצר בשל נסיעה באיילון: אני לא מבינה, ניידות של משטרת התנועה פטורות מלאותת? כי לפנינו נסעה אחת שזיגזגה בכיף, ואף לא פעם אחת אותתה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/5/2008 21:10   
67 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של n_lee ב-9/6/2008 02:32

 

 


 

אביב בתל אביב

חודשי האביב האלה מקסימים, ומצליחים להפשיר אפילו פולניות שונאות חום כמוני. מזג האוויר מקסים, ומצליח לשכנע אותי לצאת לטיולי אופניים, נגיד אחד כזה שמתחיל במרכז תל אביב, עובר בנווה צדק ועושה סיבוב שלם ביפו. עד כדי כך ששכחתי את השמש. אבל זה בסדר, העור המתקלף שלי יזכיר לי אותה בימים הקרובים.

 

פרט לזה, תל אביב ממש ניעורה לחיים בסוף השבוע הזה. האירוע הכי שווה בעיני הוא בתים מבפנים, אירוע שבו אנשים עם בתים ממש מעוצבים (כלומר, אדריכלים) פותחים את בתיהם בפני הקהל הרחב, וכולם מוזמנים לראות. זה קרה היום וזה קורה גם מחר, למי שלא הספיק.

 

וככה הופעתי על סף דלתם של איריס ובעלה (שמעתה, במחווה נדירה, בזכות החניה המושלמת שהוא ביצע ליד רחוב פייבל, ייקרא פה אלון), בתשע בבוקר. אני לא סגורה מי הופתע יותר מזה שקמתי בזמן, אני או הם.

 

האירוע עצמו מקסים. בכל רחבי תל אביב (אנחנו ראינו דירות דרומית לקיבוץ גלויות, צפונית לארלוזורוב ואחת ליד גורדון) מסתובבים אנשים עם החוברת של הפרויקט, מגיעים לבניינים ופשוט בוחנים את העיצוב. כמה תרבותי וכיפי.

 

בחלק מהדירות נרשמו תורים למטה, של אנשים שהמתינו שאנשים ייצאו כדי שיוכלו להיכנס.

 

 

 

 

בתוך הדירות כולם התפעלו, בחנו וצילמו. 

 

 

 

בדירה הספציפית הזו היו חלונות בתקרה, עם מסרים על החלון, וכשהשמש האירה הם הופיעו על הקיר.

 

 

 

 

והייתה את הפינה המקסימה הזו, עם הדלת הירוקה שזזה וסוגרת חלל בבית ועם מכונת התפירה הזו, שאני מוכנה להישבע שלסבתי הגדולה הייתה כזו. (ושימו לב לרצפת העץ הלבנה, אני אהבתי, איריס ואלון פחות).

 

 

 

 

בדירה הבאה היו יותר צבעים, והכי כיף – עצים מהחלון. כמו שאמר אלון – בדירות בתל אביב 80% מהעבודה זה למצוא את הדירה הנכונה לשפץ.

 

 

ורעיון חמוד למדפים לספרים – כל מה שצריך זה סולם וקרשים.

(וגם רשמתי לעצמי שטעמו של בעל הבית בספרים מאוד דומה לשלי, אפילו ספרי הבישול).

 

 

עוד קצת עצים מהחלון.

 

 

מי שלא הספיק ועכשיו רוצה – פרטים באתר, זה קורה גם מחר!

(אה, יצא לי שטוז)

 

 


 

 

ולאירוע הבא של תל אביב התוססת – מוטומיוזיק, או משהו כזה. לא היה לי מושג שזה קורה, אבל נתקלתי בו בדיזינגוף. במות, מוזיקה, מופעי אופני ספורט, ובירות. יאי.

 

  

 

אין מה לומר, תל אביב פשוט מעולה באביב.

אבל נראה אותי באוגוסט.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/5/2008 20:09   
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/5/2008 13:22

 

 


 

מחפשים את לייבוש בריקס

הפוסט הבא פורסם כאן כבר שלוש פעמים, בכל יום זיכרון לשואה מאז פתיחת הבלוג. אני אמשיך לפרסם אותו כל עוד יש סיכוי שהוא יגיע למישהו שיודע משהו.

 

 


 

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושמונה שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שחשב שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 66 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/5/2008 11:43   
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-23/5/2008 15:43

 

ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2007

4/2007

לפעמים בלוגים משתלמים

לפני שבועיים: אחינו הקטן ואני חוזרים מארוחת ערב אצל ההורים. על הכביש חתול מת.

שנינו: אההההה.

נרגעים קצת. עוברים מאה מטר. מזדעזעים לגלות עוד חתול מת.

שנינו: אהההההההה.

כמה שניות של שקט.

אחינו הקטן: דאבל מק רויאל.


לפני שבועיים או משהו כזה כתבתי פה על מצוקת הדירות התל אביבית. את הדירה שלי אני חייבת לעזוב (רעש!!), וחיפוש הדירות ייאש אותי מאוד: הדירות שמוצעות הן חורבות, במחירים מופקעים, וגם הן נתפסות בטרם עפעפת או ריפרשת את הומלס.

חברות (מי אמר גילה ולא קיבל) הציעו לי לכתוב על זה בבלוג ולבקש עזרה. אני מודה שפקפקתי שיעזור, אבל החלטתי ללכת על זה.

ומה אתם יודעים, זה משתלם. המלוכסנת הרחוקה הגיבה לי וביקשה שאשלח מייל. שלחתי, והתברר שחברים שלה בדיוק מפנים דירה באיזור שאני רוצה. החברים כבר פירסמו מודעה באינטרנט, אבל הסכימו בזכותה (ושוב – המון המון תודה למלוכסנת הרחוקה!) לתת לי לראות את הדירה חצי שעה לפני ההמונים.

ואכן, דירה מקסימה. ישר אמרתי כן. גם המוני השוכרים הפוטנציאלים שהגיעו אחריי אמרו כן, אבל הודות לזוג החברים של המלוכסנת, שהם זוג מקסים (קצת התאהבתי בהם, האמת), הושמתי מקום ראשון ברשימה שהוגשה לבעלת הבית.

בעלת הבית התגלתה כתאבת בצע במיוחד, מהסוג שהיה גורם לשיילוק להיראות כגאידמק של ימי הביניים, והחוזה שהציעה לי צריך היה לקבל את כותרת המשנה "כך נעשוק דיירים מסכנים עד האגורה האחרונה ואז ננסה לקפוץ על גופתם לראות אם ייצא עוד כסף".

ניהלתי איתה מו"מ עלוב

(אני: "אני רוצה שתורידי את הדרישה הזאת"

היא: "אני צריכה לספר לך כמה מעט דירות פנויות יש בתל אביב וכמה הרבה שוכרים רוצים את הדירה? אין לי שום סיבה להתפשר"

אני (חורקת שיניים): בסדר)

אבל לפחות החוזה שופר מגירסתו הראשונית (ותודה לאמא).

והיום חתמתי. וביום ראשון אני עוברת.

ויש לי לארוז את כל הבית.

ןלא יהיה לי אינטרנט יומיים, השם ירחם.

אז עד כאן העידכון, פירגנתי לעצמי קצת זמן אינטרנט אחרי שסגרתי את ארגז מספר 18 (ספרים + בגדים).

מאחלת לעצמי להיות בעוד שבועיים מעכשיו.

(רצוי פחות שלושה קילו, כי אם כבר אני מתעייפת מאריזה אז אז כבר).

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/4/2007 02:14   בקטגוריות אחינו הקטן
116 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/5/2007 11:30


כל הארץ אירועים אירועים

לפני שבועיים, ערב המימונה, התברר לנו בעבודה שאף לא אחד מעשרים העובדים של המחלקה טעם אי פעם מופלטה.

"אלוהים, אתם כזו מחלקה של אשכנזים", גילגלה שני מהמחלקה הסמוכה את עיניה. "אני אביא מחר מופלטות".

אז הנה, מופלטות בעבודה, לראשונה בחיי טעמתי.

(והמסקנה: נראה כמו מלאווח, אבל מזכיר קצת בלינצ'ס רק עם דבש וחמאה).

("אף מימונה אינה שלמה בלי שמעון פרס בתרבוש", אמר שי, והוסיף אותו לפריים)


ושוב באדיבות שי: מנוחת הלוחמים. לפחות מישהו נח בעבודה שלנו.


לכבוד יום העצמאות אירגנו איריס ובעלה את ברביקיו הצהריים המסורתי.

הייתה קבלת פנים חמה. ("גיגית באה! גיגית כאן!")

ושולחן נעים עם אוכל משובח.

(חסר בפריים: נקניקיות המרגז, הקבבים עם המוצרלה ואוכף הטלה, הכל באדיבות בעלה של איריס).

הילדים עשו מסביב קולות נעימים של שלווה ומשחק.

ואז הגיעו הקינוחים. באדיבות אחותו של בעלה של איריס, מומחית קינוחים ידועה.

(על עוגת השוקולד הבלגי וקליפות התפוזים – תמונה של אבא של בעלה של איריס. מזל שהייתה לו יום הולדת קודם).

"קראתי בבלוג שלך", הודיעה לי בת השבע. "קוראים לו 'גיגית בעולם'".

מוקדש לבעלה של איריס, א'.

(נו, התקדמנו, לא?).

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/4/2007 17:53
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/4/2007 03:12


במרחק נגיעה (Prep)

את הספר Prep (בעברית הוא תורגם ל"במרחק נגיעה", בלי שום קשר לסדרת הטלוויזיה עם זוריק), מאת קרטיס סיטנפלד, קיבלתי מהשבדי לכבוד כריסמס. בכריסמסים הראשונים שלנו ביחד נהג השבדי לקנות לי את מיטב הספרים שמעניינים אותו, ולצפות שאני אגלה התלהבות תואמת. אחרי שהתקשיתי לזייף התלהבות מספר המדע האחרון שקנה לי הוא הבין שלא יצליח לעניין אותי בהתרחשויות (המרתקות) בעולם המתימטיקה ועבר לקנות לי ספרים שהיה יותר סיכוי שאחבב אותם. כלומר הוא הלך למדף ספרי הנשים הפופולרים, אסף ערימה שממבט ראשון נראתה לו שתעניין אותי (ספרים שעוסקים בנשים צעירות בניו יורק, למשל, זה בדרך כלל הולך אצלי) והעביר אותם אל מתחת לעץ שלנו בבית.

את Prep הוא קנה לי כי הוא ספר פנימיה, והוא יודע שאני מתה על ספרי פנימיות. גם על סרטי פנימיות אגב. בגלל זה האהוב עליי מכל ספרי אריך קסטנר הוא "הכיתה המעופפת", בגלל זה הקטעים שאני הכי אוהבת בהארי פוטר הם קטעי הפנימיה ובגלל זה אליפים לעולם יהיה חביב עליי יותר מאורי (ותודה לדריה שהזכירה לי בתגובות את אליפים).

אז מה יש לנו בספר? Prep schools הם בתי ספר פרטיים בארה"ב, שמיועדים לבני העשירים ומכינים אותם לקראת השלב הבא בחינוך שלהם, הקולג'ים, היוקרתיים כמובן. גיבורת הספר היא לי פיורה. היא דווקא לא בת עשירים, היא בת המעמד הבינוני, מאינדיאנה. היא תלמידה מצטיינת שם, והיא מצליחה להתקבל לבית הספר הפרטי אולט בעזרת מלגה, כי אחרת אין סיכוי שהוריה היו יכולים להרשות לעצמם את החינוך הזה עבורה. אבל לי שאפתנית, והפרסומת של אולט, על הבנים הנאים בתלבושות ספורט שבה, משכנעים אותה שגם היא תתאים לשם.

בבית הספר היא נהנית מכל מה שאנחנו מכירים מהסרטים. פנימיה שכולה מבנים עתיקים ומסורת בת המון שנים של המעמד הגבוה – החל מנבחרות הספורט והמדים של בית הספר ועד החינוך שעולה ברמתו על בית הספר הציבורי שלי הלכה אליו לפני. אם כי נהנית היא לא המילה הנכונה לתאר את מה שקורה ללי בבית הספר. מהר מאוד היא הופכת מתלמידה מצטיינת לתלמידה בינונית מינוס.

אבל הציונים הם הבעיה שפחות מטרידה את לי. מגורים עם בני העשירים מחדדים לה מאוד את ההבדלים בינה לבינם. רובם המוחלט נמצאים שם מכספי ההורים, והיא, תלמידת מלגה שכמוה, מתביישת שהיא שם בזכות המלגה. היא גם מגלה שהם מכירים אוכל יותר מתוחכם ממנה, בגדים ואביזרים יקרים יותר משלה ("לכל הבנות העשירות יש כיסוי מיטה פרחוני של מעצבת", היא מאבחנת. היא גם מודעת עד כאב לעובדה שהגופייה שלה נקנתה על ידי אמא שלה במבצע חמש גופיות בעשרה דולר בג'יי סי פני בעוד החברים לכיתה לובשים גופיות של שלושים דולר מג'יי קרו ואברקומבי אנד פיטץ' במקרה הזול, ושכולם שמים לב לזה, לא רק היא), וגם רקע השכלתי רחב משלה. מתלמידה מצטיינת ומובילה היא הופכת לתלמידה בינונית וכמעט חסרת חיי חברה.

אבל למרות זאת היא לא מעדיפה לחזור הביתה. למרות שהיא מגיעה ממשפחה משכילה ותרבותית, היא פתאום מתביישת ברקע שלה. כשההורים שלה מבקרים אותה בבית הספר היא מתביישת בהם, בבגדים שלהם, באיך שהם מדברים, בעובדה שהם ישנים במלון זול בעוד ההורים של כולם מתאכסנים במלון היקר ליד בית הספר. ההורים שלה מרגישים, כמובן, וכועסים.

הספר עמוס אבחנות חברתיות דקות, כאלה שרק מי שממש חווה אותן יכולה לבטא במילים. קל מאוד להזדהות עם לי. התובנות שלה ברורות, מנומקות, משכנעות. היא לא מתביישת להודות שהיא בינונית ושהיא שונאת את זה. היא גם שונאת במקביל את מה שנהיה ממנה בגלל בית הספר. היא שומרת את זה בסוד, אבל כידוע, סודות אסור לשמור בבטן, כי בסוף הם ייצאו בדרך הכי לא נכונה, בדיוק כמו שקורה ללי לקראת סוף הספר.

שם הספר בעברית, "במרחק נגיעה", לא דומה בכלל לשם המקורי של הספר. אין לי מושג איך התרגום העברי, אם טוב או רע, אבל אם המתרגם/ת התכוון למה שאני חושבת, אז יכול מאוד להיות שהתרגום טוב, כי השם קולע. במרחק נגיעה, כי לי כל כך קרובה, כל כך מבינה את הנוער העשיר, הפופולרי והמצטיין הזה שהיא רוצה להיות, היא במרחק נגיעה מהם, אבל היא לא אחת מהם.

זה גם ספר התבגרות, כמובן. לי שם מגיל 14 עד גיל 18. היא מצליחה להתאהב באהבה הכי חסרת סיכוי שיש, הנער הכי פופולרי, הכי מצטיין, הכי נאה והכי עשיר. אהבה שמראש ברור שתייסר אותה, ומצאתי את עצמי ממש מקווה בשבילה שתקבל את הפרח בצבע הנכון בוולנטיינס (המסורת של בית הספר היא שבוולנטיינס שולחים פרחי ציפורן או ורדים, ולכל צבע משמעות משלו: אדום הוא "אהבה", ורוד הוא "ידידות", לבן הוא "מעריץ סודי").

הספר הפתיע אותי לטובה. הגיבורה היא אנדרדוג, וכזו תישאר תמיד. אבל היא כובשת בכנותה, בתובנות הברורות שלה, הניואנסים שהיא מבחינה בהם שהם כל כך מציאותיים.

ואת הילדים העתידיים שלי אני לא שולחת לשום פנימייה. אלא אם כן איכשהו ייצא שהם יהיו ילדי עשירים שבאמת רוצים ללכת לפרפ סקול, כמובן.

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/4/2007 02:41   בקטגוריות ספרים
58 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של בתג"ע ב-2/3/2013 23:27


השחוק והעצב

בערב יום השואה הציע אחינו הקטן שניסע אל סבא וסבתא בעפולה כדי להיות שם כשסבתא מספרת את סיפורה לכיתה בבית ספר בעיר. קבענו בתשע בבוקר לצאת לדרך. שנינו, יש לציין, לא רגילים לקום בשעות חד ספרתיות, אבל ממש אי אפשר לאחר לאירוע הזה.

ב-9:05 מעיר אותי הטלפון. על הקו אחינו הקטן.

אחינו הקטן: חררר פרררר גרררר

אני: גרררר

אחינו הקטן: כן, גם אני לא קמתי. בתשע ורבע אני אצלך.

9:30 אחינו הקטן מגיע לאסוף אותי, אוחז בכוס קפה מהבילה. כל האוטו מריח מקפה. צריך לציין שאני שונאת קפה. הפעם היחידה שהקאתי בעשר השנים האחרונות הייתה כשמישהו שישב לידי במטוס שתה קפה עם ריח שהגיע לנחיריי.

אני מאיימת להקיא

אחינו הקטן מאיים לזרוק אותי מהאוטו

אני מאיימת לשפוך לו את הקפה

אחינו הקטן מאיים בתאונה אם הוא לא ישתה קפה על הבוקר

פותחים את החלונות היטב. אחינו הקטן מחזיק את הקפה בחוץ ואילו אני דוחפת את ראשי החוצה מהחלון שלי ונושמת.

ב-9:40 אנחנו ליד עזריאלי בירידה לאיילון.

9:45 מחליטים בטעות לוותר על גלילות בהנחה שיש שם פקק (כשחלפנו שם התברר שאין). המשכנו ישר למחלף הרצליה.

9:50 מגלים שיש פקק עצום במחלף הרצליה, מחליטים להמשיך לנסוע למחלף האחרון, זה שאין בו פנייה לכיוון הנכון ולעשות פרסה.

9:55 מגלים שאין פרסה. מתברברים בהרצליה בחיפוש אחרי פרסה בלי פקקים. בין הבירבורים הגענו לאיזה מקום שיש בו גן אירועים. עושה רושם שהם מחזיקים שם חיות, ושברח להם הטווס.

10:00 צפירה. במקור היינו מתוכננים לעמוד בה אי שם אחרי חדרה. במקום זה אנחנו עדיין בהרצליה.

10:05 יצאנו סוף סוף לכיוון הנכון. ואז ירד מחסום הרכבת. ואחרי שהיא חלפה, הוא לא עלה. במקום זה חלפה עוד רכבת.

"מה זה, יום הרכבות הבינלאומי?" מתרגז אחינו הקטן.

שנינו נזכרים שהיום יום השואה וזה לא זמן טוב להתבדח על רכבות.

שתיקה באוטו.

10:10 עדיין בהרצליה. יש לנו שעה להגיע בזמן לשיעור בעפולה.

10:15 נחלצים מהרצליה.

10:30 אחינו הקטן ואני רבים על איזו תחנת רדיו נשמע (זה לא באמת משנה, בכל תחנה שנשים יהיה פוליקר).

11:00 נכנסים לוואדי ערה. קליטת הרדיו נעלמת. אחינו הקטן ואני רבים על איזה דיסק נשמע.

11:05 מתקשרים לסבא ולסבתא לומר שנגיע, אבל שיתחילו בלעדינו. "בטח שאני יודע איך מגיעים לחטיבה", אומר אחינו הקטן לסבא.

11:10 מסתובבים בעפולה מחפשים נפש חיה לשאול איפה זה החטיבה. האיש הראשון שאנחנו מוצאים, לבוש בסרבל: "אני לא מפה, אבאל'ה". האיש השני שאנחנו שואלים: פועל ערבי, לא מבין מה אנחנו רוצים. ואז אנחנו מרימים את הראש ומגלים שאנחנו עומדים ליד בית הספר.

11:15 חונים. נכנסים. סבתא וסבא בבירור חשים הקלה שהגענו בזמן. גם אנחנו. סבתא מציגה אותנו בפני מנהל בית הספר והסגנית. אחינו הקטן ואני חוטפים דז'ה וו לבית הספר וחוטפים חום.

11:20 נכנסים לט'4, סבתא מספרת את סיפורה. עצוב. תלמידים שואלים שאלות. סבתא עונה. עצוב.

הערה כללית: הנוער שראיתי במסדרון בית הספר גרם לי לחשוב שאם זה דור העתיד – הלך עלינו. ודרך אגב, מה זה האיפור הכבד הזה על ילדות בכיתה ח'? השם ירחם, אני לא שמתי כזה איפור כבד מעולם.

הערה כללית 2: נקודת אור לא צפויה הייתה מחנכת הכיתה שהיינו בה. אחרי ששמעתי כל כך הרבה דברים רעים על מורים בימינו, שמחתי לגלות מורה שלא רק שהייתה נחמדה ומקסימה לסבתא שלי, הכיתה שלה גם שמרה על שקט מופתי ונימוס כשסבתא שלי סיפרה את סיפורה. בהפסקה ניגשו אל המחנכת כמה תלמידים ושכה יהיה לי טוב, היו שם ממש יחסים אימהיים, כולל חצי חיבוק לאיזה תלמידה או שתיים.

חוזרים לבית של סבא וסבתא. יום שואה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/4/2007 14:33   בקטגוריות אחינו הקטן
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של ב-22/4/2007 11:22

מי ראה מי שמע

זה יום השואה השלישי שאני מפרסמת בו את הפוסט הזה. אני אמשיך לעשות את זה כל עוד יש לי תקווה לספר לסבתא מה קרה לאבא שלה.

 

 


 

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת, כזו שהפיתרון שלה עורר שאלה בכל אחד מהמשפחה שלי. מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושבע שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שחשב שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס. המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 65 שנים מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

 

 


 

 

בימים האחרונים מדברים הרבה על טראומת הדור השני לשואה. אני דור שלישי, ואפילו אני לפעמים לא משתחררת מהצל הכבד הזה. למה, למה המילים תפוח אדמה, סבון, כלבים או טלאי תמיד מעלים דבר ראשון בראש גדר ומחנה ריכוז? כתבתי פעם פוסט גם על השואה שלנו, ומאז אני פשוט לא יכולה לכתוב יותר על ההרגשה שלי בנושא. הפוסט ההוא מיצה את זה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/4/2007 13:12   בקטגוריות ישראלית
80 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/4/2007 11:13


רררר

כשחזרתי לארץ הוזמנתי לארוחת ערב אצל איריס ובעלה. קצת לפני שהגעתי הודיע בעלה של איריס לילדיהם שאני מגיעה במילים האלו:

"עדי באה לארוחת ערב חגיגית".

משהו השתבש בתקשורת, הילד בן הארבע שמע גיגית במקום חגיגית ושאל כדי לוודא:

"גיגית באה לאכול?"

בעלה של איריס ענה בציניות:

"כן, גיגית באה לאכול".

ציניות היא תכונה מבוזבזת על ילדים בני ארבע. כשהגעתי אליהם קידמו את פניי שני הילדים צווחים באושר "גיגית! גיגית!".

 

מטבע הדברים שם החיבה החדש לא מצא חן בעיני מי יודע מה. מילא אם הוא היה "חיננית" או "שנונית", אבל "גיגית"?!

 

את ביקורי הבאים בביתם הקדשתי לעקירת השם גיגית ושתילת השם עדי. חשבתי שהצליח לי.

 

לפני יומיים התקשרתי לאיריס. בן הארבע ענה לי.

"מי רוצה את אמא?" הוא שאל.

"עדי", אמרתי.

הוא הרחיק את השפורפרת וצרח:

"אמא, גיגית בטלפון!"

ררר.

 

 


 

 

 

ביום שישי הלכנו אורן ואני לטי מרקט. אני חייבת לציין שלא מצאתי הרבה דברים שאהבתי, חוץ משני דוכנים (האחד מהם של הסניף המקומי). אניווי, בעודי בוחנת חולצה שמצאה חן בעיני שאלתי את אורן:

"מה אתה אומר?"

לא הייתה תשובה, וכיוון שכך הנחתי שלמרות שהוא עומד לידי הוא לא שומע אותי, כי יש רעש. אז בלי להסיט את עיני מהחולצה הושטתי את היד הצידה כדי לגעת לו בזרוע ולמשוך את תשומת לבו.

אלא שבמקום בזרועו החסונה של אורן נגעתי במשהו רך.

הרמתי את העיניים כדי לגלות שאני אוחזת בחזה של נערה בת 15 סמוקה.

תוך דקה הייתי סמוקה כמוה.

את חמש הדקות הבאות ביליתי בהתנצלויות בלתי פוסקות כשאורן בצד נאבק לנשום מרוב צחוק.

ררר.

 

 


 

 

 

ג'וש בן דודי מניו יורק בארץ והיום הלכנו כל המשפחה לאכול צהריים ב"דוריס קצבים". כיאה לבחורה מעודכנת הקפדתי לאכול רק את הסטייק ולא לגעת בתפוחי האדמה הפחמימתיים או בלחם של המאזטים.

יכולתי להתגאות במשמעת הרבה ובגיזרתי הנשמרת אילולא בקינוח שיכנע אותי אבא לחלוק איתו מנת תותים במסקרפונה וקצפת ע-נ-ק-ית.

היה טעים.

ררר.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/4/2007 02:27   בקטגוריות פאדיחות
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-15/4/2007 13:37


דרושה דירה

כשעברתי חזרה לישראל ידעתי שיהיו לי קשיי הסתגלות. אתם יודעים איך זה, תור ישראלי הוא לא ממש תור שבדי, הנימוס הישראלי לוקה קצת בחסר, בטח אחרי שמתרגלים לצנונים השבדים הקורקטים, וגם הליכלוך הזה ברחובות קצת בולט לעין אחרי שמתרגלים לאנשים שלא זורקים את עטיפת הבמבה דווקא חצי מטר ליד הפח.

 

אבל קיוויתי שהחיים בתל אביב יפצו על זה. בניתי על דירה נעימה באיזור כיפי, הרבה חברים ומפגשים, הליכות לים כשאפור. שישי אחה"צ כשהעיר נהיית שקטה והכל רגוע.

 

ובכן, חברים ומפגשים היו שם, וגם קצת ים. דירה נעימה, שקט – זה לא.

 

הדירה שמצאתי נראתה מצוין – חדשה, במיקום מרכזי, פרקט, ממוזגת, כוללת חניה. מה עוד צריך?

 

ובכן, צריך שכנים מתורבתים. לא זוג שותפים ערסים שלכל אחת מהם חברה ערסית משלו. השכנים שגרים בדירה הצמודה לשלי מנהלים חיים רועשים, 24 שעות ביממה. קשה לעלות על משהו כזה לפני שעוברים דירה, ואחרי שעוברים זה כבר מאוחר מדיי. הבנתי כמה רע רק אחרי שהחוזה היה חתום, הצ'קים כבר היו אצל בעל הבית, הרהיטים כבר הגיעו מאיקאה וכבר העברתי הכל.

 

דוגמה לכמה השכנים בעייתיים:

 

שלוש בבוקר, בדירה הצמודה לשלי צרחות מטורפות. אני רוצה ללכת לישון, הולכת לבקש שקט. אחד השכנים הערסים פותח.

אני: היי, שמע, כבר שלוש בבוקר ואתם עושים המון רעש.

השכן הערס: לא שלוש, שתיים.

אני (מתבלבלת ונכנסת לוויכוח מיותר): לא, שלוש (מצביעה על השעון שתלוי לידו שבהחלט מראה שלוש)

השכן הערס (לא מעפעף): אמרתי לך ששתיים

אני (קולטת את הטיפשות בוויכוח): אוקיי, שתיים. גם בשביל שתיים בלילה אתם עושים המון רעש

השכן הערס (מושך בכתפיו): אולי נצא בעוד חצי שעה, אם כן אז יהיה שקט אז

אני: ?

 

וזו היא רק טיפה בים. לא ברור לי מתי הם ישנים. אם הם צורחים בשלוש בבוקר ושמים מכונת כביסה ומייבש בארבע בבוקר (צמוד לחדר השינה שלי, כמובן) – איך זה שהם ערים בעשר בבוקר בשביל לשים מוזיקה מזרחית בווליום מטורף??

 

התוצאה של העניין הזה היא שאני מכירה כמה שירים מזרחים שלא תיכננתי להכיר בעל פה. וגם שבמשך הרבה זמן הרהרתי בצער שכנראה עשיתי טעות כשחזרתי לארץ, כי לעזאזל, איזו מן תרבות זו כאן? ארבע שנים גרתי בשבדיה בשלושה בניינים שונים, ומעולם, מעולם, לא שמעתי את השכנים מרעישים. בשבדיה גם מורידים נעליים בכניסה לדירה, אף אחד לא מתקתק לך עם עקבים במוח.

 

אבל כאן… כאן תופסים לי את החניה באופן קבוע, כאן צורחים בשתיים בלילה, כאן שמים מוזיקה בווליום שהוא פשוט הטרדה (למה אי אפשר לשמוע מוזיקה בווליום שיישאר רק אצלכם בדירה?), כאן מתווכחים איתי על השעה, ומה זה באמת משנה אם שתיים או שלוש בלילה?

 

אז כמה שבועות טובים שקעתי במרה שחורה על המדינה חסרת התרבות שחזרתי אליה. אחרי זה פגשתי את חגית-שחזרה-מקליפורניה והיא ניערה אותי טוב טוב ואמרה: אם זה עושה לך רע, למה שלא תצאי כבר מהדירה הזו?

 

צודקת. אחרי דין ודברים עם בעל הבית הוסכם: בעוד חודש אני יוצאת מכאן.

 

אין לתאר איזו הקלה זו לדעת שתוך חודש אני כבר לא אגור במקום הרועש הזה. הקלה, למרות המצב הקטסטרופלי בשוק הדירות בתל אביב כרגע. ברור לי שהולך להיות קשה למצוא דירה, ולא רק זה, ברור לי שגם אחרי שאמצא אותה יש סיכוי ליפול שוב עם שכנים מזעזעים. אבל אני לוקחת את הסיכון.

 

עיון בהומלס ושאר האתרים עשה לי רע. מוצעות בעיקר חורבות תמורת הון, ואם כבר יש דירות שנראות מבטיח הן מוצעות במסגרת טרנד חדש שתופס פה שחשבתי שעד עכשיו היה שמור למדינות אחרות: יש לכם דירה טובה ואתם רוצים לעבור לגדולה יותר/גבוהה יותר/מרכזית פחות? אין סיכוי שתוותרו על הדירה הטובה רק בשביל להתחיל לחפש אחת אחרת. אתם תפרסמו את הדירה שלכם, תהללו אותה, ואז תגידו שהיא להחלפה בלבד: כלומר רק מי שיביא לכם דירה אחרת, טובה לא פחות, יקבל את זו שלכם. והטרנד הזה תופס פה שזה מפחיד. די מייאש.

 

אבל אני מתעקשת. וכיוון שכך, אני פונה לעזרה גם כאן:

דרושה דירה, כשני חדרים, במרכז-צפון תל אביב, לא קומת קרקע, חובה מזגן. דווקא ממש לא חובה פרקט, חניה ושאר פינוקי בניין חדש, אני מפנטזת על דירות מהסטייל הישן, עם תקרה גבוהה וחדרים גדולים. והכי חשוב: שקטה.

בתמורה תקבלו דיירת שקטה ומנומסת, חננה אמיתית שתעדיף למות מאשר שצ'קיה יחזרו. תודה.

ומי שלא רוצה להגיב כאן מוזמן לכתוב ל adiblog@gmail.com

אני הולכת ליבב מול הומלס.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/4/2007 15:47
108 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-11/4/2007 13:04


סדר סדר לך

אחרי שאמרתי לכל מי ששאל שאני עושה את הסדר בקריית מוצקין, פנה הדוד שנהג לכיוון קריית ביאליק. "הם עברו דירה?" שאלתי בפליאה. "לא", ענו כל מי שהיו באוטו, "הם תמיד גרו בקריית ביאליק". מסתבר שכל הפעמים שעשיתי את הסדר אצל הקרובים בקריית מוצקין? זה בעצם היה קריית ביאליק. עד כאן להבנתי בחיפה והקריות.

 

היה סדר משעשע, כשר קלות, בהרכב חלקי משהו – מצד אחד שלושה מתוך תשעת הנכדים בחו"ל, מצד שני שלושה מתוך חמשת הנכדים בחו"ל. נותרנו ארבעה נכדים מכל הצדדים האפשריים, אבל צירפנו בני דודים של בני דודים. בן הדוד מהגליל ואני עשינו בזמן קריאת ההגדה חידון הארי פוטר. ניצחתי בגדול (מואאאה), והוא קבע איתי מייד קרב גומלין בתל אביב בקרוב.

 

אבל גם קראנו מההגדה:

 

(בן הדוד מהגליל מקריא את "רשע" ומעמיד פנים שלא איכפת לו. משמאלו יושב אחינו הקטן, שהצליח בעורמה לקרוא את החכם ועכשיו מחייך באושר).

 

 

ואז שולחן עורך.

היה הרבה אוכל, בדיוק מהעדה שלנו. כבד קצוץ של סבתא מעפולה:

 

 

 

 

 

גפילטע באדיבות הדודה ובת הדוד מהגליל:

 

 

 

 

אחינו הקטן עוסק בפעילות אופיינית:

 

(מוזג מהיין שסבא עושה. יין מתוק וחזק במיוחד. כל הנכדים יצאו מבושמים במקצת).

 

 

מוגש כשירות לעוז ושאר הנכדים שבחו"ל.

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/4/2007 17:21
77 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/4/2007 02:32