ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2006

 

דברים קטנים

זה התחיל במידע מודיעיני: ישראלי שהגיע אל נחשון סיפר לו שיש בחור ישראלי בשטוקהולם שפתח חומוס בר ישראלי לכל דבר. לקח לנו שלוש דקות מרגע קבלת המידע ועד ההחלטה שלשם הולכים לארוחת צהריים, אפילו שזה במרחק חמש תחנות סאבווי מאיפה שהיינו.

 

כשהגענו אל המקום ראינו מקום קטנטן, ארבעה שולחנות, ומאחורי הבר בחור עם תספורת שאפשר להגדיר אותה רק "תל אביבית".

"היי", אמר נחשון.

"היי" ענה הבחור.

"שלום", ניסה נחשון בעברית.

"שלום", ענה הבחור במבט חושד ועיניים מצומצמות, כך שלא הצלחנו לקבוע אם הוא ישראלי או לא.

"מה עניינים", ניסה אורן.

"סבבה" ענה הבחור.

"מצאנו!" החלפנו חיבוקים בחבורה.

 

לקחנו חומוס פטריות, חומוס בשר ושקשוקה. אחרי שהזמנו גילינו שמגיע לשולחן אוטומטית פיתות וחמוצים (!) שזה אולי טריוואלי בתל אביב, אבל משול לאירוע קוסמי נדיר בממלכת הבלונדינים קמוצי הארנק. בינתיים הישראלי (שהתברר ששמו נמרוד) החליף את המוסיקה ברקע לאהוד בנאי והגיש את החומוס, שהוא עושה בעצמו.

 

היה הלאנץ' הכי ישראלי שהיה לי מאז הביקור האחרון בישראל. (הסבר לישראלים שבארה"ב: להבדיל מהגאות במקומות ישראלים אצלכם, פה פשוט אין מקומות ישראלים). נמרוד הבעלים סיפר שלאט לאט מגיעים למקום עוד ועוד ישראלים ששומעים על זה מפה לאוזן, ושגם שבדים באים, כי הם מתים על חומוס (?).

 

 


 

 

אחרי כל ההמלצות שראיתי בישרא, החלטתי לבדוק את הסידרה הזו, "האוס". אז בינתיים ראיתי פרק אחד, ואני מודה שהתלהבתי. קודם כל יו לורי, שרק בשבילו אני אראה הרבה תוכניות. אבל גם הדמות שלו מרתקת, ומאוד מתאימה לאיך שהוא משחק. איזה כיף.

 

 


 

 

סיימתי את "בלונדיניות ברגדורף", ספר קליל ומשעשע. בהתחלה קצת לא סבלתי אותו, כי הגיבורה עלתה לי על העצבים, אבל אחרי זה הבנתי שבעצם זה כמו הסרט "קלולס", שהגיבורה היא צפונית להחריד וחייבים לצחוק מזה. הספר אגב מביא את את עלילותיה של בחורה עמוסת כסף בניו יורק, שחברתה הטובה היא יורשת רשת בתי כלבו ענקיים ומיליארדי דולרים (כלומר, מעין פאריס הילטון). הסטנדרטים שהן חיות לפיהם מאוד שונים מהסטנדרטים של חיי האנשים הרגילים (לטוס לצרפת בטיסה מסחרית במקום במטוס פרטי?? הו, הזוועה). והספר, כמובן, גם עשה לי חשק לקניות. אין חדש תחת השמש.

 

 


 

 

לארוחת הבוקר היום נקנתה גבינת כבשים באסקית, שאלבר, הצרפתי מהמעדנייה מול הבית, המליץ לאכול אותה בטמפרטורת החדר. גבינה פשוט מעולה. נקראת "באסקייר" או משהו כזה. חתיכה קטנה שווה את משקלה בזהב, אבל נו, למען הסקרנות.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/9/2006 13:24   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםספריםישראלית   
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-4/10/2006 18:23

 

 


 

פאדיחות בין תרבותיות

פגישה ראשונה עם אמא של הבנזוג. אנחנו לוחצות ידיים.

אמא של הבנזוג: זה כל כך מעניין, לפגוש יהודייה. קראתי פעם ספר עליכם.

אני: הממ, יופי.

אמא של הבנזוג: קראתי שאתם לא אוכלים חזיר.

אני: זה נכון, יהודים שומרי מצוות לא אוכלים חזיר.

אמא של הבנזוג: אז במיוחד בשבילך הכנתי לארוחת ערב עוף ברוטב שמנת!

 

 


 

 

"אוי אוי אוי, שיכר איז א גוי". אחינו הקטן פוצח בהיסח הדעת בשיר הגנאי לגויים שהיה חביב על סבא עליו השלום, בדיוק מול פניו ההמומות של הבנזוג.

 

 


 

 

כיתת השבדית הראשונה שלי, אני משוחחת לראשונה עם מישלין, מהגרת מאפריקה.

אני: מאיפה את?

מישלין: מבורקינה פאסו.

אני (בטון מעודד): לא חמודה, אני מתכוונת מאיזו מדינה, לא מאיזו עיר.

(אני מצליחה להפגין בורות והתנשאות באותו משפט!)

 

 


 

 

דקה אחרי, מישלין מוכיחה לי שהיא בורה לא פחות ממני:

מישלין: מאיפה את?

אני: ישראל

מישלין: אהה. אז את… קתולית, כן?

 

 


 

 

יום למחרת, מישלין ניגשת אליי כדי לתקן את הרושם.

מישלין: רציתי להתנצל על אתמול. קראתי אתמול על ישראל, איזו שטות זה היה מצידי לחשוב שאת קתולית.

אני: זה בסדר, אין בעיה

מישלין: ברור שאת מוסלמית. ורציתי לומר לך כל הכבוד שאת הולכת כאן בלי רעלה, למרות החוקים הנוקשים אצלכם.

 

 


 

 

כיתת השבדית השנייה שלי. פטריק האיטלקי מרצה בקולי קולות על עירו נאפולי, בהשוואה לעירה של שרה, מילאנו.

פטריק: מילאנו זה כמו אירופה. אבל נאפולי… אוהו, אצלנו הולכים עם חולצות פתוחות, ולגברים יש שיער על החזה, נראים יותר גרוע מערבים.

~אמין (אלג'יראי) ועימאד (ירדני) נועצים מבטי משטמה בפטריק~

פטריק (בטון ידידותי): שלא תיעלבו, כן? ערבים, אלה פוגעים להם בכבוד, ישר מוציאים סכין.

~אמין נראה כאילו עוד שנייה הוא מוציא את הסכין~

 

 


 

 

קיאנה (חברתי האמריקאית-שחורה) לוקחת מונית בגטבורג.

נהג המונית: מאיפה את?

קיאנה: מיאמי.

נהג המונית: גם החברה שלי מאפריקה.

קיאנה: אני לא מאפריקה. אני אמריקאית.

נהג המונית: יש לנו הרבה מהגרים מאפריקה עכשיו. עדיף לכם פה מאשר באפריקה, אה?

 

 


 

 

"אני לא כל כך אוהב את המאכלים האקזוטים האלה מהמזרח התיכון". (החבר של אחות של הבנזוג אומר לא לעוגיות שוקולד צ'יפס שעשיתי, בלי לשים לב אפילו מה יש בצלחת. מי אמר התנשאות ולא קיבל?)

 

 


 

 

"את חוגגת את הכריסמס עם החבר שלך אפילו שאתם רצחתם את ישו??!"

(חוליו מקולומביה חושב שאני דו פרצופית)

 

 


 

 

"מה זה ישו?"

(ג'או-ג'ין הסינית מראה לנו שתמיד יש גבולות בורות שאפשר לרדת אליהם. המורה מסבירה לה בעוד שאר הכיתה נחנקת מצחוק)

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/9/2006 22:40   בקטגוריות פאדיחות   
93 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של דה-מונה בבית מס' 7 ב-1/10/2006 22:11

 

 


 

סיכום שנה (חלקי בלבד)

קרו הרבה דברים, ועוד יקרו הרבה בעתיד הקרוב, אבל בינתיים, סיכום קצר של האירועים הבולטים השנה:

 

החברים ששברו כוס וקיבלו טבעת (בסדר כרונולוגי):

רוותול ודימה (אמנם טכנית התחתנו בשנה לפני, אבל המסיבה בארץ היתה לפני פחות משנה)

פורד והבלונדה

אגנה והחבר שלה

יניב וליטל

עדי ואיתי

 

המדינות שהייתי בהן לראשונה השנה:

שוויץ

לטביה

 

הסדרות שהכי ראיתי:

באפי (שולתתת!!1)

עקרות בית נואשות

24

אבודים

ניפ/טאק

פריזון ברייק

סופרנוס

רומא

 

הרגע בו הבנתי ששבדיה זה רע ליהודים 1:

המלחמה בלבנון. התקשורת השבדית מדווחת על הנפגעים הלבנונים, ועל ההפגזות הישראליות. שום דבר בכיוון ההפוך.

 

הרגע בו הבנתי ששבדיה זה רע ליהודים 2:

המלחמה בלבנון. הפגנה מול השגרירות הישראלית. מפגינים שופכים צבע אדום בכניסה לבניין וכובלים עצמם כשהם חוסמים את הכניסה. הם שבדים בלונדינים, לא מהגרים, והם שונאים אותנו באמת.

 

הרגע בו הבנתי שיש עוד תקווה ליהודים בשבדיה:

הבחירות האחרונות. מהפך, הימין מנצח. יש שמועות שלראש הממשלה הבא שורשים יהודים (שמו, אגב, ריינפלד).

 

הרגע בו הייתי הכי מארי אנטואנט:

אורן: מתי עשית בפעם האחרונה מעשה טוב באמת?

אני: בדיוק קניתי פמוט של "קוסטה בודה" לאגנה ובעלה.

אורן: ?

אני: לאגנה ובעלה אין הרבה כסף, ואין להם אפילו פריט אחד מקורי של "קוסטה בודה". אז קניתי להם במתנה, כי כל זוג צריך שיהיה לו בבית משהו יוקרתי.

אורן: וזה המעשה הטוב שלך??? (נחנק מצחוק, לא מצליח לגמור את המשפט)

 

הרגע בו הבנתי שהפכתי לשבדית:

~פלאש בק ל-2002: אני הולכת בגטבורג, שבוע ראשון בשבדיה, ודורכת גם על השביל לאופניים. רוכב אופניים מופיע פתאום, דוחף אותי ומקלל. אני נותרת בהלם. הבנזוג מסביר שככה זה פה, רוכבים כועסים אם הולכים להם על השביל~

 

חזרה למציאות: שבוע שעבר, אני רוכבת על האופניים, שתי נשים הולכות על השביל וחוסמות לי אותו.

אני (בשבדית, בצרחות): זוזו!!! אתן הולכות על השביל לאופניים!!!!

 

הדבר שעשיתי מעט מדיי השנה:

לישון.

לקנות נעליים.

 

איחולים לשנה הבאה:

לישון.

לצחוק.

להיות מאושרת.

 

והאיחולים האלה מופנים גם אליכם. אם יש דבר שלא צפיתי בשנה שעברה, זה כמה אני אקשר לבלוג ולאנשים שקוראים אותו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/9/2006 15:37   
90 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-30/9/2006 19:25

 

 


 

בחירות וברווזים בתמונות

יום בחירות היום בשבדיה. הבחירות הצמודות ביותר מזה שנים. האם תופל סוף סוף ממשלת הסוציאל דמוקרטים האנטי הישראלית? למצביע השבדי הפתרון. בינתיים, אחרי ספירת שלושה מיליון קולות, התוצאה היא 50-50 בינם לבין הקואליציה המתחרה, שהרבה יותר ידידותית לישראל וימנית (כלומר, בפרופורציות שבדיות. זה לא שהם יציעו לבנות בהתנחלויות או משהו).

 

אניווי, אני אמנם לא אזרחית, ומכאן שלא יכולה להצביע לפרלמנט, אבל כתושבת יש לי זכות הצבעה לעירייה ולמחוז. ברור שלא אפספס את ההזדמנות לתרומה צנועה להפלת האנטי-ישראלים. אני את הפתק שלי בקלפי שמתי. ושמתי לב למשהו מעניין, בעוד בישראל אסור לנציגי המפלגות להתקרב לקלפי, פה נאלצתי לפלס את דרכי פנימה.

 

 

 


 

 

שכחתי לספר שכשהסתובבתי בחנויות בפאריז שמחתי מאוד לגלות שצבעי הסתיו הם ירוק, חום ובורדו, שזה בדיוק הצבעים שלי. וגם היה כיף להסתובב בין כל בגדי הטוויד האלה והצעיפים התואמים. אוהבת את הסתיו.

 

 


 

 

בעודי מדוושת לאיטי היום בשטוקהולם, נפל עליי צל. זה היה מפתיע, כי לא היה עץ בסביבה. הרמתי את הראש:

 

(פה הוא כבר רחוק, אבל הכדור הזה היה ממש מעליי. זה היה ממש מגניב).

 

הסתובבתי, וגיליתי שאני מוקפת:

 

 

 

 


 

 

 

מכירים את זה שאתם פוגשים מישהו חדש, והוא כל כך מזכיר לכם מישהו שאתם מכירים, שזה משפיע על היחס שלכם אליו? למשל, אם הוא דומה למישהו שאתם אוהבים מייד תאהבו גם אותו? אז לפני כמה זמן יצא לי לפגוש בהדר, ישראלית צעירה שגרה באופסלה. איך שהיא נכנסה לחדר התעלפתי: היא מאוד מאוד דומה לקרן, אשתו של אחי עוז. וכיוון שאני מתה על קרן, מייד חיבבתי גם את הדר. אחרי זה גיליתי שהיא בחורה מקסימה בפני עצמה (וגם בהבעות הפנים ובאיך שהיא מדברת מאוד מאוד מזכירה את קרן).

 

אניווי, אתמול ביליתי כמה שעות טובות עם הדר, וגיליתי גם שהחבר שלה מאוד דומה לבנזוג, ושאני מזכירה לה את החברה הטובה שלה. בקיצור, זה סיפור אהבה ויזואלי.

 

ולקינוח, הדר שלחה לי את התמונה המקסימה הזו, של הברווז החביב עליה באופסלה, ראלף.

 

 (צילום: החבר של הדר)

 

כן, השבדים והברווזים באופסלה חמודים כמו בשטוקהולם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/9/2006 23:29   בקטגוריות תמונות בירוק או אפורמהנעשה בשבדיה   
92 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעול
 

הו פארי

הגבינות במקרר, אחד מבקבוקי היין כבר פתוח, הטארטלטים עם השוקולד מעולים. חזרתי מפאריז.

 

קודם כל, התברר שהיה לי ממש פחות זמן משתיכננתי בפאריז, במקום יומיים פחות מיום. קודם כל היה דיליי בהמראה. כבר הלכה שעה. אחרי זה האיש שהיה אמור לאסוף אותי התברבר קצת, וכשכבר הגיע למקום הנכון לא זיהה אותי. ואחרי זה היו פקקים לא צפויים, ולקח שעתיים (!!!) להגיע מדה גול לפאריז, ואחרי זה עוד הלכתי למשרד הפאריזאי לקצת עבודה, וככה, כשהגעתי למלון לשים את המזוודה ולהתארגן על עצמי כבר היה שמונה וחצי בערב.

 

היו לי דווקא תוכניות לאחה"צ הזה. תיכננתי ללכת לפר לה שז, בית הקברות שבו שוכן ג'ים מוריסון, ולהתייפח קצת על קברו שכל כך צעיר וכבר הוא מצא את הסוף. אבל לא היתה לי שום כוונה ללכת לבית קברות בחושך, בטח לא עם כל פרקי הבאפי והערפדים שראיתי בזמן האחרון. אז עשיתי סיבוב באיזור המלון, גיליתי כל מיני בתי קפה חביבים, בהם ישבו צפרדעונים על כוסות יין, עישנו בלי הפסקה ודיברו בצרפתית מעוררת קינאה. וגיליתי גם שאיבדתי את כל הביטחון ואין לי אומץ לשבת לבד בבית קפה. מקופלת זנב חזרתי למלון, והענקתי לעצמי טיפול פנים נחוץ בהחלט (ח"ח לעצמי שזכרתי לארוז את ג'ל הפילינג עם שמן עץ התה של מוג'י ואת מסיכת הפנים של לנקום).

 

בבוקר התעוררתי כולי מלאת רוח פאריז. יצאתי אל חדר האוכל, מוכנה לארוחת בוקר צרפתית למהדרין. את חדר האוכל של המלון גיליתי ריק, פרט לשתי המלצריות שישבו ואכלו ארוחת בוקר בעצמן. הן סימנו לי לשבת ליד אחד השולחנות, ולא הראו שום סימן של כוונה לקום להביא לי אוכל (זה מסוג המלונות שאין בופה, אלא המלצר מביא צלחת עם משהו). אחרי כמה דקות של המתנה מנומסת שאלתי אותן מה קורה. התברר שהן לא יודעות אנגלית, כמובן. כמה שלא חיטטתי בזכרוני לא הצלחתי להיזכר איך אומרים ארוחת בוקר בצרפתית (הצרפתית המועטה שלי פרחה כשלמדתי שבדית). בסוף הצלחתי לנפק: "ז'ה וה. קרואסון. סיל וו פלה". זה גרם לאחת מהן לקום, ולשתיהן לדבר בטון זועם בצרפתית. אני רוצה לחשוב שהן כעסו אחת על השנייה, אבל יותר סביר להניח שהן הרעיפו ביחד גידופים עליי. ווטאבר. אני את הקרואסון שלי קיבלתי. עם שוקו חם.

 

תוך כדי ארוחת הבוקר ניסיתי להחליט מה לעשות בבוקר הפאריזאי שלי. מצד אחד ידעתי שבדיוק נפתחה תערוכה של טיציאן במוזיאון דה לוקסמבורג, שמוזיאון הצילום בדיוק חידש את התערוכות שלו, ושעוד לא הייתי כאמור בפר לה שז. מצד שני, נורא התחשק לי רק להסתובב בשאנס אליזה לקניות. נחשו מה החלטתי.

 

(יאללה, הבאתי אותה בתמונה מאתר תיירות חשוב, קדימה לשופינג בצ'מפס אלייזס).

 

כן, אני בחורה שטחית. ולמרות כל פיתויי האמנות של פאריז, בחרתי לעשות בפעם המאה סיבוב בשאנז אליזה. אבל נהניתי. עלי השלכת, העצים הגזוזים ישר, הצרפתית מכל פינה. והחנויות. למרות שזה מעצבן שהמידה הכי גדולה שלהם היא 36. כאילו, הל-ו, לא כולן פאריזאיות שמקיאות שנייה אחרי שהן אכלו. וגם נעליים זה בעיה, כי אין לי שום כוונה להלך על משהו שמורכב משתי רצועות דקיקות ומסמר דקיק בתור עקב. כלומר, הייתי שמחה, אבל משום מה אני לא מספיק מוכשרת לזה, ונופלת.

 

והייתי גם פה:

 

 

כן, נכנסתי גם לחנות של לואי ויטון, מעמידה פנים שאני יכולה להרשות לעצמי משהו שם חוץ מהמחזיק מפתחות (כאילו שהייתי מוציאה 200 יורו על משהו כל כך מכוער). מה שכן, מדדתי משקפי שמש ב-700 יורו, וזה כנראה הדבר הכי יקר שאי פעם ענדתי. אבל היה כיף להסתובב שם, אני ועוד 100 תיירים יפנים.

 

ואחרי לואי ויטון קלטתי שזמני קצר, והמלאכה מרובה. דבר ראשון יצאתי מהשאנס אליזה, נכנסתי לסימטאות שבאיזור המלון, ונכנסתי לחנות יינות. בעל החנות, כמו צרפתי שמכבד את עצמו, לא דיבר מילה אנגלית, אבל אמר "פרנסז? איטליינו?" שזה שתי שפות שאני מבינה מעט מאוד. ועם זאת הצלחתי לקנות ממנו מרלו פשוט מעולה, שנלגם ממש עכשיו בעת כתיבת הפוסט.

 

אחרי זה הטרדתי צרפתי אחד בבקשה להסברים איך להגיע לחנות גבינות מומלצת. מיותר לומר שהוא לא ידע אנגלית, וקיבלתי הסבר דומה לזה: "אה גוש, אה דרואט, אה טוט, אה בון". ממש נס שבאמת מצאתי את החנות. וקניתי משם גבינת עיזים, שעוד לא טעמתי אבל נראית מבטיחה. וגם עוד שתי גבינות שאני לא בטוחה מה הן, אבל עוד נראה.

 

ואחרי זה הגיע הזמן לנסוע לשדה. במלון אמרו לי שמונית לשדה תהיה משהו כמו 30 יורו. היו לי 54 יורו עליי, אז לא היתה בעיה. הבעיה נוצרה כשהגענו לטרמינל, והמונה עמד על 57 יורו. קיללתי בלב את הצרפתי העלוב מהמלון, שאמר לי שלושים וטעה בכמעט שלושים יורו. "מקבל כרטיס אשראי?" ניסיתי אצל נהג המונית. "פה קארד!" צרח עליי נהג המונית והצביע על איזה כיוון לא מזוהה "בנק! אוטומט!" שיט. השארתי אצלו את המזוודה ודילגתי עם העקבים שלי אל הכיוון שהוא הצביע עליו. מיותר לומר שלא היה שם שום כספומט. הכספומט היה בדיוק בכיוון השני. כשחזרתי המונה כבר צמח עוד יותר. שילמתי בידיים רועדות והתעופפתי אל הצ'ק אין.

 

אין מעצבן יותר מלקחת מונית לשדה ואז לגלות שלא היה טעם למהר. דיליי של שעה. מרד. ולי יש גבינות במזוודה. מרד. השבדים מסביבי כבר התחילו להתמרמר, ואני, שסחבתי את הטרולי הקטנה שלי איתי במקום לשלוח אותה לקארגו (פחדתי על בקבוקי היין) כבר התחלתי לחוש בריח הגבינות עולה לי מהתיק. אופס.

 

לא נורא. בסוף היתה טיסה. אחרי שמתרגלים לטוס בכל מיני חברות זולות בתוך אירופה זה מאוד משעשע לטוס באייר פראנס, חברה מהזן הקלאסי. בחברות שאני רגילה אליהן אפשר מקסימום לקנות חתיכת פיצה קטנה מחוממת במיקרו עבור כמה יורו, ואילו פה, אחרי ארוחה מלאה, שכללה מלבד מנה חמה גם באגט עם חתיכת קממבר של "פרזידנט" בגודל אישי, עוד עבר הדייל והציע וויסקי לקינוח. הרגשתי כמו באייטיז.

 

וזהו. חזרה הביתה. המרלו מצוין, הגבינות תיכף תעמודנה למבחן. קשה קשה, מרד.

 

 


 

 

ובעוד אני שוברת שיניים בצרפתית, חגגה חברתי חגית יום הולדת בארץ. מפה אני שולחת לה עוד מזל טוב חם ואוהב 

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/9/2006 00:29   
75 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-17/9/2006 23:35

 


שבת, היום והספר

אתמול בערב הלכנו למסעדה שאני הכי אוהבת בשטוקהולם. מדובר בשף שבדי צעיר שלמד בישול בצרפת, וחזר עם חזון – לשלב את הבישול הסקנדינבי עם הבישול הצרפתי. שילוב מוצלח ביותר, ויחד עם האווירה במסעדה – חשוכה קצת, המון נרות, ומוסיקה חרישית, מדובר בסיפור הצלחה.

 

איתנו במסעדה היו שני מתימטיקאים, אורחים של הבנזוג, ואשתו של אחד מהם. התיכנון היה שאתמול בערב נאכל במסעדה, והיום בערב כולם יאכלו אצלנו, ארוחה שאני אבשל. לא הייתי לחוצה בכלל, כי עד כמה שידעתי מדובר במתימטיקאי ישראלי צעיר, וכן פרופסור למתימטיקה גרמני, ומכאן הנחתי שגם אשתו גרמניה, והנחתי שהיא גם מתימטיקאית (הרבה מתימטיקאים נישאים זה לזה), ומכאן שאין אתגר מיוחד לבשל להם. אבל הו נו, אתמול כשפגשתי אותם התבררו כמה דברים:

 

אשתו של הגרמני היא לא מתימטיקאית

היא ארכיטקטית

היא לא גרמניה

היא איטלקיה

הם לא גרים בגרמניה

הם גרים באנגליה, והם חובבי מסעדות משובחות בלונדון

והיא הסתובבה בכל העולם כדי לראות מבנים ובאותה הזדמנות להכיר את האוכל המקומי

 

מייד מחקתי לעצמי בלב את הארוחה האיטלקית שתיכננתי להכין, כי אם יש משהו שלמדתי מזה שיש לי חברה איטלקיה, זה שלא מגישים אוכל איטלקי לאיטלקים. ("מה אמרת שזה אמור להיות?" תהתה פעם שרה מעל מנה שהכנתי). התברר שהזוג לא היו באסיה חוץ מבהונג קונג ושם הם לא בדקו את האוכל, ולכן תוגש היום ארוחה אסייאנית למהדרין, חוץ מהקינוח.

 

ההתרשמות שלי מהזוג הגרמני-איטלקי הלכה וגדלה. ראשית שניהם נראים טוב (הוא 1.95, היא 1.82, הילדים של מי יהיו הכי גבוהים בכיתה?), שניהם לבושים במיטב הסטייל (אין על איטלקיות), שניהם ממצים את אנגליה כמו שצריך (סיפרו על הטיול שעשו בקיץ, נסיעה לאורך קו המצוקים במערב המדינה, ועל נסיעה לכפרים של סקוטלנד, ועל המקומות האהובים בלונדון).

 

חוץ מזה, הם קנו בית גדול באיזור כפרי, וכבר שנה הם משפצים אותו, בעצמם. סוג של תחביב משותף. בין היתר הם עקרו את הרצפה והרכיבו חדשה, מעץ שהם אוהבים, ועכשיו הם בעניין בניית החלונות מחדש. שניהם גם מתים על הקריירה שלהם, והם מתכננים ילדים אחרי שהיא תקבל שותפות במשרד הארכיטקטים שהיא עובדת בו, והוא יקבל פרופסורה בכירה. בדרך למסעדה הבנזוג הצביע על הספרייה העירונית של שטוקהולם, מבנה די מרשים, ולפני שסיים לדבר היא אמרה "אבל כמובן! זה המבנה המפורסם של אספלונד! הוא הרי בנה את הבניין הזה ב-1928 בעקבות בלה בלה בלה!" הבנזוג הנהן ואמר בקול חלש "כמובן, כמובן".

 

אז בסה"כ החיים שלהם הם משהו שהייתי מאחלת להרבה אנשים. בדיוק כמו החיים של הנרי פרון. הנרי פרון הוא הדמות הראשית ב"שבת", של איאן מקיואן. כן, כל ההתחלה שכתובה למעלה היא בעצם הסוואה לזה שמדובר כאן בעוד פוסט על ספר! אז ככה: איאן מקיואן קנה את ליבי ב"כפרה", ספר מומלץ בהחלט. אז כשיצא "שבת" הוא מייד נקנה גם.

 

הדמות הראשית ב"שבת" היא כאמור הנרי פרון. הנרי פרון חי את החיים שהייתי מאחלת לעצמי, ואני חושבת שכל בורגני היה מאחל לעצמו.

הוא מנתח מוח מצליח

אוהב את העבודה שלו

נשוי לאישה שהוא אוהב

בעצמה עורכת דין מצליחה ומרוצה

יש להם בית ענק (600 מ"ר) בן שלוש קומות במרכז לונדון

שכולל ספריה ומרתף יינות

שני ילדים מוכשרים בתחילת קריירה מוצלחת משל עצמם

הוא נוהג במרצדס ספורטיבית יקרה ומפנקת

את הקיצים הם מבלים בטירה בצרפת ששייכת למשפחה

הוא בריא, מאושר ומאוהב

 

ממש כמו סידרת הטלוויזיה, הספר מלווה בדיוק 24 שעות מחייו של הנרי פרון, במהלך יום שבת כמובן. סדר יומו של הנרי פרון מעורר קינאה בדיוק כמו שאר אורח חייו. ביום השבת הזה הוא יעשה:

שינה ארוכה ונעימה

סקס עם אשתו האהובה

שיחה קלה על קפה עם בנו

נסיעה במרצדס אל מועדון הסקווש, למשחק עם חברו הטוב

חזרה דרך המעדנייה האהובה עליו, לקניית דגים ושרימפס טריים

בישול מרק דגים צרפתי עם יין

ארוחת ערב משפחתית נעימה עם אשתו, בנו, בתו שמגיעה לחופשה מעיר מגוריה פאריז וחותנו, שגר בטירה בצרפת.

 

על פניו עוד יום נעים בחייו הנעימים של הנרי פרון. אבל הספר הזה נועד להראות לנו שגם כשחיים חיים נעימים כמו שרק צירוף של הרבה כסף והרבה מזל בחיי האהבה והמשפחה יכולים לספק לנו, עדיין יש איום על הבועה הנעימה שחיים בה. במשך יום השבת הזה ייתקל הנרי פרון באיומים שמאיימים בעצם על כל האנשים העשירים, המרוצים ובני המזל שגרים בעולם המערבי המודרני. החל מאיומי טרור ומלחמה וכלה באיום מצד האנשים הפחות מאושרים, אלה שלא שיחק להם המזל להיות עשירים, מאושרים ובריאים והם בחרו בדרך הפשע.

 

במהלך הספר מהרהר הנרי רבות בחייו הנעימים ובמזלו. הוא פסימי. הוא רואה את האיומים העומדים על החיים האלה, והוא מאמין שבסוף כל העושר הזה ייחרב: "הוא נעמד מתחת לזרם המים הקולחים, אשד רב עוצמה שנשאב וצולח מהקומה השלישית. כשתשקע הציביליזציה הזו, כשהרומאים, יהיו מי שיהיו בסיבוב הזה, ירדו מהבמה ותתחיל תקופה חדשה של חשכת ימי הביניים, זה יהיה אחד המותרות הראשונים שייעלמו. הזקנים שישתופפו ליד המדורות יספרו לנכדיהם המשתאים על עמידה בעירום בעיצומו של חורף תחת סילוני מים צלולים חמים, על יהלומי סבונים מבושמים ועל נוזלים צמיגים בגוון הענבר והארגמן שהיו מעסים לתוך שיערם כדי לשוות לו מראה מלא ובוהק יותר משהיה באמת, ועל מגבות עבות לבנות, גדולות כטוגות, שהמתינו על מתלים מחוממים" (עמ' 175-176).

 

אבל הכל איטי. אנחנו מלווים את יומו של הנרי, אנחנו לא יכולים שלא לקנא בו, ומצד שני אנחנו לא יכולים שלא לראות את האיומים על הבועה שלו. כריכת הספר היא אחת הכריכות שהכי מתאימות סימבולית לעלילה שראיתי: עולם גשום ואפור, ובאמצע הולך אדם מוגן על ידי מטרייה גדולה, ובעולמו הכל ירוק, שלו ומקסים. הלוואי שכל העולם היה ככה.

 

 (עטיפת הספר. עיצוב: יהודה דרי).

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/9/2006 15:52   בקטגוריות ספרים   
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/7/2008 02:56

 


תקופות

זה רק נדמה לי, או שזו תקופה שכולם קצת עייפים? איכשהו נראה שלכולם יש פחות תגובות, מד הסטטיסטיקות שלי צנח, וגם לא היו עידכונים בשום מקום. בסופו של דבר נכנסתי לכמה בלוגים חביבים עליי, נכנסתי לכל הבלוגים שהם מקשרים אליהם ברשימות, ואחרי בחינה קצרה הוספתי את חלקם לקבועים שלי. סוף סוף יש יותר עידכונים.

 

 


 

 

או שזה בגלל שכולם רואים את הגמר של כוכב נולד 4 ורק אני פה?

 

 


 

 

זו תקופה של עונות מעבר. הסתיו כבר כאן. עשר מעלות היו פה היום, קפאתי על האופניים (התקשיתי להפנים את השינוי, והלכתי לעבודה עם חולצה קצרה ומעיל קל. ביג מיסטייק). מחר צפויות תשע מעלות. נחשו ילדים מי לא תלך שוב לעבודה עם חולצה קצרה.

 

יש לי תיאוריה שבעונות מעבר ישנים עמוק יותר ועייפים יותר. זה לא רק אני. אני ישנה מאוד עמוק, ובאמת ובתמים מופתעת מהשעון המעורר כל בוקר. מה זה הרעש הזה? שעון מעורר? מה, אני אמורה לקום עכשיו? דייי. אני גם נורא עייפה. אני ישנה עמוק ולמרות שנפלתי למיטה כל ערב ב-11 וישנתי כמעט שמונה שעות, אני פשוט קרועה.

 

 


 

 

זו תקופה של נסיעות. העבודה שולחת אותי בשבוע הבא לפאריז ל-24 שעות, שבמהלך רובן יהיה לי זמן פנוי. איכשהו נראה שכל הרבה האנשים שתמיד חשבתי שאני מכירה וגרים בפאריז, כולם עברו משם, מה שישאיר אותי לבד, חוץ מידידי הטוב כרטיס האשראי כמובן, שיארח לי לחברה שאני אהנה ממנה מאוד.

 

אניווי, יש לי כמה מקומות חביבים עליי מאוד בעיר, אבל אני תמיד שמחה לעוד המלצות, אז בבקשה הרגישו חופשי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/9/2006 21:28   בקטגוריות מוקדם מדיי   
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/9/2006 00:19

 


ליידיז אנד ג'נטלמן: עידן רייכל

אז קודם כל, הסבר: מה עשה מוביל מצעדים כמו עידן רייכל בשטוקהולם הנידחת מבחינת ישראלים? ובכן, בשבוע וחצי האחרונים התקיים בשטוקהולםפסטיבל המזרח התיכון. באורח פרופורציונלי, היה הפסטיבל מלא כולו בתרבות של שכנינו: דוכנים של מוסיקה ערבית, בקלאוות, ספרים בערבית ושאר דברים פחות אטרקטיבים לישראלים. אממה, כיאה לשבדים ממוצעים שאינם מבדילים בין ערבי לישראלי, שהרי כולנו אותו דבר, הם שיבצו בלוח ההופעות(בונוס: כולל שתי מילים בעברית) את מיטב האמנים ממצרים, איראן, לבנון, סודן, והופה – עידן רייכל מישראל!

 

מי אני שאלין על זה שבטעות הביאו לנו את עידן רייכל. ברור שהלכתי. וסחבתי איתי גם את אורן. מחוץ לאוהל ההופעה נתקלנו בהמון ישראלים, שלא היה לי מושג בכלל שגרים בשבדיה. הדוכן ליד אוהל ההופעה לא קלט כנראה מי הקהל שעומד מולו, ועל כן מייד הוציא להקת רקדנים חובשי תרבושים אדומים לרקוד לצלילי מוסיקה ערבית קולנית. כל הישראלים מייד עברו לצד השני של הרחבה.

 

ואז נכנסנו לאוהל הענק. כל הישראלים שגרים בשטוקהולם, או לפחות רובם (פורד הרי בקוסטה ריקה) הגיעו לשם, מה שמילא אולי שליש מהאוהל. לידינו ישבו שלוש הישראליות הקולניות ביותר שפגשתי מזה המון זמן. הלהקה כבר היתה על הבמה, והן לא חדלו לצחקק בקול רם "אז היא אומרת לי… אז אני עניתי לה… אז מה היא עושה לי?" וכו. התחשק לי להרוג אותן, אבל למזלי מאחוריהן ישבה אישה לא פחות נרגנת ממני, והיא ביקשה מהן שקט בקול מאוד כועס. מה שעזר לשתי דקות.

 

נחזור לבמה. רייכל ולהקתו לא קלטו כנראה שהקהל הוא כולו ישראלי: "גוד איבנינג שטוקהולם!" קרא עידן, "איי'ם הפי טו פליי היר אין א פסטיבל ווית' אול אאור נייבורס!" והקהל, מצויד בדגלים ישראלים, ענה: "דבר עברית!"

 

וההופעה התחילה. הוא מופיע טוב, אין מה לומר. הם להקה שיודעת להופיע, הם יודעים לשיר, והם עושים מוסיקה טובה. הם פתחו בשני שירים מאוד אהובים עליי (לא לשכוח שאני לא טוחנת גלגלצ, אז השירים שלו לא מאוסים עליי בכלל): "אם תלך" ו"הנך יפה רעייתי". זהו, אני הייתי שלו לנצח, גם אם הוא רזה מדיי ויש לו הרבה יותר מדיי שיער ("אמא, למה יש לו צעיף על הראש?" שאלה הילדה טל שישבה מאחוריי בקהל). רק שמכאן הם פצחו בשרשרת של שירים אתנים מאוד, שלא הכרתי בכלל.

 

אחרי שעה של מוסיקה אתנית התחלתי קצת להישבר. "בואי", לחש לי אורן, "תני לי יד ונלך". רק שאז נשמעו צלילי הפתיחה "ממעמקים", שהיה שיר החופה של עוז וקרן, ומכאן אהוב עליי לנצח. ואחרי זה הגיעה גירסה מעולה ל"בואי". ואחרי זה נגמר. והקהל התעקש על הדרן, והלהקה אכן חזרה, ונתנה עוד שלושה שירים, שלושתם מצויינים.

 

בדרך חזרה, ברוח הקרה (הסתיו כאן, או יה) חשבתי כמה מצוין היה. אורן רטן משהו על זה שהווליום היה גבוה מדיי, אבל לא שמעתי אותו כי משום מה לא שמעתי טוב. הגעתי הביתה כולי מלאת מסרי שלום ואחווה. איט ווז וונדרפול.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/9/2006 22:09   בקטגוריות ישראלית   
41 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/9/2006 10:48

 

ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2006

 

סיפורי ברלין (נו, הכותרת מתבקשת)

קמה בבוקר. לוקחת את המזוודה הקטנה שלי, עקבים גבוהים, מדמיינת לעצמי שאני אשת העולם הגדול, ויוצאת אל המטוס לברלין.

 

ובשדה"ת בברלין אני יוצאת אל המוניות, ומגלה שורה של מרצדס נושנות בצבע בז'. המושב האחורי במונית חורק קפיצים, ומייד מעלה לי זיכרון מהפורד אסקורט של סבא דב, אי שם בתחילת האייטיז. "אל הקודאם!" אני מצווה באושר על נהג המונית.

 

הקודאם, או בשמו המלא קורפורטסנדאם או משהו כזה, בטוח פיספסתי איזה אות, הוא כידוע רחוב הקניות הראשי של ברלין. ובדיוק שם, ולא במקרה, בחרו ההורים שלי את המלון. במלון חיכו לי ההורים, ואחרי התרעננות קצרה (למה שלא תעשי פיפי בשירותים שלנו? תהה אבא שלי, למה את צריכה ללכת לחדר שלך בשביל זה? מה יש להתבייש? הסברתי שלא יוצא אם אני יודעת שיש אנשים מהצד השני של הדלת).

 

קצת התאכזבתי לשמוע שההורים שלי כבר היו בגן החיות באותו בוקר, הרי תיכננתי לצלם את שלט תחנת הרכבת, אותו שלט שאמיל הסתכל עליו עת התעורר ברכבת אחרי שנשדד. בלית ברירה נסחבו ההורים שלי איתי בחזרה לגן החיות של ברלין, כדי שאוכל לצלם את השלט.

 

(זה, כמובן, אינו השלט שאמיל ראה. השלט הזה, כמו התחנה כולה, מודרני לחלוטין, ולא הצלחתי למצוא את השלט שמתואר כל כך בבירור בספר. ההורים שלי הסתכלו עליי במבט קצת מוזר, אבל נסחבו איתי לחפש. לא הלך).

 

פינת הביזאר: בדרך אל הגן הזואולוגי מצאנו מוזיאון. והחלטנו להיכנס. עד כאן נשמע הגיוני. עדי מבלה עם ההורים שלה במוזיאון בברלין. הקטע הביזאר עד חולני מתחיל עם הפרט הבא: זה היה המוזיאון לסקס. עכשיו, כשתסיימו להקיא, אני אסביר: פשוט, חלפנו על פניו, ונורא הסתקרנתי, ורציתי לראות, וחשבתי שלא נורא, אני אכנס עם ההורים שלי, ואז אלך בנפרד, כי יש גבול ואי אפשר לשמוע הערות של הורים במוזיאון לסקס. אז הכל התנהל בסימן הביזאר: אבא שלי שילם עליי בכניסה למוזיאון הסקס, ואחרי זה נכנסנו כולנו, אני מקפידה לצעוד עשרה מטרים לפני ההורים שלי ולבחון לבד את המוצגים. היה דווקא די מעניין, אם כי התחיל לחזור על עצמו באיזשהו שלב, ולכן אמא שלי שאלה באיזשהו שלב איפה היציאה, ואני עניתי: "שם, ליד הזין הענק". שזה מצחיק באופן כללי, ומצחיק עוד יותר בהתחשב בזה שחצי מהמוצגים היו זין ענק. לכי תאתרי את היציאה.

 

אחרי זה, טוב, אני לא אכנס לפרטים, אבל אני חייבת לציין שכל ביקור במוזיאון אני מסיימת בביקור בחנות של המוזיאון. ומה מוכרת החנות של המוזיאון לסקס? נכון, חנות סקס. הייתי עם ההורים שלי גם בחנות סקס, וסביר להניח שזיעזעתי את אבא שלי עם הבקיאות שהראיתי במוצרים. לפחות לא קניתי כלום. זה היה יכול להיות שיא היותר מדיי אם אבא שלי היה משלם לי על צעצועים.

 

אחרי פינת הביזאר הזו יצאנו לטייל בקודאם, ונתקלנו, כמובן, בכנסיית קייזר וילהלם, שנהרסה ברובה במלחמה. יש משהו חזק מאוד במראה של הכנסייה ההרוסה, שהגרמנים בחרו להשאיר כמו שהיא, לצורך הזיכרון.

 

 

 

ליד הכנסייה הזו נבנתה כנסייה חדשה, שונה לגמרי מהקודמת – מודרנית לגמרי. גם בפנים העיצוב הוא חדשני ושונה מהכנסיות המסורתיות, ועם זאת מתכתב במשהו עם העיצוב המסורתי.

 

 

 

פינת סרט האימה: בערב חזרנו אל המלון, וצנחתי אל המיטה. נרדמתי מהר מאוד, נהנית מהחדר הגדול שקיבלתי, מהשמיכה העבה, מכרית הענק. באמצע הלילה התעוררתי. פקחתי את עיני, ומולי עמדה אישה. לא ראיתי את הפנים שלה, שהיו בצל, ראיתי רעמת תלתלים בהירה ושמלה לא ברורה. לא היה אמור להיות אף אחד בחדר שלי. הרגשתי את האימה בכל הגוף. מצמצתי כמה פעמים, ואחרי כמה שניות היא נעלמה. פשוט לא היתה שם יותר. היא נעלמה, אבל הדופק שלי בהחלט לא נעלם. הרגשתי את דפיקות הלב במשך דקות ארוכות. לקח לי המון זמן להירגע, להוכיח לעצמי שאני לבד בחדר, ושאני יכולה להירדם שוב. בבוקר התעוררתי ונזכרתי מייד. סיפרתי להורים שלי בארוחת הבוקר והפחדתי את אמא שלי לגמרי. השתעשעתי ברעיון ללכת לשאול בקבלה אם מישהו פעם מת בחדר שאני ישנה בו, אבל החלטתי שעדיף לא לדעת. אז או שראיתי רוח, או שאני מאבדת את שפיותי.

 

אניווי, למחרת, אחרי ארוחת בוקר משובחת, אפילו בסטנדרטים של מלונות שווים בישראל (אבל אל תתפסו אותי במילה – אני, תנו לי קרואסון טרי לארוחת בוקר עם ריבה איכותית, וקניתם אותי) יצאנו אל ההקאשה מרקט, בהמלצתה של דריה. ההקאשה הוא השינקין הגרמני, או לפחות מה שהיה שינקין לפני הפיכתו למפלצת הממוסחרת שהוא היום. היה פשוט מקסים. חנויות קטנות ומקסימות, בתי קפה אינטימיים, ואווירה, המון אווירה.

 

הפינה היהודית: ממש ליד ההקאשה נמצא בית הכנסת הגדול של ברלין, זה שנשרף בליל הבדולח. חזיתו שרדה, כיפת הזהב שלו מרשימה, והכתובת הכה כואבת שחקוקה שם היא "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק" (ציטוט חופשי, אבל זה היה ברוח הזו), וכתובת כזו בגרמניה חייבת לעורר מחשבות.

 

ובקישור ישיר, פינת השואה: מההקאשה לקחנו רכבת בחזרה אל הקודאם. באחת התחנות נעצרה הרכבת, רוב הנוסעים ירדו ורק בודדים נותרו. אז עלה לקרון שוטר גרמני, וצעק: "ראוס". כל השיערות נעמדו לי. אני כמובן שמעתי "יודן ראוס". גם ההורים שלי נראו אחוזי חלחלה. בדיעבד מתברר שחייבים להחליף רכבת בתחנה הזו. אבל קשה להתאושש משוטר גרמני שצועק ראוס. מזל שלא היה לו כלב.

 

ואם זה לא מספיק, אז כשבסוף הגענו לקודאם ויצאנו מהתחנה, גילינו את השלט הזה:

 

גם אם אתם לא מבינים גרמנית, אתם בטח מזהים את השמות על השלט. הכתובת על השלט אומרת משהו כמו "את הזוועות האלה אסור לנו לשכוח", ולראות שלט כזה בדרך לקניות היה די מטלטל.

 

אבל אחרי סט צילומים ודקת דומייה ספונטנית, התאוששנו.

 

פינת הקניות: קודם כל הלכנו לק-ד-וו, הכלבו הענק והראוי של ברלין. בקומה השישית, יספר לכם כל ספר תיירות, ישנה קומת המזון המרשימה של הכלבו. מה שנכון נכון. פשוט מהמם. קצת הזכיר לי את יפן, קומות האוכל המדהימות של הכלבואים. אז התהלכנו שם, אמא שלי מתפתה בכל פעם לקנות איזה שוקולד שנראה מעולה אבל עולה את משקלו בזהב, ואחרי קצת הזלת ריר יצאנו משם. יש עוד חנויות.

 

וכך, באחד הכלבואים שקענו לגמרי בקניות. אמא שלי בחרה בגדים בעוד אני נעלמתי לכיוון מחלקת התחתונים והחזיות. ובעודי בוחנת איזה סט סקסי במיוחד, הופיע אבא שלי ואמר במקסימות: "אני משלם על כל מה שאת קונה! תני לי עכשיו את זה!". עכשיו, מוזיאון סקס זה דבר אחד, אבל לתת לאבא שלי את החוטיני שבחרתי כדי שישלם עבורו זה כבר מוגזם. "הממ, לא בחרתי כלום", אמרתי בפנים סמוקות וביצעתי נסיגה טקטית אל מחלקה אחרת של החנות. וככה, במקום סט סקסי, בחרתי כותנת לילה מטריקו עם ציור של סנופי עליה. אבא שלי הנהן באישור וקנה לי אותה. כל הצדדים מרוצים.

 

חזרנו אל המלון. פרקנו את הקניות (החלק הכי שווה – ספירת השלל). אמא שלי גילתה שהיא לא יכולה לדחוס הכל למזוודה, אני גיליתי שאני מפחדת לישון בחדר בגלל הביקור של הרוח, אבל לא אמרתי כלום, ואחרי ארוחת ערב הלכנו לישון.

 

הלילה עבר ללא ביקורים לא רצויים, ובבוקר למחרת נסענו לשדה. בטיימינג מופלא, למרות שהיינו בשתי טיסות שונות היינו צריכים להיות בשדה באותו הזמן. תיכננו לבלות עוד קצת ביחד, אבל ההורים שלי טסו באל על. אז את הטרמינל שלהם זיהינו לפי הנגמ"ש שעמד לידו, ואני לא צוחקת. ואת המיון עשו להם עוד לפני הכניסה לטרמינל, ובלי כרטיסים אי אפשר להיכנס. אז ויתרתי על זה. אמרנו שלום יפה, ואני לא זוכרת אם אמרתי תודה רבה, למרות שבהחלט מגיעה להורים שלי תודה רבה גדולה מאוד, על האירוח הנדיב שהם נתנו לי בברלין. אז שחור על גבי בלוג – תודה רבה אבא ואמא.

 

מובן ששנייה אחרי שאמרתי להם שלום ונכנסתי לדיוטי פרי גיליתי ארנק יקר בטירוף, וקניתי אותו, על חשבוני. איך העולם הזה עובד, שההורים שלי מוכנים לרכוש לי כל מה שאני ארצה ואני לא מוצאת כלום, ואז בשנייה שהם לא איתי אני מוצאת ארנק שעולה הון – נשגב מבינתי. אבל לא נורא, עכשיו אני בעליו הגאה של ארנק "פוסיל". ירוק. יש למישהו בעיה עם זה?

 

וזהו, נחתתי במולדת הוויקינגים הנורדים, או ברוח הפוסט, במולדת הוויקינגים הארים, בצהרי היום, ומיהרתי למשרד. חזל"ש.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/8/2006 21:36   
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של קפטן ג'ק ב-12/12/2006 09:35

 

 


 

תולדות האהבה

קצת לפני שנסעתי לברלין סיימתי את "תולדות האהבה" של ניקול קראוס. אני יודעת שהמון מדברים עליו כעל ספר שהוא נקודת דרך, ואני מודה שלפני הקריאה בניתי כזה הר של ציפיות, שהיה אך צפוי שאתאכזב.

 

לא התאכזבתי. כלומר, לא ממש. הספר טוב, אין מה לומר. בעיני יותר טוב מזה שכתב בעלה של קראוס (ג'ונתן ספרן פויר, "הכל מואר"), שגם הוא זכה לשבחים. ויש גם נקודות מבריקות, כאלה שעצרתי לחשוב בהן. כמו זו:

 

אחד הגיבורים, שברח מפולין קצת לפני השואה לדרום אמריקה, לאט לאט מגלה מה עלה בגורל המשפחה שהותיר מאחור. איך מתמודדים עם מידע כזה?

"הוא למד לחיות עם האמת. לא להשלים עימה, אבל לחיות איתה. זה היה כמו לחיות עם פיל. חדרו היה זעיר, ומדי בוקר היה עליו להידחק סביב האמת רק כדי להגיע לחדר האמבטיה. כדי להגיע לארון ולהוציא זוג תחתונים היה עליו לזחול מתחת לאמת, להתפלל שלא תבחר להתמוטט על פניו דווקא באותו רגע. בלילה, כשעצם את עיניו, הרגיש בה מרחפת מעליו" (עמ' 169).

 

יש לנו כאן שני סיפורים מקבילים, וביניהם ספר אחד, פיקטיבי, שגם שמו הוא "תולדות האהבה". גיבורת סיפור אחד היא אלמה זינגר, נערה חכמה, מקורית, חושבת, שמתגעגעת לאביה המת שהיה ישראלי, ומנסה להוציא את אמה מהאבל עליו. גיבור הסיפור השני הוא ליאו, קשיש שגר לבד בארה"ב, כל משפחתו מתה בשואה, מי שאהב אינה יכולה להיות איתו בקשר. הוא בודד, עושה דברים במשך היום רק כדי שאנשים אחרים ישגיחו בו. ובין ליאו ואלמה קושר קשר אחד – הספר "תולדות האהבה".

 

 

אם "הכל מואר" נגע בשואה, אז "תולדות האהבה" מהלך לידה. אין ממש סיפורים מהשואה, אבל יש את מי שכמעט היה שם, ואת המחשבות שלהם. השואה היא כמו נוכחת נפקדת בסיפור. מצד אחד לא בדיוק שם, מצד שני מן מאורע מחולל של כל מה שקרה, לפחות בסיפור של ליאו. אמרה פארה בתגובות, וצדקה, שהספר נותן תחושה כאילו הוא משלים את "הכל מואר". יש בזה הרבה אמת. אני הרגשתי שזה כאילו ספר נוסף לספר ההוא, מעין המשך לרוחב. אולי בגלל שבשני המקרים מדובר ביהודים אמריקאים שכותבים על השורשים שלהם, או אולי בגלל שרוח הכתיבה מועברת מעל שולחן האוכל בבית משפחת ספרן-פויר-קראוס.

 

יש בספר כמה נקודות שאפשר לחוש את הלב עוצר. אני לא אגיד מהן כדי לא לספיילר, אבל זה ספר שמרגישים.

 

 


 

 

והנה בונוס ספרותי: יגאל מפרסם בבלוגו את הפרק הראשון של "מות אכילס", הלא הוא החלק הרביעי של סידרת פנדורין, שעוד לא יצא לאור. סבבה לנו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/8/2006 23:29   בקטגוריות ספרים   
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-15/4/2008 02:52

 

 


 

העלמה פוני יוצאת לדרך

סמס מאמא: "ד"ש מאבא ואמא, שעכשיו בברלין"

סמס מעדי: "וואו! חבל שלא אמרתם לי, הייתי מצטרפת"

סמס מאמא: "עוד לא מאוחר, אנחנו פה עד יום שלישי. המלון יושב ממש על הקופורטסנדאם"

~שואפת אוויר עמוק – אני מתה על הקו-דאם! – עושה הפסקה מסמסים, בודקת מחירים באינטרנט, מוצאת כרטיס ב-200 דולר~

סמס מעדי: "אני אגיע ביום ראשון בצהריים"

 

עברו חמש שנים בדיוק מאז הביקור האחרון שלי בברלין. הייתי אז במשלחת מהעבודה, ולמרות הלו"ז הצפוף היה ברור שברלין ממש כיפית (נו, למרות הנסיבות ההיסטוריות והכל, ברור שאני עדיין אלך לאנדרטה של השואה). יש לי כמה מקומות ששמרתי בזיכרון, והייתי ברוב הקלאסיקות (הרייכסטאג, צ'ק פוינט צ'ארלי וכו) אבל אם מישהו רוצה להמליץ על מסעדה טובה/חנות מעניינת/מקום טוב לראות, אני אשמח.

 

אבא שלי רק ציין שנלך לגן החיות. גן החיות של ברלין. האם אני היחידה שישר חשבה על זה? –

 

"בינתיים האטה הרכבת את מהלכה. לעיני אמיל הבהיקה מבעד לחלון רשת מסילות הברזל, המשתרעת לכל צד. הנה הגיעו לרציף. שני סבלים אצים אל הקרונות, בתקוותם להשתכר משהו.

הרכבת עצרה ונעמדה!

הביט אמיל בחלון וראה שלט גדול תלוי מעל לפסים ועליו כתובת באותיות שחורות:

תחנת הגן הזואולוגי"

(אמיל והבלשים, בתירגומו של אלתר אילי, 1956, עמ' 66).

 

אני יוצאת בעקבות אמיל!

 

 


 

 

ובמעבר חד: חזרתי לעשות מרתונים של הסידרה המשובחת "באפי". אויש, איזה סידרה מבריקה ומפוספסת על ידי מבוגרים. אניווי, באחד הפרקים מופיע סקופילד מפריזון ברייק, שווה שכמוהו. הוא משחק שחיין בנבחרת השחייה של בית הספר. ברור שהוא מת (בערך) בסוף, אבל הבשורה המשמחת היא שעכשיו הוא מופיע בתמונות הפתיחה של הסידרה בכל פרק. שמחה בעיניים.

 

 


 

 

לפני שני פוסטים התוודיתי שלפעמים אני מאמינה בהורוסקופ. שרייק התנדב לעשות לי מפה אסטרולוגית, ושכה יהיה לי טוב, צדק בהמון דברים. אז עכשיו יש לי תירוץ אסטרולוגי להרבה דברים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/8/2006 12:53   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
64 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של קפטן ג'ק ב-12/12/2006 09:40

 

 

קסדה בראש טוב

יום שני בבוקר, היום הראשון של השבוע, אני יוצאת לעבודה. במעבר החצייה שממש קרוב למשרד אני מאיצה קצת. כמו תמיד ברכיבה מהירה, אני נעמדת על האופניים. הסנדלים גבוהי העקב שלי לא מיועדים לזה. אני מתחילה להיעמד, הסנדל מחליק, אני עפה מהאופניים, מתרסקת על הכביש, האופניים עפים עליי.

 

עוברת שנייה של הלם, הכל משדר לי כאב, ואז אני מתאוששת קצת, מסתכלת על המכוניות שעצרו במעבר החצייה. שורה של נהגים שבדים מחזירים לי מבט אטום. אני קמה, בקושי, מרימה את האופניים וצולעת אל המדרכה. על המדרכה יש כמה הולכי רגל, שנעצרו גם הם כדי להתבונן במחזה. אני בוחנת נזקים: מרפק חבול, רגל חבולה עוד יותר. במשרד אני אגלה שחסר לי צמיד מהשניים שהיו לי על היד, כנראה התרסק על הכביש. אחרי זה אני אגלה גם שאחד מהסנדלים המהממים (500 שקל ב"שופרא" בדיזינגוף) השתפשף, ועכשיו נראה כמו משהו ממש מרוט.

 

בקרת נזקים אחרי יומיים: סימנים כחולים מהממים על היד והרגל, צליעה קלה ("עכשיו את גם צולעת", החמיא אורן), שרירים תפוסים (זה הופיע יום אחרי, התעוררתי עם חצי גוף תפוס). צילמתי את המרפק שלי, אבל התמונה הצליחה להגעיל אותי, אז אני מוותרת.

 

עם כזאת התחלה של השבוע, הייתי צריכה פשוט לסוב על עקביי, לחזור הביתה, לזחול למיטה ולא לצאת ממנה עד שבוע הבא.

 

 


 

 

וכך, אחרי שאופסנה אחר כבוד בארון לפני שנה, הוצאתי לאיוורור את קסדת האופניים שלי. זה שהיה נס פעם אחת ולא נפגעתי בראש (שלא לומר – בפנים. אמאל'ה), אסור למתוח מדיי את הגורל.

 

מובן שהיום כבר שכחתי את הקסדה בבית.

 

 


 

 

תחביב מטריד שפיתחתי: להיכנס לבלוגים של פקאצות ולתקן להן את שגיאות הכתיב בתגובות. מעולם לא הרגשתי מורתית יותר.

 

 

 


 

 

סבא וסבתא מעפולה שלחו לי חבילת ביסלי ענקית. הטעם השלט, לבקשתי, הוא כמובן פלאפל, משום שידוע שביסלי פלאפל הוא הטוב ביותר. חוץ מזה יש גם ביסלי פיצה, כי ביקשתי בשביל אורן, וגם כי זה הכי טעים אחרי פלאפל. הבעיה היא שמאז שהחבילה הגיעה אני מחסלת שקית ביסלי ליום, ואני מדברת כמובן על שקיות גדולות. אוי.

 

 


 

 

 

תאריך חשוב לחברות שלי היום: יום הולדת גם לגילה (מזל טוב יקירתי) וגם לשרה האיטלקיה. כיוון שמדובר בשתי חברות טובות, ויש לי עוד שתי חברות טובות שנולדו בספטמבר (כן איריס וחגית, אני מדברת עליכן!)*, וארבעתן מזל בתולה, אני לא יכולה שלא לתהות אם זה קשור להורוסקופ**. אולי בנות עקרב פשוט מתקשרות טוב עם בנות בתולה?

 

*(גדי, לא שכחתי אותך, אני פשוט מדברת כאן על חברות, לא על בנים. אני יודעת שגם לך יש יומולדת פעוט בספטמבר).

**(וכך, במחי פיסקה, הרסתי את תדמיתי האינטלקטואלית והלא שטחית).

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/8/2006 12:11   
80 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-31/8/2006 17:00

 

 


 

פוסט תמונות

זו עונת הגלדיולות.

 

 

 


 

 

הסופ"ש הוקדש לנופים שבדים קלאסים.

 

בשבת, נסיעה לארכיפלג של שטוקהולם, אל האי סנדהם (Sandhamn). אי של אנשים עשירים, מחנים את היאכטה ועולים אל בית הקיץ.

 

 

בהשראת פוסט בית הקיץ של שצה, צילמתי גם אני כמה בתים שלא היה איכפת לי לגור בהם בקיץ.

 

 

  

 

חוץ מיאכטות ובתי קיץ, יש באי גם חוף

 

 

 

 

כשנמאס מהים, אפשר לטייל ביער

 

 

 

 

ובדרך חזרה, שיט במעבורת בין איי הארכיפלג, בשקיעה.

 

 


 

 

ביום ראשון – אופסלה, עיר האוניברסיטה. העיר מפורסמת גם בשל הקתדרלה שבה, כפולת הצריחים.

 

 

 

למרות שבעצם יש שלושה.

 

 

הקתדרלה מרשימה מאוד בפנים, קבורים שם כמה מלכים של שבדיה, והכל שקט ואומר כבוד. ביציאה – ספר אורחים, וכל אחד מוזמן לכתוב את שמו. רוב האורחים כותבים את שמם וכמה מילות תודה, בכתב מסודר ונקי. כל זה נכון כמובן לאורחים שאינם מישראל. הישראלי המכוער הגיע גם לכאן.

 

 

 

אז כמו שאנחנו רואים כאן, הישראלי שביקר ב-20.8, כלומר אתמול, בכנסייה באופסלה חשב שהוא פשוט חייב להשאיר את חותמו חסר הטעם בספר האורחים, ולמה שורה אחת כמו כולם אם הוא יכול לקשקש על שלושת רבעי עמוד? עושה רושם ששמו רותם פיזנטי. ובכן, רותם פיזנטי, הרשה לי לערוך לך היכרות עם עצמך – אתה הישראלי המכוער. בגלל אנשים כמוך הרבה מקומות בעולם לא שמחים לארח ישראלים. ואחרי שאני רואה את ההקדשה המטופשת שלך, אני יכולה להבין אותם.

 

אם זה לא מספיק, אז רותם פיזנטי, שקורא לעצמו מלך אבל הוא בעצם אידיוט, הרגיש חובה לעצמו להוסיף בסוגריים למטה "from Israel". אה יופי, האנשים המעטים שלא זיהו שזה עברית, יידעו עכשיו לשייך את המיצג המכוער הזה.

 

בלית ברירה יצאתי להירגע קצת ולנשום אוויר נקי בגנים הבוטנים של אופסלה.

 

 

 

והביתה, לעוד שבוע של עבודה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/8/2006 11:38   בקטגוריות תמונות בירוק או אפורישראלית   
74 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של זוארץ ב-30/8/2006 08:14

 

 


 

פגישות

זה התחיל בזה שחברתי הטובה חגית הגיעה לשטוקהולם. היא, בעלה והילדים עושים קרוז צפון אירופה, ולכבוד זה הם הגיעו לכמה שעות בשטוקהולם. הכל הלך טוב, רק עם בעיה אחת קטנה: איך שהם עגנו היא קלטה שאין לה את המספרים שלי איתה. באותו זמן בדיוק אני קלטתי שאני לא יודעת עם איזה סלולרי היא. אופס.

 

עברה שעה של תיאומים: היא התקשרה לישראל כדי שאבא שלה ימצא באינטרנט את מספר הטלפון של המשרד שלי, וחמש דקות אחרי גם אני התקשרתי לישראל, גם אני לאבא שלה (מצחיק לגלות שגם 14 שנה אחרי התיכון אמרתי בטון הכי מנומס "שלום משה, זו עדי חברה של חגית, מה שלומך") לבקש את הסלולרי שלה. ואז כשסוף סוף הצלחנו לדבר גילינו שאוטוטו נגמרת לה הבטרייה בסלולרי. בשניות הסלולריות האחרונות קבענו.

 

וככה יצאתי ללאנץ', פגשתי את חגית (בעלה נשאר עם הילדים בסקאנסן), והלכנו לאן.קיי, הלא הוא הכלבו הכי יוקרתי והכי שווה בשטוקהולם, שבמרכזו יש מסעדה שמגישה לאנצ'ים חביבים. ושם ישבנו. איזה כיף ההרגשה הזו שלא משנה שעברו 14 שנה מהיום שישבנו ביחד והתכתבנו במחברת ההתכתבויות שלנו, ושמאז שתינו עברנו יבשות, אני החלפתי חברים והיא התחתנה וילדה, אנחנו עדיין אותן שתי ילדות בנות 17 שחולקות בורקס בהפסקה. ואם במקרה הפלתי את שלה כשהבאתי, אז אני אחלוק איתה את שלי.

 

 


 

 

ובערב צלצל הסלולרי שלי. ועל המסך היה מספר לא מוכר. "שלום, זו מיס וגל"! וכך יצאתי אל דייט הישרא הרביעי שלי. מיס וגל, הפרעסר וחבריהם ניקוס והאנה הופיעו בשטוקהולם במסגרת מסע הקמפינג הסקנדינבי שהם עושים. נפגשנו במסעדה-בר ניו-אורלינסית, היחידה שמצאתי שהמטבח שלה פתוח עד חצות.

 

היה מצחיק. מיס וגל מקסימה, בדיוק כמו שדימיינתי אותה, גם חיצונית. הפרעסר נראה בדיוק כמו ציור המיז שרעייתו עשתה עבורו. ישבנו עד אחת בלילה, שבשבילי בימי עבודה זה כמו לילה לבן (ואכן, הפלאתי לאחר לעבודה היום). מיס וגל ואני מצאנו עוד נקודות משיקות בחיינו (אנחנו ללא ספק מקבילות אחת של השנייה). אפשר לומר שלא סתמתי את הפה, ניקוס והאנה נראו קצת המומים מהישראלית שמדברת המון, ואני מקווה שחבורת ההולנדים לא חטפה כאב ראש גדול מדיי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/8/2006 16:26   בקטגוריות מפגשי ישרא-בלוג   
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Miss Vegel ב-22/8/2006 11:33

 

 


 

על ההגדרות הגמישות של חוק, פוליטיקה וגזענות בשבדיה

לפני כשבוע התקיימה הפגנה נגד ישראל במאלמו. לכאורה, לא אירוע יוצא דופן, בימים אלו עושה רושם שיש יותר ימים עם הפגנות נגד ישראל בשבדיה מימים בלי. רק שבעוד בהפגנות הרגילות יש כמה מהגרים לצד שבדים, שנושאים דגלי לבנון, דגלי חיזבאללה ותמונות נסראללה, בהפגנה הזו הם נשאו גם דגלים ששילבו בין דגלי ישראל וצלבי קרס. אז אוקיי, אולי זה חוקי להניף כאן דגלי חיזבאללה (סססאמק), אבל בהחלט אפשר להתווכח על חוקיות צלבי קרס.

 

הקהילה היהודית במאלמו לא חיבבה במיוחד את ההפגנה הזו. מאלמו, יש לציין, היא עיר דרומית בשבדיה, השלישית בגודלה במדינה, קרובה מאוד לגבול עם דנמרק, ומלאה במהגרים מוסלמים. נדמה לי שהיא העיר עם האחוז הכי גבוה של מהגרים. אניווי, הקהילה היהודית פנתה אל התובע המחוזי של מאלמו, והתלוננה.

 

רק שלהבדיל ממה שהייתם מצפים מתובע מחוזי במדינה דמוקרטית, בואו נגיד, שיעיין בחוק, התבלבל התובע בין תפקידו לדעתו האישית, משך בכתפיו וענה: "אין לי בעיה עם הנפת דגלי צלבי הקרס. גם אני חושב שמה שהישראלים עושים דומה למה שעשו הנאצים בגרמניה".

 

הקהילה היהודית, שגם ככה לא מרגישה פופולרית במיוחד בשבדיה בימים אלו, החליטה להמשיך עם זה הלאה. אז בעקבות תגובת התובע המחוזי, הם הגישו תלונה אל היועץ המשפטי בשבדיה, יוראן למברץ, בתקווה שזה ייזכר ששבדיה היא מדינת חוק. עוד אין תשובה, אבל אל תטפחו תקוות. למברץ הוא זה שאמר לפני כמה חודשים, אחרי הסתה שהיתה במסגד בשטוקהולם (ובה השווו את היהודים לקופים וחזירים וקראו למותם), שהוא יכול להבין את זה, עם מה שקורה במזרח התיכון (על הפרשה ההיא אפשר לקרוא באנגלית כאן וכאן), וסגר את החקירה בעניין. כשנשאל אם לא מפריע לו שזה הסתה נגד יהודים, כלומר הסתה על רקע דתי ולא על רקע פוליטי, והרי יש גם שבדים יהודים, הוא גימגם משהו (והנה דעה בשבדית על הפקרת יהודי שבדיה לגזענות בגלל דעות פוליטיות). איכשהו, לא נראה לי שמכאן ייצא הצדק.

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/8/2006 17:03   בקטגוריות מהנעשה בשבדיה   
61 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-16/8/2006 12:38

 

 

ריגה. הצד החיובי (גילה)

את הלילה הראשון באונייה העברנו הבנזוג ואני בשתי דרכים שונות: הבנזוג דישדש יחף בקטקומבת השינה שלנו, נכנס יחף לצינוק המקלחת, והתכסה בלי שום בעיה בשמיכות של הספינה. אני, ממש כמו בצבא, הצטיידתי בכפכפים, לא נגעתי בכלום בתא, עשיתי פיפי באוויר (על מספר 2 ממש לא היה על מה לדבר, ממש כמו בצבא, שמרתי את המאורע לרגע שאני אגיע הביתה), וכשהגיע הרגע לישון נכנסתי למיטה משתדלת לא לגעת בשום דבר שלא וידאתי לפני שהוא נקי.

 

היינו אמורים להגיע לריגה ב-11:00, וכיוון שכך כיוונו שעון לעשר וחצי, מתוך חישוב של חצי שעה התלבשנו וירדנו לחוף. תמימים שכמונו. בשמונה וחצי הדהד גונג בתא שלנו, ומרמקולים שהתברר שמותקנים בתקרת התא הדהד קול של דיילת במונולוג ארוך ברוסית (בסדר בסדר, אסטונית, ווטאבר) שלאחריו פצחה במונולוג שווה באורכו בשבדית במבטא רוסי כבד (אסטוני, ווטאבר), שבו הכריזה שהשעה שמונה וחצי בבוקר, וכדאי לנו למהר אל חנויות הדיוטי פרי, שייסגרו כשנגיע לריגה, וכדאי גם להספיק לבופה ארוחת הבוקר. הבנזוג קילל משהו על בופה ודגים, והתעלמנו מהדיילת. שמצידה התעלמה בחזרה, ושעה אחרי פצחה שוב במונולוג ארוך ברוסית (אסטונית) ובשבדית על נהלי הירידה לחוף.

 

אז כשהגיעה שעתנו לקום קמנו טרוטים משהו. אבל אני הייתי מלאת התלהבות, כי על החוף ציפתה לי גילה, חברה אהובה מהארץ. יוהוהו!! כמה זמן לא היה לי זמן בנות עם חברה טובה באמת כמו אלה שיש לי בארץ. התלבשות, יציאה אל הסיפון, ירידה אל החוף, ביקורת דרכונים (הבנזוג עובר במהירות הבזק, ואילו שוטרת הגבול מעקמת את האף מול הפספורט הישראלי ומעיינת בו שעה ארוכה, כאילו יש טרנד של ישראלים שבאים להיות עובדים זרים בלטביה או משהו), אני פוגשת את הבנזוג אחרי ביקורת הגבולות, הבנזוג צוחק עליי עשר דקות שהפספורט שלי מעכב אותי תמיד כאילו הגעתי ממדינת עולם שלישי, ואנחנו יוצאים אל ריגה.

 

ובטרמינל של האונייה מצפים לנו גילה, בנזוגה, שני הילדים שלהם (כולל התינוקת המקסימה שגדלה המון!!) והילדה של אחיה. חיבוקים ארוכים, ואנחנו יוצאים במסע רגלי אל העיר. הבנזוג ואני צועדים במרץ, ומגלים שכשצועדים עם שני ילדים בני שלוש וקצת, הקצב הרבה יותר איטי. גילה ובנזוגה מלמדים אותנו שיש עצירת בננה, עצירת שתייה, עצירת קינוח אף, וכו. הבנזוג ואני רושמים לעצמנו שילדים זה דבר שדורש המון סבלנות, ומעריצים לנצח את גילה ובנזוגה, שמגלים אורך רוח מדהים.

 

ואז מגיעים למגרש משחקים, שם התיכנון המקורי הוא להשאיר את הבנזוג של גילה עם הילדים, ורצוי גם את הבנזוג שלי, כדי שגילה ואני נוכל לדבר שיחת בנות. הבנזוג המתחשב של גילה עוגן בגינת המשחקים יחד עם שני הילדים הגדולים יותר (התינוקת ממשיכה איתי ועם גילה), רק שהבנזוג מציין שהוא לא אכל ארוחת בוקר, ובניגוד לכל התוכניות הוא מצטרף אליי ואל גילה לבית הקפה. אופס.

 

בית הקפה מתגלה כבדיוק מה שחסר לי בשבדיה – בית קפה שאופה דברים במקום, כולל בורקס!! (בשבדיה אפשר למצוא מאפים טריים, אבל לעולם לא מלוחים. רק מיני דייניש וסינבונים). אני מתאפקת לא להתעלף מהתרגשות, וקונה בורקס בכל המילויים – גבינה, ביצה ובצל, ובשר. פלוס מים מינרלים, זה עולה לי פחות מעשרה שקלים. בשבדיה זה היה עולה לפחות כפול, ואני מייד רושמת נקודת זכות לריגה.הבנזוג מתיישב איתנו לארוחת הבוקר, ובהחלט לוקח את זמנו. ובינתיים, זמן שיחת הבנות שלי אוזל!!! אחרי רמזים עבים כפיל ("למה שלא תלך לקרוא קצת בבית הקפה המקסים ממול?") הבנזוג אומר "טוב, אני אשאיר אתכן לבד", ואני סוף סוף נותרת לשיחת בנות מתומצתת עם גילה. אחח, התענוג.

 

תוך כדי שיחה אנחנו מטיילות ברחובות הסמוכים. ריגה, מתברר, היא פנינת אדריכלות קלאסית, ומסביב בניינים משופצים מקסימים. לצידם בניינים מפוייחים והרוסים, אבל רואים שיש להם פוטנציאל עצום, וברור שגם הם ישופצו יום אחד ויהיו בניינים מקסימים. קצת כמו הבניינים המדהימים שלפעמים רואים באלנבי, עם כל מיני מרפסות שובות לב שאני פשוט מתה שישפצו אותם ויהיה אפשר לגור בהם.

 

השעה עם גילה עוברת ביעף (תודה יקירתי, על עצות מועילות ועל אוזן קשבת), ואנחנו חוזרות לאסוף את הבנזוג, שקורא בניחותא בפארק. גילה ממהרת אל הבית של אחיה, שכן הם יוצאים לטיול סופ"ש, ואילו אני והבנזוג יוצאים אל העיר העתיקה של ריגה, שהיא האטרקציה התיירותית של העיר.

 

בדרך אנחנו עוברים על גשר, ומגלים משהו מוזר:

 

 

 

ממבט ראשון חשבתי שהמנעולים הם רק הדרך הלטבית לתחזק גשרים, אבל במבט שני אנחנו מגלים שעל כל מנעול יש הקדשה חרוטה או כתובה. כמו זו:

 

 

אנחנו לא מבינים רוסית (לטבית. ווטאבר), אבל כיוון שעל כל המנעולים היו שמות של זוגות ובד"כ גם תאריך, התיאוריה שלנו היא שהגשר הזה הוא מקום קבוע לזוגות שמתחתנים, שבאורח סימבולי שמים מנעול על הגשר לסמן את הקשר ביניהם. הבנזוג ואני מוקסמים כראוי.

 

את העיר העתיקה מצאנו בלי בעיה. וגילינו שהיא מקסימה:

 

  

 

 

העברנו שם שעתיים וחצי כמו כלום, ואז הגיע הזמן לחזור אל האונייה. בדרך עברנו במכולת, הצטיידנו בהמון מים מינרלים וג'אנק פוד, ושילמנו על זה משהו כמו שלושים שקל. ריגה זה מקום מאוד שווה לקניות, מתברר.

 

עם חזרתנו לאונייה נפלה קצת רוחי, כי כאמור, ג'יפה שם ברמות. הבנזוג ניסה לרומם את רוחי והזכיר שרק נישן קצת, ובתשע בבוקר אנחנו כבר בחזרה בשטוקהולם. ואכן, בשבע בבוקר כבר השכים אותנו המונולוג ברוסית (אסטונית, ווטאבר), שהודיע שאוטוטו אנחנו בשטוקהולם וכדאי שננצל את חנויות הדיוטי פרי. שקעתי לי בפנטזיות על השירותים הנקיים בבית, וכשקמנו החלטתי אפילו לא לעשות את הפיפי של הבוקר באונייה, כי למה לעשות פיפי באוויר אם אפשר לשבת בניחותא במושב המלכותי בבית. ירדנו מהאונייה, הבנזוג עבר ביעף את ביקורת הדרכונים ואילו בי נעצה שוטרת הגבולות מבט שאמר "פויה, היהודייה הזאת גונבת לנו ממיטב הגברים השבדים", ואני רק נדנדתי את הרגל כי באמת רציתי פיפי.

 

בדרך הביתה התחרינו הבנזוג ואני באימרות "אני ראשונה בשירותים!" "לא, אני ראשון!" וכאלה. שעה אחרי, אחרי מקלחות ארוכות והשלכת כל תכולת התיק שלנו לכביסה, נרדמתי לשנ"צ משובחת.

 

ולקינוח, תמונת סיום. מצד אחד שקיעה, ים, מקסים. מצד שני, מעקה הסיפון, כמו שאתם רואים, הוא הג'יפה האופייני לספינה. לא סתם כיבסנו את כל מה שהיה איתנו באונייה.

 

 

 


 

 

משהו אחר לגמרי: אחינו הקטן חגג אתמול יום הולדת 24. את השיחה איתו פתחתי ב"מי זקן?" הוא ענה: "אם אני זקן, מה את?"  הוו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/8/2006 23:48   בקטגוריות אחינו הקטן   
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-21/8/2006 11:54

 

 


 

ריגה – חלק 1, השיט

האונייה

 

עם הגיענו לנמל נתקלנו באונייה הזו:

 

 

מצוין, חשבתי לעצמי, תוך חצי שעה אייזק כבר מגיש לי קוקטייל ודוק קורץ לי למקרה שאני רוצה להחליף את הגיק שלי.

 

 

רק שצצה בעיה אחת קטנה: זו לא האונייה שלנו. זו האונייה שנוסעת לטאלין (אותה אונייה שפורד לקח פעם). האונייה שלנו חנתה אחרי האונייה השווה. מעבורת מקרטעת, לאחרונה שופצה באייטיז, מכוערת מבפנים ומבחוץ, ושמה: "רגינה באלטיקה". אכן, רגינה. אין תמונה, כי מרוב זעזוע לא צילמתי כלום.

 

 

אתנחתא ספרותית: בחזית האונייה איתרנו סדק גדול. מייד נזכרתי בסיפור נושן של ג'ראלד דארל, שיוצא עם משפחתו לשיט באונייה יוונית. המשפחה מזדעזעת לגלות חור עצום בקידמת האונייה, ומייד עם עלייתם לסיפון הם שואלים את הצוות אם הקפטן מודע לחור הזה. "בוודאי", עונה אחד המלחים, "הוא זה שהתנגש באונייה אחרת ויצר את החור". אז אנחנו לא טרחנו לשאול את הצוות אם הם יודעים על הסדק, אבל הבנזוג התמלא מחשבות סופניות והתקשר מהסיפון אל ההורים שלו, למה שנשמע כמו שיחת פרידה.

 

 

עם העלייה לסיפון, עוד טיפה ציפיתי לגופר וג'ולי, שיודיעו לי איפה החדר שלנו, ולוויקי, שתתנדב ללוות אותנו אל החדר להראות לנו איפה זה. במקום זה, אחרי שעמדנו בתור ארוך בכניסה לאונייה, נתקלנו בסווטלנה, דיילת הקבלה. "בורדינג פס", היא נבחה, עיינה קלות בכרטיסים שלנו, ונבחה שוב: "סיפון שבע, שלוש קומות למעלה. עלו במדרגות, המעלית תפוסה".

 

התא

 

אני מודה שעוד היתה לי טיפה של תקווה. מיטה זוגית, שולחן איפור, ושטיח בדיוק כמו בספינת האהבה. הייתי מתארת לכם את התא, או כמו שאנחנו קראנו לו, הקטקומבה, אבל למה לתאר אם יש תמונה, שעוד מחמיאה לתא וגורמת לו להיראות גדול יותר:

 

 

 

 

פתחנו את הדלת, ולקח לנו שתי שניות לקלוט שזהו זה, מה שאנחנו רואים, שתי המיטות זה כל התא שלנו, ושהמקלחת והשירותים הם צינוק קטן שבהחלט אינו מריח טוב. התחשק לי להסתובב בחזרה, לעלות לסווטלנה ולומר לה שחלה טעות איומה, ואני דורשת לדבר עם קפטן סטובינג. אבל הבנזוג נאנח ואמר: "ותארי לך שזה החדר ברמה שנייה מתוך ארבע רמות. יש עוד שני סוגי חדרים שנחשבים לפחות נוחים מזה". השם ירחם.

 

האנשים

 

חילקנו את הקהל לשתי קבוצות, כשאנחנו באמת לא קשורים לאף אחת מהן. אחת הורכבה מקבוצות של צעירים, חבורות בנים משוחים בג'ל, חבורות בלונדיניות לבושות בקושי במראה הכי סלאטי שיש. ברור ששתי הקבוצות נועדו לחבור באיזשהו שלב, מייד איך שישתכרו מספיק.

 

קבוצת האוכלוסייה השנייה זכתה מייד לכינוי "משתתפי התחרות מי יחטוף התקף לב ראשון". היא הורכבה מזוגות בגיל העמידה, הגברים אדומים להחריד, תוצר של שיזוף יתר ואי סבילות לחום, מזיעים, סוחבים כרס עצומה וקופסת סיגריה בולטת מכיס חולצתם. נשותיהם היו שחומות להחריד, וול וול דאן בתנור השיזוף, וקמוטות באותה מידה, שכן שמש ועישון אינם שילוב מומלץ לעור. באורח ברור הם באו במטרה לקנות את כל מכסת האלכוהול המותרת באיחוד האירופי במחירים הזולים של לטביה. ואכן, בדרך חזרה ראינו אותם סוחבים עשרות ליטרים של אלכוהול.

 

קשה לומר שהשתלבנו.

 

הבידור

 

באונייה מצאנו שני פאבים, שניהם מצויידים בכיסאות קטיפה אדומים וכחולים דהויים, שולחנות מקולפים, ושטיח שראה ימים טובים יותר, בסבנטיז. מצאנו גם דיסקוטק (שם רקדו חבורות הצעירים לצלילי לה איסלה בוניטה. נחמד לראות שהדי' ג'יי התאים את המוסיקה לרוח האונייה), קזינו (שולחן אחד של בלק ג'ק ולידו שניים מחבורת התקף הלב עם קרופייה עייף ושלל סלוטס משין מרוטות), שתי מסעדות, קפיטריה (עם טפטים כתומים וחומים מקולפים) וחנויות דיוטי פרי, שהן כמובן גולת הכותרת של האונייה. דילגנו עליהן.

 

אחרי שעה סיימנו את סקירת האונייה והבנו באימה שעכשיו נותרו לנו כמעט 24 שעות על האונייה לשני הכיוונים, וממש אין לנו מה לעשות פה. גילינו בלו"ז משהו שנקרא "חידון מוסיקלי" באחד הפאבים, והלכנו לצפות. אחרי שתי שאלות ("זהו את הצבע" והתזמורת מנגנת את "ליידי אין רד", ו"זהו את העיר", והתזמורת מנגנת את "ניו יורק ניו יורק") הבנו שזה לא בשבילנו. החלטנו ללכת על המסעדה.

 

האוכל

 

יש שתי מסעדות. בופה או מסעדה נורמלית. הנורמלית גבתה מחירים לא נורמלים בעליל, למנות שלא נראו מבטיחות בכלל. החלטנו ללכת על הבופה. 120 שקל לבן אדם ואכול כפי יכולתך. הבנזוג, שמכיר את הדברים האלה, שאל את המלצר הראשי אם זה הכל דגים, כי הוא הרי לא אוכל דגים ואז אין טעם, או שיש גם בשר. המלצר הראשי טען שזה חצי דגים חצי בשר. החלטנו ללכת על זה והזמנו שולחן (צריך להירשם שעתיים מראש).

 

אתנחתא ספרותית: בקטע שהכי הצחיק אותי בספר "הכל מואר", מנסה ג'ונתן, צעיר אמריקני צמחוני, להזמין אוכל במסעדה באוקראינה. הוא מנסה לשווא להסביר למארחיו מה זה צמחוני. "אתה לא אוכל בשר?" תמה המארח. "לא", אומר ג'ונתן. "אפילו לא כבד?" משתאה המארח. אז אנחנו נכנסנו לבופה, לגלות שיש שם שתי מנות סלמון, עשר מנות שונות של הרינג (בגירסת הדג מלוח והלקרדה), תבשיל תפוחי אדמה עם דג לא מזוהה, מגוון סלטים עם שרימפס, וכן כדורי בשר וממרח כבד (שגם אותו הבנזוג לא אוכל). הבנזוג תפס את המלצר הראשי ושאל אותו איך זה בדיוק חצי חצי כשהכל דגים. המלצר הראשי ענה: "יש רק שתי מנות של סלמון, כל השאר זה הרינג". בעוד הבנזוג מנסה להבין את התשובה, המלצר הראשי נעלם לו.

 

אז הבנזוג כאמור היה מאוד לא מרוצה. גם אני לא. כי מהר מאוד גיליתי שהבופה הזו, שיותר מכל הזכיר לי אוכל של עלייה לתורה בבר מצווה באייטיז, הורכב מהדגים האלה: סלמון מעושן קר, סלמון מעושן חם, הרינג מעושן קר, הרינג מעושן חם, והרינג במגוון גירסאות מעושנות. אני מחזיקה בדעה ששום דבר לא צריך להיות מעושן אלא אם כן הוא חציל. מיותר לומר שלא מצאתי מה לאכול.

 

הדבר הטוב היחיד הוא שקיבלנו שולחן מעולה, ליד החלון. אחרי שלקחנו צלחת עם טעימות וגילינו ששום דבר לא טעים לנו, החלטנו פשוט לשבת שם ולא לזוז.

 

 

אחרי זה גילינו שיש שולחן קינוחים, שמורכב אמנם ברובו מעוגות מרגרינה, אבל יש גם פירות טריים (כולל אננס!) וגבינות. אכלנו הרבה צלחות של פירות וגבינה, עד ששבענו.

 

טוב, עד כאן השיט. ובפוסט הבא – החלק החיובי מאוד של הנסיעה, הטיול בריגה והפגישה עם גילה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/8/2006 18:03   
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של שרייק ב-9/8/2006 06:58

 

 


 

גאווה בשטוקהולם

"אתה יודע שהשבוע שבוע הגאווה בשטוקהולם וביום שבת יש מצעד?"

"לא. עכשיו את נזכרת להגיד לי?"

"'צטערת, לא ידעתי. תגיע?"

"דווקא הייתי שמח, אבל אני לא אצליח"

"טוב, אז אני אלך לשם ואצלם בשבילך תמונות של שווים"

"עלק בשבילי. טוב שיש לך תירוץ ללכת ולהסתכל על בחורים בלי חולצות".

 

אז הבוקר חזרנו מריגה, הגענו הביתה בעשר, הלכתי מייד למקלחת לקרצף מעליי כל זכר לאונייה (הסברים מפורטים בפוסט הבא), צנחתי למיטה לשנ"צ, וקמתי למצעד. היו הרבה יפים ("זה ממש הפסד של המין הנשי", אמר אורן אחרי איזה חבורת דוגמנים מהממים) ויפות ("וגם בעצם של המין הגברי", הוסיף אורן, אחרי שתי בלונדיניות מהממות מחזיקות ידיים). אז הנה, בלי שהיות ופהיות, נתחיל בדוגמה לחבורת חיילים בריטים עלק, שלמרבה הצער תפסתי רק חלק מאחד מהם:

 

 

ונעבור למבחר:

 

   

 

תמיד יש נקודה ישראלית:

 

 

(צילום: אורן)

 

וגם בהוגוורטס רוצים שלום (שלט שנישא על ידי חבורה של אנשים לובשי מדי הוגוורטס):

 

 

 

 

    

היה שמח.

 

וטיזר לפוסט הבא – זו לא ספינת פאר, זו לא ספינה של עוני, ואין בה אנשים כמוך או כמוני.

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/8/2006 22:52   
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-8/8/2006 23:57

 

 


 

דאגות וקפטן סטובינג

נתחיל בקטע המדאיג: סבתא שלי סיפרה לי אתמול בטלפון שדורון, בן הדוד השווה מהצפון, גויס בצו 8. ברור שהוא ביחידה קרבית והכל. אז עכשיו ההורים שלו גרים בצל הקטיושות (כולל אחת שנחתה ממש מול עיני הדוד, ד"ש ישיר מחסן), והוא עצמו בצבא, גם באיזור. אמאל'ה!!! טפו X שלוש שיחזור בשלום.

 

 


 

 

הקטע העצוב: תשעה באב היום. עכשיו, עם כל הכבוד למקדש, שבאמת עצוב שהוא חרב ויאדה יאדה יאדה, הקטע שיותר נוגע לי ללב זה שעד לפני שש שנים זה היה דווקא תאריך ממש שמח במשפחה שלי, כיוון שזה יום ההולדת של סבא דב. קצת אירוני, כי סבא דב היה האיש הכי שמח שפגשתי, מה שלא ניכר בכלל בתאריך הולדתו. רק שסבא דב כבר לא איתנו, ומאז תשעה באב הוא באמת יום עצוב. כמה הייתי רוצה שהוא יהיה כאן איתנו. הוא היה צריך להיות בן 93 היום. סבא, אם אפשר, אולי תחזור לבקר אותי בחלומות? כבר המון זמן לא באת.

 

 


 

 

הקטע האסקיפסטי: יש לי חברה טובה בשם גילה. ולמרבה השמחה, לה יש קרובי משפחה שעובדים בריגה, לטביה, שזה, כידוע, ממש מעבר לים כאן. ובדיוק עכשיו גילה, זוגה והילדים מבקרים בריגה. נו, לא נקפוץ לקפה? אז אחה"צ הבנזוג ואני נעלה לנו אל ספינת ענק שתיקח אותנו במחיר שווה לכל נפש (500 שקל לשנינו ביחד ליומיים. אני לא צוחקת) אל ריגה. לילה שיט, בבוקר נהיה בריגה, נפגוש את החבורה העליזה, נהיה על היבשה כמה שעות, נחזור לאונייה, נשוט כל הלילה ובבוקר שוב נהיה בשטוקהולם. נוח.

 

רק שפולנים אינם נחים לעולם. וגם לא שבדים. הבנזוג הציע שנלך לראות את "פוסיידון" בגירסה המחודשת לכבוד ההפלגה, אבל אין צורך, ראיתי את הגירסה הישנה כשהייתי ילדה והטראומה כבר לא תישכח לעולם. בשביל לשעשע את עצמי קראתי קצת על אקילה לארו. אין כמו העלאת מפלס החרדות בשביל להנות מחופשה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/8/2006 10:52   
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-7/8/2006 10:20

 

ארכיון – עדי בעולם, יולי 2006

 

על טיסות וזוגות

החבר של הבנזוג והחברה שלו היו אמורים לנחות בשטוקהולם בשבת בבוקר. אצלנו בבית הם היו אמורים להתייצב בשמונה וחצי בבוקר, שזה לא ממש מסתדר עם תוכנית השינה שלי לימי שבת. ביום חמישי בערב דיבר הבנזוג עם החבר ואיחל לו "טיסה נעימה", ואני הוספתי בלב "ודיליי של שעתיים".

 

מה כבר ביקשתי, דיליי של שעתיים? הם היו מקבלים עוד קצת זמן קניות בדיוטי ואני הייתי ישנה עוד שעתיים. כל הצדדים היו יוצאים מורווחים.

 

One should be careful with what she wishes for.

 

ביום שישי בערב מצאנו הודעה על המזכירה. "הטיסה שלי מתעכבת", הודיע לנו החבר, "אני אנחת אצלכם רק בשש בערב". טוב, אמנם זה קצת יותר משעתים דיליי, הוא יבלה יום בשדה, לא יפה לשמוח בצרתו, אבל גם הבנזוג וגם אני השמענו קולות צהלה חרישיים במחשבה על שנת השבת שניצלה. רק שאז המשיך קולו של החבר עם ההודעה: "לעומת זאת, החברה שלי כן הספיקה להגיע לטיסה. אז היא תופיע אצלכם בשמונה וחצי בבוקר, לבדה".

 

אופס. זה המקום לציין שמדובר בחברה חדשה, שלא פגשנו מעולם, וגם לא ידענו עליה כלום. אבל מכיוון שמדובר בחבר של הבנזוג, שהוא גבר שווה וראוי – מצחיק, חמוד חיצונית, כישרוני, מעודכן ולקינוח עשיר, ציפינו לבחורה ראויה לא פחות, חכמה, אלגנטית ומצחיקה. לכן קצת הופתענו ביום שבת בבוקר, כשעל סף דלתנו הופיעה עכברית מאותגרת אופנה, זקוקה לתספורת דחוף ושתקנית שאין כמוה (וכשכבר דיברה – קול מאנפף וצורמני. אוף).

 

מייד הושבנו אותה לראיון הכרות במסווה של ארוחת בוקר. "קחי עוד לחמניה", שידל אותה הבנזוג, והוסיף "מה אמרת שאת עושה?" היא רופאה, מתברר. רופאה! אורו עיני שנינו ובמוחנו חיככנו ידיים. שנים אנחנו משתוקקים לרופאה תחת קורת ביתנו. מזווית העין ראיתי את הבנזוג מתלבט עם עצמו אם מנומס להתקיף אותה בשאלות הכולסטרול שלו. אני הכנתי בינתיים את האגודל שלי בזווית כזו שהיא לא תוכל לפספס את הכוויה, למקרה שיתחשק לה לייעץ לי. בסוף בחרנו בדרך המנומסת. בכל זאת, לא נעים.

 

אחרי ארוחת הבוקר הצענו לה מנוחה או טיול. היא בחרה בטיול. ניסינו לברר אם יש תחומי עניין מיוחדים שהיא רוצה לראות – ארכיטקטורה, אמנות, קניות – והיא אמרה שאין. החלטנו אם כך רק לטייל במרכז העיר ולתת לה לבחור אם תראה משהו מעניין. כאן פצחנו ביום טיול ארוך, שבמהלכנו הבנזוג ואני סיפקנו אנקדוטות על שבדיה, על שטוקהולם, על המקומות שביקרנו, שלכולן היא הגיבה ב"אהה". הבנזוג שלח אליי מבט מיואש, ושנינו ייחלנו כבר שיגיע הערב והחבר יופיע ויציל את המצב.

 

ואכן, בערב הופיע החבר של הבנזוג. כתמיד, מלא בדיחות, סיפורים וחידודים, הרים את המוראל בשתי רמות לפחות. קיוויתי שלפחות הוא יגרום לה להפשיר קצת, כי אולי היא היתה פשוט נבוכה עם שנינו, אבל גם אליו היא לא ממש היתה נחמדה. לא רק מהבדיחות שלנו היא לא צוחקת, גם משלו לא. אני ממש לא מבינה את זה.

 

 


 

 

כיוון שיש לנו אורחים, הם ישנים בחדר העבודה, כלומר בדיוק היכן שהמחשב שלי ניצב. יומיים ללא מחשב, התנצלויות לפני מי שלא הגעתי אל בלוגו. הספקתי רק קצת להתעדכן בענייני חדשות. נתקלתי בהפגנה נגד ישראל באחד הטיולים שלנו. לפגוש אדם נושא דגל חיזבאללה באמצע טיול במרכז העיר זה לא מומלץ. ועל צווארי שרשרת עם אותיות עבריות. הבנזוג נחרד עוד יותר ממני.

 

 


 

 

לפטופי עושה רעשי גסיסה. הבנזוג ממליץ בחום על קניית לפטופ כמו שלו, מק-בוק. מישהו יודע אם זה עובד טוב עם עברית?

נכתב על ידי עדי בעולם , 31/7/2006 11:59   
58 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/8/2006 16:10

 

 


 

סינדרלה

אתמול, כשהוצאתי את טבעות הבצל מהתנור (עשינו את הטעות של לקנות שקית ענק של טבעות בצל קפואות) חישבתי לא נכון את הזווית. כוויה מגעילה במיוחד מעטרת לי את האגודל. מצד אחד מבריקה בנוזליותה, מצד שני דביקה ונדבקים אליה כל מיני סיבים מגעילים. והתפארת הזו יושבת לי באמצע היד. מקסים.

 

 


 

 

קצת לפני ארוחת הצהריים נקרע לי הסנדל. סנדלים של ניין ווסט, שקניתי לפני ארבע שנים וכל כך אהבתי, שטחנתי אותם מאז, אפילו שדי התבלו. לא עוד. באמצע המשרד הבאתי אותה בנפילה לא אלגנטית (השבח לאל שאף אחד לא ראה), ונותרתי עם סנדל אחד באמצע יום העבודה. אופס. מאז אני יושבת ליד השולחן ולא קמה לשום מקום. אני מתה לפיפי, נגמרו לי המים, וגם ממש מתחשק לי להסתובב קצת, אבל מה אני אמורה לעשות, ללכת עם נעל אחת במשרד? יחפה? פאדיחות.

 

ומה אני אעשה כשתגיע השעה 17:00 ואני אצטרך ללכת הביתה? אני יכולה לרכב על האופניים ככה, אבל איך אני אגיע לאופניים?

 

 


 

 

היה היו שני חברים, סטודנטים זרים באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב, שעשו שניהם דוקטורט במתימטיקה. כשקיבלו את התואר, התפצלו דרכיהם. אחד אמר: מתימטיקה היא המדע המעניין בעולם, אשאר באקדמיה. ואילו השני אמר: עם דוקטורט במתימטיקה אוכל להרוויח ים כסף ולראות את העולם. הלך האחד ונהיה פרופסור למתימטיקה בשבדיה. הלך השני והפך ליועץ בחברה בוול סטריט, עם בונוס שנתי של חצי מיליון דולר, דירה בווילג' וחשבון הוצאות נאה.

 

כשהיינו בניו יורק התארחנו אצל השני. זה הסיע אותנו בפורשה הפתוחה שלו ברחבי מנהטן, ואני אמרתי לבנזוג: "ואתה בחרת להישאר באקדמיה???"

 

ביום שבת ינחת השני עם זוגתו בשטוקהולם, ובשמונה בבוקר יתייצבו על סף דלתנו. וכך נקדיש את סופ"שנו להראות להם את העיר. במקום פורשה פתוחה נציע להם את אופנינו, במקום המסעדות המעולות שישבנו בהם בניו יורק ניקח אותם אל המסעדה היחידה בערך שפתוחה כאן ביולי, ונתנצל מראש על המחיר (יקר גם בהשוואה לניו יורק), על האיכות (ירקות טריים? מה זה?) ועל מזג האוויר (אמור לרדת גשם ו-16 מעלות).

 

אני חושבת שאני הייתי בוחרת בקריירה בוול סטריט.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/7/2006 16:55   
77 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-31/7/2006 23:20

 

 


 

סיוטי לילה

ובחלומי חזרתי אל בית הספר התיכון. ללימודי תואר שני. אל תשאלו אותי איפה ההיגיון. גיליתי שלחזור לתיכון, גם 14 שנה אחרי שיצאתי משעריו, גם בחלום, זה לא תענוג. שוב הייתי הבעייתית עם הכי מעט יחידות בבגרות. לפחות ישבתי שוב, בדיוק כמו אז, ליד חגית-שכבר-לא-בקליפורניה. רק שעכשיו, ממש לא כמו אז, היא נזפה בי שאני עצלנית. אמאל'ה.

(חגית, אני יודעת שזה רק חלום, אני לא כועסת)

 

 


 

 

ובחלומי השני ניהלתי גנון. צוות הגננות היו כולן עובדות המשרד שאני עובדת בו היום, שבהחלט לא קשור לגני ילדים. זו היתה שעת ארוחת הצהריים בגנון, ואני עברתי ווידאתי שהעובדות ערכו את השולחנות כמו שצריך. האוכל היה בורקסים עבשים, ואני אסרתי על הילדים שהשתוקקו להתחיל כבר באוכל לקחת בלי רשות. באיזשהו שלב גיליתי שהרצפה רטובה וזה מחליק. זימנתי את המנקה וביקשתי שתנקה. בשבדית. הרי גם במציאות היא דוברת רק שבדית, אז למה שבחלומי זה יהיה אחרת.

 

 


 

 

ובחלומי השלישי יצאתי לטיול שנתי. גרתי עם עוד המון בנות בחדר מלון אחד, שלתא השירותים שלו לא היתה דלת. ידעתי שאין סיכוי שאני אעשה פיפי ככה. למזלי כל הבנות נקראו לטיול אל מצדה, שבחלומי שכנה על חוף הים שליד המלון. משום מה לא הופתעתי לגלות שאבא שלי הוא מדריך הטיול. במקום להצטרף לטיול החלטתי לנצל את ההזדמנות להישאר לבד בחדר ולעשות פיפי. לא יצא, ואני ישבתי שם וישבתי וישבתי ולא יצא, והסתכלתי על השעון וידעתי שאוטוטו שותפותיי לחדר חוזרות ואני כבר לא אעשה פיפי. אני תוהה לעצמי, אם היה יוצא, האם הייתי עושה פיפי גם במציאות? אמאל'ה.

 

 


 

 

בעוד אני סבלתי מסיוטים, הבנזוג לא הצליח להירדם בכלל כל הלילה. ב-7:08, שזה בדיוק עשרים דקות לפני שהשעון המעורר שלי מצלצל, הוא נכנס שוב אל חדר השינה ובדרך כבר העיר אותי לגמרי. אין יותר מעצבן מלישון רע ואז להתעורר עשרים דקות לפני הזמן ולא להצליח להירדם שוב. כואב לי הראש. אני שוקלת לקחת יום מחלה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/7/2006 12:00   בקטגוריות מוקדם מדיי   
53 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/7/2006 16:05

 

 


 

אם יכולתי לשלוח מכאן שלווה בשביל סבתא

את היום בילינו בהאגה-פארקן, הפארק הענק בקצה העיר, עם אורן, נחשון ואיליה. בית קפה על שפת האגם. שלווה. איליה והבנזוג פרשו באיזשהו שלב, זה לאשתו וזה אל חנות הספרים, ונותרתי עם אורן ונחשון על שפת המים. ישבנו קצת על המזח, שלושה ישראלים, נשמנו את האוויר השקט.

 

היתה לנו סיבה להישאר רחוקים ממרכז העיר. כי באותה שעה בדיוק השתתפו אלפי פלשתינים, לבנונים ושבדים בהפגנה נגד ישראל בכיכר המרכזית של העיר, ואחרי זה גם צעדו במרכז העיר. הם נשאו איתם, בין היתר, דגלי חיזבאללה. ראיתי את זה בטלוויזיה עכשיו. מסתובבים במקומות שאני בד"כ מסתובבת בהם ומנופפים בדגלי חיזבאללה. ברר.

 

היה שם גם האמן דרור פיילר, הישראלי לשעבר שיצר את המיצג "שלגיה באגם הדם" או איך שלא קראו לזה, אותו מיצג שלפני שנתיים גרם לשגריר הישראלי דאז להיכנס לקריזה ולזרוק לו את הפנס של המיצג. אז הפעם הוא היה שם על תקן מפגין, וכיוון שאמצעי התקשורת השבדים מתים עליו, הוא מייד רואיין, וקרא לישראל להפסיק את מעשיה. חרררר. הבנזוג בהה בי בדאגה בעודי מחרחרת מכעס מול הטלוויזיה.

 

ואם זה לא מספיק, אז שנייה אחרי התקשרה סבתא שלי מעפולה, ואמרה משפטים שאני לא מבינה איך אפשר לומר בטון שגרתי: "סבא ואני עמדנו לצאת להליכה, ובדיוק אז היתה סירנה". או: "רק פעמיים סירנה היום". הלו? זה שיגרה זה? אני חושבת שאם סבתא שלי עברה את הנאצים, ויחד עם סבא שלי גם את מלחמת השיחרור וכל מלחמות ישראל שבאו אחריה, בהחלט מגיע להם, בימי הפנסיה, להנות משלווה. הליכה נעימה. זה כל מה שאני רוצה שהם יעשו. כמו הזקנים של שטוקהולם, שנהנים מעוגה בקונדיטוריה או מטיילים בפארק. שסבתא לא תגיד לי משפט כמו "לא נורא, נוותר על ההליכה היום, במילא כולם מפחדים לצאת אז אין אדם ברחוב".

 

הבנזוג שוב בוהה בי בדאגה. לא מסתדר, השלווה השטוקהולמית והתקפי הזעם הלאומניים שלי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/7/2006 23:02   בקטגוריות ישראלית   
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/7/2006 13:51

 

פעם, בצד השני של העולם (יפן 2)

~פריוויסלי, און עדי בעולם: הטיול לטוקיו היה בפברואר 2004, וכולו סוכם במיילים לחברים. והפעם – סיכום האוכל ביפן~

 

קודם כל יש אוכל רחוב. ברובע שגרנו בו, שינג'וקו, יש מלא דוכני אוכל ברחוב. מדובר באופצית מחיר יחסית שפויה. רק שאף פעם לא הצלחנו להבין מה האוכל, כי אם העובדים במלון לא דוברי אנגלית, אז המוכרים בדוכנים על אחת כמה וכמה. יכולנו לקנות משהו כשאנחנו משוכנעים שקנינו משהו מתוק, ולגלות שהוא עשוי – כמובן – מדגים, וההפך. ככה למשל דגמנו משהו שהיינו משוכנעים שהוא כדור בצק ממולא בבשר והוא התגלה כסופגניה מתוקה, ולעומת זאת משהו שהיינו משוכנעים שהוא סופגניה והוא התגלה כקרפלך לכל דבר.

 

מהר מאוד פיתחנו נוהל: כיוון שהבנזוג אינו נוגע בדגים, ואילו אני אוכלת כל מה שזז פעם בתנאי שזה לא היה כלב/חתול, אז קנינו אוכל, אני טעמתי קודם, ואם אישרתי שזה לא דג, טעם גם הבנזוג. לא תמיד זה עבד: פעם אחת קנינו באיזה דוכן כדורים מטוגנים ממולאים. לקחתי ביס, חצי מהכדור נשאר אצלי ביד, והודעתי לבן זוג: "קליר! זה רביכה וירקות". "באמת?" ענה הבנזוג והצביע על חצי הכדור שנותר לי ביד, "ומה זה?" ואכן, בחצי הכדור שהחזקתי צפה לה בבירור חתיכת רגל של תמנון. אופס. בדיעבד התברר שזה דוכן שמתמחה בתמנונים.

 

ופעם אחת קנינו מין כדור ירוק, משוכנעים שמדובר במרציפן, וזה התגלה ככדור מבצק אורז ממולא במחית שעועית. והיה את הפנקייק הקטנים שהתבררו כחביתת ירקות, ואת העוגיות שהיו ממולאות במשהו שאין לנו מושג מהו, אבל האמת שאנחנו לא רוצים לדעת, כי המרקם היה קצת חשוד, והיתה גם, הפתעה הפתעה, שוארמה, שמוכרים שם ערבים, ועולה מחיר מציאה של עשרים וחמש שקל לחצי מנה. אבל האמת, כשאת לא יכולה לראות יותר דגים מול העיניים, זה נראה כמו מציאה אמיתית.

 

קצת מעל דוכני הרחוב נמצאות מסעדות הראמן. בכל פינת רחוב, במחיר ממוצע של שלושים שקל, מגישים קערה גדולה עם מרק בשרי, ובו צפות להן איטריות הראמן, לצד בצל ירוק, פטריות, חתיכות בשר, אצות ועוד כל מיני דברים לא מזוהים. הבנזוג ואני מצאנו מסעדה אחת ממש ליד המלון, שהגישה את הראמן הכי טוב שטעמנו אי פעם, וכל כך התמכרנו לזה, שמלא פעמים ויתרנו על האפשרות לאכול איפשהו במקום שווה, ופשוט ירדנו לאכול ראמן. בצד החיובי של העניין זה חסך לנו המון כסף. זו גם היתה מסעדה ממש מגניבה. היו שם רק עשרים מקומות ישיבה, ושמונה עובדים, שכולם עובדים במטבח הפתוח. בכל פעם שמישהו נכנס הם צעקו בקול רם ביחד "הישאמה-סיי" או משהו כזה, שזה ברוכים הבאים, ובכל פעם שמישהו הזמין הם חזרו על ההזמנה בקול רם, אחד אחרי השני. וכשהלכנו הם תמיד צעקו שלום בקול רם. ממש מצחיק. האמת שרק המחשבה על הראמן במסעדה ההיא ממלאה לי את הפה בריר, ומכל המקומות שהיינו בהם חשבתי לעצמי שזה המקום הכי ראוי לקחת את השם והכתובת ולהמליץ. למרבה הצער, אף אחד שם לא דיבר אנגלית, וגם השלט של המסעדה היה ביפנית, וכמובן שגם השלט של הרחוב, אז אף פעם לא הצלחתי להבין איך קוראים למקום. כל מה שאני יכולה לומר זה שהמסעדה הזו פינתית ונמצאת בקבוקי-צ'ו ליד מועדון החשפנות "אמריקן הונקי טונקי גירלז", זה שעל השלט שלו יש גורילה. מי שמוצא שידווח.

 

חוץ ממסעדות הראמן יש את מסעדות הסושי על מסילה. לשם הלכתי תמיד לארוחת צהריים, בלי הבנזוג, שהיה בעבודה. צלחות הסושי נעות על מסילה לאורך הבר, וכל סועד מוריד לעצמו כמה צלחות שהוא רוצה. מדובר באופציה ממש זולה, משהו כמו חמישה שקלים לצלחת, ובכל צלחת שתי חתיכות סושי, כך שאפשר לאכול ארוחת סושי די שווה במחיר לא רע בכלל. האמת שאכלתי סושי כמו מטורפת, וגם גיליתי הרפתקנות. כלומר, בדרך כלל זיהיתי כשהיה מדובר בסושי סלמון או טונה או כל דג שפוי אחר, אבל לפעמים היה מדובר במשהו שדי ברור שהוא לא דג, אבל לא ברור מה הוא כן. פעם אחת אכלתי סושי שעל כל חתיכה היו שני דיונונים קטנטנים שלמים סגולים. היה מעניין.

 

חוץ מהאוכל הזול, יש את האופציות היקרות, אבל שוות. בפעם הראשונה שיצאנו ממש, הלכנו הבנזוג ואני, עם בחור אוסטרלי, סטיוארט, שעושה בטוקיו את הפוסט דוקטורט שלו, למלון "הייאט פארק". המלון הזה יושב באיזור גורדי השחקים של שינג'וקו, כלומר באמצע העיר, ויש לו בר מסעדה בקומה הארבעים ושתיים. בבר הזה אגב צולמו חלק מהסצינות ב"אבודים בטוקיו". האמת שזה היה פשוט מדהים. מסעדה מוארת באורות מעומעמים, כדי שאפשר יהיה לראות את העיר. והעיר… ניו יורק, אבל קצת יותר יפה. פשוט נוף מדהים, ולקח לנו זמן להיזכר בעצמנו ולהסתכל בתפריט. בתפריט גילינו שאנחנו משלמים יפה יפה על הנוף. כוס בירה עלתה משהו כמו שמונים שקל. הבנזוג וסטיוארט הלכו על הבירה, כיאה לשבדי ולאוסטרלי, אבל אני הזמנתי ליקר שזיפים, שזה משקה יפני טיפוסי, ושהיה מצוין. כל כך מצוין שקנינו למחרת בקבוק ליקר לקחת לשבדיה. האוכל עצמו היה טוב, אך יקר בטירוף. אני הזמנתי פטריות שיטאקה ביין לבן וברוטב סויה, שהיו לא פחות ממצוינות, ושהבנזוג וסטויארט גנבו לי מהן די הרבה, ואילו הבנזוג וסטיוארט עצמם, בהתקף אחידות מתימטית, הזמינו את אותה מנה: חזה ברווז ברוטב מתוק כזה, שהיה נחמד אך בטח לא שווה את מחירו השערורייתי. ההרגשה היתה מצוינת. לבושים יפה, לוגמים מהכוסות האלגנטיות, מסתכלים על הנוף המדהים. ואז מגיע החשבון ונופלים מהאולימפוס. עלה לנו משהו כמו שש מאות שקל הישיבה שם, כמה משקאות ומנה אחת קטנה לבן אדם. אהמ אהמ.

 

למחרת יצאנו שוב עם סטיוארט. הפעם הלכנו לבר שנמצא ממש ליד המלון שלנו, ובחיים לא היינו חושבים להיכנס אליו אילולא כמה ימים קודם סיימתי לקרוא את הספר היפני "יער נורבגי", והגיבור בספר מבלה בבר הזה. בהתחלה חשבתי שהסופר המציא את הבר, אבל אז גילינו אותו, באותו שם ובאותו מיקום בדיוק כמו בספר. זה בר ג'ז, חשוך ומלא ביפנים. הזמנו בירות, ואיתן הגיעה לשולחן צלחת קטנה מלאה בשבבים לבנים ושבבים סגלגלים. הבנזוג שכח לרגע שביפן אם אתה לא יודע מה זה – זה בטח דג, וטעם את הלבנים. "מוזר", הוא אמר, "זה שקדים, אבל יש להם טעם של דג". סטיוארט כמעט נחנק מצחוק. "בטח", הוא אמר, "מה אתה חושב שהשבבים הסגלגלים"? ואכן, מבט מקרוב, אחרי שקירבנו את הנר לצלחת, גילה שהדברים הסגלגלים הם דגיגים זעירים, שלמים, מיובשים ומומתקים. היה לזה טעם ממש מוזר, מצד אחד מתוק, מצד שני, נו, טעם של דג. והם גם היו קריספי, כמו ביסלי. הבנזוג כמעט הקיא אחרי שהוא גילה מה זה.

 

ביום שאחרי הבנזוג ואני הלכנו לאכול שאבו שאבו וסוקי יקי. מדובר במסעדה שעל השולחן מונחת מן גזייה קטנה, ועליה קערה מים מהבילה, במקרה של השאבו שאבו, או מחבת לוהט, במקרה של הסוקי יאקי. בדרך כלל הסועדים מבשלים בעצמם את האוכל, אבל בגלל שהצוות קלט שאנחנו מערבים מפגרים, אחת המלצריות, שאפילו ידעה אנגלית, באה לעזור לנו. קודם כל אכלנו שאבו שאבו. על השולחן רוחשת לה קערת מים מהבילים ובה קצת ציר של מרק. לתוכה זורקים כל מיני ירקות, טופו ואטריות, ונותנים להם להתבשל. במקביל, כל סועד מקבל ערימה של פרוסות בשר לא מבושל דקיקות. זה הולך ככה: לוקחים פרוסת בשר עם המקלות, טובלים אותה בקערה לכמה שניות תוך תנועות גליות, עד שהיא מבושלת, ואז טובלים את הפרוסה ברוטב. יש רוטב סומסום, שהוא כמו טחינה מתוקה, ויש רוטב סויה חומצי. שניהם היו מצוינים. היפנים טוענים שכשעושים את התנועות הגליות עם הבשר במים, נוצר רעש שדומה ל"שאבו שאבו", ומכאן שמו של המאכל. כשגומרים את חתיכות הבשר אוכלים את הירקות, הטופו והאיטריות עם המרק. פשוט מעדן.

 

אחרי השאבו שאבו אכלנו סוקי יאקי. מדובר באותם מרכיבים, רק שהפעם מטגנים את הכל במחבת, ושופכים עליהם הרבה סויה וסוכר. אחרי זה לוקחים את חתיכות הבשר והירקות, טובלים אותם בביצה לא מבושלת, ואוכלים. הבנזוג ואני תיכננו להערים על היפנים, ולדלג על שלב הביצה הלא מבושלת, רק שהמלצרית המרושעת קלטה אותנו, ובטרם הספקנו לדוג את האוכל, היא תפסה את הבשר שלנו והניחה אותו בתוך קערית הביצה. "תודה רבה", הודה לה הבנזוג בכעס, ואכל בזהירות. דווקא לא נורא, אפשר אפילו לומר שהביצה קצת הוסיפה לטעם. אבל ההרגשה.. יומיים אחרי הבנזוג המשיך לטעון שבטוח נחטוף סלמונלה מהארוחה הזו.

 

למסעדה הבאה הלכנו עם סטיוארט, ועם פרופסור טושי, המארח של הבנזוג. הוא לקח אותנו למסעדה שנמצאת על אי בטוקיו. כדי להגיע לאי לוקחים רכבת חד פסית, בלי נהג בכלל, ובדרך רואים נופים, את הגשר של טוקיו שדומה לגשר של סן פרנסיסקו, ואת הטוקיו טאואר, שהוא העתק מושלם של טור אייפל, ואת ההעתק של פסל החירות שנמצא על האי.. הם די מעתיקנים, האמת, היפנים האלה. באי הלכנו למסעדת טמפורה, שזה אוכל מטוגן במין בלילה. בדרך כלל מדובר בדגים, אבל הפרופסור הבטיח לבנזוג שאפשר לקבל גם מנה צמחונית. לשולחן הגיעו כל מיני דגים מטוגנים, וצלחת אחת עם שרימפס מטוגנים, ולצידם מה שנראה כעכבישים קטנים שלמים מטוגנים גם כן. הבנזוג כמעט נחנק מצחוק, כי זה היה שנייה אחרי שאמרתי לפרופסור שאין לי בעיה לטעום דברים משונים, ולא יכולתי ממש לצאת מזה עכשיו. אז אכלתי את העכבישים הקטנים. דווקא ממש טעים, די קראנצ'י, קצת כמו עוף שצלו אותו יותר מדיי. הבנזוג קיבל את העונש שלו שנייה אחרי, כשהצלחת הצמחונית הגיעה לשולחן, והתברר שהיא מכילה בעיקר פרחים מטוגנים. הם היו מרירים מאוד, והבנזוג העגום כירסם קצת עלי כותרת עד שנשבר והשביע את תיאבונו באורז.

 

ביום אחר הלכנו שוב למסעדה עם סטיוארט. האמת שהסתדרנו איתו מצוין. הוא בחור מצחיק, הומור בריטי קצת, ובעל היתרון המצוין של זה שהוא יודע קצת יפנית, מה שמאוד מאוד עזר לנו. הפעם הלכנו למסעדה שמצאנו באתר האינטרנט של איריס ז'ורלט, זו שכותבת את טור האוכל היפני בוויינט. באתר שלה היא ממליצה על מסעדות בתל אביב שאני מאוד אוהבת, אז החלטתי לסמוך על ההמלצות שלה לגבי מסעדות בטוקיו. המסעדה שבחרנו היתה מסעדה יפנית מודרנית, שלשם נלקח ג'ורג' בוש כשביקר בטוקיו. המסעדה עצמה יפה מאוד, מעוצבת בסגנון יפני עם חדרים שיושבים בהם על הרצפה, ועם חלל מרכזי גדול ובו שולחנות ובר. הלכנו על האופציה המערבית, בכל זאת באתי עם שמלה ולא התחשק לי לשבת בישיבה מזרחית. הזמנו כל מיני בשרים על שיפודים קטנטנים, במרינדת טריאקי, עשויים על הגריל. חוץ מבשרים היו גם פטריות ובצלצלים. כל אחד מאיתנו אכל גם אטריות סובה, שזה אטריות דקות עשויות מכוסמת, שמקבלים אותם קרות וטובלים אותם ברוטב שמקבלים בקערה בצד. סטיוארט ואני הזמנו רוטב בטטה יפנית, והתחרטנו על זה מרות, כי מתברר שבטטה יפנית קצת שונה מאחותה המערבית: היא לבנה, פחות חזקה בטעם, וגם בעלת מרקם, איך לומר, צמיגי. כמו שסטיוארט אמר, קיווינו שזה באמת בטטה ולא תרומתו האישית של השף. שתינו ליקר שזיפים, שהיה, כרגיל, מצוין. החשבון: כרגיל, יקר מאוד. משהו כמו שש מאות שקל.

 

ביום הלפני אחרון שלי בטוקיו קמתי עם אובר דוז רציני מאוכל יפני. אפילו המחשבה על סושי לא שימחה אותי. זה היה היום שאכלתי את השוארמה לארוחת צהריים. ובערב הלכנו למסעדה צרפתית כפרית, גם כן מהאתר של איריס ז'ורלט. מרתף קטן, מקום למשהו כמו עשרה סועדים, שבחיים לא היינו חושבים להיכנס אליו ללא ההמלצה באינטרנט. אבל כשנכנסים, וואו, איזו אווירה. המקום מעוצב כמו מסעדה קטנה בפאריז. המטבח פתוח אל הסועדים, הרמקולים מנגנים מוסיקה צרפתית נעימה, הקיר עמוס בקבוקי יין צרפתי. התפריט הפתיע במחיריו הטובים. משהו כמו מאה וחמישים שקל לארוחה מלאה. אני אכלתי למנה ראשונה מרק דגים, שהוגש עם בגט קלוי, לצד שום, איולי, גבינה מגוררת ורוזמרין. הבנזוג אכל למנה ראשונה מוס מבשר ברווז, שהיה מצוין גם הוא. למנה עיקרית לקחתי קונפי ברווז, שהיה רך כראוי, והוגש עם רוטב דבש מצוין. הבנזוג אכל פילה ברוטב רוקפור, מצוין ממש, נימוח, יאממ יאממ.

 

בשלב הקינוח פיתחנו שיחה עם הטבח. אז ככה. המסעדה שייכת לשף צרפתי שהתאהב בטוקיו והחליט לגור בה ולפתוח בה מסעדה קטנה. הבעלים לא היה באותו ערב, והיו רק שני הטבחים. אחד מהם הוא צרפתי, ממוצא יפני, שעושה סטאז' במסעדה הזו, והשני, הטבח שדיברנו איתו בעיקר, הוא בכלל ניו זילנדי, חובב שיחות וטיולים, שנשוי ליפנית ולכן גר בטוקיו, אבל חולם לחזור לניו זילנד יום אחד. התחלנו לדבר איתם אחרי שהם שאלו מאיפה אנחנו. מסתבר שהם התערבו ביניהם שאנחנו מגרמניה. קצת נעלבתי, נמאס לי שתמיד חושבים שאנחנו גרמנים. הבנ'ט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אנאף? אבל לפני שהספקתי להכחיש בתוקף, הבנזוג ענה במבטא גרמני כבד: "יאאא, אנחנו מבוואריה", והם בכלל השתכנעו, עד שסיפרנו להם את האמת. פיתחנו שיחה ממש ארוכה, וישבנו שם עד שהמסעדה נסגרה, הרבה אחרי שסיימנו לאכול. לקחתי את כרטיס הביקור של המסעדה, והבטחתי לשלוח חברים. הוא מצידו הבטיח שאם מישהו יגיד לו שהוא ישראלי ושאני שלחתי אותו הוא יזכור מייד.

 

והיתה גם ארוחת ערב אחת בביתו של הפרופסור, אבל זה יהיה בפוסט על מנהגי היפנים. גם ככה הפוסט הזה ארוך כאורך הגלות השבדית.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/7/2006 11:47   
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/7/2006 23:06

 


(כמעט) אף לא מילה על המצב

יש לי דודים ובני דודים אהובים ביישוב ליד נהריה. יש לי אח שבימים כתיקונם גר בארה"ב, ודווקא עכשיו, כשעשויים לחלק לו צו 8 ליחידה הקרבית שלו, הוא בארץ. יש לי עשרות אנשים אהובים במרכז. אני יושבת עם היד על הריפרש בוואיינט ומתחרפנת. לכן, קבלו פוסט שכולו אסקפיזם מזוכך.

 

 


 

 

כשעברתי לשבדיה הבאתי איתי גם כמאתיים דיסקים, שליוו אותי במשך שנים. הבנזוג מייד שם את ידו עליהם, והעתיק את כולם למחשב המדיה הביתי שהוא בונה כבר שנים. המחשב הנ"ל, פרוייקט של הבנזוג, נמצא בסלון, מחובר לטלוויזיה ולרמקולים ומכיל עשרות סרטים, מערכת טיוו (או איך שלא קוראים לזה בישראל) ומאות קבצי מוזיקה. הבנזוג יצר רשימת שירים ארוכה, שבנויה מהדיסקים שלי ומהדיסקים שלו.

 

הבעיה היחידה היא, שבעוד אני הייתי נערת גראנג' מגניבה (בעיני עצמי) בתיכון, בצבא וגם כמה שנים אחרי, הבנזוג היה חננה שבדי בארה"ב, שקנה כל להקת פופ מטופשת שבדית. כך יוצא שכשעושים שאפל, אנחנו שומעים שיר אחד מהמוזיקה שלו (אייס אוף בייס, אבבא, מדונה, קייט בוש, המחזמר פאנטום האופרה ושאר דיסקים שכמה גייז שאני מכירה היו שמחים לשים את ידם עליהם) ואז שיר מהמוזיקה שלי (ג'יינס אדיקשן, סאונד גארדן, פרל ג'ם, נירוונה וכל דבר אחר עם גיטרה בס דומיננטית) ובין כל אלה יצירות קלאסיות (דיסקים של שנינו) ושירים ישראלים (איפה הילד, תופעת דופלר, עידן רייכל וכאלה) ושירים שבדים (עזבו, אתם לא רוצים לדעת). השכנים שלנו בטח חושבים שאנחנו שני מטורפים עם פיצול אישיות חבל על הזמן.

 

 


 

 

כשעברתי לישראל בדיוק שודרה העונה האחרונה של "אוז". כאב הלב לעזוב באמצע בלי לדעת מה קורה לביצ'ר, אוריילי ואלוורז, החביבים עליי (בסדר עולה). ובכן, בשעה טובה זה שודר בשבדיה בחודשים האחרונים. אתמול צפינו בפרק האחרון.

 

**מכאן והלאה ספוילרים. אך ורק למי שכבר צפה בסוף הסידרה**

 

טוב, אולי היה עדיף שסיריל ימות. הרי זה לא שהיה לו מה לעשות שם. לפחות ראיין מפתח רומן עם ד"ר נת'ן, בשעה טובה. על קלר ושילינג'ר אני לא מזילה אף לא דמעה אחת. הגיע להם. אלוורז… אלוורז הוא שברון לב. משהו בפרצופו המעונה מכמיר את ליבי. היה כל כך קרוב להשתפר. ביצ'ר הרי ייצא בסוף. ומקמנוס יהיה מנהל הכלא, אני בטוחה (מתה על מקמנוס). ולסוהרת קלייר מגיע להיות  בהריון מאסיר לא מזוהה. מואאאה.

 

**סוף ספויילרים**

 

 


 

 

טוב, ספרתי עשר דקות בלי וואיינט. אההה. רצה להתעדכן.

 

 


 

 

פי פורצת שוב בפרוייקט מגניב. קבלו את המיז שלי:

 

  

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/7/2006 16:31   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםישראליתפרוייקטים של ישרא   
61 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/7/2006 16:21

 


אובייקטיביות ומחויבות לאמת נוסח שבדיה

דיווח ברדיו השבדי הממשלתי(!):

"החוק הישראלי מאפשר לחיילים לאנוס פלשתיניות והם לא נענשים על זה"

 

נמאס לי מהשנאה הזו אלינו כאן. זו העיתונות הכי צבועה, הכי צדקנית, הכי טוענת שהיא אובייקטיבית ומרשה לעצמה לנזוף בישראל. ררר.

 

עידכון: הדיווח ברדיו השבדי מופיע כאן. בעקבות התגובות הנזעמות הם הורידו את הפיסקה האחרונה, שבה הופיעה ההשמצה המזעזעת הזו. האימייל של העיתונאית שדיווחה שם, קרולינה יימסבי, נמצא בתחתית המאמר. אתם מוזמנים לכתוב לה ולומר לה מה דעתכם על האתיקה העיתונאית שלה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/7/2006 17:19   בקטגוריות ישראליתמהנעשה בשבדיה   
86 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-17/7/2006 08:39

 


שיחה עם הדוד י' בגליל

הדיי הפיצוצים אולי לא נשמעים בשטוקהולם, אבל הלב, הלב שומע כל מה שקורה בארץ. אפילו אני, אלופת האסקפיסטיות, דבוקה למחשב. כשגיליתי שמעכו צפונה כולם יושבים במקלטים, נזכרתי ישר בקייצים הנעימים שביליתי בבית הדודים מהגליל, ביישוב הכפרי המקסים שלהם. מייד חייגתי המספר.

 

דוד י': הלו

עדי: דוד י', שלום! זו אני!

דוד י': כמה אני שמח לשמוע אותך. אנחנו פה שומעים כל היום את הבומים.

עדי (מייד עוברת לטון תומך): אז אני תופסת אותך בחדר הביטחון, מסכנים שכמוכם?

דוד י': לא, את תופסת אותי על הגג עם משקפת

 

מצחיק, הדוד שלי. ושומר על אופטימיות. הקטיושות נפלו מסביב ליישוב שלהם, אבל הוא תומך במבצע הזה. ואני תומכת בהם. חיבוק חם שלוח מכאן לדודים י' וג'. תחזיקו מעמד.

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/7/2006 14:36   בקטגוריות ישראלית   
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-15/7/2006 18:59

 

ביג אין ג'פן (1)

עת פתחתי את הבלוג היו מאחורי שנתיים וחצי של מגורים עם הבנזוג, ובהן המון טיולים ברחבי העולם. כל עיסוקי בשנתיים וחצי האלו, מלבד גיחות לישראל לעבוד, היה ללמוד שבדית. כיוון שכך, הרשיתי לעצמי להצטרף לבנזוג בהמון נסיעות עבודה שלו, וכמעט כל נסיעה הפכנו כבר לטיול. חוץ מזה נסענו עם חברים למדינות מסביב לשבדיה, ויצא שביליתי חודשים ארוכים בשום מקום קבוע, רק בין מדינות. כשפתחתי את הבלוג, נראה לי אך הולם לקרוא לעצמי עדי בעולם.

 

בשנייה שקראתי לעצמי ככה התפעל השטן למראה הפה הגדול שפתחתי לו, ומייד הפכתי לעקרת בית שאינה זזה מטר מהבית. באיזשהו שלב גם התחלתי לעבוד, ומלבד גיחות קצרות למקומות קרובים או ביקורים בארץ לא ממש טיילתי בעולם. נותרתי שם מגלומני משהו ותו לא.

 

נו. פולנייה שכמוני מייד חשה ברע עם שם לא מוצדק כזה. ולכן, אני פותחת בפרוייקט התירוצים: פוסטים מטיולים שעשיתי לפני פתיחת הבלוג. האמת, אני חוששת שיש לי רק אחד שמור, זה שאני עומדת לפרסם פה, ושמה שכתבתי על הטיולים בארה"ב, באוסלו וטיול הרכבות באירופה נעלמו להם עם חשבון ההוטמייל שלי, אבל נתחיל עם מה שיש: קורותיי עם הבנזוג בטוקיו.

 

בטוקיו היינו בפברואר 2004. שלושה שבועות מדהימים. כשחזרנו משם היה לי כל כך הרבה דברים לספר, שחילקתי את זה לכמה מיילים. כאן אני אעשה את זה בשני פוסטים. אז, בלי שהיות ופהיות:

 

הפגישה הראשונה שלי עם היפנים היתה בשדה התעופה באמסטרדם, בגייט למטוס לטוקיו. הייתי קרועה, גם לא ישנתי בלילה וגם הייתי חולה, מה שהפך את הטיסות די לגיהינום. אבל לא יכולתי שלא להתפלא, כשעשרות היפנים שעמדו איתי בשער שלפו מצלמות והתחילו להצטלם. ליד הכניסה לגייט, ליד השלט באנגלית, ליד החלון שרואים ממנו את המטוס. מה יש לומר, מפגרים.

 

כשנחתנו בטוקיו השעה היתה תשע בבוקר, או שתיים בלילה של ישראל. הייתי מעוכה אחרי כמעט יממה בלי שינה, ועוד טיסה מגעילה ועוד חולה. אבל עוד חיכו לי שעתיים נסיעה לעיר ברכבת. הרכבת היתה מפגש מעניין עם היפנים. המונים, פשוט לא ייאמן כמה בני אדם יש שם, וחלקם, בקטע מוזר כזה, הולכים עם מסכה על הפנים, כמו של מנתחים. מתברר שהם מאמינים שזה חוסם את החיידקים של אחרים. זה די מעניין לראות מה הם עושים ברכבת. כולם קוראים חוברות מאנגה (הקומיקס היפני), או לחילופין משחקים בסלולרי.

 

הבנזוג חיכה לי בתחנת הרכבת. נפלתי לזרועותיו תשושה וחולה, והוא לקח אותי למלון. וכאן מגיע הקטע המשעשע. מתברר שהמארח שלנו, שהושפע מהבקשה שלנו להתגורר באמצע העיר, אירגן לנו מלון בקבוקי-צ'ו, הוא איזור התאווה של טוקיו, או במילים אחרות, איזור החלונות האדומים. ואכן, כל הבניינים מסביב למלון היו מועדני חשפנות, מועדוני מארחות, וכל המלונות באיזור, כולל שלנו, הם מלונות אהבה. מלונות אהבה הם מלונות שיש להם שני תעריפים – לילה, ומשהו שנקרא "מנוחה". והכוונה היא כמובן לכמה שעות בלבד של שהייה במלון. היתרון של המלונות האלו הוא שהם פעילים כל היממה, כלומר צוות הניקיון פועל כל הזמן, וברגע שיצאתם מהחדר מנקים לכם אותו, גם בלילה. וגם זה שהחדר מצויד היטב – פרט למיטה גדולה במיוחד, וערוץ פורנו חינם ("מזל, אחרת הייתי מתלונן", אמר הבנזוג) יש אמבטיה מצוידת במגוון סבונים, קרמים ומלחים, הכל אגב מתוצרת "שיסיידו". למה לא.

  

אנחנו היינו האורחים היחידים במלון שהיו שם לשבועות שלמים, וגם המערביים היחידים. הצוות כירכר סביבנו, מחווה שקצת פחות הערכנו, בעיקר בגלל שעם כל הרצון הטוב יותר הם לא דיברו אנגלית. בכל פעם שכבר רצינו מהם משהו זה גרר דו שיח של חירשים אילמים, פנטומימה, ובסוף הרמת ידיים.

 

וזה מוביל אותי לנקודה אחרת: הם לא יודעים אנגלית. כלום, נאדה. זה לא ייאמן, אחת המדינות הכי מפותחות שראיתי, הכל טכנולוגי שם, והם לא יודעים מילה באנגלית. ולא רק זה, יש להם נטייה מעצבנת לחזור על מה שאמרת. בכל אחת ממאה הפעמים שניסינו לברר ממה עשוי האוכל שמנסים למכור לנו, כדי שהבנזוג לא ימצא את עצמו שוב אוכל דג, זה הלך ככה:

אנחנו: "נו פיש"

המוכר: "פיש פיש"

אנחנו: "נו פיש!"

המוכר: "פיש, פיש, האי"

האי, אגב, זה כן ביפנית, והמילה הכי פופולרית. לא משנה מה שאלנו תמיד נענינו ב"האי", גם כשהתשובה הנכונה היא לא.

 

על כל פנים, למרות המוסריות המפוקפקת של האיזור של המלון, אנחנו ממש אהבנו את האיזור. רוב המסעדות והחנויות בו פתוחות עשרים וארבע שעות ביממה, ובכלל, זה האיזור הכי תוסס שאי פעם חיינו בו. היה ממש מדהים. המוני דוכני אוכל קטנים מסביב, חנויות יוקרתיות לצד באסטות של ישראלים, המוני פיצוציות, ותמיד מלא אנשים. פשוט מקסים.

 

האנשים שמילאו את הרחובות נחלקו לכמה סוגים. סוג אחד היו מי שהבנזוג ואני משוכנעים ששייכים ליאקוזה. צעירים לבושים בחליפות ארמאני וכאלה, אבל עם שיער ארוך, מנופח וצבוע לבלונדיני. אלו תמיד הסתובבו ליד מועדוני הלילה, ומדי פעם ניגשו אליהם אנשים שעובדים שם ודיברו איתם. מצד שני היו שם נשים, הכי מטופחות ולבושות אלגנטי שראיתי. על עקבים גבוהים ודקיקים, חצאיות ושמלות, וגרביונים דקיקים למרות שהיה ממש קר. ולידן היו חבורות של תלמידים. הבנות תמיד בחבורות גדולות, עם חצאיות משובצות קצרצרות, ממש מיני מזעזע, חולצה לבנה, סרט אדום לצוואר ומעיל.  הבנים במדים כחולים כהים, עם כפתורי זהב.

 

וזה מוביל אותי למשהו אחר: ערוץ הפורנו. הסתכלנו בו, כמובן, בשביל העניין האנתרופולוגי. מסתבר שהאידיאל היפני הוא בחורה תמימה לבושה במדי בית ספר, שכמובן אינה נהנית מסקס. וככה ברוב סרטי הפורנו שאנחנו ראינו, הכוכבת היתה לבושה במדי בית ספר, ואז מופיע גבר מרושע, מפתה אותה, מעניק לה מין אוראלי של חצי שעה בזמן שהיא בוכה בצער, ואז היא זועקת בזוועה כשהם עוברים לדברים חודרניים יותר. הסרטים האלה אגב הראו הרבה סאדו, שעווה מטפטפת מנר, קשירות וכאלה, ועוד כמה סטיות ממש מזעזעות, והראו הכל, בקלוז אפים. אבל עדיין הם טישטשו איברים אינטימים בפיקסלים, בגלל האיסור היפני להראות שיער ערווה. ילדה קשורה ובוכה כשמטפטף עליה נר – זה בסדר, אבל אישה בוגרת ערומה – לא. קטע ביזאר.

 

אז אם לחזור ליום הראשון שלי בטוקיו, לא הלכתי ישר לישון, כדי לחסוך לעצמי את הג'ט לג. במקום זה, עייפה ומצוננת, הלכתי לטייל עם הבנזוג בשינג'וקו, שזה הרובע שבו נמצא האיזור שגרנו בו. זה רובע מקסים. מצד אחד האיזור שלנו, המושחת והתוסס, באמצע חנויות כל בו וחנויות יוקרתיות כמו גוצ'י ולואי ויטון, ובצד השני איזור גורדי השחקים של טוקיו, כולו עסקים ומלונות יוקרתיים, ומרגיש ממש כמו ניו יורק. האמת שזה היה קצת הלם בשבילי, עיר כל כך ענקית (שלושים מיליון תושבים עם הפרברים), ותוססת, וכל כך הרבה דברים… כשחזרנו למלון בערב צנחתי למיטה, ונרדמתי עוד לפני שהבנזוג כיבה את האור.

 

עד כאן המייל הראשון. שניי המיילים הבאים עוסקים באוכל ובקניות, נושאים שתמיד יש לי מה לומר עליהם. בפעם הבאה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 11/7/2006 20:34   
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-16/7/2006 16:41

 


עדי כמנהגה נוהגת

לפני שבועיים היינו בפיקניק עם שרה האיטלקיה והחבר שלה. שרה הודיעה לנו שהם נוסעים לשבועיים בטוסקנה, לגור בבית גדול על אחת הגבעות שם, והחבר שלה שלח אלינו מבט עגום, שממש לא תאם את מה ששרה אמרה. ואז שרה הוסיפה: "ואמא שלי ודודה שלי יהיו איתנו כל השבועיים האלה!" הבנזוג שלח מבט מזועזע אל החבר של שרה, שמצידו שלח עיני תכלת מעונות לשמיים. יהיה מצחיק לשמוע סיפורים כשהם יחזרו.

 

(אף אחד מהמשפחה של שרה לא דובר אנגלית. החבר של שרה דובר קצת ספרדית, ועל כן המשפחה מרגישה חופשייה לפטפט איתו באיטלקית ללא הפסקה. כשהוא חוזר מהמפגשים הוא מלא סיפורים משעשעים על מה הוא אמר ומה המשפחה ענתה לו. בד"כ דברים לא קשורים לחלוטין).

 

 


 

 

שני אורחים מגיעים למשרד שלי. אחרי שתמים ענייני העבודה הם שואלים אותי אם יש לי מקום להמליץ להם לאכול בשטוקהולם. אחד מהם צמחוני, אז אני ממליצה להם על מסעדה הודית לא רחוק מהמלון שלהם, ופותחת בתיאור מפליג של המטבח ההודי ויתרונותיו לצמחוניים.

 

עדי: …"ויש המון מנות צמחוניות. יש למשל משהו שנקרא סמוסה. זה מן בורקס מטוגן במילוי ירקות. ויש גם"…

אחד האורחים קוטע אותי, מכחכח קלות, ואז אומר: "את לא באמת צריכה להסביר. אני הרי הודי".

אני קופאת שנייה, בוחנת את פניו ומגלה ושאכן, עכשיו כשאני חושבת על זה, קשה לפספס את זה שהוא הודי לגמרי. דומה קצת לאפו מהסימפסונס, למעשה. אהמ.

שני האורחים פורצים בצחוק ומצחקקים כל הדרך החוצה מהמשרד של עדי.

קולגה למשרד של עדי: "הכל בסדר? את קצת אדומה".

עדי: "הממ, לא, פשוט נורא חם כאן. הממ".

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/7/2006 23:37   בקטגוריות פאדיחות   
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-14/7/2006 22:30

 


רצח על הלווייתן אקספרס

הכל התחיל ב"עזאזל". קראתי ביקורת באיזשהו עיתון על סידרת בלשים שהיתה להיט בכל העולם, שכוכבה הוא בלש רוסי שחי במאה ה-19. הסתקרנתי. המאמר חלק מחמאות לסידרה: מצחיקה, מרתקת, מצטטת מקורות ספרותיים מגוונים. ועכשיו, הודיע המאמר, תורגם הספר הראשון בסידרה לעברית.

 

קניתי. אהבתי מאוד. המאמר צדק. הספר היה מצחיק, מעניין, עשיר בהתייחסויות. התירגום היה מצוין: גם שפה קריאה, גם נידב הרבה הסברים להקשרים הספרותיים והתרבותיים. בספר השני כבר לא היתה שאלה, קניתי ישר. אהבתי גם אותו. על שניהם כתבתי כאן.

 

השלישי יצא אך לאחרונה. שבוע אחרי יציאתו כבר נחת אצלי על מפתן הדלת. ככה זה: התמזל מזלי והמתרגם של הסידרה קורא את הבלוג שלי, מה שסידר לי ספר חם מן המכבש.

 

אז הגעתי אל החלק השלישי, "לוויתן", כולי מלאת ציפיות. מה שקצת מדאיג, כי לעיתים ככל שהר הציפיות גבוה כך גדולה האכזבה (ראו "העולם קצת אחר כך" של גוטפרוינד).

 

אתחיל מההפי אנד: לא התאכזבתי בכלל. און דה קונטררי. אני חושבת שהספר הזה הוא הטוב בסידרה. נו, הטוב משלושת הספרים שקראתי מהסידרה עד עכשיו. התחלתי לקרוא אותו עם ההמראה מציריך. כשנחתנו כבר הייתי כמעט בסוף. היה כל כך מרתק, שלא שמתי לב אפילו למקום המעפן שקיבלתי במטוס (מושב אמצע, רר), או לזה שסאס המעפנים לא מגישים אפילו מים לנוסעיהם ששילמו כמה מאות דולרים עבור הטיסה. לא לא, את כל זוועות סאס אני עברתי על אוניית הפאר "לוויתן", יחד עם הבלש/דיפלומט פנדורין.

 

כן, הפעם לוקח אותנו המחבר, בוריס אקונין, אל "לוויתן", האונייה המפוארת בתקופתה, כולה תפנוקים לעשירים. אחד מנוסעי המחלקה הראשונה הוא רוצח, האחראי לפשע מחריד שבוצע בפאריז כמה שבועות קודם. במקרה נמצא על האונייה גם אראסט פנדורין, גיבור "עזאזל" ו"גמביט טורקי", פותר תעלומות מאין כמוהו. פנדורין אינו הבלש הרשמי על האונייה. בין הנוסעים נמצא גם הקומיסר גוש, שוטר צרפתי עד אחרונת עצמותיו, כולו הדרת כבוד לאומנית.

 

בין הנוסעים מגוון תרבויות, כולם יכולים להיות קשורים לרצח בדרך זו או אחרת. מי אמר אגאתה כריסטי ולא קיבל? ואכן, הקריצה הספרותית לדיווה של ספרות הבלשים בולטת. בתור ילדה אהבתי מאוד את ספרי כריסטי, כך שלא היתה שמחה ממני לקבל גירסה פוסט מודרניסטית, מתוחכמת ומעודכנת, לספרים שלה. בין הנוסעים תמצאו לורד אנגלי מתנשא, עלמה צרפתייה הרה ומפונקת, בן עשירים יפני שלמד בצרפת, רופא איטלקי ואשתו האנגליה, רווקה אנגליה מזדקנת ועוד טיפוסים צבעוניים. נזכה לקרוא את מה שקורה מנקודת מבטו של כל אחד מהם, מה שהופך את הסיטואציה למאוד משעשעת.

 

פרט לזה שזורים בספר המון ציטוטים ספרותיים אחרים. טולסטוי, המינגווי, מופסאן, סימנון, דיומא, פושקין, המיתולוגיה הבודהיסטית, ועוד המון. סביר להניח שישראלית טיפוסית כמוני לא הייתה שמה לב לכולם (החמיאה עדי לעצמה בטענה שהיתה שמה לב לבד לחלק מהם), אבל למזלי חשבו גם על זה בהוצאה: כמו בספרים הקודמים, גם כאן מצורף פרק שלם (למעשה שניים), שמבאר את כל הרמיזות, ההקשרים, הציטוטים והלגלוגים של אקונין. תענוג.

 

ולחלק החשוב של הספר: הסיפור. יש תעלומה, והיא מרתקת. הרבה פעמים חסר לי מה שהיה לי בתור ילדה: הספרים ריתקו אותי. כל כך רציתי לדעת מה קורה בסוף, שלא יכולתי לעזוב את הספר. זה לא קורה הרבה היום. אז קשה לתאר את השמחה כשקלטתי, דחוסה במטוס, שלא מעניין אותי כלום מסביב חוץ מהספר. (וזה עוד בזמן שישב ליד שבדי אחד צעיר ונאה במיוחד, שקלט שאני ישראלית כשראה את הספר בעברית, ובאנגלית מצוחצחת סיפר לי שהוא מת על ישראל בכלל ועל ישראליות בפרט. ובמקום לפתח את נושא השיחה המעניין הזה דבקתי בספר!).

 

אם עוד לא קראתם אף אחד מהספרים של אקונין, זה הזמן להתחיל. "עזאזל", "גמביט טורקי" ו"לווייתן" הם בין הספרים שעליהם אני יכולה לומר בלב שלם: מומלץ. מאוד מומלץ.

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/7/2006 22:06   בקטגוריות ספרים   
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/10/2008 23:24

 


ישראלית? לא חבר שלך

הבנזוג ואני ישבנו היום בפאב החביב בתחילת הרחוב שלנו. שולחן בחוץ, שמש נעימה, רוח קרירה, כוס יין לבן צונן, היה נעים.

 

הברמן בפאב הזה חברותי במיוחד. בכל הפעמים שהייתי שם הוא היה מאוד דברן וחביב. היום הוא יצא אל השולחן שלנו ברחוב, ואמר שהרבה זמן הוא רוצה לשאול אותי אם אני לא במקרה הבחורה האנגלייה חברה של X. אמרתי שלא, אני בכלל לא מאנגליה. "באמת?" הוא אמר, "אז מאיפה את?" הסתכלתי ימינה ושמאלה לראות שאין איזה גורמים עוינים ( כמו חבורת אנרכיסטים עם מדבקות "החרימו את ישראל!" על התיק) מסביב ואמרתי: "ישראל".

 

שתיקה. החיוך נעלם מהפרצוף של הברמן. שנייה אחרי הוא פשוט הסתובב ונכנס בחזרה. ככה, באמצע השיחה, בלי מילה נוספת. לשנייה חשבתי שדימיינתי את כל זה, כי יש לי נטייה להיות קצת פרנואידית, אבל הבנזוג בעצמו אמר " את ראית את זה?! אני בשוק!".  מיותר לציין שאחרי זה הוא לא החזיר לנו שלום כשהלכנו.

 

הנה, פחות פאב שכונתי חביב שנלך אליו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/7/2006 23:40   בקטגוריות ישראלית   
75 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של איתי() ב-16/7/2006 17:35

 

ארכיון – עדי בעולם, יוני 2006

 

על יונה ונער

בשבוע האחרון קראתי שני ספרים. זו הבעיה עם ספרים טובים באמת, שהם כל כך מרתקים שמעדיפים להמשיך לקרוא, גם על חשבון שעות השינה היקרות שלי. ואז הספר נגמר תוך שלושה ימים, ונותרים עם תחושה של עוד. אלה היו שני הספרים הכי מרתקים שקראתי בתקופה האחרונה: "יונה ונער", של מאיר שלו, ו"לוויתן", של בוריס אקונין.

 

והיום אדבר על "יונה ונער". מאיר שלו הוא הסופר הישראלי שאני הכי אוהבת. יותר מעמוס עוז, יותר מדויד גרוסמן, יותר מכולם. אני אוהבת את הכתיבה שלו, אני אוהבת את העברית שלו, אני אוהבת את הסיפורים שלו, אני אוהבת אפילו את הדעות שלו, כמו שהוא מביע אותן בטור השבועי שלו בידיעות. כך כששמעתי שכתב ספר חדש, היה לי ברור מה אני קונה בביקור הבא בישראל.

 

אם הייתי צריכה לבחור מהו הספר שאני הכי אוהבת של מאיר שלו, הייתי עונה "רומן רוסי". בגלל שהוא מדבר על העמק לפני קום ישראל, וסיפורי המשפחה שלי הם בדיוק זה: העמק, החלוצים, הקוממיות. בגלל שהוא מרתק, בגלל שהוא בונה דמויות מקסים וכותב סיפור בין דורי שמעניין בכל גירסותיו. (כבר שמעתי אגב את הטענה שזה חיקוי ל"מאה שנים של בדידות". אה, וורנג! קראתי גם את ספרו של מארקס, ואכן, ספר טוב, אבל מה הקשר בינם?).

 

כשיצא "פונטנלה" נפלתי גם בשביו. אם להיות אובייקטיבית – אני חושבת שפונטנלה יותר מבריק. הביטויים שהוא ממציא למשפחה: "הלך הפירה אבל הצלנו את השמשה", "אף אחד לא שם לב שאני לא אוכלת", להבא אבקש לימון". מקסים, אין מה לומר. אבל הבכורה בלבי תישאר תמיד ל"רומן רוסי".

 

ואז בא "יונה ונער". מאוד מאיר שלו-י. כל המאפיינים: סיפור של שני דורות, ביטויים מיוחדים למשפחה, הרבה ארץ ישראל, הרבה טבע, הרבה הרחבה בנושא אחד. אם ברומן רוסי זה היה חקלאות, כאן זה יונאות, שליחת יונות דואר. רגע של וידוי: אני הרי חננה, וחננות תמיד תוהים לעצמם כל מיני דברים שאנשים לא חננות לא חושבים עליהם. אז בין היתר תהיתי לעצמי איך זה עובד, יוני דואר. אז בספר מקבלים תשובה מפורטת.

 

והסיפור. זה הרי מה שהכי חשוב בספר. עם כל הכבוד להברקות והצחקות, אנחנו פה בשביל הסיפור. ובכן, אני לא אוהבת להסתכן בספוילרים, אז בקווים ממש כללים: יאיר מנדלסון הוא כמו רוב גיבוריו של שלו, גבר באמצע חייו התוהה על דרכו עד כה. בדרך אנחנו רואים מעיניו את חייו ואת חייהם של הוריו, ומקבלים סיפור מאוד מרתק.

 

אולי אני אוהבת את מאיר שלו כי עושה רושם שאנחנו אוהבים את אותם דברים. ב"כימים אחדים" מתאר שלו את געגועיו למלפפונים החמוצים של פעם, כמו שאני מתגעגעת למלפפונים של סבתא שלי. וגם בספר הזה הוא לא שוכח את מלפפוניו: "המלפפונים שלה היו כה טעימים, שבביקורים הבאים התחילו בלוטות הרוק שלי פועלות כבר ליד תחנת הרכבת, במרחק שלושה קילומטרים מהצנצנת שבבית פריד, ממש כשם שהן פועלות עכשיו, במרחק ארבעים שנה" (עמ' 62). מצחיק, כי בלוטות הרוק שלי התחילו להיזכר במלפפונים בשנייה שסיימנו את ואדי ערה ונכנסנו לעמק, ממש כשם שהן פועלות עכשיו, במרחק יבשת וים מהמרפסת של סבא וסבתא.

 

או הביטויים של הדמויות. בכל ספר של שלו יש לפחות דמות אחת שהעברית שלה ייחודית. כאן יש לנו את משולם פריד, קבלן עשיר עם עברית עילגת ומבריקה בו בעת. הנה, ככה מגיב משולם כשהוא שומע שמה שכמעט הרג את בנו היה תרופה לא נכונה שרשמה לו הרופאה: "הוא חי, אבל איך שהוא נראה", רטן משולם, "הייתי צריך להקדים מכה לרופאה הזאת" (עמ' 64).

 

או העברית של שלו. הוא פשוט כותב יפה. גם בעברית מלאה, לא השטחית של היום, וגם במשפטים שהם כמו שירה במשמעותם. "היא הסבה אליי את פניה הבהירות והיפות. פני מלכה, חשבתי, פני שנהב, משובצות ספיר, מוכתרות פז וקלל. חשתי את עלבונו וכאבו של הראי. עד לרגע זה הכיל את מלוא יופיה, ועתה התרוקן באחת". (עמ' 114). ואם זה לא סופר שרואה את העולם בצורה אחרת, מה כן.

 

אני מודה. אני לא חושבת ש"יונה ונער" מאפיל על "פונטנלה", "רומן רוסי" או "עשו", שלושת הספרים הכי אהובים עליי של שלו. אבל הוא ראוי בהחלט. הוא אולי לא הטוב בספריו של שלו, אבל הוא עדיין טוב יותר מכל הספרים שקראתי לפניו בתקופה האחרונה. הוא ספר טוב, מהנה, מרתק, עם שפה יפה וכתיבה מרתקת. מה צריך עוד?

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/6/2006 23:05   בקטגוריות ספרים   
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בשבדיה ב-23/12/2007 01:53

 

 


 

חם בשוויץ

כשהייתי קטנה, אחת לכמה חודשים היה קופץ לביקור הדוד מאוסטרליה. בכל פעם הוא היה עובר בשדה התעופה בשוויץ, רוכש קופסת שוקולד עם תמונות נוף שוויצרי, ומעניק לי אותה במתנה. בעיני ראשל"צית אייטיזית, שוויץ נראתה כמו גן עדן.

 

גן עדן גן עדן, אבל חם כמו גיהינום.

 

נתחיל מההתחלה. נחחתי בשוויץ עם הניצחון של נבחרתה. כיוון שכך, המלון שלנו, שהתברר שהוא ממוקם בדיוק במרכז ציריך, היה מוקף בחוגגים שיכורים. הבנזוג, שהגיע לעיר יומיים לפני, לקח אותי לפאב ליד לשתות בירה. משם השקפנו על מאות חוגגים שוויצרים שיכורים צורחים בגרמנית. ברר. הבנזוג עידכן אותי בלו"ז: כיוון שכבר יומיים הוא מזיע פה כמו שעועית מאודה, הוא לא מעוניין להישאר בעיר. במקום זה, הוא דיבר עם המארח שלו באוניברסיטה המקומית, וזה סיפר לו על מסלול על פסגת הר, שם מובטח לו אוויר צלול.

 

אז למחרת השכמנו בתשע ויצאנו ברכבת למקום שנקרא ארת'-גולדאו. בדרך היה נוף מקסים, אגם שלו. עד שפתאום הופיע באופק הר.

 

 

"אוי, תראה את ההר הזה", אמרתי לבנזוג.

"כן", ענה הבנזוג בלי להניד עפעף, "זה ההר שנטפס עליו".

פאוזה. עדי שומטת המצלמה, משוכנעת שלא שמעה טוב. מה לטפס? איך לא חשבתי על זה? הבנזוג הרי ידוע בהיותו עז אנושית, ובכל פעם שיש איזה צוק הוא מתנדב לטפס עליו. עוברות כמה שניות של חרדה עד שהבנזוג מתקן עצמו: לא לטפס, לעלות עליו ברכבת, ושם יש מסלול מפיסגה לפיסגה. פשש, אנחת רווחה.

 

הרכבת שיקשקה, בחוץ היה חם, בפנים אין מזגן, וכבר הרגשתי איך אני נרדמת. גם הבנזוג נראה רדום, וכל הגרמנית מסביב הזכירה לי את אמיל טישביין הקטן. אבל לא חיברתי את הכסף שלי בסיכת ביטחון! חשבתי לעצמי, וחוסר צלילות הדעת הזה מראה שכנראה נרדמתי. אבל שנייה אחרי הגענו לארת'-גולדאו, ומשם לקחנו רכבת הרים אל פיסגת ההר ריגי. רכבת הרים, לידיעתכם, זה רכבת שנוסעת במהירות של עשרים קמ"ש, במסלול מאוד תלול. אבל מה, יש נוף מצוין.

 

 

כשאנחנו מגיעים לפיסגה אנחנו מתיישבים לשאוף אוויר צלול. משהו לא מסתדר לנו: האוויר אכן צלול, אבל השמש, אוי, עוד פה, ובהחלט חם לנו. אנחנו מחליטים להתעלם. בטח יתקרר בקרוב. מסביבנו המון משפחות שוויצריות, עם עוללים בלונדינים ורודי לחיים, כולם נראים כמו פרסומת לשוקולד, וכולם צווחים בגרמנית. "פאפי, דאס איז אונדרברט", מצפצפת איזה גרטשן לידי, והבנזוג, שרואה את אלרגיית הגרמנית שלי מתעוררת, אומר: אבל תראי איזה נוף! אכן, נוף מהמם.

 

 

 

שהייה באוויר הצח פתחה לנו את התיאבון. השוויצרים, איזו התחשבות, מיקמו מסעדה בדיוק ליד, וכולה בנויה כדי להנות מהנוף.

 

האוכל גם הוא שוויצרי. הבנזוג הולך על שוויין-שניצל, ואני על נקניקיה אופיינית לאיזור. מדובר בנקניקית ענק. מייד פורצות בדיחות עם השערות מה הפך את הנקניקיה הספציפית הזו לאופיינית לאיזור.

אחרי המסעדה החלטנו לעשות את המסלול המתוכנן, מפיסגת הר אחת לשנייה. יש שביל מסודר, לא צריך להיות קשה מדיי. רק שחם, חם לנו מאוד. כבר במלון התמרחנו בקרמי שיזוף מקדמי הגנה אינסופיים. ברור לנו שבטוח שכחנו איזורים מסוימים. את זה נגלה בסוף היום. השביל יפה, ומייד גורם לי להפוך, כמו תמיד באיזור אחו, לגירסה ישראלית של מריה פון טראפ. הבנזוג מוציא המצלמה, והופה, קיבלנו תמונה "דה הילס אר אלייב".

 

 

 

תוך כדי הליכה בשביל מופיע מולנו גלשן רחיפה, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד המון.

 

האמת, הנוף מקסים וגם לנו בא לעשות את זה. "אני מתערב איתך שלא חם לו שם על הגלשן", אמר הבנזוג בקינאה. קצת אחרי הגענו לנקודה שהגולשים קופצים ממנה, וכמו צמד מתלהבים החלטנו שאין, אנחנו חוזרים לשבדיה – אנחנו מתחילים גם לעשות גלשני רחיפה. שנייה אחרי אחד הגולשים מועד תוך כדי ניסיון המראה, המצנח שלו מתקפל והוא מתרסק אל ההר מול עינינו. אין שום נזק רציני, אבל ההתלהבות של הבנזוג ושלי קמלה משהו.

 

בכל מקרה, היה מגניב לראות אותם קופצים.

 

ואז המשכנו במסלול. סה"כ זה מסלול קליל, במהלכו עקפו אותנו כמה פעמים קשישים אוחזים במקלות. ועם זאת, בגלל החום, הבנזוג ואני התנשפנו קשות, הזענו כמו חזרזירים, האדמנו כמו הדגל השוויצרי, ולקינוח צמחה לכל אחד מאיתנו יבלת. אין ספק שהיינו מראה אלגנטי ומרשים.

 

כך שלא היו שמחים מאיתנו להגיע אל רכבת ההרים שלוקחת אותנו למטה. אל המעבורת. כי השלב הבא של הטיול היה מעבורת ללוצרן. והיה שווה. לוצרן יפה, והשיט עוד יותר. הבנזוג אפילו העיז לומר שיפה כמו בנורבגיה, שזו המדינה שזכתה אצלנו לעיטור היופי הגבוה מכולם. ישבנו על הסיפון העליון, לגמנו בירה מקומית, נהננו מהרוח הצוננת (פיינלי!), הסתכלנו על בתי הענק לשפת האגם ורציפי הרחצה, ונזכרתי בכל סיפורי הילדות, בהם תמיד נשלחו בנות הטובים אל הפנימייה בשוויץ או סתם לנפוש לגדות האגם. עכשיו אני מבינה למה.

 

בלוצרן היתה לנו שעה. בדיוק מספיק לסיבוב בעיר העתיקה, שכנראה יפה, אבל אנחנו מגיעים משטוקהולם, שלה עיר עתיקה מהממת משל עצמה, אז לא כל כך התרשמנו. חוץ מהציורים על הבניינים, שממש יפים.

 

 

מלוצרן חזרנו לציריך ברכבת. כבר היה מאוחר כשהגענו לעיר, אבל עוד היתה לפנינו מצווה אחת חשובה: לאכול פונדו. מצאנו מקום מקסים, ונכנסנו. כמה דקות אחרי נכנס זוג אחר, הגבר בעל תספורת מוזרה, לובש בגדים בחוסר טעם מזעזע. מי יתלבש ככה? חשבתי לעצמי, כששמעתי את הבנזוג אומר: "אה, תראי, הנה קולגה שלי". כמובן, איך לא חשבתי על זה, פרופסור למתימטיקה. הם יתלבשו ככה.

 

אניווי, הבנזוג דיבר קצת עם הקולגה, שעוד העיז לצחוק עליו ("שום שוויצרי אמיתי לא יאכל פונדו בקיץ"), והבנזוג תירץ שמעולם לא היה בשוויץ, או אכל פונדו שוויצרי אמיתי, אז עם כל הכבוד לעונה, זו הזדמנות די נדירה. כך או כך, הפונדו היה מיעולה. שתי גבינות, יין לבן ושום, עם כוסות יין לבן צונן. אחרי שלושה ביסים הרגשתי כאילו יצקו אותי מבטון. לא שזה גרם לי להפסיק לאכול, למרבה הצער. גם לא לבנזוג. אחרי האוכל התגלגלנו, בקושי, למלון. חצי שעה אחרי כבר ישנו.

 

 

 

בבוקר התעוררנו לספירת נזקים: שרופים משמש (הבנזוג בפנים ובצוואר, אני במחשוף ובכפות הרגליים). תפוסי שרירים מהמסלול על ההר. צולעים מהיבלות, נפוחים מהפונדו. כבר היו לנו ימים טובים יותר. הבנזוג בחן בצער במראה את לחייו האדומות, אפו הבוהק וגבותיו הזהובות-נוצצות, והצהיר שהוא קונה סומבררו, ורק איתו הוא ייצא מעכשיו לשמש.

 

יצאנו לטיול בעיר. אדומים, מזיעים וצולעים, אף אחד לא התחיל איתנו למרבה הפלא. בקושי זזנו שני מטר. בסוף נחתנו באיזו קונדיטוריה מומלצת. עוגת שוקולד שוויצרי נראתה כמו הדבר שהכי ינחם אותי. זה הספיק לרבע שעה. אבל בהמשך היום הבנזוג ואני היינו עסוקים בלקטר על החום. בדרך לא ברורה הצלחנו גם לחטוף מכת שמש (אין לי מושג איך, היינו עם כובעים ושתינו בלי הפסקה). את סוף היום בילינו במלון, כשהבנזוג נשבע שהוא לא טס יותר בקיץ למקומות חמים כל כך כמו שוויץ. הסכמתי עם כל מילה.

 

ובערב טסתי חזרה לשטוקהולם. אחח, תחושת ההקלה למראה 18 המעלות שחיכו לי. אפשר לנשום.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/6/2006 21:58   
86 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/7/2006 20:57

 

 


 

היידי, שימי קומקום

באחד המיילים קיבלתי קטע מהתוכנית של דידי הררי. דידי מתקשר לחנות של מגה, ומשכנע את הקופאית להודיע בכריזה שהטיסה לניו יורק יוצאת והנוסעים מתבקשים להזדרז. כשהיא מבינה שהוא עבד עליה הוא משנה את הקול לדמות של נהג משאית עם מבטא. ייאמר לזכות הקופאית שהיא לא חוטפת קריזה ומנתקת לו בפרצוף, כמו שאני בטוח הייתי עושה, אלא מקפידה לשמור על טון מתורבת. אני לא מבינה, זה אמור להיות מצחיק, הג'יפה הזו? לא שדידי הררי אי פעם הצחיק אותי, אבל להציק לאנשים בעבודה ואחרי זה גם להתלונן על השירות בארץ.. אני לא יודעת. כלומר כן יודעת. זה פשוט איכס.

 

 


 

 

הסופ"ש הזה הוא החג הכי שבדי (או סקנדינבי) שיכול להיות – מידסומר. השבדים חוגגים את היום הארוך ביותר בשנה. אכן ארוך. בחצות עוד אור דימדומים, בשלוש כבר זריחה. השבדים מרוצים, אבל פולניה נרגנת שכמוני מאוד לא מרוצה, כי זה משבש לה לגמרי את השינה.

 

אניווי, כבר היום בבוקר יצאו השבדים ממרכזי הערים אל הכפרים ואל בתי הקיץ. שם הם יסתובבו בריקודים מעגליים סביב עמודים מקושטים בענפים ובסרטים, יאכלו הרינג, תפוחי אדמה צעירים ותותים, ויקנחו בהרבה שנאפס. הרבה מאוד שנאפס.

 

במידסומר הראשון שלי התרשמתי כראוי מהתרבות המקומית. בשני השתתפתי כאילו אני מבינה משהו. בשלישי כבר התחשק לי להקיא את ההרינג. אין לי שום כוונה לבלות את הרביעי כאן. מרכזי הערים שוממים, הכל סגור, ואם לא נוסעים לכפר לרקוד סביב איזה עמוד פשוט אין מה לעשות שלושה ימים.

 

אז אני נוסעת לציריך. הבנזוג כבר שם, לענייני עבודה, ואני מצטרפת אליו.

 

רק שאליה וקוץ בה. בעוד פה יש 21 מעלות קרירות ונעימות, בציריך מתברר חם יותר. אתמול, כשהתקשרתי לבנזוג למלון, מצאתי אותו זועם במקצת. "יש פה פאקן שלושים מעלות!" חירחר מצידו השני של הקו. "שום מקום לא ממוזג במדינה המפגרת הזו!" זו גם עיר יקרה, מתברר. אנחנו משלמים 150 יורו ללילה במלון, ובתמורה מקבלים מלון ממוצע ללא מזגן. התחשק לי קצת לבטל את כרטיס הטיסה כשהבנזוג סיפר לי, אבל לא היה לי נעים להשאיר אותו שם לבד בסופ"ש. אבל אני באמת שונאת לישון כשחם ומזיעים.

 

אז התוכניות שונו. לא עוד טיול בציריך העיר. הבנזוג מצא מסלול אל האלפים, בדיוק לזמן שיש לנו. אם גם שם חם אני קופצת מאיזה צוק.

 

 


 

 

מוסיפה לפוסט: את פרוייקט פתקי המונדיאל מצאתי אצל הדודה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/6/2006 20:00   בקטגוריות פרוייקטים של ישרא   
52 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-26/6/2006 17:42

 

וולברין, תעשה לי ילד

אחת לכמה זמן הבנזוג ואני מחליטים להתעלם מהעובדה שכרטיס קולנוע עולה פה 60 שקל ושאנחנו חננות הנשארים בבית ולא מבלים, והולכים לסרט. הפעם, הסרט שהוציא אותנו מהבית הוא "אקס מן: המפלט האחרון", או פשוט "אקס מן 3".

 

~כל החברות שלי מעקמות אפן על שאני שוב כותבת על פנטזיה/סרטים של חננות ועוברות לבלוג של שלומיתא~

 

אבל ראשית, דבר ההגנה. גם אני לא חשבתי לצפות בסידרה הזו, של סרטי האקס מן. אבל כידוע לכן, חברותיי היקרות, אני גרה עם מגה-חנן, האמא של הנרדים, האבא של הדילברטים, פרופסור למתימטיקה. פרופסור למתמטיקה חובב מדע בדיוני, קומיקס ומשחקי פלייסטיישן, אם לדייק. (ועוד לא אוהב כדורגל, מה שמותיר אותי לבד מול הטלוויזיה בימים אלה, אבל נתעלם לרגע מזה).

 

אניווי, עת עברתי לגור איתו, התפלא הבנזוג שמעולם לא צפיתי ב"אקס מן" הראשון. "איך זה יכול להיות?" התפלא, כאילו אין אדם בעולם שלא ראה את הסרט מבוסס הקומיקס הזה. כיוון שכך, לקח מייד את הראשון בדיוידי ונתן לי מבוא קצר בעל פה: בעולם של אקס מן יש שני סוגי אנשים – אנשים רגילים ומוטאנטים, כאלה שנולדו עם איזו מוטציה שמעניקה להם כוח על כלשהו, והגיוונים רבים. באורח טבעי, האנשים הרגילים מפחדים קצת מהמוטאנטים, ולכן יש קריאות לכלוא אותם, להרוג אותם, לסרס אותם ומה לא.

 

יש גם דמויות שוות: ראשית, יש את הדמות הראשית, האיש הכי סקסי בעולם האקס מנים, הלא הוא וולברין. וולברין, המתאפיין בשרירים מפותחים, תספורת בעייתית וגילוח מזעזע, הוא בעל תכונה מוטאנטית מעניינת: הוא מחלים במהירות שיא. זה אומר שאם תירו בו, הגוף שלו יפלוט מייד את הכדור החוצה ויירפא בשנייה, כאילו מעולם לא נורה. חוץ מזה, וולברין המסכן היה קורבן לניסויים צבאיים, שהעניקו לו גם תכונה מוטאנטית נוספת: הוא יכול לשלוף סכינים חדות מאוד מהידיים, כך שבאמת לא כדאי להרגיז אותו. פרט לכוחותיו המוטאנטים ושריריו המפותחים, וולברין מצטיין גם באופי של חיית פרא, הוא זעפן, שובר חוקים ולא חברותי בעליל. בעיני, זה הופך אותו לאיש הכי סקסי על המסך. כן, שרוטה, אני יודעת. אבל מי לא שרוטה?

 

האיש שוולברין סומך עליו הוא הפרופסור. כוחו של הפרופסור הוא קריאת מחשבות ועוד כל מיני פעולות מוחיות די מרשימות. הפרופסור הוא גם מי  שהקים את הפנימייה.

 

או, הפנימייה. הפנימייה היא בית ספר לילדים מוטאנטים. הפרופסור אוסף אותם מכל ארה"ב. ובבת אחת הם עוברים ממשפחה שמתביישת בהם/כועסת עליהם וסביבה שמחרימה אותם, לבית ספר שבו הם כמו כולם, ועוד עוזרים להם לפתח את המיומנויות שלהם. ואם זה לא מספיק, הפנימייה ממוקמת באחוזה מדהימה, שבשבילה בהחלט הייתי מוכרת כליה (אופציה גם לחלק מהכבד, אם זה יגיע למו"מ), כך שדי סבבה לעבור לשם. יכול להיות שזה מה שמצא כל כך חן בעיני – גיליתי כבר מזמן שאני פריקית של ספרי וסרטי פנימיות ("הכיתה המעופפת", "הארי פוטר", "ללכת שבי אחריו", ואפילו "חיילי צעצוע" הם רק דוגמאות).

 

בפנימייה מחונכים הילדים לנצל את כוחותיהם כדי לעזור לעולם, וגם שיש לחיות בשלום עם האנשים הרגילים. שזה בדיוק ההפך מהדעה של הסופר-נבל בסרט, מגנטו. מגנטו הוא הסופר-נבל הכי שווה בעיני. זה בגלל שבאיזשהו מקום אי אפשר שלא לחוש אליו סימפטיה. מגנטו הוא ניצול שואה, מספר על היד והכל, שעבר את ילדותו במחנה נאצי. כוחו המוטאנטי מתבטא ביכולת עצומה לשלוט בכל מתכת אפשרית, מה שאומר שאי אפשר לכלוא אותו בשום מקום עם סורגים מברזל, ואי אפשר לאיים עליו בנשק ממתכת, וכו.

 

מגנטו הוא הרע בסרט בגלל שהוא נגד להסתדר עם האנשים הרגילים. הוא חי תחת תיאורית "הקם להורגך השכם להורגו". מצד אחד הוא עושה דברים נורא מרושעים, מצד שני הוא אומר דברים כמו "לא אהיה נרדף שוב בגלל חריגותי", מה שמייד מעורר אליו סימפטיה, לפחות מצד בעלת טראומה דור שלישי קלאסית כמוני.

 

יש עוד הרבה דמויות, ושוות, אבל נו, הפוסט הזה כבר נהיה ממש ארוך. אני לא אפרט את הסיפורים של הסרטים, כי זה כבר לספיילר, אבל אפשר לומר שבכולם הקונפליקט הוא בין האנשים הרגילים (אבל הרעים שבהם, אלה שקוראים לחסל את המוטאנטים) למגנטו וחבורתו, ואילו חבורתם של הפרופסור ווולברין מתייצבת להגנת האנשים הרגילים. בדרך יש סיפורי אהבה, סיפורי פנימייה, סיפורי יחסים בין אנשים, והרבה אלימות.

 

הסרט הראשון היה טוב. הסרט השני היה מעולה. הסרט השלישי ספג כל כך הרבה ביקורת שלילית, שכבר חששנו. אבל חששנו סתם. אוקיי, נכון שהסרט לא טוב כמו השני, אבל הוא בהחלט בידור סביר, והסיפור שלו לא מזלזל באינטלגנציה כמו הרבה סרטים אחרים.

 

וחוץ מזה, יש שם את וולברין. מה עוד צריך?

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/6/2006 00:07   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
55 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של הלוואי ש ב-20/6/2006 17:05

 

 


 

פיקניק (פוסט ולא על ספר)

זה היה תורו של הבנזוג לבשל לארוחת הערב, ועל כן אין להתפלא שהתקשר אליי בחמש עם תוכנית ב'. "זה יום כל כך יפה", פתח בפיוטים, ונאלצתי להסכים, כי באמת, כבר יומיים יש פה 27 מעלות, והלכתי בלי מעיל (!) לעבודה, ואפילו עם סנדלים (!). "חבל לאכול בבית, כשאפשר לעשות פיקניק בחוץ". עד כאן הסכמתי איתו לגמרי, אבל לא נולדתי אתמול, למרבה הצער. "ומי יכין את האוכל לפיקניק"? שאלתי. "ובכן", התפתל הבנזוג, "חשבתי על ברביקיו, והמשרד שלך הרי קרוב יותר לחנות הבשרים הארגנטינאית"..

 

השתיקה מהצד השני של הקו נסכה בבנזוג אומץ. "באותה הזדמנות", אמר כבדרך אגב, "קפצי לשוק ליד חנות הבשרים וקני דברים לאכול ליד הבשר". "כלומר אני מכינה את ארוחת הערב היום", אמרתי בחשד. "למה להתקטנן?" ענה הבנזוג.

 

נאלצתי להודות שהוא צודק. כל כך חם, השקיעה בעשר וחצי בלילה, כך שאם נעשה פיקניק בשש בערב השמש עוד תהיה באמצע השמיים, ואם יושבים בצל יש את הרוח הנעימה הזו…

 

טוב. בחנות הארגנטינאית קניתי שתי צ'וריסוס שמנמנות שהם עושים במקום. בשוק ליד קניתי קישואים, פלפלים, פטריות, עגבניות ובצלצלים, לגריל ליד הבשר. כבר היה לנו בבית גריל חד פעמי, שזה בדיוק לאנשים חסרי חצר כמונו – תבנית חד פעמית, ובה גחלים ורשת פושטית. רבע שעה לוקח להם לבעור, ואז מקבלים חצי שעה של גחלים במיוחד לברביקיו.

 

עלינו אל הגבעה שליד הבית שלנו. בראש הגבעה יש מבצר קטן, שמוקף בפארק. גילינו שאנחנו לא היחידים שחשבו על פיקניק היום.

 

 

אבל הצלחנו למצוא פינה יחסית שקטה, עם נוף מצוין.

 

 

 

הבנזוג החל להדליק את הגריל.

 

 

 

אני נחתי לי בינתיים.

 

 

 

הגריל התגלה כממש קטן – מספיק לשתי הנקניקיות והבצלצלים. ירקות אחר כך.

 

 

 

אבל לא נורא, אכלנו כמו שצריך. בקושי התגלגלנו הביתה.

 

ומחר, מחר תורו של הבנזוג לבשל.

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/6/2006 23:15   בקטגוריות תמונות בירוק או אפור   
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-19/6/2006 21:08

 

 


 

סוף העולם סוף העולם

ראשית – קרדיט. את הספר הזה קראתי רק בזכות חגיגית. בכלל לא שמעתי עליו לפני, ואילולא היא היתה אומרת לי ששווה בכלל לא הייתי מגיעה לקנות אותו.

 

אני מדברת כמובן על "עולם הסוף", מאת אופיר טושה-גפלה (הקורא/ת שיודעים מה פשר השם המיוחד של המחבר, מוזמנים לפרט). נאמנה להרגלי שלא לקרוא מאחורי הספר, הגעתי לספר חפה מכל מושג מה הולך לקרות פה. יש ספרים שזה לא משנה אם מגיעים אליהם מוכנים או לא, בכל מקרה לא קורה בהם הרבה. אבל במקרה של הספר הזה, פערתי פה בתדהמה. זו פעם ראשונה אחרי הרבה זמן שהגעתי לספר שהמחבר ממש השתמש בדמיונו כדי לכתוב אותו.

 

אז מה יש לנו שם (בלי ספוילרים של ממש)? ובכן, בן מנדלסון. אשתו מריאן מתה, והוא שואף לפגוש אותה שוב. הוא מאמין שזה יקרה אם הוא ימות גם. ואז הוא מת. מכאן והלאה אנחנו מקבלים סיפור שמסופר בשני מימדים: העולם שאנחנו מכירים, והעולם הבא.

 

העולם הבא, מתברר, הוא ממש לא מה שחשבתם. הוא בעצם מאוד דומה לעולם הזה, רק מושלם. השקיעו הרבה יותר מחשבה ביצירתו. למעשה, כשקוראים על העולם הבא ב"עולם הסוף", מאוד מתחשק לחיות שם. כלומר, למות שם. מן בדיחה שכזו.

 

חייבים להעריץ את טושה-גפלה על העולם שברא. פעם, כשהייתי ילדה המצאתי בראשי עולמות משונים. הוא הצליח לשמר את היכולת הזו, והוא מתאר עולם על כך מיוחד, כל כך מסקרן, שכבר זה חצי מההנאה בספר.

 

החצי השני הוא העלילה. הנה עוד יתרון של "עולם הסוף": יש לו סיפור. בשנים האחרונות יצא לי לקרוא המון ספרים שהיו להם כתיבה שנונה, רקע מעניין, יחסי ציבור טובים, ורק סיפור לא היה. אז בספר הזה – אני התרעתי – לא תמצאו כתיבה יוצאת דופן בשנינותה, אבל כן תמצאו סיפור מיוחד במינו, ומרתק. בן מנדלסון מחפש את אשתו בעולם הבא, ובינתיים בעולם הזה כמו גם בעולם ההוא, אנחנו מגלים עוד ועוד טפחים על הסיפור ופתרונו. הסקרנות נבנית: איפה מריאן? למה בן לא מוצא אותה? מי הם בעצם? ומה קרה בעבר? סיפור שלא אומרים עליו "צפוי" הוא כבר סיפור שזוכה לניקוד גבוה.

 

כאילו היה ילד ריץ' רץ', טושה-גפלה מגלה עולמות משונים. ויש לו את החופשיות לקרוא להם בשמות שהוא רוצה. למשל עיר ההומואים בעולם הבא, שנקראת Gay צלמוות. מגיעים אליה דרך מסדרון ארוך, שמחבר שני ארונות, נכנסים לארון אחד ויוצאים מארון שני, כך שכל מי שנכנס אל איזור ההומואים עושה את זה בעצם על ידי יציאה מהארון. הברקות קטנות שכאלה שזורות בכל הספר.

 

די מצחיק שבסוף כתבתי פוסט על ספר, כשבעצם התכוונתי לכתוב פוסט על הכדורגל. שבדיה הכזיבה היום מול טרינידד בעשרה שחקנים, שזה ממש בושה לוויקינגים. הבנזוג, פורד ואני צפינו בהשתאות בחבורת הבלונדינים מחטיאה שוב ושוב. היה די מצחיק בעיני. יש לי מספיק חומר לרדת על השבדים בעבודה לשבועיים עכשיו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 11/6/2006 00:40   בקטגוריות ספרים   
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/3/2008 15:45

 

סיפורי ילדים

את "ילדים גדולים", הסידרה, קראתי בגלל הסקרנות. את החלק שעוסק בסופרים אנגלים, למשל, קראתי כי הייתי חייבת פעם אחת ולתמיד לברר מי זאת אניד בלייטון, האישה שהעסיקה אותי זמן ניכר מילדותי. השביעיה הסודית, החמישיה המפורסמת, הבלשים והכלב, הרביעייה והתוכי, אני קראתי את כולם. מה חלמתי על חופשת קיץ, בה אסע עם דודניי בקראוון, נקים מחנה ליד הנחל ונאכל ביצים שלוקות ופכסמים. בדרך כמובן נפתור תעלומה ממחנה הצוענים לידינו.

 

עם ההתבגרות הגיעה ההתפכחות: אין אומרים יוליאן, כי אם ג'וליאן. שמנצ'יק הוא לא שארל מלגרנון נוטוויל, כמו שתירגמו אותו (כדי שראשי התיבות שלו יהיו שמ"נ), אלא פרדריק משהו. אוח, כאב הלב. ואז היתה האכזבה הגדולה, לגלות שאניד בלייטון, בסופו של דבר, היתה מפעל לייצור ספרים ולהרוויח כסף. נפלתי קורבן למכונה קפיטליסטית משומנת היטב.

 

את החלק השלישי של הסידרה, זה שעוסק בסופרים אירופים, קראתי בעיקר בשביל אריך קסטנר. הספרים של קסטנר הם המופלאים שקראתי. הראשון היה "אורה הכפולה". אמא שלי נתנה לי אותו במתנה בכיתה ב'. הוקסמתי. מייד פינטזתי כמובן על זה שיש לי אחות תאומה נסתרת במקום כלשהי. אחריו מצאתי בבית של סבא וסבתא את "אמיל והבלשים" ו"אמיל התאומים". הם היו של אבא שלי כשהיה קטן. הם עכשיו אצלי על המדף. הודפסו בשנות החמישים, מצהיבים, אבל שווים הון בעיני.

 

אחרי זה קראתי את "35 במאי". מצאתי אותו בספרייה של בני הדודים מהצפון. ואחריו, כבר לקחתי מהספרייה את "הכיתה המעופפת". הספר של קסטנר שאני הכי אוהבת עד היום. תחושת החבורה, הפנימייה (עד היום אני מאוד אוהבת סיפורי פנימייה), "אסור לעשן", כתיבת המחזה לכריסמס, הכל עשה לי את זה.

 

בתור בוגרת כבר קראתי את קסטנר עם טיפה ביקורת: מה זה הקשר הלא בריא הזה עם אמא שלו? התחלתי עוד יותר לדאוג אחרי שקראתי את הספר שלו למבוגרים, "שלושה אנשים בשלג". ספר מצוין, אבל אין סיכוי שהייתי מתחתנת עם גבר כזה.

 

ואכן, הביוגרפיה של קסטנר חושפת מה שחשדתי: הוא היה קשור לאמו בכל נימי נפשו. נותר הבן המסור שלה גם כשהיה רווק מתבגר והיא קשישה דעתנית. מי תופתע לשמוע שנותר רווק?

 

אבל מצאתי עוד הרבה דברים מעניינים בפרק על קסטנר. למשל, ששנא את הנאצים, והם שנאו אותו בחזרה. בליל שריפת הספרים הם שרפו גם את ספריו, והוא עמד שם והביט בהם. אבל הוא החליט בכל זאת להישאר בגרמניה הנאצית ולא לברוח כמו הרבה מחבריו. נקודה תמוהה במקצת. הוא ברח רק לקראת סוף המלחמה, עת הבין שהקרקע בוערת תחת רגליו.

 

או, שאורה הכפולה היא בעצם לוטכן הכפולה. לאמא בספר קוראים לואיזה/ליזל-לוטה, ולשתי הבנות בהתאם. ולחשוב שאני האמנתי שליאורה זה שם גרמני הגיוני, ולכן קראו לבנות לי ואורה. או, הנקודה המקסימה ביותר בעיני: שאחרי שכתב את "פצפונת ואנטון" הועלתה גם הצגה בעקבות הספר, וילדה קטנה בשם האנה נבחרה לשחק את פצפונת. הילדה הקטנה ברחה מגרמניה עם עליית הנאצים, ושנים לאחר מכן התפרסמה בישראל תחת השם חנה מרון. הקשר בין אריך קסטנר להאנה-חנה לא נגמר בזה. כשמרון נפצעה בהתקפת הטרור שלח לה הסופר הקשיש כבר איחולי החלמה, זוכר לתמיד את פצפונת הקטנה.

 

ולא רק קסטנר. גם אסטריד לינדגרן, ש"בילבי" שלה היה אחד האהובים עליי בתור ילדה. (או בשמו המקורי, השבדי: פיפי. נחשו ילדים למה בחרו המתרגמים לעברת את שמה של הילדה).

 

או אנקדוטות משונות מאוד: הידעתם שהסופר שכתב את "במבי", היה – לא ייאמן – צייד? האיש שמיליוני ילדים הזילו דמעה בגללו כשהציידים הורגים את אמא של במבי, היה אחד מהרעים בעצמו. או וילהלם בוש, שכתב את "מקס ומוריץ", אחד הספרים האהובים עליי בתור ילדה. איך איך אסרו את הספר הזה בספריות, פן ישחית את הילדים הרכים? אותו כנ"ל ליפתח המלוכלך, או כמו שהכרתי אותו קודם: יהושע הפרוע. ספר שקסם לי מאוד. או "הלב". ואני לא מדברת על סאגת מרקו-אמא, אלא על הספר המקורי, האיטלקי, זה שנכתב כיומן של ילד, שכל חודש כותב את סיפור החודש, ואחד מהם הוא "מן האפנינים אל האנדים" הלא הוא סיפורו של מרקו.

 

בסוף הספר מביא יהודה אטלס שני מאמרים מעניינים במיוחד: האחד, על הדובי, דב הצעצוע הפופולרי, שסביבו נקשרו כל כך הרבה ספרים אהובים, פו ופדינגטון הם הדוגמאות הקלאסיות. והמאמר השני, שעוד יותר חשוב בעיני, על ה"פוליטיקלי קורקט" בספרי ילדים. מי מאיתנו לא שמע על כושי סמבו? זה היה ספר ילדים לגיטימי כשהייתי ילדה. רק המון שנים אחרי למדתי שכושי זה לא מילה יפה.

 

כמה מכם קראו את הפוסט הזה ומייד נזכרו בנוסטלגיה בספר הילדים האהוב שלהם? אני מיד התגעגעתי להרבה ספרי ילדים. את קסטנר יש לי כאן, בשבדיה. את השאר אצל ההורים שלי. לפעמים אני עוד קוראת בהם. זה סוג של שמירה על קשר עם הילדות. אני רוצה לחשוב שכשלי יהיו ילדים, גם הם יאהבו את הספרים שעשו לי את הילדות. (וכמו שאומר הבנזוג – אם לא, אז נחזיר אותם לבית החולים ונבקש אחרים, חכמים).

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/6/2006 23:14   בקטגוריות ספרים   
92 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/6/2006 13:40

 


אני שרלוט

"עשי לי טובה"

אמר הבנזוג

"אני בניו יורק

והישיבה הזו חשובה

לכי במקומי"

 

ככה אני אמצא את עצמי מחר

בעוד הבנזוג נהנה באמריקה

יושבת בישיבה של ועד הבית

מקשיבה לדיונים על אישורי בנייה

בשבדית

לא שבעברית לא הייתי נרדמת מזה

אבל בשבדית זה עוד יותר נורא

 

לפחות אני מנצלת את הזמן

שהוא לא פה

ועושה מרתונים של "סקס והעיר"

פעם החמאתי לעצמי שאני קארי

אבל האמת

פקח הבנזוג את עיני

אני שרלוט

עם קצת מירנדה

 

הסידרה הזו גורמת לי להתגעגע

לתקופה שגרתי ליד החברות שלי

שערבי בנות ממש קרו

לפחות עשיתי ארוחת ערב של בנות

שעועית מאודה בג'ינג'ר

ואז שוקולד

שהתאים בול לארטיק שוקו בננה

שאכלתי לפני השעועית

הגיע הזמן לדיאטה

הכריז אורן על עצמו

ואני הצטרפתי

ומאז אכלתי המבורגר ענק לארוחת ערב אתמול

ומקדונלדס ללאנץ' היום

והמון שוקולד ביניהם

שיט

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/6/2006 22:14   בקטגוריות ביאליק&catdesc= מאחוריך   
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/6/2006 21:55

 


ביקור הורים

הסופ"ש האחרון חלף ביעף, ושבועות נחגג באווירה סופר משפחתית. ההורים שלי ואחי הקטן נחתו לביקור, ואת הערב הראשון לביקורם חגגנו בארוחת ערב משפחתית של שבועות. בתפריט: רביולי עם עגבניות, חצילים ופטה, מאפה גבינות, סלט קינואה (כל המשפחה עיקמה את אפה), סלט קפרזה וקוביות פרמזן במרינדה (מוכרים פה בסופר וזה סאמת'ינג סאמת'ינג). שבועות לוקח באוכל, אין מה לומר.

 

ביום המחרת גילינו שמזג האוויר האיר לנו פנים, ארזנו את המשפחה ונסענו לטייל בטירה בשם גריפסהולם, שנמצאת במרחק כשעה משטוקהולם. בדרך עצרנו בטירת העוגות, שפורד המליץ לנו עליה ומאז אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים לשם כל פעם – בית אחוזה מקסים על שפת אגם, ובתוכו קונדיטוריה שעושה עוגות מעולות במבחר עצום. אחרי שהעמסנו עצמנו בכמות סוכר המאיימת על הלבלבים שלנו המשכנו הלאה.

 

הטירה בגריפסהולם התגלתה כשווה במיוחד, וזו עוד תמונה מהצד הפחות השווה שלה:

 

 

ובדרך מצאנו שתי אבני רון. האמת שאין לי מושג איך אומרים את זה בעברית, אבל זה האבנים האלה מימי הוויקינגים שיש עליהן כתובת בשבדית עתיקה, ובד"כ כתוב עליהן שהן הוקמו לזכר איזה יורגן שיצא במשלחת לוחמים ונהרג בקרב מול הזרים הכופרים או משהו כזה. כך נראית אבן לדוגמה:

 

 

 

ואז התיישבנו לנוח, שהרי התעייפנו מאוד מהעוגות ומהנסיעה. ואז מצאתי שחף, ומאז תמונת השחף של שצה אני מאוד אוהבת לנסות לצלם שחפים. למרות שקצת קשה לנצח את התמונה השווה שלה.

 

 

 

אחרי שנחנו קצת עשינו סיבוב בכפר ליד הטירה.

 

 

ואז נסענו הביתה. לאכול במסעדה שבחרתי בדיוק לפי הטעם של אבא שלי. כלומר מסעדת בשרים המצטיינת במנות גדולות. ואכן, אבא לקח מנת ספריבס בסגנון "אכול כפי יכולתך", ואכל יפה. שאר בני המשפחה הסתפקו בסטייקים והמבורגרים לאנשים נורמלים.

 

יום המחרת הוקדש לקניות וקצת טיול בעיר העתיקה. וגם למחרת. שלא תגידו שאנחנו לא עקביים במשפחה. ביום הלפני אחרון הבנזוג נסע לניו יורק (אני משתדלת לפרגן, אבל קשה), ואחינו הקטן שודרג מהסלון של אורן אל חדר השינה שלי. הוא נרדם לפניי, וכשנכנסתי למיטה נחרדתי קצת לגלות שהוא ישן במרכז המיטה ועוד פורש ידיים. למרות זה התברר ששנינו ירשנו את יכולת השינה המצוינת של המשפחה – הוא זז המון תוך כדי שינה ואני נושאת מונולוגים ארוכים, ואף אחד מאיתנו לא התעורר אפילו לא פעם אחת. כאלה אנחנו, ישנים תמיד.

 

חוץ מזה זכיתי למתנות מישראל: שמן זית, קשקבל, בורקס קפוא ומלווח קפוא (שמיועד לאורן, בתודה על זה שאירח את אחינו הקטן). אמא שלי הוסיפה כמות יפה של חולצות מ"רנואר", והצליחה להפתיע אותי, כי בסיבוב שאני עשיתי שם לא מצאתי כלום, ואילו בערימה שהיא הביאה לי יש לא פחות מארבע חולצות שאני ממש אוהבת. כך שהיה שיחוק. וגם – מתנה מסבתא. ספר בשם "אלגנטיות", מאת קתלין טסרו, שעקף את כל התור שמחכה אצלי על המדף וכבר התחלתי לקרוא אותו.

 

היה כיף. ועמוס. בגלל זה לא הייתי פה תקופה מסויימת, וייקח לי קצת זמן להשלים. שלא לדבר על זה שיש לי כמה ספרים שאני עוד אכתוב עליהם פוסטים (טיזר: חגיגית, צדקת, "עולם הסוף" היה טוב).

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/6/2006 23:44   בקטגוריות תמונות בירוק או אפור   
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-7/6/2006 22:24

 

ארכיון – עדי בעולם, מאי 2006

 

עוד חוזר הדיכדוך

כי החורף שוב כאן

עשר מעלות וגשם

אבל יש דרכים להתעודד

מחר ההורים שלי נוחתים כאן

וגם אחינו הקטן

לשבועות

צריך להיות כיף

 

הבנזוג נחת לפני יומיים

גם הוא מהארץ

מכאן הוא מבקש למסור ד"ש חם

לסלקטור שעיכב אותו סתם

שעתיים

עד שכל המטוס חיכה רק לו

ונותר כל כך מעט זמן שכמעט פיספס את הקונקשן

רק כמעט

היה מספיק זמן לנוסעים להגיע למטוס הבא

אבל לא למזוודה

היא הגיעה יומיים אחרי

טוב שהוא לא קנה לי בורקס

 

בזמן האחרון אני מהרהרת בגיל

שלי

של אחרים

הרבה יותר נוח להיות צעירה

כלומר, יותר צעירה ממה שאני עכשיו

לא שאני לא צעירה

מאוד צעירה!

ילדונת!

איפה הייתי? אה, כן

אולי אפשר להחזיר את הזמן

לטיפולכם אודה

(אל תילחצו,

לא בונה על זה

יש תוכנית ב')

 

(ישרא שוב מחק לי את הקבועים. לא, שוב לא גיביתי – מי חשב שיימחקו שוב אחרי שבדיוק נמחקו? אז אם נעלמתי למישהו מבלוגו, לא לקחת אישי, זה פשוט הקבועים שאינם. אני עושה מאמצים לשחזר).

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/5/2006 21:31   בקטגוריות ביאליק&catdesc= מאחוריך   
57 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של olive ב-7/6/2006 19:56

 

 


 

שפות

הטלפון במשרד מצלצל. אני עונה. על הצד השני של הקו אישה.

מחשבה ראשונה – הזיהוי: היא מדברת גרמנית.

מחשבה שנייה, אחרי הירהור קל – הקליטה: רגע, הבנתי כל מילה שהיא אמרה.

מחשבה שלישית – הבילבול: אבל אני לא יודעת גרמנית.

מחשבה רביעית – החילחול להכרה: היא מדברת דנית.

 

דנית אני יכולה לקרוא כמעט בלי בעיה, אבל בקושי מבינה כשמדברים אליי. זה כמו לדבר שבדית במבטא גרמני חזק. נורבגית, אגב, זה בדיוק ההפך: אני לא יכולה להבין את הטקסטים הכתובים שלהם (תמיד זה מרגיש כאילו הם דוחפים g לכל מילה) אבל לעומת זאת מבינה כל מילה שהם אומרים. היה נוח מאוד בטיול לפיורדים.

 

 


 

 

הבנזוג, כידוע, אינו דובר עברית. הוא ניסה פעם ללמוד בעזרת ספר, נחל כישלון חרוץ, ומאז מסרב לנסות שוב. פורד גילה השבוע חוש הומור מרושע, כשהתקשר להודיע לי שפותחים קורס עברית חדש, והציע שאני אקנה לבנזוג מקום בקורס כמתנה ליומולדת.

 

~אם אני אקנה לבנזוג קורס עברית כמתנה ליומולדת אני אמצא עצמי בסשן שתיקה של שבוע. במקום זה אני אוביל אותו מחר אל הספא הקרוב לביתנו, שם הוא יזכה למסאג' קלאסי (פה לא אומרים מסאג' שבדי), ואמור לצאת ממנו רגוע ומחויך~

 

על כל פנים, על אף שאינו דובר עברית, כמעט חמש שנים איתי עשו את שלהן, והבנזוג מוצא את עצמו מדבר עברית באנגלית. מילא זה שהוא התחיל לדרג דברים בסולם שנע מ

not something

ל

something something

אז אתמול הוא ניסה לתאר לי בחורה שממש עיצבנה אותו והיתה ממש טיפשה, והוא פירט:

 She's such a shoe

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/5/2006 23:28   
77 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-31/5/2006 10:24

 

 


 

פוסט לעדי

אז כזכור, את הנסיעה הצפופה שלי לישראל עשיתי בכלל בשביל החתונה של עדי.

 

כמה הסברים על עדי: היא למדה שכבה מעליי בתיכון של המושבה שגדלנו בה, ולמרות מכרים משותפים לא יצא לנו בכלל לדבר אז (היא היתה מהכי מקובלות ואני הייתי מהשרוטים). אחרי הצבא עברנו שתינו לתל אביב, והתגלגלנו לאותו מקום עבודה. יש לה שם משפחה מאוד דומה לשלי, באיזשהו שלב עשינו את אותו תפקיד והתמחינו באותו תחום, וגרנו שני רחובות אחת מהשנייה במתחם שיינקין.

 

אני חושבת שזו היתה אחת התקופות הכי מאושרות שלי: אהבתי את השכונה, את העבודה ואת החברים. עדי היתה אחת החברות הכי קרובות – מעבר לזה שנפגשנו בעבודה, גם יצאנו בערב אחרי העבודה הרבה פעמים (עם צלע שלישית, שמי שיודע מי זה מבין כמה הגורל משעשע לפעמים). באותה תקופה גרתי עם חבר בשם עדי (כן, עדי הבן ועדי הבת. אין מצב שתצליחו למצוא בדיחה שעוד לא אמרו לי), והיתה תקופה קצרצרה שעדי יצאה גם היא עם בחור בשם עדי, והשתעשענו ברעיון של לעשות דאבל דייט עדי ועדי עם עדי ועדי. פינטזנו על מקרה שניהרג כולנו בתאונת דרכים, ואיזה כותרת מופלאה זו תהיה "עדי, עדי, עדי ועדי נהרגו בתאונה אחת". כן, היה לנו הומור שכזה.

 

היו המון אירועים כיפיים. ביום שאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה עדי עשתה מסיבה, עמדה בדלת עם עיפרון איפור שחור, וכל מי שנכנס קיבל ממנה פלולה "בדיוק כמו של אהוד". והיה את טיול הבנות לסיני, והיו המון ארוחות באורנה ואלה, וארוחות שעדי עשתה, וארוחות שהמשפחה של עדי עשתה (מדובר במשפחה הכי מאוחדת שפגשתי בחיים), ואת החתונה של אחות של עדי (משם יש לי את אחת התמונות הכי טובות שלי). והיו גם אירועים עצובים: סבתא של עדי נפטרה, ואחרי זה סבא שלי (וכשהיא באה לשבעה בני הדודים שלי נדלקו עליה), ואחרי זה ישנתי אצלה המון בדירה שהיתה של סבתא שלה.

 

כמה שנים אחרי התקופה הזו פגשתי בבנזוג ושנה אחרי עברתי לשבדיה. עדי נסעה לפאריז, ללמוד צרפתית, וקפצה לשטוקהולם, לבקר. קצת אחרי זה הגעתי לישראל. במקום העבודה הישן שלנו פגשתי בחור חדש בשם איתי, הרווק הסטרייט הראשון בעבודה שגם נראה טוב וגם לא עשה רושם של שרוט במיוחד. עדי בינתיים עברה למקום העבודה המתחרה. הם כבר הכירו לפני. הוא סיפר לי שהוא חושב שהיא מקסימה (ונחשד בפטיש, אחרי שתיאר לי איזה נעליים שלה הוא אוהב), היא הודתה שהיא חושבת שהוא חמוד. הדרך היתה קצרה.

 

החתונה היתה ביום שלישי שעבר. בשלושת הימים שלפני עשיתי מהפך שכלל שתי קוסמטיקאיות וספר, ובסופו הזכרתי קצת את הנערה התל אביבית המטופחת שהייתי פעם. בערב החתונה היינו אמורים לנסוע עם אסף, שגם הוא עבד איתי ועם עדי, וגם הוא עבר למתחרה. רק שלא לקחתי בחשבון את הצרפתים. שנים הם מתמנייקים לישראל, ודווקא בערב של החתונה של עדי הם מפרגנים לנו ערב זיקוקים.

 

הבנזוג ואני גרנו במלון על החוף. אסף גר לא רחוק משם. ביום רגיל היה לוקח לו חמש דקות לאסוף אותנו מהמלון. רק שקצת מאוחר מדיי הבנו שאין סיכוי שהוא בכלל יגיע למלון עם איך שהמכוניות עמדו. שינינו תוכנית: הבנזוג ואני ניקח מונית אל פארק הירקון, אסף יפגוש אותנו שם. לקח לנו עשרים דקות למצוא מונית שתסכים לקחת אותנו, וזה אחרי שדידיתי בחצי מהעיר עם עקבי נעליי המיליון דולר שלי, אלה שנראות מעולה אבל אני לא יכולה ללכת בהן יותר משמונה פסיעות. לאסף לקח חצי שעה לפארק הירקון, במרחק יריקה מביתו. כשהוא אסף אותנו הוא סינן משהו על "עוד סיבה לשנוא את הצרפתים".

 

יצאנו בדהירה לכיוון החתונה, אני מייבבת שאני לא מאמינה שדווקא את החופה של עדי אני אפסיד. הגענו לשם קצת לפני תשע, ודהרנו פנימה.

 

קבלת הפנים עוד היתה בעיצומה (אחח, ההקלה לגלות שהם דחו את החופה ולא הפסדתי כלום!). באמצע האורחים פגשתי את עדי – שמלה לבנה עד קצת מתחת לברכיים, כמעט סטרפלס למעט רצועה דקה שעלתה למעלה אל הצוואר בלולאה, שיער אסוף אחורה במן "רישול אלגנטי", וחיוך של מיליון דולר. הסיבה לחיוך הסתובב בקבלת הפנים לבוש בסגנון סבנטיז, כולל מכנסיים לבנים ועניבה עם הדפס, והתנהג, נו, כמו חתן ביום חופתו.

 

בקהל פגשתי אנשים שלא ראיתי שנים – חברים מהתקופה התל אביבית, קולגות לשעבר שעברו למתחרה, ועוד אנשים שמלכתחילה היו אצל המתחרה. הרגשתי קצת כמו לישון עם האויב, אפילו שאני לא עובדת שם יותר. ואז נקראנו לחופה.

 

היה מצחיק לגלות שעדי שומרת נאמנות לימי התיכון. שיר העלייה לחופה היה השיר מ"ריקוד מושחת", שבימי הפקאציות שלי האמנתי שהוא הסרט הרומנטי בעולם. סדר הכניסה לחופה היה שובר מוסכמות: קודם כל נכנסו לחופה ההורים של שני הצדדים. אחרי זה הגיעו החתן והכלה ביחד. הקהל צווח בקול, עדי חייכה כל כך מקסים שאפילו אני, מפלצת ציניות שכמוני, כבר הרגשתי דמעות בעיניים. הם החזיקו ידיים, הם צחקו אחד אל השנייה, הם צחקו אל הקהל. זה היה כל כך מקסים ומאושר, שאפילו הבנזוג מחא כפיים באקסטזה (נקודת שיא רגשית שטרם נראתה אצל הקרחון השבדי). איתם נכנסו לחופה גם שורת אחים ואחיות.

 

הרב שלהם התגלה כסטנד אפיסט בגירסה הדתית. הבנזוג הופתע לראות שהקהל צוחק מדי פעם, ושאל אותי מה מצחיק, הוא זוכר שדווקא בקטע הזה רוב הקהל משדר לרב גלי מוח של "תקצר". הכי גדול היה שהרב החל לפתע לדבר על איתי, והודיע שהוא בדק את הרקע של החתן, ומדובר באיש ישר, שלא יגנוב לעולם. "נכון שככה?" הוא שאל את איתי, ואיתי המופתע ענה שכן. "אז שים לב", שינה הרב את הטון וצווח: "הכלה עוד לא שלך, תוריד ממנה את הידיים!!" מתברר שאיתי לא הצליח להתאפק והגניב יד אל עדי, מה שהעלה את חמתו של הרב. איתי הסמוק מיהר להחזיר את היד.

 

החופה עברה בהצלחה. איתי שבר את הכוס, וכל הקהל נאנח באושר. (זה הזמן להסבר קצר: עדי, לא נכנסנו לחופה בזרם המנשקים. מניסיון זכרתי שזה רק יותר מדיי אנשים ואת לא תזכרי אחרי זה מה מי מו. החלטנו לברך אותכם אחרי זה). עברנו לאוכל. כלומר, הבנזוג ואני עברנו לאוכל. עדי ואיתי לא התכוונו לנוח לרגע בחתונה שלהם. הם רקדו מהרגע שהחופה הסתיימה. ומדובר בשני אנשים ששניהם (!) יודעים לרקוד.

 

באיזשהו שלב התבקש הקהל להגיע אל רחבת הריקודים. אחותה של עדי לחשה לי עוד לפני שתהיה הפתעה. ואכן – שורה של רמקולים עמדה ברחבת הריקודים, והקירות קושטו בפוסטרים של "להקת האחים והאחיות". בתמונה נראו האחים והאחיות של עדי ואיתי, שבינתיים הסתדרו מאחורי הרמקולים. "עדי", הכריז אחד מהם, "פעם אמרת שמי שישיר לך את השיר הזה את תתחתני איתו. אז אנחנו נשיר לך, ואת תתחתני איתו". המוסיקה התחילה – והאחים והאחיות פצחו בשירת "אם הייתי שר לך", זה שפזמונו הוא "אם הייתי שר לך את השיר מהתחלה, לא הייתי משנה בך אף מילה". עדי מחתה קצת דמעות, איתי גם (או שלא? אל תהרוג אותי פה שאני הורסת את תדמיתך הגברית הקשוחה. עלק), הקהל גם (טוב, אני).

 

על רחבת הריקודים קלטתי משהו שעוד לא ראיתי לפני – על הרגל של עדי, ממש מתחת לקו השמלה, היה קעקוע. מתברר שהיא ואיתי עשו קעקועים ביחד קצת לפני החתונה. קעקועים אצטקיים שלכל אחד יש משמעות (גם קיבלנו הסברים, אבל רבאק, שתיתי די הרבה). הם רקדו, רקדו ורקדו. היה כל כך יפה.

 

אני אוהבת לראות זוגות שרואים שהם עושים אחד את השני מאושרים. אצל עדי ואיתי רואים את האהבה ואת האושר. ואני מאחלת לכם הרבה שנים כאלה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/5/2006 21:06   בקטגוריות בארץ   
46 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-26/5/2006 23:39

 

 


 

תל אביב שלי (מהדורה מתומצתת)

היה ביקור כל כך עמוס, שקשה לי אפילו לשבת ולסכם אותו. אפשר בהחלט לומר שזו היתה החופשה הכי מתישה שלי, עברתי מא.בוקר לא.צהריים לקפה לא.ערב, ובגלל שזה היה זמן כל כך קצר, לא הספקתי לפגוש את כולם, כולל חברים באמת יקרים. כמו שאמר לי אחד מהם בחמיצות: "אני מקווה שבביקור הבא שלך לי יהיה זמן לפגוש אותך". אוף. אפילו מפגש בני דודים לא עשיתי, וזה אחד האירועים החשובים של כל ביקור.

 

אבל מה כן היה שם? הקוסמיטקאיות (כן, ברבים, עד כדי כך הייתי חייבת מהפך). אחרי שיצאתי מהשנייה, אחרי טיפול עשרת אלפים מקיף, הרגשתי סוף סוף מטופחת, פעם ראשונה אחרי המון זמן. כולל פדיקור, שהרי לחתונה הייתי אמורה ללבוש סנדלים. הבנזוג נאלץ לומר לי שלוש פעמים בשעה שכן, בהחלט, כף הרגל שלי מעולם לא נראתה טוב יותר, כאילו שהוא אי פעם הבחין בזוטות כמו הבדלים בכפות הרגליים.

 

ואחרי הקוסמיטקאית צעדתי למלון (על חוף מציצים, וקיבלנו סוויטת ענק, עד עכשיו אני בהלם), ובדרך הייתי רעבה, אז פשוט נכנסתי לסופר, וקניתי לי שני בורקסים קטנים, אחד גבינה ואחד פיצה, שניהם עוד חמים. מי שלא שגר במדינת ההרינג וכדורי הבשר כמה שנים פשוט אינו מעריך את השפע הקולינרי של ישראל. לפחות אני לא הערכתי, עת התגוררתי בנוחות התל אביבית. אתם לא מאמינים כמה ישראל מעולה באוכל: המסעדות הטובות המגוונות, בכל מחיר, אוכל הרחוב המהיר, המגוון בסופר. איך לא הערכתי את זה כשהיה לי.

 

או היה למשל ביקור אצל יניב ואשתו הטרייה ליטל. כיבוד ישראלי טיפוסי: אבטיח מצוין, בורקס חם, במבה. התאפקתי לא להתפרץ ביותר מדיי רגשות. ועוד ראינו את הסרט של החתונה (הגירסה המקוצרת, כיוון שיניב ריחם על הבנזוג), וראיתי מה הפסדתי. אוף.

 

והיתה גם א.בוקר עם אפרת, בקפה של "קום איל פו" בנמל. התענוג של אוכל בריא וטעים, צירוף שלא קיים פה. שתיתי מיץ תפוח, עשב חיטה ושומר. היה לי טעים. אכלתי פאנקייק מחיטה מלאה, וסלט ישראלי מתובל הכי טוב שאכלתי אי פעם במסעדה ולא בבית. ואפרת עוד שלפה באמצע את ספר הבישול של אורנה ואלה, והודיעה שקנתה לי כי כשראתה בחנות ישר חשבה עליי. הווו!! (ועוד יש על הכריכה את התמונה של המלצר הכי שווה שאי פעם היה להם).

 

ובאותו יום ממש א.צהריים עם איריס, גילה וחגיגית, ב"טאטי" בגבעתיים. בסה"כ עוד בית קפה, וכבר הצעת העסקית שלו מתעלה על כל לאנץ' שמצאתי בשבדיה. אכלתי כבדים מוקפצים בשמן זית וירקות, עם פירה מצוין וסלט, היה טעים וזול יותר מכל לאנץ' בסדר הגודל הזה בשבדיה. אוף. וכמובן, שיחת הבנות המשובחת, בדיוק מהסוג שחסר לי בשבדיה.

 

ובאותו יום א.ערב עם חגית שכבר-לא-בקליפורניה ובעלה. הם לקחו אותנו ל"אורקה", שאמורה להיות אחת ההכי טובות בתל אביב או משהו כזה. ובכן, לא שזו מסעדה רעה, כי באמת, הייתי נותנת הון בשביל כזו מסעדה במחירים האלה (יקר בשביל תל אביב, ממוצע מינוס לשטוקהולם) בשבדיה. אבל בתל אביב יש הרי כל כך הרבה מסעדות טובות, שאני לא מבינה למה דווקא זו נחשבת להו הא. היו שני דברים ראויים לציון, שניהם הוזמנו בעקבות המלצות: מנה ראשונה רביולי חלמונים, שזה רביולי אחד גדול ממולא בבשר סרטנים עם חלמון צהוב כמעט לא מבושל ופרמזן, ובאמת שזה היה משו משו. בעלה של חגית עוד העיז וטעם המלצה אחרת: אויסטר שוט, שזה כוס וודקה ובתוכה אויסטר וקצת חומץ בלסמי (או משהו אחר סגול), ןבעוד הבנזוג עשה פרצוף של מתעלף וחגית בלעה רוק בבחילה, בעלה דווקא נהנה מזה וגם אני חשבתי שחביב (למרות שבהחלט בעייתי הריח הזה של הדגים שמרחף מעל הוודקה). אבל משאר המנות לא ממש התרשמנו, לא שהיה רע, אבל גם לא היה מדהים. לפחות החברה היתה משובחת. הו, חגית.

 

למחרת לאנץ' באורנה ואלה. קובה דלעת, עוד מנה שאין סיכוי להשיג בשבדיה. ובאורנה ואלה גם נתקלתי בכל כך הרבה אנשים שהיכרתי פעם, כשהייתי תל אביבית מרוצה מעצמה.

 

והיו קניות. חלק עם אמא (שזה מהסוג המשתלם ), חלק לבד. עכשיו, יש שתי אופציות להגדיר מה שקרה: או שהטעם הישראלי נהיה ממש ממש מזעזע, או שהטעם שלי הפך לשבדי שמרני ואני לא מעריכה יותר את האופנה הישראלית. כך או כך, כל הקסטרו למיניו די זיעזעו אותי, כך שלא טרחתי לבזבז עליהם זמן. לעומת זאת ביזבזתי המון זמן וכסף בנעמה בצלאל ודומותיה. כמו שניתח הבנזוג: "זה לא שהפסקת לאהוב אופנה ישראלית, פשוט פיתחת טעם יקר יותר". כנראה שהוא צודק.

 

גם בנעליים לא ממש מצאתי כלום, עד שהלכתי לחנות שתמיד אני מוצאת בה משהו – "שופרא" בדיזינגוף. זוג סנדלים עדיני עקב בהחלט ניחמו אותי על שאר מצאי הנעליים הבעייתי. וכמובן קרוקס, ירוקות, שנקנו בעקבות הכתומות של אמא שלי. בונ'ה, זה נוח הנעליים האלה!

 

ולקניות החשובות: ספרים. ובכן, הצטמצמתי הפעם, כי האמת שערימת הלקרוא שכבר יש לי בשבדיה היא די מכובדת. ובכל זאת: החדש של מאיר שלו, כמובן. החדש של איאן מקיואן (כן כן, יכולתי להשיג את המקור באנגלית כאן, אבל אני מעדיפה לקרוא אותו בעברית. סו מי). "אשתו של הנוסע בזמן", שאין לי מושג אם הוא טוב או לא, ובכלל קניתי אותו כי אמא שלי רוצה לקרוא משהו ומעדיפה שאני אקרא קודם ואומר לה אם שווה. ולקינוח "הרומן הרומנטי שלי", של נילי לנדסמן, שלא הייתי מעלה על דעתי לקנות אילולא דויד הצהיר שמדובר בקריאה קלילה וחביבה כמו עירית לינור, ואני חובבת כזו.

 

בערב היום האחרון היתה גם החתונה, שלכבודה בכלל באתי לארץ. אבל לזו אני אקדיש פוסט נפרד, בדיוק כמו שהבטחתי לכלה המהממת.

 

אז אני אסיים בשתי תמונות, דוגמאות לכמה סנטימנטלית הפכתי מאז שאני יודעת להעריך מה יש בארץ.

 

(סתם עצירה בתחנת דלק בעמק יזרעאל, סתם יום, סתם שקיעה. אבא מתדלק את האוטו ואני חושבת לעצמי כמה זמן לא ראיתי דקלים, או שמש כזו).

 

("שמענו שאת באה, אז סבא מייד שם צנצנת לכבוש לך מלפפונים". וזה מה שמצאתי במרפסת, ליד קופסת הלחם הנושנה, והמגבות הישנות המכובסות, על שולחן הפורמייקה. כזו התפוצצות נוסטלגיה לא היתה לי שנים. והמלפפונים? תענוג).

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/5/2006 17:03   בקטגוריות בארץרוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)   
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של בימבלונת ב-24/5/2006 04:15

 

חבלי קליטה

אז אנחנו כאן. לא שהרגשתי, כי בקושי הספקתי לנשום – פחות מ-24 שעות אני בארץ, וכבר הייתי אצל שתי הסבתות (כולל עפולה!) ועוד לא הייתי בכלל בתל אביב.

 

 


 

 

הלם התרבות היכה בנו כבר בתור לבורדינג. הבנזוג ואני נעמדנו מאחורי האנשים האחרונים בתור. אחרינו הגיע עוד ישראלי, ובמקום להיעמד מאחורינו, הוא נעמד לידינו. אה, סליחה, תור זה אומר לעמוד אחרי, לא ליד.

 

 


 

 

איתנו במטוס היתה קבוצת ספורט כלשהי של בנות. עשו רעש שכל המטוס שמע. הבנזוג מילמל משהו שכשישראל שולחת קבוצות נוער לחו"ל אולי כדאי שתיתן לנוער שיעורי נימוסים קודם. אחרי הטיסה, כבר בנתב"ג, תפסתי אחת מהן ושאלתי מאיפה הן. "מישראל", היא אמרה לי. "כן, אמרתי, "התכוונתי מאיזו עיר". "לא", היא אמרה, "אנחנו נבחרת ישראל בכדורגל לנשים". אהמ. אז עזבו את הנוער, אולי כדאי שילמדו את הנבחרת הלאומית שלנו שלא צועקים בקולי קולות במטוס.

 

 

 


 

 

ההורים שלי חיכו לנו בשדה"ת. לרגליה של אמא שלי היו קרוקס כתומות. מא-גניב!! גם נוח, גם נראה חמודי. אני הולכת לקנות גם. ירוק.

 

 

 


 

 

ההורים שלי אירגנו ארוחת בוקר ישראלית: בשולחן בחצר, מבחר גבינות לבנות רכות, סלט קצוץ דק ומתובל היטב, מיץ תפוזים סחוט טרי. תענוג.

 

 


 

 

 

 

מזג אוויר מופלא שכזה. החלטנו הבוקר לטייל בטבע. ומה זה טבע ליד הבית? גבעת האירוסים. או מה שנשאר ממנה. פעם היה שם טבע, היום יש שם המון שכונות חדשות שלא שמעתי עליהן. יוצא שהגבעה עכשיו היא חתיכת סלע, מלא בזבל – רבאק, מה הבעיה שלכם, הילדים גמרו את הבמבה? קחו את השקית איתכם, למה לזרוק על האדמה? – וסביבה נשקפים מלא בתים חדשים. די התבאסתי. והבנזוג לא ממש התרשם מהטבע.

 

 


 

 

מגבעת האירוסים נסענו לסבתא. ומשם לסבתא השנייה, בעפולה. מראש הודעתי לה שבשום פנים ואופן לא תכין אוכל, אנחנו לא רעבים, וממש לא רוצים לאכול. היא הבטיחה לא לעשות כלום.

 

על השולחן חיכו לנו כבד קצוץ, חצילים, סלט מיונז, קציצות הודו, מלפפונים חמוצים ביתיים (יאמי!!), וסלט פירות. במושגים של הסבתא מדובר בפיצוחים. התגלגלנו החוצה. ישירות לפקק של ואדי ערה.

 

 


 

 

בבית חיכה לנו אחינו הקטן, עם שקית ג'חנונים טריים. "אנחנו לא יכולים לאכול כלום, אנחנו מלאים", נהם הבנזוג, בעודו מארגן לעצמו צלחת עם רסק עגבניות. בשקית הג'חנונים היה גם סחוג. חלוקת החריף: אמא – כלום. עדי – על קצה המזלג, מהול בעגבניות. אבא ואחינו הקטן – שתי טיפות, מהול בעגבניות. הבנזוג – מלוא החופן, חצי חצי עם עגבניות.

 

כאלה אנחנו, פולנים חיוורים. ישבנו ובהינו בשבדי שהציל את כבודנו ואכל את החריף. "יש בזה כוסברה", הוא איבחן, ושאר המשפחה הודתה שבגלל שזה חריף אנחנו לא מצליחים בכלל להרגיש בטעם כלשהו. אנחנו רק יודעים שזה ירוק.

 

אחינו הקטן עוד הוסיף לפאדיחה וסיפר שאפרופו אוכל מוזר, השותף שלו קנה איזה משהו מוזר באבולעפיה, נדמה לו שקוראים לזה סמבוסה. "סמבוסק"? הצעתי. "כן", הוא הסכים. אף אחד מהמשפחה עוד לא טעם. שנאמר, אנחנו בקבר שלנו כבר ננוח מספיק בשביל לטעום את זה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/5/2006 23:47   בקטגוריות בארץ   
67 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של בימבלונת בעבודה ב-18/5/2006 17:43

 


ביקורת ספר – המפציץ

ובינתיים סיימתי עוד ספר. קוראים לו
The Bomber
וכתבה אותו הסופרת השבדית ליזה מרקלונד. כי הספר הזה הוא חלק מהקטע שלי ללמוד על התרבות השבדית דרך קריאה. כזכור, הספר השבדי הקודם שקראתי, "מוסיקה פופולרית", קצת הכזיב, כי אני קיוויתי לקרוא על החיים בשטוקהולם של עכשיו, ובמקום זה קיבלתי סיפור על כפר בגבול פינלנד בשנות השישים. אבל עכשיו, בספר הזה, הפנים הבנזוג את הלקחים וקנה לי את הספר שהכי יכול להתאים.

 

כי גיבורת הספר הזה היא אניקה, עיתונאית שגרה בשטוקהולם. היא כתבת וגם ראש הדסק הפלילי של הצהובון שלה, היא בשנות השלושים לחייה, היא אמא צעירה שמנסה לתמרן בין קריירה לילדים, והיא גם בעמדת ניהול, אליה מונתה לאחרונה, למרות התנגדות כתבים ותיקים ממנה. גם מרכז שטוקהולם (הספר מתאר את הרחובות שאניקה מסתובבת בהם, ואיזה קטע זה לקרוא על מקומות שאני מכירה), וגם הרבה עבודת עיתון. הבנזוג מצא את הספר המושלם בשבילי.

 

אבל כל זה היה רק הרקע. הסיפור האמיתי הוא סיפור מתח. באישון לילה, שבוע לפני כריסמס, מתפוצץ מטען ענק באיצטדיון האולימפי של שטוקהולם (שאמורה לארח את המשחקים האולימפים בקיץ שיבוא אחרי). ולא רק מתפוצץ, אלא בדרך גם נרצחת דמות חשובה. אניקה מוקפצת ממיטתה לסקר את האירוע, שישנה את כל השבוע שלפני כריסמס, וגם את כל חייה. עד כאן העלילה, כדי לא לספיילר.

 

אבל מה שעשה לי טוב בספר זה הדברים המוכרים. כל כך הרבה דברים שאני מבינה. למשל, ההתנגשות בין קריירה לחיים הפרטיים. זה שבוע לפני כריסמס, אניקה יודעת שהיא חייבת לקנות מתנות, אבל פשוט אין לה זמן. היא יוצאת מהעבודה כל כך מאוחר שהיא לא מספיקה להגיע לקניות (בין דר דאן דט). או חוסר הפירגון של הקולגות: היא אישה, היא צעירה, והיא בעמדה בכירה. זה אומר שהרבה אנשים סביבה שמקנאים בהצלחה שלה, מנסים לתקוע מקל בגלגלים ומקשים עליה את העבודה.

 

או דרך החשיבה העיתונאית: בישיבת דסק מבשר עורך הצילומים שיש להם תמונה של בעלה של הקורבן, בתיאור שכבר שמעתי כמותו:

"The man is standing by the window, tears glistering in his eyelashes. It's a beauy".

בספר זוכה עורך הצילומים לגינוי על ההתלהבות שלו מהתמונה העצובה, אבל הרי בדיוק ככה מדברים בישיבות כאלה.

 

או המקומות המוכרים. אין כמו לקרוא על משהו ולדעת איך נראה המקום שזה קורה בו. בספר למשל מתרחש רצח במשרד הראשי למיון הדואר במרכז שטוקהולם. בדיוק במקום הזה חוויתי את אחד האירועים הכי מצחיקים בחיי. זה היה כשחגית מקליפורניה היתה אצלי, וכרטיס הטיסה שלה, שהיה אמור להגיע אלינו בדואר לדירה שלי הלך לאיבוד. בסוף איתרנו אותו במשרד הדואר הראשי. הלכנו לשם, לקח לנו שעה להבין איך נכנסים לבניין, וכשכבר מצאנו איך להיכנס החלטנו להשתמש במעלית, שהורידה אותנו ישירות אל הרחוב שבאנו ממנו, בלי שהספקנו להבין מה קרה. התקף הצחוק שתפס אותנו לקח שעה. ואחרי זה עוד צחקנו בבית כשנזכרנו.

 

אז הספר הזה היה מהנה. מהרבה סיבות. הסיפור מעניין, הכתיבה טובה (וקלה, גם באנגלית. ספר טיסה קלאסי), ומעניין לי אישית כי מדבר על דברים מוכרים. בחירה מצויינת של הבנזוג.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/5/2006 22:52   בקטגוריות ספרים   
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-16/5/2006 12:57

 


פרוייקט המספרים

אותו מצאתי אצל הדודה (אבל עושה רושם שדריה היא המקור).

 

31 שנים אני פה

4 שנים בשבדיה (ברוטו)

2.5 שנים בשבדיה (נטו)

7 שנים בתל אביב

2.5 בצבא

12 בתים ודירות עברתי בימי חיי

6 שנים זה הזמן הכי ארוך שגרתי באותו בית

5 אנשים ארגיש חופשיה להעיר באמצע הלילה במקרה הצורך

4 פעמים התאהבתי

2 גברים חלקו איתי חיים ודירה

16 הוא הגיל בו התנשקתי לראשונה

20 הגיל בו איבדתי את בתוליי

0 מספר החברות שלי שאיבדו את בתוליהן אחריי

5 שנים זמן העבודה הארוך ביותר במקום אחד

9 חודשים במקום העבודה הנוכחי

1 במבי הרגתי בתאונת דרכים

20,000 מחיר התיקון של האוטו

2,000 השתתפות עצמית

1 חתול שרפתי במנוע

3 לילות לא ישנתי אחרי

2 כלבים היו לי

3 חתולים

3 גברים צעירים ממני

6 שנים ההפרש ביני לבין הבנזוג, הוא המבוגר בינינו

167 סנטימטרים גובהי

55 קילו משקלי

2 קילו מבדילים בין השורה מעל לבין האמת

39 מידת נעליים

75 היקף החזייה שלי (הקאפ יישאר מסווג)

3 דברים הייתי משנה בי אם רק הייתי יכולה

4 מגדות עתידות ראיתי בחיי

0 צדקו

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/5/2006 18:23   בקטגוריות פרוייקטים של ישרא   
64 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של אוהד ב-19/5/2006 18:10

 


מסעדה אתיופית

אז אתמול הייתי בישרא דייט השלישי שלי. אחרי קטמן וחרב דמוקלס, שאותו פגשתי בתל אביב ואותה בגטבורג, הגיעה קוראת מחשבות אל שטוקהולם. (ולינקים למפגשים קודמים אפשר למצוא מצד שמאל, ברשימה החדשה שייסדתי).

 

זה מצחיק, אחרי שאני קוראת כל כך הרבה בבלוגים פה, אני מרגישה כאילו אני מכירה את כולם מאז ומתמיד. וכיוון שכך, כשקבעתי עם הקוראת בטלפון, שכחתי שבעצם אף פעם לא ראיתי אותה ואין לי מושג איך היא נראית. קבענו במקום ציבורי מאוד בעיר, ורק כשהגעתי לשם, על האופניים, ונעצרתי במקום שקבענו, קלטתי שיכול להיות שהיא ממש כאן מולי, רק שאני לא מזהה אותה.

 

מזל שלה היתה יותר תושייה. בעוד אני בוהה בקהל סביבי, שמעתי קול אומר מאחורי בהיסוס: "עדי?" איזה מזל. הלכנו לקונדיטוריה שבדית מסורתית, ושעתיים חלפו להן ביעף. אין כמו לדבר עברית באמצע שטוקהולם.

 

 


 

 

ואילו הערב יצאנו לחגוג את יום הולדתה של דיאנה המקסיקנית. היה קשה למצוא מסעדה שכולנו נסכים עליה: לא הולכים למסעדות איטלקיות, כי שרה תמיד מבשלת יותר טוב מהמסעדות האלה, דיאנה מכסה את התחום הדרום האמריקאי ולכן אם כבר אוכל עם צ'ילי וסלסה אז אצלה, ואילו אני מכסה את המטבח הים-תיכוני-פולני. אין לנו אף בשלנית אסייאנית, אבל אכלנו בוויאטנמית המצויינת ליד הבית שלנו לפני שבוע, ובהודית אנחנו אוכלים אחת לשבוע ארוחת ערב. בקיצור, לכו תמצאו מסעדה.

 

מצאנו, כלומר דיאנה מצאה. מסעדה אתיופית. וכולם התלהבו כי אנחנו לא מכירים את המטבח הזה. אז הגענו למסעדה בשעה היעודה, והתחלנו בשתייה. הגברים ודיאנה לקחו בירה, שרה יין, ואני ביקשתי מים. דממה השתררה בשולחן, ושרה אמרה בקול רם, נחיריה רוטטים בזעם:

"למה את לא שותה אלכוהול? את בהריון???"

כל המסעדה מסתובבת להסתכל עליי. אני מתחילה להכחיש, כששרה מוסיפה:

"היה לנו הסכם! כולנו באותו זמן!"

אני מתחילה להסביר שאני עייפה ופשוט לא בא לי אלכוהול. אין עם מי לדבר, שרה ודיאנה עוברות לאיטלקית/ספרדית, מילים כמו "פוטאנה" עפות באוויר. "אני לא בהריון!!" אני זועקת. "אז קחי שלוק מהיין", אומרת שרה בחשדנות. אני שותה לה חצי כוס בתור נקמה.

 

ואז עברנו לאוכל. הזמנו צלחות משותפות לכולם, עם מגוון ממנות המסעדה. זה הגיע בתוך סלסלות קש ענקיות, צלחות ענק שטוחות, ועליהן פרוס הלחם האתיופי – אינג'ירה, שזכה מייד להגדרה "לחם בועות". לחם שטוח רך מאוד, חלק, חמצמץ ומלא בבועות. על הלחם עשרה מטבלים שונים, כל מיני סוגי בשר ושעועית, בתוך רטבים אדומים/כתומים.

 

הנה משהו שלא ידענו על אוכל אתיופי: אוכלים עם הידיים. הגברים ודיאנה מייד דוחפים ידיים לצלחת, שרה ואני, נסיכה איטלקיה ונסיכה פולנייה, בוחנות את הצלחת בחשד. הלחם חביב לנו, ולכן אנחנו מתחילות לקחת מהמטבלים. דקה אחרי אני אדומה כולי, מזילה דמעות וללא תחושה בבלוטות הטעם. שרה מולי מנפנפת על עצמה אוויר. "לא חריף לכם?" אני מחרחרת. דיאנה מסתובבת אליי, כולה תמיהה: "לא". מצאתי את מי לשאול, הבחורה שהכינה את הסלסה הכי חריפה שטעמתי בחיי וטענה שהמתיקה אותה בשבילי. הגברים, שלושתם שבדים אבל שלושתם חיו שנים ארוכות מחוץ לשבדיה (ספרד וארה"ב בעיקר) גם לא נראים מוטרדים.

 

בלית ברירה אני מוצאת את הדבר היחיד על השולחן שלא חריף לי: זה נקרא סלט חם, וזה פשוט תפוחי אדמה, גזר וכרוב מבושלים. הבנזוג ממלמל משהו על איזו הפתעה, המנה היחידה שאני יכולה לאכול פה נראית כאילו היא בושלה בקראקוב. בשלב הזה החריפות מתפשטת לגרון, אז אני מתרכזת יותר בלנשום.

 

מתברר שהמסעדה פועלת בשיטה לא אופיינית כאן – אפשר לקבל עוד מהכל. המלצרית שואלת מה נרצה. הבנזוג אומר שמהבקר. המלצרית שואלת אם מהבקר החריף או הלא חריף. "הכל היה חריף", אומר הבנזוג בחשדנות. המלצרית מחייכת בהתנשאות.

 

אחרי האוכל כולם טופחים על בטנם, אני מקנחת האף ומנגבת הדמעות. אנחנו מחליטים לקנח במסעדה שנמצאת מאה מטר משם, המסעדה האיטלקית החביבה על שרה. אנחנו נכנסים, שרה קוראת "ג'אני" ומוסיפה בליל מילים באיטלקית, והופה, מושיבים אותנו עם אספרסואים וטירמיסו. השיחה מתחלקת באופן הכי סטריאוטיפי: הגברים מדברים על ברלוסקוני, אנחנו מדברות על הנעליים שקניתי בלונדון. כל הצדדים מרוצים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/5/2006 01:04   בקטגוריות מפגשי ישרא-בלוג   
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-21/7/2007 02:17

 

עצמאות והעיר הגדולה

יום העצמאות הביא עליי שני אירועים, אחד אתמול בערב, והשני עוד כמה שעות. שני אירועים זה כבר סיבה להשקיע במראה. מאז עברתי לצפון הלא מפותח הפכתי מנערה תל אביבית מטופחת ציפורניים לאיכרה קזאחסטנית מגודלת גבות ושחורים. איכשהו, תרבות הטיפוח שהתרגלתי אליה בתל אביב, שכללה כמה וכמה נשות מקצוע, לא קיימת פה. לא נפוצה כאן תרבות טיפוח המראה החיצוני, ואני לא בהכרח אומרת את זה לרעת שבדיה, הם מאוד בעד יופי טבעי, ובמקרה שלהן, בלונדיניות טבעיות ותמירות שכמוהן, לפעמים זה בהחלט מספיק.

 

רק שאני נראית כמו פליטה צ'צ'נית. ואתמול, בעודי מהרהרת מה אלבש למסיבה בערב, גמלה בי ההחלטה להחזיר עטרה ליושנה, ולעשות פן. זו החלטה שהתקבלה ברגשות מעורבים: עוד זכורה לי טראומת הפן מערב החתונה של פורד, בה נכנסתי ישרת שיער למספרה ויצאתי ממנה פוקסי בראון. עכשיו החלטתי להיזהר. בחרתי מספרה חדשה שנראתה מבטיח, ונכנסתי.

 

אני מודה שעוד שקלתי לברוח כשהספרית שאלה אותי אם אני רוצה פן עם חפיפה או בלי. מה זאת אומרת בלי? תהיתי, והספרית הסבירה שמרטיבים את השיער ומייבשים. בלעתי רוק ואמרתי שעם, תודה. לא ברחתי גם כשציפורניה הארוכות של הספרית הסתבכו לי בשיער בחפיפה ומשכו אותו, לא כשהיא הקפיאה את קרקפתי במי קרח וכשביקשתי שינוי היא גרמה לי כוויה מדרגה ראשונה עם מים רותחים. גם שתקתי עת היא סירקה אותי אחרי החפיפה ובמקום לפתור קשרים בדרך השבדית של ללכת מסביב, היא נקטה בטקטיקה הים תיכונית והתעקשה לסרק הלאה, תוך שהיא תולשת לי את רוב הרעמה.

 

שתקתי עד שהיא שאלה איך אני רוצה את הפן. "ישר", אמרתי. "אולי קצת גלים"? היא הציעה. הצטמררתי קצת להיזכר מה קרה בפעם האחרונה שהסכמתי לקצת גלים, ואמרתי: "לא, ישר". "אולי קצת נפח?" היא ניסתה שנית. "ישר!" צווחתי, "טבעי".

 

אז יצאתי מהמספרה חלקת שיער במראה טבעי. בדיוק כמו שנכנסתי אליה. בלי שום שינוי ניכר לעין.

 

רק עם פחות 120 שקל.

 

מה כבר רציתי, קצת זוהר בשיער? נו, הספריי הזה שמבריק את השיער? זה מה שביקשתי. לא היה להם. רק משהו מייצב. מאוד מייצב. השיער לא זז מילמיטר גם ברוח העזה שהיתה כשיצאתי מהמספרה.

 

 


 

 

לפני כמה ימים הלכתי לרופאה, איזה עניין שדורש אנטיביוטיקה. האנטיביוטיקה שקיבלתי לא נשמעה מוכרת. אז בדקתי אותה בלקסיקון התרופות של וויינט. הכל התאים, זו אכן האנטיביוטיקה לשימוש הנכון. רק המשפט האחרון בהגדרה גרם לי הלם קל: "בישראל משתמשים בתרופה זו אך ורק ברפואה וטרינרית". כמעט נפלתי מהכיסא. החברות שלי ששמעו על זה התעלפו מצחוק. אז עכשיו אני בעניינים של תחליפים טבעיים לאנטיביוטיקה. אוף.

 

 


 

 

יש לי חברה טובה שגם לה קוראים עדי (ויש לה גם שם משפחה דומה לשלי, וגדלנו באותה עיר, למדנו באותו תיכון, ועבדנו ביחד באותו מקום עבודה, עד שאני עברתי לכאן והיא התקדמה הלאה). בעוד שבועיים היא מתחתנת. הפסדתי כבר כל כך הרבה חתונות של חברים טובים (יניב, הנה עוד התנצלות). לא בא לי יותר להפסיד חתונות.

 

אז אני מגיעה לארץ. עוד שבוע וחצי. לארבעה ימים מאוד מאוד אינטנסיבים. (שיכללו כמובן קוסמטיקאית ומספרה, ורק לאחר מכן ייפתחו חגיגת הפגישות הרשמיות).

 

 


 

 

וישירות מעיר המלאכים הנוצצת, מושמוש מבקש לאחל לכולם יום עצמאות שמח, ומוכן להציע את עזרתו למכבי בשנה הבאה.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/5/2006 14:46   בקטגוריות מושמוש   
75 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של margi ב-6/5/2006 16:04

 


ביקורת ספר – העולם, קצת אחר כך

אל "העולם, קצת אחר כך" הגעתי מלאת ציפיות. אולי זו היתה הבעיה.

 

את ספרו הראשון של אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו", קראתי בלב פועם בחוזקה ובדמעות בעיניים. גוטפרוינד כתב על ילדותו, ואני קראתי בה את ילדותי. הוא כל כך נגע לליבי, שהוא זכה במעמד שסופרים מועטים זוכים לו אצלי – הבטחתי לעצמי לרכוש אוטומטית את הספר הבא שלו שייצא. על "שואה שלנו" אתם יכולים לקרוא בקישור כאן משמאל. את הספר עצמו גם כדאי לכם לקרוא. גוטפרוינד מגלה שם כישרון עצום לספר סיפור על עצמו ועל כולנו.

 

אבל היום אנחנו כאן בשביל לדבר על הספר השלישי של גוטפרוינד, "העולם, קצת אחר כך". אני לא יודעת מה היתה הבעיה. אולי זה הציפיות שהיו לי מגוטפרוינד, אולי זה הכיתוב על גב הספר ("מאותם ספרים שלאחריהם נתקשה לדמיין את הספרות העברית בלעדיהם". לא פחות. הפתעה, אני דווקא מצליחה לדמיין את הספרות העברית בלעדיו בלי בעיה). אולי זו התחושה שהתשבוחות על "שואה שלנו" גרמו לגוטפרוינד לאבד פרופורציות ולנסות לכתוב על נושא גדול מכפי מידותיו.

 

כי "העולם, קצת אחר כך" עוסק במיתוס הציוני, לפני ואחרי הקמת המדינה. "ספר הצללים של הלכסיקון הציוני הרשמי" כתוב בכריכה האחורית, ומבטיח כי מדובר באנשים שלא התפרסמו אבל בהחלט היו שם כשההיסטוריה נעשתה. כבר פיתחתי תקוות שמדובר במעין "פורסט גאמפ" של הספרות העברית, אבל לא כך הדבר.

 

כי קודם כל, חסרה פה דמות אחת ראשית להזדהות איתה. יש כאן המון דמויות, כולן מביאות באיזשהו שלב את הסיפור מנקודת מבטן, ואף אחת אינה מובנת לי. מה כבר ביקשתי, להבין את מניעי הדמות? נאדה. עשרות דמויות, ואף אחת מהן לא עוררה בי סימפטיה. כמה מהן עוררו בי דחייה. חלק פשוט לא הצלחתי להבין למה הן פועלות כמו שהן פועלות.

 

שנית, חסר פה סיפור. דווקא יש פה פוטנציאל. אחוזה מסתורית, מעשים תמוהים, צבא שמוקם למטרה לא ברורה, והרבה אנקדוטות לא רעות. רק שההבטחה לא מתקיימת. הסיפור שציפיתי לו פשוט לא הגיע, רק רמזים, ולקראת סוף הספר התחלתי לתהות, הייתכן שזה כל מה שאקבל? רמזים? הסיפור לא יגיע לעולם?

 

עם זאת, סימנתי לי בספר כמה נקודות. ראשית, כמה הבנות על מהות הישראליות שמצאו חן בעיני. למשל, העיתונאי לאון אברומביץ', כולו תרבות אירופית, שוהה בא"י כמה חודשים ומופתע לגלות את עצמו כמעט נוקט באלימות:

"בימיו הראשונים כאן לא היה מעלה על דעתו לנהוג כך, אך עסיס הפרא של ארץ זו כבר חדר לנימוסיו, ואין פלא, בעת ריתחה גם אגרוף ישמש את האדם… ומצא עצמו מאשים גם את החום כאן, בארץ ישראל, המעביר אדם על דעתו גם אם ישב בצל גפנו".

האומנם זה כך? זו הארץ, עסיס הפרא שלה והחום שלה, שגורם לנו להיות כל כך חסרי סבלנות, כל כך לא מנומסים?

 

או הנבואה הזו, שנכתבת כמובן הרבה אחרי שדברים קרו, אבל עדיין מצאה חן בעיני נכונותה, על הרצון להיות פועלים ולבנות בעצמנו:

"מה היהודי? הרי היהודי אינו יודע לעבוד. כל עניין המעדרים אצלכם הרפתקה לעשור, לא יותר. יום יבוא ותשמטו את המעדרים, תביאו לעצמכם פועלים".

 

או ההבנה הזו על קורות המדינה:

"ניצחנו במלחמת ששת הימים, וגילינו שלא תחזור אושוויץ. במלחמת יום הכיפורים גילינו שלא תחזור ממלכת דוד. אולי עכשיו תתחיל למדינת ישראל היסטוריה רגילה".

 

כך שלמרות הכל יש בספר גם הבנות יפות, מעוררות מחשבה. לא שאני אסלח לגוטפרוינד על המשפט הבא:

"גילה הנקוב היה 31. נעוריה חלפו".

ססאמק.

 

ולסיכום: רוצים לקרוא את גוטפרוינד? לכו על זה. "שואה שלנו". לא הספר הזה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/5/2006 03:10   בקטגוריות ספרים   
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי ב-13/1/2011 22:53