ארכיון – עדי בעולם, ינואר 2008

 

מדור תרבות

בטח קשה לראות את זה כאן, אבל פרט לחיים נהנתיים יש לי גם צד תרבותי. (ועוד כמה צדדים, אבל הם נשארים מחוץ לבלוג בד"כ. לא, אני לא אומרת שאני מלכת אס-אם, רק שיש לי גם צדדים שהם לא נערת מסעדות ובתי קפה).

 

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על כמה ספרים מצויינים שקראתי וסדרה מצויינת שראיתי. אז הנה, בשעה טובה.

 

 

מות אכילס

מאת בוריס אקונין

 

הוא הספר הרביעי בסדרת פנדורין, אותה סדרה שהחלה עם "עזאזל". גיבורינו, אראסט פנדורין, הוא עכשיו דיפלומט רוסי החוזר לארצו מיפן, מצוייד בכמה תובנות חדשות כמו גם אמנויות לחימה חדשות. מוסקבה, לעומת זאת, היא אותה מוסקבה כמו תמיד, אז בשנים ההן: הצאר שולט, השחיתות גם, ולאראסט היקר יש תעלומה לפתור. התעלומה, כמובן, הרבה יותר מסובכת משהיא נראית. סמכו על פנדורין להיות מעורב בפרשה הנוגעת לחלונות הגבוהים ביותר, אבל לא לאבד את האמונה באידיאולוגיה שחונך עליה.

 

אחד הדברים הכי כיפים בסדרה הזו, היא תחושת האותנטיות. פנדורין מתארח במלון במוסקבה במאה ה-19, ובעזרתו אנחנו מקבלים תמונה לחיים המוסקבאים של אז, לתרבות המסעדות והמלונות שלה, ליחסים עם האצילים ועם העשירים ולהירארכיה הרוסית הצארית על כל תאריה המסובכים (יועץ טיטולארי?? שמאי קוליגאלי??). אני מנסה עכשיו להחליט מה אקונין אומר, ולא מצליחה: הוא מלגלג על הימים הצארים, אך אני תוהה אם זה בחיבה או לא.

 

 

הפעם, אגב, אנחנו מקבלים את הסיפור גם מנקודת מבטו של אויבו של פנדורין. אני אוהבת לדעת מה מניעיו של האיש הרע בספרים, את תחושת האמביוולנטיות שנוצרת לפעמים כשמבינים גם את הצד השני.

 

וגם הפעם היו ההוצאה והמתרגם נדיבים איתנו, ובאו לקראת הקורא הישראלי המצוי שאינו מתמצא בהכרח בתארים, בדרגות, בידע הכללי ובמנהגים הרוסים של אז. לספר מצורפים חמישה נספחים. האחד מאיר את עינינו לגבי הרמזים למיתולוגיה היוונית (כבר משם הספר אפשר להבין שהפעם קורץ אקונין לקלאסיקה היוונית). בשני הסברים לדברים שיהיו מובנים לרוסים מהמאה ה-19 ולא לישראלים מהמאה ה-21, הסברים מועילים עד מאוד. בשלישי, ברביעי ובחמישי – פירוט הדרגות, התארים ועוד כמה הסברים על יפנית. כתמיד – שימושי, מאיר עיניים ונעים, נעים לראות הוצאה שמשקיעה כך בקוראיה. (ואני יכולה להשוות – בגירסה השבדית לא מצורפים הסברים כאלה, והקוראים מפסידים הרבה).

 

כמו בכל הספרים בסדרה, משובץ הספר בהפוגות קומיות. אקונין יודע לכתוב הומור, ואף הצליח לגרום לי, בכמה מספריו, לצחוק בקול. ורק טיפ: אם אי פעם תקחו לכם משרת יפני, למדו אותו שאין מקבלים אורחים בחדר האמבטיה.

 

 

 


 

 

 

גנבת הספרים

מאת מרקוס זוסאק

 

הוא ספר על מלחמת העולם השנייה. מהצד הלא נכון. פריקית שואה שכמוני (גם אם לא הייתי מתעניינת זה תוקף אותי בחלומות, אז אבוד לי) קראה הרבה ספרי שואה, אבל עוד לא יצא לי לקרוא ספר מהצד של הגרמנים.

 

גם לא ממש רציתי, האמת. אני יודעת שגם האזרחים הגרמנים סבלו במלחמה, אבל הרי סבתא שלי סבלה יותר, אז עם כל הכבוד, לא היה להם אוכל והם חיו תחת הפצצות – אויויוי. באושוויץ היה קשה יותר.

 

אבל הספר הזה מצליח להראות גם לסרבניות כמוני את הצד הגרמני שסבל. גנבת הספרים היא ליזל, ילדה גרמניה שמועברת למשפחה אומנת בשנות המלחמה. גרמניה הנאצית היא לא מקום שטוב לגור בו. גם לא לגרמנים. ליזל היא ילדה ענייה שגדלה בשכונת עוני. הבערות, הבהמיות, הפחד, האפליה – הם שם. היא רוצה לקרוא, אז היא גונבת ספרים. לפעמים היא גונבת גם אוכל. העליבות ניכרת בכל צד בחיים שלה ושל המשפחה. מהר מאוד שוכחים מאיזה לאום היא, ופשוט רוצים לאמץ אותה ולהעניק לה קצת חום והיגיון בחיים שלה.

 

הספר נוגע קצת במה שקרה למי שלא הצטרף למפלגה הנאצית. אולי המחבר מנסה להסביר את מעשי כל אותם מיליוני גרמנים שהיו חברי המפלגה ושנים מאוחר יותר יטענו שלא הייתה ברירה. איכשהו אני מעריכה יותר את אלה שהעדיפו לסבול ולא להצטרף.

 

ייאמר לזכות המחבר, בן להורים גרמנים הגר באוסטרליה, שהוא לא מתעלם מהסבל היהודי. יש בסיפור יהודים, וברור מי סובל יותר. ולקוראים שפספסו, מוגש הקטע הבא, מפי המספר, שהוא, כמה מקורי, המוות בכבודו ובעצמו, כי באמת, למי יותר יאה לספר על גרמניה הנאצית אם לא למלאך המוות, האוסף נשמות מתוך המקלטים המופצצים בעיר הגרמנית:

 

…"ריחמתי עליהם, אם כי לא כפי שריחמתי על אלה שאספתי ממגוון מחנות באותה עת. הגרמנים במרתפים היו ראויים לרחמים, בהחלט, אבל לפחות היה להם סיכוי. המרתף לא היה מקלחת. הם לא נשלחו לשם להתקלח. בשביל האנשים הללו, החיים עדיין היו בהישג יד".

(עמ' 335)

 

האמת, הספר הזה קורע את הלב. מכל הזוויות. הגרמנים, היהודים, הילדים, התרבות. מלחמה, כמה טיפש צריך להיות העולם בשביל לתת לזה לקרות?

 

הנה קטע שקרע לי את הלב. הוא מספר על מקס, היהודי שהמשפחה של ליזל מחביאה במרתף. בהפצצה על העיר כולם רצים למקלט, אבל הוא, שמבחינת העולם החיצון לא קיים, נשאר במרתף שהוא מוסתר בו. ואז, ברגע שאין אף אחד ברחוב כי כולם במקלט, הוא יוצא החוצה.

"'כשהכל היה שקט, עליתי למסדרון, והווילון בסלון היה פתוח טיפה… הסתכלתי החוצה, רק כמה שניות'. הוא לא ראה את העולם החיצון זה עשרים ושניים חודשים.

לא היו כעס או גינוי.

פאפא היה זה שדיבר.

'איך זה נראה?'

מקס הרים את ראשו בעצב גדול, ובתדהמה גדולה. 'היו כוכבים', אמר. 'הם צרבו לי את העיניים'."

(עמ' 336)

 

הספר הזה, גרמני או לא, תופס ואינו מרפה. הכתיבה הזו, בשם המוות, עם הפסקות להגדרות מילוניות והסברים על הסיפור, בשפה שנכנסת ישירות ללב. גם שם, בצד שלהם, היו ילדים, היו אנשים עם לב. ובעצם, מכל זווית, האין זה טוב שנקרא כמה רע זה היה?

 

 

 

 

 


 

 

 

בטיפול

 

בכמה שנים שהתגוררתי בחו"ל הפסדתי הרבה דברים בתרבות כאן, חלקם, כמו הרבה תוכניות של ערוץ 2, לא נורא שהפסדתי. חלק אחר לעומת זאת, דווקא חבל. למזלי יש לי בעבודה את בשמת, ששמעה שלא ראיתי "בטיפול", והציעה לי את כל הקופסה לצפייה. אז קודם כל, מכאן – תודה רבה.

 

אם מישהו היה אומר לי שסדרה שמתרחשת כמעט כולה באותו לוקיישן, ומורכבת רק מדיבורים, או לפחות בעיקר דיבורים, תהיה מעניינת, לא הייתי מאמינה. אבל שמחתי להיות מופתעת. הסשנים של ראובן דגן החזיקו אותי מרותקת. קונספט מבריק, כתיבה מצויינת, משחק פשוט מעולה, של כולם. איילת זורר אגב ממש ממש יפה, וליאור אשכנזי שווה כתמיד (למרות שהאמת, הוא היחיד שלא שיכנע אותי. איכשהו הוא לא עובר לי כטייס). וגם ישראל פוליאקוב ז"ל משחק מצוין בפרק האורח שלו.

 

***ספוילרים****

אני קצת בושה לומר שדווקא רציתי שיהיה משהו בין ראובן לנעמה. אני יודעת, זה כל כך אסור, כל כך שגוי, קרוב לגילוי עריות ממש, אבל משהו בכמיהה שלה ובמשיכה שלו גרמו לי לרצות לראות את זה קורה. סוג של תחושת הקלה שזה לא קרה, כמובן, ועדיין.

***סוף ספוילרים***

 

מעניין איך תהיה העונה השנייה. אין לי הוט, ולא אעזוב את יס בשביל זה, אז אמתין בסבלנות.

 

ולקינוח, בשמת סיפרה לי גם על הטריילירים לגירסה האמריקאית של "בטיפול". הם ממש ממש שמרו על התסריט המקורי, כמעט מילה במילה.

וגבריאל ביירן הוא רעיון מצוין לגילום ראובן דגן.

 

 

 

(כאן הייתי אמורה לשים קליפ מיוטיוב, אך האתר לא עולה לי. אני מרגיעה את עצמי שמדובר בבעיה שם ולא בבעיה במחשב שלי).

 

 

 


 

 

 

תוספת יממה אחרי, וגם סוג של תרבות:

 

לזכר הית' לדג'ר, שלמרות משחקו המצוין ב"ברוקבק מאונטיין" והדרך המצויינת שהבגדים נראים עליו ב"קזנובה", הסרט שבו התאהבתי בו הוא דווקא סרט הנעורים הסמי-מטופש "10 דברים שאני שונאת בך".

 

בקטע הראשון, ג'וליה סטיילס מראה מה זה לב שבור:

 

 

 

וכאן הית' מוכיח שהוא יודע לשיר. גם אני הייתי חוזרת אליו אחרי זה:

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/1/2008 05:34   בקטגוריות ספריםטלוויזיה וסרטים   
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של ב-20/7/2008 14:42

 

 


 

השיבה משבדיה

שמונה וקצת בבוקר. זריחה בשטוקהולם.

 

 

 

 

עשר בבוקר, עצירה לקונקשן. לבן בווינה.

 

 

 

 

שלוש בצהריים. שמיים כחולים מעל ישראל.

 

 

 

 


 

 

 

צעדה לילית באבן גבירול (טוב נו, הליכה לבראסרי). חולפים על פני חנות לאביזרים לחיות מחמד. בחלון המון מיטות לכלבים ולחתולים.

 

 

 

 

בהתחלה חשבתי שבעלי החנות פשוט הניחו בסלסלה הכחולה בובת חתול, הדגמה לאיך החתולים ישנים בסלסלות כאלה.

 

 

 

 

אבל היה ממש מקסים לגלות שה"בובה" נושמת. יש שם חתול אמיתי שפשוט בחר לישון בסלסלה בחלון הראווה.

 

 

 

 


 

 

לכבוד נסיעה לעפולה ערך אחינו הקטן דיסק שכולו שירים בשביל ההורים שלנו. היו שם שירי שלישיית גשר הירקון, שירי הסרט קזבלן, ולשם הגיוון שירי יהורם גאון. בהתחלה קצת רטנתי על השירים העתיקים, אבל אי שם בכביש שש כבר זמזמתי את "כולם היו יודעים אז טוב מאוד", ולקראת ואדי ערה כבר שרתי בקול עם כולם את "והוא עלה למרכבה, ודיו לסוסים אמר, ופה מתן בסתר, ושמה נדבה" וכו.

 

השיר "רוזה רוזה רוזה" מתנגן.

אחינו הקטן (לוחש באוזני): אני נותן לאבא דקה עד שהוא שר "רוזה רוזה רוזה שטוזה"

עשרים שניות אחרי

אבא: רוזה רוזה רוזה שטוזה!

 

השיר "דינה ברזילי" מתנגן

אחינו הקטן: (מפזם) סגן בר רפאלי יצא לאכול צהריים. (תוהה בקול) זה לא נשמע נכון.

 

 

 


 

 

האם יש שעה ביממה שבה המענה המוקלט בקו השירות של בזק לא אומר "זמן ההמתנה עלול להיות ארוך מהרגיל"? ניסיתי בארבע אחרי הצהריים, בארבע בבוקר, כמה פעמים, אותו דבר. וזמן המתנה שאכן, ארוך, אבל כנראה שלא מהרגיל.

 

 


 

 

עוז, אחי הקטן ממני בשלוש שנים, בן שלושים היום. אמאל'ה.

 

 


 

 

ולקינוח – הפתעה – המלצה על מסעדה. הידעתם שבעלי מאנטה ריי פתחו מקום של פיצה בנמל? ושמגישים שם לא רק פיצה מעולה, אלא גם מנות רבות אחרות שוות, כמו גם גלידה של אייסברג? המקום נקרא "אייסברג וולקנו", והעסקית בצהריים עולה 35 שקלים וכוללת פיצה/מרק וסלט (אבל אחד שווה, שלי כלל ירוקים יוקרתיים, גבינת עיזים, אבוקדו ופיסטוק) או גלידה.

 

בתמונה: עיסקית עם אפרת. אני לקחתי ביסק דגי סלע (פרט לשם הפלצני היה חביב מאוד) עם איולי ופוקצ'ה, אפרת לקחה פיצה, ובאמצע מונחת מנת ביניים, מן טוסטונים עם מיטב דברים מהים.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/1/2008 17:06   בקטגוריות אחינו הקטןתמונות בלבן   
90 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-24/1/2008 13:28

 

 


 

shano tovo

ערב השנה החדשה. ארוחת ערב. ארבעה שבדים, שתי איטלקיות וישראלית אחת יושבים אל השולחן. אני לא יודעת אם כל האיטלקים בשלנים מעולים, אבל זו שחברה שלי היא פשוט שפית. עם המשקאות שלפני מוגשות פרוסות בגט ועליהן מחית גזר ומנדרינה ושכבת קוויאר. הולך מעולה עם השמפניה. למנה ראשונה מוגש ריזוטו מעולה ועליו צדפות (סקלופס, איך לעזאזל מתרגמים את זה). למנה עיקרית מוגשות עדשים. שרה מסבירה שבאיטליה באופן מסורתי מקבלים את השנה החדשה עם עדשים ורגל חזיר, אבל אצלנו היא החליטה לא להגיש את החזיר, מטעמים מובנים. כולם מביטים בי במבטים מאשימים. שרה ממהרת להסביר שמטעמים מובנים פירושו שהחזיר פשוט לא טעים. מפסיקים להאשים אותי. במקום זה מוגש סטייק.

אחרי ארוחת הערב אנחנו יורדים למטה, שרה האיטלקיה, החבר שלה, השבדי ואני. בידיים שלנו כוסות שמפניה, החבר שלה נושא בקבוק שמפניה, פתיתי שלג גדולים יורדים עלינו. דקה לחצות. עוד מעט יחלו מטחי הזיקוקים בכל העיר. אנחנו רצים על הרציף (שרה והחבר שלה גרים באי קטן די במרכז שטוקהולם, מהרציף נראה את הזיקוקים מכל העיר), המים זזים לאט, צעדי הריצה שלנו על רציף העץ נשמעים חזק, "מהר, מהר", צועק החבר שלה. ארבעה אנשים רצים על רציף עץ בדממת השלג היורד.

הגענו לקצה. חצות. מטחי הזיקוקים מכל העיר מסנוורים את השמיים. המון מתושבי האי כבר נמצא שם. "גוט ניט אור!", צווחים כולם מסביב. ריח של אבק שריפה ממלא את האוויר. דז'ה וו למחנה 80. בחבורה שלנו מברכים בכל השפות. "בואנה אנו", משיקה שרה כוסות עם כולם. "שנה טובה", אני קוראת. "שנו טובו", עונים לי כולם. "אלפיים ושמונה – שנה טובה", אני מנסה שוב, "אפיים ושמומה, שנו טובו", מחרים אחריי. אני מתחילה לצחוק.

אני לא זוכרת את השאר. אני זוכרת את שתי כוסות השמפניה לפני ארוחת הערב. אני זוכרת את כוס היין הלבן עם הריזוטו, כוס היין האדום עם הבשר, כוס הקרם קטלונה עם הקינוח (טירמיסו), עוד שמפניה אחרי. אני לא זוכרת מה קרה אחרי הזיקוקים. השבדי טוען שבדרך הביתה, באוטובוס, ניגשתי לנהג והצגתי את עצמי בתור "באפי ציידת הערפדים", וגם הזהרתי נוסע אחד מפני קטילתו הקרובה, כי ברור שהוא ערפד. אני מכחישה, אם כי לא בפה מלא. המילה "ערפדים" באמת מהדהדת קצת מוכר.

שנה טובה לכולם.

(תמונה שיכורה. מחכים לאוטובוס הלילה. השבדי מנסה לתפוס פתיתי שלג. רק מאוחר יותר נקלוט שהוא שכח לשים כפפות. כואבות לו הידיים).

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/1/2008 03:47   בקטגוריות תמונות בלבן   
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/1/2008 00:16

 

ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2007

12/2007

פוסט כריסמס

אני יודעת, אני יודעת, עוד קצת כריסמס ואתם מקיאים. גם אני, האמת, הגעתי לשלב של עוד פעם אני שומעת "ג'ינגל בלס" ואני צורחת.

נשארו רק עוד כמה דברים של כריסמס שעשיתי ועוד לא סיפרתי.
אפיית עוגיות זעפרן, הנקראות לוסיקאטר (בתרגום מאוד חופשי – "החתולים של לוסיה").

פיסול במרציפן:

(נזכרתי לצלם אחרי שכבר אכלתי חצי. אופס).

תה כריסמס אצל חברתי הליטאית אגנה:

(משמאל: עוגת כריסמס ליטאית. אין מצב שאני יכולה לחזור על שמה, המילים בליטאית תמיד נורא מסובכות. אמרתי לאגנה מראש: "אם לא קוראים לעוגה הזו 'שאראס', אל תטרחי לומר לי").


אחרי ההכרזה על פרס נובל לאיש שהמציא את החימום ברצפה של חדר האמבטיה, אני רוצה לתקן ולומר שהוא צריך לחלוק את הפרס עם האיש שהמציא את החימום במושבים של המכונית. (כן אבא, אני יודעת, הוא היה איטלקי וקראו לו קרלו בטוסיק).


אם כי לא כל כך קר. כבר כמה ימים שפלוס חמש מעלות, שזה ממש קור של ירושלים. (לא שיש לי מושג מה זה קור של ירושלים, אבל יעל אמרה, והיא יודעת). בימים הקרובים, לעומת זאת, צפויות הטמפרטורות לרדת, וגם אמור לרדת שלג. 


הכריסמס עבר ועימו הגיע השיא, הנקודה החשובה ביותר של החג, הסיבה לשמחה האמיתית: הסייל שאחרי. ביום הראשון שאחרי החג נדחקתי עם עוד מאות סוסות בלונדיניות הגבוהות ממני בראש אל H&M ורבתי איתן על כל פיסת בד בערימות הענקיות של הבגדים. ואכן, הוכחתי כמו תמיד את כשרוני המיוחד: אחרי שעמדתי בתור לתאי ההלבשה, לקופות, לכל מקום אפשרי, יצאתי משם עם ארבעה פריטים (שני מכנסיים ושתי חולצות) – שאף לא אחד מהם היה במבצע. אין, זה כישרון מולד, לא מפספס אף פעם.

אז היום נסעתי לקניות באאוטלט השווה שמצפון לעיר, ואני שמחה לבשר שלפחות משם חזרתי עם פרטים ראויים בסייל: חולצה ואפודה מפיליפה ק (Filippa K) המעצבת השבדית שאני הכי אוהבת, שתיהן בכ-60% הנחה. יאי. חוץ מזה נרשמו בקניות נעלי ריצה (שיט, עכשיו אין תירוץ למה אני לא עושה ספורט), כאלה:

ובנוסף: דיסק האוסף של טורי איימוס, אחרי שנים שלא יצא לי לקנות דיסק, ועוד דיסק שכולל את השיר הכי מעולה שלה בעיני, ווינטר.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/12/2007 21:04   בקטגוריות כריסמס   
382 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של UZzqUBONpx ב-4/10/2012 20:32

 

 


 

אני בניתי בית

החבר של שרה האיטלקיה, דווקא בחור מקסים ואינטילגנט בדרך כלל: זה לא הפריע להורים שלך, שאת לא חוגגת איתם את הכריסמס?
אני (בחיוך): תאמין לי, הם לא הרגישו בחסרוני ליד העץ
החבר של שרה האיטלקיה: מה זאת אומרת?
אני: אנחנו לא חוגגים כריסמס, זה לא חג שלנו.
החבר של שרה האיטלקיה (בשוק): מה, אפילו לא עץ?


להיות בשבדיה שוב, אחרי שנים של מעברים בין מדינות ותהפוכות, מביא עימו גם חוויות מתקנות.

בכריסמס הראשון שלי בשבדיה, אי שם ב-2002, נלקחתי אל בית אחותו של השבדי. אחותו, יש לציין, היא אוהבת אדם ותומכת שוויון לכל בני האדם, ללא הבדלי דת, גזע ומין. כלומר, היא רודפת שוויון כל עוד לא מביאים יהודיה למשפחה שלה עצמה. כשרק הוצגתי בפניה היא לבשה את ארשת פניה החביבה ביותר והצהירה שחשוב לה שנהיה חברות טובות. עד היום מפליא אותי איך לא פגע בה ברק בו ברגע.

מיום שהוצגתי לפניה ספגתי כמה וכמה הערות מעוררות מחלוקת. זכור לי היום שבו הגיעו היא ובן זוגה לארוחת ערב ראשונה בבית שלי ושל השבדי. כשהתיישבנו לשולחן, בעודי מגישה את האוכל, היא אמרה בטון פדגוגי: "את יודעת, אצלנו בשבדיה מקפידים על היגיינה כשמבשלים". "באמת?" עניתי, "טוב לדעת. בארוחה הבאה אני כבר אעשה את זה, אבל את זו בישלתי על הרצפה. בתיאבון!"
(מאוחר יותר יטען השבדי שהיא לא התכוונה לרעה. טענתי שאני לא מבינה איך אפשר להתכוון לטובה עם הערה כזו. לא הצלחנו להסכים).

כשהתקרבו החגים שמעתי ממנה כמה וכמה הערות על כמה חשוב שאלמד את החגים "שלהם". וכך, יום אחד, הוזמנו השבדי ואני לערב תחרות בניית בתי ג'ינג'ר. מדובר במסורת שבדית, ואני מניחה שגם אירופית וצפון אמריקאית. משרטטים צורה של בית וקירות, לוקחים בצק של עוגיות ג'ינג'ר (ג'ינג'רברד), חותכים אותו לצורת קירות, אופים אותם, ואז מדביקים באמצעות סוכר מומס. אחרי זה מעטרים בעזרת אבקת סוכר מעורבבת בחלבון וסוכריות צבעוניות.

אחותו של השבדי, גיליתי מאוחר יותר, היא אמנית בניית בתים כאלה, אחרי שנים של אימון. אני, לעומת זאת, לא שמעתי על זה מעולם עד היום שבו הוזמנתי לתחרות. אמרתי לה את זה בטלפון, והיא אמרה: "מצוין, ככה תלמדי".

ביום התחרות הגענו לביתה של האחות. התברר שכל מי שהגיע ממוין לקבוצה לפי הרמה שלו. כל קבוצה יושבת בחדר נפרד ואמורה לבנות בית מהבצק, וכשכולם יסיימו תיערך תצוגה ויקבעו מי המנצח. המנצח, הבנתי רק מאוחר יותר, היא כמובן אחותו של השבדי. כדי שלא יהיה טעויות בעניין, מוינו הקבוצות לחלשים, בינוניים ולקבוצה של אחותו, הטובים. שזה באמת מיון קצת מוזר אם זו אמורה להיות תחרות שקולה.

אז כשנכנסנו שאלה אותי האחות "בנית פעם בית מבצק?" "לא", עניתי, "אבל בניתי טיסן ממצות". סרקסטיות מבוזבזת, רוב השבדים לא יודעים בכלל מה זה מצות. בשל חוסר ניסיוני נשלחתי מייד אל קבוצת הכושלים.

קבוצת הכושלים ישבה בסלון. כשנכנסתי גיליתי עוד משהו: לא רק שמדובר בחבורת שבדים שלא בנו מעולם בית ג'ינג'ר או שבנו אך נכשלו באופן נחרץ, אלא שמדובר בחבורה של אנשים כל כך כושלים שהם גם לא יודעים אנגלית, עניין נדיר בין שבדים מהדור הזה. כיוון שהייתי בתקופה ההיא רק אחרי חודש קורס שבדית, לא ממש היה לי איך לתקשר איתם. ערב שלם ביליתי בפיסול עצמאי בבצק. הקבוצה הכושלת בינתיים בנתה פירמידה מהבצק (הם לא הצליחו לתכנן בית). מדי פעם ברחתי אל חדר העבודה, שם ישבה קבוצת הבינוניים, אליה מוין השבדי, וגיליתי שהם עסוקים מאוד בבנית הבית שלהם, כשהשבדי הוא המהנדס הראשי.

כשסוף סוף הגיע הערב הארוך לסיומו, נערכה התצוגה. הקבוצה של השבדי הציגה בית פשוט אך עומד יציב. הקבוצה של האחות הציגה טירה בת שלוש קומות, שני צריחים, מרפסת וחלונות צלופן. הפירמידה של הקבוצה שלי קרסה באמצע התצוגה.

שנים מאוחר יותר, כריסמס, אני שוב כאן. פורד סיפר לי על ערכה מוכנה לבניית בית ג'ינג'ר, הקירות כבר מוכנים, אין צורך לשרטט ולאפות, רק צריך להדביק ולקשט. נשמע לי כמו חוויה מתקנת. קניתי, הדבקתי, קישטתי. יצא חובבני להפליא, מרושל, סימני סוכר מרוחים על כל קיר וזווית, בטח לא עומד בתחרות עם המצודה שאחותו בנתה. אבל כמאמר הבימב, אני, בכל אופן, נהניתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/12/2007 14:59   בקטגוריות כריסמס   
120 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/1/2008 05:14

 

 


 

תיירת בכריסמס

את הימים האחרונים הקדשתי לחוויות חו"ל: כריסמס. הסתובבתי בין החנויות, אכלתי לחמניות זעפרן, שתיתי גלוג (יין מתובל שמוגש חם, בד"כ עם צימוקים ושקדים) וצילמתי.

החנות השווה מכולן היא הכלבו NK, שהקישוטים שלו שווים גם מבפנים וגם מבחוץ. מבפנים הם תולים כל שנה עץ ענק, שנתלה מהתקרה ונמשך לאורך ארבע קומות, כשהוא מרחף באוויר מעל קומת הקרקע. זה נראה ככה:

ומתחת לעץ, הס פן תעיר, יושב לו סנטה קלאוס לא כל כך שעיר. במשך רוב שעות היום יש לידו תור ארוך של זאטוטים בלונדינים למשעי עם הוריהם המצויידים במצלמות. יש גם ילדים שהם כבר לא זאטוטים, והם מגיעים עם רשימה ספציפית של מה שהם רוצים לומר לסנטה.

מחוץ לחנות יש לא פחות אטרקציות. הכלבו אן-קיי מפורסם בתצוגות הכריסמס שהוא עורך בחלונות הראווה שלו. לכל חלון נושא משלו, עם בובות שזזות, המון פרטים קטנים ומוזיקה תואמת. הילדים וההורים עוברים חלון חלון ובוחנים כל אחד בתשומת לב.
(כל תמונה היא חלון אחר. מצטערת על איכות התמונות, בדיוק התחילה להיגמר הבטרייה של המצלמה ולכן לא היה לא אופציה לפלש ולא זמן לכוון כמו שצריך. רר).

משם עברתי לעיר העתיקה. בעיר העתיקה יש בכל כריסמס יריד מסורתי, עם קרונות עץ, שמוכרים דברים כמו גבינות ונקניקים מהצפון, ריבות ביתיות, גלוג, קישוטים בסגנון ישן לעץ וכאלה. בשלב הזה התחלתי ממש לקפוא.
אני: ממש ממש קר.
השבדי (בטון מופתע): לא יכול להיות שאת רצינית, זה בקושי מינוס חמש.
אני מגלגלת עיניים (ומנקשת שיניים).


ועוד כמה נקודות:

– עם כל הכבוד לכל הפיזיקאים/כלכלנים/רופאים וכו, אין ספק שמגיע פרס נובל לאיש שהמציא את החימום ברצפה של חדר האמבטיה.

– בעקבות צפייה בהארי פוטר החמישי בדיוידי, אפשר לסכם: אף לא אחד מהסרטים של הסדרה שווה משהו בעיני. עם זאת אני מודה שקשה לנתק אותם מהספר, ואני תמיד צופה בהם כאילו היו המחזה לספר, מה שכמובן מביא לאכזבה. אני תוהה לעצמי אם כסרטים בפני עצמם, בלי שמכירים את הסיפור, הם שווים משהו.

– הרשיתי לעצמי להתרשם מהעובדה שמוסף הארץ ריאיין את הסופרת ההודית מנג'ו קפור ועל כן קניתי בשדה התעופה את ספרה, "בית". עלילות משפחה הודית מורחבת – כזו שהכלות של הבנים באות לגור איתם בבית ההורים, כך שנוצרת משפחה אחת המורכבת מכמה משפחות גרעיניות. היה מעניין אנתרופולוגית, אך גם מאכזב. די קריא, אבל לא יורד לעומק שום דמות יותר מדיי, והסוף בכלל מכעיס, לפחות בשביל אישה מודרנית. לחשוב שהתלבטתי בין הספר הזה ל"לוליטה" ובחרתי בזה. אוף.

– חברותיי הבינלאומיות מחזיקות כבר שנים אוסף מרשים של קישוטי עץ כריסמס. שלי נבנה רק בשנים האחרונות, מה שגרם לכל חברותיי לחייך בהתנשאות קלה, אך אל דאגה, מה שלא עשה הזמן – עשה המזומן. אז הנה שני אקזמפלרים:

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/12/2007 19:48   בקטגוריות כריסמסספריםטלוויזיה וסרטים   
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בשבדיה ב-29/12/2007 22:16

 

 


 

הו הו הו

כבר שכחתי כמה קר יכול להיות.
כשארזתי הוצאתי מאחד הארגזים שלא פתחתי מאז שחזרתי לישראל את מעיל החורף השבדי שלי. הוא נראה לי פתאום כבד מדיי, ולשנייה חלף עליי התקף טמטום: חשבתי לעצמי שחבל לסחוב כזה מעיל עבה, שיהיה לי חם איתו, הרי בארץ שיא החורף ועוד לא לבשתי את מעיל הסתיו השבדי שלי. אז לשנייה החלטתי לא לקחת את המעיל הזה, כי אם כמה ג'קטים מגניבים הרבה יותר.

מזל, מזל שהתאפסתי על עצמי בזמן. כשיצאתי מהטרמינל בשטוקהולם זה נחת עליי בבום. תוך שתי דקות חשתי שאוזניי עומדות לנשור מקור. האף כנראה כבר נשר, כי איבדתי כל תחושה מכיוונו. ולחשוב שארזתי חצאית מיני, פחח.

שלוש בצהריים מעל שטוקהולם. שקיעה.


אם כבר לבוא בחורף לשבדיה, אז רק בכריסמס. יפה פה שכואב (בעיקר האוזניים כשעומדים בחוץ). כלומר, אני יודעת שזה חג של גויים ואילו אני יהודייה כשרה, לפחות גנטית. אני גם לא מתכחשת חלילה לחגינו שלנו, חנוכה למשל הוא אחד החגים האהובים עליי ביותר ואני בטוחה שכל אחת מאלפי הקלוריות תוצרת רולדין שדחסתי לעצמי הייתה מוצדקת. אבל כריסמס, הוו, הוא יפה.

כלומר, תחשבו על הדוכן הזה של רולדין בעזריאלי עם שלל הסופגניות המהממות עליו ועוד יותר שלל הישראלים הצובאים עליו, ועכשיו תסתכלו על הפינה הבאה, פינת קישוטי הכריסמס באחד הכולבואים הגדולים של שטוקהולם, אולנס.

איי רסט מיי קייס.


על הבוקר הראשון שלי בשטוקהולם החלטתי לעשות – זה בטוח יפתיע אתכם – קניות. כלומר, קודם פגשתי את חברתי הדר ללאנץ' (איזה מעולה שפתחו סניף של מקום המאפינס גם במרכז!) ומשם הלכתי לקניות. ומייד כשאחזור לארץ אעבוד שעות נוספות.

עד כאן הדיווח להפעם, יש לי שיח חנוכה לקשט.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/12/2007 22:56   בקטגוריות כריסמס   
71 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של דפנה ב-25/12/2007 14:40

 
12/2007

קצרים

ש: את שומרת מצוות?

ת: בהחלט. אני מדליקה נרות ומקשטת את העץ.

(מתוך: ראיון שלא יפורסם).

 

 

 


 

 

ארוחת יום שישי בבית ההורים. אבא מציע לסבתא את המשקאות ללא סוכר שיש על השולחן.

אבא: יש דיאט מנגו, יש דיאט שעועית, יש..

כולם צוחקים בטירוף, אחינו הקטן עוד שנייה מוציא את המרק דרך האף.

אבא: מה?

אמא: הצעת מיץ דיאט שעועית

אבא: לא נכון

כולם: כן נכון

אבא (בטון מתפלא): ארבעה אנשים וכולם לא שומעים טוב

 

 

 


 

 

ש: איך יקראו לסרט שיעשו על חייך?

ת: חריצות, פוריטניות, ציונות.

ש: ועכשיו ברצינות?

ת: הלוחשת לגויים.

(מתוך: שם)

 

 

 


 

 

מחייהם של הלא הורים.

חגית: רק תיגמר החופשה הזו ויהיה לי זמן.

אני (בקול תוהה): איזו חופשה?

 

 

 


 

 

ש: מהו ההישג שאת הכי מתגאה בו?

ת: שש שניות בשולה המוקשים.

(מתוך: שם)

נכתב על ידי עדי בעולם , 11/12/2007 00:49   
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בשבדיה ב-20/12/2007 19:13

 


אין חדש תחת השמש

ספיחים אחרונים ליום ההולדת: קיבלתי חבילות באמת מכל קצווי העולם – לוס אנג'לסניו יורק, שבדיה ואוסטרליה (תודה פארה ).

רוית הוכיחה – שוב – את גדולתה ושלחה לי קנקן תה של בודום, בדיוק כמו זה שביכיתי את שבירתו על ידי החתול של בת דודי. יאי!

 

 


 

 

ישבתי עם החברים מהעבודה ב"סראגוס". בשולחן לידינו: ענת עצמון ודני סנדרסון (הייתי בשוק לשמוע שהם זוג!!). בשולחן מהצד השני: צינוביץ', אביטל דיקר ואיזה ראפר שמן אחד שלא הצלחתי להיזכר בשמו. אם מתעלמים מעודף המפורסמים שם, חייבים לציין שמדובר במקום ממש שווה. מעבר לדיל הלילה המצוין שלהם שכבר כתבתי עליו (29 שקל לבירה פלוס+המבורגר/כנפי עוף/ביצי בנדיקט מאחת בלילה), הייתה גם מוזיקה מעולה – ניינטיז, ישראלית ומוזיקה בריטית מהאייטיז. אם הצלחתי לשמוע בשעה אחת גם את הקיור, גם את יו טו וגם את ערן צור, מישהו שם בוחר מוזיקה מעולה.

 

 


 

 

הסלולרי מצלצל.

אחינו הקטן: איפה את?

אני: בכניסה לקניון

אחינו הקטן (במבטא רוסי): פותחת תיק 'בקשה

 

יומיים אחרי. הסלולרי מצלצל.

אחינו הקטן: איפה את?

אני: בדרך לגיניקולוג

אחינו הקטן (במבטא רוסי): פותחת כוס 'בקשה

 

 


 

 

מסיבת יום ההולדת של סמדר בבטי פורד (מזל טוב יקירתי). נחמד לגלות שממש כמו במאנטה ריי, גם הם מגישים שמפניה עם ליצ'י, זה פשוט שילוב מעולה (כן, אני יודעת, ביום המהפכה אני הראשונה שתובל לבסטיליה). וגם, גילוי צפוי: החוק הזה נגד העישון מעולה!! בחיים לא קרה לפני שישבתי במקום כמו בטי פורד כמה שעות ולא חזרתי הביתה בלי ריח של סיגריות בשיער. איזה תענוג.

 

 


 

 

בקרוב מבזקים ספרותיים: "מארלי ואני" (החביב), "מות אכילס" (המצוין) ו"גנבת הספרים" (המעולה).

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/12/2007 18:44   בקטגוריות אחינו הקטן   
106 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-11/12/2007 20:30

 

ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2007

(לא) שמן כמו פיל

דברים שרואים ברחוב:

נו נו, איזו אישה ברת דעת תאמר לא למודעת שידוכים קורצת כמו זו? החל מ"רצוי בעלת אמצעים" וכלה בדרישה לקרוא את ישעיהו נ"ג עוד לפני שנפגשתם. נשמע מבטיח.

(ולא הבנתי, בן כמה הוא? בן 57? או שיש איזה גיל חבוי בפרק הזה?).


ואפרופו תנ"ך, אם אצלי בבית הספר היו מלמדים תנ"ך כמוה, ייתכן שהיה לי יותר מ-60 בבגרות. זו פעם ראשונה שאני ממש מבינה את סיפור יונה.


הודעה לבת הדוד מהגליל: זוכרת שדאגת שהחתול לא ירגיש כאן בבית? וזוכרת שאמרת שלי אין מה לדאוג, הוא לא שובר דברים אלא אם הוא מרגיש בבית?

ובכן, את לא צריכה לדאוג. הוא מרגיש בבית.

זה היה כלי לעציץ. אומנם יפה, אבל למרבה המזל, עציצים מעולם לא עשו לי את זה. במקור, העציץ הזה איכלס סחלב, שמת תוך חודש (זמן שיא לצמח אצלי בבית), ומאז עמד העציץ בריקנותו, תוך שדימיינתי לעצמי איך יום אחד אגדל בו עשבי תיבול. ובכן, בשורה טובה – שיחי הנענע והבזיליקום בטוחים עכשיו, אני לא אנסה לגדל אותם בו.

וסוף סוף הבנתי למה התכוונו הדודים מהגליל כשהאשימו את החתול בכך שהוא שובר דברים. כלומר, החתול הזה, נראה כה תמים, עיניו גדולות, כחולות וזכות, פרצופו מלאכי, מי יאמין שהוא עושה בכוונה? הנחתי שהוא פשוט הולך על מדפים ובמגושמתו מפיל דברים. עד שצפיתי בו. החתול החוצפן, מתברר, אוהב לשבת במקומות הכי טובים. ואם המקום הכי טוב במקרה תפוס על ידי – סתם דוגמה – כלי לעציץ, הוא פשוט יושיט את רגלו הקדמית, וידחוף את העציץ. במו עיני צפיתי בו דוחף את בקבוק המרטיני שלי, שממש לא עמד בדרכו. זה היה בשנייה האחרונה שתפסתי את הבקבוק. ררר!

והכי מעצבן, שרק באמצע שיחת המוטיבציה שעשיתי לחתול למה אסור לו לדחוף דברים ("פויה!!! פויה!!!") נזכרתי שהוא חירש. כמה פעמים אני אמורה לשכוח את זה בשעה?

אניווי, אחרי מקרה העציץ הבנתי שבקצב הזה לא יישאר לי כלום מהכלים האהובים עליי, ואז מה יישאר לי לנדוניה? לקחתי את כל כלי הזכוכית שאני אוהבת (וד"ש לקוסטה בודה) ממדף הכלים הפתוח והמגניב שלי ושמתי בארון מטבח שאפשר לסגור.

מה שבת הדוד שכחה לספר לי זה שהחתול הזה, צורר הכלים, יודע לפתוח ארונות.

השכם בבוקר ניגש החתול אל הארון שחמל בתוכו את אוצרות ביתי, פתח את הדלת, בחן ארוכות את אוסף החפים מפשע שעמדו מולו, והוכיח טעם מצוין בכלים.

קנקן תה של בודום מזכוכית, כולל מסנן לעלי תה מזכוכית גם כן. אחד היפים שהיו לי. מתנת כריסמס מהשוות שקיבלתי (ועוד מאחותו של השבדי, כמה סוריאליסטי).

כאן נקלעתי ללבטים קשים. מצד אחד ההתחייבות לבת הדוד (הבטחתי להחזיר לה אותו חי) ומצד שני תחושת הצדק (בודום!!!), גרמו לי לא להיות בטוחה לגבי החלטתי לתרום את החתול למסעדת השוארמה הקרובה לביתי ובא לקנקן גואל.

למזלה של בת הדוד, החתול באמת חמוד במיוחד.

למשל, כשהוא ישן.

או כשהוא מנסה להרחיב אופקיו ומתעניין באוסף הספרים שלי.

 

או סתם כשהוא נח בזמן שאני במחשב.

וכך הוא ניצל.

לבינתיים.

הדבקתי את כל ארונות המטבח שלי במסקינג טייפ (הודעה לאורחיי: עד חזרת החתול לגליל תיאלצו לאכול בכלים חד פעמיים. קשה לפתוח את הארונות החסומים שלי).

נותר שבוע עד שבת הדוד תבוא לאסוף אותו בחזרה.

אני מקווה שקנית לי דברים יפים!!

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/9/2007 15:55
139 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של /Phoenix/ ב-17/10/2007 00:09


הוא משהו לא רגיל

ספיח שטוקהולם ששכחתי:

כשנחתתי בשטוקהולם התגלתה בעיה עם דלתות המטוס, שסירבו להיפתח. ככה עמדנו ליד הטרמינל כרבע שעה, כולם עם התיקים עליהם, ממתינים לרגע שאפשר יהיה לצאת מהמטוס. "מיינה דאמר אונד הראר", הודיע לבסוף הטייס (גרמני, לופטהנזה), "און קליינע פרובלם". מובן שבראשי שמעתי מייד "און קליינע פרובלם מיט גאז פור יודן". ברר.


יש לי אורח לעשרה ימים.

בת הדוד מהגליל נסעה לאחותה בניו יורק והותירה אצלי את ראסל, חתולה המהמם, המנומס, התרבותי והחירש (כמו הרבה חתולים לבנים כחולי עיניים).

אתמול אחרי הצהריים נחתו פה דודי, דודתי ובת הדוד, ועימם החתול. "הוא שקט, לא תרגישי בו", הבטיחה לי בת הדוד, ואילו אמא שלה בחנה בדאגה את שורת מחזיקי הנרות מזכוכית שליד הטלוויזיה שלי ואמרה: "זה יקר? החתול נוטה לשבור דברים". בחנתי קצת את הפמוטים השווים שהבאתי משטוקהולם. "אל תדאגי", אמרה לי בת הדוד, "הוא לא שובר דברים אם הוא לא מרגיש בבית". בעוד אני תוהה אם זה אמור להרגיע אותי, אספה דודתי מגוון כלים שבירים מהמדפים ואיחסנה אותה בארון סגור. יותר בטוח.

הדודים נסעו, בת הדוד המריאה והלילה ירד.

שלוש וחצי בבוקר: החתול פוצח בשרשרת מיייאאאאו קורעי לב. "הו", אני חושבת לעצמי, "חתול רגיש שכמוהו, מתגעגע לאמא שלו". מייד אני פוצחת בשרשרת ליטופים. אחרי כמה דקות החתול מגרגר כמו טרקטור מהפיפטיז. אני מחזיקה מעצמי מומחית לחתולים, מעניקה לעצמי ח"ח על הטיפול המועיל ונכנסת למיטה.

ארבע בבוקר: מיייייאו!!! מייאו!!

החתול זועק במסדרון כמו פרה בדרך לשחיטה. אני ממהרת אליו, מרימה אותו על הידיים בשביל קצת חום. החתול אובייסלי לא אוהב את החום, כי הוא גומל לי בשריטה ובקפיצה מהידיים. לפחות הוא הפסיק לבכות.

ארבע וחצי בבוקר: מייייאאאאו!! מייייאאאאו!!!

אני קופצת מהמיטה, כי אם הוא הצליח להעיר את שנת הדובים שלי הוא כנראה כבר העיר את כל השכנים לפניי. אני עוברת לאמצעים קצת שוברי כלים, אבל נו. בת הדוד מהגליל הותירה כמה קופסאות טונה בשביל פינוקים. אני פותחת אחת מהן ומעניקה לחתול שתי כפות טונה. הוא משתתק מייד ואוכל בתיאבון. "אהה", אני חושבת בניצחון, "ואצל אמא שלך אתה מקבל טונה בארבע וחצי בבוקר? מי אמא טובה יותר, הה?"

ניסיון לצאת מהמטבח בזמן שהוא אוכל מתגלה כבעייתי, כי הוא מייד מפסיק לאכול ומתחיל לבכות. בלית ברירה אני נותרת במטבח, עומדת עם עיניים עצומות, בזמן שהוא אוכל. הוא אוכל ממש לאט, מתברר. למה לעזאזל נתתי לו שתי כפות שלמות.

הוא מסיים, אני חוזרת למיטה.

רבע לחמש בבוקר: מיייאו!! מיייאאאאו!!

החתול הארור שוב העיר אותי. מתעורר בי חשק עז למלוק את ראשו ולשלוח אותו ב Fed-Ex לבת הדוד בניו יורק. בהרהוריי אני כבר מגיעה לפרטים ממש טכניים, כמו אם יש לי את הכתובת שהיא מתגוררת בה בניו יורק. למרבה השמחה, החתול מסתפק בעובדה שהוא הוציא אותי ממיטתי ומפסיק ליילל. אני חוזרת למיטה.

חמש בבוקר:  מיייאאאאו!! בום!!

החתול יושב על השיש ומחייך ברשעות. על הרצפה נמצאים כל הדברים שהיו לפני זה על השיש.

"מה עשית???!" אני צווחת, "פויה פויה!"

החתול מביט בי ללא שום התרגשות

אני נזכרת שהוא חירש. מבחינתו עשיתי לו הרגע מופע פנטומימה.

אני חוטפת קריזה וחוזרת למיטה.

צהריים. אני מתעוררת בקושי. בפתח חדר השינה ישן לו החתול בנחת. הוא כזה חמודי.בחסות המצלמה אנחנו משלימים.

את רוב זמנו מבלה החתול על רצפת המטבח, מהרהר בחייו.

מדי פעם הוא נושא עיניו השמיימה, בתפילה לגמר חתימה טובה.

ואז הוא קם לבדוק את איכות המים שאני שותה, לוודא שהוא לא נדפק עם מים פחות טובים.

הוא מאוד אוהב ללקק את ביציו.

בגלל שהוא חירש, קצת קשה לתפוס את תשומת ליבו אל המצלמה. בכל פעם שאני מצליחה אני מתלהבת.

אבל לבסוף אני עושה לו בוק שלם.

 


צום קל/מועיל לצמים, יום אופניים ודיוידי שמח ללא צמים. שנזכה כולנו לחתימות מצוינות.

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/9/2007 15:46
127 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/10/2007 19:25


רגעים שבדים

מזג האוויר האפור, הקריר והנעים, בדיוק כמו שאני אוהבת, גרם לי לשכוח שבעצם אני גרה במרחץ הזיעה התל אביבי.
אני: איזו חולצה מקסימה. כמה חבל ששרוולים קצרים זה ממש לא פרקטי עכשיו
השבדי (במבט מופתע): חשבתי שיש שלושים מעלות בתל אביב
אני: אה, כן, נכון…


חלון משרדו של השבדי.

שזה טיפה יותר טוב מהנוף הנשקף מחלונות העבודה שלי בתל אביב. טיפה, באמת.


במשך כל הקיץ שכנו להם אופניי ללא תזוזה במרפסת התל אביבית שלי, כי אין בהם מזגן. כאן, לעומת זאת, אני ממש צריכה אופניים. זו עיר מעולה לאופניים, הכל מלא שבילי אופניים ואף הולכי רגל אידיוטים לא הולכים עליהם.
למרבה המזל, יש כאן אפשרות לשכור אופניים במחיר השווה לכל נפש – 15 שקל ליום. לוקחים את האופניים מהתחנות הפזורות בכל העיר, נוסעים, וכשמסיימים מחזירים אותם לתחנה הקרובה. האופניים מוחזקים טוב, וממש תענוג לנסוע עליהם.

(רגע אחרי שכירת האופניים, בדרך אל שביל האופניים. כאן ממש לא מקובל לנסוע על המדרכה).

מתברר אגב שאני ממש לא בכושר. אחרי הנסיעה האחרונה בקושי הצלחתי לסחוב את עצמי הביתה, ומייד שקעתי בכורסה בחוסר יכולת לזוז.


לפני ארבע שנים קנה לי השבדי את הגירסה הארוכה של "אפוקליפסה עכשיו" לכריסמס. הסכמנו שנינו שמדובר בסרט מופת ומזל שיש לנו אותו, ולא נגענו בו מאז. בכל פעם ששקלנו לראות סרט אמר אחד מאיתנו "שנראה את אפוקליפסה"? והשני ענה "השתגעת? שלוש שעות ורבע של סרט? עדיף עוד פרק של באפי". וככה לא נגענו באפוקליפסה במשך ארבע שנים.
ובכן, סוף סוף התיישבנו לצפות. מדובר, כידוע, בסרט מופת, באמת. ממש כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו, יצאתי נפעמת. איזה גאון הקופולה הזה.
וגם: The End הוא אחד מרגעי השיא של המוזיקה בעיני.
וגם: הנשיא בארטלט בגירסה צעירה, יאממ. יש רגעים שבהם הוא ממש זהה לאמיליו אסטבז, חוץ מרגעים בהם התאורה משתנה, ואז הוא נראה ממש כמו צ'רלי שין.


אני ממלאה את זמני בפעילויות חשובות כמו קניות. הידעתם שה-דבר בחורף הקרוב הוא וסטים וחותלות? מצד אחד ממש בא לי לקנות וסט, מצד שני, אם אני אקנה וסט וגם חותלות, אני יכולה פשוט להוסיף חולצה עם הדפס של עיתון, מכנסי חצאית, לזרוק את הפינצטה והופה, קיבלתם אותי בשנות ה-80. ברר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/9/2007 02:05   בקטגוריות תמונות בירוק או אפורטלוויזיה וסרטים
115 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של n_lee ב-21/9/2007 20:26


איי לאב יו טרמינל

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה. כלומר לא כשהשתחררתי כי אם כשחזרתי לארץ, וגם לא הרופאים כי אם עצמי שקלטה שכמה שיותר אסע לחו"ל כך תישמר יותר שפיותי. אין מה לעשות, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה אם אני יושבת במטוס אחר שעומד להמריא גם כן.

אז אני בשבדיה.

נפצח בנאום התודות:
תודה לאמא, שאף על פי שהיא מארחת את ארוחת ראש השנה והיא בהחלט הייתה יכולה להיעזר בי, היא לא רק ויתרה על נוכחותי אלא גם סייעה רבות בממון ובמציאת הכרטיס. בלעדיה לא הייתי כאן, נהנית מ-18 מעלות אפורות ונהדרות.
עד כאן לנאום התודות.

בשדה התעופה גיליתי שלנסוע בחגים זה ממש עמוס, ושיש קהל מסוים שממש מציף את השדה בימים אלו.
הכניסה לנמל:

אחריי בתור לצ'ק אין עמד חרדי, הוציא את הסלולרי ושח: "אתה שומע?? הגעתי ממש קרוב לרב, הגעתי דקה אחריו!! הייתי כל כל קרוב!! אבל העבירו אותו מהר את הביטחון ועכשיו אני לא רואה אותו. בעזרת השם אני אראה אותו במטוס".
לחשוב שבדיוק איפה שאני עומדת עמד גם הרב!! ההתרגשות!!

קצת לפני העלייה למטוס הסתדרו החברים לתפילה.

היה בזה משהו מאוד יפה ויזואלית. הרבה תיירים צילמו (וגם אני התחזיתי לאחת. "אוה, דיס איז וונדרפול ווט די דו").

להבדיל ממה שהפריע: חבורת הנערים שהחלה להסתובב במעגל באמצע הקהל שהמתין לבורדינג, ושרו בקול כל כך רם, ממש בצעקות, מה שהטריד הרבה. רר.

אני מבינה שחשוב להיות שמח, אבל אי אפשר לכפות את זה על אנשים שנמנמו להם בניחותא בהמתנה למטוס. עשה רושם שהם מתעקשים לצעוק דווקא. עצבים.

שנשכחו מייד. בשטוקהולם מצאתי מזג אוויר אפור, קריר ונעים. הספקתי לאכול צהריים עם יעל במקום הפסטות החביב עליי, לטייל בעיר ולאכול בקונדיטוריה שאני הכי אוהבת (ועוד היה להם בעקבות הזמנה מיוחדת את לחמניות הזעפרן של הכריסמס. יש!), ולקינוח להוציא כסף שאין לי ב-H&M. כל מזג האוויר הזה מבלבל אותי וכמעט קניתי מעיל מהמם עד שנזכרתי שיש לי שישה מעילים והשתמשתי רק באחד מהם בשנה החולפת בישראל, וגם אותו לא ממש היה צריך. אני ממש לא צריכה עוד מעיל.
לעומת זאת לא הצלחתי לעצור את עצמי וקניתי צעיף מהמם. ייתכן גם שייצא לי לעטוף בו את צווארי איזו פעם בודדת בחורף הזה בישראל, אם יהיה ממש קר.
וכמעט קניתי גם חותלות. עצרתי עצמי בשנייה האחרונה מקניות מיותרות. אבל סביר להניח שאם אמשיך להיתקל פה ברחוב בבלונדיניות מהממות לבושות בחותלות זה ישכנע אותי שגם אני צריכה כאלה.

מחר ארוחת ראש השנה אצל פורד והבלונדה. ומכאן אני רוצה לאחל לכולם שנה טובה ומצויינת, בריאה ובטוחה, אוהבת ומאושרת.

נכתב על ידי עדי בעולם , 11/9/2007 22:46
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בשבדיה ב-15/9/2007 20:37

9/2007

שלוש המלצות על שלושה ספרים

הבטחתי פוסט על שני ספרים אחרים שקראתי, אבל זה היה דווקא הספר האחרון, "סוויטה צרפתית", שהושיב אותי מול המסך.

(פלוס העובדה שאני אצל ההורים שלי והמחשב נמצא פה בחדר ממוזג, אז סוף סוף אני יכולה לשבת מול המחשב בלי להתחרפן).

 

נתחיל מהשורה התחתונה: ספר מעולה.

 

"סוויטה צרפתית", מאת אירן נמירובסקי, הוא ספר שחובר על ידי אישה שכבר ידעה שהיא תירצח בקרוב. אירן נמירובסקי הייתה יהודיה ממוצא רוסי, שעברה לצרפת עם הוריה בתור נערה. היא כתבה ספרים שזכו לתשבוחות, היא התחתנה וילדה שתי בנות, וכל החיים שלה השתנו עם פלישת הנאצים לצרפת.

 

נמירובסקי ידעה טוב מאוד מה מצפה לה. שום דבר לא עזר לה: היא ושתי בנותיה התנצרו, אבל לנאצים, כידוע, זה לא שינה, זה הרי עניין של דם וגזע, לא של אמונה. היא ומשפחתה ברחו מפאריז, ואת הספר הזה היא כתבה בטבע, יושבת מתחת לעץ בכפר, בצפיפות על דפים שהיו מעטים בתקופת המלחמה.

 

היא לא זכתה לראות את הספר מתפרסם. הנאצים שלחו אותה לאושוויץ ראשונה מכל המשפחה. בעלה נשלח כמה חודשים אחריה ונרצח גם הוא. בנותיהם נמלטו בסיוע האומנת שלהן, כשבאמתחתן מזוודה אחת, ובה כתב היד האחרון של האם. רק עשרות שנים אחרי הן יפרסמו את הספר הזה, אחרי ששנים הן פחדו להסתכל בו.

 

וכשיודעים מה ההיסטוריה של המחברת, קשה שלא להתרשם מהדרך האובייקטיבית שבה היא מציגה את הגיבורים. סוויטה צרפתית עוסק בצרפתים, לא ביהודים. הצרפתים תחת הכיבוש הנאצי. הם מוצגים בלי הנחות: העשירים שדואגים לרכוש שלהם יותר מלאנשים אחרים, העניים שיגנבו מכל מי שזה לא יהיה, הבעל שיקנא לאשתו גם אם זה באמת לא אשמתה שהחייל הגרמני שהם חייבים לאכסן אצלם בבית מתעניין בה.

 

נמירובסקי כותבת כמו סרט צרפתי. בחלק מהקטעים שקראתי יכולתי ממש לשמוע לשמוע בראשי קריין מדבר בצרפתית, כמו וויס אובר בסרט של גודאר. החלק הראשון של הספר עוסק בבריחה מפאריז – אלפי האנשים שנמלטו מפחד הפצצות הגרמניות על פאריז (שבעצם לא הגיעו – הגרמנים לא החריבו את פאריז). במנוסה מתגלים פניהם המכוערות של הרבה אנשים. חוץ מזוג אחד, הזוג מישו, ששומרים על ערכיהם במשך כל הבריחה.

 

החלק השני של הספר מתרחש בכפר צרפתי תחת הכיבוש הנאצי. האיכרים נאלצים לאכסן בביתם חיילים נאצים. בביתה של אחת מהם, שבעלה שמעולם לא אהב אותה שבוי בידי הגרמנים, מתפתח סיפור אהבה בינה לבין הקצין הגרמני שגר אצלה בבית. מצד אחד זה נשמע נורא, רומן עם קצין נאצי, טפו. מצד שני, כשקוראים את הספר, שוכחים את ההיסטוריה, ורואים רק את האנשים. זו חוויה מעניינת, שבה נאלצתי להזכיר לעצמי מדי פעם שהוא נאצי!! נאצי!! למה אני בעד סיפור האהבה הזה למה??

("כי את רומנטיקנית חסרת תקנה", טענה גילה, שהשאילה לי את הספר. אני מכחישה).

 

הנה דוגמה להאנשה שעושה נמירובסקי לגרמנים:

"החיילים הצטופפו מול חלונות הראווה והסתכלו במבט מלא רוך על סינרי תינוקות כחולים וורודים. חייל אחד לא יכול היה להתאפק עוד, וברגע שהתרחק משם הקצין קרא למוכרת והצביע על אי אלו מלבושי תינוקות. הוא היה צעיר, כחול עיניים.

'בן? בת?' שאלה המוכרת.

'אני לא יודע', אמר בתמימות. "קיבלתי מכתב מאשתי. זה מהחופשה האחרונה, לפני חודש".

כולם סביבו פרצו בצחוק. הוא הסמיק אבל נראה מרוצה מאוד. מכרו לו רעשן וחולצה קטנה."

(עמ' 358)

 

גם כאן, שנייה לפני שלבי התחמם כלפי החייל הזה, נאלצתי להזכיר לעצמי שבזמן שהוא היה בחופשה ועשה ילדים, המשפחה שלי הייתה במחנות. זו חוויה מאוד בעייתית, לקרוא על גרמנים בלי איזכורים על החיה הנאצית (ותודה למומיק על הניסוח המדויק).

נמירובסקי לפחות לא שוכחת לציין שהגרמנים, אנושיים ככל שנראו לה, "הופכים למכונות" כשמדובר ביציאה למלחמה.

 

הנספחים בסוף הספר חשובים מאוד: האחד הוא סקירה היסטורית קצרה על צרפת בימי מלחמת העולם השנייה. השני הוא סיפור חייה של אירן נמירובסקי, שעומד כל כך בניגוד לדרך האובייקטיבית שבה היא כותבת. נמירובסקי, יש לציין, לא הייתה חובבת יהודים גדולה, בתור יהודיה בעצמה, והאשימה את היהודים בהרבה תכונות סטריאוטיפיות. ועם זאת, היא ידעה טוב מאוד  מה היא ומה גורלה כיהודיה.

 

בנספח השלישי של הספר, שהוא קובץ הערותיה לעצמה בעת כתיבת הספר, ניכר שהיא יודעת שזמנה ספור: היא מתכננת ספר ארוך יותר (שאותו לא הספיקה לכתוב), אבל גם כותבת "למהר לסיים את הפרק" או הערות בסגנון הזה.

 

הנספח הרביעי הוא מכתבים. מכתבים של אירן למו"לים שלה (מבקשת מהם לשלוח לה כסף, כי מאז שברחה מפאריז קשה למשפחה להתקיים), מכתבים נואשים של בעלה של אירן אחרי שהיא נלקחת בידי הנאצים והוא כותב לכל מי שאפשר, מכתבים תמימים, שחושבים שאם יסבירו שאשתו לא קומוניסטית היא תשוחרר ממחנה הריכוז, מכתבים בהם הוא מציע לשבת במחנה במקומה, רק שייתנו לה לחזור הבייתה. חלקם נכתבו אחרי שכבר מתה בתא הגאזים, והוא לא ידע.

 

יש שם גם שני מכתבים אחרונים שכתבה אירן נמירובסקי עצמה, אחרי שנעצרה בידי הנאצים. המכתבים האלה קרעו את ליבי: "אני מנשקת את הבנות האהובות שלי… שאלוהים ישמור עליכם, אני מרגישה רגועה וחזקה". המכתבים האלה הם ממש פלשבק למכתב שקיבלה סבתא שלי מאמא שלה אחרי שהנאצים הפרידו ביניהן, מכתב שאמא שלה כתבה רגע לפני שעלתה על הרכבת לאושוויץ. "היי חזקה בתי". אולי זה אינסטינקט של אמא, שיודעת שהיא הולכת למות ורוצה רק לחזק את הדור הבא?

 

 

 

 

 


 

 

 

גם "צלה של הרוח" הוא ספר היסטורי, ועוסק בשנות הארבעים והחמישים. אבל הספר הזה מתרחש בספרד, והרעים שם הם לא הנאצים, הם מושחתי המשטר החדש בעקבות המהפכה, והחיים במקום שאינו דמוקרטיה, כך מזכירים לנו, הם לא תענוג.

 

זה ספר בתוך ספר, או סופר שכותב על סופר. אפשר לעלות עם הרבה תובנות וניתוחים מהספר הזה, אבל בחורה שטחית כמוני לא תעשה דבר כזה. אני פה בשביל להנות מהסיפור. ויש ממה. אין כמו סיפור שהולך ונפרש, תעלומה שנפתרת תוך המון פרטים מרתקים באמצע. דניאל הוא ילד שמתבגר תוך כדי הספר, ותוך כדי גם פותר תעלומה ישנה שקשורה לספר שמצא במקום מסתורי.

 

ותוך כדי הסיפור אנחנו נחשפים לברצלונה של אחרי המלחמה, לדמויות צבעוניות, לחיים של אנשים אחרים במקום אחר. הספר מרתק, ובהחלט קחו את זה כהמלצה. יש בו כמה קטעים שכל כך נכנסתי אליהם שממש פחדתי עם הגיבור. אם בא לכם סיפור מעניין ואווירה, זה הספר.

 

 

 

 

 

 


 

 

 

"קרוב להפליא ורועש להחריד" דווקא מתרחש בהיסטוריה של ימינו: ילד שאביו נהרג בספטמבר 11 הולך ומתחרפן. טוב, זה סיכום די מעפן לספר, בייחוד שמדובר בספר שתופס אותך בקרביים ומסרב לשחרר.

 

אני לא מצליחה להתחבר לג'ונתן ספרן פויר. את ספרו הראשון, "הכל מואר", קראתי באנגלית, וכיוון שכך האשמתי את השפה בעובדה שלא התחברתי אליו. לספר הזה התחברתי יותר, אבל עדיין היה שם משהו שלא הצלחתי לגעת בו.

 

ועם זאת, ספר טוב. שכאמור, תופס אותך איפשהו. המספר הוא הרי ילד במצוקה. אבא שלו מת באירוע הטרור הגדול של המאה (לבינתיים. אמאל'ה) והוא לא מצליח לעכל את האובדן. הוא יוצא למסע הזוי בניסיון להבין מסר שבדמיונו הוא קיבל מאבא שלו. לי באופן אישי התחשק כל הספר לתפוס את הילד ואת אמא שלו ולשלוח אותם לטיפול הרבה יותר אינטנסיבי ממה שהוא עושה כרגע. אבל נו.

 

ו – הזכיר לי אנפוקוסד בתגובות – מדי פעם המספר מתחלף במספרת, סבתו של הילד. היא גרמניה, והיא מספרת על ההפצצות הבריטיות שחוותה כילדה בדרזדן. גם פה בעצם יש האנשה של הגרמנים, כי זו בהחלט זווית לא שגרתית לקרוא עליה בספר שכתב מחבר יהודי, אבל האמת שאיכשהו כאן זה פחות עיצבן אותי. אולי בגלל שחייבים להודות שזה אכן קרה – גם להם היו אוכלוסיות אזרחיות, וגם הם סבלו אבידות שם (בלתי ניתן להשוואה כמובן לשואה, אבל זה עדיין קרה).

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/9/2007 04:52   בקטגוריות ספרים
99 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של eln ב-10/9/2007 13:30

 


ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2007

8/2007

תל אביב וגם מחוצה לה

קראתי כתבה על פתיחת שנת הלימודים, והתראיינו שם שתי מורות. ואחת מהן, בשם ענבל, סיפרה שאלה שמתלמידיה שממש אוהבים אותה, קוראים לה בכיתה "ענבלוש" או "ענבלי". עכשיו, אני יודעת שאני הולכת להצטייר פה כמו בת מאה עם דרך מחשבה פרוסית, אבל סליחה, זה נראה לכם בסדר? מה עם ללמד קצת הכרת כבוד? ללמד שיש דרך לפנות לחברים הקרובים שלך ויש דרך לפנות לבעלי תפקידים/לכאלה שאתם נותנים להם שירות?

אם התלמידים מרגישים חופשי לקרוא למורה שלהם "ענבלוש", אם מגיל רך לא נוטעים בהם את ההבנה שלא כולם אחים שלהם, אז לא פלא שנהג המונית שואל אותי אם אני "רוצה את החשבונית מאמי" והפקידה בדואר הודיעה לי שהיא שולחת את המכתב שלי "בדואר רשום חמודה".

רר.

 

 


 

 

ידידי עופר הבשלן חשב לעצמו שלאחרונה לא השמנתי מספיק, ועל כן המליץ לי על חנות הגלידה ארלקינו. זה היה אחת וחצי בלילה כשצעדנו לשם, כשעופר הבטיח לי שאנחנו הולכים לאכול גלידה.זה היה רק אי שם בפינת דיזינגוף ירמיהו, כשעופר הערמומי אמר: "אוי, תראי, גם המקום המיוחד של הפיצה פתוח. רוצה פיצה?" רר, כאילו שאי פעם אמרתי לא לפיצה.

אז זהו, שזו פיצה ממש שווה. "טוני וספה", מקום של פיצה מאת השף לאון אלקלעי. הפואנטה שם, מעבר לבצק הקריספי והטעמים המיוחדים, היא שאתם בוחרים את גודל הסלייס שתקבלו, ותשלמו על פי משקל. מה שמאפשר לכם לאכול מכמה פיצות כדי לטעום.

עופר ואני לקחנו פיצת ארבע גבינות (בסדר), פיצה עם פפרוני (יאממ! אבל יכול להיות שזה קשור לזה שאני הכי אוהבת פיצה עם פפרוני) ולקינוח פיצה עם פלפלים, קישואים ופטה (יאממ!). ממש מומלץ.

ואחרי זה, בחזיריות של ממש, התגלגלנו מהפיצה אל הגלידה הסמוכה, והזמנו גם גלידה. שגם היא ממש מעולה. השם ירחם על גזרתי.

 

אבל האמת, מה שעשה לי בעיקר את ההרגשה הנעימה הייתה האווירה. דיזינגוף פינת ירמיהו היא פינה תל אביבית מושלמת – שתיים בלילה והכל פתוח (פיצריה, גלידריה, בית קפה ושני פאבים), הכל מלא אנשים, הכל חי וער באמצע הלילה, עם קצת בריזה מהים והרבה רוח מהבילה כי אוגוסט. קצת הזכיר לי למה אני אמורה לאהוב את תל אביב.

 

 

 

 


 

 

זארה, לידי שתי בנות. אחת מהן מרימה מגף, והשנייה אומרת לה "אויש, זה נורא מבגר, את תיראי עם זה בת שלושים".

השתיים עוברות הלאה באדישות, אני יוצאת מזארה והולכת לחפש לי דיור מוגן.

 

 


 

 

טיב טעם. בתנועה רגילה אני שולפת מנגו מהערימה, ובמן קשר לא ברור ערימת הסברס הסמוכה מתמוטטת. על הרגל שלי. שישה סברסים לפחות נוחתים לי על כף הרגל. כבר שכחתי מה זה סברס, אז כמו טיפשה אני מרימה אותם בידיים ומחזירה לערימה.

כבר יומיים אני שולפת קוצים מהרגל ומהיד שלי. רר.

 

 


 

בתה של בת הדוד מניו יורק הגיעה למצוות, והמסיבה נערכה בכור מחצבתה של בת הדוד – בגליל.

הדודים מהגליל גרים באחד היישובים הכי שווים בעיני למגורים בישראל, על הר בגליל. הרגשתי קצת כמו פליטה מהמרכז הבנוי, החנוק והמיוזע. קודם כל הנוף. כמה מרענן להביט החוצה ולראות משהו אחר מעוד בניין.

 

 

שנית, בני הדודים מתל אביב, כולנו הלומי אוגוסט תל אביבי, שמענו שהאירוע יתקיים בחצר, נחרדנו לרעיון של ערב ללא מזגן, והגענו בגופיות הכי מינימליות שאפשר. תארו לעצמכם את ההפתעה לגלות שבגליל בלילה לא חם (!) לא לח (!) ויש רוח נעימה (!) ואף קרירה (!). היה כל כך נעים. מי חשב על זה שבכלל לא צריך לנסוע לחו"ל, יש מזג אוויר מקסים גם בארץ, רק צריך לנסוע. מייד קבעתי עם בת הדוד מהגליל סופ"ש אצלה.

 

שלישית, כמו עירונית אמיתית הגעתי עם סנדלי הסטילטו שלי, לא חושבת בכלל כמה סטילטו ודשא זה צירוף רע. ובכן, כשהסתובבתי במסיבה נראיתי כמו אמא של בנצי מ"אבא גנוב" מנסה ללכת על העקבים האמריקאים שלה בערבות של טבריה.

 

רביעית, אחינו הקטן ואני הוכחנו כמה אנחנו מרוכזים בתל אביב בשיחה הבאה שניהלנו עם הברמן:

אני: אתה מהאזור פה?

הברמן: אני מגבעת אלה

אני: נו, וזה קרוב לפה?

הברמן: את שואלת ברצינות?

אחינו הקטן: כן, אנחנו לא מכירים את בית איילה

הברמן: גבעת אלה

~אחינו הקטן ואני פורשים בשיא~

 

חמישית, בת הדוד ילדה לאחרונה תינוק מקסים, והמשפחה שלי, שכולה נרגשת לקראת לידת הנכד הראשון, התנפלה עליו כמוצאת שלל רב. הילד המסכן הוחזק בידי כל אחד מאיתנו, ואני אף הערמתי על בת הדוד וכמו חוטפת עריסות של ממש לקחתי לה אותו גם באמצע האירוע. מואאאה. עכשיו יש באמתחתי בוק שלם של כל המשפחה אוחזת בעמית הפעוט.

 

(בתמונה: עמית תוהה מתי אני אפסיק להתקרצץ עליו).

 (וגם – טפו טפו טפו)

 

ולסיכום: היה אירוע כה נעים וטעים, כולל בידור שווה (דודי ודודתי ערכו סרט של קטעי הווידיאו של נכדתם, מגיל 0 ועד כה. היה מקסים, וגם כלת בת המצווה נאמה בעברית, כמעט ללא שמץ מבטא אמריקאי, היה מרשים), שכל המשפחה יצאה מחוייכת ומרוצה.

 

 


 

 

ונחזור לתל אביב. אני לא מההולכות לים, כי שילוב של שונאת חום ולהזיע עם עור לבן שנשרף בקלות, הוא לא ממש הצלחה בחוף. אבל ערב פנוי אחד החלטתי בכל זאת לעשות הליכה על החוף, בהנחה שאחרי השקיעה נעים יותר.

 

הבשורה הממש משמחת היא שכן, ממש כיף לעשות הליכה בים בזמן הזה.

קודם כל, אם הולכים במים ממש פחות חם.

 

 

 

וגם, יש משהו בהרגשה על החוף התל אביבי, עם השקיעה והמצילים שסוגרים את התחנה והמשפחות המתקפלות והזוגות שמחכים לשקיעה והגולשים שתופסים גלים אחרונים לפני שהולכים הביתה שהזכיר לי את אחד הקטעים הכי אהובים עליי באחד השירים שאני הכי אוהבת של משינה.

 

 

 

איך היינו גולשים על הגלים

כשהים היה כל כך כחול

בזריחה הפראית כשהרוח דרומית

והשמש כדור ענק עגול

והמים עשויים קריסטל, שקופים

אפשר את הסלעים לראות

והשקיעה..

ואחר כך יוצאים לבלות

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/8/2007 16:20   בקטגוריות אחינו הקטן   
146 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של ravtul ב-4/9/2007 18:51

 

 


 

שופנהם

שופנהם, בטח ידעתם, זה קופנהגן בשבדית. ככה זה השבדים, חייבים להמציא שם חדש לכל דבר. איך אומרים הלסינקי בשבדית? הלסינגפורש. בכל מקום אחר בעולם, כולל בפינלנד, קוראים להלסינקי הלסינקי. רק השבדים חשבו על שם שלדעתם יותר מתאים.

 

אז הגעתי לדנמרק, לקופנהגן, חמושה בהמלצות של מקומית. וכבר מכאן אני רוצה לשלוח תודת ענק למישמיש בקופנהגן, שהייתה באותו זמן באיסלנד, ושהטיפים שנתנה לי התגלו כמעולים אחד אחד.

 

כבר ברכבת ממאלמו לקופנהגן אמור להיות הבדל. קצת אחרי שיוצאים אל הגשר מתחלפת שפת הקונדקטור ברכבת משבדית לדנית. אף אחד לא חש בהבדל, כמובן. זה היה רק בקופנהגן כשקלטתי שאני מבינה את מה שכתוב, אבל לא את מה שהם אומרים. כי ככה זה דנית: זה נראה כמו שבדית, זה מרגיש כמו שבדית, אבל זה נשמע כמו גרמנית.

 

בבוקר הראשון שלנו בדנמרק הלכנו השבדי ואני למקום שהמליצה לנו מישמיש, שמגיש את הסנדוויץ הדני הקלאסי – סמורברוד. המקום, שנראה לי שלא השתנה במאה השנים האחרונות, נקרא קפה קאנאל. כנרמז משמו, הוא ממוקם על אחת התעלות. מישמיש הזהירה אותנו מראש שמדובר במקום קצת הזוי – המלצרים מתנשאים, נוזפים בך אם אתה אוכל לא נכון, ולקינוח מדובר באוכל כה מסורתי וכבד שאתה מוריד אותו עם המון אלכוהול.

 

אז קצת בחשש נכנסנו למקום. עוד לפני שהספקנו לפתוח את הפה בחן אותנו המלצר הראשי המבוגר, נתן בשבדי מבט בן שתי שניות ואמר: "אתה בטח תרצה תפריט בשבדית". "נכון", אמר השבדי בכעס, כי הוא שונא שמזהים מאיפה הוא, בעיקר משום שהוא מסרב להפנים שהוא נראה כמו תאומו הבוגר של נילס הולגרסון. "ואת", פנה אליי המלצר, "אנגליה?" "הה!", קרא השבדי בניצחון, שמח לחזות בכישלון של אויבו, "היא לא!". "צרפתיה", קבע המלצר. לפני שאני מקבלת תפריט בצרפתית מיהרתי לומר שאני מישראל. "הגעת אלינו מרחוק", אמר המלצר, ונתן לי תפריט באנגלית.

 

השבדי בחן את התפריט שלי בקינאה, משום שמתברר שהמסעדה לא טרחה להכין תפריט בשבדית, אלא מייעדת לשבדים תפריטים בדנית. השבדי דווקא הבין כל מילה בתפריט שקיבל, אבל קיווה שהוא טועה, בגלל שהרוב היה דגים. הוא לא טעה, וכך, בשעה 12 בצהריים (שקול לשעת ארוחת בוקר מוקדמת במושגים שלנו), הזמנתי אני סנדוויץ' הרינג קלאסי, והשבדי הזמין סנדוויץ' ממרח כבד. בשביל להוריד את האוכל הקליל הזה הזמין כל אחד מאיתנו בירה, הראשונה בשורה ארוכה של בירות שנשתה במהלך היום הזה.

 

זה מגיע בצורת לחם שכבר מרוח בחמאה, וכל השאר מונח בצלוחיות. אתם מרכיבים לעצמכם את הסנדוויץ'. ככה זה נראה:

 

 

 

וככה זה נראה אחרי שהרכבתי לעצמי את הסנדוויץ':

 

 

 

(מעניין כמה קוראים קיבלו עכשיו דז'ה וו לפרוסה עם הדג-מלוח שסבא וסבתא תמיד אוכלים. כי אני חטפתי די חום כשסיימתי להרכיב את היצירה שלי והבנתי מה היא בעצם).

 

בזמן שאכלנו התמלאה המסעדה יותר ויותר, עד שהבנו כמה מזל היה לנו להגיע בשבת בצהריים ולזכות בשולחן. סיימנו את הבירות (הרינג זה ממש מצמיא, דורש שלוק בירה על כל ביס) ויצאנו מהמסעדה. ישירות להמלצה הבאה של מישמיש: שיט תעלות.

 

מישמיש היקרה החליטה לחסוך לנו הגעה מיותרת אל פסל בת הים הקטנה, כי, כמו שהיא ציינה, בעצם מדובר בפסל קטן ומטופש, שתקוע בקצה רחוק של העיר, ומוקף בתיירים יפנים. במקום זה, היא המליצה על שיט התעלות, שגם נותן הסבר טוב על העיר וגם מוביל אותכם כל הדרך אל הפסל בלי הצורך להגיע לשם במיוחד ובלי הצורך להידחק בין התיירים היפנים.

 

היא צדקה.

 

 

עזבו אותכם מהפסל, הנה התמונה היותר מעניינת, התיירים שעומדים לפניו.

 

 

 

מה יש לומר, מזל שלא הלכתי לשם במיוחד.

 

בשיט התעלות קיבלנו גם כמה הסברים מעניינים על כל מיני דברים שהדנים עושים (על רובם נחר השבדי בבוז, והמהם משהו על "היגיון דני").

וראינו גם את צריח הכנסיה הזה:

 

 

"שיואו", אמר השבדי, הידוע בחיבתו לטיפוסים חסרי שחר. "בואי נטפס ברגל את המדרגות עד למעלה!". למודת ניסיון מהפעם ההיא בווינה שהוא סחב אותי לראש איזה כנסיה שמטפסים עליה ב-400 מדרגות ואי אפשר להסתובב אחורה כי נורא צר ואחרייך יש עוד מאה אנשים, לא הייתה לי כוונה ליפול שוב כשיה תמימה.

 

משיט התעלות פצחנו בטיול במרכז העיר, כולל טיול ברחוב הקניות Strogen וכניסה אל הכנסייה שבמרכזו, שמשמשת בעצם כגלריה לאמנות מודרנית. היה מעניין (לי. השבדי הלך לבהות קצת בחוץ בזמן שאני בחנתי את יצירות האמנות).

 

מהון להון התגלגלנו אל חנות השוקולד שמישמיש המליצה לנו. ומה היא המליצה לנו לאכול שם? פלוד-בולה, שזה, בעצם, הגירסה הדנית לקרמבו. כלומר, הידעתם שקרמבו זה במקור מדנמרק?

 

מה יש לומר, הדנים עושים קרמבו טוב יותר. הסוד – במקום ביסקוויט נמעך, קצף מלאכותי וצמקאו המתחזה לשוקולד, הולכים על ביסקוויט איכותי בעל שכבת מרציפן יוקרתית, מוסיפים קצף איכותי מעולה, ולקינוח שוקולד אמיתי מריר ומצוין.

 

 

 

מהחנות התגלגלנו לנו לפארק שנקרא רוזנבורג הבה. שם השתרענו על הדשא בעייפות, כי לאכול, לשתות בירה ולשבת בסירה זה מאוד מעייף. כמו החננות האמיתיים שאנחנו, הוצאנו את הספרים שלנו ויצא שנמרחנו בפארק הזה שעתיים כמו כלום.

האמת שהיה ממש שווה. לדעתי (ותקני אותי מישמיש אם אני טועה) מדובר בגירסה הדנית של סנטרל פארק.

 

 

 

 

היה כל כך נעים לשבת בפארק כשבחוץ 24 מעלות נעימות, לא צפוף מדיי, אף משפחה של ערסים לא עושה מנגל מתחת לאף שלך, שום עטיפות של במבה/בקבוקי קולה/בדלי סיגריה לא זרוקים על הדשא, אף אחד לא נצמד אליך, אף אחד לא מעשן צמוד אליך, אף אחד לא צועק, אף אחד לא משחק כדורגל/מטקות בין האנשים שיושבים וחושף אותם לפגיעה לא נעימה של הכדור ואף כלב לא מסתובב לא קשור ומריח לך את סל הפיקניק עם כל הריר כשהבעלים שלו צועק "זה בסדר אחי הוא לא נושך". בקיצור, היה כל כך לא ישראלי, וכל כך כיף. למה זה לא יכול להיות ככה גם בישראל?

 

אחרי שעתיים של הימרחות על הדשא עם הספרים, נזכרנו שבעצם אנחנו תיירים פה והרגע מרחנו שעתיים על משהו שחופשי יכולנו לעשות בבית (השבדי, לא אני). אז משם הלכנו לגנים הבוטנים המפורסמים של קופנהגן. רק בכניסה לגנים הבוטנים נזכרתי שאני בכלל לא אוהבת להסתכל על כל מיני קקטוסים נדירים, אז אחרי סיבובון קצר של עשר דקות חתכנו להסתובבות בעיר.

 

וכך יצא שפתאום, באמצע העיר, נתקלתי באותיות שקפצו לי לעיניים מרוב שהיו מוכרות:

 

 

 

 

מתברר שבקופנהגן יש כיכר בשם "ישראל פלאץ". די שוק. הדבר היחיד שלא הופתעתי ממנו היה לגלות את הגרפיטי בראש האבן הזו.

 

משם חתכנו לבית קפה שמישמיש המליצה לנו עליו, וכמו החננות שכבר הוכחנו שאנחנו הוצאנו את הספרים שלנו שוב. וכך ביזבזנו כמו כלום עוד שעה, השבדי על קפה ואני על מיץ דובדבנים, עם הספרים שלנו.

 

ומשם הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה שמישמיש המליצה. והיה ממש שווה. נורברו בריגהוס, זו מסעדה שהיא גם מבשלת בירה, ולא רק שיש להם בירות ממש שוות, הם גם מבשלים את כל המנות שלהם עם בירה. אני אכלתי מנת דג ממש ראויה, עם קצת קוויאר מלמעלה וצדפות בצד לקישוט, והתעלפתי מאושר. גם ידעתי שזו הפעם האחרונה לביקור הזה שאני אוכלת דגים צפוניים טריים וצדפות טריות, אז בכלל הקפדתי להתענג על כל ביס.

 

ומשם, הלומי בירה (הקפדנו לטעום ארבעה סוגים של הבירות שלהם, ועל כולם אני יכולה לומר – וואו!) וממש מלאים, הלכנו לגני טיבולי. בעצם מדובר בלונה פארק, שזה פחות מעניין אותי, אבל במוצ"ש, בישרה לנו מישמיש, יש שם מופעי זיקוקים. רק שהגענו לשם, וגילינו שהזיקוקים יהיו עוד שעה, והאמת שממש לא היה לנו כוח יותר. אלוהים, שתיתי איזה שלושה ליטר בירה במהלך היום, כמה אוכל להחזיק בלי שירותים נורמלים? אז חתכנו משם.

 

למחרת בבוקר אכלנו ארוחת בוקר בחנות בייגלס ממש שווה. זו תגלית טובה: בעוד בשבדיה אין בכלל חנויות בייגלס (כן, אני בהחלט קוראת מכאן ליזמים עסקיים לפתוח שם רשת חנויות בייגלס), והבייגל היחיד שאפשר להשיג מגיע מוכן מראש עם הגבינה בפנים ואין לו בכלל את המרקם הנכון, בדנמרק עושים בייגלס משהו משהו, ועוד מורחים אותם בדברים שווים כמו בישראל.

 

הטעות היחידה שעשינו בחנות הבייגל הייתה לדבר בשבדית בינינו. כי דנים, מתברר, מבינים שבדית, ועונים לך בדנית. עכשיו, אני מבינה את זה שהם מבינים שבדית, שבדית זה קל, אבל איך לעזאזל הם מצפים שאני אבין את הדנית המסובכת שלהם? אז אחרי שהמוכר הודיע לי בדנית איזה בייגלים יש, לקחתי בראש דקה לעכל מה הוא אמר, הבנתי, ועניתי. במקום שהוא יבין שאם הוא עונה לי בדנית לוקח לי שעה לענות, הוא התעקש על לשמור על שפת האם. כך ניהלנו שיחה בדנית. "גוד סונדא!" צעק אחרינו המוכר כשיצאנו משם, ואנחנו ענינו "גם לך", למקרה שהוא קילל אותנו. רק אחרי כמה דקות קלטנו שהוא איחל לנו יום ראשון נעים.

 

ואז נסענו למוזיאון לואיזיאנה, עוד המלצה של מישמיש. מדובר במוזיאון לאמנות מודרנית, שיושב מחוץ לעיר ולוקחים לשם רכבת. מישמיש המליצה עליו גם בגלל התצוגות וגם בגלל המיקום – המוזיאון יושב על צוק שצופה אל חופי שבדיה, והכל שם פשוט מהמם. זה היה ללא ספק המוזיאון שממוקם הכי טוב שאי פעם הייתי בו.

הנה למשל חלק מהחצר שלו:

 

 

אחרי סיבוב בחצר המהממת ובבית הקפה השווה (כמה חבל שהיינו מלאים מהבייגלס) נכנסנו לתערוכות. בתערוכה הקבועה יש כמה מוצגי חובה לכל מוזיאון לאמנות מודרנית שמכבד את עצמו (וורהול, ליכטנשטיין וכו), ובתערוכה האורחת הייתה תערוכת אמנות מודרנית מסין, שהייתה מאוד מעשירה. אתה רואה את השלטון המדכא שם ואיך עדיין הם יוצרים אמנות ומתעקשים על חופש היצירה. היה מאוד מעניין.

 

משם נסענו בחזרה לעיר, ועוד עשינו טיול רגלי שם. ואז היינו צריכים למהר לשדה התעופה.

לשבדי ולי הייתה טיסה באותה שעה, הוא לשבדיה ואני לישראל. רק שבעוד השבדי זכה בעקבות כרטיס הנוסע המתמיד שלו לעמוד בתור של הביזנס  ולקבל יחס השמור לעשירים או למתחזים לכאלה, אני זכיתי לעמוד שעה בתור עם מאה פולנים. כן, כי נסעתי עם חברת התעופה הפולנית. ויש לי דבר אחד לומר לכם על זה: דונ'ט.

 

כי בטיסה חזרה התגשמו כל הקלישאות. לא רק שישבתי בחושך (הייתה כנראה בעיה עם התאורה), אז אפילו פרוסת לחם לא הגישו לי. סתם, פרוסת לחם זה בדיוק מה שהגישו לי, עם כוס מים. את האויבים שלי כבר הייתי מארחת טוב יותר. בקונקשן בוורשה נלקחנו באוטובוס אל הטרמינל, ונהג האוטובוס אמר בפולנית איפה כל אחד צריך לרדת. זה לא ממש עזר לי, אז כמובן ירדתי בטרמינל הלא נכון. "פולו מי, מדאם", אמר לי השוטר הפולני שישב שם, והעלה אותי על טרנזיט מרוטה שלקחה אותי לטרמינל הנכון.

ואיך ידעתי שזה הטרמינל הנכון? לפי כמות הישראלים שמילאו אותו, אוחזים בשקיות ענק של דיוטי פרי, צורחים ("תחשב לי כמה זה 200 זלוטי בדולרים כפרה"), ומתלוננים ("השירותים האלה סיגי גועל נפש"). בעע.

בטיסה מוורשה לישראל שוב ישבתי בחושך (כיבו את האורות כי זו הייתה טיסת לילה), וחשבתי לעצמי איך כולם נהנים ורק אני לבד בחושך. או יותר נכון, תהיתי לעצמי איך זה שלא קיבלתי כרית ושמיכה כשלכולם מסביבי היו כרית ושמיכה שחיכו להם על המושב. התשובה התקבלה רק בסוף הטיסה, כשהתברר שלישראלי שישב לידי יש ילדה שישבה מאחורינו, והיא רצתה שתי שמיכות ושתי כריות, והוא פשוט נתן לה את שלי (הוא הגיע לפניי למושב שלו). בסוף הטיסה הילדה הופיעה מולו ואמרה "איפה לשים את השמיכה השנייה שהבאת לי אבא?", וככה קלטתי לאן נעלמה השמיכה שלי. הייתי מתעצבנת, אבל הייתי חזק בקטע הפולני, ולכן רק נשפתי בהשלמה. אני, הרי, כבר אנוח בקבר. 

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/8/2007 02:14   
165 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/9/2007 03:20

 

 


 

בדרום של הצפון

ובבוקר שאחרי נסענו לטייל בדרום שבדיה.

 

השבדי, שמכיר את חיבתי למשפחות מלוכה (הנובעת מתוך אמונה עמוקה שגם אני שייכת אליהן ורק טעות גורל מוזרה גרמה לי להיוולד בפרוליטריון), לקח אותי אל הבית ששימש כבית הקיץ של משפחת המלוכה, Sofiero.

 

 

אכן, לא רע. כשאחפש בית קיץ בהחלט אשקול טירה דומה עם מדשאה בגודל הזה.

ולא רק מדשאה יש שם, אלא גם יער (עמוס בנחלים קטנים, גשרים קטנים, משחקים שהוצבו במקום עבור הנסיכים והנסיכות הקטנים, וכו), וגם חוף רחצה, הצופה אל חופי דנמרק.

 

 

 

 

גם פנים הבית לא רע בכלל, ספרתי עשרים חדרים, וזה רק בתחום שמותר לציבור להיכנס.

 

 

 

(למי שחיפש רעיון איך לעצב מחדש את פינת האוכל שלו, הנה, בבקשה. נשאר רק להוסיף את הדלתות אל המרפסת הרחבה הצופה אל הים).

 

אחוזת קינאה ומהרהרת שוב איך זה יכול להיות שנולדתי בחיפה ולא בטירה מלכותית בבירה צפונית, נלקחתי משם לשמורת טבע מהממת הנקראת Kullen.

קולן זה מצוק הצופה אל חופי דנמרק, ומלא בכל טוב הטבע – מדשאות רחבות מחד, גבעות לטפס מצד שני, ומסביב ים. נעים, נעים.

 

 

(בתמונה: שבדי אחד צופה אל אמא של מרקו, בעוד ישראלית אחת מנסה להסדיר את נשימתה אחרי הטיפוס על הגבעה).

 

אז בקולן טיפסנו כמה גבעות, צפינו אל הים, הסתכלנו בשבדים ובדנים עם ילדיהם שמטיילים בכל האזור, ובאופן כללי קינאתי בהם מאוד על מזג האוויר הנוח הזה של הקיץ שלהם פלוס הנוף הכה שווה שלהם (וגם בזה שהם כולם בלונדינים, אבל זו כבר קינאה ישנה).

 

ומקולן נסענו לאוסבי, עיירה המפורסמת בזכות העובדה שמפעל הצעצועים Brio, שמתמחה בצעצועי עץ, יצא ממנה, ואכן, במקום יש מוזיאון לצעצועים. מומלץ לילדים.

רק שאנחנו לא הלכנו למוזיאון, אנחנו הלכנו לארוחת ערב אצל דוד נוסף של השבדי.

כולי נכונה לזוועה קולינרית נוספת, שמחתי לגלות שהדוד הזה הוא היפוכו המושלם של הדוד הקודם. הוא מן עשיר שבדי ותיק, חובב ציד וטיולים בעולם, וכל ביתו הענק מקושט בכל מיני דברים שאסף איתו. ואם זה לא מספיק, אז אשתו ובתו חובבות בישול, וכך, לשולחן הארוך העתיק אליו ישבנו, עם שנדליר הקריסטלים מעל, כמובן, הוגשה מנה ראשונה של בצק פילו ממולא בפטריות קנטרל ("נקטפו הבוקר", הובטח לי). למנה עיקרית הוגש בשר ציד עם רוטב יין ותפוחי אדמה וגזר בתנור, ולקינוח פאי אוכמניות (שגם הן נקטפו הבוקר, הובטח לי שוב). יין תואם הוגש כמובן לכל מנה.

השבדי, שספג ממני כל הבוקר אזהרות שלא אעמוד שוב ברוטב בשר סטייל הדוד מהערב הקודם, שלח בי מבטי ניצחון בכל פעם שהדודה הודיעה לי שהקנטרל נשטפו בעדינות כדי לא לשבור אותן או שהאוכמניות נקטפו בגן האורגני.

בתחום השמות עדיין לא חל שיפור, ולשולחן ישבו נשים בשמות מרי, מריה ומיה (Mia). בנוסף ישבו לשולחן שני גברים בעלי אותו שם – פר. וכולם עוד העזו לומר: "איך מבטאים את השם שלך? עדי? קצת מוזר, לא?".

פרט לאירוע קצת ביזארי, בו הודיעה לי מריה שהיא שונאת ערבים ותומכת "בכם היהודים", וגם, חיזקה את עצמה, "גרה שני רחובות מבית הכנסת היחיד באזור" (מייד שקלתי להמליץ עליה לחסידת אומות עולם, הקרבה שכזו, בחיי), היה חביב מאוד.

 

למחרת בבוקר, עמוסת כוחות מחודשים, נסענו אל הצד המזרחי של סקונה. ראשית לקח אותי השבדי אל איזה יער. יותר נכון, שמורת הטבע Stenshuvud. אחרי טיפוס ארוך ותלול ביער, מגיעים לראשו של הר הצופה אל ים. נשמע מוכר? כן, בדיוק כמו אתמול!

 

 

בשלב החזרה מראש ההר כל ריאותיי זעקו לאוויר. השבדי הבין שהוא מאבד את הקהל וזקוק לאטרקציה ומייד.

נלקחתי אל בית הקפה Annorlunda (שבשבדית פירושו "שונה"). הפואנטה של בית הקפה החביב: אכול כפי יכולתך עוגיות.

 

 

הפעם באמת הוכיח השבדי שהוא יודע את נפש אתונו. אני, תנו לי עוגיות חמאה, ואיני צריכה שום דבר אחר*!

*חוץ משוקולד, כמובן.

 

וכך, האבסתי את עצמי בעוגיות חמאה לרוב. יאממ. הסוכר סכר את פי טוב, ועל כן עכשיו שתקתי יפה בנסיעה והפסקתי להתלונן.

הנוף של סקונה מפורסם בזה שהוא מישורי, ומלא שדות חקלאים. זה נוף מאוד פשוט, האמת: נוסעים קילומטרים על גבי קילומטרים בשדות ירוקים, תמיד נתקלים בכל מיני עדרי פרות רועות בנחת בשדות, ובכלל, הכל משדר "כאן הכל שלו". יש לי שתי תובנות מהנסיעה:

1. כל עשרה קילומטר יש כפר. לכל כפר יש כנסייה. בכל כנסייה יש שירותים ממש בסדר.

2. ממש כמו בוואדי ערה, בכל מקום בו הרדיו לא קולט שום תחנה מוכרת, תופיע לפתע על הסקנר תחנה עם מוזיקה ערבית.

 

 

כן, גם העננים האפורים והקור שימחו אותי מאוד.

עד שגיליתי שהתחנה הבאה היא חוף רחצה. השבדי באמת חשב ש-15 מעלות וגשם גורמות לי חשק עז לרחוץ בים.

ייתכן שעוד הייתי שוקלת את זה, אבל מבט אחד במים גרם לי להבין שאין סיכוי. המים היו שחורים.

 

 

"נו", אמר השבדי, כבר פושט חולצתו, "שנשחה?"

"הייתי שמחה", אמרתי, "רק בדיוק לא בא לי לשחות במיכלית נפט"

"מה פתאום נפט?" נעלב השבדי, "שום מיכלית לא זלגה פה באחרונה. אני חושב"

החלטנו לוותר על השחייה.

 

ומשם נסענו אל Ales Stenar (עוד) שמורת טבע. והפעם, אטרקציה – שורה של אבנים עתיקות מסודרות בצורת ספינה בראש הר. מטפסים על גבעה מהממת (בנוהל הרגיל – דשא ירוק צופה אל ים), ומגיעים אל האבנים המוזרות האלה:

 

 

 

אחרי צפייה באבנים (יש כמה תיאוריות לגבי פירושן) התפנינו לטייל. מדובר במקום מקסים – ראש ההר שטוח, וכולו צופה לים. הרבה משפחות מגיעות לשם בשביל הפיקניק. והרי תמונה – משפחה שבדית בפיקניק. מי בלונדינים מי.

 

 

אחרי הירידה מההר נתקלנו במסעדה המקומית, המגישה רק דגים שנתפסו זמן קצר לפני כן.

 

מייד התחרטתי שמילאתי את עצמי בעוגיות חמאה במקום לאכול אומגה 3 בריא. אבל פשוט לא הצלחתי לדמיין את עצמי אוכלת שוב. הייתי כה מלאה מהעוגיות. באסה.

 

משם נסענו אל האתר האחרון של טיולנו בדרום שבדיה, העיר איסטאד – Ystad. שם, כך נטען, יש עיר עתיקה מהממת.

 

 

האמת, לא מאוד התרשמנו. שנה של מגורים בעיר העתיקה של שטוקהולם הפכו אותנו למאוד בררנים בערים עתיקות.

 

משם נסענו למאלמו, להחזיר את האוטו ולקחת רכבת אל התחנה הבאה בטיול – קופנהגן. ועל קורותינו בממלכה שמשהו רקוב בה ותושביה חושבים ששבדים יכולים להבין אותם – בפעם הבאה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 12/8/2007 15:56   בקטגוריות תמונות בירוק או אפור   
129 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/8/2007 13:48

 

 


 

מפגש משפחתי שבדי

אחרי שבוע וחצי בשטוקהולם יצאתי לטיול בדרום שבדיה ובדנמרק. זה איזור שלא הייתי בו מעולם, והשבדי הציע שניסע ביחד והוא ידריך. הסכמתי. השבדי הציע גם שנפגוש את משפחתו העניפה המתגוררת באזור. ברגע של חולשת הדעת הסכמתי גם לזה. מדובר במשפחה שלא פגשתי מעולם כשהיינו ביחד, גם השבדי עצמו לא ראה אותם כעשר שנים, ועד כמה שידעתי יש שם די הרבה בני דודים בגילאים שלנו.

 

מה שלא לקחתי בחשבון זה העובדה שכמו שאר משפחתו של השבדי, גם זו שבדרום לא אירחה מעולם יהודים, בטח לא לארוחת ערב. האירוע, כצפוי, גרם להם ללחץ. וכך, יומיים לפני הנסיעה התקשר אליי אביו של השבדי ואמר: "אממ, עדי, לקראת ארוחת הערב אצל אח שלי, את יכולה להזכיר לי מה את לא אוכלת?" "אני לא אוכלת רק אורז לבן", עניתי בעליצות. מעברו השני של הקו נשמע אביו של השבדי לא משוכנע: "את בטוחה? אין איזה משהו מיוחד בקשר לאוכל שלך?" "לא", עניתי די בתמיהה. רק כמה דקות אחרי שניתקנו נזכרתי בעניין הכשרות וקלטתי את פשר השיחה. מודה שדי השתעשעתי.

 

אז בבוקרו של יום רביעי לקחנו רכבת משטוקהולם למאלמו. ברכבת בדרך התמסרתי לקריאת איכות.

 

(האפטון בלאדט הוא צהובון עסיסי).

 

במאלמו לקחנו רכב, ומשם נסענו ללונד, אל דודו של השבדי. זה התגלה כגבר שבדי טיפוסי, נבוך בעליל, אינו יודע להביע רגשות, ולמרבה הצער גם גרוש שאינו יודע לבשל. הבית שלו התגלה כבית אבן גדול, מוזנח, אפל ומבולגן. עוד לפני שהתאוששתי מהבית התנדב הדוד להוציא אותנו לסיור בעיר. וכך, מתה לפיפי כי לא הספקתי בבית, קרטעתי בעקבות השבדי ודודו, שסיפק לנו עשרות אנקדוטות משמימות על הבניינים מסביב ("בבניין הזה ישבה האגודה האגרונומית של לונד, עד שהועברה לכאן המחלקה לשפות של האוניברסיטה". אין מה לומר, מרתק).

 

החלק הדרומי של שבדיה, שנקרא סקונה, ידוע בכך שתושביו מדברים שבדית בניב טיפה שונה מהשבדית הרגילה, מעין שבדית בהשפעה דנית. כך שבעוד הדוד נושא את הרצאתו המשמימה על העיר לונד, הבנתי רק כל מילה שנייה שאמר. הייתי יכולה להסתדר עם זה מצוין, אילולא התעקש השבדי כל חמש דקות לשתף אותי בשיחה ואמר: "מה את אומרת על זה עדי?" רר. אבל מתברר שהתשובה "מאוד מעניין" הייתה נכונה ברוב המקרים.

 

אחרי הסיור הארוך כגלות שבמהלכו ללא ספק נגרם נזק לאחת הכליות שלי, חזרנו לבית, והדוד החל בהכנת ארוחת הערב. הוא לקח גוש בשר טחון ("הממ, זה בשר של חזיר", אמר בהתנצלות, "אחי אמר לי שאין בעיה עם ה, אממ, האוכל המיוחד שלכם"), טיגן אותו עד צאת נשמתו, ואז שפך כפית מלח ושתי כפות חלב על הזוועה. בלי שום בצל או תבלינים, חלילה. את מנת הגורמה הזו הוא צירף לספגטי, שם בקבוק קטשופ על השולחן, ואמר: "בבקשה, פסטה ברוטב בשר".

 

לארוחה התייצבו ארבעת בניו של הדוד, להלן בני דודיו של השבדי, בגילאי 20 עד 26. אם יש משהו שאופייני למשפחה של השבדי, זה שכל משפחתו נראית כאילו יצאה מאותו מפעל – כולם בלונדינים גדולים בעלי פרצוף זהה. למרבה הצער, לארבעת הדודנים האלה היה אותו פרצוף, אותה קומה (מטר תשעים) ואותה בלורית שיער. השבדי, שלא ראה אותם עשר שנים ואובייסלי התקשה להחליט מי הוא מי, אמר בכלליות: "תכירי, אלו הם מתיאס, אנדריאס, יונאס וניקלאס". ישר נזכרתי ביום בו הכיר לי השבדי את דודניו מצד אמו, התאומים הנריק ופרדריק, והתאומות ברטה וגרטה. יש הורים שצריך לקחת להם את הביציות כשהם קטנים.

 

ארבעת הדודנים הנהנו באחידות, ואני עפעפתי בחום. בכל זאת, הם די שווים. הלכתי לעזור לדוד במטבח (עלק פמיניזם שבדי, יצא שהבחורה היחידה בבית עזרה במטבח). הבעיה החלה כשהדוד שלח אותי לשאול את אנדריאס אם הוא הביא יין. "מי מהם הוא אנדריאס?" לחשתי לשבדי. "אנדריאס הוא הבלונדיני הגבוה", ענה השבדי ברצינות גמורה. רר, אילולא כבר עזבתי אותו הייתי עוזבת אותו באותו הרגע.

 

ארבעת הדודנים, כמו גם השבדי ודודו, דווקא חיבבו מאוד את מנת רוטב הבשר שלהם, ושפכו על העניין ליטרים של קטשופ. אני די התחרטתי שלא טענתי שאני שומרת כשרות, כי הייתי שמחה לתירוץ מנומס למה לא אגע בערימת הבונזו הזו, אבל לא מצאתי אחד כזה, וכך נאלצתי לאכול גם. בעע.

 

אחרי הארוחה ומספיק אלכוהול כדי לשחרר את חרצובות לשונם, פרצו בני המשפחה בשיחה ערה, כולה למרבה הצער בניב הדרומי המיוחד שלהם. יצא שהבנתי רק את תשובותיו של השבדי, כלומר רק בערך שליש מהשיחה. למרבה הצער חש השבדי כורח לשתף אותי בשיחה, ועל כן מדי פעם אמר "ומה את אומרת על זה עדי?" גם פה נמצאה התשובה "מאוד מעניין" מספקת. אני מניחה שדודניו חושבים שאני בחורה מאוד משעממת וחסרת דעות משל עצמה, אבל ווטאבר.

 

זה היה בסביבות עשר בלילה שריחמתי על עצמי מספיק בשביל לבקש להיות מובלת אל החדר בו אני אמורה לישון. הדוד קפץ על רגליו והוביל אותי דרך מדרגות תלולות לקומה השנייה, שם, אחרי מסדרון ארוך ואפל, פתח דלת חורקת לחדר בעל קירות כהים שלדעתי לא דרכה בו כף אדם בעשר השנים האחרונות, ואמר: "כאן את תשני". מעל המיטה העתיקה מצאתי תמונתה של דודה עתיקה לא פחות, שבוודאי הייתה מתפלצת למחשבה שיהודייה תישן לה במיטה, אבל מואאאה, עשיתי את זה בכל זאת.

 

אם לא הספיקה לי האווירה הברגמנית (אינגמר המסכן מת יום קודם) אז נשמתי כמעט פרחה מעורי כשצלצול חורקני נשמע בחדר, עשר דקות אחרי שנכנסתי אליו.

 

 

 שעון הסבא הזה היה תלוי בכניסה לחדר, וללא רחמים הוא מצלצל ארבע פעמים בשעה. כן, ישנתי מצוין, אין מה לומר.

 

בבוקר קמתי ופתחתי את הווילון לנוף תואם לאווירה בבית.

 

 

אחרי ארוחת בוקר אופיינית לשבדיה (בקצרה: הרבה ממרח כבד. פיחס) אותה הורדתי עם הרבה תה, יצאנו לטיול האמיתי בדרום שבדיה ("תעצור במקדונלדס", צווחתי על השבדי, "אני חייבת קצת צבעים עליזים"). וזה בפרק הבא.

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/8/2007 17:24   
107 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/10/2007 02:00