ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2008

 

הטיול לאיטליה – פסטיבל סן רמו

בדרך מאגם אנסי לגבול איטליה עוד עצרנו לקנות קרואסונים באיזו מאפייה כפרית. זו הייתה תחילתו של שבוע פחמימתי במיוחד, שבו שנינו האמנו עמוקות בפתגם הידוע "בטיול הקלוריות לא נחשבות".

אז מכרסמים קרואסונים הגענו למעבר הגבול בין צרפת לאיטליה. מדובר במנהרה שעוברת מתחת לאלפים, ובכניסה אליה צריך לשלם מעבר. שילמנו כבר כמה פעמים מעברים בכבישי אגרה, והנחנו שיהיה מחיר דומה – משהו כמו ארבעה-חמישה יורו.

33 יורו. זה מה שהראה הצג. "תגיד לו שיש לו טעות", לחשתי לאופנוען, "אנחנו רק רוצים לעבור במנהרה, לא לקנות אותה".

לא טעות. 33 יורו. רר.

 

באיטליה ירדנו לטורינו, ומשם לקחנו את הכביש דרומה לסן רמו.

בסן רמו חיכתה לנו חברתי האיטלקיה משבדיה, שרה. שרה ובן זוגה השבדי שכרו דירה לחודש בסן רמו. "יש נוף לא רע מהדירה", כתבה לי שרה לפני שהגענו. לפי הוראות ההגעה שלה, טיפסנו, טיפסנו וטיפסנו במעלה הגבעה של סן רמו עד שהגענו פשוט לפסגתה. ובכן, היה שווה. מכירים את השיר "חלון לים התיכון"? אז לשרה ולחבר שלה הייתה מרפסת לים התיכון.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

זה הנוף מהמרפסת של שרה. או יה.

 

הפגישה המחודשת עם החברה משטוקהולם שלא ראיתי כבר שמונה חודשים הייתה מאוד משמחת. היא הספיקה ללדת בחודשים האלה, ועל כן זכיתי להכיר גם את התינוק האיטלקי-שבדי החדש.

האופנוען המסכן נאלץ להמתין בסבלנות בכל פעם שמרוב התלהבות עברתי לדבר עם שרה ובן זוגה בשבדית. אבל גם הוא נאלץ להודות שהמבטא של שרה שובה לב. "עעעעעדי, כמה זמן לא התררררראינו". הו.

 

מתברר שהחיים בדירה מתנהלים סביב המרפסת. כל הארוחות נאכלות שם (נוף מדהים, בריזה נעימה, מה צריך עוד?) וגם כל מה שלא דורש להיות בתוך הדירה מתקיים במרפסת.

כשהגענו היה השולחן כבר ערוך לארוחת הערב.

 

 

 

סיפרתי לאופנוען סיפורי נסים ונפלאות על הבישול של שרה, ולמרבה השמחה היא הצדיקה את הרפיוטיישן.

למנה ראשונה הוגש טונאטו וילט, או טונאט וילטו, איך שלא אומרים את זה. זה פרוסות דקות של עגל, ועליו קרם של טונה וצלפים. נשמע מוזר, אבל ממש ממש טעים. ליד זה הוגשו עגבניות אדומות אדומות, עם מלח גס זרוי עליהן.

 

 

 

העגל וקרם הטונה היו מעולים. וגם הזכירו לי קצת מנה קייצית מהמטבח השבדי: פרוסות רוסטביף דקות עם סלט תפוחי אדמה, שאוכלים שם בכל הזדמנות שעולה הטמפרטורה מעל 20 מעלות (לפחות שלוש פעמים בקיץ טוב).

אני: יואו, זה מזכיר לי את המנה השבדית של הרוסטביף

שרה נועצת בי מבט מזרה אימה

אני: מה, לא?

שרה: זה רק נדמה לי או שהשווית עכשיו את הבישול שלי לבישול שבדי?

אני (נזכרת שאין עלבון גדול מזה, ושאורח שהיה אומר את זה לי היה עף מהבית, ומשנה גישה): מ-ה פתאום, לא דומה בכלל, לא מזכיר בשיט

החבר של שרה שולח לי מבט שאומר "ניצלת בנס יא מטורפת".

 

אחרי העגל והטונה הוגשה פסטה וונגולי. צדפות מהשוק באותו יום בשמן זית וספגטי. תודה אלוהים.

אחרי השקיעה הודלקו נרות, ומצאנו את עצמנו על מרפסת מול הים התיכון, בריזה נעימה, יין ונרות. תודה אלוהים.

 

 

 

בשלב הזה התינוק של שרה ובן זוגה נרדם, ועל כן הם מייד הודיעו שהם הולכים לישון גם. האופנוען ואני לעומת זאת ירדנו אל העיר, ועשינו סיבוב בסן רמו. שזה, אפרופו כפר סבא, מאוד דומה לאילת. ואני רק חצי צוחקת.

מה שכן, יאכטות כמו שהיו שם במעגן לא ראיתי בארץ מעולם. עשינו ביניהן סיבוב כשאנחנו פעורי פה.

 

למחרת בבוקר קמנו מוקדם, ישירות אל המרפסת.

 

 

 השעה שבע וחצי בבוקר, שרה ואני בשיחה ערה.                                              (צילום: האופנוען)

 

 

אכלנו ארוחת בוקר איטלקית, שזה, מתברר, פשוט מתוקים. אז אכלנו עוגיות. החבר של שרה, שזכר את השריטות שלי, אירגן לי במיוחד עוגיות מקמח מלא. "תודה", אמרתי לו, בעוד אני בולסת ביסקוויטים איטלקים עם שוקולד ששרה שמה על השולחן.

 

אחרי ארוחת הבוקר עוד דיסקסנו קצת לאן אנחנו נוסעים בימים הקרובים. התוכנית הייתה לשכור אופנוע לשלושת הימים הבאים, ואנחנו רצינו מקומות טובים לנסוע עם האופנוע אליהם. שרה המליצה על איזה מקום ליד גנואה.

אני: גנואה, העיר של מרקו??

שרה (מקמטת את מצחה): מרקו? הוא היה איתנו בכיתה?

אני: הממ, לא, מרקו מ"הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס. אין ילד ישראלי שלא מכיר

שרה (בטון מתפעל): וואו, מערכת החינוך הישראלית באמת מלמדת ספרי מופת אמיתיים

אני שומרת על שתיקה לגבי מאיפה כל הישראלים מכירים את מרקו.

(למרות שלהגנתי ייאמר שבאמת קראתי את "הלב", ואני מדברת על הספר האמיתי, זה שסיפורו של מרקו הוא רק סיפור אחד בתוכו)

 

 

האמת שמיהרנו, לאופנוען ולי ציפה היום הכי מאתגר: להגיע למילאנו (שלוש שעות נסיעה), לעשות צ'ק אין במלון, להחזיר את הרכב השכור (עד 12 וחצי בצהריים) ולרוץ להביא את האופנוע השכור (עד שלוש בצהריים). כל זה כשאנחנו לא מכירים את מילאנו, אין לנו מושג איפה המלון או איפה השכרת האופנועים (בדיעבד: בשני קצוות עיר שונים).

וכך, אחרי נפנופים ארוכים לשלום והבטחות לביקורים (אני: אני אבוא לשבדיה. שרה: אנחנו אולי נבוא לישראל. החבר של שרה: אבל כנראה שלא) יצאנו לדרכנו.

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/9/2008 14:17   
97 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/10/2008 02:35

 

 


 

הטיול לאיטליה – החלק שלא באיטליה

בשבוע וחצי האחרונים הייתי באיטליה.

 

~פאוזה לקללות מצד הקהל. אני יודעת, הייתי בבודפשט רק לפני שלושה שבועות. בסדר, בסדר, זה נראה כאילו אני נהנתנית מושחתת, מארי אנטואנט קטנה על ידי וכו. מה אני אגיד, זה לא היה אמור להיות כל כך קרוב אחד לשני, בודפשט ואיטליה, אבל איכשהו יצא. וכאילו, סליחה, אני לא רק נהנית בחיים, אני גם מחפשת דירה, ותאמינו לי שזה זוועה עם השוק הנוכחי~

 

הכל החל כשחברתי האיטלקיה משבדיה, שרה, הודיעה לי שהיא ובן הזוג השבדי שלה שוכרים דירה לחודש בסן רמו, ואנחנו מוזמנים. לינה חינם באיטליה ואני לא אסע? איזו מין ישראלית אני? מייד הזמנו כרטיסים.

 

וככה, בשבוע שעבר, בשעת בוקר, נחתנו באיטליה. לקחנו אוטו ועלינו לשוויץ.

בדרך עברנו באגם מאג'ורה.

עצרנו את האוטו, ויצאנו החוצה לנשום.

 

 

 

ולחשוב ש-12 שעות קודם עוד הייתי תקועה בפקק בבוגרשוב. הכל נראה רחוק מאוד פתאום.

 

 

ואז חצינו את הגבול לשוויץ. גם שם, איזו הפתעה, רגוע ויפה.

 

 

 

 

"אני לא מבין מה ההתלהבות", אמר האופנוען בטון תמים, "הנוף בכביש ליד פתח תקווה לא פחות יפה".

 

 

נסענו לשווייץ כי לאופנוען יש חברים שגרים בניון, שזו עיר לחופי אגם ז'נווה. מדובר בזוג חברים אירים, ג'וני ודארה, ונשותיהם האירית והדרום אפריקאית.

מתברר שאירים הם העם הכי מצחיק באירופה. באמת. הכרתי מלא אירופים, ומספיק זמן בשביל בשביל לדעת שלשבדים, למשל, יש חוש הומור ממש מעפן, ושאיטלקים הם חברים כיפים ותמיד יודעים איפה לאכול וכו, אבל מתברר שאירים, אירים הם פשוט מצחיקים. כלומר, אם מבינים את המבטא שלהם. הבנתי רק חצי ממה שהם אמרו.

 

דקה אחרי שהאופנוען הציג אותי לפני האירים כבר שאל דארה: "נו, איך האופנוען בתור חבר?"

אני: He's the best

ג'וני: או אלוהים, אני עומד להקיא

 

החבורה האירית לקחה אותנו למסעדה שוויצרית מקומית, שהגישה כמובן רושטי, הלביבה השוויצרית המפורסמת, ומעליה עוף או כבש. היה פשוט אבל טעים. הורדנו הרבה אלכוהול עם זה. היה מצוין.

 

את הלילה העברנו בניון, ולמחרת בבוקר קמנו לטיול בעיר. אין מה לומר, יפה ורגוע. עיר שוויצרית קלאסית, עם בניינים אירופים ושוק ירקות ומרקחות ביתיות במרכזה.


 

 

היה רגוע ושלו. הלכנו להיפרד מג'וני ודארה, והם, מצחיקים שכמותם, שידעו שאנחנו בונים על טיול על אופנוע בהמשך, הודיעו לנו שבמיוחד בשבילנו ביצעו ריקוד גשם על הבוקר, וקינחו בהדגמה. היה פשוט מצחיק.

~כמה ימים מאוחר יותר, על האופנוע, נגלה שריקוד הגשם שלהם עבד כמו גדול. רר~

 

יצאנו לדרך ונסענו לז'נווה. טיול רגלי קצר הוכיח לנו שהאגם אותו אגם, והיופי אותו יופי. מפרגנת 

ומשם ירדנו לצרפת. הדרך בין שוויץ לצרפת, כמה לא מפתיע, מהממת.

 

 

 נסענו לאגם אנסי. שמבטאים את זה Annecy, לא כמו אנסי קצב. על חופי האגם שוכנת לה עיר קטנה, וכן, כמובן מקסימה.

האגם יפה, שוכן בין הרים ירוקים, וכן, רגוע.

 

 

העיר עצמה מלאה בבתים עתיקים ובתי קפה ומסעדות.

 

ויש גם תעלות שנותנות תחושה ונציאנית.

 

 

 

ומכל רחוב כמעט ניבטים ההרים. יפה כבר אמרתי?

 

 

"מזכיר לי את כפר סבא", סיכם האופנוען.

 

 

באנסי התאכסנו במלון קטן במרכז העיר. בעליו התגלה כאיש חביב, ואחרי שהאופנוען הרשים אותו בצרפתית (עלק "אני לא יודע צרפתית". מולייר היה מחוויר לצידו), גם שמח לתת לנו המלצות אישיות. וככה הגענו לאזור מסעדות קצת חבוי, ובו מסעדה אחת מקסימה בשם  Ah! La Belle Excuse  שאתם חייבים להודות שזה שם מקסים ("אה! התירוץ היפה").

 

אכלנו שם גבינות, ובשר, וסלט, ויין, והיה כל כך טעים. האופנוען הזמין סלט גדול, ואז סטייק, והמלצרית החוצפנית ניסתה למנוע את זה. "סה בוקו!", אמרה בלהט, "סה בוקו". האופנוען טפח על חזהו בחיוך. "תעמיסי", אמר, או משהו כזה בצרפתית.

ואכן, חיסל יפה את הכל. בשלב הקינוחים כבר די רצה להתעלף, אבל נזכר באבא שלי והחליט להילחם על כבודו. הזמנו גם קינוח.

היה פונדנט שוקולד מעולה.

 

הרגשנו כה אשמים שאכלנו כה הרבה, שיצאנו לטיול רגלי בעיר אחרי האוכל.

אין מה לומר, העיר יפה גם בלילה.

 

חזרנו למלון בקושי והלכנו לישון.

למחרת החלנו במסע הארוך לאיטליה.

ועל כך – בפוסט הבא.

 

פרומואים:

ממה התרשם האופנוען יותר, מהמבטא של שרה או מהבישול שלה? (היא עשתה פסטה וונגולי, כך שקל לנחש)

האם כדאי לנווט במילאנו לפי שלטים? (לא)

כמה עולה לעבור במנהרה בין צרפת לאיטליה? (הרבה יותר מדי)

וגם: כך תירטבו ותקפאו על אופנוע בכביש באיטליה. זה כדאי!

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 18/9/2008 02:38   
132 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של המלוכסנת הרחוקה ב-29/9/2008 16:08

 

 


 

בודה, פשט ומסביב להן

"טיסה של שלוש שעות? פחח. מה זה, הטייס אומר 'גבירותי ורבותי, נא חיגרו חגורות לקראת ההמראה, והשאירו אותן, תיכף נוחתים'"?

(אחינו הקטן התרגל לטיסות של 16 שעות ללוס אנג'לס)

 

הייתי שמחה לומר ששלוש שעות טיסה לבודפשט חלפו ביעף, אבל הטיסה שלי יצאה בחמש בבוקר, והייתי בשלוש בשדה, כך שלישון לפני לא הספקתי. ובטיסה עצמה ישבתי שורה אחרי משפחה עם הרבה ילדים, שכולם ישנו. כולם חוץ מהתינוקת שצרחה בלי הרף. באיזשהו שלב, די כועסת, הצצתי קדימה וגיליתי שגם האמא ישנה, בעוד התינוקת צורחת על ברכיה. איך זה בכלל אפשרי? אני לא רוצה לומר מאיזו קהילה הם היו, כי סטיגמות?? אני?? אבל ממש הצטערתי שדווקא את התינוקת הזו לא שכחו בשדה התעופה.

 

בבודפשט, בשבע בבוקר, כולי דבוקת עפעפיים, ניגשתי לקחת את המזוודה שלי, וגיליתי שההונגרים בעלי פחות מודעות פוליטית מישראלים. מסוע המזוודות של הטיסה שלי חלק מסוע עם טיסה אחרת.

 

 

 

השלום מתחיל בבודפשט, או יה.

אניווי, כיוון שהתחלתי את יומי הראשון בבודפשט ללא שינה בכלל בלילה שלפניו, לא ממש התחשק לי לבלות. נכנסתי ישר למיטה, לשינה של שלוש שעות, שלאחריה (עם כל ההגעה משדה התעופה והפקקים זה כבר היה אחר הצהריים) יצאנו האופנוען ואני להליכה קלה, ואכלנו ארוחת ערב.

 

ואחרי ארוחת הערב, נסענו למקום שנקרא "בייג'י קאפו", והוא בעצם העיר העתיקה של בודפשט. המקום מהמם, ואילולא ישנתי שלוש שעות באותה יממה גם הייתי זוכרת להביא מצלמה איתי לשם. אבל לא. אז אני יכולה רק לספר שיש שם ארמון, ורחובות קטנים מרוצפים באבנים, ונוף מהמם לנהר וגשריו, והמון בתי קפה ומסעדות, ואווירה מקסימה.

 

למחרת, מאוששת קמעא, לקח אותי האופנוען אל מחוץ לעיר. בהונגריה יש אגם גדול שנקרא בלטון, והוא מוקף כפרי נופש שלווים ויפים. אחרי שעה וקצת נסיעה הגענו לאגם ולקחנו מעבורת.

 

 

 

 

ומהמעבורת נסענו לכפר שנקרא טיהני Tihany. זה כפר קטן ושלו, השוכן על ההר הצופה על האגם, ובו שבילים לטיולים מקסימים.

 

 

    

 

 

ומדי פעם יש תזכורות באיזו מדינה אנחנו.

 

 

 

 

 

 

הכפר היה באמת מהמם, ואחריו לקח אותי האופנוען לאתר הבא, שם, כך הסביר לי, נאכל צהריים אחרי טיול קצר. כמה קצר, שאלתי, עשר דקות הליכה, שיקר. וגם שכח לומר שמדובר בהליכה שכולה טיפוס על הר תלול.

 

 

 

 

 

אני די חזקה בתלונות, וכיוון שהשמש קפחה על ראשי וממש יכולתי לחוש נמשים חדשים צצים עליי, כבר חשבתי לפצוח בהן. אלא שאז הגענו למסעדה. בראש הר ניצבת לה מסעדה הונגרית מפורסמת בשם Kisfaludy Haz, והיא מגישה אוכל טוב בנוף מהמם.

זה היה השולחן שלנו:

 

 

 

וזה הנוף הנשקף ממנו:

 

 

 

היה פשוט מהמם. ואכלתי הורטובאג'י, שזה בלינצ'ס עם בשר ברוטב פפריקה ושמנת חמוצה, ופפריקאש דג שפמנון, שהיה נתחי דג שהוגשו, ובכן, ברוטב פפריקה ושמנת חמוצה. היה מעולה.

 

כל האזור הזה, מתברר, הוא אזור שעושים בו יין. ועל כן, כל העלייה לראש הר צפינו בכל מיני יקבים שמציעים לטעום מפרי יקבם.

בדרך חזרה למטה כבר שילבנו טעימת יינות. ראשית עצרנו במין יקבון קטן, בעצם בית שעושה יין ביתי, ובגלל שהיה חם נורא, שתינו פרוץ', שזה יין לבן מעורב בסודה/מים קרים. נשמע זוועה, אבל ממש טעים ביום חם.

 

 

 

 

ומייד לאחריו הלכנו ליקב אמיתי, שחבר של האופנוען המליץ לנו עליו. מן סככה מכוסה בגפנים בין הכרמים, שם מגישים לך את בחירתך מהיין שלהם.

 

 

 

שתינו את הריזלינג המקומי, היין היה כה מעולה שקנינו בקבוק. יאי.

ומשם, הלומי יין ושמש, בחזרה. צנחנו למיטה בלילה כמו שני בולי עץ. שאני ארדם לפני עשר בלילה? מי היה מאמין.

 

 

 

"להגיד שנוסעים לאירופה כשבעצם נוסעים להונגריה זה כמו להגיד שקונים באיקאה כשבעצם קונים בחדר מציאון הזה שיש בסוף, של הסוג ב'"

(אחינו הקטן לא התרשם מביקורו בבודפשט)

 

 

ביום השלישי בבודפשט יצאנו האופנוען ואני לסיבוב בתוך העיר. מביקורי הראשון בעיר, וגם מהתרשמותו של אחינו הקטן, לא ציפיתי להרבה. כך שהיה משמח לגלות שמדובר בעיר ממש מקסימה.

פתחנו את היום בבית קפה ליד הכנסייה הגדולה במרכז העיר.

 

 

 

ואחרי שהתאוששנו ("קפה הם לא יודעים לעשות", קבע האופנוען בצער) נכנסנו לכנסייה, שממש יפה בפנים.

ובין היתר, יש בכנסייה הזו תצוגה של איזה מלך שהפך לקדוש, סנט אישטוון. ובאיזשהו שלב כתוב שאישטוון המסכן מת, אבל יד ימינו המשיכה לעשות ניסים. הנחתי שמדובר באיזה יועץ שהיה יד ימינו של המלך, עד שקלטתי מההסברים ומהתמונות שמדובר בממש יד ימינו, איבר מגופו, שיצאה לסיבוב הופעות במדינה בלי שאר הגוף, אחרי שהוא מת. "איך זה קרה שיד ימין שלו נפרדה מהגוף?", תהיתי. "הוא שכח את ירושלים", הסביר האופנוען.

 

ואחרי זה הסתובבנו לנו בכל העיר. היה פשוט מעולה. העיר יפה, מלאה בניינים בסגנון אירופאי עתיק, מלאה תרבות ובתי קפה, פשוט קסום.

ואז לקח אותי האופנוען לפאב שהכיר. מדובר במן פלורנטין של בודפשט, והפאב הזה יושב בין חצרות פנימיות באחת הסימטאות. הוא מורכב כולו מספסלים ושולחנות בצבעים שונים, והכל זועק אווירה.

 

 

 

 

היה כיף ומאוד אירופי. בדיוק מה שרציתי.

(ואגב, שתי בירות גדולות כולל טיפ בעשרים שקל. מצאתי את גן עדן, איגן איגן).

 

 

וביום הרביעי לביקורי בבודפשט קמתי וקלטתי שכבר ארבעה ימים אני נמצאת באותה עיר עם סניף של H&M, ועוד לא שלפתי מהארנק אפילו פורינט אחד שנועד לקניית בגדים. האופנוען ניסה לומר משהו על איזה מנהג הונגרי ללכת לחמאם, אבל אני צווחתי "מה אנחנו, טורקים??" ודרשתי את מנת הצרכנות המערבית הקלוקלת שלי.

 

אחר כבוד הוביל אותי האופנוען לקניון חדש, שנקרא Arena Plaza ונעלם לעבר אדי המרחצאות. אני בינתיים הסתובבתי בקניון הזה, ולא נותר לי אלא לקנא. זה קניון ממש אמריקאי, עם כל המותגים השווים, והכל כל כך תרבותי ושווה. אוף.

 

האופנוען הבטיח לי ארבע שעות של קניות, ועשה לי הפתעה והופיע אחרי שלוש (רר). תורידו מזה את עשר הדקות שביליתי בתור לשירותים, ויוצא שהייתי סופ"ש שלם בחו"ל ועשיתי פחות משלוש שעות קניות. זה לא קרה מעולם, וגם המזוודה שלי הופתעה מאוד מזה שאין אובר ווייט. היא לא רגילה להיסגר בקלות.

 

 

 

"כבר בשדה התעופה אני מארגן לך סנדוויץ' פפריקה, שתתרגלי"

(האופנוען מנסה להחזיר אותי לשורשים)

 

אכלתי בסוף השבוע הזה הרבה פפריקה. היה לי טעים. ביום החמישי והאחרון לביקורנו למשל, שוב יצאנו מהעיר. חייבים להוריד את הכובע לפני האופנוען: הוא אירגן מחבר שלו המלצה על מסעדה באזור מיוחד, ולקח אותי לאזור מקסים, שמטיילים בו בין הכרמים והיקבים.

 

כדי להגיע למסעדה, צריך קודם כל להגיע לכפר שנקרא Etyek. נוסעים בין בתיו השלווים והמקסימים.

 

 

ואז יוצאים מהכפר ועולים על איזה שביל כורכר, שבו יש מעט בתים והרבה כרמים.

 

 

 

 

ואז, בין הכרמים, מתגלה מבנה אבן.

 

 

 

 

וזו המסעדה, Haraszthy Vallejo

 

 

 

הכל מרגיש מאוד טוסקני, ואכן, שנייה אחרי שהתיישבנו כבר הגיעו לשולחן שמן זית, פסטו ולחם טרי.

 

 

 

 

הייתי מספרת לכם מה הזמנתי למנה ראשונה, אבל אני מפחדת מפעילי זכויות החיות, ורק רוצה לציין שגם אני נגד פיטום אווזים ובארץ אני לא נוגעת בכבד אווז. רק שזה מאכל כל כך הונגרי, והרי אני באתי לשם האותנטיות.

לא משנה, האופנוען הלך על פלטת נקניקים הונגרית, והופתע לקבל מנה עצומה. "הזמנתי את הקטנה", אמר למלצר, שענה: "זה הקטנה". אהה.

 

 

 

האופנוען קצת נחרד, כי נזכר שהזמין למנה עיקרית סטייק 700 גרם. לא נורא, ניחם את עצמו, זה 700 גרם עם עצם. כשהגיעה המנה התברר שהעצם פחות דומיננטית משחשב.

 

 

(אבא, לידיעתך, הוא סיים את הסטייק הזה. לטיפולך).

 

כל מנה לוותה כמובן בכוס יין תואמת, מתוצרתו של המקום.

אחרי הסטייק הזה, ואחרי הסלמון שלי, ממש לא יכולנו לזוז. כשקירטענו החוצה גילינו שאפשר לראות גם את היקב של המסעדה.

 

 

ואחרי שיצאנו משם, קלטנו שבעצם כל הכפר הזה מקסים, והכל יקבים שמזמינים לטעום.

 

 

 

אז נכנסנו פנימה. וטעמנו. והיה טעים. קנינו עוד יין.

 

 

וכך הסתיים יומי החמישי והאחרון בבודפשט. בחיוך. כמו כל הטיול הזה. יאי.

אפשר לומר בוודאות: החוויה תוקנה, בודפשט (והונגריה) בהחלט שווה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 2/9/2008 02:43   
120 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של לי ב-24/9/2008 08:25

 

ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2006

 

דברים קטנים

זה התחיל במידע מודיעיני: ישראלי שהגיע אל נחשון סיפר לו שיש בחור ישראלי בשטוקהולם שפתח חומוס בר ישראלי לכל דבר. לקח לנו שלוש דקות מרגע קבלת המידע ועד ההחלטה שלשם הולכים לארוחת צהריים, אפילו שזה במרחק חמש תחנות סאבווי מאיפה שהיינו.

 

כשהגענו אל המקום ראינו מקום קטנטן, ארבעה שולחנות, ומאחורי הבר בחור עם תספורת שאפשר להגדיר אותה רק "תל אביבית".

"היי", אמר נחשון.

"היי" ענה הבחור.

"שלום", ניסה נחשון בעברית.

"שלום", ענה הבחור במבט חושד ועיניים מצומצמות, כך שלא הצלחנו לקבוע אם הוא ישראלי או לא.

"מה עניינים", ניסה אורן.

"סבבה" ענה הבחור.

"מצאנו!" החלפנו חיבוקים בחבורה.

 

לקחנו חומוס פטריות, חומוס בשר ושקשוקה. אחרי שהזמנו גילינו שמגיע לשולחן אוטומטית פיתות וחמוצים (!) שזה אולי טריוואלי בתל אביב, אבל משול לאירוע קוסמי נדיר בממלכת הבלונדינים קמוצי הארנק. בינתיים הישראלי (שהתברר ששמו נמרוד) החליף את המוסיקה ברקע לאהוד בנאי והגיש את החומוס, שהוא עושה בעצמו.

 

היה הלאנץ' הכי ישראלי שהיה לי מאז הביקור האחרון בישראל. (הסבר לישראלים שבארה"ב: להבדיל מהגאות במקומות ישראלים אצלכם, פה פשוט אין מקומות ישראלים). נמרוד הבעלים סיפר שלאט לאט מגיעים למקום עוד ועוד ישראלים ששומעים על זה מפה לאוזן, ושגם שבדים באים, כי הם מתים על חומוס (?).

 

 


 

 

אחרי כל ההמלצות שראיתי בישרא, החלטתי לבדוק את הסידרה הזו, "האוס". אז בינתיים ראיתי פרק אחד, ואני מודה שהתלהבתי. קודם כל יו לורי, שרק בשבילו אני אראה הרבה תוכניות. אבל גם הדמות שלו מרתקת, ומאוד מתאימה לאיך שהוא משחק. איזה כיף.

 

 


 

 

סיימתי את "בלונדיניות ברגדורף", ספר קליל ומשעשע. בהתחלה קצת לא סבלתי אותו, כי הגיבורה עלתה לי על העצבים, אבל אחרי זה הבנתי שבעצם זה כמו הסרט "קלולס", שהגיבורה היא צפונית להחריד וחייבים לצחוק מזה. הספר אגב מביא את את עלילותיה של בחורה עמוסת כסף בניו יורק, שחברתה הטובה היא יורשת רשת בתי כלבו ענקיים ומיליארדי דולרים (כלומר, מעין פאריס הילטון). הסטנדרטים שהן חיות לפיהם מאוד שונים מהסטנדרטים של חיי האנשים הרגילים (לטוס לצרפת בטיסה מסחרית במקום במטוס פרטי?? הו, הזוועה). והספר, כמובן, גם עשה לי חשק לקניות. אין חדש תחת השמש.

 

 


 

 

לארוחת הבוקר היום נקנתה גבינת כבשים באסקית, שאלבר, הצרפתי מהמעדנייה מול הבית, המליץ לאכול אותה בטמפרטורת החדר. גבינה פשוט מעולה. נקראת "באסקייר" או משהו כזה. חתיכה קטנה שווה את משקלה בזהב, אבל נו, למען הסקרנות.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/9/2006 13:24   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםספריםישראלית   
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-4/10/2006 18:23

 

 


 

פאדיחות בין תרבותיות

פגישה ראשונה עם אמא של הבנזוג. אנחנו לוחצות ידיים.

אמא של הבנזוג: זה כל כך מעניין, לפגוש יהודייה. קראתי פעם ספר עליכם.

אני: הממ, יופי.

אמא של הבנזוג: קראתי שאתם לא אוכלים חזיר.

אני: זה נכון, יהודים שומרי מצוות לא אוכלים חזיר.

אמא של הבנזוג: אז במיוחד בשבילך הכנתי לארוחת ערב עוף ברוטב שמנת!

 

 


 

 

"אוי אוי אוי, שיכר איז א גוי". אחינו הקטן פוצח בהיסח הדעת בשיר הגנאי לגויים שהיה חביב על סבא עליו השלום, בדיוק מול פניו ההמומות של הבנזוג.

 

 


 

 

כיתת השבדית הראשונה שלי, אני משוחחת לראשונה עם מישלין, מהגרת מאפריקה.

אני: מאיפה את?

מישלין: מבורקינה פאסו.

אני (בטון מעודד): לא חמודה, אני מתכוונת מאיזו מדינה, לא מאיזו עיר.

(אני מצליחה להפגין בורות והתנשאות באותו משפט!)

 

 


 

 

דקה אחרי, מישלין מוכיחה לי שהיא בורה לא פחות ממני:

מישלין: מאיפה את?

אני: ישראל

מישלין: אהה. אז את… קתולית, כן?

 

 


 

 

יום למחרת, מישלין ניגשת אליי כדי לתקן את הרושם.

מישלין: רציתי להתנצל על אתמול. קראתי אתמול על ישראל, איזו שטות זה היה מצידי לחשוב שאת קתולית.

אני: זה בסדר, אין בעיה

מישלין: ברור שאת מוסלמית. ורציתי לומר לך כל הכבוד שאת הולכת כאן בלי רעלה, למרות החוקים הנוקשים אצלכם.

 

 


 

 

כיתת השבדית השנייה שלי. פטריק האיטלקי מרצה בקולי קולות על עירו נאפולי, בהשוואה לעירה של שרה, מילאנו.

פטריק: מילאנו זה כמו אירופה. אבל נאפולי… אוהו, אצלנו הולכים עם חולצות פתוחות, ולגברים יש שיער על החזה, נראים יותר גרוע מערבים.

~אמין (אלג'יראי) ועימאד (ירדני) נועצים מבטי משטמה בפטריק~

פטריק (בטון ידידותי): שלא תיעלבו, כן? ערבים, אלה פוגעים להם בכבוד, ישר מוציאים סכין.

~אמין נראה כאילו עוד שנייה הוא מוציא את הסכין~

 

 


 

 

קיאנה (חברתי האמריקאית-שחורה) לוקחת מונית בגטבורג.

נהג המונית: מאיפה את?

קיאנה: מיאמי.

נהג המונית: גם החברה שלי מאפריקה.

קיאנה: אני לא מאפריקה. אני אמריקאית.

נהג המונית: יש לנו הרבה מהגרים מאפריקה עכשיו. עדיף לכם פה מאשר באפריקה, אה?

 

 


 

 

"אני לא כל כך אוהב את המאכלים האקזוטים האלה מהמזרח התיכון". (החבר של אחות של הבנזוג אומר לא לעוגיות שוקולד צ'יפס שעשיתי, בלי לשים לב אפילו מה יש בצלחת. מי אמר התנשאות ולא קיבל?)

 

 


 

 

"את חוגגת את הכריסמס עם החבר שלך אפילו שאתם רצחתם את ישו??!"

(חוליו מקולומביה חושב שאני דו פרצופית)

 

 


 

 

"מה זה ישו?"

(ג'או-ג'ין הסינית מראה לנו שתמיד יש גבולות בורות שאפשר לרדת אליהם. המורה מסבירה לה בעוד שאר הכיתה נחנקת מצחוק)

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/9/2006 22:40   בקטגוריות פאדיחות   
93 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של דה-מונה בבית מס' 7 ב-1/10/2006 22:11

 

 


 

סיכום שנה (חלקי בלבד)

קרו הרבה דברים, ועוד יקרו הרבה בעתיד הקרוב, אבל בינתיים, סיכום קצר של האירועים הבולטים השנה:

 

החברים ששברו כוס וקיבלו טבעת (בסדר כרונולוגי):

רוותול ודימה (אמנם טכנית התחתנו בשנה לפני, אבל המסיבה בארץ היתה לפני פחות משנה)

פורד והבלונדה

אגנה והחבר שלה

יניב וליטל

עדי ואיתי

 

המדינות שהייתי בהן לראשונה השנה:

שוויץ

לטביה

 

הסדרות שהכי ראיתי:

באפי (שולתתת!!1)

עקרות בית נואשות

24

אבודים

ניפ/טאק

פריזון ברייק

סופרנוס

רומא

 

הרגע בו הבנתי ששבדיה זה רע ליהודים 1:

המלחמה בלבנון. התקשורת השבדית מדווחת על הנפגעים הלבנונים, ועל ההפגזות הישראליות. שום דבר בכיוון ההפוך.

 

הרגע בו הבנתי ששבדיה זה רע ליהודים 2:

המלחמה בלבנון. הפגנה מול השגרירות הישראלית. מפגינים שופכים צבע אדום בכניסה לבניין וכובלים עצמם כשהם חוסמים את הכניסה. הם שבדים בלונדינים, לא מהגרים, והם שונאים אותנו באמת.

 

הרגע בו הבנתי שיש עוד תקווה ליהודים בשבדיה:

הבחירות האחרונות. מהפך, הימין מנצח. יש שמועות שלראש הממשלה הבא שורשים יהודים (שמו, אגב, ריינפלד).

 

הרגע בו הייתי הכי מארי אנטואנט:

אורן: מתי עשית בפעם האחרונה מעשה טוב באמת?

אני: בדיוק קניתי פמוט של "קוסטה בודה" לאגנה ובעלה.

אורן: ?

אני: לאגנה ובעלה אין הרבה כסף, ואין להם אפילו פריט אחד מקורי של "קוסטה בודה". אז קניתי להם במתנה, כי כל זוג צריך שיהיה לו בבית משהו יוקרתי.

אורן: וזה המעשה הטוב שלך??? (נחנק מצחוק, לא מצליח לגמור את המשפט)

 

הרגע בו הבנתי שהפכתי לשבדית:

~פלאש בק ל-2002: אני הולכת בגטבורג, שבוע ראשון בשבדיה, ודורכת גם על השביל לאופניים. רוכב אופניים מופיע פתאום, דוחף אותי ומקלל. אני נותרת בהלם. הבנזוג מסביר שככה זה פה, רוכבים כועסים אם הולכים להם על השביל~

 

חזרה למציאות: שבוע שעבר, אני רוכבת על האופניים, שתי נשים הולכות על השביל וחוסמות לי אותו.

אני (בשבדית, בצרחות): זוזו!!! אתן הולכות על השביל לאופניים!!!!

 

הדבר שעשיתי מעט מדיי השנה:

לישון.

לקנות נעליים.

 

איחולים לשנה הבאה:

לישון.

לצחוק.

להיות מאושרת.

 

והאיחולים האלה מופנים גם אליכם. אם יש דבר שלא צפיתי בשנה שעברה, זה כמה אני אקשר לבלוג ולאנשים שקוראים אותו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/9/2006 15:37   
90 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-30/9/2006 19:25

 

 


 

בחירות וברווזים בתמונות

יום בחירות היום בשבדיה. הבחירות הצמודות ביותר מזה שנים. האם תופל סוף סוף ממשלת הסוציאל דמוקרטים האנטי הישראלית? למצביע השבדי הפתרון. בינתיים, אחרי ספירת שלושה מיליון קולות, התוצאה היא 50-50 בינם לבין הקואליציה המתחרה, שהרבה יותר ידידותית לישראל וימנית (כלומר, בפרופורציות שבדיות. זה לא שהם יציעו לבנות בהתנחלויות או משהו).

 

אניווי, אני אמנם לא אזרחית, ומכאן שלא יכולה להצביע לפרלמנט, אבל כתושבת יש לי זכות הצבעה לעירייה ולמחוז. ברור שלא אפספס את ההזדמנות לתרומה צנועה להפלת האנטי-ישראלים. אני את הפתק שלי בקלפי שמתי. ושמתי לב למשהו מעניין, בעוד בישראל אסור לנציגי המפלגות להתקרב לקלפי, פה נאלצתי לפלס את דרכי פנימה.

 

 

 


 

 

שכחתי לספר שכשהסתובבתי בחנויות בפאריז שמחתי מאוד לגלות שצבעי הסתיו הם ירוק, חום ובורדו, שזה בדיוק הצבעים שלי. וגם היה כיף להסתובב בין כל בגדי הטוויד האלה והצעיפים התואמים. אוהבת את הסתיו.

 

 


 

 

בעודי מדוושת לאיטי היום בשטוקהולם, נפל עליי צל. זה היה מפתיע, כי לא היה עץ בסביבה. הרמתי את הראש:

 

(פה הוא כבר רחוק, אבל הכדור הזה היה ממש מעליי. זה היה ממש מגניב).

 

הסתובבתי, וגיליתי שאני מוקפת:

 

 

 

 


 

 

 

מכירים את זה שאתם פוגשים מישהו חדש, והוא כל כך מזכיר לכם מישהו שאתם מכירים, שזה משפיע על היחס שלכם אליו? למשל, אם הוא דומה למישהו שאתם אוהבים מייד תאהבו גם אותו? אז לפני כמה זמן יצא לי לפגוש בהדר, ישראלית צעירה שגרה באופסלה. איך שהיא נכנסה לחדר התעלפתי: היא מאוד מאוד דומה לקרן, אשתו של אחי עוז. וכיוון שאני מתה על קרן, מייד חיבבתי גם את הדר. אחרי זה גיליתי שהיא בחורה מקסימה בפני עצמה (וגם בהבעות הפנים ובאיך שהיא מדברת מאוד מאוד מזכירה את קרן).

 

אניווי, אתמול ביליתי כמה שעות טובות עם הדר, וגיליתי גם שהחבר שלה מאוד דומה לבנזוג, ושאני מזכירה לה את החברה הטובה שלה. בקיצור, זה סיפור אהבה ויזואלי.

 

ולקינוח, הדר שלחה לי את התמונה המקסימה הזו, של הברווז החביב עליה באופסלה, ראלף.

 

 (צילום: החבר של הדר)

 

כן, השבדים והברווזים באופסלה חמודים כמו בשטוקהולם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/9/2006 23:29   בקטגוריות תמונות בירוק או אפורמהנעשה בשבדיה   
92 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעול
 

הו פארי

הגבינות במקרר, אחד מבקבוקי היין כבר פתוח, הטארטלטים עם השוקולד מעולים. חזרתי מפאריז.

 

קודם כל, התברר שהיה לי ממש פחות זמן משתיכננתי בפאריז, במקום יומיים פחות מיום. קודם כל היה דיליי בהמראה. כבר הלכה שעה. אחרי זה האיש שהיה אמור לאסוף אותי התברבר קצת, וכשכבר הגיע למקום הנכון לא זיהה אותי. ואחרי זה היו פקקים לא צפויים, ולקח שעתיים (!!!) להגיע מדה גול לפאריז, ואחרי זה עוד הלכתי למשרד הפאריזאי לקצת עבודה, וככה, כשהגעתי למלון לשים את המזוודה ולהתארגן על עצמי כבר היה שמונה וחצי בערב.

 

היו לי דווקא תוכניות לאחה"צ הזה. תיכננתי ללכת לפר לה שז, בית הקברות שבו שוכן ג'ים מוריסון, ולהתייפח קצת על קברו שכל כך צעיר וכבר הוא מצא את הסוף. אבל לא היתה לי שום כוונה ללכת לבית קברות בחושך, בטח לא עם כל פרקי הבאפי והערפדים שראיתי בזמן האחרון. אז עשיתי סיבוב באיזור המלון, גיליתי כל מיני בתי קפה חביבים, בהם ישבו צפרדעונים על כוסות יין, עישנו בלי הפסקה ודיברו בצרפתית מעוררת קינאה. וגיליתי גם שאיבדתי את כל הביטחון ואין לי אומץ לשבת לבד בבית קפה. מקופלת זנב חזרתי למלון, והענקתי לעצמי טיפול פנים נחוץ בהחלט (ח"ח לעצמי שזכרתי לארוז את ג'ל הפילינג עם שמן עץ התה של מוג'י ואת מסיכת הפנים של לנקום).

 

בבוקר התעוררתי כולי מלאת רוח פאריז. יצאתי אל חדר האוכל, מוכנה לארוחת בוקר צרפתית למהדרין. את חדר האוכל של המלון גיליתי ריק, פרט לשתי המלצריות שישבו ואכלו ארוחת בוקר בעצמן. הן סימנו לי לשבת ליד אחד השולחנות, ולא הראו שום סימן של כוונה לקום להביא לי אוכל (זה מסוג המלונות שאין בופה, אלא המלצר מביא צלחת עם משהו). אחרי כמה דקות של המתנה מנומסת שאלתי אותן מה קורה. התברר שהן לא יודעות אנגלית, כמובן. כמה שלא חיטטתי בזכרוני לא הצלחתי להיזכר איך אומרים ארוחת בוקר בצרפתית (הצרפתית המועטה שלי פרחה כשלמדתי שבדית). בסוף הצלחתי לנפק: "ז'ה וה. קרואסון. סיל וו פלה". זה גרם לאחת מהן לקום, ולשתיהן לדבר בטון זועם בצרפתית. אני רוצה לחשוב שהן כעסו אחת על השנייה, אבל יותר סביר להניח שהן הרעיפו ביחד גידופים עליי. ווטאבר. אני את הקרואסון שלי קיבלתי. עם שוקו חם.

 

תוך כדי ארוחת הבוקר ניסיתי להחליט מה לעשות בבוקר הפאריזאי שלי. מצד אחד ידעתי שבדיוק נפתחה תערוכה של טיציאן במוזיאון דה לוקסמבורג, שמוזיאון הצילום בדיוק חידש את התערוכות שלו, ושעוד לא הייתי כאמור בפר לה שז. מצד שני, נורא התחשק לי רק להסתובב בשאנס אליזה לקניות. נחשו מה החלטתי.

 

(יאללה, הבאתי אותה בתמונה מאתר תיירות חשוב, קדימה לשופינג בצ'מפס אלייזס).

 

כן, אני בחורה שטחית. ולמרות כל פיתויי האמנות של פאריז, בחרתי לעשות בפעם המאה סיבוב בשאנז אליזה. אבל נהניתי. עלי השלכת, העצים הגזוזים ישר, הצרפתית מכל פינה. והחנויות. למרות שזה מעצבן שהמידה הכי גדולה שלהם היא 36. כאילו, הל-ו, לא כולן פאריזאיות שמקיאות שנייה אחרי שהן אכלו. וגם נעליים זה בעיה, כי אין לי שום כוונה להלך על משהו שמורכב משתי רצועות דקיקות ומסמר דקיק בתור עקב. כלומר, הייתי שמחה, אבל משום מה אני לא מספיק מוכשרת לזה, ונופלת.

 

והייתי גם פה:

 

 

כן, נכנסתי גם לחנות של לואי ויטון, מעמידה פנים שאני יכולה להרשות לעצמי משהו שם חוץ מהמחזיק מפתחות (כאילו שהייתי מוציאה 200 יורו על משהו כל כך מכוער). מה שכן, מדדתי משקפי שמש ב-700 יורו, וזה כנראה הדבר הכי יקר שאי פעם ענדתי. אבל היה כיף להסתובב שם, אני ועוד 100 תיירים יפנים.

 

ואחרי לואי ויטון קלטתי שזמני קצר, והמלאכה מרובה. דבר ראשון יצאתי מהשאנס אליזה, נכנסתי לסימטאות שבאיזור המלון, ונכנסתי לחנות יינות. בעל החנות, כמו צרפתי שמכבד את עצמו, לא דיבר מילה אנגלית, אבל אמר "פרנסז? איטליינו?" שזה שתי שפות שאני מבינה מעט מאוד. ועם זאת הצלחתי לקנות ממנו מרלו פשוט מעולה, שנלגם ממש עכשיו בעת כתיבת הפוסט.

 

אחרי זה הטרדתי צרפתי אחד בבקשה להסברים איך להגיע לחנות גבינות מומלצת. מיותר לומר שהוא לא ידע אנגלית, וקיבלתי הסבר דומה לזה: "אה גוש, אה דרואט, אה טוט, אה בון". ממש נס שבאמת מצאתי את החנות. וקניתי משם גבינת עיזים, שעוד לא טעמתי אבל נראית מבטיחה. וגם עוד שתי גבינות שאני לא בטוחה מה הן, אבל עוד נראה.

 

ואחרי זה הגיע הזמן לנסוע לשדה. במלון אמרו לי שמונית לשדה תהיה משהו כמו 30 יורו. היו לי 54 יורו עליי, אז לא היתה בעיה. הבעיה נוצרה כשהגענו לטרמינל, והמונה עמד על 57 יורו. קיללתי בלב את הצרפתי העלוב מהמלון, שאמר לי שלושים וטעה בכמעט שלושים יורו. "מקבל כרטיס אשראי?" ניסיתי אצל נהג המונית. "פה קארד!" צרח עליי נהג המונית והצביע על איזה כיוון לא מזוהה "בנק! אוטומט!" שיט. השארתי אצלו את המזוודה ודילגתי עם העקבים שלי אל הכיוון שהוא הצביע עליו. מיותר לומר שלא היה שם שום כספומט. הכספומט היה בדיוק בכיוון השני. כשחזרתי המונה כבר צמח עוד יותר. שילמתי בידיים רועדות והתעופפתי אל הצ'ק אין.

 

אין מעצבן יותר מלקחת מונית לשדה ואז לגלות שלא היה טעם למהר. דיליי של שעה. מרד. ולי יש גבינות במזוודה. מרד. השבדים מסביבי כבר התחילו להתמרמר, ואני, שסחבתי את הטרולי הקטנה שלי איתי במקום לשלוח אותה לקארגו (פחדתי על בקבוקי היין) כבר התחלתי לחוש בריח הגבינות עולה לי מהתיק. אופס.

 

לא נורא. בסוף היתה טיסה. אחרי שמתרגלים לטוס בכל מיני חברות זולות בתוך אירופה זה מאוד משעשע לטוס באייר פראנס, חברה מהזן הקלאסי. בחברות שאני רגילה אליהן אפשר מקסימום לקנות חתיכת פיצה קטנה מחוממת במיקרו עבור כמה יורו, ואילו פה, אחרי ארוחה מלאה, שכללה מלבד מנה חמה גם באגט עם חתיכת קממבר של "פרזידנט" בגודל אישי, עוד עבר הדייל והציע וויסקי לקינוח. הרגשתי כמו באייטיז.

 

וזהו. חזרה הביתה. המרלו מצוין, הגבינות תיכף תעמודנה למבחן. קשה קשה, מרד.

 

 


 

 

ובעוד אני שוברת שיניים בצרפתית, חגגה חברתי חגית יום הולדת בארץ. מפה אני שולחת לה עוד מזל טוב חם ואוהב 

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/9/2006 00:29   
75 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-17/9/2006 23:35

 


שבת, היום והספר

אתמול בערב הלכנו למסעדה שאני הכי אוהבת בשטוקהולם. מדובר בשף שבדי צעיר שלמד בישול בצרפת, וחזר עם חזון – לשלב את הבישול הסקנדינבי עם הבישול הצרפתי. שילוב מוצלח ביותר, ויחד עם האווירה במסעדה – חשוכה קצת, המון נרות, ומוסיקה חרישית, מדובר בסיפור הצלחה.

 

איתנו במסעדה היו שני מתימטיקאים, אורחים של הבנזוג, ואשתו של אחד מהם. התיכנון היה שאתמול בערב נאכל במסעדה, והיום בערב כולם יאכלו אצלנו, ארוחה שאני אבשל. לא הייתי לחוצה בכלל, כי עד כמה שידעתי מדובר במתימטיקאי ישראלי צעיר, וכן פרופסור למתימטיקה גרמני, ומכאן הנחתי שגם אשתו גרמניה, והנחתי שהיא גם מתימטיקאית (הרבה מתימטיקאים נישאים זה לזה), ומכאן שאין אתגר מיוחד לבשל להם. אבל הו נו, אתמול כשפגשתי אותם התבררו כמה דברים:

 

אשתו של הגרמני היא לא מתימטיקאית

היא ארכיטקטית

היא לא גרמניה

היא איטלקיה

הם לא גרים בגרמניה

הם גרים באנגליה, והם חובבי מסעדות משובחות בלונדון

והיא הסתובבה בכל העולם כדי לראות מבנים ובאותה הזדמנות להכיר את האוכל המקומי

 

מייד מחקתי לעצמי בלב את הארוחה האיטלקית שתיכננתי להכין, כי אם יש משהו שלמדתי מזה שיש לי חברה איטלקיה, זה שלא מגישים אוכל איטלקי לאיטלקים. ("מה אמרת שזה אמור להיות?" תהתה פעם שרה מעל מנה שהכנתי). התברר שהזוג לא היו באסיה חוץ מבהונג קונג ושם הם לא בדקו את האוכל, ולכן תוגש היום ארוחה אסייאנית למהדרין, חוץ מהקינוח.

 

ההתרשמות שלי מהזוג הגרמני-איטלקי הלכה וגדלה. ראשית שניהם נראים טוב (הוא 1.95, היא 1.82, הילדים של מי יהיו הכי גבוהים בכיתה?), שניהם לבושים במיטב הסטייל (אין על איטלקיות), שניהם ממצים את אנגליה כמו שצריך (סיפרו על הטיול שעשו בקיץ, נסיעה לאורך קו המצוקים במערב המדינה, ועל נסיעה לכפרים של סקוטלנד, ועל המקומות האהובים בלונדון).

 

חוץ מזה, הם קנו בית גדול באיזור כפרי, וכבר שנה הם משפצים אותו, בעצמם. סוג של תחביב משותף. בין היתר הם עקרו את הרצפה והרכיבו חדשה, מעץ שהם אוהבים, ועכשיו הם בעניין בניית החלונות מחדש. שניהם גם מתים על הקריירה שלהם, והם מתכננים ילדים אחרי שהיא תקבל שותפות במשרד הארכיטקטים שהיא עובדת בו, והוא יקבל פרופסורה בכירה. בדרך למסעדה הבנזוג הצביע על הספרייה העירונית של שטוקהולם, מבנה די מרשים, ולפני שסיים לדבר היא אמרה "אבל כמובן! זה המבנה המפורסם של אספלונד! הוא הרי בנה את הבניין הזה ב-1928 בעקבות בלה בלה בלה!" הבנזוג הנהן ואמר בקול חלש "כמובן, כמובן".

 

אז בסה"כ החיים שלהם הם משהו שהייתי מאחלת להרבה אנשים. בדיוק כמו החיים של הנרי פרון. הנרי פרון הוא הדמות הראשית ב"שבת", של איאן מקיואן. כן, כל ההתחלה שכתובה למעלה היא בעצם הסוואה לזה שמדובר כאן בעוד פוסט על ספר! אז ככה: איאן מקיואן קנה את ליבי ב"כפרה", ספר מומלץ בהחלט. אז כשיצא "שבת" הוא מייד נקנה גם.

 

הדמות הראשית ב"שבת" היא כאמור הנרי פרון. הנרי פרון חי את החיים שהייתי מאחלת לעצמי, ואני חושבת שכל בורגני היה מאחל לעצמו.

הוא מנתח מוח מצליח

אוהב את העבודה שלו

נשוי לאישה שהוא אוהב

בעצמה עורכת דין מצליחה ומרוצה

יש להם בית ענק (600 מ"ר) בן שלוש קומות במרכז לונדון

שכולל ספריה ומרתף יינות

שני ילדים מוכשרים בתחילת קריירה מוצלחת משל עצמם

הוא נוהג במרצדס ספורטיבית יקרה ומפנקת

את הקיצים הם מבלים בטירה בצרפת ששייכת למשפחה

הוא בריא, מאושר ומאוהב

 

ממש כמו סידרת הטלוויזיה, הספר מלווה בדיוק 24 שעות מחייו של הנרי פרון, במהלך יום שבת כמובן. סדר יומו של הנרי פרון מעורר קינאה בדיוק כמו שאר אורח חייו. ביום השבת הזה הוא יעשה:

שינה ארוכה ונעימה

סקס עם אשתו האהובה

שיחה קלה על קפה עם בנו

נסיעה במרצדס אל מועדון הסקווש, למשחק עם חברו הטוב

חזרה דרך המעדנייה האהובה עליו, לקניית דגים ושרימפס טריים

בישול מרק דגים צרפתי עם יין

ארוחת ערב משפחתית נעימה עם אשתו, בנו, בתו שמגיעה לחופשה מעיר מגוריה פאריז וחותנו, שגר בטירה בצרפת.

 

על פניו עוד יום נעים בחייו הנעימים של הנרי פרון. אבל הספר הזה נועד להראות לנו שגם כשחיים חיים נעימים כמו שרק צירוף של הרבה כסף והרבה מזל בחיי האהבה והמשפחה יכולים לספק לנו, עדיין יש איום על הבועה הנעימה שחיים בה. במשך יום השבת הזה ייתקל הנרי פרון באיומים שמאיימים בעצם על כל האנשים העשירים, המרוצים ובני המזל שגרים בעולם המערבי המודרני. החל מאיומי טרור ומלחמה וכלה באיום מצד האנשים הפחות מאושרים, אלה שלא שיחק להם המזל להיות עשירים, מאושרים ובריאים והם בחרו בדרך הפשע.

 

במהלך הספר מהרהר הנרי רבות בחייו הנעימים ובמזלו. הוא פסימי. הוא רואה את האיומים העומדים על החיים האלה, והוא מאמין שבסוף כל העושר הזה ייחרב: "הוא נעמד מתחת לזרם המים הקולחים, אשד רב עוצמה שנשאב וצולח מהקומה השלישית. כשתשקע הציביליזציה הזו, כשהרומאים, יהיו מי שיהיו בסיבוב הזה, ירדו מהבמה ותתחיל תקופה חדשה של חשכת ימי הביניים, זה יהיה אחד המותרות הראשונים שייעלמו. הזקנים שישתופפו ליד המדורות יספרו לנכדיהם המשתאים על עמידה בעירום בעיצומו של חורף תחת סילוני מים צלולים חמים, על יהלומי סבונים מבושמים ועל נוזלים צמיגים בגוון הענבר והארגמן שהיו מעסים לתוך שיערם כדי לשוות לו מראה מלא ובוהק יותר משהיה באמת, ועל מגבות עבות לבנות, גדולות כטוגות, שהמתינו על מתלים מחוממים" (עמ' 175-176).

 

אבל הכל איטי. אנחנו מלווים את יומו של הנרי, אנחנו לא יכולים שלא לקנא בו, ומצד שני אנחנו לא יכולים שלא לראות את האיומים על הבועה שלו. כריכת הספר היא אחת הכריכות שהכי מתאימות סימבולית לעלילה שראיתי: עולם גשום ואפור, ובאמצע הולך אדם מוגן על ידי מטרייה גדולה, ובעולמו הכל ירוק, שלו ומקסים. הלוואי שכל העולם היה ככה.

 

 (עטיפת הספר. עיצוב: יהודה דרי).

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/9/2006 15:52   בקטגוריות ספרים   
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/7/2008 02:56

 


תקופות

זה רק נדמה לי, או שזו תקופה שכולם קצת עייפים? איכשהו נראה שלכולם יש פחות תגובות, מד הסטטיסטיקות שלי צנח, וגם לא היו עידכונים בשום מקום. בסופו של דבר נכנסתי לכמה בלוגים חביבים עליי, נכנסתי לכל הבלוגים שהם מקשרים אליהם ברשימות, ואחרי בחינה קצרה הוספתי את חלקם לקבועים שלי. סוף סוף יש יותר עידכונים.

 

 


 

 

או שזה בגלל שכולם רואים את הגמר של כוכב נולד 4 ורק אני פה?

 

 


 

 

זו תקופה של עונות מעבר. הסתיו כבר כאן. עשר מעלות היו פה היום, קפאתי על האופניים (התקשיתי להפנים את השינוי, והלכתי לעבודה עם חולצה קצרה ומעיל קל. ביג מיסטייק). מחר צפויות תשע מעלות. נחשו ילדים מי לא תלך שוב לעבודה עם חולצה קצרה.

 

יש לי תיאוריה שבעונות מעבר ישנים עמוק יותר ועייפים יותר. זה לא רק אני. אני ישנה מאוד עמוק, ובאמת ובתמים מופתעת מהשעון המעורר כל בוקר. מה זה הרעש הזה? שעון מעורר? מה, אני אמורה לקום עכשיו? דייי. אני גם נורא עייפה. אני ישנה עמוק ולמרות שנפלתי למיטה כל ערב ב-11 וישנתי כמעט שמונה שעות, אני פשוט קרועה.

 

 


 

 

זו תקופה של נסיעות. העבודה שולחת אותי בשבוע הבא לפאריז ל-24 שעות, שבמהלך רובן יהיה לי זמן פנוי. איכשהו נראה שכל הרבה האנשים שתמיד חשבתי שאני מכירה וגרים בפאריז, כולם עברו משם, מה שישאיר אותי לבד, חוץ מידידי הטוב כרטיס האשראי כמובן, שיארח לי לחברה שאני אהנה ממנה מאוד.

 

אניווי, יש לי כמה מקומות חביבים עליי מאוד בעיר, אבל אני תמיד שמחה לעוד המלצות, אז בבקשה הרגישו חופשי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/9/2006 21:28   בקטגוריות מוקדם מדיי   
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/9/2006 00:19

 


ליידיז אנד ג'נטלמן: עידן רייכל

אז קודם כל, הסבר: מה עשה מוביל מצעדים כמו עידן רייכל בשטוקהולם הנידחת מבחינת ישראלים? ובכן, בשבוע וחצי האחרונים התקיים בשטוקהולםפסטיבל המזרח התיכון. באורח פרופורציונלי, היה הפסטיבל מלא כולו בתרבות של שכנינו: דוכנים של מוסיקה ערבית, בקלאוות, ספרים בערבית ושאר דברים פחות אטרקטיבים לישראלים. אממה, כיאה לשבדים ממוצעים שאינם מבדילים בין ערבי לישראלי, שהרי כולנו אותו דבר, הם שיבצו בלוח ההופעות(בונוס: כולל שתי מילים בעברית) את מיטב האמנים ממצרים, איראן, לבנון, סודן, והופה – עידן רייכל מישראל!

 

מי אני שאלין על זה שבטעות הביאו לנו את עידן רייכל. ברור שהלכתי. וסחבתי איתי גם את אורן. מחוץ לאוהל ההופעה נתקלנו בהמון ישראלים, שלא היה לי מושג בכלל שגרים בשבדיה. הדוכן ליד אוהל ההופעה לא קלט כנראה מי הקהל שעומד מולו, ועל כן מייד הוציא להקת רקדנים חובשי תרבושים אדומים לרקוד לצלילי מוסיקה ערבית קולנית. כל הישראלים מייד עברו לצד השני של הרחבה.

 

ואז נכנסנו לאוהל הענק. כל הישראלים שגרים בשטוקהולם, או לפחות רובם (פורד הרי בקוסטה ריקה) הגיעו לשם, מה שמילא אולי שליש מהאוהל. לידינו ישבו שלוש הישראליות הקולניות ביותר שפגשתי מזה המון זמן. הלהקה כבר היתה על הבמה, והן לא חדלו לצחקק בקול רם "אז היא אומרת לי… אז אני עניתי לה… אז מה היא עושה לי?" וכו. התחשק לי להרוג אותן, אבל למזלי מאחוריהן ישבה אישה לא פחות נרגנת ממני, והיא ביקשה מהן שקט בקול מאוד כועס. מה שעזר לשתי דקות.

 

נחזור לבמה. רייכל ולהקתו לא קלטו כנראה שהקהל הוא כולו ישראלי: "גוד איבנינג שטוקהולם!" קרא עידן, "איי'ם הפי טו פליי היר אין א פסטיבל ווית' אול אאור נייבורס!" והקהל, מצויד בדגלים ישראלים, ענה: "דבר עברית!"

 

וההופעה התחילה. הוא מופיע טוב, אין מה לומר. הם להקה שיודעת להופיע, הם יודעים לשיר, והם עושים מוסיקה טובה. הם פתחו בשני שירים מאוד אהובים עליי (לא לשכוח שאני לא טוחנת גלגלצ, אז השירים שלו לא מאוסים עליי בכלל): "אם תלך" ו"הנך יפה רעייתי". זהו, אני הייתי שלו לנצח, גם אם הוא רזה מדיי ויש לו הרבה יותר מדיי שיער ("אמא, למה יש לו צעיף על הראש?" שאלה הילדה טל שישבה מאחוריי בקהל). רק שמכאן הם פצחו בשרשרת של שירים אתנים מאוד, שלא הכרתי בכלל.

 

אחרי שעה של מוסיקה אתנית התחלתי קצת להישבר. "בואי", לחש לי אורן, "תני לי יד ונלך". רק שאז נשמעו צלילי הפתיחה "ממעמקים", שהיה שיר החופה של עוז וקרן, ומכאן אהוב עליי לנצח. ואחרי זה הגיעה גירסה מעולה ל"בואי". ואחרי זה נגמר. והקהל התעקש על הדרן, והלהקה אכן חזרה, ונתנה עוד שלושה שירים, שלושתם מצויינים.

 

בדרך חזרה, ברוח הקרה (הסתיו כאן, או יה) חשבתי כמה מצוין היה. אורן רטן משהו על זה שהווליום היה גבוה מדיי, אבל לא שמעתי אותו כי משום מה לא שמעתי טוב. הגעתי הביתה כולי מלאת מסרי שלום ואחווה. איט ווז וונדרפול.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/9/2006 22:09   בקטגוריות ישראלית   
41 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/9/2006 10:48