תעלומת לייבוש בריקס – הפתרון

בדיוק לפני 14 שנה, ביום השואה 2005, פירסמתי בבלוג לראשונה את סיפורו של סבא-רבא שלי, שנעלם בשואה והיו עדויות שונות שנותר בחיים. מדי שנה פירסמתי את הסיפור שלו כאן וביקשתי – אם מישהו מכיר אדם בשם הזה, בבקשה תפנו אליי, סבתא שלי תשמח לדעת מה עלה בגורלו, גם שבעים שנה אחרי שראתה אותו בפעם האחרונה.

לפני חמש שנים הגיע אלינו הפתרון. אלא שסבתא שלי, שהייתה ילדה בשואה, כבר לא הייתה צלולה. נותרנו עם דילמה – האם לספר לה, כשאנחנו יודעים שיש יותר סיכוי שהמידע הזה יבלבל אותה ויכניס אותה לחרדות מאשר יפתור לה תעלומה, או לא לומר מילה. בחרנו לא להזכיר לה את השואה. היא כבר לא זיהתה אנשים קרובים לה, בשיחות האחרונות שלי איתה כשעוד הייתה צלולה היא חשבה שעדיין יש שואה, זה לא היה נושא שהיה טעם להעלות איתה. שתקנו.

כיוון שכך, שתקתי גם כאן. לא יכולתי לספר לכם מה קרה לאבא של הלינה בריקס, כשהלינה עצמה חיה ולא יודעת. אבל הלינה, היא סבתא שלי, חלינקה, נפטרה לפני חודשיים וחצי. זה יום השואה הראשון בלי סבתא שלי, וזה הזמן שלכם לשמוע מה באמת קרה ללייבוש בריקס.

אם הגעתם לכאן לפני שקראתם את הסיפור המקורי – כאן סיפרתי על התעלומה. כנסו לקרוא שם לפני שאתם קוראים את זה, קשה להבין את מה שכתוב כאן בלי להכיר את הפרטים משם.

סבתא, הפוסט הזה בשבילך. אני מקווה שאת כבר יודעת מה קרה והתאחדת עם הנשמה של אבא שלך. שתנוחי בשלום על משכבך.
להמשיך לקרוא

פוסט של שחוק ודמע

כמו בפעם שעברה, גם הפעם קיבלתי את ההודעה שסבתא שלי נפטרה, בווטסאפ. מהחסרונות של לגור בחו"ל.

זו הסבתא השנייה שלי שנפטרת בתוך ארבעה חודשים.

אני: אני נוסעת להלוויה של סבתא שלי בישראל
חברה לא ישראלית: רק עכשיו אתם קוברים אותה? מחכים אצלכם ממש הרבה זמן עד שקוברים
אני: לא, את הסבתא ההיא כבר קברנו. זו הסבתא השנייה שלי
חברה: או מיין גוט.

סבתא חלינקה. אם אתם קוראים קבועים כאן, אתם מכירים אותה. זו הסבתא ניצולת השואה, שהייתה ילדה כשהופרדה מהוריה ועברה את נעוריה במחנה, ושחיפשה אחרי המלחמה את אבא שלה, כי לא היה ברור אם שרד או נספה.

סבתא חלינקה 1930-2019


להמשיך לקרוא

יום השואה 2014

בכל שנה, בכל יום זיכרון לשואה, אני מפרסמת פה שני פוסטים. פוסט אחד על אבא של סבתא שלי, המיסתורין המשפחתי שלנצח כנראה יישאר מיסתורין, ועוד פוסט, ובו עדכונים, אם יש, מהסיפור, או סתם ענייני שואה.

מאז שהפכתי לאם אני מוצאת את זה בכל שנה יותר ויותר קשה. אני חיה את השואה מגיל כל כך קטן. קראתי סיפורים במקראה של בית הספר היסודי, שמעתי את סבתא ואת החברים שלה, ראיתי סרטים, הנאצים רודפים אחריי לפעמים בלילות, אבל שום דבר מעולם לא היכה בי כל כך חזק כמו הרגע שבו הבנתי מה המשמעות של הרגע הזה שבו נאצי הורג ילד לעיני הוריו. או הנסיעה ברכבת. כשהייתי בהריון הראשון קראתי את אבודים. מה שזיעזע אותי אז הייתה סצינת הלידה באמצע אקציה, שהיא אכזרית מעבר למושגים אנושיים. אבל אחרי הלידה היכה בי סיפור אחר, שנדמה לי שגם הוא היה בספר – האם שמוצאת את עצמה בקרון רכבת עמוס עם שני פעוטות, ובאיזה שלב נקרע אחד מהפעוטות מידיה ופשוט נעלם מול עיניה מתחת לאנשים, ואין ביכולתה לעשות כלום. פרט ללמות מבפנים.

אז תסלחו לי שהפעם אני לא מסוגלת לכתוב פוסט חדש על השואה. כן, דווקא היו לי אנקדוטות, אך מתבקש כשנכדים וילדים (האופנוען הוא דור שני) של ניצולי שואה גרים באירופה וחבריהם הטובים ביותר הם גרמנים יהיו אנקדוטות משעשעות-עצובות על השואה. אבל כנראה שלא היום. קראתי כמה סיפורים ברשת, הקשבתי כמה שעות לרדיו מישראל, ממש עכשיו אני אתקשר לסבתא שלי לספר לה שראיתי תמונות ששלח לי אחינו הקטן מהכיתה שבה סיפרה את סיפורה היום. אבל בזה הגעתי אל הגבול של כמה שואה אני יכולה לספוג היום. האימהות, לפחות במקרה שלי, צמצמה מאוד את יכולת ההתמודדות עם השואה.

אני משאירה אתכם עם הסיפור של אבא של סבתא שלי. זו הפעם העשירית שאני מפרסמת אותו, והוא נכון כתמיד.


 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושלוש עשרה שנה אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 72 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.


ועוד משהו קטן.

סבתא שלי, חצי שנה אחרי שיצאה מהמחנה. סיפור התמונה – כאן.


1979, סבתא ואני, ראשון לציון.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/4/2014 13:12
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף

המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-10/5/2014 22:31

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, מאי 2011

5/2011

הפוסט הצהוב (סיכומים מאוחרים לחתונה מלכותית)

אז בפוסט הקודם הבטחתי להביא עוד קצת מהצהוב צהוב של מגזין הלו! המוקדש לאחרי החתונה, ונו טוב, מישהו חייב לעשות את זה. אני רק רוצה להזכיר שאני לא יודעת מה פורסם בעיתונים בארץ אז אם אני לא מחדשת כלום – התנצלות מלכותית.

אז אני מדברת על הגיליון הזה:

שנפתח בכלל באירוע בן כמה וכמה עמודים על איזה אירוע גאלה (הנשף של המט) אחר, כולל תמונה בגובה עמוד של בר רפאלי בשמלת ערב נוצצת עם המון המון המון פאייטים.

אבל אז, אחרי עוד כל מיני מאמרים קטנים, מתחילים העניינים שלשמם התכנסנו כאן: מאמר משתפך על כמה וויליאם וקייט מתאימים וכמה התרגשנו כולנו בחתונה, לא הצלחתי לצלוח אותו אבל מאוד נהניתי מתמונות הזוג. ואגב, הנעליים שהכלה צולמה לובשת ביום שלפני החתונה הפכו כאן ללהיט היסטרי וכל חנות מציעה דגם משלה דומה להן.

כמה חבל שאני לא חובבת עקבי wedges.

אחרי זה מגיעים צילומי החתונה הרשמיים מהארמון, וזה כבר תענוג, כי מדובר בצילומים עם כל הדר המלכות שאפשר לדמיין. אחח.

דוגמה:

התמונה הקטנה מימין למעלה היא אגב התמונה המקבילה מהחתונה של צ'ארלס ודיאנה, כשהעיתון כמובן מקפיד לנתח איך בעוד ידה של קייט נחה על ירכו של וויליאם, בחתונת ההורים שלו דווקא היה ריחוק בין צ'ארלס ודיאנה ואף אחד לא נגע באף אחד. וגם, הידעתם שהיו ילדים-שושבינים בחתונה של וויליאם וקייט שהוריהם/דודיהם היו ילדים-שושבינים בחתונה של צ'ארלס ודיאנה?

אחרי זה יש כפולת סקרים משמימה על כמה האנגלים אוהבים את וויליאם וקייט, ואז מגיעה כתבה בת שבעה עמודים על השמלה של קייט, כולל ראיונות עם כל מי שעיצב כפתור לפנימית של השמלה, והשוואה מתבקשת לשמלה של גרייס קלי, שדווקא מתברר הייתה די דומה.

ואז כתבה ארוכה ומפורטת על הטיארות שלבשו כלות מלכותיות מאז חתונת המלכה עצמה, וגם כתבה על העגילים של אחות הכלה פיפה ואמא שלהן, קרול, וגם סיכות העניבה של אבי הכלה ואחיה, ואז כתבה בת ארבעה עמודים על התספורת של הכלה.

ואז כתבה בת שני עמודים על האיפור של קייט, כולל פירוט של כל תכשיר ותכשיר שהיא השתמשה. גלגלתי עיניים מצד אחד, רשמתי לעצמי פריט או שניים מעניינים מצד שני (הידעתם שיש ללנקום קרם שמיועד לכלות וטוען לטיפול וייפוי העור תחת סטרס??).

ואז כתבה על הכוכבת האמיתית של האירוע, אחותה של הכלה, פיפה מידלטון. בעיני אגב היא אכן יותר יפה מהכלה. יש שם שלל תמונות שלה, מהחתונה ומאירועים אחרים, וגם – הידעתם שיש לה חבר? והוא לא הנסיך הארי, כמו שכולם מפנטזים מאז החתונה, אלא בנקאי בשם אלכס משהו. הבנקאים האלה, משתלטים על כל נסיכה בפוטנציה.

אחרי זה יש כתבה על משפחת מידלטון בכלל, איך הם לא ביישו את הפירמה בעומדם כתף אל כתף עם המשפחה המלכותית ו"זכו לשבחים מכל רחבי העולם על הופעתם ביום החתונה". חן חן למתחנפן, אבל אני מניחה שהלו! רוצים טיפים בלעדיים מהמשפחה, שלא לומר כתבה בלעדית ביום שקייט תהרה וצריך להשקיע.

ואז הכתבה המעניינת מכולם, תחת הכותרת "מסיבה בארמון" (העורכים שם לא נבחרו על יכולת ההתחכמות שלהם אובייסלי), ושם תיאור איך 300 מחברי החתן והכלה התכנסו בארמון בקינגהם לחגוג את החתונה. שלא במפתיע, הוביל את המסיבה השושבין, הלא הוא הנסיך הארי, איש החגיגות של המשפחה. הוא נשא נאום שבו עשרות בדיחות על נשירת השיער של וויליאם, ואני מבינה שזה מצחיק פעם-פעמיים, אבל בהתחשב בכל הדוגמאות שמובאות בעיתון, אני לא מבינה איך בדיחה על הקרחת של וויליאם הייתה עדיין מצחיקה בפעם השמינית. בכל מקרה, העיתון מדווח ש"אנשים הזילו דמעות מרוב צחוק". חן חן למתחנפן #2.

אבא של הכלה נשא נאום שבו סיפר על הפעם שוויליאם הופיע עם המסוק מעל הבית שלהם בכפר כדי להרשים את קייט. "ידעתי שזה רציני כשמצאתי הליקופטר מעל הבית", הצחיק אבי הכלה את האורחים, ואני כנראה לגמרי מקובעת אם זה בעיקר גרם לי לתהות אם הוא חטף ריתוק או משהו על הטיסה הלא בטיחותית הזו.

ואה אה, יש גם טענה שהנסיך הארי אמר לחברתו צ'לסי, בעת שזו בחנה את הכלה המלכותית

You're next

אבל לא הייתי מתחילה לתכנן את החתונה המלכותית הבאה, כי השניים מנהלים מערכת יחסים ארוכה של און-אוף, ובדיוק השבוע יצא המגזין "גרציה" עם השער המבשר על זה ש"צ'לסי זרקה את הארי כי היא לא רוצה להיות כלה מלכותית". בחורה מוזרה צ'לסי.

פרט לזה יש שלל תיאורים ותמונות של בגדי האורחים, שזה כמובן ממתק להתענג עליו ובדיוק בגלל זה אני קונה מגזיני זבל כאלה.

אחרי זה הכתבה הבאה היא על מסיבה נוספת שנערכה באותו ערב, שאם צריך לתמצת אותה זה הולך ככה: "מצד אחד בני מלוכה, מצד שני לא A-ליסט". זו מסיבה שערך הנסיך היווני הגולה, שהוא קרוב משפחה של וויליאם, והוזמנו אליה כל בני משפחות המלוכה האירופים שלא זכו להזמנה לבקינגהם. ואיך נאמר את זה, יש שם תמונה ממש גדולה של יורשת העצר השבדית. אכן, הנה כתבה שלא יבליטו בשבדיה. שם כמובן מתחנפנים לצד שלהם.

אחרי זה כתבה עמוסת תמונת על הכובעים של האורחות, ומשם על אורחות שאינן הכלה או משפחתה אבל עדיין נראו מצוין. אחת מהן היא ויקטוריה בקהאם, שלפי המגזין צפויה ללדת החודש. ואני שואלת – ככה נראים בחודש תשיעי? ררר.

טוב, בואו נתחיל לקצר. אז אחת הכתבות שאחרי היא מה עשתה קייט אחרי ירח הדבש, עם חזרת הזוג לביתו. ובכן, כמו כל אישה שלא הייתה בבית כמה ימים טובים, היא יצאה לסופר כדי למלא את המקרר. היא הלכה ל"ווייטרוז", שזה מעין "טיב טעם", כאחת האדם, בלי שומרי ראש ובלי כלום. היא כמובן צולמה מכל זווית וזכתה לכתבה של כמה עמודים עם כל התמונות ותיאור העובדה שהיא הלכה לסופר. כן, גם אני מתחילה להרגיש קצת קרצייה.


התמונה הזו, אבל ממאה זוויות שונות. האם הצלם מועמד לפוליצר?

הכתבה הבאה היא על צ'לסי, כאמור חברתו-פרודתו של הנסיך הארי, שאו-מיי-גוד נראתה יום אחרי החתונה עושה קניות בצ'לסי ומודדת נעליים בדיוק כמו אלה שקייט לבשה יום לפני החתונה (כלומר הוודג'ס השחורות). הכותרת המתבקשת כמובן היא "הולכת בצעדיה של קייט". פחח.

ואז, אחרי כל כתבות הפלאף האלה, מגיעה כתבה דווקא חמודה. על האורחים הלא שגרתיים של החתונה, כאלה שהם לא בני מלוכה או חברים של בני הזוג, ששיחק מזלם וקיבלו הזמנה. הסיפור הכי מרגש הוא על צעירה בת 20, שהייתה בנעוריה הומלסית וילדת מצוקה, וזכתה לעזרה מקרן הצדקה של הנסיך וויליאם, ואז אאוט אוף דה בלו גם קיבלה הזמנה לחתונה. וגם מייקאובר ושמלה ששווים 5,000 פאונד (כמעט 30 אלף שקל!!). ויש שם תמונה שלה, זוהרת ויפה. ויש גם כתבה על ג'נטלמן מתבגר שהגיע כי לחברים שלו הייתה הזמנה מיותרת ומצא את עצמו יושב ליד דיוויד בקהאם, ויש גם את בני הזוג בעלי האיטליז בכפר של ההורים של קייט שזכו להיות מוזמנים, וכו.

ומייד אחריה כתבה על האנשים מאחורי הקלעים של החתונה: נערי המקהלה, המנצח על התזמורת, מעצבת העוגות וכו. ציטוט אופייני: "קייט הייתה נורא יפה ונורא התרגשתי". הופה, כותרת.

זהו, עד כאן צהוב. אני דווקא נהניתי. בפעם הבאה – חזרה לחייה של פשוטת עם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/5/2011 21:58
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/6/2011 22:00


אוקספורד, נוטינג היל ואחרי החתונה המלכותית

מתברר שהיה לי כמה דברים בטיוטות, והזמן חלף. אז הנה משהו מפברואר:

בסוף השבוע החלטנו לפצוח בטיול ספונטני. ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שנראה לנו יפה. איך שנכנסנו לאוטו גומבוץ נרדם, אז החלטנו לשנות את הגדרת הטיול – ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שגומבוץ יתעורר בו.

זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מלונדון. כיוונו את הג'יפיאס במיוחד לנסיעה בכבישים צדדים בלבד, בשום פנים ואופן לא כבישים מהירים, ובתוך רבע שעה אחרי לונדון כבר היינו במרחבי שדות ירוקים וכפרים. היי, מתברר שלונדון זה באירופה! עד עכשיו זה לא הרגיש כמו אירופה שהכרתי, אבל כל הירוק, הפרות והסוסים בהחלט נראה כמו שבדיה/אוסטריה/הונגריה וכו.

טוב, עברנו ליד כפר שנראה מבטיח, אבל גומבוץ חרפ טוב טוב, אז החלטנו שלא נעיר אותו כי היה לו (ולנו) לילה קשה, והמשכנו. ואז היה עוד כפר ממש יפה, ועוד כפר, ועוד כפר, ואחוזה אחת, וטירה, ושלל מקומות שווים שאפשר היה לעצור בהם, אבל גומבוץ, התינוק שאינו ישן לעולם יותר מ-45 דקות, דפק שינה של שעתיים. כן כן. גם אני, בדיוק כמוכם, תוהה למה הוא לא עושה את זה במיטה, כשגם אני מנסה לישון.

אניווי, כשגומבוץ פקח את עיניו וחייך חיוך מלא שן, עמדנו מול שלט שאמר "אוקספורד". יצא שהתכוונו לטייל בצד הכפרי של אנגליה והגענו לעיר, ועוד ללב הגאווה האקדמית האנגלית.

חנינו בעיר העתיקה, שמורכבת בעצם מהרבה בניינים של האוניברסיטה. מכל מקום יצאו סטודנטים, ואני, שטרם הפנמתי שחלפו עשר שנים מאז יצאתי משערי האוניברסיטה בפעם האחרונה (שלא למטרת לפגוש לצהריים את שני), מייד תהיתי לעצמי למה לא הוצאתי כרטיס סטודנט בינלאומי כשידעתי שאני נוסעת לאנגליה. זו תהייה שתוקפת אותי אגב בכל פעם שאני מטיילת איפשהו, ואז אני נאלצת להזכיר לעצמי שאני כבר לא!!! סטודנטית.

המטרה הראשונה שלנו בעיר הייתה מקום לאכול, כי כולנו היינו רעבים, ולפחות אחד מאיתנו בוכה כשהוא רעב, ואני לא מתכוונת בהכרח לגומבוץ. המקום הראשון שראינו היה פאב בשם קינג'ס ארמס (יש פאב אחד כזה לפחות בכל מקום באנגליה). עשינו סיבוב בפנים וגילינו קבוצות סטודנטים שותים בירה, אז החלטנו שאם המקומיים יושבים שם זה כנראה בסדר, ונכנסנו.

וורנג! היינו צריכים לשים לב שהסטודנטים שותים, לא אוכלים, או מקסימום אוכלים מרק. אבל לא שמנו לב וקיבלנו אוכל עם שלושת הקריטריונים הכי שנואים – מנות קטנות, אוכל רע ומחיר יקר. רר. הדבר היחיד שהיה ראוי לדווח עליו משם הוא שלידינו בפינה ישבו שלושה סטודנטים והתווכחו על מצב העולם הערבי או משהו כזה, אבל תגידו, האם זה לא מעלה מייד בדמיונכם את הארי, רון והרמיוני יושבים בפאב בהוגסמיד?

אחרי הפאב יצאנו לטיול בעיר, והתברר שהיא מקסימה, ולגמרי שונה מלונדון. בלונדון יש תחושת עיר גדולה, קוסמופוליטית. אוקספורד הרגישה הרבה יותר אירופית, וגם שקטה ובייתית. אנחנו מאוד אהבנו, והבטחנו שנחזור, הפעם עם הכנה מוקדמת.


וגם, אם כבר אני מעלה באוב דברים, סיור בנוטינג היל, שמאז הסרט המפורסם רק הפכה לעוד יותר יקרה ועוד יותר פוש. כלומר יש שם רחובות צבעוניים והומים כמו שרואים בסרט:

אבל אלה בעיקר הרחובות שמתחברים לשוק פורטובלו. הרוב הם דווקא רחובות צוננים ולבנים, עמוסים בניינים מפוארים.

וגם, הידעתם שיש חנות לספרי טיולים, בדיוק כמו החנות שיו גרנט עבד בה בסרט? כמובן שהיא הפכה מוקד לצילומים לכל מיני תיירים שמגיעים לכבוד זה.

(צילום: האופנוען)

אין מה לומר, רק ג'וליה ויו חסרים.


וקצת נימה בריטית עכשווית: מה שטוב לוויליאם ולקייט טוב גם לסיום הפוסט הזה. אני לא יודעת מה כתבו בעיתונים בארץ, למרות שבטח כיסו את זה יפה, אבל גיליון הלו האחרון הוא כמובן ספיישל פוסט-חתונה, ובין היתר, כתוב שם בכתבה ארוכה ומפורטת על המסיבה שאחרי החתונה, שנערכה בארמון. ויש כמובן ציטוטים מנאומו המשעשע של השושבין הנסיך הארי (שהיה מלא בבדיחות על נשירת השיער של אחיו, אבל גם במילים חמות על קייט, שאותה הוא "אוהב כמו אחות", ושהשפיעה עליו הרבה, וכאן קייט מחתה דמעה), ושלל תמונות מהאורחים, וגם, ציון העובדה שהזמרת היחידה שהופיעה במסיבה הייתה אלי גולדינג, והיא ביצעה את השיר של אלטון ג'ון, "השיר שלך", ולצליליו רקדו וויליאם וקייט את הריקוד הראשון שלהם. אז הנה, השיר בביצוע שלה (לא מהמסיבה, כמובן, היא כבר ביצעה אותו בעבר):

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/5/2011 18:17
84 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/12/2012 22:55


הצד הישראלי של לונדון

כבר הרבה זמן שאני רוצה לראות את גולדרס גרין, שכונה בצפון לונדון שהיא שם נרדף לריכוז הישראלי בעיר. צירוף מקרים של בדיוק נגמרה לי הטחינה הגולמית שהבאתי מישראל וגם יום העצמאות התקרב וזה זמן טוב לספיישל יום העצמאות בבלוג, הביאו אותנו לצאת לסיור בשכונה.

באופן כללי יהודים וישראלים נוטים לגור יותר בצפון לונדון, וגולדרס גרין מפורסמת בהיותה השכונה הכי ישראלית. עד כמה ישראלית? ובכן, יש שם סטימצקי.

(צילום: האופנוען)

כן כן, חנות ספרים בעברית באנגליה. מגניב.

כבר על תחילת הביקור נתקלנו במשהו שלא רואים בדרך כלל בלונדון. מכונית חלפה ברחוב הראשי, מישהו מהמדרכה סימן לה שלום, והנהג פשוט עצר באמצע הנתיב והם התחילו לדבר.

(צילום: האופנוען)

למקרה שיש ספק הם דיברו בקול כל כך רם בעברית, שלא הייתה שאלה מאיפה הם.

על כל פנים, נכנסנו לאווירה ישר, וכבר התבדחנו שזה יהיה רק הולם אם נחנה על המדרכה. אבל לא חנינו על המדרכה, חנינו בחניה נכונה ושילמנו במדחן כמו החננות שאנחנו. במילא זה מה שהיינו עושים גם בישראל (אני אפילו קצת מתגעגעת לסלופארק הנוח).

ומה אני אומר לכם, יש שם הרבה סיבות להרגיש ישראלים. מעבר לזה שעל חצי מהמקומות יש סמל כשר, לחלק מהמקומות יש פשוט שם נורא ישראלי.

נכון שבאותה מידה התמונה הזו יכולה הייתה להיות מצולמת באלנבי?


גם אם לא עולים על זה במבט ראשון, השם של המסעדה הסינית הזו הוא בעברית                           (צילומים: האופנוען)

וגם בלי שם מאוד ישראלי יש המון חנויות עם שלטי כשר:

ואחרי הרבה זמן בלי שיצא לי להיתקל, יהודים דתיים.

(צילומים: האופנוען)

על כל פנים, אם לחזור לטחינה, אמרו לי שהסופר "ירדן" מלא בכל מוצר ישראלי שאני יכולה לחשוב עליו, ולכן בטח גם תהיה שם את הטחינה שלי, כלומר טחינה גולמית משומשום מלא (גולמית רגילה מצאתי גם בסופרים רגילים). הקופסה השנייה שהבאתי איתי מהארץ בדיוק נגמרה.

ואכן, חטפתי חתיכת דז'ה וו לשופרסל כשנכנסתי לשם.

עכשיו אני מבינה שיש שם מוצרי מזון ישראלים, עניין של כשרות וגם של טעם אני מניחה, אבל למה לעזאזל צריכים דברים כמו רדיד אלומיניום ישראלי או תבניות חד פעמיות שעשו את כל הדרך מעבר לים? (ויש אגב גם אבקות כביסה ישראליות וכאלה).

והקטע המוזר הוא שחלק גדול מהמוצרים שם דומים מאוד חיצונית לאריזה הישראלית המקורית, אבל כולם מיוצרים בידי איזו חברה אלמונית בשם "המותג". הה?

על כל פנים, מצאתי שם שני סוגי טחינה גולמית, שאף לא אחד מהם עשוי משומשום מלא. באסה.

עם זאת, קניתי ביסקוויטים, ועל כן כבר עשיתי עוגת גבינה וביסקוויטים (בצירוף פודינג אינסטנט וניל לגמרי ישראלי שרכשתי בסיינסבורי'ס הממש לא ישראלי), והיום אירחתי פה לפליידייט אמא הולנדית שמאוד התלהבה מהאיזראלי צ'יז קייק.

וקניתי גם מטבוחה, ברגע של התלהבות מכל השפע הישראלי, מה שהתגלה כהחלטה מצוינת כי בדיוק באותו הזמן נכנס האופנוען למאפייה ממול, ובגלל שהיה שישי בצהריים התמלא כולו ברוח שבת יהודית וקנה לנו חלה, קלועה וזהובה. ומתברר שמטבוחה הולך מצוין עם חלה! ובאותה הזדמנות כבר פיתחנו את הטעם הישראלי של גומבוץ ונתנו לו לטעום, והתברר שהוא אוהב מטבוחה. סבבה.

ואגב, זה לא שגרים שם רק ישראלים ויהודים, זו עדיין שכונה בריטית לכל דבר.

(צילום: האופנוען)

בכל מקרה, היה מאוד מעניין, ובאמת הרגיש קצת כמו קפיצה לישראל, עם כל דוברי העברית מסביבנו והמוצרים המוכרים. אני עוד אשוב, נגמרת לי המטבוחה ודי התמכרתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/5/2011 20:46
315 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של RMbTzlbWxK ב-28/1/2013 15:41


חדשות שואה

בכל יום שואה אני כותבת פה על היעלמותו של אבא של סבתא שלי, האיש שקפץ מהרכבת לטרבלינקה, הופיע על סף דלתה של גיסתו בוורשה, התרחץ, אכל, יצא ולא נראה יותר לעולם על ידי בני משפחה ששרדו. שורה של סימנים מסתוריים עוררו תקווה שהוא שרד, אבל עקבותיו לא התגלו.

גם השנה לא מצאנו אותו. אבל יש לי קצת חדשות. כשסבתא שלי חיפשה אחרי אבא שלה היא השאירה דפי עד ב"יד ושם" וגם בכל מאגר שמצאה, אבל שום קשר משפחתי לא התגלה בעקבות הדפים האלה.

לפני שנתיים קיבלה סבתא שלי טלפון מאישה שדיברה גרמנית. התברר שזו מתנדבת במנזר שסבתא מצאה בו מקלט אחרי המלחמה, והיא מצאה שורה של תמונות של בני נוער יהודים בארגזים של המנזר, איתרה את השם של סבתא שלי ביד ושם, ושלחה לה את התמונה שלה. כך הגיעה אל סבתא שלי תמונתה היחידה מ(כמעט) ימי המלחמה. התמונה הזו צולמה חצי שנה אחרי שהיא יצאה משערי המחנה.

כבר דיסקסתי פה את המראה שלה, איך חצי שנה של אוכל מזין עשתה פלאים אבל הבטן עוד טיפה נפוחה מהרעב של המחנה, איך היא יפה למרות ארבע שנות זוועה שהרגע נגמרו, איך, איך היא הצליחה לחייך למצלמה. (והתשובה אגב, היא שהצלם הפציר בה ארוכות לחייך, ולבסוף היא חיקתה את החיוך שלו).

על כל פנים, כמו שלסבתא שלי יש כאן תמונה, גם לעשרות הילדים יהודים שהתאספו במנזר אינדסדורף בגרמניה יש תמונה מקבילה. ולפני שנה הם הפכו לתערוכה, שהוצגה גם בארץ. הרעיון היה, מעבר למזכרת, גם למצוא את הילדים ובני הנוער האלה, שידוע ששרדו את המלחמה אבל לא ידוע מה קרה להם אחרי.

התמונות האלה הוצגו בכל העולם, גם במוזיאון השואה בוושינגטון. אחת מעובדות המוזיאון התעכבה מול התמונה של סבתא שלי. השם "בריקס" נשמע לה מוכר. יש לה קרובה בקנדה, שלאביה קראו בריקס. הקרובה, שבמשך שנים, מתברר, חיפשה קרובי משפחה של אביה, יצרה קשר עם אנשי המנזר באינדסדורף, שחיברו אותה עם סבתא שלי.

וכך, לפני אך שבועיים, קיבלה סבתא שלי אימייל מקנדית בשם סנדרה בריקס. " בתו של מי את?", חקרה סנדרה, "לאבא שלי, מוישה בריקס, היו ארבעה אחים. תמיד האמנו שהם וילדיהם נספו. אולי את בתו של אחד מהם?"

סבתא שלי היא בתו של לייבוש בריקס. גם ללייבוש היו ארבעה אחים, אבל סבתא שלי לא בטוחה בשמותיהם. מה שכן, אבא של סבתא שלי ואבא של סנדרה נולדו באותה עיר בפולין, ולאמא של שניהם קראו מניה בריקס. סנדרה יודעת שלאחד מאחיו של אביה קראו לייבוש. המסקנות ברורות. סנדרה היא – ככל הנראה – בת דודה ראשונה של סבתא שלי, קרובת משפחה ראשונה זה 66 שנה מצד אבא שלה.

(יש גם כמה אי התאמות קלות, כמו שם האב של האחים שלכל אחת מהן יש גירסה אחרת שלו, ברוך לעומת פרוים, אבל אפשר לזקוף את זה לחובת הזיכרון הלא בטוח של ילדה בת 12 כמו שסבתא שלי הייתה אז, או של בלבול אצל הבת של מוישה שלא הכירה בכלל את הסב והסבתא).

כאמור, אין למשפחת בריקס האמריקאית חדשות על אבא של סבתא. כל השנים האלה הם האמינו שהוא נספה יחד עם משפחתו.

הזמן, ההולך ומכלה את ניצולי השואה, ההורג ביעילות את כל העדויות של מי שהיה שם, פגע גם בתקווה הזו. מוישה בריקס, האיש שהכיר את אבא של סבתא שלי ויכול היה לספר לה קצת על האיש שהכירה רק עד גיל 12, שרד את המלחמה וחי שנים ארוכות, עד גיל 98. הוא נפטר רק בשנים האחרונות. כל השנים האלה הוא יכול היה לפגוש את אחייניתו ולדעת שמישהו ממשפחתו שרד, וגם לספר לה את מה שאף אחד כבר לא יוכל. אבל הקשר נוצר מאוחר מדי.

אבל לפחות לסבתא שלי יש בת דוד עכשיו, ואולי היא תוכל אפילו לקבל ממנה עוד עדויות משפחתיות. הקשר הזה חדש ורק בשלבי היכרות, אבל לפחות הוא נוצר.


ועוד משהו. לפני שנתיים פירסמתי כאן לראשונה את התמונה מהמנזר. בין המגיבים הייתה גם תגובה שביקשה לראות מה קרה לנערה היפה מהמנזר, איך היא נראית היום. אני לא מפרסמת בבלוג הזה תמונות פרונטליות עדכניות, אבל הרהרתי בזה ואני יכולה לפחות להראות קצת המשכיות, תמונות של הנערה שהפכה לאישה צעירה ואחרי זה גם לסבתא.

אז הנה, חמש שנים בלבד אחרי המנזר, שש שנים אחרי שיצאה מהמחנה, סבתא שלי כבר אמא צעירה. עפולה 1951:

(בעגלה – אבא שלי).

ועוד תמונה, יותר מתקדמת. הסחנה, 1983:

(הפעוט הוא אחינו הקטן).

החיוך כאן כבר אמיתי. סבתא אומרת תמיד: הנכדים הם הניצחון שלי על הנאצים.


וחדשות אחרונות: ביום השואה הקודם כתבתי פה על הספר "האבודים", אחד מספרי השואה המטלטלים ביותר שקראתי. והנה מתברר שבתם של אחד הזוגות שמופיעים בספר, אחד הזוגות שהכי ריגשו אותי למעשה, שומק ומלכה ריינהרץ מבאר שבע, קוראת פה, ואף כותבת בלוג משלה. היא קראה את הדברים שכתבתי, והציעה לי שאתרגם אותם, והיא תשלח את זה לאיש שכתב את הספר, דניאל מנדלסון. זה נהדר, כי רציתי לכתוב לו במשך הרבה זמן אחרי שקראתי את הספר, והתלבטתי אם לעשות את זה, והנה הגורל נותן לי תשובה אם לעשות את זה או לא. בקרוב אתרגם ואשלח לה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/5/2011 22:20
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של מ ב-11/5/2011 16:09

5/2011

שנה חדשה, אותה תעלומה

בכל שנה אני מפרסמת כאן את הפוסט הזה. גם השנה, כל עוד יש לנו תקווה לגלות משהו.

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ואחת עשרה שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 69 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

 

ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2010

שירים

יצאתי

מהבית

בלי גומבוץ

בלי תיק החתלה

עם להסתכל במראה לפני

אפילו שמתי דאודורנט

ראיתי

אנשים יושבים

בבית קפה

גם לי היו חיים

פעם

(חצי שעה לסידורים באדיבות הבייביסיטר אמא שלי ולי בא לכתוב שירה)


לפעמים, כשאני מניקה כשהאופנוען בבית, אנחנו רואים ביחד סיטקומים.

או כמו שהאופנוען אומר: "שנראה ציץ-קום?"


דברים על הילדות שמגלים כמבוגרים –

תוך פיזום שירים לגומבוץ מהדיסק "מאה שירים ראשונים" (מתנה באדיבות הדס) אני מגלה שב"במדינת הגמדים" יש משפט שאומר:

"וישיר מה טוב ומה

צאת יחדיו למלחמה"

סליחה?? נראה לכם שזה מסר הגיוני לתינוק? טוב לצאת למלחמה? איזה מן משפט זה לשיר ילדים??


"אלוהים תן לי רק טיפת חלב"

(לא משנה מה אני שומעת, גם שיר של זהבה בן ברדיו, מוחי ישנה לו את המילים כך שיתאימו לעולמי בימים אלה)


"אז אמרתי, לשכן

תגיד לי למה אתה לא ישן

הוא אמר לי אני רק השכן

של השכן של התינוק שלא ישן"

(כאמור)


"לה לה לה אפצ'י"

(האופנוען, פעם בחור קשוח, מסתובב בבית ומפזם את השיר שהכי נדבק אליו לאחרונה)


אני מכינה את בקבוק הפורמולה הלילי של גומבוץ בעוד האופנוען מחזיק אותו וממתין.

האופנוען לגומבוץ: כן חמודי, כבר זה מוכן, אמא שלך פשוט קצת איטית

אני מייבשת היטב את הבקבוק עם מגבת נייר, מודדת פורמולה, מערבבת היטב, סוגרת חזק את הבקבוק וכו. גומבוץ מאבד סבלנות

האופנוען לגומבוץ: כן מסכן שלי, אמא מכינה לך פורמולה בזמן שאישה אחרת הייתה מספיקה כבר להכין טשונט


ונעבור לפינת האופנה והצרכנות, והפעם: למה לא שווה להשקיע בבגדי תינוקות יקרים, למרות שיש בגדים כאלה מקסימים. הדרכה כולל תמונות.

מוצג מספר 1:

המוצג: בייבי גרו של מעצב שבדי. נקנה בספטמבר בביקורי האחרון בשטוקהולם, בחנות מעצבים מקסימה לתינוקות בסודרמאלם, ה"סוהו" של שטוקהולם.

המחיר: 125 שקל.

התירוץ: ידעתי שזה המון כסף בשביל בגד לתינוק, אבל חשבתי שהבגד ממש מיוחד ומגניב, ושיכנעתי את עצמי שלא נורא להוציא סכום כזה פעם אחת, ושיהיה לילד משהו מגניב.

התוצאה הכואבת: בגלל שכתוב על התווית "לגיל 3 חודשים" בכלל לא ניסיתי להלביש את גומבוץ בזה. רק לפני שבוע היכתה בי ההבנה שלמרות התווית, הבגד נראה די קטן. הלבשתי את גומבוץ בזה, בקושי, והוא מייד קיבל את מראה הקישקע הדחוס בתוכו. בקיצור, זה קטן עליו.

מוצג מס' 2

המוצגים: שני בייביגרו מקסימים שנקנו לגומבוץ על ידי בן דוד של האופנוען ואשתו.

התירוץ: לא צריך, זו כאמור מתנה.

התוצאה הכואבת: גומבוץ היה בן ארבעה שבועות כשקיבלנו את זה. על הבגד הירוק כתוב שהוא לניו בורן, ואכן, הוא בגודל של בובת ברבי בערך, אז בכלל לא ניסינו להלביש לו את זה. על הצהוב כתוב שזה לגיל חודש, אז הלבשנו לו את זה כשהלכנו לבקר את איריס ואלון, על מנת להרשים את כולם עם המלתחה המגניבה של גומבוץ. זה היה כל כך צמוד עליו שהוא נראה כמו פונזי.

מוצג מס' 3

המוצג: חולצת פולו מקסימה עם ניחוח עיצוב יוקרתי: נקנתה כמתנה על ידי חברתי האיטלקיה שרה במילאנו, נשלחה אליי בדואר והייתה ארוזה בסטייל איטלקי.

התירוץ: מתנה וכו.

התוצאה הכואבת: על התווית כתוב "חודש עד שלושה חודשים". ניסיתי את זה עליו בפעם הראשונה כשהוא היה בן חודש, ואיך נאמר, זה בקושי עלה עליו, וכנראה שבשעתיים שהוא לבש את זה הוא גדל קצת, כי להוריד לו את זה אחר כך היה עוד יותר מאתגר.


אלוהים, סיימתי עוד פוסט על תינוקות. צר עולמי כעולם נמלה לאחרונה.


אל תחייגו מספר שמתחיל ב- *72

היום בצהריים צלצל קו הבזק בבית:

"שלום", אמר איש בעל מבטא שלא זיהיתי, "אני רופא מומחה באיכילוב. הגיע אלינו פצוע מתאונת דרכים שנתן את הטלפון הזה וביקש שנודיע".

דבר ראשון חטפתי חום. "ידעתי שאופנוע זה מסוכן!!" חשבתי לעצמי, "גומבוץ אפילו לא יזכור את אבא!!"

דבר שני תהיתי מה פתאום המספר הזה – אנחנו לא משתמשים בבזק לשיחות נכנסות, ורק לאופנוען ולהורים שלי בערך יש אותו, ואין סיכוי שהאופנוען יזכור את המספר הזה בעל פה, ועוד אחרי תאונה.

"איך קוראים לפצוע?" שאלתי את המתקשר.

"אין לי את השם", הוא ענה, "את צריכה להתקשר למחלקת התקשורת של איכילוב, והם יגידו לך מי זה. המספר הוא כוכבית 720527316650"

המוח שלי לא עובד בימים אלה. כבר התחלתי לחייג את המספר הזה, כשחגית, שהייתה אצלי, נזעקה:

"זה לא מספר הגיוני, זה יכול להיות עוקץ כלשהו"

אז קודם כל התקשרתי למשרד של האופנוען, ואיזו אנחת רווחה נפלטה לי כשגיליתי שהוא חי, שלם ומנקר במשרד (גם הוא לא ישן משהו מאז שגומבוץ השתלט לנו על הבית).

ואז, ליתר ביטחון, לוודא שאין איזה פצוע לא ברור שממתין דווקא לי, התקשרנו לאיכילוב, למספר האמיתי שמצאנו בגוגל, ושם העבירו אותנו למיון שהבטיחו לנו שאף אחד לא ביקש להתקשר למספר שלי, וגם הוסיפו שאין דבר כזה להתקשר למחלקת תקשורת לקבל שם של פצוע.

ואז עברתי לגוגל, ואחרי מאמץ קל גיליתי שמדובר בהונאה פשוטה שהייתה שכיחה פה לפני כמה שנים (להגנתי אומר שלא גרתי אז בארץ ולא שמעתי עליה מעולם). זה נקרא "הונאת עקוב אחריי". מי שמחייג *72 מעביר איכשהו שיחות למספר שמחייגים אחרי. אם הייתי מחייגת את המספר הזה, הייתי מאפשרת למספר הסלקום

052-7316650

לקבל – למשל – שיחות גוביינא לגמרי על חשבוני.

יכולתי להתקשר למספר הזה ולהגיע ישירות לנוכל, אבל אני לא רואה טעם.

אם תגגלו "הונאת עקוב אחריי" תגלו הרבה סיפורים עליה, וגם איך מבטלים אותה. ואפשר לקרוא על זה למשל כאן.

כאזרחית טובה אגב הודעתי על הסיפור הזה למחלקת ההונאות של בזק, שדי משכו בכתפיים והפנו אותי למשטרה. במשטרה, אם הבנתי נכון מהאיש שענה לי בבזק, מפנים בחזרה למחלקת ההונאות של בזק, או מקסימום נותנים להגיש תלונה. אני בטוחה – נוט – שזה יועיל המון, אז לא טרחתי.

בכל מקרה, אם מתקשרים להודיע לכם על קרוב שנפצע בתאונה/זכייה בפרס כלשהו ומבקשים להתקשר בחזרה למספר שמתחיל בכוכבית 72 או בעצם בכל קידומת לא מוכרת – אל תעשו את זה.

עד כאן לפינת השירות לאזרח הישר בבלוגי. אני חוזרת לנענע את הילד.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/4/2010 15:02
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/4/2010 13:11


האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחקת* (אפיזודות ותובנות של הורות)

לילה. כולם ישנים. חוץ מעדי וגומבוץ.


לפני הלידה:

האופנוען: אנחנו לא נהיה מהזוגות האלה שמדברים על קקי!

חמישה שבועות אחרי הלידה:

האופנוען מעיר אותי מתנומה שתפסתי בזמן שהוא מחזיק את גומבוץ, והמשפט הראשון שהוא אומר לי הוא:

את שומעת, הוא לא עשה קקי מאתמול!


כשנולד גומבוץ העיף האופנוען מבט אחד באוזניו המוזרות קצת ואמר בצער: "הוא קיבל את אוזני המיסטר ספוק שלך"

"מיסטר ספוק??" נעלבתי.

"כן", אמר האופנוען והצביע על אוזניי הזוויותיות. "תוסיפי חץ וקשת ואת מסתערבת ביער העלפים בלי בעיה".

שבועיים אחרי הגיעה אמא של האופנוען, אחזה בגומבוץ, בחנה את אוזניו וקבעה בעוד האופנוען מסמיק: "לא ברור למי הוא דומה, אבל דבר אחד בטוח – יש לו בדיוק את האוזניים של האופנוען".

muaaah


גומבוץ פיתח מנהג לישון הרבה, כל עוד הוא עושה את זה על הידיים שלי. אמא שלי מגיעה כדי להחזיק אותו ולעזור לי להגשים את חלומותיי לעשות פיפי ולתלות כביסה. אחרי בכי הסתגלות קצר נרגע גומבוץ בזרועותיה כשהיא עומדת ומנענעת אותו. אמא נוטלת באופטימיות את מגזין דה-מארקר ומתיישבת עם גומבוץ על הספה. גומבוץ משתאה על החוצפה ופורץ בזעקות מחאה עזות. אמא המופתעת נאלצת לקום שוב ולנענע אותו. גומבוץ נרגע אחרי בכי אזהרה קצר. העיתון מוחזר אחר כבוד לערימת הלקרוא המכובדת שלי. אמא נותרת עומדת כשעה.


שיעור בהונגרית #1

מוצץ בהונגרית – צומי

(כן, ממש כמו תשומת לב בפקאצית מדוברת)

לשימוש במשפטים הבאים:

"הוא רוצה צומי"

"ניסית צומי?"

(וזו באמת המילה הכי מצחיקה ומתאימה למוצץ)

והכי שכיח:

"איפה לעזאזל הצומי שלו????"


חופשת לידה? חופשה? אתם בטוחים? חופשה? פחחח.


אני לא מבינה איך אנשים שרדו לפני המצאת הקניות ברשת. זה לא שיש לי זמן ללכת לסופר, בטח לא להסתובב שם שעה ולבחור דברים, וגם איך בדיוק אני אמורה לסחוב עגלה של מצרכים במקביל לעגלת תינוק (או במקרה שלי, עם סרבן עגלה על הידיים)?

בקיצור, קניות ברשת, ובמקרה שלי זה קורה באתר של שופרסל, הן הדבר הכי נוח בעולם. בהתפנה לי חמש דקות, ובד"כ מדובר באי שם בין שתיים לשתיים וחמישה בלילה, אני מתיישבת מול המחשב, מכינה רשימת קניות שלמה, ולמחרת הן על סף דלתי, בלי לצאת מהבית ובלי לעשות אקרובטיקה כדי לסחוב תינוק ומצרכים ביחד. זה עולה אקסטרה 20 שקלים למשלוח, וזה שווה כל שקל.


ואפרופו "איך אנשים הסתדרו בלי זה בחופשת לידה":

לפני הלידה הכנתי לעצמי ערימת קריאה מכובדת, כל מוספי סוף השבוע של העיתונים של איזה חודשיים, לאישות, קניתי כמה ספרים, הכל. ביום הלידה הייתי לקראת סופו של ספר מעניין (הכתובים הסודיים, בהמלצת הצ'יף), ומאז, חמישה שבועות, התקדמתי בו עשרה עמודים. זה לא שהוא כבר לא מעניין, הבעיה היא שאני לא יכולה להתרכז בכלום. אני קוראת שתי שורות – ונרדמת. אותו כנ"ל לגבי כל חומר קריאה שהוא.

אלא שחייבים לעשות משהו כשיושבים שעות ומחזיקים תינוק, בלי יכולת לעשות שום דבר אחר. בלית ברירה פניתי לטלוויזיה. ואין ספק שמגיע נובל למי שהמציא את יס מקס! הקלטתי את כל העונות האפשריות של חוק וסדר. חוק וסדר היא סדרה מעולה למצבי: יש נוסחה קבועה וברורה – רצח-חקירה-משפט, נוסחה פשוטה מספיק למצבו של מוחי העייף, יש תעלומה מספיק מעניינת בד"כ, וכל פרק הוא 45 דקות, שזה מסתדר בול עם הנקה. בקיצור, בשבועות האחרונים אני רואה כמות של תעלומות משטרתיות בניו יורק שתספיק לי כנראה לכל החיים.

פרט לזה אנחנו טוחנים גם סיטקומים ושאר סדרות: אני רואה את כל הריראנז של מופע שנות ה-70 וגם צופה בבית הבובות (שהולכת ונהיית מוזרה מפרק לפרק, ודי קשה לעקוב), והאופנוען ואני רואים את איך פגשתי את אמא (לג'נ – ווייט פור איט – דרי), משפחה מודרנית (המצחיקה באמת!),מצוידהעשב של השכן (המעולה!), המנטליסט, וכמובן הריראנז של דקסטר (המעולה גם כן!).

אכן, תרבות. ולחשוב שהתכנון המקורי שלי לחופשת הלידה היה להסתובב עם גומבוץ בעגלה במוזיאונים וחנויות ספרים. הממ.


ביום שישי נערכה ארוחת בוקר של המחלקה בעבודה לפרידה ממ' שעוזבת, והוזמנתי גם למרות הפיכתי – הזמנית – לעקרת בית משמימה. איזה כיף לראות את כולם וגם לשם שינוי לא לדבר על קקי.

והכי כיף שכל בנות המחלקה התנדבו להחזיק את גומבוץ – ארוחה שלמה אכלתי ביותר מחמש דקות! תוך שימוש בשתי ידיי! כולל לשתות תה בסוף בניחותא! כמה נוח.


שיעור בהונגרית #2:

גרפץ בהונגרית – בופי

לשימוש במשפטים הבאים:

"הוא כבר עשה בופי?"

"תעשה לו בופי"

"איזה בופי מרשים, כל הכבוד חמודי"

והכי שכיח:

"נו בחייאת, תעשה כבר בופי!! שלוש בבוקר ואמא שואפת לישון מתישהו היום!!"


איך, איך קראו לתקופה הזו חופשה? בטוח זה גבר שהגה את המושג.


שיעור בהונגרית #3

פוק בהונגרית – פוקי

נוותר הפעם על משפטי ההדגמה.


הייתכן שיצור כל כך קטן מייצר כל כך הרבה כביסה?


הייתכן שבשביל לצאת מהבית בשעה שתיכננתי אני צריכה להתחיל להתכונן (=להתלבש, להיניק, להחליף לו, להכין תיק ליציאה וכו) שעה וחצי לפני השעה היעודה? שכחו מספונטניות.


*הסבר לכותרת: הרבה דברים תיכננו לעשות או לא לעשות לאחר הלידה. והנה טיפ: אל תטרחו לתכנן, החיים לגמרי שונים משחשבתם אחרי הלידה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/4/2010 20:09   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםספרים
120 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-3/5/2010 22:06


שואה ישנה, חרדה חדשה

בכל שנה אני מפרסמת כאן את הפוסט המחפש את אבא של סבתא שלי. השנה זו הפעם השישית. אין חדשות בפי, וזו קריאה שכבר איבדתי תקווה שתיענה.

אבל השנה הזו היא גם בסימן לידה וגדילה. אם סבתא תמיד אומרת שלידת נכדיה הייתה הנקמה שלה בנאצים, הרי שהשנה הוספתי את תרומתי האישית לנקמה הזו.

ודווקא הלידה היא שמצמררת אותי מכל. ספר השואה הקשה ביותר שקראתי השנה היה "האבודים". אני קוראת הרבה ספרי שואה, ככה זה דור שלישי עם שריטה רצינית, אבל דווקא ב"האבודים", ספר שבכלל מסופר מנקודת מבטו של נכד למי שברח מאירופה עוד לפני המלחמה, מצאתי את אירוע השואה הקשה ביותר שקראתי בשנים האחרונות. אולי זה בגלל שהייתי בהריון כשקראתי את הספר, אבל הסצינה שנחרטה יותר מכל בראשי, היא זו שמתוארת בסיפור האקציה של העיירה.

זהירות, בפיסקה הבאה תיאור קשה, שלא מומלץ לנשים בהריון או לכל קורא עם קצת רגישות

כי במהלך האקציה נתקלים השוטרים והפורעים בבית יהודי שבו אישה כורעת ללדת. והם שולפים אותה ממיטתה במהלך הצירים, ומעמידים אותה בכיכר העיירה. ושם היא יולדת, לקול מצהלות ההמון האוקראיני. וכשהיא מסיימת ללדת, ההמון תופס את היילוד הרך ומבצע בו שפטים, קורע אותו לגזרים. ואחרי שהאם צפתה בזה היא מועברת אל שאר היהודים הממתינים להריגתם. וזה כנראה הסוף היחיד שהיא יכולה לזכות בו לקצת נחמה, כי מי תרצה להישאר בחיים אחרי האירוע הזה?

התיאור האיום הזה נותר לי בראש. ומדי פעם תמונות אפשריות של איך זה נראה עולות לי בראש, ובא לי למות. איך זה קרה בעולם של בני אנוש? מי הם המפלצות שעמדו בכיכר והריעו? ואיך מביאים ילד לעולם כזה?

גילה פעם אמרה לי שאחרי שאנשים עם שריטת שואה כמונו מביאים ילד לעולם צומחות חרדות חדשות. מה הייתי עושה בשואה? מוסרת אותו על הראמפה של הרכבת? מתחבאת ומחרישה את בכיו עד כדי סכנת חנק? אלוהים ישמור, איך הבאתי ילד לעולם כזה.

הדחקה היא כנראה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה כרגע.

ונעבור לשואה שכבר קרתה, לילדה שאיבדה את הוריה בשואה, ועדיין מחפשת אותם. מי מכיר את לייבוש בריקס.


במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ועשר שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 68 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.


עוד על השואה במשפחה שלי כאן וכאן.

4/2010

בית חולים, מלונית ושחרור

מכירים את הרגע הזה, שבו עפעפיכם העליונים עומדים לפגוש לראשונה זה יממה את עמיתיהם התחתונים ואז התינוק שלכם מתעורר? לא? לא משנה.


אבל רגע, בואו נסיים כבר את שבוע הלידה.

בפעם הקודמת סיימתי ברגע יציאת הגומבוץ לעולם. אף פעם לא חשבתי שתינוקות שרק נולדו יפים, ואני מצטערת לומר שזה שהפעם זה היה הצאצא שלי לא גרם לי לשנות את דעתי. תינוקות שרק נולדו הם אדומים, נפוחים במקומות משונים וקצת מעוותים. האופנוען ואני העפנו מבט אחד בגומבוץ האדום המעווה את פניו, ומייד פצחנו בהאשמות הדדיות: "הוא דומה לך!" "לא, הוא דומה לך!". וכו. מזל שהם משתנים כמה ימים אחרי.

בנוהל של איכילוב, יולדת שסיימה את ענייניה בחדר לידה תועבר לאשפוז במחלקת יולדות. נשים שבוחרות בכך יכולות לעבור למלונית הצמודה, שתנאיה משופרים לעין ערוך לעומת אלה של המחלקה. אני מודה שלא הבנתי למה צריך מלונית. בעיני הלא מבינות, מעבירים יומיים בבית חולים ויאללה הביתה, למה צריך את הפינוקים האלה, שעולים הון. אבל כל חברותי, וגם אסף מהעבודה, שהיו במלונית, העידו שמדובר במשהו שלא מתחרטים עליו.

אז הזמנו מלונית, וזו הייתה הצלת חיים.

כי אחרי הלידה הועברתי למחלקה בבית החולים, וגיליתי ששותפתי לחדר היא אישה שכבר יש לה חמישה ילדים, וכולם יושבים בחדר הקטן שלנו. אני עוד הייתי מרותקת למיטה, כך שנאלצתי להיתקע איתם בחדר.

אבל זה עוד כלום. כי באיזשהו שלב האופנוען יצא מהחדר. ובזמן שהוא לא היה, קם בעלה של השותפה לחדר שלי, ונכנס לחדר השירותים הצמוד. וצריך להבהיר: מדובר בשירותים שמיועדים רק ליולדות המאושפזות באותו חדר. בכל זאת, נשים אחרי לידה, תפרים ועניינים, עדיף לשמור על היגיינה מקסימלית במקום שבו הן יושבות ללא בגדים.

אבל בעלה של השותפה לחדר שלי התעלם מהשלט "למאושפזות בלבד" שהיה על דלת השירותים, ונכנס לשם. ויצא רק אחרי רבע שעה, עם ריח שלא הותיר מקום לספק מה הוא עשה שם. ואני, שהבנתי שאני אמורה להשתמש בשירותים שהרגע גבר זר הביא בהם נאמבר טו של החיים, רציתי למות. ויש את העניין הזה עם ההורמונים: עדי של לפני הלידה הייתה מורידה לאיש הזה את הראש בנשיכה אחת. עדי של אחרי הלידה, מרותקת למיטה ועדיין משוקשקת מכל חווית הלידה, העיפה מבט במה שקרה – ופרצה בבכי עז.

כך שכשהאופנוען שב משיטוטיו הוא מצא אותי שטופת דמעות ומשתנקת. סיפרתי לו מה קרה, והוא חטף קריזה. הוא נכנס לשטח של השותפה לחדר ונזף בבעלה, שמצידו לא טרח להתנצל אלא משך בכתפיו סטייל "מה אתה מתרגש".

מיותר לציין שכבר לא הייתי מסוגלת לעשות משהו בחדר השירותים של החדר בבית החולים.

בשמונה וחצי נגמרה שעת ביקור האורחים במחלקה וכולם עזבו. בתשע הגיעו דודים של השותפה שלי לחדר, פלוס ארבעת ילדיהם. היא הצליחה להכניס אותם בזכות טיעון ה"נו, תעשו טובה, הם הגיעו מטבריה", ישירות לחדר שלנו. ללא האופנוען, עדיין מרותקת למיטה, פרצתי שוב בבכי. עד שהתעשתתי קצת וקראתי לאחות, שמצידה ביקשה בנימוס שהם ייצאו מהחדר.

השארתי את גומבוץ בתינוקיה בלילה הראשון. השותפה שלי לחדר לקחה את התינוקת שלה לחדר שלנו. היא לא התעוררה מהבכי שלה. אני כן. רר.

בקיצור, בלילה של אחרי הלידה ישנתי אולי שעתיים, לא העזתי להיכנס לשירותים וחלמתי על מקלחת. בבוקר של אותו יום גיליתי שבית החולים באמת עושה הכל כדי להמאיס את החיים על המאושפזות ולגרום להן לעבור למלונית – אפילו הכיסאות בלובי המחלקה היו ספסלי עץ ללא ריפוד. איזה יולדת יכולה לשבת על ספסלים כאלה?

למחרת בצהריים שוחררתי מבית החולים למלונית. אחרי היממה שעברתי במחלקה, זה היה כמו להיכנס לחלום. חגית הגיעה לבקר אותי, השארתי אותה לשמור על גומבוץ ונכנסתי למקלחת. 24 שעות אחרי הלידה, זכיתי סוף סוף למקלחת נקייה. כמעט פרצתי שוב בבכי, עד שנזפתי בעצמי על הרכיכה שנהייתי.

יצאתי מהמקלחת מאוששת, מוכנה לימי המלונית.

והם באמת היו הצלה. כיאה להורים הטריים והקלולסים שאנחנו, השתתפנו האופנוען ואני פעמיים בשיעור עשיית אמבטיה לתינוק, ואני הייתי בעוד כמה שיעורים בנושאים אחרים. לישון דווקא לא ישנתי, אבל גיליתי משהו מפתיע: האדרנלין של אחרי הלידה יכול להחזיק אותך ערה גם יממות עם שעת שינה. למעשה, ככה אני מניחה שאימהות טריות שורדות.

המלונית באמת הייתה תיקון אחרי בית החולים. חדר נעים, ארוחות מסודרות, סדר וניקיון. אני לא מנסה לעשות להם פרסומת, כי צריך להבהיר: מדובר בתענוג יקר מאוד, שכואב בכיס לכל מי שאינה עשירה במיוחד, אבל אנחנו החלטנו בכל זאת לשלם על זה. ולא התחרטנו. בנסיבות הלילה באיכילוב, זה באמת היה שווה מבחינתי כל שקל.

שלושה ימים לאחר מכן יצאנו האופנוען ואני מהמלונית עם גומבוץ הקטן בזרועותינו. החיים האמיתיים התחילו. אמאל'ה.


המשך יבוא…

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/4/2010 22:12
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-26/4/2010 04:15