תעלומת לייבוש בריקס – הפתרון

בדיוק לפני 14 שנה, ביום השואה 2005, פירסמתי בבלוג לראשונה את סיפורו של סבא-רבא שלי, שנעלם בשואה והיו עדויות שונות שנותר בחיים. מדי שנה פירסמתי את הסיפור שלו כאן וביקשתי – אם מישהו מכיר אדם בשם הזה, בבקשה תפנו אליי, סבתא שלי תשמח לדעת מה עלה בגורלו, גם שבעים שנה אחרי שראתה אותו בפעם האחרונה.

לפני חמש שנים הגיע אלינו הפתרון. אלא שסבתא שלי, שהייתה ילדה בשואה, כבר לא הייתה צלולה. נותרנו עם דילמה – האם לספר לה, כשאנחנו יודעים שיש יותר סיכוי שהמידע הזה יבלבל אותה ויכניס אותה לחרדות מאשר יפתור לה תעלומה, או לא לומר מילה. בחרנו לא להזכיר לה את השואה. היא כבר לא זיהתה אנשים קרובים לה, בשיחות האחרונות שלי איתה כשעוד הייתה צלולה היא חשבה שעדיין יש שואה, זה לא היה נושא שהיה טעם להעלות איתה. שתקנו.

כיוון שכך, שתקתי גם כאן. לא יכולתי לספר לכם מה קרה לאבא של הלינה בריקס, כשהלינה עצמה חיה ולא יודעת. אבל הלינה, היא סבתא שלי, חלינקה, נפטרה לפני חודשיים וחצי. זה יום השואה הראשון בלי סבתא שלי, וזה הזמן שלכם לשמוע מה באמת קרה ללייבוש בריקס.

אם הגעתם לכאן לפני שקראתם את הסיפור המקורי – כאן סיפרתי על התעלומה. כנסו לקרוא שם לפני שאתם קוראים את זה, קשה להבין את מה שכתוב כאן בלי להכיר את הפרטים משם.

סבתא, הפוסט הזה בשבילך. אני מקווה שאת כבר יודעת מה קרה והתאחדת עם הנשמה של אבא שלך. שתנוחי בשלום על משכבך.
להמשיך לקרוא

פוסט של שחוק ודמע

כמו בפעם שעברה, גם הפעם קיבלתי את ההודעה שסבתא שלי נפטרה, בווטסאפ. מהחסרונות של לגור בחו"ל.

זו הסבתא השנייה שלי שנפטרת בתוך ארבעה חודשים.

אני: אני נוסעת להלוויה של סבתא שלי בישראל
חברה לא ישראלית: רק עכשיו אתם קוברים אותה? מחכים אצלכם ממש הרבה זמן עד שקוברים
אני: לא, את הסבתא ההיא כבר קברנו. זו הסבתא השנייה שלי
חברה: או מיין גוט.

סבתא חלינקה. אם אתם קוראים קבועים כאן, אתם מכירים אותה. זו הסבתא ניצולת השואה, שהייתה ילדה כשהופרדה מהוריה ועברה את נעוריה במחנה, ושחיפשה אחרי המלחמה את אבא שלה, כי לא היה ברור אם שרד או נספה.

סבתא חלינקה 1930-2019


להמשיך לקרוא

יום השואה 2014

בכל שנה, בכל יום זיכרון לשואה, אני מפרסמת פה שני פוסטים. פוסט אחד על אבא של סבתא שלי, המיסתורין המשפחתי שלנצח כנראה יישאר מיסתורין, ועוד פוסט, ובו עדכונים, אם יש, מהסיפור, או סתם ענייני שואה.

מאז שהפכתי לאם אני מוצאת את זה בכל שנה יותר ויותר קשה. אני חיה את השואה מגיל כל כך קטן. קראתי סיפורים במקראה של בית הספר היסודי, שמעתי את סבתא ואת החברים שלה, ראיתי סרטים, הנאצים רודפים אחריי לפעמים בלילות, אבל שום דבר מעולם לא היכה בי כל כך חזק כמו הרגע שבו הבנתי מה המשמעות של הרגע הזה שבו נאצי הורג ילד לעיני הוריו. או הנסיעה ברכבת. כשהייתי בהריון הראשון קראתי את אבודים. מה שזיעזע אותי אז הייתה סצינת הלידה באמצע אקציה, שהיא אכזרית מעבר למושגים אנושיים. אבל אחרי הלידה היכה בי סיפור אחר, שנדמה לי שגם הוא היה בספר – האם שמוצאת את עצמה בקרון רכבת עמוס עם שני פעוטות, ובאיזה שלב נקרע אחד מהפעוטות מידיה ופשוט נעלם מול עיניה מתחת לאנשים, ואין ביכולתה לעשות כלום. פרט ללמות מבפנים.

אז תסלחו לי שהפעם אני לא מסוגלת לכתוב פוסט חדש על השואה. כן, דווקא היו לי אנקדוטות, אך מתבקש כשנכדים וילדים (האופנוען הוא דור שני) של ניצולי שואה גרים באירופה וחבריהם הטובים ביותר הם גרמנים יהיו אנקדוטות משעשעות-עצובות על השואה. אבל כנראה שלא היום. קראתי כמה סיפורים ברשת, הקשבתי כמה שעות לרדיו מישראל, ממש עכשיו אני אתקשר לסבתא שלי לספר לה שראיתי תמונות ששלח לי אחינו הקטן מהכיתה שבה סיפרה את סיפורה היום. אבל בזה הגעתי אל הגבול של כמה שואה אני יכולה לספוג היום. האימהות, לפחות במקרה שלי, צמצמה מאוד את יכולת ההתמודדות עם השואה.

אני משאירה אתכם עם הסיפור של אבא של סבתא שלי. זו הפעם העשירית שאני מפרסמת אותו, והוא נכון כתמיד.


 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושלוש עשרה שנה אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 72 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.


ועוד משהו קטן.

סבתא שלי, חצי שנה אחרי שיצאה מהמחנה. סיפור התמונה – כאן.


1979, סבתא ואני, ראשון לציון.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/4/2014 13:12
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף

המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-10/5/2014 22:31

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2013

4/2013

סיפורים פה

אחרי שהבטחתי פוסט על ינשופים וימי הולדת ממש מהר אחרי הפוסט במרץ, יצאתי מעפנה. הנה, באיחור רק של חודש!


באחד הערבים, כשהאופנוען היה שבוע בחו"ל ואני התכוננתי נפשית לעשות אמבטיה לשני תופינים הונגרים קטנים, הופיע הגומבוץ בעודי ממלאת את האמבטיה ואמר: "יש במרפסת מישהו והוא עושה רעש בחלון".

רגע לפני שאני תופסת את שני הילדים ורצה באמוק אל חדר שאפשר לנעול ולהתקשר ממנו למשטרה, נזכרתי שהמציג הוא בן שלוש ושאלתי:

"חמודי, מי זה המישהו הזה?"

וגומבוץ ענה:

"ינשוף"

אוקיי, ינשוף זה כבר משהו שאני יכולה להתמודד איתו גם בלי משטרה. נשמתי לרווחה, הרגעתי את הדופק המשתולל והלכתי לראות על מה הוא מדבר.

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2012

4/2012

יום השואה, אירופה 2012

 

סוף פברואר, אנחנו במלון בגבול אוסטריה.

בארוחת הערב אנחנו יושבים ליד שולחן של ארבעה אוסטרים מבוגרים. גומבוץ מסתכל עליהם ועושה פרצופים חמודים. הם מחייכים אליו בחזרה ומדברים עליו בגרמנית בשולחן "איזה מתוק". אני מחייכת אליהם, ואז תוהה: אם הם היו יודעים שהוא יהודי, הם גם היו מחייכים אליו ככה? ואם זה היה לפני 70 שנה, האם הוא בכלל היה מורשה להיכנס לכאן? והאם הם היו חושבים שהוא חמוד?

 

 

 


 

 

אני מנהלת שיחה עם האמא הגרמניה בגן ותוהה למה היא לא שלחה את הילד לגן בגרמנית כשיש כאן כל כך הרבה כאלה.

האמא הגרמניה: הייתי ב(נוקבת בשמות שני גנים) והם לא מצאו חן בעיני

אני: אבל יש עוד גנים בגרמנית, נגיד הגן האוסטרי

היא: אוסטרי זה לא גרמני

אני: כן, אבל זה בגרמנית, לפחות השפה הייתה נשארת אותו דבר בשבילו

היא: גרמנית אוסטרית זה לא גרמנית אמיתית! יש אוסטרים שאני מעדיפה לדבר איתם באנגלית עם הגרמנית המגוחכת שלהם!

(אני עוצרת את עצמי מלשאול אם זה ככה אז מה זה היה הקטע הזה עם האנשלוס)

 

 


 

 

איך אומרים סייל בהונגרית? אקציו. הכוונה שנפטרים מעודפים.

"אויש, זה נשמע כמו אקציה", אמרתי לאופנוען בחלחלה. "זה מגיע מאותה מילה", אמר.

אני מקפידה לעשות קניות באנגלית. אני פשוט לא מסוגלת לחזור על המילה הזו ולשמוח.

 

 

 


 

 

ועכשיו, לפוסט השנתי הקבוע. צר לי לומר שעוד אין חדש.

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושתים עשרה שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 70 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

 

 


 

 

עוד על שואה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 18/4/2012 23:15   בקטגוריות ישראלית   
הקטע משוייך לנושא החם: יום הזכרון לשואה ולגבורה למען הניצולים החיים
54 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-10/5/2012 22:00

 

 


 

פסח, תותים, רכבות ועוד

דברים מוזרים לפסח #1

יום לפני הסדר האמא הבלגית תופסת אותי בגן ושואלת אותי מתי "הפסחא שלכם". אני מבשרת לה שבסופ"ש הקרוב, שבו, בצירוף מקרים, חל השנה גם הפסחא. פניה מתעננות: היא מספרת לי שהיא תיכננה לפזר את הביצים הצבעוניות בגן כדי שהילדים יעשו חיפוש במהלך סוף השבוע, אבל היא חולקת את החצר עם שכנים יהודים, ואם גם הם בדיוק יחביאו את הביצים שלהם בחצר, אז הילדים יתבלבלו. אני שמחה לבשר לה שאין לה מה לדאוג. מה שכן, אם היא במקרה מוצאת קרקר מוזר עטוף במפית, יש לה אחלה קלף מיקוח עם השכנים..


ביקור משמח מישראל (ההורים שלי פלוס חברים שלהם) העניק לי הזדמנות לעשות עוגה חגיגית. לצורך ההכנה שלה קניתי שקית תותים קפואים.

או כך חשבתי.

השקית הייתה פרוסה על השולחן להפשרה כשהאופנוען נכנס למטבח, עוטה פיג'מה וכולו פרצוף "איזה שיחוק שהילדים נרדמו באותו זמן, איזה שנ"צ שאני הולך לדפוק", כשראה את השקית ואמר: "אה, באמת תהיתי, אולי תסבירי לי את, מה ההבדל בין לזה לבין תותים?"

"אני לא מאמינה שזה קורה לי, נמאס לי מההונגרית הזו", אמרתי, "אתה רוצה לומר לי שזה לא תותים?"

"לא", התחיל האופנוען לומר, ואז קלט את פרצופי שאמר "אם זה לא תותים אתה יורד עכשיו מהפיג'מה והולך לסופר לקנות לי תותים", שינה טון ואמר: "ברור שזה תותים!"

אוף.

על כל פנים, פתחתי את השקית:

והחלטתי שאם זה נראה כמו תותים, וזה מריח כמו תותים, זה תותים.

יצאה לי עוגה בגירסה הביתית של זו שבלינק. חביבה, אבל עבודה קצת קשה מדי (אבל אולי אני חושבת ככה כי בשבילי אם זה לא שוקולד אז חסר משהו. אחרים דיווחו שהיא טעימה).

(ובדיעבד גם לגמרי כשרה לפסח. אופס, בדיוק נגמר. לשנה הבאה שיהיה לכם)

ולעניין התותים: כנראה שיש סוגי זני תותים בשני שמות שונים בהונגרית. אבל גם זה וגם זה תותים.


עניינים מוזרים לפסח #2:

שעתיים לפני ליל הסדר. האופנוען ואני מטיילים בשכונה שאנחנו לא מכירים ונתקלים בחנות צעצועים שנראית מעניינת. אנחנו מחליטים להיכנס, בלי לשים לב שהחנות סגורה (הדלת לא הייתה נעולה ולא שמנו לב שיש שלט). בפנים אנחנו בשוק לגלות שולחן ארוך, מכוסה מפה לבנה, צלחות וסכו"ם מסודרים, וילד עם כובע מוזר וילדה מסדרים עליו מפיות יפה. שנייה אחרי שנכנסנו מופיעות מהאחורה של החנות גם שתי נשים. האופנוען ואני בוהים בשולחן בהפתעה, הנשים והילדים לא יודעים מה לומר.

האופנוען מתעשת ראשון: זה שולחן של סדר, נכון?

הנשים מחייכות במבוכה ומסבירות שהחנות סגורה בגלל "חג"

האופנוען: כן, אנחנו יודעים שיש "חג", גם אנחנו נוסעים מכאן לחגוג סדר

אני (בעברית): חג שמח!

הם היו כל כך בשוק מהכניסה שלנו לחנות שממש הצטערתי שלא הופענו שעתיים-שלוש אחרי, בדיוק בקטע שמזמינים את אליהו הנביא. אם כבר שוק אז אז כבר.


תובנה: אם אומרים לגומבוץ "שש, דובוש ישן", הוא מייד יעשה פרצוף מבין ויניח אצבע על הפה לאמור "ששש" כשהוא מצביע על המיטה של דובוש. מייד אחרי זה, בעוד אתם משבחים אותו איזה ילד גדול ומבין הוא, הוא ירוץ אל המיטה של דובוש ויצרח: "קוקו דובוש!!!!"

רר.


מכירים את האתרים של הקופונים? אז עד לא מזמן התופעה פסחה עליי לחלוטין. לא נרשמתי ולא טרחתי לבדוק. והנה השאירה לי כאן קוראת נאמנה ואהובה לינק למשהו באחד האתרים האלה שנראה לי מעולה. כיוון שרכבות זה ה-דבר בימים אלה, ותומס המסכן גוסס כי ההורים המרושעים של גומבוץ מסרבים להחליף לו בטריות (עד שסוף סוף אלה שיש לו נגמרות), וגם התקרבה אלינו יומולדת, זו נראתה לי כמו המתנה המושלמת.

אני מאוד חשדנית לגבי האתרים האלה, אבל קראתי את האותיות הקטנות ולא היה שום דבר חשוד, והכי שיכנע אותי שזה של אימג'נריום, שאני מתה על הדברים שלהם (למרות שבינינו מדובר בצעצועים רגילים רק יפים יותר וארוזים באריזות מקסימות), אז מה יכול להיות רע?

אז נרשמתי לאתר, שלחתי להורים שלי וגרמתי להם לסחוב את זה (וזה קופסה לא קטנה) כל הדרך מהארץ כשהם באו לביקור.

והיה ביקור עמוס אז לא היה לי זמן לפתוח את החבילה ובמילא הם הביאו כל כך הרבה מתנות לגומבוץ שלא היה טעם לפתוח עוד אחת, ורק אחרי שהם נסעו התפניתי לחבילה הגדולה.

והסרתי את הנייר שעטף אותה וכבר התבאסתי:

זה לא נראה כמו העטיפות המפונפנות של אימג'נריום, ובכלל, מה זה כל הקשקושים האלה בסינית? (תוקנתי שזה יפנית. אופס, איך לא שמתי לב?)

על הקופסה אומנם היה לוגו של אימג'נריום, אבל רק מאוחר מדי קלטתי שזה לא הלוגו של אימג'נריום שאני מכירה:

וכאילו כדי להוסיף על החשדות, אז באורח מוזר יש על הקופסה גם לוגו של טויס אר אס:

אז או שאימג'נריום וטויס אר אס מייצרים ביחד צעצועים, או שאיזה יצרן סיני פח ייצר את הצעצוע הזה ותקע עליו לוגואים של חנויות מוכרות ללא בושה.

אז התבאסתי, אבל סירבתי לתת לעצמי להתייאש, פתחתי את הקופסה ונתתי לזה צ'אנס.

רק בשביל לקבל סופית את ההבנה שזה לא הצעצוע האיכותי שקיוויתי לו. החלקים לא תואמים, חלקם הפוכים ממה שאמורים להיות מה שמונע לבנות את המסילה כמו שצריך, חלקם סתם עקומים. בקיצור, זבל.

זה מאוד מעצבן, ואם הייתי בארץ הייתי דורשת לקבל את כספי בחזרה, כי בתכל'ס זה ממש הטעיית הציבור, לפרסם את זה כצעצוע איכותי של אימג'נריום, כשזה בטח לא מוצר של האימג'נריום המוכר בארץ. אבל רכשתי את זה כבר לפני חודשיים ורק עכשיו קיבלתי את זה בגלל כל הסיבוך של להביא את זה מהארץ, אז לכי תבקשי את כספך בחזרה עכשיו.

אז למדתי רק לקח אחד: לא ליפול שוב לפח של הנחות הקופונים. אם משהו חשוד והמחיר טוב מדי אז לא להאמין ולא לקנות.

רר.


תובנה: שלוש שיניים בשבוע = שלוש שעות שינה בשבוע. בעע.

רר.


רגע של זעם של גיקים:

סוף סוף אנחנו רואים משחקי הכס בזמן אמת, ואני חייבת לומר שאני קוראת ביקורות מהארץ ורבאק, אם אתם לא מבינים כמו שצריך בסדרה, אל תכתבו עליה ביקורת. ובמקרה של משחקי הכס באמת שמדובר בהמחזה חלקית של הספרים ורק לראות את הסדרה בלי לקרוא אותם משאיר אתכם בהבנה חלקית בלבד. אז אתם יכולים לעשות את כצופים אבל לא כמבקרים. וקראתי כבר ביקורת וגם ראיון שלכותבים פשוט אין מושג בשיט. אז לטובתם, רק הערה קטנה:

הדמות הזו

נקראת דאנריס טרגריין. היא דמות חשובה ואהובה בספרים. שני הכותבים של הלינקים למעלה מכנים אותה "קאליסי", שזה כמו לקרוא "מלכה" לסרסיי או "מלך" לג'ופרי. קאליסי זה המושג המקביל ל"מלכה" בשפה של העם שהיא מובילה, ולכן הם כל הזמן קוראים לה ככה, מעין "הוד מלכותה". אבל זה לא השם שלה, די כבר לכנות אותה ככה כשאתם כותבים, זה רק מראה עד כמה אתם לא מבינים בסדרה.

רר.


הפינטרסט הזה, להיט או מה? כמו לעשות ווינדוז שופינג, אבל עם עוד אנשים. איזה כיף.
נכתב על ידי עדי בעולם , 14/4/2012 22:38   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
235 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של bOyzrLZvic ב-25/11/2012 22:47