מזכרת מהעבר. ארכיון – אפריל 2009

בכל יום שואה אני מפרסמת פה את הפוסט על אבא של סבתא שלי, שאנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו. גם השנה אני מפרסמת אותו, ממש מתחת לפוסט הזה. אבל הפעם אני מפרסמת פוסט שואה נוסף, כי השנה קיבלה סבתא שלי מזכרת לא צפויה מהעבר.

כשסבתא נכנסה למחנה היא הייתה בת 12. יומיים קודם היא עוד חייתה בגטו בעיר מגוריה עם ההורים שלה, ילדה יחידה בקן משפחתי חמים. בבוא האקציה של אולקוש נלקחו היא ואמא שלה לרציף הרכבת. האבא הושאר מאחור, הגרמנים רצו שהוא יפעיל עבורם את מפעל האמייל שלו. את סבתא שלי ואמה הם העבירו סלקציה. שלושה ימים לאחר הסלקציה הזו צעדה אמה של סבתי לתאי הגזים באושוויץ. יש לנו עדים שראו אותה בפעם האחרונה בחיים, פוסעת לתאי הגזים.

סבתא שלי, שבגיל 12 נראתה טיפה מעל לגילה, נשלחה למחנה הריכוז מארקשטאט, לעבוד בו במטבח. לאחר מכן נשלחה לעבוד במפעל מחוץ למחנה, של חברת "קרופ את גרינוילפינגר". מאוחר יותר היא תועבר למחנה עבודה, פטרסוואלד. את כמעט ארבע השנים הבאות של חייה היא העבירה בעבודת פרך וברעב במחנה בגרמניה.

ביום שיחרור המחנה היא יצאה ממנו, צל של נערה בת 15 וחצי, בלי הורים ובלי משפחה. בלי כלום בעצם. אחרי כמה חודשים של חיפושי שווא אחרי הוריה, היא התגלגלה למנזר אינדסדורף בגרמניה. היא לא זוכרת ממנו הרבה, רק שבמנזר הזה היו הרבה ילדים שיצאו מהמחנה ושהנזירות נתנו להם אוכל ביתי.

ומתברר שהם צילמו את הילדים שהגיעו אליהם. סבתא שלי לא ממש זכרה את זה, בכל זאת, היא הייתה שנייה אחרי סיוט שארך ארבע שנים, אבל לפני כמה שבועות צלצל הטלפון בעפולה. אישה שאלה בגרמנית אם היא הלינה בריקס. סבתא שלי לא נקראת הלינה בריקס כבר יותר מ-60 שנה, אבל היא בהחלט הנערה ההיא. האישה הסבירה שהיא מתנדבת במנזר באינדסדורף, ושבעליית הגג שלו נמצאו ארגזים עם תמונות של ילדי שואה, והם פנו עם שמות הילדים אל יד ושם, וככה היא הגיעה אליה. היא שאלה אם יש לסבתא שלי אימייל. לסבתא אכן יש אימייל.

כמה דקות לאחר מכן נחתה בתיבת האימייל של סבתא שלי תמונה. סבתא שלי פתחה אותה, וקיבלה את התמונה היחידה שלה מהמנזר בגרמניה שאחרי המלחמה.

הלינה בריקס, 1945, אינדרסדורף, גרמניה

קשה לתאר את הרגשות מול התמונה הזו. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה כמה היא יפה. כלומר, ידעתי שהיא יפה, היא תמיד נחשבה לאישה יפה, אבל לא חשבתי שכמה חודשים אחרי השחרור מהמחנה היא תהיה כל כך יפה. התמונה בשחור לבן ולא רואים את כחול עיניה, אבל כמו שאני יודעת שהעיניים שלה כחולות, ברור לי שהלחיים שלה ורודות שם. כי יש לה שם לחיים מדהימות.

וזה לא מקרה שאני מדברת על הלחיים שלה, כי הלחיים האלה הצילו את חייה פעם. היא קדחה מחום במרפאה של המחנה, כשלפתע הופיע רופא בכיר לביקורת. כולם התבקשו לעמוד. מי שלא יכול היה לעמוד, נשלח למוות. סבתא שלי, בת 14 אולי, נעמדה בקושי. הרופא עבר בין החולים, היא התנודדה ופחדה ליפול עליו. אבל דווקא מולה הוא נעמד. החום הגבוה שלה גרם לה לאודם בלחיים.

"תראו", פנה הרופא בקול רם לפמליה שאיתו, "תראו איזה לחיים אדומות, תראו איזה בריאות שופעת. והם אומרים שאנחנו לא מחזיקים את היהודים בתנאים ראויים". בפמליה שלו החרו אחריו. הוא המשיך בסיבוב, ויצא מהמרפאה. ואיך שהוא יצא, סבתא שלי התעלפה.

אבל הלחיים האדומות שלה הצילו אותה.

ועכשיו, בתמונה הזו מ-1945, אני רואה את הלחיים האלה. היא אחרי כמעט חצי שנה במנזר, היא קיבלה שם יותר מזון ממה שאכלה בשנה שלמה במחנה, והיא כבר לא כל כך כחושה למרות שהבטן שלה עוד קצת נפוחה מהרעב (לקח יותר משנה, אומרת סבתא, עד שירדה הנפיחות בגלל תת התזונה), ו – שאלוהים יעזור – היא מחייכת. סבתא הנערה מחייכת. לא חיוך של שמחה, מן חיוך אחר.

סבתא, איך יכולת לחייך אחרי המחנה?

זה כי הייתי כבר חצי שנה חופשיה. הפחד היה בי כל הזמן במחנה, הפחד עדיין איתי, גם היום בארץ, אבל אז כבר יכולתי לחייך. הרי ניצחתי את הנאצים.

וגם. עוד משהו שהוסיפה אחרי שלחצתי עליה: תחייכי, אמר לה הצלם. סבתא נשארה בפנים קפואות. תחייכי, התעקש הצלם. סבתא ניסתה חיוך רפה. תחייכי, חזר הצלם, והפעם חייך אליה חיוך רחב כדוגמה. היא חייכה אליו בחזרה – והוא לחץ על הכפתור. תמונה.

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, מאי 2008

5/2008

רק בישראל

נוסעת במונית. הנהג משוחח עם חבר שלו.

"חתני הסתבך, ומסכן, לא באשמתו. הוא נוסע, פתאום באה איזו זקנה קפצנית, קופצת לו לכביש, פוגעת לו באוטו, ועכשיו לקחו לו את הרישיון. איזה עולם אני אומר לך".

(כן, הזקנות האתלטיות האלה זה באמת תופעה מסוכנת. זה מה שהורס לנו את המדינה)

 

חמש דקות אחרי.

"משרד הרישוי האלה, אין להם בושה, לקחו לי את הרישיון, אמרו אני חייב לעשות טסט. אבל מה, היה לי מזל, אני מגיע לטסט, הבוחן מתברר היה הקצין רכב בגדוד שלי ב-73', והוא בכלל חייב לי טובה. אמר לי ישר 'אתה לא צריך לעשות טסט, הרישיון שלך – עליי'"

(אין מה לומר, ההגה בידיים בטוחות. אני שוקלת לפתוח את הדלת ולקפוץ מהאוטו תוך כדי נסיעה)

 

 

 


 

מסקנות מטיול אופניים בתל אביב (אישטנם, האביב הזה מושלם):

 

– העיר מלאה בתיירים. לא רק דוברי צרפתית, גם המון דוברי אנגלית.

 

– כבר שנה ומשהו אני מחזיקה בדעה שהגלידה הטובה ביותר היא של וניליה (יש במתחם בזל ויש באבן גבירול מול כיכר רבין). עד שטעמתי את גלידת השוקולד מריר 70% של סיציליאנה (אבן גבירול, קצת דרומית לכיכר רבין). כאילו לקחו שוקולד מריר ונתנו לו מרקם של גלידה. מעולה.

 

– ציור של אופניים על שביל פשוט לא מובן לרוב עם ישראל. למה ללכת בצד ולאפשר לרוכבים נסיעה נעימה אם אפשר בכיף ללכת לכל רוחב השבילים?

בתמונה: משפחה שמצאה מקום מושלם לפיקניק בפארק הירקון.

 

 

 

ומפעיל דוכני יצירה לילדים שמצא מקום מעולה להעמיד את השולחן עם מסיכות הגבס. תמרורים זה המלצה בלבד, זה ידוע.

 

 

(צילומים: האופנוען)

 

 


 

 

הייתי במסיבת יום הולדת יוקרתית רוויית בלוגרים יוקרתיים לא פחות. מובן שהוצחקתי קשות. אבל הכי נחנקתי בשלב שבו הגיעה העוגה המעולה, ודקותיים אחרי הופיע מלצר לשאול איך העוגה.

ELN (בפה מלא עוגה): איזה עוגה? לא קיבלנו

 

 


 

 

והרהור קצר בשל נסיעה באיילון: אני לא מבינה, ניידות של משטרת התנועה פטורות מלאותת? כי לפנינו נסעה אחת שזיגזגה בכיף, ואף לא פעם אחת אותתה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/5/2008 21:10   
67 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של n_lee ב-9/6/2008 02:32

 

 


 

אביב בתל אביב

חודשי האביב האלה מקסימים, ומצליחים להפשיר אפילו פולניות שונאות חום כמוני. מזג האוויר מקסים, ומצליח לשכנע אותי לצאת לטיולי אופניים, נגיד אחד כזה שמתחיל במרכז תל אביב, עובר בנווה צדק ועושה סיבוב שלם ביפו. עד כדי כך ששכחתי את השמש. אבל זה בסדר, העור המתקלף שלי יזכיר לי אותה בימים הקרובים.

 

פרט לזה, תל אביב ממש ניעורה לחיים בסוף השבוע הזה. האירוע הכי שווה בעיני הוא בתים מבפנים, אירוע שבו אנשים עם בתים ממש מעוצבים (כלומר, אדריכלים) פותחים את בתיהם בפני הקהל הרחב, וכולם מוזמנים לראות. זה קרה היום וזה קורה גם מחר, למי שלא הספיק.

 

וככה הופעתי על סף דלתם של איריס ובעלה (שמעתה, במחווה נדירה, בזכות החניה המושלמת שהוא ביצע ליד רחוב פייבל, ייקרא פה אלון), בתשע בבוקר. אני לא סגורה מי הופתע יותר מזה שקמתי בזמן, אני או הם.

 

האירוע עצמו מקסים. בכל רחבי תל אביב (אנחנו ראינו דירות דרומית לקיבוץ גלויות, צפונית לארלוזורוב ואחת ליד גורדון) מסתובבים אנשים עם החוברת של הפרויקט, מגיעים לבניינים ופשוט בוחנים את העיצוב. כמה תרבותי וכיפי.

 

בחלק מהדירות נרשמו תורים למטה, של אנשים שהמתינו שאנשים ייצאו כדי שיוכלו להיכנס.

 

 

 

 

בתוך הדירות כולם התפעלו, בחנו וצילמו. 

 

 

 

בדירה הספציפית הזו היו חלונות בתקרה, עם מסרים על החלון, וכשהשמש האירה הם הופיעו על הקיר.

 

 

 

 

והייתה את הפינה המקסימה הזו, עם הדלת הירוקה שזזה וסוגרת חלל בבית ועם מכונת התפירה הזו, שאני מוכנה להישבע שלסבתי הגדולה הייתה כזו. (ושימו לב לרצפת העץ הלבנה, אני אהבתי, איריס ואלון פחות).

 

 

 

 

בדירה הבאה היו יותר צבעים, והכי כיף – עצים מהחלון. כמו שאמר אלון – בדירות בתל אביב 80% מהעבודה זה למצוא את הדירה הנכונה לשפץ.

 

 

ורעיון חמוד למדפים לספרים – כל מה שצריך זה סולם וקרשים.

(וגם רשמתי לעצמי שטעמו של בעל הבית בספרים מאוד דומה לשלי, אפילו ספרי הבישול).

 

 

עוד קצת עצים מהחלון.

 

 

מי שלא הספיק ועכשיו רוצה – פרטים באתר, זה קורה גם מחר!

(אה, יצא לי שטוז)

 

 


 

 

ולאירוע הבא של תל אביב התוססת – מוטומיוזיק, או משהו כזה. לא היה לי מושג שזה קורה, אבל נתקלתי בו בדיזינגוף. במות, מוזיקה, מופעי אופני ספורט, ובירות. יאי.

 

  

 

אין מה לומר, תל אביב פשוט מעולה באביב.

אבל נראה אותי באוגוסט.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/5/2008 20:09   
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/5/2008 13:22

 

 


 

מחפשים את לייבוש בריקס

הפוסט הבא פורסם כאן כבר שלוש פעמים, בכל יום זיכרון לשואה מאז פתיחת הבלוג. אני אמשיך לפרסם אותו כל עוד יש סיכוי שהוא יגיע למישהו שיודע משהו.

 

 


 

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושמונה שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שחשב שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 66 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/5/2008 11:43   
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-23/5/2008 15:43

 

ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2006

שיחה שמשאירה אותי עם דמעות

הלו? עדי, את יודעת איזה יום היום?"

"סבא!! עמדתי בדיוק עכשיו להתקשר. עכשיו סבתא תחשוב שלא זכרתי"

"לא משנה מיידלע, קחי את סבתא"

"הלו?"

"היי סבתא"

"היי מיידלע. כמה אני שמחה לשמוע אותך"

"איך את, את בסדר? מחזיקה מעמד?"

"כן. הטלפונים מהנכדים מחזקים אותי. אתם, את והאחים שלך ושני בני הדודים שלך, אתם הנקמה האמיתית שלי בגרמנים. הם לא יכלו לי".

 

כמו כל שנה, סבתא שלי תלך מחר לדבר בבית ספר בעיר שלה, לספר לדור שכבר לא מכיר ניצולי שואה, את הסיפור האישי שלה. היא תהיה באחת עשרה בבוקר בבית הספר "אורנים" בעפולה, בכיתה ט'. אם אתם תהיו שם גם, תחשבו מה זה בשביל אישה בת 76, ששתקה ארבעים שנה כי "לא מדברים על זה", ועכשיו היא הולכת לדבר מול כיתות שלמות של ילדים שהיא לא מכירה, לספר להם איך היא לא ראתה את הוריה מאז גיל 12, איך היא חיתה ארבע שנים במחנה, ואיך היא המשיכה הלאה אחרי, בלי משפחה, בלי כסף, בלי שום סיבה לחיות בעצם, חוץ מהרצון לחיות ולהראות לגרמנים. היא עושה את זה כי חשוב שתשמעו ממי שהיה שם איך היה שם. בעולם בו הניצולים הולכים ומתמעטים, ומכחישי השואה מרימים את ראשם המכוער, חשוב שתקשיבו לעדות הזו, ותזכרו אותה, להעביר למי שכבר לא ייזכו לשמוע את זה מעדות ראשונה.

 

 אישה קטנה סבתא שלי. תמיד זכרתי אותה בגובה שלי, ועכשיו, בכל פעם שאנחנו נפגשות אני מופתעת לראות כמה היא קטנה ממני. ידים רזות, עיניים כחולות מאירות בפניה. תקשיבו לה, ותחבקו אותה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/4/2006 21:21   בקטגוריות ישראלית   
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/5/2006 16:28

 

 


 

מישהו מכיר? מישהו יודע?

את הקטע הזה פירסמתי פה גם בשנה שעברה. רק שאז היו לי פחות קוראים, והסיפור שכאן, חשוב לי שייקרא על ידי כמה שיותר אנשים.

 

 


 

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת, כזו שהפיתרון שלה עורר שאלה בכל אחד מהמשפחה שלי. מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת השתים עשרה, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה במכר, שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין תקווה גם להבת נר שכבתה תיתן אחת. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושש שנה אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שחשב שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם שישים וארבע שנים מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/4/2006 10:23   בקטגוריות ישראלית   
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-1/5/2006 00:08

 

 


 

לונדון

המזוודות זרוקות בכניסה, כרטיס האשראי מעלה עשן, הבנזוג ואני לוגמים תה. אפשר לסכם את הביקור בלונדון.

 

אז טסנו עם ראיין אייר, שזו החברה שמטיסה אנשים במחירים מצחיקים ובתנאים עצובים, וכמו תמיד נשבענו שלעולם לא נטוס איתם שוב. הבטחה שנשכחת בכל פעם שאנחנו מגלים שלטוס איתם יעלה לנו אלפיים שקל פחות. אבל שכחנו מהר את הטיסה כשהגענו למלון.

 

כי חסכנו על הטיסה אבל השקענו במלון שווה. כלומר השקענו מנטלית, כי מבחינת מחיר השגנו דיל שווה ביותר. בהתחלה קצת חששנו – הלכנו ברגל ממרבל ארץ' ברחוב של המלון, ולאט לאט הנוף התחלף – השלטים על החנויות הפכו לערבית, ריח נרגילה אפף אותנו מכל עבר, ואחרי  שחלפה על פנינו האישה רעולת הפנים השנייה, הבנזוג נשבר ושאל אם יש סיכוי שזה שסידר לנו את המלון הפעיל עליי בדיחה מרושעת ושיכן אותנו באיזה אוהל. אבל כשהגענו למלון אפילו הבנזוג פער פה – סבבה. מגדל שיש מפואר, וקיבלנו חדר ענק, עם שתי מיטות ענקיות, בקומה ה-13, כלומר צפינו על כל לונדון. ג'ולי גוד.

 

היה כבר מאוחר כשהגענו למלון, עשר בערב, ושנינו היינו די קרועים מהטיסה בפחית הסרדינים של ראיין אייר, אז הבנזוג הציע שנאכל משהו במסעדה קרובה למלון. במקרה מצאנו מסעדה ערבית, וכיוון שכל הנוכחים היו ערבים, השתכנענו שיהיה מדובר באוכל טוב. ואכן, החומוס היה שווה ביותר, הסמבוסקים הקטנים גם, סלט הפטוש הזכיר נשכחות, וגם הפלאפל. הבעלים של המקום די הסתחבק איתנו ואז שאל: "מאיפה אתם?" מייד נתקע לי הסמבוסק בגרון, אבל שכחתי שרק אני פה ישראלית, והבנזוג ענה: "משבדיה", ואילו אני לעסתי בצד. בעל המקום מייד ענה לבנזוג ברוב טקט: "היו לי הרבה חברות שבדיות. הנשים שלכן עושות לי טוב", והבנזוג העלה על פניו חיוך קפוא השמור לאנשים חסרי נימוס שמבחינתו ראויים למוות בייסורים, ושלח בי מבט של "תבלעי כבר את החומוס, הולכים".

 

למחרת בבוקר התעוררנו אל ארוחת הבוקר של המלון. זה היה ממש שווה. ארוחה נדיבה כמו הארוחות הישראליות, רק אירופית. רגע של וידוי: באורח מבחיל למדיי, אני חובבת כל הנקניקיות והבשרים האלה שמגישים בגולה לארוחת הבוקר. באורח מפתיע, הבנזוג, שגדל כל חייו על בשר חזיר ופודינג דם, מקבל בחילה מארוחות בוקר כאלה. ככה יצא שבעוד אני העמסתי על צלחתי מכל טוב המטבח הבריטי – ביצים, נקניקיה, שעועית אפויה, האש בראון ופוטטו סקונז, הבנזוג נעץ בי מבט מזועזע ונישנש וופל בלגי וקורנפלקס.

 

ארוחת הבוקר השרתה על הבנזוג רוח ג'נטלמנית, והוא אמר בנדיבות: "תבחרי את את המקום הראשון שנלך אליו היום". מייד אמרתי: "מוזיאון טייט לאמנות מודרנית!" חיוכו של הבנזוג נמחק בבת אחת והוא בבירור נזף בעצמו על הפקרת המשמרת. אבל הוא כבר נפל וככה הלכנו אל המוזיאון המשובח הזה. אכן היה מצוין. אפילו הבנזוג נאלץ להודות. אחת התערוכות האורחות מציגה קוביות פלסטיק לבנות ענקיות זרוקות בערימות ענק, והבנזוג סייר ביניהן בהנאה מרובה.

 

 

מהטייט מודררן הלכנו  אל לסטר סקוור, להשיג כרטיסים זולים לתיאטרון. מסתבר שאנחנו ממש קלולס, ול"מאמא מייה" אפשר להשיג כרטיסים מוזלים רק בחלומות. עמדנו אובדי עצות מול הלוח, כשפתאום גילינו שיש כרטיסים גם ל"סטומפ", הופעה שאני רוצה לראות מאז הייתי במיומנה. אז החלטנו ללכת לסטומפ. מלסטר סקוור פצחנו בהליכה רגועה, מחפשים אחרי חנות ספרים אחת, שקיבלנו המלצה עליה. חמש קומות של ספרים זה משהו שהבנזוג חולם עליו כל יום. ואכן, מצאנו אותה, ליד פיקדילי סירקוס, והבנזוג היה כל כך מרוצה שמייד שקע באגף ספרי המדע ולא שם בכלל לב שנעלמתי לחנות הנעליים ממול.

 

את ארוחת הערב אכלנו ב The Ivy שזו מסעדה בריטית מעונבת, עטויה קירות מחופים בלוחות עץ עתיק, ומאוד מאוד סנובית. הבנזוג ואני היינו לבושים כמובן כשני תיירים מעפנים, ובלטנו במסעדה כשני תיירים יפנים באמצע מזללה באריזונה, אבל המלצרים שמרו על הנימוס הבריטי המפורסם והיו מאוד חביבים ויעילים.

 

סטומפ – חביב אבל ציפיתי ליותר. אני מצטערת להישמע כאחרונת הפרובנציאליות ("שוקולד פרה יותר טעים משוויצרי"), אבל נהניתי יותר במיומנה. לא יודעת למה.

 

למחרת הלכנו אל השוק בקובנט גארדן. אני מאוד אוהבת את האיזור הזה, ובילינו די הרבה זמן בצפייה במופעי הרחוב והסתובביות ברחובות הקטנים. אחרי זה עשינו הפרדת כוחות: הבנזוג היה חייב לעבוד, שכן הוא נוסע מחר לצרפת ויש לו הרצאה להכין, ואילו אני חשקתי בקניות. נפרדנו בשמחה. אני אל האוקספורד סטריט והוא אל המלון והלפטופ.

 

שלוש שעות אחריי, עמוסת שקיות ומרוקנת ארנק, פגשתי בבנזוג במלון, עובד קשה. מייד שיכנעתי אותו להפסיק ויצאנו אל ארוחת הערב ב"בלגו סנטרל". ראשית, קרדיט: זהו פורד שהמליץ לי על המסעדה. פרט לאווירה המגניבה ששוררת שם ולעיצוב התעשייתי המיוחד, למסעדה יש קטע שווה, שנקרא "הכו את השעון". אם מגיעים בין חמש לשש וחצי בערב, משלמים על הארוחה את השעה שמופיעה על ההזמנה. כלומר, הזמנתם בשש בערב, תשלמו שישה פאונד לארוחה. אנחנו הזמנו בשש ועשרים, ואכן שילמנו שש ועשרים פאונד כל אחד. היה שווה. האוכל עצמו בלגי ומוקפד עד הפרט האחרון – גם הבירות בלגיות, היין בלגי, הקינוחים בלגים, הביסקוויט עם הקפה בלגי, אתם מבינים את הרעיון.

 

מהמסעדה הלכנו אל מועדון ג'ז, בעקבות המלצת הקוראת חגית, שאני יודעת עכשיו שהיא אינה הבלוגרית חגיגית, ואני מנחשת שהיא חברתי חגית מזאגרב. (ואם אני טועה וזו בעצם חברתי חגית מקליפורניה – אל תהרגי אותי) אלא חברתי חגית שכבר לא בקליפורניה. אניווי, זה היה קצת חשוד בהתחלה – מועדון ג'ז בשם "פיצה על הפארק". אבל החלטנו לנסות, יען כי אנחנו חובבים מאוד שתיית בירות במועדוני ג'ז אפלוליים.

 

"פיצה על הפארק" התגלה באמת כמועדון ג'ז, ואף משובח. ההופעה באותו ערב היתה של הזמרת קלייר מרטין, ששנינו, בורים שכמונו, לא שמענו עליה מעולם. "היא טובה?" התעניין הבנזוג בכניסה, זכה לתשובה בטון מלגלג "היא רק הזמרת הכי טובה באנגליה כיום". "כמובן, כמובן", שינה הבנזוג טקטיקה. נכנסנו. היה יקר, אבל היה משובח. היא יודעת לשיר, קלייר. והיה גם אוכל שווה במועדון. בקיצור – מיצוין.

 

היה כבר קרוב לחצות כשחזרנו למלון. די קרועים. מרוב עייפות לא היה לי כוח אפילו לפרוק השקיות ולהתפעל מהקניות, שזו אחת הפעולות הכי חביבות עליי. והיו בקניות אפילו נעליים! שזה בכלל משמח, וגם תיק, שכן אם אני כבר קונה נעליים אני חייבת להתאים להן תיק.

 

למחרת, שזה היום, טסנו חזרה. היה קצת  קשה הנחיתה, מלונדון המסעירה אל שטוקהולם המרדימה, אבל מתרגלים. נשאר רק להתרגל לזה ששבדית היא כבר לא השפה הסודית שלנו ושכולם מבינים. היתה כמעט תקרית מביכה במונית הביתה היום.

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/4/2006 00:12   
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-31/3/2007 00:43

 

Jolly good

לפני שלוש שנים נסענו הבנזוג ואני לפאריז. שנינו כבר היינו בעיר מספיק פעמים בשביל לא להתלהב מאטרקציות התיירות, ותיכננו ביקור שכולו מסעדות אותנטיות, חנויות יין, שווקים צבעוניים וקרואסונים לארוחת בוקר. אני באופן אישי שמחתי גם לצחצח את הצרפתית המינימלית שלי, אחרי כמה חודשי קורס שבדית.

 

הכל עבד כמו שעון. המסעדות היו שוות (ותודה לאיריס ובעלה שהמליצו על כמה קטנות ושוות במיוחד), רכשנו יין בכמות שהיתה מובילה אותנו לכלא, קנינו גבינות כאילו אין כולסטרול בעולם, והקרואסונים עשו לנו את הבקרים. רק דבר אחד התפקשש: הצרפתית שלי. התברר שעל כל מילה שלמדתי בשבדית שכחתי אחת בצרפתית. שזה עוד ניחא, הייתי יכולה לחיות עם זה שיש לי בראש מקום רק לשלוש שפות ועל כן לימוד שפה אחת מוחק את השנייה, אבל התברר שאני עוד יותר מוגבלת מזה: לא רק שהראש שלי מחק את הצרפתית, הוא גם סירב להודות בזה, וככה יצא שפניתי לאנשים בשבדית, משוכנעת שאני פונה אליהם בצרפתית. ועוד הקפדתי לעשות את זה בהגייה צרפתית מושלמת. רק השפה היתה שגויה.

 

הבנזוג צחק עליי בהתחלה, אחרי שצפה בי מסבירה למלצר בשבדית עם מבטא צרפתי מה אני רוצה, ואחרי שהמלצר ירק עליי בתשובה (יותר נכון לומר שהוא ענה לי משהו כמו פפפפ, רק שזה היה די משפיל), אבל אז התברר שהוא סובל מאותה תסמונת בדיוק. יש לו, לבנזוג, אוצר של כמאתיים מילים בעברית, והאוצר הקטן הזה תפס את מקומה של השפה השלישית שלו, שפעם היתה גרמנית, ושעכשיו בכל פעם שהוא מנסה לדבר שפה שאינה אנגלית או שבדית יוצא לו עברית. ישבנו שם כמו שני מפגרים, מנסים לקרוא למלצר, ובמקום שייצא לנו איזה פרדון נורמלי, אני קראתי לכל עבר "אושקטה, אושקטה", שזה סליחה בשבדית, ואילו הבנזוג הביא אותה במבטא אמריקאי עת צווח "סליהה, סליהה". מיותר לציין שלא זכינו לשירות משהו במסעדה הזו. מצד שני, יש סיכוי שזה בגלל שהם צרפתים.

 

למה אני נזכרת בחוויה הלא מרשימה הזו? כי הבנזוג נוסע לצרפת ביום ראשון, ובגלל שלא נעים לו שהוא משאיר אותי לבד כל כך הרבה בזמן האחרון, הוא הציע לי לבוא איתו, לבלות כמה ימים בפאריז, ואז אני אחזור לכאן לעבודה והוא ייסע לכנס שלו. נשמע מצוין. מייד התיישבנו לקנות כרטיסים. רק שאז גילינו שזה יוצא נורא יקר, ועוד לא דיברנו על המלון. הייתם חושבים שיהיו כרטיסים זולים. אבל לא היו.

 

אז קנינו כרטיסים ללונדון.

 

ואנחנו נוסעים מחר. כן, מחר. פשוט, עם כל הלחץ, עבודה-עבודה-עבודה-סדר-פסח-אצלי-בבית-נסיעה-לאי-בלי-אינטרנט-חזרה-לעבודה לא היה לי בכלל זמן לחשוב על הנסיעה הזו. עכשיו נזכרתי שמחר. מייד התחלתי לחפור בכל הבית, למצוא את הרשימה השווה ההיא של המסעדות בלונדון ואת המפה ההיא של השווקים ואיפה לעזאזל שמתי את ההמלצות ההן.

 

מובן שאני לא מוצאת כלום. לא נותר לי אלא לפנות לקוראיי המסורים: מי רוצה להמליץ לי על דברים בלונדון? הכל יתקבל בשמחה – מסעדות, מקומות לביקור, חנויות. קחו בחשבון שכבר היינו בלונדון כמה פעמים אז ארמון המלכה/חילופי המשמרות וכאלה כבר מאחורינו. אנחנו מחפשים פינות חמד או רעיונות חביבים. בעצם, כל דבר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/4/2006 00:37   
67 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Sword of democles ב-26/4/2006 23:56

 


תמונות פסחא

הזמזום הזה של המחשב, תענוג.

 

ארבעה ימים בלי מחשב או קשר לעולם. אההה. ארבעה ימים אצל ההורים של הבנזוג, וזה אומר הרבה שקט, הרבה חושך ("למה כל כך הרבה אור?" נזעקה אמא שלו כשהדלקתי את החשמל במטבח, ומייד כיבתה הכל והדליקה נר אחד קטן לכל הבית), והרבה שתיקות. ככה זה התקשורת במשפחה של הבנזוג. בארוחות אני מדברת הרבה, כדי למלא את השתיקה, בשבדית צולעת, וכולם נועצים בי עיניים, לראות מה זה הרעש הזה שיושב איתם לשולחן.

 

על הצד הטוב של העניין, זה אומר גם הרבה שינה. עושה רושם שהשלמתי שעות שינה לחצי השנה האחרונה. בממוצע ישנתי עשר שעות ביום. תענוג. בין לבין קמתי לארוחת בוקר עצלה (לחם דני כהה וכבד, גוש גבינה עצום ותה), לאחריה טיול עצל באי (נפלנו על כמה ימי שמש, כמעט עשר מעלות, תענוג), ולאחריו מנוחה ארוכה, כי התעייפנו מאוד בטיול. בלילות נכנסתי למיטה ומייד צנחו עפעפיי, כאילו היה לי יום קורע. כמו שפעם איבחנה אמא שלו, האוויר הצח והבריא מעייף מאוד, ואני מוסיפה: וגם השיעמום.

 

אבל לא תנוח בלוגרית בישראל. פסחא בכפר קטן באי בשבדיה, זה הזמן לצוד מסורת. ומסורת היתה שם, זה בטוח. מדובר בכפר בעל רוח מסורתית לאומנית חזקה, שמתבטאת לא רק בזה שכולם נוהגים בוולוו, אלא גם בזה שכולם שומרים על מסורות החג. ראשית – יום חג, זה הזמן להניף את הדגל בחצר.

 

 

שנית – קישוטי הפסחא. הרעיון פשוט. לוקחים כמה ענפים, מדביקים עליהם נוצות צבעוניות, ומציבים בחצר. אין בית בלי נוצות.

 

 

  

בקיצור, חגיגת מסורת שכזו. אחח, ההקלה להיות חזרה בציביליזציה.

 

 


 

 

באורח פלא נמחקה כל רשימת הקבועים שלי. אני לא מנויה לבלוגים, מה שאומר שאבוי, איבדתי קשר לבלוגים שמצאתי במשך שנה. אני עובדת קשה על מציאתם בחזרה, אבל אם נעלמתי למישהו מבלוגו, נא הגיבו כאן, ומייד אוסיף בחזרה לקבועים.

 

 


 

שכחתי, יש לי גם תמונה מאחד הטיולים. בעצם שתיים.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/4/2006 18:06   בקטגוריות תמונות בירוק או אפור   
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של קוראת מחשבות ב-21/4/2006 20:04

 


שבדיה? רחוק מדיי בשביל אליהו הנביא

אתם יודעים מה היתרון של לעשות סדר עם שבדים? שהם כל כך לא מבינים עד שהם לא יודעים שכשמגיעים לחלק של ארבעת הבנים צריך להילחם על מי יקרא את החכם, ולסרב לרשע. "אני אקרא את החכם", אמרתי בנון שלנטיות מזוייפת, והשבדים בשולחן הנהנו בלי בעיה, לא מבינים שהרגע גנבתי להם את האפיקומן הרוחני של הערב. זה הרגיש כמו לקחת ממתק מילד. ולא רק זה, שנייה אחרי התנדב הבנזוג לקרוא את הרשע, ועוד הוסיף: "מואאה", כאילו הוא זה שצחק על כולנו.

 

אבל נתחיל מההתחלה. האוכל – בצד המסורתי מרק עוף, קניידלך וחרוסת. מובן שלא הצלחתי לא לשנות כלום. אז החלטתי להוסיף טוויסט אסייאתי למרק והקניידלך. את מרק העוף הכנתי עם ג'ינג'ר, לקניידלך, באדיבות הקופסה שקיבלתי מסבתא מעפולה, הוספתי כמה טיפות שמן שומשום (בעצת קטמן). יצא, אם יורשה לי להעיד על עיסתי, ממש טעים. את החרוסת עשיתי כפי שכתבה לי סבתא מחולון, ואני מצטטת במדויק: "עם קינמון וזנגוויל". כמה מקסים. מרור – אחרי שכשלתי לתרגם "חזרת" לשבדית, קניתי שומר במקום והכנתי ממנו סוג של סלט. רק היום גיליתי איך אומרים חזרת בשבדית. נו, בפעם הבאה.

 

בחלק הפחות מסורתי – קבבוני כבש, רוטב טחינה, תפוחי אדמה, בטטות, בצלצלים ושום בתנור עם רוזמרין, פלפלים קלויים, שיני שום במרינדת צ'ילי וסלט ירוק. לקינוח, כשר פרווה בשל מגבלות הארוחה הכשרה: אגסים ביין עם וניל ופלפל שחור (כן!).

 

האורחים – היינו חמישה, קטן ואינטימי, שזו דרך אחרת לומר "כל החברים הישראלים שלי נטשו אותי ונסעו לישראל ועשיתי סדר עם החברים היהודים הבודדים שנותרו". הבנזוג ואני, אורן, איליה ואשתו.

 

ההגדות: שלוש בשבדית (באדיבות פורד), שתיים בעברית. כיוון שכולנו כבר קראנו את הספר ויודעים איך הוא נגמר, החלטנו לקרוא קטעים נבחרים, מצעד הלהיטים של ההגדה: ארבעה בנים, מרור/חרוסת, עשר המכות. היה עוד משהו? אני לא זוכרת.

 

בשתייה – היו כמה בקבוקי יין. שניים שלחה לי אמא שלי, אחד הביא איליה, ואחד סחב אורן כל הדרך מישראל – היין שסבא שלי עושה. מדובר ביין מתוק, כמו יין פורט. המנצח ברוב מוחלט: היין של סבא! כולם אהבו, והבקבוק נגמר.

 

קטעים משעשעים: שכחתי לציין שאיליה ואשתו הביאו איתם את הבת שלהם, בת שנה וקצת, מקסימה באמת. באיזשהו שלב ניגשה הילדה ישירות אל סבך כבלי החשמל של הסלון, והבנזוג נזעק: "הילדה!! החשמל!!" איליה משך כתפיים באדישות: "מה זה בשבילה עוד שוק חשמלי אחד", ואורן אמר: "זה בסדר, ככה הם מטעינים אותה". היה מצחיק.

 

ומחר, עוד בטרם אתאושש מהקניידלך, אחטף כמו ילד נוצרי תמים בעת אפיית המצות, ישירות אל הרכבת לצד השני של שבדיה. אנחנו נוסעים לארבעה ימים להורים שלו, לחגוג את הפסחא, הלא הוא הפסח של הגויים. יהיה בדיוק, אבל בדיוק, כמו בשנה שעברה, כלומר ארבעה ימים של שתיקה מתמשכת לצד מנהגים שבדים מסורתיים שונים ומשונים.

 

לסיכום, תמונת שולחן הסדר:

 

  

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/4/2006 01:09   בקטגוריות ישראלית   
58 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-24/4/2006 20:32

 


אביב. פחח. ברר

אחת הבעיות שצצות אחרי שמתרגלים לחורף השבדי היא איבוד הפרופורציה. אחרי חודשיים במינוס עשרים עם המעיל הארקטי שלי, הצעיף הדו שכבתי והכפפות הכפולות, ברגע שעולה מעל האפס נדמה לי שממש חם. פעם הגעתי לביקור בארץ בינואר, ישירות מסופת השלגים בשבדיה אל חמש עשרה מעלות תמימות מעל האפס בתל אביב. נהיה לי כל כך חם שהלכתי עם חולצה קצרה כל הביקור, והחברים שלי הסתכלו עליי כמי שאיבדה את שפיות דעתה.

 

אז הפרופורציות אובדות, וזה מה שקרה היום. שש מעלות מעל האפס נראו לי ולאורן הטמפרטורה המושלמת לפיקניק. אורן אפילו לא טרח לקחת מעיל, רק ג'קט ג'ינס. הוא הופיע עם הכלבה, הלא היא צ'י כלבת האקיטה היפנית, אני הגעתי על אופניים, שהרי כבר קיץ, ויחד יצאנו אל דיורגורדן, אי במרכז שטוקהולם ובו שטחים ירוקים רחבים, מושלמים לפיקניק ולטיול עם הכלבה.

 

אז זהו, שבקיץ זה שטחים ירוקים מושלמים לטיול עם הכלבה. באביב, שזה מה שהשבדים אומרים שעכשיו, עדיין קפוא שם. ובכלל לא ירוק, אלא חום ורטוב, וזה במקומות שהקרח כבר נמס בהם. אז יצא שלאורן ולי קפא הישבן, אבל התעקשנו שאנחנו נהנים, ופרשנו שמיכה והתיישבנו לאכול בשמש הלא מחממת וברוח המקפיאה. ורק כשהתחלנו לשמוט את האוכל מהיד כי האצבעות פשוט הפכו לנוקשות וכאבו, הודינו שאנחנו ממש סובלים והתחפפנו משם.

 

צ'י, לעומת זאת, כלבת שלג שכמוה, נהנתה במיוחד. כאן היא בפוזת כלבת הציד מול להקת ברווזים שהופיעה מולנו

 

 

 

וכאן היא מתנהגת כמו ילדה טובה ומטיילת יפה

 

 

אבל כאן היא כבר לא שמה עלינו, ואורן נאלץ לריב איתה כדי שתבוא כבר הביתה כי אנחנו קופאים

 

 

וכאן היא מראה לנו מה היא חושבת עלינו

 

 

 

 


 

 

 

ממש ברגעים אלו חוגגים פורד והבלונדה את נישואיהם – הפעם בישראל. מזל טוב שלוח מכאן!!

Hoppas att ni har bästa festen! Grattis!

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/4/2006 23:30   בקטגוריות תמונות בירוק או אפורתמונות בלבן   
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Ford Prefect ב-19/4/2006 16:42

 

סידורי פסח

אחרי כמה ימים של עייפות ממש קורעת, יצאתי אתמול מהעבודה מוקדם, מילאתי אמבטיה, הדלקתי נרות, ועצמתי עיניים באמבטיה. משם נכנסתי למיטה, לשנ"צ של ארבע שעות כמו כלום. איזה כיף.

 


 

הרקע: המשרד. הנהג השבדי נכנס למשרד של עדי לבוש במעיל עור ארוך עד קרסוליו.

 

עדי: "שלום, בטמן".

 

(הנהג בוהה בעדי בעיניים פתוחות לרווחה).

 

(עדי חוששת ששוב מתחה את גבולות חוש ההומור השבדי ויצרה תקרית בין תרבותית).

 

הנהג: "אני לא בטמן, אני ניאו ממאטריקס".

 

עדי (נושמת לרווחה): "כמובן, מה עלה על דעתי".

 

 

 

 


 

 

ערב הפסח מתקרב, והשנה – חידוש! אני המארחת של ליל הסדר. בהתחלה לא חשבתי שזה אתגר, כי כבר עשיתי פה ארוחות ערב לשישה אנשים ויותר, קצת עבודה אבל מתגברים. האתגר הגיע ממקום לא צפוי. ברשימת האורחים יש גם את אורן, שומר כשרות שכמוהו, מה שאוסר עליי לא רק את הבשר הלא כשר או הגשת בשר וחלב ביחד, אלא גם את הפסטות והבצקים למיניהם ("מה, גם חמץ אתה לא אוכל?" שאלתי אותו בהלם, "אתה לא קצת נסחף עם העניין הזה של הכשרות?"). אוי.

 

 

 

אניווי, נניח שזה עוד היה יכול להיות בסדר אם היינו בארץ, בה לכל דבר כמעט יש גירסת כשר לפסח, אבל אנחנו בשבדיה, המדינה בה רוב התושבים לא יודעים שיש כזה דבר, פסחא יהודי, ולמצוא דברים כשרים לפסח זה אתגר אמיתי. כלומר, יש את החנות של הקהילה היהודית, החנות הכשרה היחידה בכל שטוקהולם, אבל אני מעדיפה את האוכל שלי לפני שפג תוקפו והוא תוסס מבפנים.

 

אז גייסתי את המשפחה. סבא וסבתא מעפולה מאוד שמחו לשמוע שאני עושה סדר כשר ושאני מבקשת שישלחו לי קופסת קניידלך אחת. שבוע אחרי קיבלתי הודעה שמחכה לי חבילה בדואר. במשרד הדואר, הופתעתי לראות את הפקיד סוחב ארגז ענק במקום המעטפה שציפיתי לה. מסתבר שסבא וסבתא, במיטב המסורת שלהם, התקשו לשלוח לי קופסה אחת, ולכן הגיעה חבילה ובה: חבילת עוגיות כשרות לפסח, חבילת עוגיות מצופות בשוקולד כשרות לפסח, ארבע שקיות במבה גדולות כשרות לפסח, חצי קילו אגוזי מלך כשרים לפסח (וממה תעשי את החרוסת? העלתה סבתא שלי טיעון שלא חשבתי עליו בכלל כששאלתי אותה למה האגוזים), שתי קופסאות שוקולד גדולות, ואה כן, קניידלך, שתי קופסאות.

 

הסבתא מחולון התנדבה גם היא לעזור באירגון הסדר, וכך הגיע לו במייל מתכון משובח לחרוסת, פלוס הצעות מועילות.

 

עניין החרוסת הזכיר לי משהו אחר: צריך יין מתוק. סבא מעפולה אוחז בתחביב עשיית יין מאז שאני זוכרת את עצמי, וסדר פסח מבושל לעולם עם היין שלו. הכיצד אעשה סדר פסח אצלי בלי היין של סבא? אורן, שרק בגללו התחלתי בכל סיפור הכשרות הזה, היה בדיוק בארץ. הוא נשלח אל ההורים שלי, והתבקש להביא מהם בקבוק יין של סבא. אממה, אמא שלי גילתה תכונות שיכנוע מפתיעות, וגרמה לו להביא לי הרבה יותר. כשאורן פרק את החבילות שהוא סחב בשבילי, גיליתי שאמא שלי שלחה לי: חבילת פסטה כשרה לפסח, חבילת אטריות למרק כשרה לפסח, בקבוק יין של סבא, קופסת שי של יקבי רמת הגולן ובה שני בקבוקי יין, צנצנת דבש וכוס יין. אה, והגדה. "שיואו, כמה סחבת", אמרתי בחשש קל, ואורן ענה בטון חשוד: "זה לא הכל", ושלף גם חבילת ספרים שהזמנתי מזמן באינטרנט ושלחתי להורים שלי במקום אליי. אופס. התנצלתי עמוקות בפני אורן וציינתי לעצמי להגיד לאמא שלי תודה מכל הלב על איך ששיחקה אותה וגרמה לו להביא את כל זה. מואאאאה.

 

~הפסקה ספרותית שאינה קשורה לפסח: את הספרים הזמנתי מזמן, קצת לפני שבאתי לארץ, היה מבצע לא רע ב"בוקמי". כיוון שמשלוח בארץ הוא בחינם ואילו לשבדיה היה מוסיף לי שישים שקל, החלטתי לשלוח להורים שלי ולקחת את זה משם בעצמי. מובן ששכחתי, וכך נותרו הספרים אצל ההורים שלי, ואני בכלל שכחתי מה קניתי. כך שלקבל את הספרים היה כמו לקבל הפתעות. מסתבר שקניתי את: "עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה (בהמלצתה החמה של חגיגית), "ילדים גדולים", החלק השלישי בטרילוגית סופרי הילדים של יהודה אטלס, זה שעוסק בסופרים אירופים, וסוף סוף אני אפענח את סיפוריו של אריך קסטנר אהובי ושל אסטריד לינדגרן גם, וגם את "סומכי", של עמוס עוז, שקניתי כי היה במבצע ואני משלימה אחורה דברים שלא קראתי~

 

חוץ מזה, אורן סחב בשר כשר מהארץ, ולכן תפריט הסדר שונה מחלבי לבשרי. עכשיו זה הרבה יותר קל. אני חושבת על קבבוני כבש (ברוטב טחינה ירוקה) עם תפוחי אדמה ובטטות ברוזמרין, ושלל אנטי פסטים מסביב. וכמובן מרק, לכבוד זה שיש לי קניידלך ואטריות.

 

נשאר כמובן רק קניות לכל המסביב, וניקיון. הבנזוג עדיין בקנדה, הוא חוזר רק בערב הסדר עצמו, שעתיים לפני הארוחה, כל שנחסכו ממנו כל הסידורים מסביב. ררר.

 

 


 

 

השבוע היה מאוד עמוס ולכן טרם הספיקותי לענות להמון מיילים. התנצלות מכל הלב. תשובות יגיעו בקרוב.

 

 


 

 

אני מוסיפה שני דברים בעריכה:

1. מזל טוב לחגית מזאגרב, שעכשיו בכלל בישראל (אני משתדלת לפרגן יקירתי, אבל קשה ), לשני ימי ההולדת שלה, אתמול והיום. אהבתי את הרעיון הזה של חב"ד.

2. אחרי קריאה של הפוסט הגעתי למסקנה שהוא נראה בדיוק כמו שפארה היתה כותבת לי אותו  אז רק לצורך ההבהרה: אני כתבתי את זה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/4/2006 15:42   בקטגוריות ישראלית   
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-11/4/2006 22:17

 


קן נחשים

הנחש היה ירוק. היה לו פרופלור בקצה הזנב, והוא התקדם בקפיצות. למעשה, אלמלא ידעתי שזה נחש, לא הייתי מנחשת. הוא עבר בין אמא שלי לאחי הקטן, בחדר החשוך שהיינו בו, ונעצר מולי. בהיתי בו, אמא שלי אמרה בזעזוע "מה זה", ואני הרגשתי את האימה הרגילה שתוקפת אותי ברגעים האלה. ואז הוא קפץ עליי, נכנס לי לחולצה, הרגשתי אותו עובר לי בגב, בבטן…

 

התעוררתי צורחת.

 

נתחיל מההתחלה. צירוף רע של השבוע הכי לחוץ בעבודה, עם אווירה מעפנה במשרד, שיפוצים רועשים במיוחד בבניין, פיגומים ליד כל החלונות שלי וכל זה כשהבנזוג בקנדה לשבועיים, דירדר אותי לשפל לא רגיל. מעבר למצב רוח שפוף במיוחד, גיליתי שאני לא ישנה כמו שצריך.

 

היום, משתוקקת לקצת יותר שינה, הודעתי למשרד שאני אגיע מאוחר יותר. כיוונתי את השעון לשמונה במקום לשבע ורבע. תקעתי פקקי אוזניים כדי שהשיפוצים לא יעירו אותי (הזונות מתחילים בשבע ועשרה), כיביתי את האור בחצות וניסיתי להירדם. לא ממש הלך, למרות שאני קרועה. כשכבר נרדמתי החלום הראשון הביא אותי למצב שאני מרביצה למישהו () שמגיע לו, ולא משנה כמה אני מנסה להכות בו חזק, אני לא מצליחה לגעת בו. התעוררתי די מתוסכלת, וניסיתי להירדם שוב.

 

החלום הבא שאני זוכרת היה הנחש. בתור בעלת פוביה מנחשים, סיוטי נחשים (כן, אני יודעת מה פרויד היה אומר. עשו לי טובה, אני לא מפחדת מזין – סליחה סבתא – אני מפחדת מנחשים) תוקפים אותי אחת לכמה זמן. בד"כ הם אחרים: אני צריכה לעבור ברחוב או להיכנס לחדר כשאני יודעת שיש שם נחש או נחשים, אני רואה את הזנבות שלהם, או אותם מקופלים בעיגולים בקצה של השביל, אבל אני חייבת לעבור בו. החלום הזה היה שונה. קודם כל, הנחש של החלום היה ירוק עם פרופלור בקצה, שאני מודה זה ביזאר. חוץ מזה הוא דילג, תנועה לא אופיינית לנחשים. ואחרון חביב, הוא נגע בי, מה שלא קורה לעולם.

 

אז התעוררתי בצריחה. השעה היתה שבע בבוקר. שעה לפני שהייתי אמורה לקום ביום המיוחד לשינה שלי. ידעתי שהלך עליי, אין סיכוי שאני ארדם שוב, למרות שאני קרועה. התחננתי לפני עצמי להירדם שוב. ניסיתי לחשוב מחשבות מרגיעות, להיזכר בדברים טובים. בתוך שנייה התחלתי לחשוב על העבודה שמחכה לי. הלכה השינה. ביזבזתי שעה בלשכב במיטה ולהתעצבן. קמתי על רגל שמאל חבל על הזמן.

 

היום חלף מהר – יתרון של לחץ בעבודה. הודעתי עכשיו שוב שאני אגיע מאוחר מחר. אני רוצה לישון כמו שצריך פעם אחת. נראה איך יילך. לילה טוב.

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/4/2006 00:48   בקטגוריות מוקדם מדיי   
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עיזה פתטית מצלם אנוש ב-8/4/2006 16:30

 


עדי הכפולה

לפני כמה חודשים התקשרה אליי שרה האיטלקיה ואמרה: "עדי, עברתי היום בסטורה פלאן (איזור קניות יוקרתי במרכז שטוקהולם) והיו שם כמה ישראלים משוגעים שניסו לשכנע אותי לחתום לעבוד בקיבוצים. מה הם מטורפים? נראה להם שאני אקום בחמש בבוקר כדי לנקות אחרי תרנגולות?" קצת הצחיק אותי הרעיון שמישהו ניסה להחתים את שרה להתנדב בקיבוץ, על נעלי הגוצ'י שלה ותיק הוורסאצ'ה.

 

אחרי זה התברר שזה היה חלק מהעונה השנייה של תוכנית "השגריר". שבדיה נבחרה כי אנשים פה לא מאוד מסמפטים את ישראל ותנועת ההתנדבות הגדולה לקיבוצים שהיתה כאן די נעלמה, והמתמודדים התבקשו להחתים שבדים להתנדב בקיבוצים. היום מצאתי את אתר הווידיאו של התוכנית, עם קטעי הווידיאו מהתוכנית על שבדיה. אני מודה שמצד אחד חשתי הנאה סאדיסטית לראות את מתמודדי התוכנית סופגים תשובות כמו "ישראל? אתם לא צריכים להיות שם. מה זאת אומרת אז איפה תחיו אם לא שם? זה לא בעיה שלי", שזה משפטים מסריחים שיוצא לי לפגוש מסוגם הרבה פעמים לא נעימות. וגם, אני מודה, קצת עלה בי קבס (אחח, פונטנלה) למראה מאפייני תוכנית המציאות, לפיהם מתמודדות נושכות את ראשן של חברותיהן בשביל הנקודות. "הרגשתי שמלודי לא תורמת לקבוצה", או "בנות, אתן מפספסות את הנקודה בהיסטריה, ההצעה שלי היא…". איכס. ישר נזכרתי בקורס קצינות ובכל מיני איבחונים קבוצתיים.

 

 


 

 

הבנזוג לא פה, מה שמותיר לי לעשות מה שאני רוצה בבית. ובמקום להנות מזמן בנות משובח, אני מוצאת את עצמי מנקה את הבית ומכבסת, כולל כביסת יד והסרת כתמים. אם מישהו מוצא את עדי הישנה נא להודיע לי, תודה.

 

מה שכן, אתמול יצאתי לאי הדרומי לקניות, יצאתי מהסאבווי והופ, נתקלתי בדיאנה המקסיקנית והחבר שלה, שהגיעו לשם לקניות רהיטים (הם בדיוק קנו בית ובו חמישה חדרים, שזה קצת שונה מדירת שני החדרים שהיתה להם עד עכשיו). מייד נכנסנו לאכול לאנץ'. סיפרתי להם איך שקלתי לעבוד על הבנזוג לכבוד הראשון באפריל, ולהגיד לו שאני בהריון, רק שברגע האמת התחלתי לגמגם, וגיליתי שאני פשוט לא מסוגלת להתבדח בנושא הזה. החבר של דיאנה אמר שבדיחה טובה יותר היתה יכולה להיות "אני בהריון, וזה לא ממך". אכן, זה היה מבטיח התקף לב אמיתי לבנזוג.

 

 


 

 

כשהייתי קטנה תמיד חלמתי שכמו ב"אורה הכפולה", גם אני אשלח למחנה קיץ ואגלה שם את אחותי התאומה הזהה, שעד כה נחבאה מידיעתי, והיא תהיה אחותי במקום עוז המעצבן ואחי הקטן המפונק (מה לעשות, בתור ילדה לא חיבבתי את הרעיון שיש לי אחים. נו אל תיעלבו עכשיו, אתם יודעים שהיום אני מתה עליכם ולא הייתי מחליפה אותכם). זה היה חלום ללא שום ביסוס במציאות – להבדיל מהמצב בספר, ההורים שלי לא גרושים, והסיכוי שהם ישלחו אותי למחנה קיץ בשוויץ במקום לקייטנה בקאנטרי של ראשון היה אפסי.

 

העניין שלי בתאומים זהים לא חלף מאז. למרות שכשחברותיי התחילו ללדת וראיתי כמה עבודה זה הבנתי שעם כל הכבוד לאידיליה, תאומים זה גם עבודה כפולה וקשה יותר. עדיין קצת בא לי תאומים, וכמו שקרן אשתו של עוז אמרה לי: "תחשבי על זה ככה: עשית שני ילדים והגוף שלך עבר רק הריון אחד", שזה באמת יתרון. (ולקרן אגב יש סיכוי, כי אבא שלה תאום זהה). אקיצר, מאוד שמחתי לגלות את הבלוג הזה, שמוקדש כולו לתאומים זהים. (ואיפה גיליתי אותו? בבלוג של ג'וליאנה).

נכתב על ידי עדי בעולם , 2/4/2006 16:12   
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של בן הצבי ב-11/4/2006 20:51

 

ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2005

 

סדר פסח – גירסת האורחים

אז אתמול היינו אורחים בליל הסדר אצל פורד. (את גירסת המארח, אגב, אפשר לקרוא כאן).

 

פורד והבלונדה השקיעו בשולחן חג יוקרתי, סט צלחות כחלחל על מפה לבנה (באמת שכחתי לשאול, זה לכבוד דגל ישראל?), צלחת פסח אמיתית והגדה בעברית/שבדית לכל סועד. סחתיין פורד.

 

אבא של פורד, שערך את הסדר, החליט שאצלו אף אורח לא ייצא בלי לדעת פסח על שום מה. על כן הגה תוכנית מבריקה: כל אורח יקרא בהגדה, כולל השבדים. התוכנית עבדה כמו שעון: ההגדות היו ערוכות קטע מול קטע, כלומר מה שקראנו בעברית יכלו האורחים השבדים לקרוא במקביל ולהבין על מה אנחנו מדברים, כך שכולם הצליחו לעקוב. חיש מהר הגענו אל המעשה בארבעת בנים. אצלנו במשפחה, כל שנה, חוזר אבא שלי על אותה בדיחה: "רשע. עדי – בבקשה". החכם, לעומת זאת, הוא הקטע הכי מבוקש לקריאה. והנה, מתברר שהמשפחה של פורד בדיוק אותו דבר, ופורד אפילו מלמל משהו על זה שלפחות השנה נחסך ממנו לקרוא את הקטע של הרשע. כיוון שהפעם היו מעורבים אורחים שבדים, ואף אחד לא רצה להעליב אף אחד, אף אחד לא רמז כלום. יצא שהחבר של אחות של הבלונדה הקריא את החכם, בלי להעריך בכלל את המזל שנפל בחלקו, ואילו הבנזוג הקריא את הרשע, בלי להבין שעליו למחות בקול.

 

קצת אחרי זה הגענו אל השירים. ההורים של פורד הבהירו לי שאני מצופה לשיר יחד איתם, כי אנחנו נראה לשבדים מה זה שירים יהודים גאים. אבל מתברר שהמשפחה של פורד שרה את השירים קצת שונה מהמשפחה שלי. ב"די דיינו", למשל, אחרי המשפט "אילו העבירנו את הים ולא עשה בהם שפטים דיינו" כבר עמדתי לפצוח ב"די דיינו, די דיינו, דיי דיינו" וכו, כשאבא ואמא של פורד, היא בסופרן והוא בבריטון, המשיכו באורח לא צפוי "ולא עשה בהם שפטים, ולא עשה בהם שפטים" עולה ויורד תוך סולמות מוזיקליים משוכללים. מסתבר שבמשפחה של פורד יש חזרה על המשפט האחרון של כל בית בדיינו. נותרתי פעורת פה. מייד אחרי זה הגענו אל "בצאת ישראל ממצריים". המשפט הראשון היה בדיוק באותה המנגינה שאני מכירה אותו, ואז פוף, ההורים של פורד פצחו במנגינה שונה לגמרי ממה שאני מכירה. אופס, לא נותר אלא לפזם בעדינות איתם.

 

ואז הגענו לאוכל. אמא של פורד החליטה לשווק לשבדים את הגפילטע פיש ויהי מה. כיוון שכך, היא חתכה את הגפילטע לרבעים, הוסיפה זית ותקעה בכל אחד כזה קיסם. הופה, כך הפך הגפילטע מדג פולני נרגן למתאבן קוקטייל אלגנטי. יחד עם זה הוגש מוס סלמון (יאממ יאממ) וסלט ביצים, במיוחד לשבדים נדירים כמו הבנזוג שאינם אוכלים דגים. ואז אירעה תקרית משעשעת. אמא של הבלונדה, שבדית חביבה ואלגנטית, הבחינה בקערית החזרת, ובמחשבת "בואו נטעם את הסלט הסגול המעניין הזה", העמיסה שלוש כפות גדושות על צלחתה. פורד, שקלט את הקטסטרופה המתהווה, הזהיר אותה מייד שזה חריף, אבל אמא של הבלונדה החליטה כנראה לא לתת לאף אחד להבהיל אותה, ונפנפה אותו באדישות. אמא של פורד, שקלטה שאם היא לא עושה משהו המחותנת שלה תאבד את דרכי הנשימה באף, גייסה מייד את אבא של פורד, שאמר בבהלה "הוט! הוט! דונט איט!". בלית ברירה החזירה אמא של הבלונדה כף אחת של חזרת לקערית, נותרה עם ערימה די מכובדת על הצלחת, ותקעה בהם מבט של "נו, עכשיו זה בסדר?". כאן נחלצה הבלונדה ואמרה לאמא שלה בלי שטויות "אמא, לא!". כבר נזכרתי בסצינה המפורסמת ההיא ב"צ'ארלי וחצי", עת טועם המחותן האשכנזי את הסחוג ועומד להתעלף, אבל אמא של הבלונדה נכנעה בסוף וויתרה על הביס גדוש החזרת.

 

אחרי זה הגישה אמא של פורד מרק עוף, עם אטריות וקניידלך. מרק עוף כבר כולם הכירו, זה יש גם בשבדיה, ואמא של פורד רק הסבירה מה זה קניידלך.

 

לקראת הבשר כולם כבר אחזו בבטנם (ואם זה לא סדר אמיתי אז מה כן?). בינתיים, הבנזוג, שישב מול החבר של האחות של הבלונדה, גילה שהחבר חובב כלכלה, ומייד פצח איתו בשיחה משמימה במיוחד. "מה פתאום הם מדברים על הכלכלה המשעממת הזו?" תהתה אחותה של הבלונדה, ולי לא היה נעים להודות שזו אשמת הבנזוג, שיש לו כישרון לאתר את נושא השיחה הכי משעמם ולהדביק בזה את שאר הגברים שבסביבתו (בארוחת הערב אצל שרה האיטלקייה, קמנו שרה ואני לשנייה מהשולחן, וכשחזרנו היו הבנזוג והחבר שלה עסוקים בשיחה על מניות. מה זה? תהתה שרה, ואני התנצלתי בשמו של הבנזוג).

 

אחרי הארוחה, מלאים לגמרי, פורד הסיע אותנו הביתה!! יש!! ובכך נגמר הסדר הראשון של הבנזוג. היה קלאסי. תודה פורד (או כמו שקוראים לך במשפחה – פורדי).

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/4/2005 00:32   בקטגוריות ישראלית   
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/4/2005 23:17

 

 


 

ארוחה איטלקית בשטוקהולם

אם אתם רעבים, ואם אתם לא אוכלים חמץ בפסח, אולי לא כדאי שתקראו את הפוסט הבא.

 

אתמול בערב היינו הבנזוג ואני בארוחת ערב אצל שרה האיטלקייה והחבר שלה. הבנזוג, שבתיזמון מופלא חלה בדיוק לפני המסיבה הליטאית, החלים דרך נס מייד כששמע על הארוחה האיטלקית. ולא רק זה, הוא אפילו לבש חולצה עם כפתורים בלי שאמרתי לו, שזה פעם ראשונה שאני רואה. נו, בכל זאת, הוא מגשים את חלומו לאכול ארוחה שאיטלקייה אמיתית עמדה והכינה בשבילו.

 

שרה והחבר שלה גרים על אי קטנטנן ועמוס בניינים. הבניין שלהם הכי גבוה, מה שמקנה להם נוף מהמהם של מאה שמונים מעלות על שני כיווני אוויר של שטוקהולם, כולל מרפסת שצופה אל האופק. נחמד, אמר הבנזוג בקינאה, בעיקר בגלל שהנוף בדירה שלנו מגיע ישירות מדירת השכן. החבר של שרה הוא כלכלן חובב פנג שווי, והדירה, אם כן, זורמת להפליא, מרוהטת בדברים בהירים, ומאוד נעימה. את ההרגשה הנינוחה השלימה מוסיקה ספרדית ואיטלקית, ומרטיני רוסו ביד. נעים.

 

הבאנו איתנו לארוחה בקבוק קיאנטי, אבל שרה מתברר שמרה לארוחה יין מיוחד – כשהיא עברה לשבדיה, היא פשוט נהגה באוטו שלה מאיטליה לשבדיה, ובבגאז' היו איתה שני ארגזי יין איטלקי מהסוג שהיא הכי אוהבת. למנה הראשונה שתינו אם כן יין ברברסקו, שזה, הסבירה לנו שרה, ממש מאותו מחוז כמו בארולו! הבנזוג ואני הנהנו בחוסר ידע מוחלט, אבל בהחלט אהבנו את היין.

 

ומה היה באוכל? מנה ראשונה אנטי פסטי: פרוסות חצילים עם עגבניות ומוצרלה בתנור (כלומר בעצם, פיצה על חציל), שהיו טעימים. לצד זה – נקניק פרשוטו מגולגל סביב גבינת ריקוטה שהוקצפה עם חלבונים של ביצים. מעולה! הפרשוטו הוגש עם נתחי אבוקדו מתובלים, שזה שילוב מצוין, מתברר.

 

אחרי זה היתה מנת ביניים – שרה הסבירה שבאיטליה הפסטה היא לא המנה העיקרית, אלא מנת ביניים בין המנה הראשונה והעיקרית. מנת הביניים היתה איפה לזניה. לזניה כמו שצריך. בלי כל מיני קשקושים. לזניה עם בשר, עגבניות ורוטב בשמל. יאממ יאממ. "זו הלזניה הכי טעימה שאכלתי אי פעם", אמר הבנזוג, וזכה למבט פולני נעלב ממני.

 

לקראת המנה העיקרית קם החבר של שרה והלך להביא בקבוק יין חדש. כשחזר תקעה בו שרה מבט כועס ואמרה לו "נו באמת, זה יין לעגל?" והוסיפה עלבון עסיסי באיטלקית לחוסר חוש הטעם של השבדים. החבר שלה בלע את העלבון בענווה, ושלושתנו, חבורת פרימיטיביים חסרי הבנה במזון ראוי, ישבנו וחיכינו לשרה, שחזרה מהמטבח עם המנה העיקרית ועם יין ראוי. המנה עצמה: פרוסות עגל דקות עם גבינה ופרשוטו מעליהן. זה הוגש עם עגבניות בבזיליקום ושמן זית. הבנזוג מיצמץ בשפתיים, ואני מודה שהפולניות החילה להשתלט עליי: הוא קצת נראה נהנה מדיי. ומה הבישול שלי? עז?

 

לקראת הקינוח כבר הייתי נכונה לחנוק את הבנזוג. שרה עשתה טירמיסו. אני מודה, הטירמיסו הכי טוב שטעמתי בימי חיי, כולל זה של אורנה ואלה. אבל הבנזוג היה על סף לנטוש אותי ולהתחנן לפני שרה שתעבור לזרועותיו הלבנבנות. נו באמת. התחשק לי להוריד לו בקבוק על הראש (ליקר אגסים איטלקי, שהוגש יחד עם הטירמיסו. מעולה).

 

 

אז ככה חוגגים בליטא

ביום שבת האחרון הלכתי לבד למסיבה של חברתי המקסימה אגנה, אחרי שהבנזוג הודיע שהוא חולה ולא יכול להצטרף (אם הוא רק היה יותר משכנע ונשאר, נגיד, במיטה, במקום בכורסה עם הפלייסטיישן).

 

האמת, לא ציפיתי להרבה. אגנה במקור מליטא, החבר שלה שבדי (שלט'ס פייס איט, גם הם לא תמיד טיפוסים כל כך עליזים), והחברות שהיא הזמינה למסיבה גם הן ליטאיות. הנחתי שיש לחברות שלה חברים שבדים, אבל התברר שהמסיבה הרבה יותר בינלאומית מזה: אחת החברות שלה בכלל נשואה לבחור צרפתי, וחברה אחרת נשואה לטורקי. יצא שהיינו חמישה ליטאים, שלושה שבדים, צרפתי אחד, טורקי אחד וישראלית אחת.

 

האוכל הפתיע לטובה. אף פעם לא אכלתי אוכל ליטאי לפני, אבל בתור אחת ששורשיה נעוצים בין פולין, רוסיה והונגריה, לא ציפיתי להפתעות גדולות. מה אני כבר אקבל? מרק עוף? רגל קרושה שבטח יקראו לה רגלס קרושס? (אה, טוב, זו פראפרזה על בדיחה שאתם בטח לא מכירים. בליטא יש רגשות לאומיים חזקים במיוחד, והם תמיד מקפידים להצהיר שליטאית ורוסית זה שתי שפות שונות לגמרי. אבל מה לעשות שחצי מהמילים בליטאית זה כמו המילה הרוסית, רק מוסיפים ס' בסוף?  אז יש כל מיני בדיחות ברוסית על ליטאית. ותודה לדימה שסיפק לי את הבדיחה המקורית). רק שממש התבדיתי. אגנה הכינה סלט ליטאי, שהיו בו, ואני מקווה שאתם יושבים, גרגירי פול. יחד עם קוביות לחם מטוגן בשום וקוביות גבינה. לא ביזאר? חוץ מזה היה אוכל יחסית בינלאומי, כלומר איטלקי, ועוגת יום הולדת ליטאית: מכינים הרבה הרבה קרפים. שמים קרפ אחד, מורחים קצפת, שמים על זה קרפ, מורחים יוגורט פירות יער, שמים קרפ שלישי, מורחים קצפת, וכו, משהו כמו עשר שכבות. יוצא טעים מאוד.

 

אחרי שכולם שתו ואכלו קצת (דגש על השתו), השתררה דממה. הליטאים, מתברר, ממש כמו השבדים, לא דברנים גדולים. "למישהו יש רעיון למשחק? " שאלה אגנה. דממה. טוב, חיכיתי קצת עד שכולם יחשבו, וכשאף אחד לא עלה עם רעיון שאלתי אם הם מכירים את משחק האמת והשקר. הם לא הכירו. נו, כיאה למדיניות הכיבוש שלי, אם אף לא לוקח בעלות – אני מודיעה מייד שזה ישראלי. וכך הצגתי לפניהם את "משחק האמת והשקר הישראלי": כל אחד מספר שני סיפורים. אחד אמיתי, אחד שקר. הקהל צריך להחליט מי אמיתי ומי שקר. דווקא יצא ממש מעניין.

 

חוץ מזה היו כמה רגעים באמת לא קשורים (הטורקי ניגש אליי ומתוודה על אהבתו למוסיקת כליזמר. אני בוהה בו בהלם והוא מסביר: יש לי איזה מאה דיסקים של מוזיקת כליזמר. אני לא מוצאת מילים עוד שעה אחר כך) וקצת דעות קדומות (דו שיח כזה:

אחד השבדים: את באמת מישראל?

אני: כאילו דה.

השבדי: אז איך זה שיש לך שיער חלק?

אני: ???

השבדי: לכל הבחורות הישראליות יש שיער מתולתל.

מאיפה לעזאזל הוא קיבל את הרעיון הזה?)

 

וגם באמצע הערב הופיע דריוס, ידיד ליטאי של אגנה, שמסתבר שתה גם לפני שהגיע למסיבה. ואחרי שהוא פצח בשיר שיכורים קולני הוא נזרק החוצה (ליטרלי נזרק). קטעים. סה"כ היה עליז יותר משציפיתי.

 

האירוע הבינלאומי הבא: הבנזוג ואני מוזמנים לארוחת ערב בביתה של שרה האיטלקייה. יוהו!!!

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/4/2005 13:56   
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-21/4/2005 12:27

 

 


 

בשר טרי

היום קיבלנו קבוצה שלמה של תלמידים חדשים. פשוט הלימודים בכיתה מתנהלים במחזוריות מסויימת: אחת לחודש יש מבחן, שנקרא "מבחן לאומי" או משהו כזה, וזה המבחן המסיים של הקורס, שלאחריו אמורה להיות לתלמידים מספיק שבדית למצוא עבודה ולחיות כאן. (יה רייט, כאילו שמהגרים מוצאים פה עבודה). אניווי, אחת לחודש ניגשים כמה תלמידים מהכיתה אל המבחן, ובכך מסיימים את הקורס. במקביל, כמה ימים אחרי המבחן, מופיעים בכיתה כמה תלמידים חדשים שעברו את מבחן הרמה אל הכיתה שלנו.

 

אז בשבוע שעבר נפרדה הכיתה מכמה דמויות מפתח, ביניהן פטריק האיטלקי (הבנות נאנחו בצער, המורות באנחת רווחה, שכן הוא לא סתם את הפה אף לא לשיעור אחד) ויורדן הספרדי (שאמנם לא דיבר הרבה אבל בהחלט העלה את המורל של הבנות). והיום קיבלנו את התלמידים החדשים. התיישבה הכיתה בנחת ובחנה את החדשים.

 

1. צרפתי אחד, גבוה, חטוב במראה ה"מדריך הסקי הצרפתי מהאלפים". בעל ריסים ארוכים שגרמו לכל מוכבדות המסקרה בכיתה להיאנח בקול רם. הוא מצידו, לא הפסיק לעפעף, מה שזיכה אותו מייד בכינוי "שרמנט", ומעכשיו ייקרא כך לנצח בכיתה. התברר גם שיש לו מבטא צרפתי כבד מאוד, אפילו יותר כבד משל פאטרי(ק), הצרפתי הקודם של הכיתה. למעשה, כשהוא אמר משהו בפעם הראשונה, החמאתי  לעצמי בלב שכל הכבוד לי איך אני מבינה צרפתית, ורק אחרי כמה שניות קלטתי שבעצם זה היה בשבדית, רק בביטוי צרפתי.

 

2. תאילנדית אחת. יפה מאוד. מטר וחמישים בקושי. רזה מאוד – אם היא שוקלת יותר משמונה עשרה קילו אני צנצנת. הבנות של הכיתה בחנו אותה בחוסר שביעות רצון בולט. הבנים דווקא נראו מרוצים.

 

3. פולנייה אחת. ועוד קוראים לה אולגה. בעלת חיוך חמוץ טבעי.

 

4. קנדי אחד, ראיין. בעל בלורית כסופה ומראה כובש. הבנות הנהנו בשמחה. אמה האמריקאית כבר הזמינה אותו לשבת לידה, "כי אנחנו שכנים". עלק.

 

5. רומני אחד, ניקולאי. בעל מבטא רומני כבד. רק אמר שלום וכבר ראיתי את סרג'יו קונסטנצה מול העיניים. נאלצתי להתאפק שלא לצחוק בקול רם.

 

6. ארגנטינאית, לורנה. יפה מאוד, וגם עושה רושם נחמדה. התיישבה בשולחן הקבוע שלי ושל שרה האיטלקייה. שמחנו לקבל אותה – שרה תמיד שמחה לקראת דוברי ספרדית, וכל מילה הן השוו בין איטלקית לספרדית. עד עכשיו, בין המילים שהן השוו – הכל אותו דבר. אה, ואם אני לא מוציאה ממנה מתכון לצ'ימיצ'ורי עד סוף הקורס, אני אראה בזה כישלון אמיתי.

 

7. עיראקית אחת, בעלת הפרצוף העגום ביותר שראיתי בימי חיי. נראתה כאילו היכה בה ברק כשהכירו בינינו בהפסקה ואמרתי מאיפה אני. הבטחתי לה שאני לא מסוכנת לאנשים, בייחוד לא כשאני במצב רוח טוב.

 

זהו. פחות או יותר שמרנו על איזון – על דובר הצרפתית שסיים קיבלנו חדש, גם על הספרדית, ובמקום עימאד הירדני קיבלנו את העיראקית. נו, בול.

נכתב על ידי עדי בעולם , 18/4/2005 19:35   בקטגוריות הכיתה המחופפת   
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של PucCa ב-1/5/2005 07:33

 

 


 

אחרי זה התגלגלנו הביתה. היה אוכל פשוט מעולה. "את טבחית מצויינת", החמיא הבנזוג לשרה בסוף הערב, והיא ענתה בצניעות "סי, סי". הבנזוג כבר עמד להחמיא גם לתמונות שתלויות על הקיר (היא ציירה בעצמה) ולחוש האופנה המדוייק שלה (מדובר בבחורה עם הכי הרבה סטייל שפגשתי בחיי. לא משנה מה אני אלבש, לידה אני מרגישה כמו אווזה חסרת אלגנטיות), כשרמזתי לו שאם הוא מוציא עוד מילה טובה אחת אני מקיזה ממנו דם נוצרי לבישולים של פסח. הלכנו הביתה סמי שיכורים, אבל מרוצים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/4/2005 17:00   בקטגוריות ומה אוכלים?   
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Ford Prefect ב-25/4/2005 00:03

4/2005

מבריזן

התיכנון לסופ"ש הזה כלל שני אירועים שאפשר להחשיב כאירועים מצד הכלה: הערב היינו אמורים ללכת למסיבת יום ההולדת של חברתי אגנה, ומחר בערב אנחנו אמורים ללכת לסרט הישראלי שמציג פה בקולנוע, "אור". למרבה ההפתעה, הבנזוג לא הציב מכשולים בכלל, והסכים מייד ללכת למסיבה של אגנה (ולפני שאתם חושבים למה שלא יסכים, ראוי לציין שאגנה סיפרה לשנינו בהתלהבות שהיא מזמינה את כל חברותיה וחבריה הליטאים למסיבה, ושזו תהיה מסיבה בנוסח ליטא. אפילו אני כבר תהיתי אם יש דרך לצאת מהמאורע המזרח אירופי בלי להעליב אותה), וגם לסרט הישראלי. ציינתי לעצמי לשבח את התנהגותו המופתית.

 

אוח, התמימות. היום בבוקר קם הבנזוג, חזר אחרי רבע שעה למיטה, והצהיר בקול עצוב: "אני חולה". ברגע הראשון לא קישרתי בין אירועי סוף השבוע למחלה הפתאומית, ושאלתי בדאגה כנה מה לא בסדר. הבנזוג נראה חוכך בדעתו: "יש לי, אממ, קצת כאב בגרון. ו.. כן, נזלת!" (משיכה באף להראות שיש מה, ומייד אחרי זה שיעול פאתטי). אמונה על חוק ה"רק אם יש חום לא הולכים לבית הספר", בדקתי אם יש. אין. אהה. אבל לכי תוכיחי עכשיו שהוא מתחזה לחולה רק בגלל שהוא לא רוצה ללכת למסיבה הליטאית ולסרט הישראלי.

 

יצא שהבוקר הכנתי לו ארוחת בוקר למיטה (כי הרי הוא חולה) שלאחריה הוא קם כאילו כלום לצפות בדיוידי של ג'קי צ'אן (הוא קנה איזה עשרים, ומתפלא כל פעם מחדש כשאני לא רוצה לראות את זה איתו), וצרך עוגיות ותה בכמויות (אני הגשתי, הוא הרי חולה), ואחרי שאכל את רוב העוגיות הוא הצהיר שהוא לא רוצה צהריים, "כי ככה זה כשחולים, אין תיאבון". כאילו זה לא מאה העוגיות שהוא אכל שסתמו לו את התיאבון.

 

רררר. עושה רושם שאני הולכת למסיבה של אגנה לבד. ואני לא מכירה שם אף אחד חוץ מאגנה והחבר שלה, רק שהם יהיו עסוקים עם עוד שלושים האורחים האחרים שלהם, הליטאים. אוף.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/4/2005 17:08   
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-17/4/2005 17:24

 


עברית בשטוקהולם

עיון קצר בעיתון של היום העלה שני דברים מפתיעים:

 

1. בסופ"ש הזה יתקיים פה פסטיבל קולנוע יהודי (מה שזה לא יהיה. אני מקווה שזה לא איזה "קוני למל בקהיר").

 

2. הסרט הישראלי "אור" יוצג פה בקולנוע החל מהסופ"ש הזה. מישהו מכיר, שמע? שווה לשלוח את כל החברים מהכיתה לראות?

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/4/2005 17:47   בקטגוריות ישראלית   
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של רון ב-17/4/2005 08:47

 


אבודים או נואשות

מאז שנגמרו פה העונות של "24" ו"עמוק באדמה", שקועים הבנזוג ואני בשתי סדרות: "אבודים", ו"עקרות בית נואשות". שתיהן מצויינות. על "אבודים", שעוסקת בקבוצת ניצולי התרסקות מטוס על אי בודד, כבר כתבתי, ועל עקרות בית, שעוסקת בסודות האפלים של הפרברים המושלמים של ארה"ב, אני עוד אכתוב. אבל עכשיו אני שומעת שהן מגיעות גם לישראל, וסוף סוף אני אוכל לדסקס את זה עם חברות שלי.

 

אבל זהו, שמתברר שלא אוכל לדסקס את שתי הסדרות עם אותה חברה. מתברר שבעוד "עקרות בית" תשודר ב"יס", "אבודים" תשודר דווקא ב"הוט".הבחירה קשה. היום למשל התלבטנו הבנזוג ואני מה לראות קודם, את הפרק של "אבודים" שהקלטנו או את "עקרות בית". ובאמת לא יכולתי להחליט ביניהן. ואצלנו זה בסה"כ היה מה נראה קודם, לא מה לא נראה בכלל. אבל בכל מקרה, לא משנה מה יש לכם – אל תפסידו את הסידרה החדשה. תענוג.

 

* ורק תהייה – אחרי כמה פרקים של אבודים, ששווים ללפחות איזה שלושה שבועות על האי, איך זה שבעוד כל הגברים כבר צימחו זקנים, הבנות עדיין מגולחות ומשועוות למשעי? אתם רוצים להגיד לי שהגבות של קייט זה טבעי? פחחח.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/4/2005 00:12   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של PucCa ב-16/4/2005 11:21

 


מפגש פיסגה

סיפורו של פורד, על מפגש הפיסגה בין ההורים שלו להורים שלה שיקרה בקרוב, העלה בי זכרונות משועשעים מהביקור של ההורים שלי אצל אמא של הבנזוג.

 

במשך כל השבוע שלפני המאורע ההיסטורי של ארוחת הערב הציקה לי אמא שלו בשאלות: איזה בשר מותר? ומה היה העניין הזה עם החלב, אסור לערבב? מה זאת אומרת? ואם החלבי לא מעורבב עם הבשר רק עומד בצלחת לידו, זה בסדר? כמה שאמרתי לה שמותר הכל, שההורים שלי לא דתיים, ושתפסיק להטריח עצמה עם שאלות מלחיצות כאלה, לא עזר. כלומר, עזר קצת, היא הפסיקה להתקשר אליי, אבל הבנזוג דיווח שעכשיו היא מטרידה אותו בשאלות כשרות, והוא, כידוע, לא רב גדול.

 

השיא הגיע עת דיווחה לי אמא שלו שהיא חיפשה חנות כשרה. באי שהיא גרה בו אין כמובן, והיא ממש שקלה לנסוע אל העיר הקרובה (שעה וחצי נסיעה), גטבורג, שגרנו בה אז, כדי לקנות בשר כשר. זה היה מפתיע, שכן אפילו לא ידעתי שיש בגטבורג חנות כשרה. בכל מקרה, אסרתי עליה לעשות את זה והבטחתי לה שההורים שלי לא ידרשו תעודת כשרות, רק עוד רוטב.

 

היום הגדול הגיע. ההורים שלי, שהגיעו יום קודם לשבדיה, ואנחנו, נכנסנו אל האוטו שהם שכרו (אאודי איי-6. איזה תענוג היה לנהוג. וזו גם היתה הפעם היחידה שנהגתי בשבדיה) ונסענו אל האי. אמא שלו הכינה את הבית וכיבתה את כל האורות למעט שני נרות (ככה זה השבדים, אוכלים בחושך, כאילו לא מספיק מדכא פה). ההורים שלי התיישבו אל השולחן, ואמא שלו פצחה בנאום הבא: "רציתי מאוד להשגיח על עניין הכשרות, לא להגיש לכם בשר שאתם לא אוכלים או משהו מעורב בחלב, ולכן החלטתי לעשות ארוחה כשרה, ולהגיש דג במקום". על פניו של אבא שלי , שתמיד יבחר בשר על פני כל דבר אחר, נרשמה בבירור אכזבה שבמקום סטייק הוא הולך לקבל איזה סלמון, אבל אמא שלי זכרה להנהן בנימוס ולהודות לה על ההתחשבות, אפילו שלא היה צריך. "אז למנה עיקרית נאכל סלמון בשמנת", הצהירה אמא שלו בשמחה, והוסיפה: " ולמנה ראשונה – שרימפס"!

 

שתיקה. ההורים שלי מנסים למחוק את החיוך שעולה להם, הבנזוג מתעלף מצחוק בצד. "משהו לא בסדר?" תוהה אמא שלו. "גם שרימפס זה לא כשר!" קורא הבנזוג בחיוך נקמני (הוא די כעס עליה שהיא הכינה דגים, שהוא לא אוכל). אבא שלי מנסה לעודד אותה: "אנחנו דווקא אוהבים שרימפס". ואמא שלו פוצחת בהתנצלויות ללא סוף. עד היום, שנתיים וחצי אחרי, אחת לכמה זמן, מתפלקת לה התנצלות על זה שהיא הגישה שרימפס. כמה שאני אומרת לה שההורים שלי דווקא אהבו מאוד את האוכל, כלום לא עוזר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/4/2005 18:47   בקטגוריות פאדיחות   
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-16/4/2005 15:48

 

 

4/2005

הרהורים קולינריים

טוב, פטריות הפורצ'יני כבר בקערית המים, הכרישה מתייבשת מהמים שניקו אותה, ויש לי זמן קצר לכמה אנקדוטות קולינריות.

 

 


 

 

ביום שישי הלכנו עם שרה האיטלקיה והחבר שלה למסעדה האיטלקית היחידה בעיר ששלושת האיטלקים בכיתה הסכימו שהיא טובה. צריך לציין עוד לפני זה שהבנזוג ואני, שנינו אוהבי פיצה גדולים, לא אכלנו פיצה מאז הביקור האחרון בישראל. למה? כי הפיצה פה על הפנים, זה למה. ככה זה כשרוב המקומות שמוכרים בהם פיצה נקראים מסעדת פיצה-קבב, והקבב השבדי הוא אגב שוארמה, והמהגרים שמחזיקים אותם לא מגיעים מאיטליה.

 

אז שנינו היינו מורעבי פיצה, וכשסיפרתי לבנזוג ששלושת האיטלקים של הכיתה דיווחו על פיצה טובה, הוא פצח בתחינות "אז בואי נצא איתם לארוחת ערב" וכו. אז ככה קבעתי בסוף עם שרה והחבר שלה. וזו היתה קצת בעיה, כי שרה סיפרה לי שלחבר שלה כבר יוצא מהאף אוכל איטלקי, כי זה מה שהיא מבשלת גם בבית, ואם זה לא לתת אגוזים למי שאין שיניים, אז מה כן, אבל בסוף הוא הסכים לצאת למסעדה איטלקית, והלכנו.

 

המסעדה בהחלט איטלקית. דגל איטליה ענק מעל הדלת, עובדים איטלקים, אקוסטיקה מזעזעת וסועדים קולניים (איטלקים, ברור שאיטלקים). איך שנכנסנו אץ אלינו בעל המקום, והוא ושרה פצחו בשיחה קולנית באיטלקית. "למה הם רבים"? לחש לי הבנזוג, כאילו שאני מבינה איטלקית יותר ממנו, אבל החבר של שרה משך בכתפיים והרגיע אותנו: "הם לא רבים, הם רק אומרים שלום". (אגב, אותו דבר שמעתי מאנשים שלא מבינים עברית שביקרו בישראל פעם ראשונה – כולם חשבו שאנשים רבים סביבם, עד שלמדו שככה זו פשוט העברית והאנשים כאן. קולניים).

 

הזמנו בירה איטלקית, ושרה הודיעה לנו שיש לנו מזל, היא וידאה שאנטוניו היום במטבח, כי רק הוא הרי אופה פיצה ראויה, כל השאר, היא החוותה בדרמטיות, פפףף, זה לא פיצה זה. הבנזוג ואני רק התמלאנו יותר ציפיות. אז לקחנו פיצות (הוא את הצמחונית, עם חצילים, קישואים ופלפלים קלויים, ואני עם נקניק איטלקי ועגבניות) ועוד לפני זה לקחנו מנות ראשונות. הבנזוג הלך על קפרזה (מה שקצת מעליב, כי את זה אני עושה לו בבית בעצמי, ועוד יותר משוכללת) ואילו אני, כמובן, הלכתי על קרפצ'יו. וזה, להבדיל מקרפצ'יו אחרים שאכלתי בשבדיה, היה אחד הקרפצ'יו המצויינים שאכלתי בחיי. פיסת בשר שעל אף שהיתה דקה היתה ממש בשרית ועסיסית, ובדיוק התיבול הנכון מלמעלה. יאממ יאממ.

 

גם שרה לקחה פיצה, ואילו החבר שלה הכריז שעל גופתו הוא אוכל שוב פיצה, והזמין איזו פסטה. (הבנזוג, שתמיד רצה חברה איטלקייה, בהה בו בתדהמה כשהוא התלונן שהחברה האיטלקייה שלו כל הזמן אופה לו פיצות בבית. כבר ממש יכולתי לראות איך הוא שוקל להציע לו להחליף חברות לאיזו תקופה).

 

ואז הגיעו הפיצות. דקות (ככה אני אוהבת), רוטב עגבניות מצוין, ירקות טריים (כן, בשבדיה יש גם פיצריות שמגישות ירקות מקופסת שימורים על הפיצה שלהם. איכס), וריח מצוין. הן היו גדולות, ואף אחד לא הצליח לסיים את הפיצה שלו. לא היה מה לדבר על קינוח, שכן אם היה לי מקום הייתי דוחפת עוד ביס של פיצה. היה פשוט מעולה.

 

אחרי זה עוד נסענו לטיול רגלי באיזה אי ששרה והחבר שלה מכירים. היה ערב מצוין.

 

 


 

היום בכיתה נאנחה שרה: תיכננתי לאפות קנלוני בתרד וריקוטה, אבל בעוד באיטליה אפשר לקנות רוטב בשמל ראוי מוכן, פה שום רוטב בשמל מוכן לא שווה להוסיף למשהו שמבשלים, אז עכשיו אני צריכה להכין את הבשמל לבד. שאלה דיאנה המקסיקנית: ואיך את עושה את הקנלוני? "או, זה פשוט", ענתה שרה, ופצחה בהסבר לא פשוט בכלל. דיאנה ואני האזנו בשקיקה, וכששרה סיימה היא שאלה: "ואיך עושים גוואקמולי?" "או, זה פשוט", אמרה דיאנה, והכתיבה לשתינו מתכון לגוואקמולי.

 

כשנציגות איטליה ומקסיקו סיימו לדבר, הן הסתכלו עליי בציפייה. "רוצות מתכון לשניצל?" מלמלתי, שהרי אני לא יכולה לעבוד על איטלקייה שהמתכונים האיטלקים שלי הם ישראלים. בסוף נתתי להן מתכון לטראפלס. מה, זה כבר מאומץ בישראל, לא?

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 12/4/2005 20:20   בקטגוריות ומה אוכלים?   
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של רון ב-14/4/2005 12:32

 

 


 

יש לי גלידה הכי טובה

בכריסמס האחרון נתנה לנו אחותו שתי מתנות. לפני שאתם מתרשמים, ראוי לציין שבמשפחה שלו נותנים מתנות בכריסמס במספרים דו ספרתיים בלבד, ורצוי כאלה יקרות. ואילו שתי המתנות האלו, שגם היו קטנות במיוחד (נר ריחני קטן לי, ועוד בריח נרקיסים, כזה שאני לא מוכנה להריח גם בטבע, אז בטח לא אצלי בבית, ולבנזוג מגנט למקרר), בלטו בעליבותן במיוחד לאור זה שהיא העניקה לאמא שלה ארבע עשרה מתנות (ספרנו!), לאבא שלה עשר ולחבר שלה יותר מעשרים (הפסקנו לספור). וגם על רקע זה שאנחנו הענקנו לה ולחבר שלה מגוון יפה של מתנות, כל אחת מהן עולה יותר מנר ומגנט.

 

זו היתה פאדיחה רצינית שלה, וכולם בחדר נעו על מושבם באי נוחות (חוץ מהבנזוג, שנע על מושבו בכעס). יש לציין שברקע יש גם מערכת יחסים עכורה משהו בינה לבינינו, אז בכלל כולם חששו לדבר. על כל פנים, מסתבר שהיא באמת הרגישה רע עם האירוע הזה, כי לא מזמן הוזמנו הבנזוג ואני לארוחת ערב אצלם בבית, ושם, אחרי הארוחה, היא הושיבה את שנינו בסלון, פצחה בנאום שהיא מצטערת על המיסאנדרסטנדינג בכריסמס, ושלפה שלוש שקיות ענק עמוסות מתנות כריסמס מאוחרות. הבנזוג ואני נותרנו בהלם קמעא, ופשוט שתקנו נדהמים במשך כל זרם המתנות הארוך והיקר מדיי שהיא המטירה עלינו.

 

בין היתר, קיבלנו מכונת גלידה ביתית. וקנקן תה זכוכית של בודום, כזה שתמיד רציתי (טוב, תמיד מאז שהפכתי לעקרת בית משמימה בשבדיה), מהסוג ששופתים תה בתוכו והכל אסתטי, ועוד המון דברים שווים.

 

מכונת הגלידה העלתה בבנזוג זכרונות וגעגועים לימי הזוהר שלו כסטודנט בסטנפורד. שעות הוא בילבל לי את המוח על גלידת התותים המעולה והטובה בעולם שהוא והחברה שלו דאז  עשו ביחד, ואיך התותים בקליפורניה גם יותר טעימים וגם יותר זולים, ואיך אחרי הגלידה הוא היה יוצא לגלוש (שכן לפני שהפך לבטטת הכורסה החיוורת שהוא היום היה הבנזוג גבר שבגברים, גולש שזוף ושרירי), ואיך כל הסטודנטים במגורים שלו היו רודפים אחרי הגלידה שלו, בלה בלה בלה. בסוף החלטתי שלמה לא לנצל את זה לטובתי, והזמנתי אותו להוכיח את מה שהוא אומר. הבנזוג דווקא התלהב, ולמרות שכבר היה מאוחר פסע לפני שעה למטבח נחוש להראות לי שבן אנד ג'ריס צריכים להרגיש מאויימים מהפלא השבדי החדש. אני מאוד מעודדת יוזמות כאלה אצלו, אך בהצצה למטבח חשכו עיני: אמון על חוק ה"אם מישהו מבשל השני שוטף" השולט אצלנו, הירשה הבנזוג לעצמו להתפרע, ופחות או יותר השתמש בכל קערה, מיקסר, בלנדר וסכום שיש במטבח. כיוון שכולם מוכתמים בקצת תותים, זה נראה כאילו המטבח שלי מדמם עצמו למוות מכל פינת שיש/שולחן. ואחרי שאוכל את הגלידה המעולה, אמצא את עצמי מקרצפת את המטבח בשאר הערב. מה יש לומר, איט בטר בי וואן הל אוף גלידה.

 

ולבינתיים, ככה נראו מתנות הכריסמס מתחת לעץ ובאיזורו. (היו השנה בבית מאה וחמישים מתנות. טבעי שלא כולן נכנסו מתחת לעץ הקטן).

 

 

 

*תוספת מאוחרת:

 

הגלידה אכן היתה מעולה. באמת. ובדרך כלל אני לא אוהבת גלידת תות.

המטבח, לעומת זאת, זה סיפור אחר. ככה הוא נראה, לא נגעתי (אבל תיכף אגע, ועוד איך).

 

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/4/2005 01:05   בקטגוריות ומה אוכלים?   
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/4/2005 14:26

 

 


 

מידע חשוב לגברים

You know how women call men that are not good in bed? "Just friends".  *

 

*הייד מסביר לפורמן למה הוא בצרות אחרי הפעם הראשונה והכושלת שלו עם דונה.

 

בכלל, "מופע שנות השבעים" (כל יום שידור חוזר של הסידרה בערוץ 4 השבדי, מידע שימושי לכולכם, אני בטוחה) הופכת לאט לאט לסיטקום החביב עלינו בימים אלו (לא שיש איזשהו מתחרה רציני בארבעת הערוצים העלובים שאנחנו קולטים: שני ערוצים ממשלתיים, קרי כמו רשות השידור רק מחולק לשניים, ערוץ 4, מסחרי אך מלא ברובו בריאליטי שואוז נבובות, והערוץ הפיני, שמשדר אך ורק בפינית, אפילו לא סדרות באנגלית עם כתוביות בפינית. רק פינית. ססאמק). כבר עברנו למצב שאנחנו מקליטים את הסבנטיז כדי לא להפסיד פרק, ומנהלים ויכוחים על מי יותר יפה, דונה, ג'קי או לורי (ברור שדונה) ומי הכי שווה מהבנים (טוב, ברור שקלסו. אם הוא רק לא היה כל כך טיפש בסידרה, ויותר אשטון קוצ'ר חובב הנשים הבוגרות).

 

וחייבים לסיים את הפוסט הזה ב

 Hello Wisconsin!!

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/4/2005 20:14   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/4/2005 23:47

 

 

החטא ועונשו

לפני כמה שיעורים עסקנו בכיתה בחוק השבדי. התרגיל היה כזה: מגנוס המורה מקריא מקרה פשע כלשהו, ובוחר תלמיד שיגיד מה לדעתו ההגדרה של הפשע, מה העונש הראוי לפושע ומה העונש שהחוק השבדי יטיל עליו. זה התחיל בסדר, כמה עברייני מהירות קיבלו קנסות, ואיזה סוחר סמים נשלח לכלא.

 

 ואז הקריא מגנוס את המקרה הבא: "איש חוזר הביתה ומוצא את אשתו עם מאהב. בהתקף זעם הוא הורג את המאהב. הגדר את הפשע ובחר את העונש". מכל התלמידים שבעולם בחר מגנוס את אמין האלג'יראי לענות על השאלה הזו. אמין אמר: "אני לא חושב שזה פשע. אם כבר צריך להעניש את האישה". מגנוס, שלא מתמודד משהו עם בלת"מים, האדים במקצת ואמר בחשיבות "בשבדיה זה פשע. תבחר בין הריגה לרצח". אמין בחר הריגה. "תבחר עונש" הורה מגנוס. "מה הכי פחות שאפשר על הריגה?" שאל אמין. "שלוש שנים", אמר מגנוס. "אז שלוש", קבע אמין, והוסיף: "עם אופציה להשתחרר לפני".

 

בכיתה עברו ליחשושים שהעונש קל מדיי, וכמה אנשים, כולל אני והאיטלקים קראנו לעונש כבד יותר, כשאמין שאל פתאום: "ומה לגבי האישה?" מגנוס לא הבין מה הוא רוצה ממנו, אז אמין שאל: "האם בגידה בבן זוג נחשבת לפשע בשבדיה"? "לא, ענה מגנוס. "אז זה צריך להיחשב כפשע", קבע אמין, "גם לאישה שבגדה וגם למאהב". "סליחה???" התפלץ פטריק, האיטלקי, שהתחיל פחות או יותר עם כל בחורה תפוסה בכיתה, "מה פתאום?" "באיראן האישה והמאהב היו נחשבים לפושעים", ציינה שירין האיראנית פתאום. "ומה העונש?" התעניין מגנוס. "מוות", ענתה שירין. "בסקילה". בכיתה השתרר שקט, וכולם בהו בשירין, ובאמין, שהנהן מאחוריה בהסכמה. פטריק נראה מבועת משהו (וכנראה נדר בלב לא לנסוע לאיראן לעולם).

 

מגנוס ניצל את השקט לעבור למקרה הבא. "אישה מגיעה הביתה ומוצאת את בעלה עם מאהבת. היא הורגת את הבעל. עדי, הגדירי פשע ועונש". האמת, התכוונתי לתת עונש מירבי, אבל ממש התחשק לי לעצבן את אמין. אז אמרתי: "אין עונש. לאישה מותר". פטריק נחנק מצחוק, הסיניות ציחקקו בקול גבוה (תוך הסתרת הפה שלהן. זה מאוד משעשע לצפות בהן צוחקות) ושירין קראה "זה צדק!". אמין נהיה כל כך אדום שזה היה שווה את זה. אבל אחרי זה אמרתי שרק צחקתי.

 

היו עוד כמה מקרים מפתיעים. אחרי שקרא להעניש בחומרה את הבעל שהרג את המאהב, הפתיע פטריק כשנתן עונש קל במיוחד למישהו שפצע מישהו שהטריד את אחותו. "אם אני הייתי עכשיו בבית בנאפולי ומישהו היה מטריד את אחותי כבר הייתי מוציא סכין", הסביר בטון של "מה, ברור" לכיתה ההמומה. שרה האיטלקייה מיהרה להבהיר שזה רק פטריק ככה, לא כל האיטלקים… ואחרי זה יואן הסינית שפטה למוות (!!) מישהו שהבריח הרואין. מגנוס שאל בעדינות אם היא לא חושבת שזה קצת מוגזם, ויואן אמרה, "לא, למה?". היה שיעור מצחיק.

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/4/2005 19:55   בקטגוריות הכיתה המחופפת   
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של נעה.. ב-7/4/2005 16:22

 

 

אם יש בעיה או פשע חדש

את הספרות הרוסית גיליתי מאוחר. עשיתי רק שתי יחידות בספרות, וקריאת החובה שלנו לא כללה את דוסטוייבסקי או טולסטוי (קריאת החובה שלנו כן כללה אגב ספרים ישראלים כמו "גיא אוני" או "תרנגול כפרות" שקראתי בנשימה עצורה ובלי ללכת לישון עד שסיימתי, וכשבכיתה שלי התלוננו שה'ספרים משעממים' פשוט לא הבנתי על מה מדברים. עד היום אני זוכרת קטעים בעל פה משני הספרים). וכנערה פחות נמשכתי לקרוא ספר שכל כיתת המגמה הספרותית התלוננה עליו, אז לא נגעתי בספרים הרוסים.

 

איזו טעות. כבר הייתי בת עשרים וחמש, נדמה לי, כשהתחלתי. וכל ספר כבש אותי יותר. "אנה קארנינה", למשל. לא יכולתי שלא להיזכר בספר שדווקא כן קראתי בילדות (ורק אני בערך, כי הרבה אנשים בכלל לא שמעו עליו) בשם "שאול ויוהנה". זה אפוס ענק, שאול ויוהנה, שלושה כרכים עבים על שתי משפחות יהודיות בגרמניה של עליית הנאצים, ובכלל לא דומה לאנה קארנינה, אבל יש קטע אחד שזכור לי במיוחד: הנערה יוהנה מתבקשת להשגיח על סיר האורז המתבשל של אביה הגוסס, והיא, מלאת גאווה שהיא יכולה לעזור במשהו בשביל אביה, מסכימה בשמחה. אך, יוהנה קוראת תוך כדי את "אנה קארנינה", ומובן שהיא שוקעת בספר עד שהיא שוכחת מהאורז, שנשרף. ככה זה לקרוא את "אנה קארנינה", והרבה שנים אחרי הספר הזה, כשסוף סוף קראתי אותו בעצמי, נזכרתי מייד ביוהנה לוי הקטנה.

 

או "האמן ומרגריטה". ספר שתופס בך ומלמד אותך מה זה לחשוב ללא מסגרת, כשהכל יכול לקרות. ומי כתב אותו? מיכאיל בולגקוב, שהיה תפוס כל כך בתוך מסגרת שלא הרשתה לו אפילו להגשים את חלומו ולנסוע לטייל מחוץ לרוסיה. סטאלין היה אכזר גם לסופרים שאהב. ושוב, מייד נזכרתי בספר אחר, זה שנמצא קבוע בפיסגת רשימת הספרים שאני הכי אוהבת, "רומן רוסי". שם בולגקוב החתול הופך מחתול תפנוקים רוסי למפלצת שמאיימת על כל הכפר. בדיוק התפיסה של בולגקוב, ומי אם לא מאיר שלו יידע לומר את זה כמו שצריך.

 

לא מזמן סיימתי את "גמביט טורקי", והרבה לפניו סיימתי את "עזאזל", שניהם של בוריס אקונין (שם עט של פרופסור לספרות בעל שם ארוך הרבה יותר). מדובר בספרים הראשון והשני בסדרת ספרי בלשים, שהגיבור הראשי בה הוא אראסט פנדורין, צעיר חסר אמצעים אך בעל כישורי בלשות, שחי ברוסיה הצארית, שלושים שנה לפני המהפכה הבולשביקית, בדיוק כמו הרבה מגיבורי הספרות הרוסית הקלאסית. אני לא אכתוב הרבה על העלילה, בעיקר כי אני לא רוצה לחטוא בספוילרים, מאחר והרבה חברות שלי עוד מתכננות לקרוא את הספר הזה. אני רק יכולה לומר להן: לכו על זה, ומהר.

 

אקונין הוא פרופסור לספרות ולבלשנות. ככזה הוא מומחה גדול בספרות הרוסית ובמילים. הספרים שלו הם תענוג לחובבי קריאה. כל משפט בו מזכיר לך אווירה של ספר אחר שקראת. הרבה רמזים לסופרים מפורסמים, לחיי התרבות של רוסיה ולמה שיקרה מאוחר יותר. אקונין לא מתבייש לצאת ב"נבואות" על העתיד ("אם לא נחתוך את זה עכשיו, הבולשביקים האלה עוד יעשו פה יום אחד מהפכה!" מזהיר אחד הגיבורים ב"עזאזל". באמת, אתה חושב?), שמשעשעות מאוד כשיודעים מה קרה בסוף, או סתם משפטים ממש מצחיקים, ואין כמו ספר שגורם לי לצחוק בקול רם כדי לזכות בציון גבוה במיוחד אצלי.

 

המהדורה העברית של הספר היתה מספיק נחמדה בשביל לספק לקוראים הפחות מבינים הסברים כמו כיצד מורכבים השמות ברוסית, מהו סדר הדרגות ברוסיה הצארית, או סתם הערות שעוזרות מאוד לא לפספס את הרמזים לסופרים או דברים מפורסמים בחיי התרבות הרוסית. לא רק שזה עזר לי, גם יכולתי לראות מה קורה כשזה איננו: בזמן שקראתי את "גמביט טורקי"  קרא הבנזוג את "עזאזל" בשבדית. הגירסה השבדית, בדומה למדיניות שירות הלקוחות הרווחת בשבדיה, לא טרחה לתת אקסטרה לקוראים. אז לא רק שהבנזוג התקשה לעקוב אחרי מי מהדמויות היא מי (כי לשמות הרוסים הרבה גירסאות, עם שם האב, שינוי בשם האישה וכו), הוא גם פיספס את כל הרמזים ליצירות אחרות שמוחבאים בטקסט. אחת לכמה זמן הוא עצר, גירד בקרקפתו ושאל אם אני אולי זוכרת מי זה היה הרוזן הזה, ואם זה אותו איש שהופיע מקודם. אין מה לומר, ההערות בעברית עוזרות המון.

 

ולא רק זה. ב"גמביט טורקי" מבסס אקונין את רוב דמויותיו על דמויות אמיתית מההיסטוריה הרוסית, תוך שינוי קל של שמותיהם. לקוראת ישראלית הדיוטא אין סיכוי לזהות, אבל ההערות בספר מסייעות. ההוצאה היתה מספיק נחמדה בשביל להוסיף בסוף הספר נספח תמונות של האנשים האמיתיים, עם הסברים מי הם היו בספר. אני, לפחות, עברתי תמונה תמונה, לראות אם דמיינתי אותם כמו שצריך. זה כיף, הוצאה שלוקחת את עצמה ברצינות.

 

לכן, לא היתה גדולה מהפתעתי לגלות שהמבקרים דווקא לא אהבו את הרעיון. כלומר, כש"עזאזל" יצא בעברית דווקא פירגנו לו כולם. את "גמביט טורקי" לעומת זאת, היה ממש אופנתי לקטול. המבקרים, נראה לי, קצת התבלבלו. הם התלוננו שזו לא ספרות טובה, אבל נו באמת, זה לא אמור להיות "מלחמה ושלום", זה אמור להיות בידור שקורץ ל"מלחמה ושלום". זה כל ההבדל. הגדילו לעשות כמה מבקרים שהתלוננו על התוספות של הספר. "למה צריך את כל ההערות האלה?" התלוננו הסנובים, שכנראה מבינים בעצמם את הרמזים לספרות, ושכחו שהספר מיועד גם לפשוטי עם שלא מזהים כל רמז לציטוט מפורסם של גוגול.

 

הגדיל לעשות המבקר של וויינט, שבהתחלה מתלונן שפנדורין הוא לא בלש מבריק, מתעלם מזה שזה לא עוד ספר הערצה לבלש כל יכול, אלא בידור תוך פתרון תעלומה. אבל תלונתו המוזרה ביותר היא ש"למה היה צריך נספח עם הסברים על השמות, דרגות ותמונות?" מה זאת אומרת למה? כי זה עוזר לקוראים פחות מוכשרים ממך לקרוא, כנראה. ויש אנשים שכן נהנו מהנספח הזה. התחושה מהביקורת הזו היא כאילו "אני רוצה לקטול את הספר, אבל אין לי ממש רעיון, אז בוא נקטול את הנספחים שההוצאה הוסיפה מטוב ליבה!". נו באמת.

 

בעברית יצאו כבר שני ספרים בסידרה. ברוסית תשעה. בשבדית חמישה. ידידי דימה, שקורא רוסית, סיפר לי שהסופר פירסם באתר האינטרנט שלו את הגירסה הרוסית של הספרים להורדה בחינם. איזה כיף להם. אז הוא כבר הרבה אחריי בסידרה. את זה עוד אפשר להבין, בכל זאת זה שפת המקור של הספרים. אבל המחשבה שהבנזוג עומד לעקוף אותי בסידרה, וברור לי שהוא יעשה את זה בחיוך זדוני תוך "וואי וואי את לא מאמינה מה קורה" זה מה שהורג אותי. נו מתי כבר יפרסמו את הספרים הבאים?

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/4/2005 16:44   בקטגוריות ספרים   
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   4 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/8/2006 21:24

 

איך התחלנו למצוא את לייבוש בריקס

הפוסט הבא מורכב משני סיפורים. האחד – על אביה הנעלם של סבתי. השני – איך התחלנו לגלות מה אירע בגורלו. החלק השלישי של הסיפור, החשיפה, יגיע בלינק בסוף הפוסט.

חלק ראשון: מי ראה את לייבוש בריקס (אפריל 2005)

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

שנייה מימין: אמא של סבתא, סבינה-בת שבע בריקס (לבית גרושקוביץ). הילדה במרכז היא סבתי, הלינה בריקס. התמונה צולמה בפולין, כנראה באולקוש, כנראה בסביבות 1940, שנה לפה או לשם.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

להמשיך לקרוא