סקי – שבוע באוסטריה

בדרך למלון עלינו בכביש חצי סלול, תלול, צר ומספיק לרכב אחד (אבל הכביש בכל זאת דו סטרי), מתפתל, ולקינוח מושלג קלות. הילדים במושב האחורי ייבבו שזה כביש מפחיד.
אני לילדים: אוי זה שטויות, אין מה להילחץ מזה
אני לעצמי: מחזיקה את התיק בכוח, כל השרירים כואבים לי מהלחץ, מייבבת מבפנים
ממש ליד המלון היה כביש תלול ומלא שלג. הבאנו חליקה יפה (כן, יש לנו צמיגי חורף, אבל כשהכביש מלא בוץ/קרח, דבר לא יעזור). החלקנו חצי מהרוחב של הכביש.
הדובוש: מה זה היה???
אני: שום דבר חמודי, הגלגלים נתקלו בקצת אבנים
אני בלב: סמאללה!! סמאללה!!

אקיצר, מתברר שהמלון נמצא באמצע אתר הסקי, גבוה בהר. הנהיגה לשם – אללה איסתור. למרות שלא הספקנו בדרך לעבור בסופרמרקט ולקנות פינוקים לחדר, היה ברור לנו שאנחנו לא יורדים את הכביש הזה עד שחייבים לנסוע הביתה.

האחורה של המלון. מעל העננים
להמשיך לקרוא

סקי – הצהרת כוונות

בשנה שעברה נסענו למחנה הסקי של בית הספר וגילינו שאנחנו ההורים היחידים שלא עושים סקי. סיימנו את המחנה ההוא בהחלטה לשנה הבאה: נגיע למחנה הסקי כשגם אנחנו גולשים.

זה הפך למטרה שהצבנו לנו: לומדים לעשות סקי, גם בגילנו המאוחר ובזמננו הלא פנוי. אנחנו כבר יודעים שאסור להיתקע באזור הנוחות, ושחובה ללמוד משהו חדש בכל גיל, ותמיד רצינו להיות גולשים.

וכך, שלושה חודשים לפני מחנה הסקי הבית ספרי יצאנו כולנו לגירסה ההונגרית של החרמון, כלומר שעה וחצי נסיעה מבודפשט ויש שם אתר סקי קטן, אבל לפחות החניה בחינם אז לא בדיוק החרמון. שלחנו את הילדים עם מדריך שייקח אותם במעלה הרכבל אל מקומות שאנשים שיודעים לגלוש הולכים אליהם, ופנינו בעצמינו אל שיעור הסקי הראשון בחיינו.

זה היה שיעור אחרי השקיעה. הוא מתקיים מתחת לרכבל שמעלה אנשים שיודעים לגלוש אל פסגת ההר, והם מסתכלים מלמעלה, תרתי משמע, על כל אלה שלא יודעים לגלוש עדיין. שיעור גלישה ראשון זה חמוד, אם אתם בני שלוש או מקסימום ארבע. כל גיל שאחרי – מסתכלים עליך כאילו הגעת ממשפחת מצוקה שלא לימדו אותך בילדות לגלוש
להמשיך לקרוא

הדרך הכי טובה (לא) לעשות סקי

בתחילת שנת הלימודים הקריא לי האופנוען אימייל שהתקבל מבית הספר: "בזמן חופשת הסקי השנתית הורי התלמידים מוזמנים להצטרף לשבוע בית ספר סקי לילדים, בתשלום נפרד לחופשה לכל המשפחה".
"אוף", רטנתי, "אין להם בושה. בטח, מייד אני מתנדבת לשלם על חופשת סקי בשביל להיות תקועה שבוע שלם עם ההורים שאני רואה כל בוקר, ועוד בפנסיון עלוב בגירסה המזרח אירופית להר החרמון".
"זה באיטליה, באתר סקי על האלפים".
"איזו יוזמה נפלאה של בית הספר! ממש חשוב לגבש את התלמידים ואת ההורים ועל הדרך עוד ללמוד סקי! ברור שנצטרף!"
הכל עניין של לוקיישן. אז נרשמנו בספטמבר ושמנו ביומן שבסוף החורף נוסעים לסקי באיטליה. התיכנון היה לנסוע עם האוטו (יש אופציה להגיע עם אוטובוס של בית הספר, אבל הרוב מעדיפים להגיע עם האוטו), ותיכננו לצאת באיזי בבוקר, לעצור ללאנץ' באוסטריה, להגיע לקראת הערב למלון ולהתחיל את הסקי למחרת בבוקר. הכל היה רגוע. עד שיום לפני הנסיעה פגש האופנוען אבא אחר מבית הספר, ובעודם משוחחים על הנסיעה מחר, אמר האבא השני: "אנחנו כמובן נצא מוקדם, שווה להשקיע בשביל לקבל את החדרים הטובים יותר". מתברר שחצי מהמלון חדרים חדשים ומשופצים, וחצי חדרים ישנים מבאסים.

ככה יצא שאני זו שדחפה את כולם להתעורר מוקדם ולצאת בבוקר, משהו שלא קורה בד"כ. אבל המחשבה על להיתקע בחדר מבאס לשבוע דירבנה מספיק.

השכמנו, הזדרזנו ו….

להמשיך לקרוא

חופשת הכל חוץ מסקי

לפני כמה חודשים הופתענו לקבל סופ"ש במתנה. זה היה בעקבות קנייה גדולה שעשינו, וביחד עם החשבונית קיבלנו גם ואוצ'ר לסופ"ש במלון. באוסטריה. על האלפים. בלב אתר סקי.

עכשיו, אנחנו לא באמת גולשים. כלומר, הילדים בערך כן ואנחנו מאוד תומכים, אבל האופנוען ואני עכברי יבשה יבשה (סי ווט איי דיד דר). אבל למה שזה יפריע לנו? זה מלון שווה? זה כולל דברים לשיעשוע ילדים? זה אומר שלא אצטרך לבשל סופ"ש שלם? שאט אפ אנד טייק מיי מאני. כלומר, אפילו לא צריך לקחת ממני כסף כי קיבלנו את זה במתנה.

אז הזמנו את החדר במלון לסופ"ש האחרון. בשישי בבוקר יצאנו לדרך. זה היה אחרי כמה שבועות אפורים ומעוננים ושמחנו לגלות שזכינו ביום שמש נדיר. האופנוען זכר אפילו להביא משקפי שמש, אבל אני לא. כך שאחרי השמחה הראשונית על השמש קלטתי שעכשיו אשב שש שעות באוטו ממצמצת מול השמש.

להמשיך לקרוא

שבוע סקי ללא סקי (כמעט)

בכל חורף יוצאים בתי הספר בהונגריה (ובאירופה בכלל בתכלס) לשבוע חופש בסביבות פברואר, שמוגדר "שבוע סקי". רוב בתי הספר מארגנים בשבוע הזה טיול בית ספרי לשבוע לאתר סקי כלשהו, שאליו גם ההורים אמורים להצטרף. זה עולה הון וזה כמובן לא חובה. מי שלא מצטרף לטיול הסקי פשוט מקבל שבוע ללא בית ספר. כמובן שיש אנשים שלא מתחשק להם לשלם הון ולהיתקע במלון עם כל הורי הכיתה, ולכן חלק פשוט נוסעים לסקי בשבוע הזה באופן פרטי. בכל מקרה, חלק נכבד מילדי הכיתה נוסעים בשבוע הזה לסקי.

חוץ מהילדים שלנו. אנחנו, כמו שהגדיר את זה האופנוען, "באנו מהמדבר". כלומר, אנחנו לא בדיוק בדואים אבל אנחנו לא עושים סקי, אז לנסוע עם כל הורי הכיתה, להיתקע על פיסגת הר באוסטריה לשבוע בלי שיש לנו מה לעשות ולקינוח לשלם על זה הון זה לא ממש בשבילנו. אלא שלגדל ילדים באירופה בלי ללמד אותם לגלוש זה לבודד אותם חברתית. אז החלטנו שלא נעביר אליהם את חולשתנו המזרח תיכונית ונשלח אותם ללמוד סקי.

ובאמת, הגומבוץ עשה קורס סקי כשהיה בגן, והתכוונו לשלוח את הדובוש גם לקורס הזה אלא שאז הייתי חולה וכל התוכניות השתנו ומפה לשם חלפו שלוש שנים, הגומבוץ בקושי זוכר איך גולשים והדובוש לא למד בכלל. ובינתיים ההורים של החברים שלהם מפבלשים בפייס כל מיני "ג'וניור כבר במסלול האדום" ומזכירים לנו שאנחנו מגדלים דור שני לאירופים מוגבלים.

אז השבוע, עת יצא בית הספר של הגומבוץ לשבוע סקי, החלטנו שהשנה הם גולשים, והנה, ברוך השם, ביום חמישי בערב נזכרנו שזה היה שבוע הסקי וטרם יצא להם לגלוש. אז היום בבוקר לקחנו אותם לשיעור. אבל רגע, לפני שאני מדברת על הסקי, אני חייבת להזכיר מה עשינו אתמול: נסענו לווינה, כי אני הייתי חייבת קצת אוורור מרוסיה וסופרמרקט שלא מכניס לדיכאון (כי השירות ההונגרי ומבחר המרגרינה והסלמי מבאס לי את הצורה).

בווינה נסענו ל"בית המוזיקה", Haus der Musik, שעליו שמעתי בהמלצת חוה, שאני לא בטוחה אבל נדמה לי  שקוראת כאן וכתבה סיכום של קורותיה בווינה עם ילדים בפייס. היה ממש מוצלח. בכניסה מחכה לילדים גרם מדרגות שהוא בעצם פסנתר, כמו ב"ביג".

IMG_1205
מוצארט, בטהובן וכל אדם שלמד תווים מתהפכים בקברם
להמשיך לקרוא