יום השואה 2014

בכל שנה, בכל יום זיכרון לשואה, אני מפרסמת פה שני פוסטים. פוסט אחד על אבא של סבתא שלי, המיסתורין המשפחתי שלנצח כנראה יישאר מיסתורין, ועוד פוסט, ובו עדכונים, אם יש, מהסיפור, או סתם ענייני שואה.

 

מאז שהפכתי לאם אני מוצאת את זה בכל שנה יותר ויותר קשה. אני חיה את השואה מגיל כל כך קטן. קראתי סיפורים במקראה של בית הספר היסודי, שמעתי את סבתא ואת החברים שלה, ראיתי סרטים, הנאצים רודפים אחריי לפעמים בלילות, אבל שום דבר מעולם לא היכה בי כל כך חזק כמו הרגע שבו הבנתי מה המשמעות של הרגע הזה שבו נאצי הורג ילד לעיני הוריו. או הנסיעה ברכבת. כשהייתי בהריון הראשון קראתי את אבודים. מה שזיעזע אותי אז הייתה סצינת הלידה באמצע אקציה, שהיא אכזרית מעבר למושגים אנושיים. אבל אחרי הלידה היכה בי סיפור אחר, שנדמה לי שגם הוא היה בספר – האם שמוצאת את עצמה בקרון רכבת עמוס עם שני פעוטות, ובאיזה שלב נקרע אחד מהפעוטות מידיה ופשוט נעלם מול עיניה מתחת לאנשים, ואין ביכולתה לעשות כלום. פרט ללמות מבפנים.

אז תסלחו לי שהפעם אני לא מסוגלת לכתוב פוסט חדש על השואה. כן, דווקא היו לי אנקדוטות, אך מתבקש כשנכדים וילדים (האופנוען הוא דור שני) של ניצולי שואה גרים באירופה וחבריהם הטובים ביותר הם גרמנים יהיו אנקדוטות משעשעות-עצובות על השואה. אבל כנראה שלא היום. קראתי כמה סיפורים ברשת, הקשבתי כמה שעות לרדיו מישראל, ממש עכשיו אני אתקשר לסבתא שלי לספר לה שראיתי תמונות ששלח לי אחינו הקטן מהכיתה שבה סיפרה את סיפורה היום. אבל בזה הגעתי אל הגבול של כמה שואה אני יכולה לספוג היום. האימהות, לפחות במקרה שלי, צמצמה מאוד את יכולת ההתמודדות עם השואה.

אני משאירה אתכם עם הסיפור של אבא של סבתא שלי. זו הפעם העשירית שאני מפרסמת אותו, והוא נכון כתמיד.

 


 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושלוש עשרה שנה אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 72 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.


ועוד משהו קטן.

סבתא שלי, חצי שנה אחרי שיצאה מהמחנה. סיפור התמונה – כאן.


1979, סבתא ואני, ראשון לציון.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/4/2014 13:12
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף

המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-10/5/2014 22:31

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2013

4/2013

סיפורים פה

אחרי שהבטחתי פוסט על ינשופים וימי הולדת ממש מהר אחרי הפוסט במרץ, יצאתי מעפנה. הנה, באיחור רק של חודש!


באחד הערבים, כשהאופנוען היה שבוע בחו"ל ואני התכוננתי נפשית לעשות אמבטיה לשני תופינים הונגרים קטנים, הופיע הגומבוץ בעודי ממלאת את האמבטיה ואמר: "יש במרפסת מישהו והוא עושה רעש בחלון".

רגע לפני שאני תופסת את שני הילדים ורצה באמוק אל חדר שאפשר לנעול ולהתקשר ממנו למשטרה, נזכרתי שהמציג הוא בן שלוש ושאלתי:

"חמודי, מי זה המישהו הזה?"

וגומבוץ ענה:

"ינשוף"

אוקיי, ינשוף זה כבר משהו שאני יכולה להתמודד איתו גם בלי משטרה. נשמתי לרווחה, הרגעתי את הדופק המשתולל והלכתי לראות על מה הוא מדבר.

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2012

4/2012

יום השואה, אירופה 2012

 

סוף פברואר, אנחנו במלון בגבול אוסטריה.

בארוחת הערב אנחנו יושבים ליד שולחן של ארבעה אוסטרים מבוגרים. גומבוץ מסתכל עליהם ועושה פרצופים חמודים. הם מחייכים אליו בחזרה ומדברים עליו בגרמנית בשולחן "איזה מתוק". אני מחייכת אליהם, ואז תוהה: אם הם היו יודעים שהוא יהודי, הם גם היו מחייכים אליו ככה? ואם זה היה לפני 70 שנה, האם הוא בכלל היה מורשה להיכנס לכאן? והאם הם היו חושבים שהוא חמוד?

 

 

 


 

 

אני מנהלת שיחה עם האמא הגרמניה בגן ותוהה למה היא לא שלחה את הילד לגן בגרמנית כשיש כאן כל כך הרבה כאלה.

האמא הגרמניה: הייתי ב(נוקבת בשמות שני גנים) והם לא מצאו חן בעיני

אני: אבל יש עוד גנים בגרמנית, נגיד הגן האוסטרי

היא: אוסטרי זה לא גרמני

אני: כן, אבל זה בגרמנית, לפחות השפה הייתה נשארת אותו דבר בשבילו

היא: גרמנית אוסטרית זה לא גרמנית אמיתית! יש אוסטרים שאני מעדיפה לדבר איתם באנגלית עם הגרמנית המגוחכת שלהם!

(אני עוצרת את עצמי מלשאול אם זה ככה אז מה זה היה הקטע הזה עם האנשלוס)

 

 


 

 

איך אומרים סייל בהונגרית? אקציו. הכוונה שנפטרים מעודפים.

"אויש, זה נשמע כמו אקציה", אמרתי לאופנוען בחלחלה. "זה מגיע מאותה מילה", אמר.

אני מקפידה לעשות קניות באנגלית. אני פשוט לא מסוגלת לחזור על המילה הזו ולשמוח.

 

 

 


 

 

ועכשיו, לפוסט השנתי הקבוע. צר לי לומר שעוד אין חדש.

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושתים עשרה שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 70 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

 

 


 

 

עוד על שואה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 18/4/2012 23:15   בקטגוריות ישראלית   
הקטע משוייך לנושא החם: יום הזכרון לשואה ולגבורה למען הניצולים החיים
54 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-10/5/2012 22:00

 

 


 

פסח, תותים, רכבות ועוד

דברים מוזרים לפסח #1

יום לפני הסדר האמא הבלגית תופסת אותי בגן ושואלת אותי מתי "הפסחא שלכם". אני מבשרת לה שבסופ"ש הקרוב, שבו, בצירוף מקרים, חל השנה גם הפסחא. פניה מתעננות: היא מספרת לי שהיא תיכננה לפזר את הביצים הצבעוניות בגן כדי שהילדים יעשו חיפוש במהלך סוף השבוע, אבל היא חולקת את החצר עם שכנים יהודים, ואם גם הם בדיוק יחביאו את הביצים שלהם בחצר, אז הילדים יתבלבלו. אני שמחה לבשר לה שאין לה מה לדאוג. מה שכן, אם היא במקרה מוצאת קרקר מוזר עטוף במפית, יש לה אחלה קלף מיקוח עם השכנים..


ביקור משמח מישראל (ההורים שלי פלוס חברים שלהם) העניק לי הזדמנות לעשות עוגה חגיגית. לצורך ההכנה שלה קניתי שקית תותים קפואים.

או כך חשבתי.

השקית הייתה פרוסה על השולחן להפשרה כשהאופנוען נכנס למטבח, עוטה פיג'מה וכולו פרצוף "איזה שיחוק שהילדים נרדמו באותו זמן, איזה שנ"צ שאני הולך לדפוק", כשראה את השקית ואמר: "אה, באמת תהיתי, אולי תסבירי לי את, מה ההבדל בין לזה לבין תותים?"

"אני לא מאמינה שזה קורה לי, נמאס לי מההונגרית הזו", אמרתי, "אתה רוצה לומר לי שזה לא תותים?"

"לא", התחיל האופנוען לומר, ואז קלט את פרצופי שאמר "אם זה לא תותים אתה יורד עכשיו מהפיג'מה והולך לסופר לקנות לי תותים", שינה טון ואמר: "ברור שזה תותים!"

אוף.

על כל פנים, פתחתי את השקית:

והחלטתי שאם זה נראה כמו תותים, וזה מריח כמו תותים, זה תותים.

יצאה לי עוגה בגירסה הביתית של זו שבלינק. חביבה, אבל עבודה קצת קשה מדי (אבל אולי אני חושבת ככה כי בשבילי אם זה לא שוקולד אז חסר משהו. אחרים דיווחו שהיא טעימה).

(ובדיעבד גם לגמרי כשרה לפסח. אופס, בדיוק נגמר. לשנה הבאה שיהיה לכם)

ולעניין התותים: כנראה שיש סוגי זני תותים בשני שמות שונים בהונגרית. אבל גם זה וגם זה תותים.


עניינים מוזרים לפסח #2:

שעתיים לפני ליל הסדר. האופנוען ואני מטיילים בשכונה שאנחנו לא מכירים ונתקלים בחנות צעצועים שנראית מעניינת. אנחנו מחליטים להיכנס, בלי לשים לב שהחנות סגורה (הדלת לא הייתה נעולה ולא שמנו לב שיש שלט). בפנים אנחנו בשוק לגלות שולחן ארוך, מכוסה מפה לבנה, צלחות וסכו"ם מסודרים, וילד עם כובע מוזר וילדה מסדרים עליו מפיות יפה. שנייה אחרי שנכנסנו מופיעות מהאחורה של החנות גם שתי נשים. האופנוען ואני בוהים בשולחן בהפתעה, הנשים והילדים לא יודעים מה לומר.

האופנוען מתעשת ראשון: זה שולחן של סדר, נכון?

הנשים מחייכות במבוכה ומסבירות שהחנות סגורה בגלל "חג"

האופנוען: כן, אנחנו יודעים שיש "חג", גם אנחנו נוסעים מכאן לחגוג סדר

אני (בעברית): חג שמח!

הם היו כל כך בשוק מהכניסה שלנו לחנות שממש הצטערתי שלא הופענו שעתיים-שלוש אחרי, בדיוק בקטע שמזמינים את אליהו הנביא. אם כבר שוק אז אז כבר.


תובנה: אם אומרים לגומבוץ "שש, דובוש ישן", הוא מייד יעשה פרצוף מבין ויניח אצבע על הפה לאמור "ששש" כשהוא מצביע על המיטה של דובוש. מייד אחרי זה, בעוד אתם משבחים אותו איזה ילד גדול ומבין הוא, הוא ירוץ אל המיטה של דובוש ויצרח: "קוקו דובוש!!!!"

רר.


מכירים את האתרים של הקופונים? אז עד לא מזמן התופעה פסחה עליי לחלוטין. לא נרשמתי ולא טרחתי לבדוק. והנה השאירה לי כאן קוראת נאמנה ואהובה לינק למשהו באחד האתרים האלה שנראה לי מעולה. כיוון שרכבות זה ה-דבר בימים אלה, ותומס המסכן גוסס כי ההורים המרושעים של גומבוץ מסרבים להחליף לו בטריות (עד שסוף סוף אלה שיש לו נגמרות), וגם התקרבה אלינו יומולדת, זו נראתה לי כמו המתנה המושלמת.

אני מאוד חשדנית לגבי האתרים האלה, אבל קראתי את האותיות הקטנות ולא היה שום דבר חשוד, והכי שיכנע אותי שזה של אימג'נריום, שאני מתה על הדברים שלהם (למרות שבינינו מדובר בצעצועים רגילים רק יפים יותר וארוזים באריזות מקסימות), אז מה יכול להיות רע?

אז נרשמתי לאתר, שלחתי להורים שלי וגרמתי להם לסחוב את זה (וזה קופסה לא קטנה) כל הדרך מהארץ כשהם באו לביקור.

והיה ביקור עמוס אז לא היה לי זמן לפתוח את החבילה ובמילא הם הביאו כל כך הרבה מתנות לגומבוץ שלא היה טעם לפתוח עוד אחת, ורק אחרי שהם נסעו התפניתי לחבילה הגדולה.

והסרתי את הנייר שעטף אותה וכבר התבאסתי:

זה לא נראה כמו העטיפות המפונפנות של אימג'נריום, ובכלל, מה זה כל הקשקושים האלה בסינית? (תוקנתי שזה יפנית. אופס, איך לא שמתי לב?)

על הקופסה אומנם היה לוגו של אימג'נריום, אבל רק מאוחר מדי קלטתי שזה לא הלוגו של אימג'נריום שאני מכירה:

וכאילו כדי להוסיף על החשדות, אז באורח מוזר יש על הקופסה גם לוגו של טויס אר אס:

אז או שאימג'נריום וטויס אר אס מייצרים ביחד צעצועים, או שאיזה יצרן סיני פח ייצר את הצעצוע הזה ותקע עליו לוגואים של חנויות מוכרות ללא בושה.

אז התבאסתי, אבל סירבתי לתת לעצמי להתייאש, פתחתי את הקופסה ונתתי לזה צ'אנס.

רק בשביל לקבל סופית את ההבנה שזה לא הצעצוע האיכותי שקיוויתי לו. החלקים לא תואמים, חלקם הפוכים ממה שאמורים להיות מה שמונע לבנות את המסילה כמו שצריך, חלקם סתם עקומים. בקיצור, זבל.

זה מאוד מעצבן, ואם הייתי בארץ הייתי דורשת לקבל את כספי בחזרה, כי בתכל'ס זה ממש הטעיית הציבור, לפרסם את זה כצעצוע איכותי של אימג'נריום, כשזה בטח לא מוצר של האימג'נריום המוכר בארץ. אבל רכשתי את זה כבר לפני חודשיים ורק עכשיו קיבלתי את זה בגלל כל הסיבוך של להביא את זה מהארץ, אז לכי תבקשי את כספך בחזרה עכשיו.

אז למדתי רק לקח אחד: לא ליפול שוב לפח של הנחות הקופונים. אם משהו חשוד והמחיר טוב מדי אז לא להאמין ולא לקנות.

רר.


תובנה: שלוש שיניים בשבוע = שלוש שעות שינה בשבוע. בעע.

רר.


רגע של זעם של גיקים:

סוף סוף אנחנו רואים משחקי הכס בזמן אמת, ואני חייבת לומר שאני קוראת ביקורות מהארץ ורבאק, אם אתם לא מבינים כמו שצריך בסדרה, אל תכתבו עליה ביקורת. ובמקרה של משחקי הכס באמת שמדובר בהמחזה חלקית של הספרים ורק לראות את הסדרה בלי לקרוא אותם משאיר אתכם בהבנה חלקית בלבד. אז אתם יכולים לעשות את כצופים אבל לא כמבקרים. וקראתי כבר ביקורת וגם ראיון שלכותבים פשוט אין מושג בשיט. אז לטובתם, רק הערה קטנה:

הדמות הזו

נקראת דאנריס טרגריין. היא דמות חשובה ואהובה בספרים. שני הכותבים של הלינקים למעלה מכנים אותה "קאליסי", שזה כמו לקרוא "מלכה" לסרסיי או "מלך" לג'ופרי. קאליסי זה המושג המקביל ל"מלכה" בשפה של העם שהיא מובילה, ולכן הם כל הזמן קוראים לה ככה, מעין "הוד מלכותה". אבל זה לא השם שלה, די כבר לכנות אותה ככה כשאתם כותבים, זה רק מראה עד כמה אתם לא מבינים בסדרה.

רר.


הפינטרסט הזה, להיט או מה? כמו לעשות ווינדוז שופינג, אבל עם עוד אנשים. איזה כיף.
נכתב על ידי עדי בעולם , 14/4/2012 22:38   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
235 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של bOyzrLZvic ב-25/11/2012 22:47

 

ארכיון – עדי בעולם, מאי 2011

5/2011

הפוסט הצהוב (סיכומים מאוחרים לחתונה מלכותית)

אז בפוסט הקודם הבטחתי להביא עוד קצת מהצהוב צהוב של מגזין הלו! המוקדש לאחרי החתונה, ונו טוב, מישהו חייב לעשות את זה. אני רק רוצה להזכיר שאני לא יודעת מה פורסם בעיתונים בארץ אז אם אני לא מחדשת כלום – התנצלות מלכותית.

אז אני מדברת על הגיליון הזה:

שנפתח בכלל באירוע בן כמה וכמה עמודים על איזה אירוע גאלה (הנשף של המט) אחר, כולל תמונה בגובה עמוד של בר רפאלי בשמלת ערב נוצצת עם המון המון המון פאייטים.

אבל אז, אחרי עוד כל מיני מאמרים קטנים, מתחילים העניינים שלשמם התכנסנו כאן: מאמר משתפך על כמה וויליאם וקייט מתאימים וכמה התרגשנו כולנו בחתונה, לא הצלחתי לצלוח אותו אבל מאוד נהניתי מתמונות הזוג. ואגב, הנעליים שהכלה צולמה לובשת ביום שלפני החתונה הפכו כאן ללהיט היסטרי וכל חנות מציעה דגם משלה דומה להן.

כמה חבל שאני לא חובבת עקבי wedges.

אחרי זה מגיעים צילומי החתונה הרשמיים מהארמון, וזה כבר תענוג, כי מדובר בצילומים עם כל הדר המלכות שאפשר לדמיין. אחח.

דוגמה:

התמונה הקטנה מימין למעלה היא אגב התמונה המקבילה מהחתונה של צ'ארלס ודיאנה, כשהעיתון כמובן מקפיד לנתח איך בעוד ידה של קייט נחה על ירכו של וויליאם, בחתונת ההורים שלו דווקא היה ריחוק בין צ'ארלס ודיאנה ואף אחד לא נגע באף אחד. וגם, הידעתם שהיו ילדים-שושבינים בחתונה של וויליאם וקייט שהוריהם/דודיהם היו ילדים-שושבינים בחתונה של צ'ארלס ודיאנה?

אחרי זה יש כפולת סקרים משמימה על כמה האנגלים אוהבים את וויליאם וקייט, ואז מגיעה כתבה בת שבעה עמודים על השמלה של קייט, כולל ראיונות עם כל מי שעיצב כפתור לפנימית של השמלה, והשוואה מתבקשת לשמלה של גרייס קלי, שדווקא מתברר הייתה די דומה.

ואז כתבה ארוכה ומפורטת על הטיארות שלבשו כלות מלכותיות מאז חתונת המלכה עצמה, וגם כתבה על העגילים של אחות הכלה פיפה ואמא שלהן, קרול, וגם סיכות העניבה של אבי הכלה ואחיה, ואז כתבה בת ארבעה עמודים על התספורת של הכלה.

ואז כתבה בת שני עמודים על האיפור של קייט, כולל פירוט של כל תכשיר ותכשיר שהיא השתמשה. גלגלתי עיניים מצד אחד, רשמתי לעצמי פריט או שניים מעניינים מצד שני (הידעתם שיש ללנקום קרם שמיועד לכלות וטוען לטיפול וייפוי העור תחת סטרס??).

ואז כתבה על הכוכבת האמיתית של האירוע, אחותה של הכלה, פיפה מידלטון. בעיני אגב היא אכן יותר יפה מהכלה. יש שם שלל תמונות שלה, מהחתונה ומאירועים אחרים, וגם – הידעתם שיש לה חבר? והוא לא הנסיך הארי, כמו שכולם מפנטזים מאז החתונה, אלא בנקאי בשם אלכס משהו. הבנקאים האלה, משתלטים על כל נסיכה בפוטנציה.

אחרי זה יש כתבה על משפחת מידלטון בכלל, איך הם לא ביישו את הפירמה בעומדם כתף אל כתף עם המשפחה המלכותית ו"זכו לשבחים מכל רחבי העולם על הופעתם ביום החתונה". חן חן למתחנפן, אבל אני מניחה שהלו! רוצים טיפים בלעדיים מהמשפחה, שלא לומר כתבה בלעדית ביום שקייט תהרה וצריך להשקיע.

ואז הכתבה המעניינת מכולם, תחת הכותרת "מסיבה בארמון" (העורכים שם לא נבחרו על יכולת ההתחכמות שלהם אובייסלי), ושם תיאור איך 300 מחברי החתן והכלה התכנסו בארמון בקינגהם לחגוג את החתונה. שלא במפתיע, הוביל את המסיבה השושבין, הלא הוא הנסיך הארי, איש החגיגות של המשפחה. הוא נשא נאום שבו עשרות בדיחות על נשירת השיער של וויליאם, ואני מבינה שזה מצחיק פעם-פעמיים, אבל בהתחשב בכל הדוגמאות שמובאות בעיתון, אני לא מבינה איך בדיחה על הקרחת של וויליאם הייתה עדיין מצחיקה בפעם השמינית. בכל מקרה, העיתון מדווח ש"אנשים הזילו דמעות מרוב צחוק". חן חן למתחנפן #2.

אבא של הכלה נשא נאום שבו סיפר על הפעם שוויליאם הופיע עם המסוק מעל הבית שלהם בכפר כדי להרשים את קייט. "ידעתי שזה רציני כשמצאתי הליקופטר מעל הבית", הצחיק אבי הכלה את האורחים, ואני כנראה לגמרי מקובעת אם זה בעיקר גרם לי לתהות אם הוא חטף ריתוק או משהו על הטיסה הלא בטיחותית הזו.

ואה אה, יש גם טענה שהנסיך הארי אמר לחברתו צ'לסי, בעת שזו בחנה את הכלה המלכותית

You're next

אבל לא הייתי מתחילה לתכנן את החתונה המלכותית הבאה, כי השניים מנהלים מערכת יחסים ארוכה של און-אוף, ובדיוק השבוע יצא המגזין "גרציה" עם השער המבשר על זה ש"צ'לסי זרקה את הארי כי היא לא רוצה להיות כלה מלכותית". בחורה מוזרה צ'לסי.

פרט לזה יש שלל תיאורים ותמונות של בגדי האורחים, שזה כמובן ממתק להתענג עליו ובדיוק בגלל זה אני קונה מגזיני זבל כאלה.

אחרי זה הכתבה הבאה היא על מסיבה נוספת שנערכה באותו ערב, שאם צריך לתמצת אותה זה הולך ככה: "מצד אחד בני מלוכה, מצד שני לא A-ליסט". זו מסיבה שערך הנסיך היווני הגולה, שהוא קרוב משפחה של וויליאם, והוזמנו אליה כל בני משפחות המלוכה האירופים שלא זכו להזמנה לבקינגהם. ואיך נאמר את זה, יש שם תמונה ממש גדולה של יורשת העצר השבדית. אכן, הנה כתבה שלא יבליטו בשבדיה. שם כמובן מתחנפנים לצד שלהם.

אחרי זה כתבה עמוסת תמונת על הכובעים של האורחות, ומשם על אורחות שאינן הכלה או משפחתה אבל עדיין נראו מצוין. אחת מהן היא ויקטוריה בקהאם, שלפי המגזין צפויה ללדת החודש. ואני שואלת – ככה נראים בחודש תשיעי? ררר.

טוב, בואו נתחיל לקצר. אז אחת הכתבות שאחרי היא מה עשתה קייט אחרי ירח הדבש, עם חזרת הזוג לביתו. ובכן, כמו כל אישה שלא הייתה בבית כמה ימים טובים, היא יצאה לסופר כדי למלא את המקרר. היא הלכה ל"ווייטרוז", שזה מעין "טיב טעם", כאחת האדם, בלי שומרי ראש ובלי כלום. היא כמובן צולמה מכל זווית וזכתה לכתבה של כמה עמודים עם כל התמונות ותיאור העובדה שהיא הלכה לסופר. כן, גם אני מתחילה להרגיש קצת קרצייה.


התמונה הזו, אבל ממאה זוויות שונות. האם הצלם מועמד לפוליצר?

הכתבה הבאה היא על צ'לסי, כאמור חברתו-פרודתו של הנסיך הארי, שאו-מיי-גוד נראתה יום אחרי החתונה עושה קניות בצ'לסי ומודדת נעליים בדיוק כמו אלה שקייט לבשה יום לפני החתונה (כלומר הוודג'ס השחורות). הכותרת המתבקשת כמובן היא "הולכת בצעדיה של קייט". פחח.

ואז, אחרי כל כתבות הפלאף האלה, מגיעה כתבה דווקא חמודה. על האורחים הלא שגרתיים של החתונה, כאלה שהם לא בני מלוכה או חברים של בני הזוג, ששיחק מזלם וקיבלו הזמנה. הסיפור הכי מרגש הוא על צעירה בת 20, שהייתה בנעוריה הומלסית וילדת מצוקה, וזכתה לעזרה מקרן הצדקה של הנסיך וויליאם, ואז אאוט אוף דה בלו גם קיבלה הזמנה לחתונה. וגם מייקאובר ושמלה ששווים 5,000 פאונד (כמעט 30 אלף שקל!!). ויש שם תמונה שלה, זוהרת ויפה. ויש גם כתבה על ג'נטלמן מתבגר שהגיע כי לחברים שלו הייתה הזמנה מיותרת ומצא את עצמו יושב ליד דיוויד בקהאם, ויש גם את בני הזוג בעלי האיטליז בכפר של ההורים של קייט שזכו להיות מוזמנים, וכו.

ומייד אחריה כתבה על האנשים מאחורי הקלעים של החתונה: נערי המקהלה, המנצח על התזמורת, מעצבת העוגות וכו. ציטוט אופייני: "קייט הייתה נורא יפה ונורא התרגשתי". הופה, כותרת.

זהו, עד כאן צהוב. אני דווקא נהניתי. בפעם הבאה – חזרה לחייה של פשוטת עם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/5/2011 21:58
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/6/2011 22:00


אוקספורד, נוטינג היל ואחרי החתונה המלכותית

מתברר שהיה לי כמה דברים בטיוטות, והזמן חלף. אז הנה משהו מפברואר:

בסוף השבוע החלטנו לפצוח בטיול ספונטני. ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שנראה לנו יפה. איך שנכנסנו לאוטו גומבוץ נרדם, אז החלטנו לשנות את הגדרת הטיול – ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שגומבוץ יתעורר בו.

זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מלונדון. כיוונו את הג'יפיאס במיוחד לנסיעה בכבישים צדדים בלבד, בשום פנים ואופן לא כבישים מהירים, ובתוך רבע שעה אחרי לונדון כבר היינו במרחבי שדות ירוקים וכפרים. היי, מתברר שלונדון זה באירופה! עד עכשיו זה לא הרגיש כמו אירופה שהכרתי, אבל כל הירוק, הפרות והסוסים בהחלט נראה כמו שבדיה/אוסטריה/הונגריה וכו.

טוב, עברנו ליד כפר שנראה מבטיח, אבל גומבוץ חרפ טוב טוב, אז החלטנו שלא נעיר אותו כי היה לו (ולנו) לילה קשה, והמשכנו. ואז היה עוד כפר ממש יפה, ועוד כפר, ועוד כפר, ואחוזה אחת, וטירה, ושלל מקומות שווים שאפשר היה לעצור בהם, אבל גומבוץ, התינוק שאינו ישן לעולם יותר מ-45 דקות, דפק שינה של שעתיים. כן כן. גם אני, בדיוק כמוכם, תוהה למה הוא לא עושה את זה במיטה, כשגם אני מנסה לישון.

אניווי, כשגומבוץ פקח את עיניו וחייך חיוך מלא שן, עמדנו מול שלט שאמר "אוקספורד". יצא שהתכוונו לטייל בצד הכפרי של אנגליה והגענו לעיר, ועוד ללב הגאווה האקדמית האנגלית.

חנינו בעיר העתיקה, שמורכבת בעצם מהרבה בניינים של האוניברסיטה. מכל מקום יצאו סטודנטים, ואני, שטרם הפנמתי שחלפו עשר שנים מאז יצאתי משערי האוניברסיטה בפעם האחרונה (שלא למטרת לפגוש לצהריים את שני), מייד תהיתי לעצמי למה לא הוצאתי כרטיס סטודנט בינלאומי כשידעתי שאני נוסעת לאנגליה. זו תהייה שתוקפת אותי אגב בכל פעם שאני מטיילת איפשהו, ואז אני נאלצת להזכיר לעצמי שאני כבר לא!!! סטודנטית.

המטרה הראשונה שלנו בעיר הייתה מקום לאכול, כי כולנו היינו רעבים, ולפחות אחד מאיתנו בוכה כשהוא רעב, ואני לא מתכוונת בהכרח לגומבוץ. המקום הראשון שראינו היה פאב בשם קינג'ס ארמס (יש פאב אחד כזה לפחות בכל מקום באנגליה). עשינו סיבוב בפנים וגילינו קבוצות סטודנטים שותים בירה, אז החלטנו שאם המקומיים יושבים שם זה כנראה בסדר, ונכנסנו.

וורנג! היינו צריכים לשים לב שהסטודנטים שותים, לא אוכלים, או מקסימום אוכלים מרק. אבל לא שמנו לב וקיבלנו אוכל עם שלושת הקריטריונים הכי שנואים – מנות קטנות, אוכל רע ומחיר יקר. רר. הדבר היחיד שהיה ראוי לדווח עליו משם הוא שלידינו בפינה ישבו שלושה סטודנטים והתווכחו על מצב העולם הערבי או משהו כזה, אבל תגידו, האם זה לא מעלה מייד בדמיונכם את הארי, רון והרמיוני יושבים בפאב בהוגסמיד?

אחרי הפאב יצאנו לטיול בעיר, והתברר שהיא מקסימה, ולגמרי שונה מלונדון. בלונדון יש תחושת עיר גדולה, קוסמופוליטית. אוקספורד הרגישה הרבה יותר אירופית, וגם שקטה ובייתית. אנחנו מאוד אהבנו, והבטחנו שנחזור, הפעם עם הכנה מוקדמת.


וגם, אם כבר אני מעלה באוב דברים, סיור בנוטינג היל, שמאז הסרט המפורסם רק הפכה לעוד יותר יקרה ועוד יותר פוש. כלומר יש שם רחובות צבעוניים והומים כמו שרואים בסרט:

אבל אלה בעיקר הרחובות שמתחברים לשוק פורטובלו. הרוב הם דווקא רחובות צוננים ולבנים, עמוסים בניינים מפוארים.

וגם, הידעתם שיש חנות לספרי טיולים, בדיוק כמו החנות שיו גרנט עבד בה בסרט? כמובן שהיא הפכה מוקד לצילומים לכל מיני תיירים שמגיעים לכבוד זה.

(צילום: האופנוען)

אין מה לומר, רק ג'וליה ויו חסרים.


וקצת נימה בריטית עכשווית: מה שטוב לוויליאם ולקייט טוב גם לסיום הפוסט הזה. אני לא יודעת מה כתבו בעיתונים בארץ, למרות שבטח כיסו את זה יפה, אבל גיליון הלו האחרון הוא כמובן ספיישל פוסט-חתונה, ובין היתר, כתוב שם בכתבה ארוכה ומפורטת על המסיבה שאחרי החתונה, שנערכה בארמון. ויש כמובן ציטוטים מנאומו המשעשע של השושבין הנסיך הארי (שהיה מלא בבדיחות על נשירת השיער של אחיו, אבל גם במילים חמות על קייט, שאותה הוא "אוהב כמו אחות", ושהשפיעה עליו הרבה, וכאן קייט מחתה דמעה), ושלל תמונות מהאורחים, וגם, ציון העובדה שהזמרת היחידה שהופיעה במסיבה הייתה אלי גולדינג, והיא ביצעה את השיר של אלטון ג'ון, "השיר שלך", ולצליליו רקדו וויליאם וקייט את הריקוד הראשון שלהם. אז הנה, השיר בביצוע שלה (לא מהמסיבה, כמובן, היא כבר ביצעה אותו בעבר):

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/5/2011 18:17
84 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/12/2012 22:55


הצד הישראלי של לונדון

כבר הרבה זמן שאני רוצה לראות את גולדרס גרין, שכונה בצפון לונדון שהיא שם נרדף לריכוז הישראלי בעיר. צירוף מקרים של בדיוק נגמרה לי הטחינה הגולמית שהבאתי מישראל וגם יום העצמאות התקרב וזה זמן טוב לספיישל יום העצמאות בבלוג, הביאו אותנו לצאת לסיור בשכונה.

באופן כללי יהודים וישראלים נוטים לגור יותר בצפון לונדון, וגולדרס גרין מפורסמת בהיותה השכונה הכי ישראלית. עד כמה ישראלית? ובכן, יש שם סטימצקי.

(צילום: האופנוען)

כן כן, חנות ספרים בעברית באנגליה. מגניב.

כבר על תחילת הביקור נתקלנו במשהו שלא רואים בדרך כלל בלונדון. מכונית חלפה ברחוב הראשי, מישהו מהמדרכה סימן לה שלום, והנהג פשוט עצר באמצע הנתיב והם התחילו לדבר.

(צילום: האופנוען)

למקרה שיש ספק הם דיברו בקול כל כך רם בעברית, שלא הייתה שאלה מאיפה הם.

על כל פנים, נכנסנו לאווירה ישר, וכבר התבדחנו שזה יהיה רק הולם אם נחנה על המדרכה. אבל לא חנינו על המדרכה, חנינו בחניה נכונה ושילמנו במדחן כמו החננות שאנחנו. במילא זה מה שהיינו עושים גם בישראל (אני אפילו קצת מתגעגעת לסלופארק הנוח).

ומה אני אומר לכם, יש שם הרבה סיבות להרגיש ישראלים. מעבר לזה שעל חצי מהמקומות יש סמל כשר, לחלק מהמקומות יש פשוט שם נורא ישראלי.

נכון שבאותה מידה התמונה הזו יכולה הייתה להיות מצולמת באלנבי?


גם אם לא עולים על זה במבט ראשון, השם של המסעדה הסינית הזו הוא בעברית                           (צילומים: האופנוען)

וגם בלי שם מאוד ישראלי יש המון חנויות עם שלטי כשר:

ואחרי הרבה זמן בלי שיצא לי להיתקל, יהודים דתיים.

(צילומים: האופנוען)

על כל פנים, אם לחזור לטחינה, אמרו לי שהסופר "ירדן" מלא בכל מוצר ישראלי שאני יכולה לחשוב עליו, ולכן בטח גם תהיה שם את הטחינה שלי, כלומר טחינה גולמית משומשום מלא (גולמית רגילה מצאתי גם בסופרים רגילים). הקופסה השנייה שהבאתי איתי מהארץ בדיוק נגמרה.

ואכן, חטפתי חתיכת דז'ה וו לשופרסל כשנכנסתי לשם.

עכשיו אני מבינה שיש שם מוצרי מזון ישראלים, עניין של כשרות וגם של טעם אני מניחה, אבל למה לעזאזל צריכים דברים כמו רדיד אלומיניום ישראלי או תבניות חד פעמיות שעשו את כל הדרך מעבר לים? (ויש אגב גם אבקות כביסה ישראליות וכאלה).

והקטע המוזר הוא שחלק גדול מהמוצרים שם דומים מאוד חיצונית לאריזה הישראלית המקורית, אבל כולם מיוצרים בידי איזו חברה אלמונית בשם "המותג". הה?

על כל פנים, מצאתי שם שני סוגי טחינה גולמית, שאף לא אחד מהם עשוי משומשום מלא. באסה.

עם זאת, קניתי ביסקוויטים, ועל כן כבר עשיתי עוגת גבינה וביסקוויטים (בצירוף פודינג אינסטנט וניל לגמרי ישראלי שרכשתי בסיינסבורי'ס הממש לא ישראלי), והיום אירחתי פה לפליידייט אמא הולנדית שמאוד התלהבה מהאיזראלי צ'יז קייק.

וקניתי גם מטבוחה, ברגע של התלהבות מכל השפע הישראלי, מה שהתגלה כהחלטה מצוינת כי בדיוק באותו הזמן נכנס האופנוען למאפייה ממול, ובגלל שהיה שישי בצהריים התמלא כולו ברוח שבת יהודית וקנה לנו חלה, קלועה וזהובה. ומתברר שמטבוחה הולך מצוין עם חלה! ובאותה הזדמנות כבר פיתחנו את הטעם הישראלי של גומבוץ ונתנו לו לטעום, והתברר שהוא אוהב מטבוחה. סבבה.

ואגב, זה לא שגרים שם רק ישראלים ויהודים, זו עדיין שכונה בריטית לכל דבר.

(צילום: האופנוען)

בכל מקרה, היה מאוד מעניין, ובאמת הרגיש קצת כמו קפיצה לישראל, עם כל דוברי העברית מסביבנו והמוצרים המוכרים. אני עוד אשוב, נגמרת לי המטבוחה ודי התמכרתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/5/2011 20:46
315 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של RMbTzlbWxK ב-28/1/2013 15:41


חדשות שואה

בכל יום שואה אני כותבת פה על היעלמותו של אבא של סבתא שלי, האיש שקפץ מהרכבת לטרבלינקה, הופיע על סף דלתה של גיסתו בוורשה, התרחץ, אכל, יצא ולא נראה יותר לעולם על ידי בני משפחה ששרדו. שורה של סימנים מסתוריים עוררו תקווה שהוא שרד, אבל עקבותיו לא התגלו.

גם השנה לא מצאנו אותו. אבל יש לי קצת חדשות. כשסבתא שלי חיפשה אחרי אבא שלה היא השאירה דפי עד ב"יד ושם" וגם בכל מאגר שמצאה, אבל שום קשר משפחתי לא התגלה בעקבות הדפים האלה.

לפני שנתיים קיבלה סבתא שלי טלפון מאישה שדיברה גרמנית. התברר שזו מתנדבת במנזר שסבתא מצאה בו מקלט אחרי המלחמה, והיא מצאה שורה של תמונות של בני נוער יהודים בארגזים של המנזר, איתרה את השם של סבתא שלי ביד ושם, ושלחה לה את התמונה שלה. כך הגיעה אל סבתא שלי תמונתה היחידה מ(כמעט) ימי המלחמה. התמונה הזו צולמה חצי שנה אחרי שהיא יצאה משערי המחנה.

כבר דיסקסתי פה את המראה שלה, איך חצי שנה של אוכל מזין עשתה פלאים אבל הבטן עוד טיפה נפוחה מהרעב של המחנה, איך היא יפה למרות ארבע שנות זוועה שהרגע נגמרו, איך, איך היא הצליחה לחייך למצלמה. (והתשובה אגב, היא שהצלם הפציר בה ארוכות לחייך, ולבסוף היא חיקתה את החיוך שלו).

על כל פנים, כמו שלסבתא שלי יש כאן תמונה, גם לעשרות הילדים יהודים שהתאספו במנזר אינדסדורף בגרמניה יש תמונה מקבילה. ולפני שנה הם הפכו לתערוכה, שהוצגה גם בארץ. הרעיון היה, מעבר למזכרת, גם למצוא את הילדים ובני הנוער האלה, שידוע ששרדו את המלחמה אבל לא ידוע מה קרה להם אחרי.

התמונות האלה הוצגו בכל העולם, גם במוזיאון השואה בוושינגטון. אחת מעובדות המוזיאון התעכבה מול התמונה של סבתא שלי. השם "בריקס" נשמע לה מוכר. יש לה קרובה בקנדה, שלאביה קראו בריקס. הקרובה, שבמשך שנים, מתברר, חיפשה קרובי משפחה של אביה, יצרה קשר עם אנשי המנזר באינדסדורף, שחיברו אותה עם סבתא שלי.

וכך, לפני אך שבועיים, קיבלה סבתא שלי אימייל מקנדית בשם סנדרה בריקס. " בתו של מי את?", חקרה סנדרה, "לאבא שלי, מוישה בריקס, היו ארבעה אחים. תמיד האמנו שהם וילדיהם נספו. אולי את בתו של אחד מהם?"

סבתא שלי היא בתו של לייבוש בריקס. גם ללייבוש היו ארבעה אחים, אבל סבתא שלי לא בטוחה בשמותיהם. מה שכן, אבא של סבתא שלי ואבא של סנדרה נולדו באותה עיר בפולין, ולאמא של שניהם קראו מניה בריקס. סנדרה יודעת שלאחד מאחיו של אביה קראו לייבוש. המסקנות ברורות. סנדרה היא – ככל הנראה – בת דודה ראשונה של סבתא שלי, קרובת משפחה ראשונה זה 66 שנה מצד אבא שלה.

(יש גם כמה אי התאמות קלות, כמו שם האב של האחים שלכל אחת מהן יש גירסה אחרת שלו, ברוך לעומת פרוים, אבל אפשר לזקוף את זה לחובת הזיכרון הלא בטוח של ילדה בת 12 כמו שסבתא שלי הייתה אז, או של בלבול אצל הבת של מוישה שלא הכירה בכלל את הסב והסבתא).

כאמור, אין למשפחת בריקס האמריקאית חדשות על אבא של סבתא. כל השנים האלה הם האמינו שהוא נספה יחד עם משפחתו.

הזמן, ההולך ומכלה את ניצולי השואה, ההורג ביעילות את כל העדויות של מי שהיה שם, פגע גם בתקווה הזו. מוישה בריקס, האיש שהכיר את אבא של סבתא שלי ויכול היה לספר לה קצת על האיש שהכירה רק עד גיל 12, שרד את המלחמה וחי שנים ארוכות, עד גיל 98. הוא נפטר רק בשנים האחרונות. כל השנים האלה הוא יכול היה לפגוש את אחייניתו ולדעת שמישהו ממשפחתו שרד, וגם לספר לה את מה שאף אחד כבר לא יוכל. אבל הקשר נוצר מאוחר מדי.

אבל לפחות לסבתא שלי יש בת דוד עכשיו, ואולי היא תוכל אפילו לקבל ממנה עוד עדויות משפחתיות. הקשר הזה חדש ורק בשלבי היכרות, אבל לפחות הוא נוצר.


ועוד משהו. לפני שנתיים פירסמתי כאן לראשונה את התמונה מהמנזר. בין המגיבים הייתה גם תגובה שביקשה לראות מה קרה לנערה היפה מהמנזר, איך היא נראית היום. אני לא מפרסמת בבלוג הזה תמונות פרונטליות עדכניות, אבל הרהרתי בזה ואני יכולה לפחות להראות קצת המשכיות, תמונות של הנערה שהפכה לאישה צעירה ואחרי זה גם לסבתא.

אז הנה, חמש שנים בלבד אחרי המנזר, שש שנים אחרי שיצאה מהמחנה, סבתא שלי כבר אמא צעירה. עפולה 1951:

(בעגלה – אבא שלי).

ועוד תמונה, יותר מתקדמת. הסחנה, 1983:

(הפעוט הוא אחינו הקטן).

החיוך כאן כבר אמיתי. סבתא אומרת תמיד: הנכדים הם הניצחון שלי על הנאצים.


וחדשות אחרונות: ביום השואה הקודם כתבתי פה על הספר "האבודים", אחד מספרי השואה המטלטלים ביותר שקראתי. והנה מתברר שבתם של אחד הזוגות שמופיעים בספר, אחד הזוגות שהכי ריגשו אותי למעשה, שומק ומלכה ריינהרץ מבאר שבע, קוראת פה, ואף כותבת בלוג משלה. היא קראה את הדברים שכתבתי, והציעה לי שאתרגם אותם, והיא תשלח את זה לאיש שכתב את הספר, דניאל מנדלסון. זה נהדר, כי רציתי לכתוב לו במשך הרבה זמן אחרי שקראתי את הספר, והתלבטתי אם לעשות את זה, והנה הגורל נותן לי תשובה אם לעשות את זה או לא. בקרוב אתרגם ואשלח לה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/5/2011 22:20
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של מ ב-11/5/2011 16:09

5/2011

שנה חדשה, אותה תעלומה

בכל שנה אני מפרסמת כאן את הפוסט הזה. גם השנה, כל עוד יש לנו תקווה לגלות משהו.

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ואחת עשרה שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 69 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.